כל אשר אני אומר עכשיו (ראיון עם קובי אפללו)

 

קובי אפללו מגיע אליי הביתה, עד לקריית שמונה, שנמצאת בסוף העולם שמאלה, ממעלות שנמצאת בסוף העולם ימינה וישר אחרי הרמזור, וממש אל תחשבו שלחצתי עליו מתוך עצלות. כדרכם של מזרחים מהפריפריה, גם הוא מתכוון לקפוץ ו"להגיד שלום לכמה חברים טובים שגרים כאן בסביבה".

גם לפני שלוש שנים נפגשנו באותו מקום – הוא כחלק מלהקת "שימעונה", שבינתיים התפזרה לכל עבר, ואני כחלק מ"תרבות מעריב", שהתפזר לא פחות. והאמת היא שהוא לא השתנה. לא, לא נוצק בו משהו שמזכיר סטאר קוואליטי. לא מישהו שאפשר להיתקל בו ברחוב ולחשוב שהוא נטחן בגלגלצ או עושה ים כסף מרינגטונים. למעשה, אפללו נראה בדיוק כמו הבחור ההוא מהכיסא השני בשורה השלישית שיושב לפניכם בתפילת הנעילה של יום כיפור: טיפה נמוך, מבנה שרירי, פנים שמקרינות טוב לב. נורא עממי, נורא פשוט, נורא מקסים. מעיד על עצמו שהוא אדם רוחני – שייך לזן המסורתיים ש"לא מדליקים אש בשבת". בקיצור, קבלו אותו: הבחור מהבלוק, כפרפראזה על "הבחור מהבלוג".

אפללו, ותסלחו לי על ההשוואה, הוא כמו חשוך בנים שפתאום נולדה לו שלישייה. ראיתי אותו כששימעונה ניסתה בכל דרך לפרוץ והצליחה במקסימום להתמצב בתור החלופה הפריפריאלית ונטולת השארם לשוטי הנבואה, ועכשיו רואים אותו, ופניו כבר לא אומרות דאגה. הוא קצת מתקשה להאמין להצלחה, חושש שהיא לא תימשך, אבל לפי החושים שלנו והכישרון הלא מבוטל שלו (שהיה אפשר להבחין בו כבר בימי שימעונה), אפשר לסמן אותו בכיף.

הוא בן 31, רווק, גר במעלות ביחידת דיור לא רחוק מההורים, וכאמור, לא מדליק אש בשבת, מניח תפילין מדי יום, אוכל רק כשר, אבל לא הרבה יותר מזה. את הראיון אנחנו עוצרים מדי פעם כדי לפצוח בוויכוחים סוערים על אמונה, אבל אז קולטים ששרפנו זמן יקר, והיי, צריכים לחזור לדבר על דברים שנמצאים ברומו של עולם. מצעד הטרוטונים של סלקום, למשל.

 

*

 

קצת אחרי הצבא, במהלכו שירת כמן נהג כלבויניק, התחיל אפללו להאמין בעצמו מהבחינה המוזיקלית. פתאום החלו לקפוץ לו לחנים לראש, והוא התחיל לכתוב, הקליט כמה שירים ברמות של סקיצות (לא הסינגלים שהוציא עד היום), ואז בשיא התמימות, שלח אותם לרדיו, צרובים ולא רשמיים. הייתי שמח אם הוא היה מספר שהם גם נשלחו בתוך שקית אוכל מניילון, אבל לא. כאן הוא דווקא השקיע ועשה את זה עם עטיפת פלסטיק נורמלית. אבל היום כל חוסר ההבנה הזה ביחסי ציבור בעיקר מצחיק אותו. הוא שלח חומרים גם לחברות התקליטים. ידע שזה בוסר, אבל הסביבה שלו פרגנה בלי סוף. נו, שוב אותם מזרחים מהפריפריה שיודעים בעיקר לפרגן, ותוך כדי גם לסנוור לא מעט אנשים, שבטוחים בעקבות התגובות שהם מתת האל למוזיקה הישראלית. נו, תשאלו את פליטי האודישנים ההזויים מ"כוכב נולד".

