גב חזק (ראיון עם עלמה זהר)

על "עם הגב", אחד השירים היותר נכונים של התקופה האחרונה, חתומה עלמה זהר, שכבר עברה כל מני גלגולים שונים ומשונים בחייה עד שהחליטה שבגיל 25 עוד מוקדם לוותר על חלומות הילדות שלך. היה שם בשביל לעזור: אבא יענקל'ה רוטבליט

 

בסיפור ההצלחה של עלמה זהר מגיעה גם מילה חמה לגלגלצ: אחרי אינספור דיונים על שיטת הפלייליסט, ואחרי שחטפו בראש מכל כיוון (גם מאיתנו), מוכיחה דלית עופר שמאז שנכנסה לתפקידה – האפליה הברורה בין אומנים שיש מאחוריהם חברת תקליטים לבין אומנים עצמאיים הולכת ומיטשטשת. אמנם יש עוד עבודה לעשות, אבל בתקופה האחרונה לא מעט אומנים קיבלו צ'אנס משמעותי למרות שאין מאחוריהם שום רוני בראון.
עלמה זהר היא אחת המרוויחות מהפתיחות החדשה. "עם הגב", סינגל הבכורה היפהפה, הענוג והמסתורי שלה זכה להצלחה עם צאתו, ולמרות שהיא לא ממש שיערה שזה יגיע לרמות כאלה ("בסך הכל הרגשתי שאני נכנסת לחדר וצריכה להציג את עצמי, מבלי להתחשב בשאלה האם השיר יתפוס"), ההפתעה היתה נעימה. ממש בקרוב ייצא הסינגל השני שלה, "אגו טריפ" – שיר חי ועולץ הרבה יותר, שגם בו כבר הספקנו להתאהב מהאזנה ראשונית. אחריו יגיע אלבום הבכורה של זהר, "דברי".

 

 

זהר, בתו החורגת של יענקל'ה רוטבליט, מלינה על כך שכולם שואלים אותה על פרט הטריוויה הזה (אין מה לעשות, אמרנו לה. אי אפשר להתעלם מזה בראיון היכרות), ובהמשך מספרת על הבית בו גדלה: אפוף מוזיקה, תקליטים, כלי נגינה וכל מה שביניהם. "בתהליך של התקליט הספציפי הוא כמובן עזר ראשון במיוחד עם נושאים טכניים, אבל לא התערב בנושאים האומנותיים. בעיקר שומע, מעיר, אבל לא מתקן וכאלה. הוא בעיקר אבא דואג – דואג שלא ירמו אותי, שלא יגנבו, שלא יוציאו אותי רע בעיתונות".
אל תדאגי, אצלנו תצאי בסדר. זה באמת חשש שמלווה אותך?
(צוחקת) "האמת היא שאני יותר תמימה, לא חיה את המציאות הזו. אף פעם לא ראיינו אותי לעיתונים, לכן לפעמים אני מקבלת כל מני טיפים ממנו"
מה למשל?
"בעיקר להבין שזו העבודה שלי עכשיו, ושראיונות עם עיתונאים הם לא שיחת רעים. הוא אומר לי שהעולם לא תמים. הבנאדם מגיע למקום הזה כי הוא אוהב מוזיקה, אבל לא תמיד חושב שהוא יצטרך להתמודד עם תקשורת. למשל, כשאני אומרת את זה עכשיו אני לא יודעת אם זה יוצא אינטליגנטי בעיתון, אבל זה מה שאני מרגישה".
זה יוצא מספיק אינטליגנטי. אבל בואי נחזור אליך: עד היום עברת לא מעט תחנות מעניינות: נגריה בבעלותך, שירה באנגלית וחצי אלבום גנוז. נשמע שלא היית הכי סגורה על עצמך.
"בתור ילדה הייתי בטוחה שבעוד שנייה אני כובשת את הסנטרל פארק כשלצדי קלפטון. אבל החיים הם החיים, סיימתי צבא, הסתובבתי בכל מני מקומות, למדתי נגרות והכרתי את בעלי לעתיד, עלינו להרים, הקמנו חווה, גידלנו ירקות אורגניים. מעבר לכך גם למדתי תסריטאות, למדתי איך לעשות קליפים. היו לי הרבה הרפתקאות. השנים עברו ונהייתי פתאום בת 25, והבנתי שאו שאתה מוביל את החיים שלך ומחליט לאן הם יגיעו, או שתתגלגל כמו רוב האנשים, שמבינים שהחיים הם יותר בכיוון של עבודה ב-8:00 עד 17:00, משכנתא וכו', ואי אפשר תמיד להגשים את חלומות הילדות. לא רציתי לוותר על חלומות הילדות שלי, והרגשתי שעד גיל 25 העברתי את החיים בסתם לעשות כיף מבלי להגשים באמת את החלומות. חששתי שהסיבוב יגמר, ותכף אמצא את עצמי בפנסיה. רציתי שהחיים יהיו מסעירים ומרגשים. זה מה שהוביל אותי לעזוב את הבית ולצאת למסע שדי בתחילתו הבנתי שאני הולכת לעשות מוזיקה. זה לא היה פשוט בגיל מבוגר ובלי ניסיון. אבל עם הרבה מוטיבציה הקמתי הרכב רגאיי, עשיתי ראסטות, טסתי לאפריקה, הקלטתי באנגלית, אבל אז הבנתי שהכלי המרכזי שלי הוא מילים, ושאני צריכה לכתוב בעברית. התקליט הזה הוא בעצם סיכום של כל מה שעבר עליי. מאחורי כל שיר בתקליט יש סיפור או חוויה מתוך חמש השנים האחרונות של חיי, כולל על הגרוש שלי, עזיבת הבית, הספקות וההתלבטויות שלי עם עצמי, כשחלק מתובל בהומור עצמי. בסוף הבנתי לא חייבים לנסוע תמיד בדרך הראשית, אפשר גם לרדת לשוליים". 

 

(פורסם ב"רייטינג", מאי 2008)

 

לביקורת על "דברי" לחצו כאן

 

עוד בבלוג: ראיון עם עמיר בניון, ביקורת על אלבומו החדש של עובדיה חממה, שאלון אסוציאציות עם שולי רנד, ראיון עם שלמה ארצי, וגם: אייל גולן, מנחם הורוביץ, שי גולדן, רמי פורטיס, עידן רייכל, מירי מסיקה, דניאלה לונדון-דקל, עיתוני הנוער והילדים של פעם, הפרסום הסמוי בקלטות הילדים, איך להיזהר מרמאויות במזון האורגני, המדריך למרואיין המתחיל ועוד המון

ביקורת אלבום: שולי רנד – "נקודה טובה"

הדיסק הזה קצת מפחיד אותי. מפחיד אותי לחרוש עליו יותר מדי, פן ימאס. מפחיד אותי לנגן אותו ברצף, שמא אכיר כל תו וצליל בתוכו. אבל רגע, חשבתי בהמשך, למה אני חושש שימאס? הרי נפלו לידיי דיסקים משובחים שמהם לא נרתעתי כך. האם ל"נקודה טובה" יש פוטנציאל הימאסות גבוה? עוד האזנות, עוד האזנות, והוא לא נמאס. עד שהבנתי: אני כמו ילד קטן שאוכל את השוקולד שלו בביסים מיניאטוריים, שלא יגמר. רק מרוב שזה טעים.לפני שלוש שנים ראיינתי את עמיר בניון בפעם הראשונה, והוא נפתח וסיפר לי בעיניים נוצצות על התוכנית שלו לכתוב ולהפיק לשולי רנד אלבום שלם. "שולי רנד?", הקשיתי, "הוא בכלל שחקן, לא?". בניון הנהן, והסביר שיש ברנד משהו מוזיקלי שמסקרן אותו. "אבל אין לו קול מי יודע מה", ניסיתי להוריד אותו מהרעיון, "למה נראה לך שהקהל הרחב יתחבר לחרדי ברסלבי עם מגבעת וקול עמוק?".

 

 

אבל בסוף התחברתי בעצמי, וברמה הכי גבוהה. עובדה, אני בעצמי לא זוכר מתי בפעם האחרונה התנוססו להם חמישה כוכבים במדור הזה, אבל כרגע אין בכלל ספק שמגיע לו: "נקודה טובה" הוא מפגן ראווה מפתיע, מטלטל ועמוק כמו בור ללא תחתית של טקסטים קיומיים, לחנים מורכבים ומלאי לחלוחית, ועיבודים שלוקחים את רנד הרחק מהסאונד הישראלי הגלגלצי אל מחוזות של פולק, רוק, ניחוח ספרדי, קאנטרי שירי מסע, ורגעים שמזכירים לפעמים את ולדימיר ויסוצקי ברגעיו הטובים יותר.

רשימת השירים המעולים פשוט משתווה למספר השירים שבדיסק. "אייכה" הוא שיר כנה, רגיש ופצוע על חיפוש הבורא בעולם של תוהו; "נקודה טובה" עם אהוד בנאי פשוט ממיס בהתחשב בשילוב בין החספוס של רנד למלודיה של בנאי; "בן מלך שעשוי מאבנים טובות" הוא שיר התרסה עולץ אך דחוס-רגשית כלפי היצר הרע (שמצדו לא עושה הנחות ומזכיר לרנד עד כמה הוא "חסר"); "מוחין דקטנות", עם בנאי בקולות רקע, הוא שילוב מושלם בין שיר פופ לניגון חסידי; "המשורר" הוא סיפור על ויכוח סוער בין רנד לבין משורר מפורסם על אמונה והשגחה, שבסופו בכו שניהם בבית החולים, קצת לפני מות אותו משורר ממחלה; "אחותי", הסינגל השלישי שיצא מהדיסק, מלא תקווה וכמיהה; "ערפל" הוא שיר רוק עם אנרגיות שלא מהעולם הזה, תרתי משמע, ושיר המסע בעל ניחוח הקאנטרי "רפא-אל", בו מספר רנד על הטיול הארוך לקבר של רבי שמעון עם אחיו רפאל, במטרה להתפלל לרפואת אמם, אבל דווקא כשהגיעו לא ידעו כל כך מה לומר. מזל שבדיסק יש לו הרבה מה לומר, ותמיד דברי טעם."נקודה טובה", וסליחה על הפומפוזיות המתבקשת, הוא דיסק שמגיע פעם בכמה שנים. רנד מתגלה כאן כאישיות מוזיקלית מרתקת, ואחרי שנתן לנו טעימה כל כך טעימה ופתח את התיאבון – שרק ימשיך עוד ועוד, שהנקודה הטובה לא תהיה גם בודדה. 