חמוש בשלל קומפלימנטים עממיים המשיך אפללו להתבשל, עבר לאילת, עבד שם כקב"ט, חזר לצפון, ושם הקים ביחד עם חברים את להקת "שימעונה", שפעלה בערך חמש שנים. תוך כדי למד בקטנה באוניברסיטת חיפה ניהול ושיווק, עד שהחליט לפרוש כבר בהתחלה, ועבד כמנהל אבטחת איכות בחברת ההסעות המשפחתית.

 "זה לא היה קל בכלל", הוא מספר, "כל הזמן ניסינו לפרוץ, לא היו תקציבים וכל אחד הפריש מהמשכורת שלו כדי להמשיך לקיים את ההרכב. בשלב מסוים חסכנו קצת כסף, קנינו ציוד, אבל הוא נגנב תוך זמן קצר. היו הרבה נקודות קשות, אבל עדיין הופענו בפאבים ובקיבוצים באזור הצפון בעיקר, ושלמה בר וגאיה אפילו הזמינו אותנו לחמם אותם. לאט לאט התקדמנו. היו לנו כמה רגעי נחת בשאנטיפי למשל. עד שבאיזשהו שלב ההוא התחתן, ההוא הלך לכיוון שלו, והייתה עייפות כללית גם אצל כולם".

שלא לדבר על זה שגם אלבום הבכורה שלכם, "ביום ההוא", לא בדיוק הפך לשוס מסחרי.

"גם באלבום לא חשבנו במונחים של מה כן מסחרי, מה לא, מה הרדיו יאהב ומה לא. זה היה בסגנון של שבע וגאיה, אבל אני עד היום לא מצליח להבין מאיזו סיבה למה זה לא הצליח".

נראה לי שפשוט לא הייתם מספיק מגניבים.

"לא יודע. אני לא חושב שאומן שמתעסק בעצמו, וחופר בעצמו וברגשות על מנת ליצור משהו, צריך לחשוב אם הוא מגניב או לא. אומן כותב מתוך איזושהי אמת".

אתה נשמע די נאיבי.

"למה?".

כי מה שאתה אומר נכון, אבל רק בעולם מושלם. בעולם הנוכחי אומן עדיין צריך להבין בשיווק, ביחסי ציבור, בפניה לרדיו. אני מכיר מספיק אומנים שהוציאו דיסקים נהדרים שהיו יכולים גם להצליח מסחרית, אבל רק בגלל טיפול שיווקי לא נכון – נעלמו אל תהומות הצפרדע הירוקה שליד בניין גל"צ.

"לא יודע. אני לא יודע אם אומן יכול להגיע ליצירה או לכתוב שיר מתוך רצון לכתוב להיט. אבל כן, בתקופה של שימעונה היה באמת קשה. שלחתי במקביל גם חומרי סולו שלי כל הזמן, ונתקלתי בדחיות ואכזבות. השקעתי המון כסף מכיסי הפרטי, ובהמשך כבר אמרתי שאם כולם דוחים אותי ולא קורה עם זה כלום, אז די. אני לא יכול. אין לי כסף, כל החסכונות שלי הולכים לשם, בינתיים אני לא מתקדם לשומקום, ואולי אחרי חמש-שש שנים באמת הגיע הזמן להרים ידיים. אפילו חשבתי ברצינות לעזוב את הארץ לארה"ב. אתה כבר מתחיל לחשוב 'אולי אני באמת לא טוב'. כל אדם דחוי – הביטחון העצמי שלו יורד. אצלי הוא ירד לתקופה ממושכת".

איך הגיבו לחומרים בחברות התקליטים?

"לא קיבלתי בכלל התייחסויות. כשהבנתי איך זה עובד גם לא ציפיתי ליותר מדי תגובות. אבל היום אני יודע שמגיעות כמויות אדירות של חומרים לחברות תקליטים, ומי יודע כמה זמן לוקח עד שמספיקים לשמוע את כל הכמויות האלה. יש פה אנשים מוכשרים בטירוף – תראה 'כוכב נולד' ותבין. אז אתה שואל את עצמך: 'מה הסיכוי שלי?'. אני גם לא מסוג האנשים שמאשימים את העולם בעקבות חוסר הצלחה. גם התפיסה האמונית שלי באיזשהו מקום היא שאם אתה לא מצליח, תבדוק קודם כל את עצמך. אני נורא רוחני, וזה עזר לי לא מעט. האמונה שלי היא שהכל לטובה, וזה אחד הכלים הכי חזקים להתמודד עם החיים. כשאתה נשאר עם שאלות כמו למה, מה התכלית, לאן אני הולך מפה – במיוחד במצבים בהם אתה לא מצליח ולא בא לידי ביטוי – האמונה הזו מלמדת אותך שהכל לטובה, ושזה המסלול. זה מה שמחזיק אותך. אגב, בדיעבד אני יודע שהכל נכון: לא הייתי מספיק בשל, לא הייתי מספיק מוכן, ולא הבנתי מספיק, ולא יודע אם היה לי כל כך מה להגיד באמת שלי ביני לבין עצמי. אלבום הבכורה שלי – לא יודע מה יקרה איתו, אבל מה שלא יהיה, אני מאוד שלם איתו".

 

*

 

אחרי ששימעונה התפרקה החליט אפללו לשלוח את 'בא מן השתיקה' לרדיו בתור ניסיון אחרון. המשוב שוב – שוב! – לא הגיע, והמחשבות על הרמת הידיים חזרו שוב להזדחל אל תוך התודעה. הוא שוב ניסה להבין מה חסר בו, אבל אחרי כל כך הרבה דחיות ואכזבות, השתדל מאוד להנמיך ציפיות, כדי לא ליפול למקומות האלה. "'בא מן השתיקה' זה שיר שקרה לי איתו נס, כי הוא קיבל הזדמנות שנייה, מה שלא קורה הרבה", מספר אפללו על הזינוק המטאורי, שחוגג בדיוק יומולדת ראשון, "השיר הוא גם חלק מאלבום שנגנז לפני שנתיים וחצי. לא רציתי גם לוותר על שלושה מהשירים, לכן מיקססתי אותם מחדש והוצאתי את 'בא מן השתיקה' בתור 'שלח לחמך על פני המים'. הקליפ התעכב חצי שנה, ועד שהוא היה מוכן פרצה מלחמת לבנון השנייה. אחריה שלחנו את הקליפ, ובערוץ 24 הוא צמח פתאום, אחרי שכשל ברדיו. הוצאנו את הסינגל פעם נוספת, והפעם ניתנה גם ברדיו הזדמנות שנייה. השיר צמח וצמח, ונורא הופתעתי. כי פתאום התחילו לקרות דברים טובים, אחרי שבע שנים בהן ניהלתי מלחמות ביני לבין עצמי. אתה יודע מה זה שאחרי תקופה ארוכה שאתה מרגיש שאתה לא טוב, והביטחון העצמי שלך יורד למקומות הכי נמוכים, ואתה כבר מתחיל לחשוב על לעזוב את המוזיקה, הכל נפתח פתאום? באה איזושהי גאות כזו, והמעבר הזה ממקומות של אכזבה למקומות של פרגון קצת מוזר לך. פתאום אתה שואל את עצמך מה השתנה, ולמה זה השתנה. ואז עולות לך אלף ואחת סיבות, ואתה מבין שאולי עד עכשיו באמת לא היית מספיק בשל. כל זה אמור לקרות, וכל זה קרה, וקרה לטובה. פתאום אתה מתמלא הודיה לבורא, ומתחיל להאמין בעצמך שוב".

במקביל להצלחה של "בא מן השתיקה" נוצר קשר עם גדי גידור, שכבר נהיה סמנכ"ל תוכן באן.אם.סי, והביא אותו אל החברה.

זה קצת להיכנס מהדלת הקדמית, כשבהתחלה רצית בכלל מהדלת האחורית.