*****

    שולי רנד – "נקודה טובה" (עצמאי)

 

 

(פורסם ב"רייטינג", אפריל 2008)

 

עוד בבלוג: ראיון עם עמיר בניון, ביקורת על אלבומו החדש של עובדיה חממה, שאלון אסוציאציות עם שולי רנד, ראיון עם עלמה זהר, וגם: אייל גולן, מנחם הורוביץ, שי גולדן, רמי פורטיס, עידן רייכל, מירי מסיקה, דניאלה לונדון-דקל, עיתוני הנוער והילדים של פעם, הפרסום הסמוי בקלטות הילדים, איך להיזהר מרמאויות במזון האורגני, המדריך למרואיין המתחיל ועוד המון

תביא לי חמישייה

 

 

 

 

****

גד אלבז – "בין הטיפות" (YPOP)

לא אהבתי את האלבומים הקודמים של גד אלבז. הוא ניסה לעשות פופ דתי, ומצד אחד זה לא יצא ממש פופ (בגלל הדת) וגם לא דתי (בגלל הפופ). איכשהו שני המרכיבים האלה הגיעו עם יותר מדי מוחצנות, פוזה ומוזיקה לא הכי עמוקה. את האלבום החדש, "בין הטיפות", לא קיבלתי מיחסי ציבור כלשהם (שזו כבר חובבנות מבאסת), אלא פשוט הבאתי מהחנות. לא היה לי יותר מדי חשק, אבל אמרתי יאללה, ננסה. וזה היה שווה בדיעבד. הפעם אלבז משאיר את הפופ השטוח בצד, מנסה להעמיק ביצירה שלו, משלב אלמנטים של מוזיקת עולם, ואפילו הטקסטים הרבה יותר אמוניים, בלי גימיקים מיותרים. יש כאן לא מעט שירים בולטים, במיוחד "אני ככלי" העשיר מבחינה הפקתית, "שירים לבית אבי" שמשלב טקסט געגועים עם לחן קופצני-אך-עמוק, "כנראה" שלוקח יותר לכיוון המיוזיק-וורלד, ו"אנא בכוח" של עובדיה חממה וחברים בעיבוד מעט שונה, בו ניצב אלבז יותר בפרונט. אבל הבשורה האמיתית היא שהזמר הצעיר מתבגר לכיוונים מוזיקליים אמיתיים. בדיוק כמו שהוא היה צריך לעשות מההתחלה.

 

 

 

 

** וחצי

מוקי – "באמת ומקרוב" (אן.אם.סי \ ארומה)

קוראי המדור כבר יודעים שאף פעם לא היה לנו משהו נגד כניסת בתי קפה, חברות סלולר, אינסטלטורים ומוסכים לתחום המוזיקה. הכל תלוי איך עושים את זה. אבל בינתיים מסתבר שהלייבל ארומה music בר ממשיך לפשל. עד היום שוחררו במסגרתו אוסף שירי אהבה של אביב גפן ואלבום קאברים חיוור של ארקדי דוכין, ועכשיו מגיע המוצר המשמים השלישי: מוקי בגרסאות אקוסטיות לשיריו. גם אם נניח בצד את העובדה המביכה שלמוקי יש בסך הכל שני אלבומי סולו ברזומה – נתון שבשום אופן לא מצדיק מעין-אוסף – גם הפורמט עושה צחוק. כי אם בלייבל רוצים לעשות מוזיקה ברצינות – שישקיעו ולא יחלטרו עם אוספים, קאברים או חידושים עצמיים. ולעצם העניין, למוקי יש שירים ספורים טובים (באופן טבעי. שני אלבומים בסך הכל, כאמור), ולמרות שהעיבודים סבירים ברובם – הניחוח של הפרויקט הזה מזכיר קפה שעמד בשמש שבועיים לפחות – בלי ארומה ובלי טעם. עכשיו רק נותר לקוות שהפרויקט הבא של הלייבל לא יהיה אלבום גרסאות ג'אז ללהיטי סינרגיה.

 

 

 

 

** וחצי

שיר לוי – "רגע של אושר" (Play)

באלבום השני של שיר לוי יש הרבה דברים – כותבים טובים (סגיב כהן, עודד ארביב ועוד), הפקה צלולה וניחוח של מאמץ, אבל אין מעוף, כמו שקורה באלבומים רבים מתוקתקים מדי. יכול להיות שזה בגלל הציפיות שנובעות מהטייטל הכפוי הבן-של. אולי מרוב מאמץ להצדיק את קיומו המוזיקלי לוי מנסה לתמרן רק עם GPS ולא נותן לספונטניות ולתעוזה להוביל אותו. מה שיוצא הוא אלבום שני שמרני מאוד, שלא מזכיר ולו לרגע את גילו הצעיר. מצד שני, לוי לא נופל כאן לקלישאות, ללחנים זולים ולגישה מסחרית מדי, וכבר זה הישג לא רע כשלעצמו, בתוך ים הזבל שמסביב.

 

 

 

***

כהן@מושון – "כושר גופני" (הד ארצי)

כהן, מושון ודראי אמנם יבאו סאונד חדש אל ההיפ-הופ הישראלי (באופן קצת פרדוקסלי זה דווקא סאונד די עתיק בשוק האמריקאי), אבל מסתבר שדווקא המרענן הרשמי שלהם גם תוקע להם את העסק לא פעם. הסיבה פשוטה: כל הסקראצ'ים, האווירה האולד-סקולית והסאונד החורק די ממצים את עצמם אחרי כמה האזנות לדיסק. בניגוד למשל למוזיקה של סאבלימינל שטורחת לגעת בהמון תת-סגנונות באלבום אחד, כאן הכל הרבה יותר חדגוני ולא ממש מסעיר מבחינה מוזיקלית. עם זה, כשהטקסטים לא עוסקים ב"פאן פאן פאן" ובשאר הבלים, הם יכולים אפילו להוות את נקודת האור העיקרית באלבום, מעבר לשיק המוצלח כשלעצמו.

 

**

ביט69 – "בנות אוהבות בנים חזקים" (היי פייבר)

עכשיו אפשר לקבוע בבירור: זה לא זה, ועד שלא יוכח לנו אחרת – ביט69 היא בסך הכל להקת גימיק. אז נכון, הם נורא צעירים, ומנגנים בסדר, וההפקה שלהם מקצועית, הצילומים בבוקלט המבוססים על "עליסה בארץ הפלאות" באמת מדליקים, והטקסטים שלהם – ממשחקי וידיאו עד מרת-שיניים הכוניפה – יכולים אפילו להצטייר כמאגניבים ברגעים של חולשת דעת, אבל חוץ מזה המוזיקה-  הדבר שלשמו התכנסנו, נדמה לי – היא וואן טריק פוני. בדיוק אותו סאונד, בדיוק אותה כסחנות מהירה וחסרת מעוף שאני יכול להמציא גם תוך כדי שינה, בדיוק אותם טקסטים נטולי סנטימטר בודד של עומק, ובדיוק אותה תחושה שביט69 מצליחים בגלל שתי סיבות עיקריות: הם נטפלו לסגנון מוזיקלי לא מאוד שכיח בארץ, ונו, הם ילדים. אבל היי, לא מיצינו את הקטע אחרי גילי נתנאל?

 

כל אשר אני אומר עכשיו (ראיון עם קובי אפללו)

 

קובי אפללו מגיע אליי הביתה, עד לקריית שמונה, שנמצאת בסוף העולם שמאלה, ממעלות שנמצאת בסוף העולם ימינה וישר אחרי הרמזור, וממש אל תחשבו שלחצתי עליו מתוך עצלות. כדרכם של מזרחים מהפריפריה, גם הוא מתכוון לקפוץ ו"להגיד שלום לכמה חברים טובים שגרים כאן בסביבה".

גם לפני שלוש שנים נפגשנו באותו מקום – הוא כחלק מלהקת "שימעונה", שבינתיים התפזרה לכל עבר, ואני כחלק מ"תרבות מעריב", שהתפזר לא פחות. והאמת היא שהוא לא השתנה. לא, לא נוצק בו משהו שמזכיר סטאר קוואליטי. לא מישהו שאפשר להיתקל בו ברחוב ולחשוב שהוא נטחן בגלגלצ או עושה ים כסף מרינגטונים. למעשה, אפללו נראה בדיוק כמו הבחור ההוא מהכיסא השני בשורה השלישית שיושב לפניכם בתפילת הנעילה של יום כיפור: טיפה נמוך, מבנה שרירי, פנים שמקרינות טוב לב. נורא עממי, נורא פשוט, נורא מקסים. מעיד על עצמו שהוא אדם רוחני – שייך לזן המסורתיים ש"לא מדליקים אש בשבת". בקיצור, קבלו אותו: הבחור מהבלוק, כפרפראזה על "הבחור מהבלוג".

אפללו, ותסלחו לי על ההשוואה, הוא כמו חשוך בנים שפתאום נולדה לו שלישייה. ראיתי אותו כששימעונה ניסתה בכל דרך לפרוץ והצליחה במקסימום להתמצב בתור החלופה הפריפריאלית ונטולת השארם לשוטי הנבואה, ועכשיו רואים אותו, ופניו כבר לא אומרות דאגה. הוא קצת מתקשה להאמין להצלחה, חושש שהיא לא תימשך, אבל לפי החושים שלנו והכישרון הלא מבוטל שלו (שהיה אפשר להבחין בו כבר בימי שימעונה), אפשר לסמן אותו בכיף.

הוא בן 31, רווק, גר במעלות ביחידת דיור לא רחוק מההורים, וכאמור, לא מדליק אש בשבת, מניח תפילין מדי יום, אוכל רק כשר, אבל לא הרבה יותר מזה. את הראיון אנחנו עוצרים מדי פעם כדי לפצוח בוויכוחים סוערים על אמונה, אבל אז קולטים ששרפנו זמן יקר, והיי, צריכים לחזור לדבר על דברים שנמצאים ברומו של עולם. מצעד הטרוטונים של סלקום, למשל.

 

*

 

קצת אחרי הצבא, במהלכו שירת כמן נהג כלבויניק, התחיל אפללו להאמין בעצמו מהבחינה המוזיקלית. פתאום החלו לקפוץ לו לחנים לראש, והוא התחיל לכתוב, הקליט כמה שירים ברמות של סקיצות (לא הסינגלים שהוציא עד היום), ואז בשיא התמימות, שלח אותם לרדיו, צרובים ולא רשמיים. הייתי שמח אם הוא היה מספר שהם גם נשלחו בתוך שקית אוכל מניילון, אבל לא. כאן הוא דווקא השקיע ועשה את זה עם עטיפת פלסטיק נורמלית. אבל היום כל חוסר ההבנה הזה ביחסי ציבור בעיקר מצחיק אותו. הוא שלח חומרים גם לחברות התקליטים. ידע שזה בוסר, אבל הסביבה שלו פרגנה בלי סוף. נו, שוב אותם מזרחים מהפריפריה שיודעים בעיקר לפרגן, ותוך כדי גם לסנוור לא מעט אנשים, שבטוחים בעקבות התגובות שהם מתת האל למוזיקה הישראלית. נו, תשאלו את פליטי האודישנים ההזויים מ"כוכב נולד".

חמוש בשלל קומפלימנטים עממיים המשיך אפללו להתבשל, עבר לאילת, עבד שם כקב"ט, חזר לצפון, ושם הקים ביחד עם חברים את להקת "שימעונה", שפעלה בערך חמש שנים. תוך כדי למד בקטנה באוניברסיטת חיפה ניהול ושיווק, עד שהחליט לפרוש כבר בהתחלה, ועבד כמנהל אבטחת איכות בחברת ההסעות המשפחתית.

 "זה לא היה קל בכלל", הוא מספר, "כל הזמן ניסינו לפרוץ, לא היו תקציבים וכל אחד הפריש מהמשכורת שלו כדי להמשיך לקיים את ההרכב. בשלב מסוים חסכנו קצת כסף, קנינו ציוד, אבל הוא נגנב תוך זמן קצר. היו הרבה נקודות קשות, אבל עדיין הופענו בפאבים ובקיבוצים באזור הצפון בעיקר, ושלמה בר וגאיה אפילו הזמינו אותנו לחמם אותם. לאט לאט התקדמנו. היו לנו כמה רגעי נחת בשאנטיפי למשל. עד שבאיזשהו שלב ההוא התחתן, ההוא הלך לכיוון שלו, והייתה עייפות כללית גם אצל כולם".

שלא לדבר על זה שגם אלבום הבכורה שלכם, "ביום ההוא", לא בדיוק הפך לשוס מסחרי.

"גם באלבום לא חשבנו במונחים של מה כן מסחרי, מה לא, מה הרדיו יאהב ומה לא. זה היה בסגנון של שבע וגאיה, אבל אני עד היום לא מצליח להבין מאיזו סיבה למה זה לא הצליח".

נראה לי שפשוט לא הייתם מספיק מגניבים.

"לא יודע. אני לא חושב שאומן שמתעסק בעצמו, וחופר בעצמו וברגשות על מנת ליצור משהו, צריך לחשוב אם הוא מגניב או לא. אומן כותב מתוך איזושהי אמת".

אתה נשמע די נאיבי.

"למה?".

כי מה שאתה אומר נכון, אבל רק בעולם מושלם. בעולם הנוכחי אומן עדיין צריך להבין בשיווק, ביחסי ציבור, בפניה לרדיו. אני מכיר מספיק אומנים שהוציאו דיסקים נהדרים שהיו יכולים גם להצליח מסחרית, אבל רק בגלל טיפול שיווקי לא נכון – נעלמו אל תהומות הצפרדע הירוקה שליד בניין גל"צ.

"לא יודע. אני לא יודע אם אומן יכול להגיע ליצירה או לכתוב שיר מתוך רצון לכתוב להיט. אבל כן, בתקופה של שימעונה היה באמת קשה. שלחתי במקביל גם חומרי סולו שלי כל הזמן, ונתקלתי בדחיות ואכזבות. השקעתי המון כסף מכיסי הפרטי, ובהמשך כבר אמרתי שאם כולם דוחים אותי ולא קורה עם זה כלום, אז די. אני לא יכול. אין לי כסף, כל החסכונות שלי הולכים לשם, בינתיים אני לא מתקדם לשומקום, ואולי אחרי חמש-שש שנים באמת הגיע הזמן להרים ידיים. אפילו חשבתי ברצינות לעזוב את הארץ לארה"ב. אתה כבר מתחיל לחשוב 'אולי אני באמת לא טוב'. כל אדם דחוי – הביטחון העצמי שלו יורד. אצלי הוא ירד לתקופה ממושכת".

איך הגיבו לחומרים בחברות התקליטים?

"לא קיבלתי בכלל התייחסויות. כשהבנתי איך זה עובד גם לא ציפיתי ליותר מדי תגובות. אבל היום אני יודע שמגיעות כמויות אדירות של חומרים לחברות תקליטים, ומי יודע כמה זמן לוקח עד שמספיקים לשמוע את כל הכמויות האלה. יש פה אנשים מוכשרים בטירוף – תראה 'כוכב נולד' ותבין. אז אתה שואל את עצמך: 'מה הסיכוי שלי?'. אני גם לא מסוג האנשים שמאשימים את העולם בעקבות חוסר הצלחה. גם התפיסה האמונית שלי באיזשהו מקום היא שאם אתה לא מצליח, תבדוק קודם כל את עצמך. אני נורא רוחני, וזה עזר לי לא מעט. האמונה שלי היא שהכל לטובה, וזה אחד הכלים הכי חזקים להתמודד עם החיים. כשאתה נשאר עם שאלות כמו למה, מה התכלית, לאן אני הולך מפה – במיוחד במצבים בהם אתה לא מצליח ולא בא לידי ביטוי – האמונה הזו מלמדת אותך שהכל לטובה, ושזה המסלול. זה מה שמחזיק אותך. אגב, בדיעבד אני יודע שהכל נכון: לא הייתי מספיק בשל, לא הייתי מספיק מוכן, ולא הבנתי מספיק, ולא יודע אם היה לי כל כך מה להגיד באמת שלי ביני לבין עצמי. אלבום הבכורה שלי – לא יודע מה יקרה איתו, אבל מה שלא יהיה, אני מאוד שלם איתו".

 

*

 

אחרי ששימעונה התפרקה החליט אפללו לשלוח את 'בא מן השתיקה' לרדיו בתור ניסיון אחרון. המשוב שוב – שוב! – לא הגיע, והמחשבות על הרמת הידיים חזרו שוב להזדחל אל תוך התודעה. הוא שוב ניסה להבין מה חסר בו, אבל אחרי כל כך הרבה דחיות ואכזבות, השתדל מאוד להנמיך ציפיות, כדי לא ליפול למקומות האלה. "'בא מן השתיקה' זה שיר שקרה לי איתו נס, כי הוא קיבל הזדמנות שנייה, מה שלא קורה הרבה", מספר אפללו על הזינוק המטאורי, שחוגג בדיוק יומולדת ראשון, "השיר הוא גם חלק מאלבום שנגנז לפני שנתיים וחצי. לא רציתי גם לוותר על שלושה מהשירים, לכן מיקססתי אותם מחדש והוצאתי את 'בא מן השתיקה' בתור 'שלח לחמך על פני המים'. הקליפ התעכב חצי שנה, ועד שהוא היה מוכן פרצה מלחמת לבנון השנייה. אחריה שלחנו את הקליפ, ובערוץ 24 הוא צמח פתאום, אחרי שכשל ברדיו. הוצאנו את הסינגל פעם נוספת, והפעם ניתנה גם ברדיו הזדמנות שנייה. השיר צמח וצמח, ונורא הופתעתי. כי פתאום התחילו לקרות דברים טובים, אחרי שבע שנים בהן ניהלתי מלחמות ביני לבין עצמי. אתה יודע מה זה שאחרי תקופה ארוכה שאתה מרגיש שאתה לא טוב, והביטחון העצמי שלך יורד למקומות הכי נמוכים, ואתה כבר מתחיל לחשוב על לעזוב את המוזיקה, הכל נפתח פתאום? באה איזושהי גאות כזו, והמעבר הזה ממקומות של אכזבה למקומות של פרגון קצת מוזר לך. פתאום אתה שואל את עצמך מה השתנה, ולמה זה השתנה. ואז עולות לך אלף ואחת סיבות, ואתה מבין שאולי עד עכשיו באמת לא היית מספיק בשל. כל זה אמור לקרות, וכל זה קרה, וקרה לטובה. פתאום אתה מתמלא הודיה לבורא, ומתחיל להאמין בעצמך שוב".

במקביל להצלחה של "בא מן השתיקה" נוצר קשר עם גדי גידור, שכבר נהיה סמנכ"ל תוכן באן.אם.סי, והביא אותו אל החברה.

זה קצת להיכנס מהדלת הקדמית, כשבהתחלה רצית בכלל מהדלת האחורית.

"גם. שלחתי אל גדי שלוש סקיצות חדשות, דיברתי איתו, הוא התקשר, נוצר קשר והתחלנו לעבוד. הוא המנהל האומנותי של האלבום, והניהול שלו כל כך נכון. כבר בחדר החזרות הרגשנו שיש וייב מאוד טוב, חיבור חזק בין הנגנים, והכל צמח והפך למשהו שמאוד אהבתי. גם נורא נהניתי מהתהליך עצמו".

בטח התבאסת שההקלטות נגמרו.

"קצת. אני נורא אוהב את התהליך. עיבודים הם בעצם בגדים לשירים, וזה תהליך מרתק ומפרה. ואז מתווסף עוד כלי, עוד רעיון. זה תהליך מדהים".

הפלייליסט המוזיקלי של אפללו כולל את ליאונרד כהן, הפינק פלויד, פון סיימון, דייר סטרייט ודיפ פרפל, וברשימה הישראלית את אהוד בנאי, עמיר בניון, מוש בן ארי, עידן רייכל, שוטי הנבואה ("התבאסתי כשהם התפרקו". הנה, מצאנו מישהו), סינרגיה, היהודים, שלמה ארצי, בעז שרעבי, אריק איינשטיין, יהודית רביץ ודין דין אביב.

ועם כל הרשימה הזו, קצת מפתיע לגלות שמלבד המוזיקאים שעבדו איתו על הדיסק, הוא כמעט לא הכיר בשנה האחרונה קולגות, חוץ מהיכרויות קצרות עם עילי בוטנר, פיטר רוט ועידן רייכל.

למה אתה באמת לא מתערבב?

"החיים שלי עדיין לא כל כך מאפשרים את זה. כשאני בא למרכז, זה בדרך כלל לבוא לעבודה. או שאני נמצא באולפן או שאני נמצא בפגישות, ואז חוזר בחזרה. לא היתה לי כל כך הזדמנות".

האלבום המלא, "בא מן השתיקה", ייצא טיפה אחרי החגים ויכלול 12 שירים שאת כולם כתב והלחין אפללו, מלבד שיר אחד, ספרדי, שאמו היתה שרה לו בילדותו. בנוסף יכללו בו שני הסינגלים הנוספים שיצאו – "שיר געגועים" ("הוא מדבר על איזשהו לתמימות, לרומנטיקה העדינה יותר של פעם. בעצם, זה קידש את האהבה ממקום אחר. בלחן שלו יש משהו מאוד פיוטי. זה בא מהשראה של תפילה"). ו"ים הרחמים", שמספר על בן אדם ששר בעצם לעצמו, ומעלה את השאלה הקיומית שלנו בעולם. "מוזיקלית", מנתח אפללו, "יש בו גם משהו הרמוני-ספרדי, מלודי ושקט".

הוא מגיע אל קו הסיום הזה מותש אך רענן, עם חשבון בנק פצוע ורעב, אחרי שהשקיע המון כסף בתקופות הקשות יותר. ליתר דיוק, קרוב ל-100,000 ש"ח רק בקריירת הסולו, כולל האלבום שנגנז. כששואלים אותו אם הוא החזיר את רוב הכסף, הוא עונה בשלילה, וטוען שהרווח אפילו לא קרוב לזה, גם לא בצירוף ההכנסות מהרינגטונים. "אצטרך לעבוד עוד קשה כדי לאזן את עצמי", הוא אומר.

ואם תחזור לאותו מקום שהיית בו עד לפני יותר משנה, מה תעשה?

"אלחם עוד הפעם".

לא תשקול לצאת מהמוזיקה, הפעם באמת?

"אני לא יכול לצאת מזה. גם כשניסיתי והשתעשעתי במחשבה הזו בעבר – לא הצלחתי".

 

*

 

אשאל אותך שאלה שגם אותי שואלים בלי סוף: מה לעזאזל הסיפור שלך עם הצפון? למה לא לארוז את עצמך לאזור המרכז, שם הכל קורה באמת?

"הצפון נותן לי המון השראה. גם אזור המרכז מסקרן, אבל יש שם קצב אחר. אני עדיין בוחר את זה. אם אדרש להיות במרכז – אהיה במרכז. אבל אולי בגלל שהדברים עדיין בהתהוות ובהכנות למסע, שעוד לא ממש התחיל, אז עדיין אני בצפון. אני נוסע הרבה, וזה לא קל, אבל שווה. חיכיתי המון זמן כדי שיקרה מה שקורה עכשיו".

בשעות הפנאי מבלה אפללו בעיקר עם המשפחה והחברים, אבל גם מתבודד בים ועושה מדיטציה "מהמקום של שיחות עם אלוקים. זה מאוד מנקה אותי". בנוסף הוא מתאמן בחדר הכושר, משחק טניס, כדורגל, כדורסל וכדורעף עם חברים.

כבר מזהים אותך ברחוב?

"לפעמים. ברוב המקרים אני נתקל בפרגון מאנשים טובים וחמים".

ולא ברוב המקרים?

"גם אם כן, זה בא ממקום של ביקורת בונה. זה מתחיל ונגמר ב'אהבתי את השיר הראשון יותר מהשני' או להפך. לפעמים ניגשים אליי ברחוב ואומרים 'לדעתי אתה צריך לשיר יותר שירים שקטים'. כל אחד אומר משהו אחר, וזה מגניב. אני דווקא מפנים ומתייחס לזה בפועל, כי כל בן אדם הוא מבקר מוזיקה מבחינתי".

לסינגל הבא של אפללו קוראים 'ים הרחמים', ולדבריו, הוא מתעסק בשאלה קיומית, מדבר על החיים כחידה, לאן אנחנו הולכים מכאן וכו'.

מה המסקנה שלך?

"הרבה פעמים בן אדם שוכח את המהות. לפעמים אנחנו עולים לאוטוסטרדה שמובילה למרדף הכל כך קשה אחרי הכוח והכבוד. אבל לפעמים צריך לנוח ולהבין שאם לא תשמח בחלקך – אף פעם לא תהיה מאושר, ותמיד תרדוף אחרי הזנב של עצמך. המוזיקה בשבילי היא בריחה למקום אחר. אני מוצא בה סוג של נחמה, כי היא גורמת לי כל כך הרבה אושר. אני מצליח למצוא בה הרבה אמת שלא נמצאת במציאות".

נשמע שהמציאות שלך לא הכי מזהירה, אם אתה צריך לברוח ממנה.

"כמו כל בן אדם, לפעמים כן ולפעמים לא. מתי המציאות לא מזהירה? כשאתה מרגישה הכי לבד, וכשאתה שומע סיפורים מזוויעים על כל מני מקרים בעולם, וכשאתה מגלה שצריך לעבוד כאן מאוד קשה כדי לפרנס כאן משפחה, וכשאתה רואה גם על ההורים שלך וגם על זוגות צעירים שמתחתנים שלוקחים משכנתאות ונכנסים ללופ של מרדף אחרי הקיום וההישרדות. לפעמים העולם נראה לי מקום בלתי אפשרי, ואני שואל את עצמי 'איך אצלי זה יקרה?'. לפעמים גם מזה אתה רוצה לברוח, או רוצה לפרוק ואין איך. אז בחלקי נפלה הזכות שאני מצליח לבטא במוזיקה של הכיסופים שלי, את הכאב שלי, את הגעגועים שלי".

אתה נשמע אדם די בודד.

"אממממ, לפעמים אני מרגיש בודד. כן. ולפעמים ממש לא, כי יש לי משפחה מדהימה".

ולמה לבטא במוזיקה כיסופים? כלומר, לֵמה בדיוק?

"לא יודע, לחיבור עצמי יותר חזק. לפעמים אני מרגיש שלא הגעתי לאמת הפנימית שלי, לפעמים אני מרגיש שאני לא מספיק אמיתי. אז יש כיסופים להגיע למצב בו אתחבר לאהבת חיי, שעדיין לא פגשתי. לפעמים אני כותב שירי אהבה מתוך מקום שבו אני מדמיין איך אדבר עם אותה אחת שאיתה אצא למסע חיי. זה כמו להתגעגע לעתיד, אתה יודע".

 

 

 

עומד בשער (ראיון עם עמיר בניון)

עמיר בניון כבר סוגר עשור בתעשיית המוזיקה, ולמרות שבשנים האחרונות ידע לא מעט סערות ומאבקים מקצועיים, היום הוא נמצא באחת התקופות הכי רגועות שלו. אלבומו הקודם ידע מכירות נאות, הסינגל החדש והממכר שלו נטחן בגלגלצ, ההופעות מפוצצות, הזוגיות מאושרת והמצברוח הטוב זורם כמו עראק, ברוך השם. ראיון לא כועס, לשם שינוי

 

עמיר בניון נשען על הקיר באולפן "המָקלֶט" שבחולון. ברקע נשמע, כחלק מתהליך הלימוד של הנגנים, "געגוע", מתוך אלבומו הראשון "רק את", והוא מחייך פתאום. "בחיי שאני לא מזהה את עצמי", הוא אומר ובוהה בחלל החדר. "אני מרגיש כאילו ילד קטן שר את השיר הזה".
אתה מתגעגע לבוסריות של אז?
"תמיד עדיף להתקדם מצד אחד. מצד שני, אנחנו כל הזמן חושבים שפעם היינו תמימים, עד שעובר זמן וגם אז התקופה שבה חשבת את זה נראית תמימה".
מאיזו בחינה שלא תרצו, בניון, שסוגר עשור בתעשיית המוזיקה, הוא כבר לא ילד. אמנם קשה להתעלם מהבוסריות של אלבומו הראשון "רק את", אבל נראה שמאז הוא חווה דברים שאומנים אחרים חווים בחיים שלמים: העמיק, פרץ את מחסום גלגלצ, השתלב בתעשיית המוזיקה באופן הממסדי שלה, הגיע למצב בו נאלץ לשנורר סיגריות מאנשים ברחוב בשיא ההצלחה של "שלכת", ואז, כשם אלבומו החמישי, החליט שהכל עד לכאן: עזב, פרש, התנתק, עבר לבאר שבע, העמיק עוד יותר, וחזר כעבור שנה עם סביבה מעוצבת לפי צרכיו והבנתו: לייבל משלו, הפצה משלו, ללא יחסי ציבור או מנהל אישי, ועם כמה תביעות ענק לוהטות נגד אקו"ם, חברות התקליטים וגופים שלטענתו גזלו חלקים עיקריים מפרנסתו, וגרמו לכך שלא קיבל כספים על דיסקים שמכר ועל שיריו שהושמעו בתחנות הרדיו.
אבל עכשיו האומן הצעיר (33) נראה רגוע הרבה יותר. יש לו סיבה טובה: למרות שרבים חזו שלא ישרוד בשוק ללא הגב של הגופים הגדולים, ועם אנטי גדול מצד חלק גדול מתחנות הרדיו, חנויות המוזיקה ושאר הגורמים שאמורים לקשר בינו לבין הקהל, הצינורות החלופיים שיצר התבררו כלא פחות אפקטיביים. עובדה: אלבומו הקודם "הרהורים" נמכר יפה ואף הגיע בזמנו לפסגת מצעד המכירות של "מוזיקה נטו", הסינגל החדש "עומד בשער" נטחן בגלגלצ ונבחר עם צאתו לשיר השבוע ברשת ג', ההופעות שלו מפוצצות מתמיד, והנה, הוא אפילו מקבל שער ב"רייטינג".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בניון נמצא כיום בחזרות לקראת ההופעה החדשה שלו, לכן החלטנו לתעד אותן במקום ללכת על ראיון סטנדרטי. אחרי שהצלם שלנו מתזז אותו במשך שעה שלמה לצורך הצילומים, ומגלה מצולם מתמסר, נוח וצנוע, הנגנים מתחילים לזרום לאולפן. האווירה מזכירה קצת את יום ראשון בבית ספר חדש: חלקם אמנם מכירים עוד מקודם, אבל ההתרגשות עושה רונדלים באוויר. את זמן ההתארגנות אני מנצל כדי לשמוע בחדר הסמוך חצי מהאלבום העתידי, וכמו בכל אלבום חדש של עמיר, לוקח זמן להתרגל, אבל כבר מההתחלה קולטים שיש כאן פוטנציאל התמכרות משגע.
אחרי היכרות קצרה עם הנגנים, התמקמות במקומות וסשן צילומים נוסף אליו סוחב הצלם את עמיר (שמצדו די ממהר להתחיל בחזרה, אבל לא ממש יודע להגיד לא), אנחנו נכנסים אל חדר החזרות המאובזר. עמיר ואחיו הסופר-מוכשר אבי מסבירים לנגנים שמאחר ורובם (שלושה מתוך חמישה) לא ממש מכירים לעומק את השירים, הם יחרשו כל שיר לאורך ולרוחב, ורק אז יתקדמו הלאה. בהמשך חלק מהם מקבלים חבילת דיסקים גדולה של עמיר, כדי שיוכלו לעשות שיעורי בית.
הנגנים ועמיר, שבעצמו מנגן על גיטרה חשמלית, פותחים ב"ניצחת איתי הכל", ואחרי כמה ביצועים מוצלחים עוברים ל"נשמתי". אבל או, כאן מתחיל הקושי. מי שמכיר את השיר הוורסטילי הזה יודע שמדובר, כמו שהגדיר עמיר בהסבר לנגנים, בשיר שהוא חצי אלתור. לכן לוקח קצת זמן ללמוד אותו לעומק. החבר'ה שמו אותו בקומפקט כדי ללמוד, ובינתיים ניצלתי את הזמן לחמוק החוצה עם עמיר, לשיחה קצרה. הוא, מצדו, מתכנן היכן לקנות את ארוחת הצהריים. יש למטה כל מני דוכני שווארמה, אבל הוא מעדיף דווקא את המינימרקט, בגלל "הפחד ממה שלא כשר".

פתאום בניון קולט בזווית העין ערימה של גיליונות "לאישה", "Go" ומגזינים נוספים על השולחן, ומעביר אותם אחר כבוד אל מתחת לשולחן. "תסלחו לי, אני כזה", הוא מתנצל. "אני עושה הרבה פעמים את מה שכולם רוצים אבל מתביישים ולא עושים. ככה אני, המאסף. צריך לדאוג לזה שזה יקרה".
החלילן ניר מוצרי מצטרף לשיחה, ומספק לנו, אפרופו ההימנעות מהיתקלות מקרית בפרגית התורנית שעל שער 'לאישה', וידוי על האתגר שבשמירת העיניים. "היתה תקופה שהסתכלתי כל הזמן לצדדים כמו פורפרה. אז חלאס, מספיק, לא מזמן החלטתי לשמור על העיניים. בדיוק היום עברה לידי בלונדינית. אני חושב מהר: להסתכל או לא להסתכל? להסתכל או לא להסתכל? בסוף אני מסתכל ורואה אותה בדיוק מחטטת באף".
בניון, מבסוט לגמרי, פורץ בצחוק: "מגיע לך. הלוואי שכל פעם שתסתכל על בחורה תראה חיטוט באף. הלוואי. אבל ברצינות, אתה רווק. ולכאורה צריך להסתכל כדי לחפש את אשתך. כי הרי אם לא תחפש לא תמצא. אבל – ויש פה אבל עצום – אני יכול לספר לך שאת שמירת העיניים שלי התחלתי שנתיים לפני החתונה כרווק גמור, מצליח, מושבע, מה שאתה לא רוצה. זו הדרך: תטבול במקווה לכבוד שבת, תתפלל לאישה טובה ותקפיד על שמירת העיניים. בטח תשאל 'אם לא אסתכל – איך אמצא?', אבל זה בדיוק העניין. הקב"ה אומר לך 'תשמור על העיניים ואני אביא לך את האחת שלך'. ברגע שתפתח אותן רק לדל"ת אמותיך – האחת שלך תבוא".
איך באמת הכרת את אשתך מרים?
"באיזו שיחת טלפון שבה היא ירדה עליי. היא עבדה בקשרי החוץ של אוניברסיטת ירושלים. כנראה שהזמינו אותי לאיזה ערב מבלי שאדע. יום אחד הגעתי לאולפן של שמוליק דניאל, ואני רואה שיש לי ככה איזה אימייל מאיזו סטודנטית כועסת במיוחד. היא כתבה 'הזמינו אותך פה למקום של פיוטים. זה מחירים של התנדבות והחזרי עלות. לעומת זאת אתה דרשת 40 אלף ש"ח, ואמרת שאם לא – אתה לא בא. אתה לא מתבייש?'. היא השאירה טלפון וציפתה לתגובה. הרמתי לה טלפון ואמרתי לה 'הלוואי עליי מחירים כאלה. אני דרשתי דבר כזה?'. אמרה לי כן. אמרתי לה 'לא יודע על מה את מדברת, לא יודע למי הם פנו. בטח שלא אליי'. מפה לשם, אמרתי לה 'תשמעי, אני לא אוהב שאת שופטת אותי בטלפון. אני יכול להיות אבא שלך. אני אמנם בן 30, אבל גם בן 70 מנטלית (צוחק). די, לא לחנך אותי. אני יודע מה אני לא עושה. אמרתי לה שבמה שאני יכול לעזור – למה לא. אדרבא, אביא שני נגנים, נבוא בשמחה. אפילו לא ידעתי על הבקשה. אז היא קצת התביישה. מרוקאי-מרוקאי, אבל יש גבול. מפה לשם התקשרתי אליה כשהייתי בירושלים. אזרתי אומץ. לא יודע מה חרטטתי, ובאיזו סיבה התקשרתי, אבל מצא חן בעיניי שתוקפים אותי יותר מדי בלי להכיר אותי. בסוף הפגישה השנייה אמרתי לה 'טוב, את מתרגלת לפרצוף?'. היא אמרה שכן. אמרתי לה שזה פרצוף שצריך לסבול ב-40-50 שנה הקרובות, לא יודע כמה בדיוק נחיה".
מוצרי: "בפגישה השנייה כבר?".
בניון: "כן. זה היה מובן. היא אמרה 'טוב, בוא נלך לאבא שלי. הוא אמנם אשכנזי, אבל גם ירושלמי וג'ינג'י. אמרתי סבבה, בפעם הראשונה הגעתי עד הבית שלה, אבל ברגע האחרון דפקתי סיבוב ולא עליתי. היא התקשרה ואמרה 'מה, אתה לא רציני'. אמרתי לה שאני מפחד, אני מתבייש. זה אשכרה רגע שהמשמעות שלו היא 'אני רוצה את הבת שלך, תן לי אותה. מה שנקרא – סמוך עליי, היה שלום'. גם בפעם השנייה נסעתי מבאר שבע לירושלים, אבל לא עליתי. היא אמרה 'מה זה המשחקים האלה?'. עניתי לה 'אני נשבע לך ביקר לי, הרי באתי פעמיים מבאר שבע. אבל אין לי אומץ, לא עולה'. בסוף אחי, את האמת – גולדסטאר ועראק עזרו לי לאזור אומץ. באוטו קראתי גם תהילים ואגרת הרמב"ן, ואללה, ומה שאתה לא רוצה. עליתי, היא עזרה לי לדבר – 'כן אבא, אנחנו רוצים להתחתן'. הוא שאל אם אנחנו מכירים מספיק, אמרנו לו שלא ידאג. הוא הוציא וויסקי, מזג לי ואמר 'השם יעזור לכם. לחיים!'. מזל שבדרך חזור לבאר שבע היה במקרה מי שיקפיץ אותי. הייתי מסטול, אבל שמח. דבר כזה גדול לא קורה כל יום".
ובאמת, איך להתחתן כשבקושי מכירים?
"יש לזה המון פלוסים, להכיר תוך כדי את האדם שאתה חי איתו".
היית גם יכול להתחתן ורק אחר כך לגלות שזה ממש לא זה.
"הרבה פעמים טוב להכניס את עצמך למצב של אין ברירה. ככה אתה נהיה עניו יותר. תאר לך מישהו, איש העולם הגדול כביכול, יש לו חברה והוא התחתן איתה בשביל הכיף. בגלל ריב קטן על הבוקר הוא יכול לשבור את הכלים. אבל אני? היי, התחתנתי. הקב"ה היה בחתונה, הוא היה מוזמן. אין דבר כזה לשבור את הכלים. הפוך. אתה צריך ללמוד שהופה, לא על כל דבר השמים נסגרים ונפתחים. חוץ מזה שעל פי התפילות שהתפללתי לפני – אני יודע שקיבלתי בול את הזיווג שלי. קיבלתי את החלק השני שלי, שלא יכולתי לדמיין שום דבר יותר טוב. לטוב ולרע. איך אמר פעם אחד הרבנים? כשעושים שידוך – בן הזוג הוא מלאך. מה קורה אחרי החתונה? רואים שהוא בן אדם. ואם בן אדם מתחתן בלי דמיונות של לרכב על סוס לבן – הוא יבין שזה תכל'ס, אתה והיא. וניר, זה יקרה לך מהר אם תעשה את זה ותשמור על העיניים. ככה גם תפסיק לראות בחורות מחטטות באף".

*

בינתיים הנגנים למדו יותר לעומק את "נשמתי", ואנחנו נכנסים כדי לגלות שהם עשו את זה ברגישות ובנחישות. המוזיקה מילאה את כל החדר, עמיר ליווה עם הגיטרה החשמלית בצלילים שהזכירו טיפה את ארי סאן, ניר מוצרי החלילן הוסיף קסם אתני, יגאל סדן הבסיסט נתן בראש במקצועיות, טל בביצקי הקלידן השתלט יפה על התפקיד המורכב שלו בשיר, גיא בן שימול המתופף היה מדויק וקולע במיוחד, ואבי בניון, שכל הזמן כיוון את הנגנים האחרים עם ה�
�רות מלומדות ומעמיקות, נראה כאילו נולד עם הגיטרה בין היד לחבל הטבור. ההרכב עדיין לא התגבש לגמרי, אבל כבר רואים שמי שקיבץ את כל הנגנים האלה עשה עבודה טובה.
מדי פעם ההרמוניה נתקעת כשאבי מגלה שנגמרה לו הסוללה המרובעת בגיטרה (ואני, כמו פעור, הצעתי לו את סוללת האצבע שלי מטייפ ההקלטה), כשעמיר מתלונן על חשמל סטטי שבוקע מהמיקרופון נטול בד הפופר (בהמשך, כשמנהל האולפן נדב הביא לו שניים לבחירתו כדי להלביש על המיקרופון, באדום ושחור, עמיר העדיף את השחור, מהסיבה המעניינת ש"האדום יותר מדי מזכיר לי אף של ליצן"), וכשניר החלילן עובר ללא אזהרה מוקדמת מחליל למנדולינה, עמיר מפסיק את הנגינה, צוחק ושואל למה הוא לא עם החליל. "איך הגעת בכלל למנדולינה? בטח יום אחד עוד תגיע לחזרות עם תרבוש וקאנון". כולם צוחקים, וניר, סוג של מורעל ככל הנראה, מסביר שחשב להתחיל עם מנדולינה ולהמשיך לחליל. עמיר, מצדו, הציע לו לא לעבוד קשה.
אחרי סשן נוסף אנחנו יורדים למינימרקט, לקנות אוכל לנגנים. מיד ביציאה מחכה לנו צוות Y ב-10, שבדיוק הגיע כדי לצלם כתבה על הכתבה שלנו, כולל כמובן ראיון קצר עם עמיר. הצלם אומר לעמיר שהוא ממש, אבל ממש ענק, עמיר כרגיל נבוך, ואנחנו ממשיכים לדרכנו.
שלמה ארצי אמר פעם בראיון שהוא נורא מודע לאיך זה להיות שלמה ארצי מבחוץ – מן חיים כפולים. גם אתה מרגיש את זה?
"או, זו שאלה באמת קשה. יש מודעות לדברים מסוימים שקורים סביבך שהם לאו דווקא אתה, אלא תוצאה של איך אתה נתפס. עד כמה זה חיים כפולים אני לא יודע, כי ממילא בנאדם צריך לעשות הפרדה בין הטכניקה של המקצוע שלו לבין הרגע שבו הוא מגיע הביתה".
אבל כשמדברים על "עמיר בניון" אתה מרגיש שמדברים על מישהו אחר?
"ברור, כי מתייחסים למקצוע שלך ולעוד דברים שאתה עושה. אבל בטח ובטח שזה לא אתה עד הסוף. לכן זה לא באמת אני, אלא כאילו אני. חלק מסוים שבי".
כדי להתחבר יותר לעצמו ולא ל"עמיר בניון" המותג החל בניון, בלי גרשיים, להתבודד ביער בן שמן. "יום אחד עברתי שם וראיתי שלט: קברות המכבים – ימינה", הוא מספר על ההתחלה. "נכנסתי, התחלתי להסתובב ולא מצאתי את קברות המכבים. אבל מצאתי מקום ממש יפה, ובפעם הבאה שבאתי לשם הגעתי מוכן עם תיק, ספר, משהו לאכול. וגם בפעם הבאה. בהמשך כבר גיליתי את קברות המכבים, ומאז הייתי שם עוד כמה פעמים. תנסה את זה".
לפעמים מתבודד בניון 20 דקות, לפעמים שעה, לפעמים ארבע שעות, ותוך כדי בעיקר מדבר עם הקב"ה. "אתה יודע, משתדל ליישם בפשטות את מה שאנחנו לומדים ביומיום. כמו בכל התבודדות, יש שם חשבונות נפש, התייחסויות למה שקורה איתי, הכל".
ובכי?
"האר"י הקדוש אמר שנשמה שלא בוכה לפחות פעם אחת בשנה בימים הנוראים על מצבה ועל המקום שהיא צריכה להיות בו צריכה סוג של בדיקה על ידי מומחים, כמו שאומרים. אז מפה אפשר להסיק לבד".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אנחנו נכנסים למינימרקט, גם המוכרת (כמו רוב האנשים בהם נתקלנו בדרך) נראית נרגשת במיוחד, ואני מתחיל לחשוב שזה די עוול לראיין את עמיר. הבנאדם הוא פשוט עולם ומלואו, ונראה שגם כתבת 20,000 מילה לא תגרד אפילו את קצה המורכבות שלו. את המחשבה קוטע צלצול הסלולרי. על הקו נמצאת אחותו חן, שמנהלת בפועל את הלייבל "נבל עשור", כולל תיאום הופעות ויחסי ציבור. היא מספרת לעמיר שהציעו לו להופיע בתקופת בין המיצרים. הוא אומר שיבדוק מול כמה רבנים במקביל, למרות שמקרה דומה, אם הוא לא טועה, היה לפני שנה. כן, כמו כל יהודי מאמין (ולא מזן הפולקלור, כמובן) הוא פונה לרב בכל שאלה מהותית. כבר בתחילת החזרה בתשובה שלו ידע שהוא לא הולך לחפף. "גם כשהתחלתי לחבוש כיפה", הוא מחייך וממשש את כיפת-הענק שעל ראשו, "הגודל הזה ממש לא היה נפוץ. עד לפני שלוש שנים רק מי שקיבל חופשה מבית החולים חבש כיפה כזו".
הארוחה שאכלו עמיר והנגנים היתה בדיוק ההפך מהסושי שמזמינים זמרים מזן אחר, והזכירה הרבה יותר פריסת שחרור צבאית: לחם אחיד, טונה, כרוב סגול במיונז, חומוס ושיפקה. לא ארוחה שתזכה את יוצריה במחמאות של עזרא קדם, אבל בהחלט כזו שהמחישה את הפשטות של הזמר שעל הבמה נשמע כמו מיליון דולר.
עמיר מנסה לסיים לאכול מהר יחסית כדי להתפנות לראיון עם עומר חימי מ-Y בעשר. משום מה כשהוא עונה לשאלות הוא לא מסתכל למראיין בעיניים (איתי זה דווקא לא קורה, משום מה), אבל מספק תשובות מצוינות. צוות התוכנית נכנס בהמשך כדי לצלם את החזרות, ואחרי זה חוזר חימי כדי לבקש צילום נוסף, הפעם של "ניצחת איתי הכל". עמיר מבקש עוד כמה דקות של חזרה על "עומד בשער", כי הם כבר בשוונג. עומר אומר שאין לו בעיה, יש לו זמן. עמיר מגניב מבט אל בקבוק הקולה שבידו. "אתה פשוט שותה את המשקה הלא נכון", הוא אומר לחימי בחיוך, "בגלל זה אין לך זמן".
בהמשך יספר בניון, אפרופו אלכוהול, שלפני כמה חודשים החליט שמעכשיו עראק לא יכנס לבית שלו.
בסוף תישבר?
"לא נשבר, מה פתאום. בשבת תמיד יש, אבל כשאני יוצא החוצה זה מעין טיול שנתי. היום למשל הרשיתי לעצמי לשתות בירה אחת ושתי כוסות עראק עד שאבוא הביתה בלילה. אז אתה מגביל את עצמך, ואפילו ממספר את זה בבוקר".
האווירה מסביב מתחיל להתחמם ולהתמלא בצחוקים, וכשאנחנו יוצאים שוב להפסקה קצרה מספר עמיר שהוא צוחק בעיקר משטויות. את תחילת השיחה קוטע שוב צלצול טלפון, אבל אבי מחליף אותו: "האמת היא שכל דבר מצחיק אותנו. כשהיינו קטנים והיינו באותו חדר, היינו יכולים לא לישון כל הלילה. אני במיטה שלי והוא במיטה שלו. גם כשהיינו יחסית גדולים – לפני שהתחזקנו וזה, היינו הולכים נגיד לאזכרה של סבא שלי, וחוזרים משם עם חומר לשנה שלמה. אתה יודע, על כל מני טיפוסים שבאים לבית הכנסת. אגב, אף אחד לא מכיר את עמיר כמו שאני מכיר. לידי הוא יכול להיות יותר פתוח מאשר בכל מקום. ואני אומר לך שאם הוא לא היה מוזיקאי, הוא היה יכול להיות סטנדאפיסט בשקט. אם הוא יחליט עכשיו להפיל אותך מצחוק – לא תהיה לו בעיה. בשנים האחרונות הוא יותר מחזיק את עצמו, מה שנקרא. אבל עד היום אני הוא מתפרקים – כמובן התפרקות טובה, לא חלילה של העלבות והתהוללות".
אבי חושש לתת דוגמאות, כדי לא "להסגיר את עמיר" לדבריו, אבל בהמשך נזכר בדברים שהצחיקו אותם במיוחד, כולל למשל בתי כנסת של מרוקאים. "בהתחלה כשנכנסתי לבית כנסת מרוקאי בפעם הראשונה חשבתי שזה כך רק בבית הכנסת הספציפי הזה. רק אחר כך התחלתי להבין שכמעט כולם אותו דבר. תמיד יש לך למשל את זה שחייב להעיר לזה שקורא בתורה. בכלל לא מעניין אותו מה הוא קורא – מעניין אותו עכשיו רק למצוא טעויות. ויש כאלה שאוהבים לפייט, כך שאם היית צריך לסיים את התפילה ב-10:00 – אתה תצא ב-11:30 רק בגלל שהוא מושך אותך. כאילו אתה אשם שהוא החליט להיות פייטן".
עמיר מסיים עם הטלפון, ואבי שואל אותו מה אפשר לספר לציטוט מבלי שהם יצטרכו להרוג אותי אחר כך. "יש לנו סוגי הזיות של 'תאר לך'", מנדב עמיר ללא היסוס. "נגיד אנחנו יכולים להיות באיזה שיעור של רב, ואחרי השיעור מתחילים לזרוק רעיונות שאחר כך נמשכים – 'תאר לך שתראה את הרב עם שרשרת וחולצה פתוחה משחק מטקות' וכאלה. דוגמאות אחרות לא נעים לי אפילו לספר. לא מגיעים חלילה לדברים לא נאים, אבל גם הומור שחור הוא משהו חזק אצלי. יש למשל זמרים בערוץ מרוקו – אבא שלי צופה בו, ויוצא לנו גם לראות – שהיו אמורים למות כבר לפני שנתיים. לא נעים לך גם לאחל לאיזה זמר אריכות ימים עד 120, שמא ייצא עליו קטרוג, כי הבנאדם פשוט נראה בן 160".
השניים, מסתבר, הם בעלי עולם אסוציאציות מפותח גם בכל הקשור לדמויות מסרטים מצוירים. "פעם אני ואבי עבדנו בשיפוצים עם אבא שלנו באיזה יישוב בארץ. באמצע היום בעלת הבית נכנסה והיה לה דין ודברים עם בעל מקצוע. היא הרימה קצת את הקול, וקצת הזכירה לי את השד מטזמניה. אבי שאל אותי באוזן את מי היא מזכירה, אז התחלתי לשיר לו את הפתיח של התוכנית. לא יכולנו להשתלט על הצחוק, נדחפנו שם לתוך המקלחת, וכמובן שאבא שלי הגיע והחליט לעשות לנו סוג של הפרדה בעבודה. בפעם אחרת ראינו מישהו עובר לידנו ברחוב. שאלתי את אבי את מי הוא מזכיר לו מהסרטים המצוירים, והוא ענה מיד שאת גרגמל. בוא נגיד שבדמיונות אנחנו מתאימים בול".
נראה שפעם הייתם גרופים של סרטים מצוירים.
"לא יודע אם גרופים, אבל אהבנו את הסרטים של וולט דיסני. והיה כמובן את מרקו. סבתא שלי היתה רואה אצלנו את הסדרה, וכל פעם בוכה עם דמעות. היא לא
נרגעה עד שהסדרה נגמרה. אני גם זוכר שכל כולי הייתי מונח בזה שימצא כבר את אמא שלו. זה באמת העסיק אותי".
אבי: "עד היום, אם אני עובר ורואה משהו מצחיק איפשהו – אני מתקשר מיד לעמיר. חייב לספר לו על הדבר שראיתי. למשל לפני שנתיים עברתי ליד דוכן של לוטו. התחלתי לדבר עם האדם שבפנים כי הוא עניין אותי. עכשיו יש כאלה ששמים פאה כי לא נעים להם, וזה בסדר. אבל הוא כנראה כיבס את הפאה כמה פעמים, ואתה רואה שהשערות נפלו, ולפאה עצמה כבר יש קרחת. רואים אפילו את הרשת. הייתי פשוט חייב להודיע לעמיר על הדבר הזה".
עמיר: "יש מישהו ששנינו מכירים והוא קרחת למהדרין. עכשיו אין בעיה – תעשה פאות, השתלות, רק תודיע! אתה לא יכול לבוא אליי מחר בבוקר עם תסרוקת טריפונס-אלביס. זה כאילו מחר בבוקר תבוא לאולפן ותראה אותי, את עמיר, עם פוני משתלשל למטה".
אז איך אתה רוצה שהוא יודיע, שיסמס לכולם יום לפני?
"לא, אבל יש גבול! הוא לא שם פאה קצוצה, אלא פשוט האריך שיער. לפחות תחכה ארבעה חודשים שאדמיין שגדל לך השיער, או שתשים פאה קטנה כזו. אבל פתאום בא לך בנאדם מכלום והופך לקזנג'ידיס. עכשיו גם לא נעים לך להגיד לו שלום. הוא שואל מה שלומך, ואני מנסה להיות רציני, אבל בן אדם, אני יודע שאתמול היית קרחת למהדרין".

*

ובמעבר חד לנושאים קצת יותר רציניים: מבחינתו של בניון השינוי שהוא הוביל בתעשיית המוזיקה – היי, אל תשכחו שבעיקר מאז הבלגן שלו אומנים מובילים כמו ריטה, סקעת, גולן הפכו לאסרטיביים יותר בכל הקשור לניהול הכלכלי של הקריירות שלהם – אמנם חשוב, אבל עדיין לא הסתיים. "יש מודעות הרבה יותר גדולה לחלק לא מבוטל מהאומנים, עד כמה שאפשר. יחסית למצב שהיו לפני כמה שנים – עכשיו הרבה התעוררו, הבינו כמה מגיע להם, והם מתנהגים כמו ילדים גדולים ומנסים לעשות סדר לפני שהם קופצים לכל בור. לפעמים העבודה הכי קשה היא לבוא ולצעוק משהו שכולם יודעים, רק שהם עייפים או שלא אכפת להם יותר מדי. תראה גם מה קורה היום באקו"ם – אחד מאשים את השני. כל המיליונים שלא חולקו – זה משהו שלא אני המצאתי, זה הם מדברים בינם לבין עצמם. אנשים מתוך אקו"ם צועקים שהם רוצים שקיפות. היום אנשים קצת יותר מעזים להגיד את זה".
אתה מרגיש איזו רדיפה בעקבות המהלך שיצרת?
"רוב הגופים שהיתה לי נגיעה איתם דאגו לזה שלא אהיה בשום חנות, דאגו להזרים נתונים מופרכים לאיזו כתבה צהובה ב'גלובס' שניסתה לנתח כמה אני מרוויח, והיו עוד כמה פרסומים שאני לא זוכר כרגע, אבל לא אתפלא אם מישהו עמד מאחוריהם. גם תחנות רדיו מסוימות החליטו להחרים אותו. בגופים רציניים כמו רשות השידור וגל"צ קשה קצת להתערב, אולי כי הם עצמאיים מדי. מי שבעיקר שמו רגליים הן חברות התקליטים שיש להם חנויות מוזיקה. ברור שזה קשה יותר בגדול. קשה יותר להתפרנס במצב נורמלי. אבל שזה לא יישמע בומבסטי – אני מאמין שהכל לטובה. באמת. מצד שני, כשאתה לא נמצא ברוב חנויות המוזיקה – זו בעיה. אבל ברוך השם, בקהל אי אפשר להחזיק. כרגע אני מרגיש שזה הולך ונפתח, וקצת יותר אנשים פחות פוחדים לפנות אליי וליצור קשרים. בסדר, הדברים ייפתחו. אבל אם כבר מדברים על כסף, אני באמת רוצה להגיב על הכתבה ההיא ב'גלובס', בה נטען שאני מרוויח מאות אלפי שקלים בחודש".
בבקשה.
"אז אני רוצה לדייק: אני לא מרוויח בחודש 30 אלף, ואין גם 15, ואין גם 12. כולם יכולים להירגע: אני מתפרנס כמו אנשים רגילים – ובשיניים. ויודע מה, אספר לך: אבא שלי שם ב'נבל עשור' 450 אלף שקל, את כל החסכונות שהוא חסך כל החיים שלו".
אבל באמת, למה להתפרנס בשיניים? מאז תחילת הקריירה שלך אתה מסרב בעקביות להופיע באירועים. היית יכול לעשות מזה המון כסף.
"יכולתי באמת לעשות הרבה כסף בחתונות. קיבלתי הצעות של עשרות אלפי דולרים לבוא מתחת לחופה ולשיר לאישה את 'כשאת עצובה'. אלה סכומים שאני בכלל לא רגיל לדבר עליהם, בטח לא כשאפשר לעשות אותם בדקות ספורות. אבל זה יותר מפחיד מאשר קורץ, יותר מרחיק מאשר מקרב".
אני מתקשה להבין למה לא. זה גם לשמח חתן וכלה, שיזכרו אותך כל החיים.
"בעזרת השם יום אחד אהיה באיזה אירוע, וכשאקח את זה בטבעיות או שארקוד או שאשתולל – בסדר. אבל לשמח מבחינה מקצועית כרגע, בתשלום – אני עוד לא…".
זה יקרה מתישהו?
(צוחק) "בפנסיה. כשאהיה מבוגר אקים לי איזה הרכב. אבל עזוב, אלה חיים לא לעניין. אתה לא יודע לאן אתה הולך, אתה לא יודע איפה אתה מופיע. בטח שם הכל ערבוביה – לא שאני לא מופיע בערבוביה, אני מופיע גם בפאבים ואולמות – אבל זה לא אותו דבר. באירועים אתה לא מושגח. בשיר סלואו נשים וגברים רוקדים ונצמדים, וזה בדיוק מה שאני לא יכול לעשות".
אבל האג'נדה הזו ליוותה אותך עוד לפני שחזרת בתשובה.
(צוחק) "אני פחדן בלי קשר לכיפה".
ומה עם פייטנות לשבת חתן וכאלה? גם זו השלמת הכנסה לא רעה לתקופות נטולות הופעות.
"לא תאמין, אבל אני מגיע לבית הכנסת בו אני מתפלל, וגם ברגעים שבהם אני כל כך רוצה להגיד משהו ויש לי אפילו זרמים בגוף – אני קופא במקום".
וואלה? הייתי בטוח שדווקא חוגגים על הקול שלך.
"אתה יודע איזה קשה לי לפייט בבית הכנסת? לפעמים אני כל כך רוצה, אבל לא מצליח. אני מתפוצץ, מרגיש שזה על הקצה. הכי בא לי לשיר את 'אל אדון' בשבת בבוקר וגם את 'אשמח בך' – הפיוט שכתב הבבא-סאלי, ששרים בסעודה שלישית בשבת, שאולי עוד אכניס אותו להופעה הקרובה. גם על האלפא-ביתא של מוצאי שבת הייתי רוצה להשתלט יום אחד, אבל אני לא יכ�
�ל".
אני לא מבין – אתה יכול לשיר מול אלפי אנשים בהופעה אבל לא מול כמה עשרות מתפללים?
"אלה פסוקי תהילים, מה איתך. אני יכול לבכות, להיחנק באמצע. ברגע שאתחיל 'שמרני אל כי חסיתי בך' או 'כי הצלת נפשי ממוות' – אני מת. אלה מילים קשות ונכונות וכבדות. אבל לפעמים אני מתגבר על עצמי, יכול לצרוח את 'שמע ישראל' וללכת הביתה. אולי כשיהיו יותר ילדים והם יגדלו, אפייט יותר, כדי להגיד שזה בשביל הילדים".
איזה אבא אתה, באמת?
"נראה לי שאני אבא מאוד, אה, קשוח. נראה לי שאני מאלה שבאים להחמיא, באים לעביר ביקורת, באים ללמד, באים לתת נשיקה של לילה טוב – מאלה שתמיד מסביב. באים והולכים. הבן שלי ישראל גם מתאים לזה. גם אני גדלתי ככה. לא נעים לי להגיד, אבל עוד שלוש שנים גג אני מתחיל להסתבך בשאלות שלו. הוא רק בן שנה וחודשיים וכבר יודע לשיר, לתופף, להביע סקרנות".
אני מניח שהמזון התרבותי שלו הוא לא בדיוק "טיף וטף".
"לא, לא. יש לו המון קלטות של ללמוד לספור בעברית וכל מני שפות. אמא שלו דואגת לו לעניינים האלה. אבל מבחינת לדעת מה הוא רוצה – הוא יודע. לפעמים אני קם בבוקר וצריך מהר ללכת להתפלל, אבל אין דבר כזה לעבור ליד החדר שלו ולא להיכנס, כי הוא ישר קולט אותך – 'אבא! אבא!'. רוצה תמיד לראות מה, מי, מו, לאן אתה הולך. אי אפשר לחרווד אותו".
אפרופו משפחה, אני שואל את בניון אם אשתו אוהבת את המוזיקה שלו, ובאופן לא מפתיע התשובה חיובית. לא רק זה – היא תמיד מתעניינת, מייעצת איך לשפר את השירה, האם להחליף כלי נגינה וכו'. "היא יכולה לשאול למה התכוונתי בטקסטים פה ושם, אבל אפילו עבור אשתי זה חשאי. אם אלה שירים שגמרתי אומר בלבי להגיד לעולם על מה הם – אני אומר. אבל יש שירים שפשוט אי אפשר להסביר".
איזה שירים למשל אתה לא יכול להסביר?
"אתן לך דוגמה דווקא על שני שירים של אבי אחי – 'סימנים' ו'לזכור לשכוח'. אלה שני שירים שבחיים לא אשאל אותו על מה הם נכתבו. הרי יש שירים שנולדים בעקבות איזשהו בום שקיבלת ללב, ואי אפשר להסביר אותם. מכיר את זה, למשל, שלפעמים אתה נשבר לבד באוטו? אתה שומע שאמא ובת קיבלו גראד לראש – ונגמר הסיפור, נגמרה משפחה. אז לפעמים, פעם במיליון שנה, אתה שומע את זה באוטו, יושב ומתחיל לבכות. אתה שואל למה. מתחיל לדמיין דמיונות, לחשוב על המשפחה שלך. ואז נוצרת בך הבנה למציאות, מן אסימון שנופל. אתה אומר לעצמך נכון, אפשר להתגבר על זה, אנשים חיים גם אחרי, זו דרך העולם. ועדיין, אחרי שכל ההסברים נגמרים, אתה שואל למה. אז לשאול למה – זה הדבר האחרון שאני עושה. כי כמו בסיטואציות קשות מדי, אני פשוט לא רוצה לדעת".

 

*

שנייה לפני שהתקפלנו מהאולפן, כשבוורידים עדיין זורמת האנרגיה המטורפת של "עומד בשער", בניון מנדב פרטים בלעדיים על האלבום החדש וגם הצצה לפרויקטים הבאים. האלבום השביעי שלו, שייקרא כנראה "עומד בשער" ("השם הזה נראה לי הכי חזק, אבל אני עוד לא יודע סופית"), ייצא כנראה בסביבות אוגוסט הקרוב, וילווה בהופעה חדשה. עד אז הוא ימשיך להופיע בתדירות מעוררת הערכה – כמעט כל שבוע הופעה. כך למשל בחודש יוני הוא יופיע בתל אביב (מרכז נוגה וצוותא) ובהיכל התרבות באופקים. גם ביולי הוא יופיע בתל אביב (צוותא וזאפה), ובנוסף באמפי עומר. ואלה רק ההופעות הפתוחות.
במקביל מסיים הזמר המצליח את העבודה על האלבום המשותף והמסקרן עם גאון מוזיקלי אחר, יהודה מסס – שיתוף פעולה שמאוד מרגש אותו, לדבריו. והפרויקט הבא? אולי זה יהיה משהו בגוון אחר לגמרי: שירים המבוססים על יצירות קלאסיות, כמובן עם מילים מקוריות. חצי מהפרויקט כבר כתוב, אבל בניון לא יודע אם ומתי הוא ייצא, ובאיזה פורמט. "יש לי כל מני דברים על המוח", הוא אומר, "אבל כרגע הכל נמצא בתוך תוכי". אופציה נוספת, אם תהיה הצדקה וייחתם הסכם הפצה עם גוף גדול, הוא הקלטת אלבום כפול שיבוסס על הקלטות חדשות של עשרות סקיצות ששוכבות אצלו במגרה כבר תקופה ארוכה ועד כה לא מצאו את מקומן בשום אלבום. "יש לי שירים שאני ממש משוגע עליהם, ובאמת לא יודע למה עד היום הם לא הוקלטו", הוא מהרהר תוך כדי דיבור.
האלבום הקרוב, אומר בניון, הוא באמת שונה כמעט מכל דבר שעשה, בעיקר בגלל העבודה במקומות שונים עם אנשים שונים ומתוך מקומות שונים. יהיו בו כנראה עשרה שירים שרובם עוסקים בכמיהה לגאולה, מחציתם במקצב ג'אנגל (מי שלא ייכנסו הם הביצוע עם הלחן השונה להמנון "התקווה" ו"גבורה", שהקליט לפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר", מהסיבה שהוא לא רוצה להיחשד כאילו ניסה לנצל את השירים לטובתו האישית), ויהיה גם שיר המבוסס על אחת היצירות של באך. הסינגל הבא, שייצא בשבועות הקרובים, ייקרא "נדבר מחר (משוגע)", ובאופן לא אופייני לבניון מדובר בדואט, הפעם עם אבי עברי. "האמת היא שרציתי לקרוא לשיר 'משוגע', אבל כולם אמרו שאני גם ככה משוגע, והחבל הזה שאני מהלך עליו ממילא דק מדי", הוא צוחק.
ומה זה המשפט "משוגע זו לא מילה גסה יותר" שמופיע בפזמון?
"קודם כל, על זה שאני יודע שחושבים שאני משוגע. דבר שני, על זה שאני באמת משוגע. דבר שלישי, כל אחד שמחכה למשהו שהוא לכאורה לא טבעי, כמו המשיח, יכול להצטייר כמשוגע. גם התגובות אליי ברחוב תמיד טוטאליות לגמרי. או ש'אתה גאון גדול' או 'אתה דפוק שאף אחד לא מבין מה הוא רוצה'. מישהו בא אליי פעם ברחוב, אמר לי 'כפרה עליך, אני מת עליך, אבל ראיתי אותך מתראיין בטלוויזיה ולא הבנתי כלום, לא הבנתי מה אתה רוצה'. לא יודע, אולי אני צריך לחדד את השפה שלי. אני רואה משהו ולא תמיד מצליח להוציא אותו החוצה, אתה מבין?".
אתה לפחות מבין את עצמך?
"בלי פילוסופיה? איך שאני מתחיל להבין את עצמי, מתחילה ספירה לאחור למצב ששוב לא אבין את עצמי. זה מיטשטש לי מהר מאוד".

 

(פורסם ב"רייטינג", גיליון 366)

 

עוד בבלוג: ראיון חדש יותר עם עמיר בניון, עוד ראיון ישן יותר, ביקורת על אלבומו החדש של עובדיה חממה , שאלון אסוציאציות עם שולי רנד, כתבה על פריחת המוזיקה היהודית, ביקורת על אלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח, מאמר דעה על החתונות של היום, ראיון עסיסי עם אברי גלעד ועוד.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות בבלוג. להרשמה לחצו כאן.