"גם. שלחתי אל גדי שלוש סקיצות חדשות, דיברתי איתו, הוא התקשר, נוצר קשר והתחלנו לעבוד. הוא המנהל האומנותי של האלבום, והניהול שלו כל כך נכון. כבר בחדר החזרות הרגשנו שיש וייב מאוד טוב, חיבור חזק בין הנגנים, והכל צמח והפך למשהו שמאוד אהבתי. גם נורא נהניתי מהתהליך עצמו".

בטח התבאסת שההקלטות נגמרו.

"קצת. אני נורא אוהב את התהליך. עיבודים הם בעצם בגדים לשירים, וזה תהליך מרתק ומפרה. ואז מתווסף עוד כלי, עוד רעיון. זה תהליך מדהים".

הפלייליסט המוזיקלי של אפללו כולל את ליאונרד כהן, הפינק פלויד, פון סיימון, דייר סטרייט ודיפ פרפל, וברשימה הישראלית את אהוד בנאי, עמיר בניון, מוש בן ארי, עידן רייכל, שוטי הנבואה ("התבאסתי כשהם התפרקו". הנה, מצאנו מישהו), סינרגיה, היהודים, שלמה ארצי, בעז שרעבי, אריק איינשטיין, יהודית רביץ ודין דין אביב.

ועם כל הרשימה הזו, קצת מפתיע לגלות שמלבד המוזיקאים שעבדו איתו על הדיסק, הוא כמעט לא הכיר בשנה האחרונה קולגות, חוץ מהיכרויות קצרות עם עילי בוטנר, פיטר רוט ועידן רייכל.

למה אתה באמת לא מתערבב?

"החיים שלי עדיין לא כל כך מאפשרים את זה. כשאני בא למרכז, זה בדרך כלל לבוא לעבודה. או שאני נמצא באולפן או שאני נמצא בפגישות, ואז חוזר בחזרה. לא היתה לי כל כך הזדמנות".

האלבום המלא, "בא מן השתיקה", ייצא טיפה אחרי החגים ויכלול 12 שירים שאת כולם כתב והלחין אפללו, מלבד שיר אחד, ספרדי, שאמו היתה שרה לו בילדותו. בנוסף יכללו בו שני הסינגלים הנוספים שיצאו – "שיר געגועים" ("הוא מדבר על איזשהו לתמימות, לרומנטיקה העדינה יותר של פעם. בעצם, זה קידש את האהבה ממקום אחר. בלחן שלו יש משהו מאוד פיוטי. זה בא מהשראה של תפילה"). ו"ים הרחמים", שמספר על בן אדם ששר בעצם לעצמו, ומעלה את השאלה הקיומית שלנו בעולם. "מוזיקלית", מנתח אפללו, "יש בו גם משהו הרמוני-ספרדי, מלודי ושקט".

הוא מגיע אל קו הסיום הזה מותש אך רענן, עם חשבון בנק פצוע ורעב, אחרי שהשקיע המון כסף בתקופות הקשות יותר. ליתר דיוק, קרוב ל-100,000 ש"ח רק בקריירת הסולו, כולל האלבום שנגנז. כששואלים אותו אם הוא החזיר את רוב הכסף, הוא עונה בשלילה, וטוען שהרווח אפילו לא קרוב לזה, גם לא בצירוף ההכנסות מהרינגטונים. "אצטרך לעבוד עוד קשה כדי לאזן את עצמי", הוא אומר.

ואם תחזור לאותו מקום שהיית בו עד לפני יותר משנה, מה תעשה?

"אלחם עוד הפעם".

לא תשקול לצאת מהמוזיקה, הפעם באמת?

"אני לא יכול לצאת מזה. גם כשניסיתי והשתעשעתי במחשבה הזו בעבר – לא הצלחתי".

 

*

 

אשאל אותך שאלה שגם אותי שואלים בלי סוף: מה לעזאזל הסיפור שלך עם הצפון? למה לא לארוז את עצמך לאזור המרכז, שם הכל קורה באמת?

"הצפון נותן לי המון השראה. גם אזור המרכז מסקרן, אבל יש שם קצב אחר. אני עדיין בוחר את זה. אם אדרש להיות במרכז – אהיה במרכז. אבל אולי בגלל שהדברים עדיין בהתהוות ובהכנות למסע, שעוד לא ממש התחיל, אז עדיין אני בצפון. אני נוסע הרבה, וזה לא קל, אבל שווה. חיכיתי המון זמן כדי שיקרה מה שקורה עכשיו".

בשעות הפנאי מבלה אפללו בעיקר עם המשפחה והחברים, אבל גם מתבודד בים ועושה מדיטציה "מהמקום של שיחות עם אלוקים. זה מאוד מנקה אותי". בנוסף הוא מתאמן בחדר הכושר, משחק טניס, כדורגל, כדורסל וכדורעף עם חברים.

כבר מזהים אותך ברחוב?

"לפעמים. ברוב המקרים אני נתקל בפרגון מאנשים טובים וחמים".

ולא ברוב המקרים?

"גם אם כן, זה בא ממקום של ביקורת בונה. זה מתחיל ונגמר ב'אהבתי את השיר הראשון יותר מהשני' או להפך. לפעמים ניגשים אליי ברחוב ואומרים 'לדעתי אתה צריך לשיר יותר שירים שקטים'. כל אחד אומר משהו אחר, וזה מגניב. אני דווקא מפנים ומתייחס לזה בפועל, כי כל בן אדם הוא מבקר מוזיקה מבחינתי".

לסינגל הבא של אפללו קוראים 'ים הרחמים', ולדבריו, הוא מתעסק בשאלה קיומית, מדבר על החיים כחידה, לאן אנחנו הולכים מכאן וכו'.

מה המסקנה שלך?

"הרבה פעמים בן אדם שוכח את המהות. לפעמים אנחנו עולים לאוטוסטרדה שמובילה למרדף הכל כך קשה אחרי הכוח והכבוד. אבל לפעמים צריך לנוח ולהבין שאם לא תשמח בחלקך – אף פעם לא תהיה מאושר, ותמיד תרדוף אחרי הזנב של עצמך. המוזיקה בשבילי היא בריחה למקום אחר. אני מוצא בה סוג של נחמה, כי היא גורמת לי כל כך הרבה אושר. אני מצליח למצוא בה הרבה אמת שלא נמצאת במציאות".

נשמע שהמציאות שלך לא הכי מזהירה, אם אתה צריך לברוח ממנה.

"כמו כל בן אדם, לפעמים כן ולפעמים לא. מתי המציאות לא מזהירה? כשאתה מרגישה הכי לבד, וכשאתה שומע סיפורים מזוויעים על כל מני מקרים בעולם, וכשאתה מגלה שצריך לעבוד כאן מאוד קשה כדי לפרנס כאן משפחה, וכשאתה רואה גם על ההורים שלך וגם על זוגות צעירים שמתחתנים שלוקחים משכנתאות ונכנסים ללופ של מרדף אחרי הקיום וההישרדות. לפעמים העולם נראה לי מקום בלתי אפשרי, ואני שואל את עצמי 'איך אצלי זה יקרה?'. לפעמים גם מזה אתה רוצה לברוח, או רוצה לפרוק ואין איך. אז בחלקי נפלה הזכות שאני מצליח לבטא במוזיקה של הכיסופים שלי, את הכאב שלי, את הגעגועים שלי".

אתה נשמע אדם די בודד.

"אממממ, לפעמים אני מרגיש בודד. כן. ולפעמים ממש לא, כי יש לי משפחה מדהימה".

ולמה לבטא במוזיקה כיסופים? כלומר, לֵמה בדיוק?

"לא יודע, לחיבור עצמי יותר חזק. לפעמים אני מרגיש שלא הגעתי לאמת הפנימית שלי, לפעמים אני מרגיש שאני לא מספיק אמיתי. אז יש כיסופים להגיע למצב בו אתחבר לאהבת חיי, שעדיין לא פגשתי. לפעמים אני כותב שירי אהבה מתוך מקום שבו אני מדמיין איך אדבר עם אותה אחת שאיתה אצא למסע חיי. זה כמו להתגעגע לעתיד, אתה יודע".

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בועז  On 23 במאי 2008 at 13:12

    "נורא עממי, נורא פשוט, נורא מקסים".

    זה בדיוק הוא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: