עומד בשער (ראיון עם עמיר בניון)

עמיר בניון כבר סוגר עשור בתעשיית המוזיקה, ולמרות שבשנים האחרונות ידע לא מעט סערות ומאבקים מקצועיים, היום הוא נמצא באחת התקופות הכי רגועות שלו. אלבומו הקודם ידע מכירות נאות, הסינגל החדש והממכר שלו נטחן בגלגלצ, ההופעות מפוצצות, הזוגיות מאושרת והמצברוח הטוב זורם כמו עראק, ברוך השם. ראיון לא כועס, לשם שינוי

 

עמיר בניון נשען על הקיר באולפן "המָקלֶט" שבחולון. ברקע נשמע, כחלק מתהליך הלימוד של הנגנים, "געגוע", מתוך אלבומו הראשון "רק את", והוא מחייך פתאום. "בחיי שאני לא מזהה את עצמי", הוא אומר ובוהה בחלל החדר. "אני מרגיש כאילו ילד קטן שר את השיר הזה".
אתה מתגעגע לבוסריות של אז?
"תמיד עדיף להתקדם מצד אחד. מצד שני, אנחנו כל הזמן חושבים שפעם היינו תמימים, עד שעובר זמן וגם אז התקופה שבה חשבת את זה נראית תמימה".
מאיזו בחינה שלא תרצו, בניון, שסוגר עשור בתעשיית המוזיקה, הוא כבר לא ילד. אמנם קשה להתעלם מהבוסריות של אלבומו הראשון "רק את", אבל נראה שמאז הוא חווה דברים שאומנים אחרים חווים בחיים שלמים: העמיק, פרץ את מחסום גלגלצ, השתלב בתעשיית המוזיקה באופן הממסדי שלה, הגיע למצב בו נאלץ לשנורר סיגריות מאנשים ברחוב בשיא ההצלחה של "שלכת", ואז, כשם אלבומו החמישי, החליט שהכל עד לכאן: עזב, פרש, התנתק, עבר לבאר שבע, העמיק עוד יותר, וחזר כעבור שנה עם סביבה מעוצבת לפי צרכיו והבנתו: לייבל משלו, הפצה משלו, ללא יחסי ציבור או מנהל אישי, ועם כמה תביעות ענק לוהטות נגד אקו"ם, חברות התקליטים וגופים שלטענתו גזלו חלקים עיקריים מפרנסתו, וגרמו לכך שלא קיבל כספים על דיסקים שמכר ועל שיריו שהושמעו בתחנות הרדיו.
אבל עכשיו האומן הצעיר (33) נראה רגוע הרבה יותר. יש לו סיבה טובה: למרות שרבים חזו שלא ישרוד בשוק ללא הגב של הגופים הגדולים, ועם אנטי גדול מצד חלק גדול מתחנות הרדיו, חנויות המוזיקה ושאר הגורמים שאמורים לקשר בינו לבין הקהל, הצינורות החלופיים שיצר התבררו כלא פחות אפקטיביים. עובדה: אלבומו הקודם "הרהורים" נמכר יפה ואף הגיע בזמנו לפסגת מצעד המכירות של "מוזיקה נטו", הסינגל החדש "עומד בשער" נטחן בגלגלצ ונבחר עם צאתו לשיר השבוע ברשת ג', ההופעות שלו מפוצצות מתמיד, והנה, הוא אפילו מקבל שער ב"רייטינג".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בניון נמצא כיום בחזרות לקראת ההופעה החדשה שלו, לכן החלטנו לתעד אותן במקום ללכת על ראיון סטנדרטי. אחרי שהצלם שלנו מתזז אותו במשך שעה שלמה לצורך הצילומים, ומגלה מצולם מתמסר, נוח וצנוע, הנגנים מתחילים לזרום לאולפן. האווירה מזכירה קצת את יום ראשון בבית ספר חדש: חלקם אמנם מכירים עוד מקודם, אבל ההתרגשות עושה רונדלים באוויר. את זמן ההתארגנות אני מנצל כדי לשמוע בחדר הסמוך חצי מהאלבום העתידי, וכמו בכל אלבום חדש של עמיר, לוקח זמן להתרגל, אבל כבר מההתחלה קולטים שיש כאן פוטנציאל התמכרות משגע.
אחרי היכרות קצרה עם הנגנים, התמקמות במקומות וסשן צילומים נוסף אליו סוחב הצלם את עמיר (שמצדו די ממהר להתחיל בחזרה, אבל לא ממש יודע להגיד לא), אנחנו נכנסים אל חדר החזרות המאובזר. עמיר ואחיו הסופר-מוכשר אבי מסבירים לנגנים שמאחר ורובם (שלושה מתוך חמישה) לא ממש מכירים לעומק את השירים, הם יחרשו כל שיר לאורך ולרוחב, ורק אז יתקדמו הלאה. בהמשך חלק מהם מקבלים חבילת דיסקים גדולה של עמיר, כדי שיוכלו לעשות שיעורי בית.
הנגנים ועמיר, שבעצמו מנגן על גיטרה חשמלית, פותחים ב"ניצחת איתי הכל", ואחרי כמה ביצועים מוצלחים עוברים ל"נשמתי". אבל או, כאן מתחיל הקושי. מי שמכיר את השיר הוורסטילי הזה יודע שמדובר, כמו שהגדיר עמיר בהסבר לנגנים, בשיר שהוא חצי אלתור. לכן לוקח קצת זמן ללמוד אותו לעומק. החבר'ה שמו אותו בקומפקט כדי ללמוד, ובינתיים ניצלתי את הזמן לחמוק החוצה עם עמיר, לשיחה קצרה. הוא, מצדו, מתכנן היכן לקנות את ארוחת הצהריים. יש למטה כל מני דוכני שווארמה, אבל הוא מעדיף דווקא את המינימרקט, בגלל "הפחד ממה שלא כשר".

פתאום בניון קולט בזווית העין ערימה של גיליונות "לאישה", "Go" ומגזינים נוספים על השולחן, ומעביר אותם אחר כבוד אל מתחת לשולחן. "תסלחו לי, אני כזה", הוא מתנצל. "אני עושה הרבה פעמים את מה שכולם רוצים אבל מתביישים ולא עושים. ככה אני, המאסף. צריך לדאוג לזה שזה יקרה".
החלילן ניר מוצרי מצטרף לשיחה, ומספק לנו, אפרופו ההימנעות מהיתקלות מקרית בפרגית התורנית שעל שער 'לאישה', וידוי על האתגר שבשמירת העיניים. "היתה תקופה שהסתכלתי כל הזמן לצדדים כמו פורפרה. אז חלאס, מספיק, לא מזמן החלטתי לשמור על העיניים. בדיוק היום עברה לידי בלונדינית. אני חושב מהר: להסתכל או לא להסתכל? להסתכל או לא להסתכל? בסוף אני מסתכל ורואה אותה בדיוק מחטטת באף".
בניון, מבסוט לגמרי, פורץ בצחוק: "מגיע לך. הלוואי שכל פעם שתסתכל על בחורה תראה חיטוט באף. הלוואי. אבל ברצינות, אתה רווק. ולכאורה צריך להסתכל כדי לחפש את אשתך. כי הרי אם לא תחפש לא תמצא. אבל – ויש פה אבל עצום – אני יכול לספר לך שאת שמירת העיניים שלי התחלתי שנתיים לפני החתונה כרווק גמור, מצליח, מושבע, מה שאתה לא רוצה. זו הדרך: תטבול במקווה לכבוד שבת, תתפלל לאישה טובה ותקפיד על שמירת העיניים. בטח תשאל 'אם לא אסתכל – איך אמצא?', אבל זה בדיוק העניין. הקב"ה אומר לך 'תשמור על העיניים ואני אביא לך את האחת שלך'. ברגע שתפתח אותן רק לדל"ת אמותיך – האחת שלך תבוא".
איך באמת הכרת את אשתך מרים?
"באיזו שיחת טלפון שבה היא ירדה עליי. היא עבדה בקשרי החוץ של אוניברסיטת ירושלים. כנראה שהזמינו אותי לאיזה ערב מבלי שאדע. יום אחד הגעתי לאולפן של שמוליק דניאל, ואני רואה שיש לי ככה איזה אימייל מאיזו סטודנטית כועסת במיוחד. היא כתבה 'הזמינו אותך פה למקום של פיוטים. זה מחירים של התנדבות והחזרי עלות. לעומת זאת אתה דרשת 40 אלף ש"ח, ואמרת שאם לא – אתה לא בא. אתה לא מתבייש?'. היא השאירה טלפון וציפתה לתגובה. הרמתי לה טלפון ואמרתי לה 'הלוואי עליי מחירים כאלה. אני דרשתי דבר כזה?'. אמרה לי כן. אמרתי לה 'לא יודע על מה את מדברת, לא יודע למי הם פנו. בטח שלא אליי'. מפה לשם, אמרתי לה 'תשמעי, אני לא אוהב שאת שופטת אותי בטלפון. אני יכול להיות אבא שלך. אני אמנם בן 30, אבל גם בן 70 מנטלית (צוחק). די, לא לחנך אותי. אני יודע מה אני לא עושה. אמרתי לה שבמה שאני יכול לעזור – למה לא. אדרבא, אביא שני נגנים, נבוא בשמחה. אפילו לא ידעתי על הבקשה. אז היא קצת התביישה. מרוקאי-מרוקאי, אבל יש גבול. מפה לשם התקשרתי אליה כשהייתי בירושלים. אזרתי אומץ. לא יודע מה חרטטתי, ובאיזו סיבה התקשרתי, אבל מצא חן בעיניי שתוקפים אותי יותר מדי בלי להכיר אותי. בסוף הפגישה השנייה אמרתי לה 'טוב, את מתרגלת לפרצוף?'. היא אמרה שכן. אמרתי לה שזה פרצוף שצריך לסבול ב-40-50 שנה הקרובות, לא יודע כמה בדיוק נחיה".
מוצרי: "בפגישה השנייה כבר?".
בניון: "כן. זה היה מובן. היא אמרה 'טוב, בוא נלך לאבא שלי. הוא אמנם אשכנזי, אבל גם ירושלמי וג'ינג'י. אמרתי סבבה, בפעם הראשונה הגעתי עד הבית שלה, אבל ברגע האחרון דפקתי סיבוב ולא עליתי. היא התקשרה ואמרה 'מה, אתה לא רציני'. אמרתי לה שאני מפחד, אני מתבייש. זה אשכרה רגע שהמשמעות שלו היא 'אני רוצה את הבת שלך, תן לי אותה. מה שנקרא – סמוך עליי, היה שלום'. גם בפעם השנייה נסעתי מבאר שבע לירושלים, אבל לא עליתי. היא אמרה 'מה זה המשחקים האלה?'. עניתי לה 'אני נשבע לך ביקר לי, הרי באתי פעמיים מבאר שבע. אבל אין לי אומץ, לא עולה'. בסוף אחי, את האמת – גולדסטאר ועראק עזרו לי לאזור אומץ. באוטו קראתי גם תהילים ואגרת הרמב"ן, ואללה, ומה שאתה לא רוצה. עליתי, היא עזרה לי לדבר – 'כן אבא, אנחנו רוצים להתחתן'. הוא שאל אם אנחנו מכירים מספיק, אמרנו לו שלא ידאג. הוא הוציא וויסקי, מזג לי ואמר 'השם יעזור לכם. לחיים!'. מזל שבדרך חזור לבאר שבע היה במקרה מי שיקפיץ אותי. הייתי מסטול, אבל שמח. דבר כזה גדול לא קורה כל יום".
ובאמת, איך להתחתן כשבקושי מכירים?
"יש לזה המון פלוסים, להכיר תוך כדי את האדם שאתה חי איתו".
היית גם יכול להתחתן ורק אחר כך לגלות שזה ממש לא זה.
"הרבה פעמים טוב להכניס את עצמך למצב של אין ברירה. ככה אתה נהיה עניו יותר. תאר לך מישהו, איש העולם הגדול כביכול, יש לו חברה והוא התחתן איתה בשביל הכיף. בגלל ריב קטן על הבוקר הוא יכול לשבור את הכלים. אבל אני? היי, התחתנתי. הקב"ה היה בחתונה, הוא היה מוזמן. אין דבר כזה לשבור את הכלים. הפוך. אתה צריך ללמוד שהופה, לא על כל דבר השמים נסגרים ונפתחים. חוץ מזה שעל פי התפילות שהתפללתי לפני – אני יודע שקיבלתי בול את הזיווג שלי. קיבלתי את החלק השני שלי, שלא יכולתי לדמיין שום דבר יותר טוב. לטוב ולרע. איך אמר פעם אחד הרבנים? כשעושים שידוך – בן הזוג הוא מלאך. מה קורה אחרי החתונה? רואים שהוא בן אדם. ואם בן אדם מתחתן בלי דמיונות של לרכב על סוס לבן – הוא יבין שזה תכל'ס, אתה והיא. וניר, זה יקרה לך מהר אם תעשה את זה ותשמור על העיניים. ככה גם תפסיק לראות בחורות מחטטות באף".

*

בינתיים הנגנים למדו יותר לעומק את "נשמתי", ואנחנו נכנסים כדי לגלות שהם עשו את זה ברגישות ובנחישות. המוזיקה מילאה את כל החדר, עמיר ליווה עם הגיטרה החשמלית בצלילים שהזכירו טיפה את ארי סאן, ניר מוצרי החלילן הוסיף קסם אתני, יגאל סדן הבסיסט נתן בראש במקצועיות, טל בביצקי הקלידן השתלט יפה על התפקיד המורכב שלו בשיר, גיא בן שימול המתופף היה מדויק וקולע במיוחד, ואבי בניון, שכל הזמן כיוון את הנגנים האחרים עם ה�
�רות מלומדות ומעמיקות, נראה כאילו נולד עם הגיטרה בין היד לחבל הטבור. ההרכב עדיין לא התגבש לגמרי, אבל כבר רואים שמי שקיבץ את כל הנגנים האלה עשה עבודה טובה.
מדי פעם ההרמוניה נתקעת כשאבי מגלה שנגמרה לו הסוללה המרובעת בגיטרה (ואני, כמו פעור, הצעתי לו את סוללת האצבע שלי מטייפ ההקלטה), כשעמיר מתלונן על חשמל סטטי שבוקע מהמיקרופון נטול בד הפופר (בהמשך, כשמנהל האולפן נדב הביא לו שניים לבחירתו כדי להלביש על המיקרופון, באדום ושחור, עמיר העדיף את השחור, מהסיבה המעניינת ש"האדום יותר מדי מזכיר לי אף של ליצן"), וכשניר החלילן עובר ללא אזהרה מוקדמת מחליל למנדולינה, עמיר מפסיק את הנגינה, צוחק ושואל למה הוא לא עם החליל. "איך הגעת בכלל למנדולינה? בטח יום אחד עוד תגיע לחזרות עם תרבוש וקאנון". כולם צוחקים, וניר, סוג של מורעל ככל הנראה, מסביר שחשב להתחיל עם מנדולינה ולהמשיך לחליל. עמיר, מצדו, הציע לו לא לעבוד קשה.
אחרי סשן נוסף אנחנו יורדים למינימרקט, לקנות אוכל לנגנים. מיד ביציאה מחכה לנו צוות Y ב-10, שבדיוק הגיע כדי לצלם כתבה על הכתבה שלנו, כולל כמובן ראיון קצר עם עמיר. הצלם אומר לעמיר שהוא ממש, אבל ממש ענק, עמיר כרגיל נבוך, ואנחנו ממשיכים לדרכנו.
שלמה ארצי אמר פעם בראיון שהוא נורא מודע לאיך זה להיות שלמה ארצי מבחוץ – מן חיים כפולים. גם אתה מרגיש את זה?
"או, זו שאלה באמת קשה. יש מודעות לדברים מסוימים שקורים סביבך שהם לאו דווקא אתה, אלא תוצאה של איך אתה נתפס. עד כמה זה חיים כפולים אני לא יודע, כי ממילא בנאדם צריך לעשות הפרדה בין הטכניקה של המקצוע שלו לבין הרגע שבו הוא מגיע הביתה".
אבל כשמדברים על "עמיר בניון" אתה מרגיש שמדברים על מישהו אחר?
"ברור, כי מתייחסים למקצוע שלך ולעוד דברים שאתה עושה. אבל בטח ובטח שזה לא אתה עד הסוף. לכן זה לא באמת אני, אלא כאילו אני. חלק מסוים שבי".
כדי להתחבר יותר לעצמו ולא ל"עמיר בניון" המותג החל בניון, בלי גרשיים, להתבודד ביער בן שמן. "יום אחד עברתי שם וראיתי שלט: קברות המכבים – ימינה", הוא מספר על ההתחלה. "נכנסתי, התחלתי להסתובב ולא מצאתי את קברות המכבים. אבל מצאתי מקום ממש יפה, ובפעם הבאה שבאתי לשם הגעתי מוכן עם תיק, ספר, משהו לאכול. וגם בפעם הבאה. בהמשך כבר גיליתי את קברות המכבים, ומאז הייתי שם עוד כמה פעמים. תנסה את זה".
לפעמים מתבודד בניון 20 דקות, לפעמים שעה, לפעמים ארבע שעות, ותוך כדי בעיקר מדבר עם הקב"ה. "אתה יודע, משתדל ליישם בפשטות את מה שאנחנו לומדים ביומיום. כמו בכל התבודדות, יש שם חשבונות נפש, התייחסויות למה שקורה איתי, הכל".
ובכי?
"האר"י הקדוש אמר שנשמה שלא בוכה לפחות פעם אחת בשנה בימים הנוראים על מצבה ועל המקום שהיא צריכה להיות בו צריכה סוג של בדיקה על ידי מומחים, כמו שאומרים. אז מפה אפשר להסיק לבד".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אנחנו נכנסים למינימרקט, גם המוכרת (כמו רוב האנשים בהם נתקלנו בדרך) נראית נרגשת במיוחד, ואני מתחיל לחשוב שזה די עוול לראיין את עמיר. הבנאדם הוא פשוט עולם ומלואו, ונראה שגם כתבת 20,000 מילה לא תגרד אפילו את קצה המורכבות שלו. את המחשבה קוטע צלצול הסלולרי. על הקו נמצאת אחותו חן, שמנהלת בפועל את הלייבל "נבל עשור", כולל תיאום הופעות ויחסי ציבור. היא מספרת לעמיר שהציעו לו להופיע בתקופת בין המיצרים. הוא אומר שיבדוק מול כמה רבנים במקביל, למרות שמקרה דומה, אם הוא לא טועה, היה לפני שנה. כן, כמו כל יהודי מאמין (ולא מזן הפולקלור, כמובן) הוא פונה לרב בכל שאלה מהותית. כבר בתחילת החזרה בתשובה שלו ידע שהוא לא הולך לחפף. "גם כשהתחלתי לחבוש כיפה", הוא מחייך וממשש את כיפת-הענק שעל ראשו, "הגודל הזה ממש לא היה נפוץ. עד לפני שלוש שנים רק מי שקיבל חופשה מבית החולים חבש כיפה כזו".
הארוחה שאכלו עמיר והנגנים היתה בדיוק ההפך מהסושי שמזמינים זמרים מזן אחר, והזכירה הרבה יותר פריסת שחרור צבאית: לחם אחיד, טונה, כרוב סגול במיונז, חומוס ושיפקה. לא ארוחה שתזכה את יוצריה במחמאות של עזרא קדם, אבל בהחלט כזו שהמחישה את הפשטות של הזמר שעל הבמה נשמע כמו מיליון דולר.
עמיר מנסה לסיים לאכול מהר יחסית כדי להתפנות לראיון עם עומר חימי מ-Y בעשר. משום מה כשהוא עונה לשאלות הוא לא מסתכל למראיין בעיניים (איתי זה דווקא לא קורה, משום מה), אבל מספק תשובות מצוינות. צוות התוכנית נכנס בהמשך כדי לצלם את החזרות, ואחרי זה חוזר חימי כדי לבקש צילום נוסף, הפעם של "ניצחת איתי הכל". עמיר מבקש עוד כמה דקות של חזרה על "עומד בשער", כי הם כבר בשוונג. עומר אומר שאין לו בעיה, יש לו זמן. עמיר מגניב מבט אל בקבוק הקולה שבידו. "אתה פשוט שותה את המשקה הלא נכון", הוא אומר לחימי בחיוך, "בגלל זה אין לך זמן".
בהמשך יספר בניון, אפרופו אלכוהול, שלפני כמה חודשים החליט שמעכשיו עראק לא יכנס לבית שלו.
בסוף תישבר?
"לא נשבר, מה פתאום. בשבת תמיד יש, אבל כשאני יוצא החוצה זה מעין טיול שנתי. היום למשל הרשיתי לעצמי לשתות בירה אחת ושתי כוסות עראק עד שאבוא הביתה בלילה. אז אתה מגביל את עצמך, ואפילו ממספר את זה בבוקר".
האווירה מסביב מתחיל להתחמם ולהתמלא בצחוקים, וכשאנחנו יוצאים שוב להפסקה קצרה מספר עמיר שהוא צוחק בעיקר משטויות. את תחילת השיחה קוטע שוב צלצול טלפון, אבל אבי מחליף אותו: "האמת היא שכל דבר מצחיק אותנו. כשהיינו קטנים והיינו באותו חדר, היינו יכולים לא לישון כל הלילה. אני במיטה שלי והוא במיטה שלו. גם כשהיינו יחסית גדולים – לפני שהתחזקנו וזה, היינו הולכים נגיד לאזכרה של סבא שלי, וחוזרים משם עם חומר לשנה שלמה. אתה יודע, על כל מני טיפוסים שבאים לבית הכנסת. אגב, אף אחד לא מכיר את עמיר כמו שאני מכיר. לידי הוא יכול להיות יותר פתוח מאשר בכל מקום. ואני אומר לך שאם הוא לא היה מוזיקאי, הוא היה יכול להיות סטנדאפיסט בשקט. אם הוא יחליט עכשיו להפיל אותך מצחוק – לא תהיה לו בעיה. בשנים האחרונות הוא יותר מחזיק את עצמו, מה שנקרא. אבל עד היום אני הוא מתפרקים – כמובן התפרקות טובה, לא חלילה של העלבות והתהוללות".
אבי חושש לתת דוגמאות, כדי לא "להסגיר את עמיר" לדבריו, אבל בהמשך נזכר בדברים שהצחיקו אותם במיוחד, כולל למשל בתי כנסת של מרוקאים. "בהתחלה כשנכנסתי לבית כנסת מרוקאי בפעם הראשונה חשבתי שזה כך רק בבית הכנסת הספציפי הזה. רק אחר כך התחלתי להבין שכמעט כולם אותו דבר. תמיד יש לך למשל את זה שחייב להעיר לזה שקורא בתורה. בכלל לא מעניין אותו מה הוא קורא – מעניין אותו עכשיו רק למצוא טעויות. ויש כאלה שאוהבים לפייט, כך שאם היית צריך לסיים את התפילה ב-10:00 – אתה תצא ב-11:30 רק בגלל שהוא מושך אותך. כאילו אתה אשם שהוא החליט להיות פייטן".
עמיר מסיים עם הטלפון, ואבי שואל אותו מה אפשר לספר לציטוט מבלי שהם יצטרכו להרוג אותי אחר כך. "יש לנו סוגי הזיות של 'תאר לך'", מנדב עמיר ללא היסוס. "נגיד אנחנו יכולים להיות באיזה שיעור של רב, ואחרי השיעור מתחילים לזרוק רעיונות שאחר כך נמשכים – 'תאר לך שתראה את הרב עם שרשרת וחולצה פתוחה משחק מטקות' וכאלה. דוגמאות אחרות לא נעים לי אפילו לספר. לא מגיעים חלילה לדברים לא נאים, אבל גם הומור שחור הוא משהו חזק אצלי. יש למשל זמרים בערוץ מרוקו – אבא שלי צופה בו, ויוצא לנו גם לראות – שהיו אמורים למות כבר לפני שנתיים. לא נעים לך גם לאחל לאיזה זמר אריכות ימים עד 120, שמא ייצא עליו קטרוג, כי הבנאדם פשוט נראה בן 160".
השניים, מסתבר, הם בעלי עולם אסוציאציות מפותח גם בכל הקשור לדמויות מסרטים מצוירים. "פעם אני ואבי עבדנו בשיפוצים עם אבא שלנו באיזה יישוב בארץ. באמצע היום בעלת הבית נכנסה והיה לה דין ודברים עם בעל מקצוע. היא הרימה קצת את הקול, וקצת הזכירה לי את השד מטזמניה. אבי שאל אותי באוזן את מי היא מזכירה, אז התחלתי לשיר לו את הפתיח של התוכנית. לא יכולנו להשתלט על הצחוק, נדחפנו שם לתוך המקלחת, וכמובן שאבא שלי הגיע והחליט לעשות לנו סוג של הפרדה בעבודה. בפעם אחרת ראינו מישהו עובר לידנו ברחוב. שאלתי את אבי את מי הוא מזכיר לו מהסרטים המצוירים, והוא ענה מיד שאת גרגמל. בוא נגיד שבדמיונות אנחנו מתאימים בול".
נראה שפעם הייתם גרופים של סרטים מצוירים.
"לא יודע אם גרופים, אבל אהבנו את הסרטים של וולט דיסני. והיה כמובן את מרקו. סבתא שלי היתה רואה אצלנו את הסדרה, וכל פעם בוכה עם דמעות. היא לא
נרגעה עד שהסדרה נגמרה. אני גם זוכר שכל כולי הייתי מונח בזה שימצא כבר את אמא שלו. זה באמת העסיק אותי".
אבי: "עד היום, אם אני עובר ורואה משהו מצחיק איפשהו – אני מתקשר מיד לעמיר. חייב לספר לו על הדבר שראיתי. למשל לפני שנתיים עברתי ליד דוכן של לוטו. התחלתי לדבר עם האדם שבפנים כי הוא עניין אותי. עכשיו יש כאלה ששמים פאה כי לא נעים להם, וזה בסדר. אבל הוא כנראה כיבס את הפאה כמה פעמים, ואתה רואה שהשערות נפלו, ולפאה עצמה כבר יש קרחת. רואים אפילו את הרשת. הייתי פשוט חייב להודיע לעמיר על הדבר הזה".
עמיר: "יש מישהו ששנינו מכירים והוא קרחת למהדרין. עכשיו אין בעיה – תעשה פאות, השתלות, רק תודיע! אתה לא יכול לבוא אליי מחר בבוקר עם תסרוקת טריפונס-אלביס. זה כאילו מחר בבוקר תבוא לאולפן ותראה אותי, את עמיר, עם פוני משתלשל למטה".
אז איך אתה רוצה שהוא יודיע, שיסמס לכולם יום לפני?
"לא, אבל יש גבול! הוא לא שם פאה קצוצה, אלא פשוט האריך שיער. לפחות תחכה ארבעה חודשים שאדמיין שגדל לך השיער, או שתשים פאה קטנה כזו. אבל פתאום בא לך בנאדם מכלום והופך לקזנג'ידיס. עכשיו גם לא נעים לך להגיד לו שלום. הוא שואל מה שלומך, ואני מנסה להיות רציני, אבל בן אדם, אני יודע שאתמול היית קרחת למהדרין".

*

ובמעבר חד לנושאים קצת יותר רציניים: מבחינתו של בניון השינוי שהוא הוביל בתעשיית המוזיקה – היי, אל תשכחו שבעיקר מאז הבלגן שלו אומנים מובילים כמו ריטה, סקעת, גולן הפכו לאסרטיביים יותר בכל הקשור לניהול הכלכלי של הקריירות שלהם – אמנם חשוב, אבל עדיין לא הסתיים. "יש מודעות הרבה יותר גדולה לחלק לא מבוטל מהאומנים, עד כמה שאפשר. יחסית למצב שהיו לפני כמה שנים – עכשיו הרבה התעוררו, הבינו כמה מגיע להם, והם מתנהגים כמו ילדים גדולים ומנסים לעשות סדר לפני שהם קופצים לכל בור. לפעמים העבודה הכי קשה היא לבוא ולצעוק משהו שכולם יודעים, רק שהם עייפים או שלא אכפת להם יותר מדי. תראה גם מה קורה היום באקו"ם – אחד מאשים את השני. כל המיליונים שלא חולקו – זה משהו שלא אני המצאתי, זה הם מדברים בינם לבין עצמם. אנשים מתוך אקו"ם צועקים שהם רוצים שקיפות. היום אנשים קצת יותר מעזים להגיד את זה".
אתה מרגיש איזו רדיפה בעקבות המהלך שיצרת?
"רוב הגופים שהיתה לי נגיעה איתם דאגו לזה שלא אהיה בשום חנות, דאגו להזרים נתונים מופרכים לאיזו כתבה צהובה ב'גלובס' שניסתה לנתח כמה אני מרוויח, והיו עוד כמה פרסומים שאני לא זוכר כרגע, אבל לא אתפלא אם מישהו עמד מאחוריהם. גם תחנות רדיו מסוימות החליטו להחרים אותו. בגופים רציניים כמו רשות השידור וגל"צ קשה קצת להתערב, אולי כי הם עצמאיים מדי. מי שבעיקר שמו רגליים הן חברות התקליטים שיש להם חנויות מוזיקה. ברור שזה קשה יותר בגדול. קשה יותר להתפרנס במצב נורמלי. אבל שזה לא יישמע בומבסטי – אני מאמין שהכל לטובה. באמת. מצד שני, כשאתה לא נמצא ברוב חנויות המוזיקה – זו בעיה. אבל ברוך השם, בקהל אי אפשר להחזיק. כרגע אני מרגיש שזה הולך ונפתח, וקצת יותר אנשים פחות פוחדים לפנות אליי וליצור קשרים. בסדר, הדברים ייפתחו. אבל אם כבר מדברים על כסף, אני באמת רוצה להגיב על הכתבה ההיא ב'גלובס', בה נטען שאני מרוויח מאות אלפי שקלים בחודש".
בבקשה.
"אז אני רוצה לדייק: אני לא מרוויח בחודש 30 אלף, ואין גם 15, ואין גם 12. כולם יכולים להירגע: אני מתפרנס כמו אנשים רגילים – ובשיניים. ויודע מה, אספר לך: אבא שלי שם ב'נבל עשור' 450 אלף שקל, את כל החסכונות שהוא חסך כל החיים שלו".
אבל באמת, למה להתפרנס בשיניים? מאז תחילת הקריירה שלך אתה מסרב בעקביות להופיע באירועים. היית יכול לעשות מזה המון כסף.
"יכולתי באמת לעשות הרבה כסף בחתונות. קיבלתי הצעות של עשרות אלפי דולרים לבוא מתחת לחופה ולשיר לאישה את 'כשאת עצובה'. אלה סכומים שאני בכלל לא רגיל לדבר עליהם, בטח לא כשאפשר לעשות אותם בדקות ספורות. אבל זה יותר מפחיד מאשר קורץ, יותר מרחיק מאשר מקרב".
אני מתקשה להבין למה לא. זה גם לשמח חתן וכלה, שיזכרו אותך כל החיים.
"בעזרת השם יום אחד אהיה באיזה אירוע, וכשאקח את זה בטבעיות או שארקוד או שאשתולל – בסדר. אבל לשמח מבחינה מקצועית כרגע, בתשלום – אני עוד לא…".
זה יקרה מתישהו?
(צוחק) "בפנסיה. כשאהיה מבוגר אקים לי איזה הרכב. אבל עזוב, אלה חיים לא לעניין. אתה לא יודע לאן אתה הולך, אתה לא יודע איפה אתה מופיע. בטח שם הכל ערבוביה – לא שאני לא מופיע בערבוביה, אני מופיע גם בפאבים ואולמות – אבל זה לא אותו דבר. באירועים אתה לא מושגח. בשיר סלואו נשים וגברים רוקדים ונצמדים, וזה בדיוק מה שאני לא יכול לעשות".
אבל האג'נדה הזו ליוותה אותך עוד לפני שחזרת בתשובה.
(צוחק) "אני פחדן בלי קשר לכיפה".
ומה עם פייטנות לשבת חתן וכאלה? גם זו השלמת הכנסה לא רעה לתקופות נטולות הופעות.
"לא תאמין, אבל אני מגיע לבית הכנסת בו אני מתפלל, וגם ברגעים שבהם אני כל כך רוצה להגיד משהו ויש לי אפילו זרמים בגוף – אני קופא במקום".
וואלה? הייתי בטוח שדווקא חוגגים על הקול שלך.
"אתה יודע איזה קשה לי לפייט בבית הכנסת? לפעמים אני כל כך רוצה, אבל לא מצליח. אני מתפוצץ, מרגיש שזה על הקצה. הכי בא לי לשיר את 'אל אדון' בשבת בבוקר וגם את 'אשמח בך' – הפיוט שכתב הבבא-סאלי, ששרים בסעודה שלישית בשבת, שאולי עוד אכניס אותו להופעה הקרובה. גם על האלפא-ביתא של מוצאי שבת הייתי רוצה להשתלט יום אחד, אבל אני לא יכ�
�ל".
אני לא מבין – אתה יכול לשיר מול אלפי אנשים בהופעה אבל לא מול כמה עשרות מתפללים?
"אלה פסוקי תהילים, מה איתך. אני יכול לבכות, להיחנק באמצע. ברגע שאתחיל 'שמרני אל כי חסיתי בך' או 'כי הצלת נפשי ממוות' – אני מת. אלה מילים קשות ונכונות וכבדות. אבל לפעמים אני מתגבר על עצמי, יכול לצרוח את 'שמע ישראל' וללכת הביתה. אולי כשיהיו יותר ילדים והם יגדלו, אפייט יותר, כדי להגיד שזה בשביל הילדים".
איזה אבא אתה, באמת?
"נראה לי שאני אבא מאוד, אה, קשוח. נראה לי שאני מאלה שבאים להחמיא, באים לעביר ביקורת, באים ללמד, באים לתת נשיקה של לילה טוב – מאלה שתמיד מסביב. באים והולכים. הבן שלי ישראל גם מתאים לזה. גם אני גדלתי ככה. לא נעים לי להגיד, אבל עוד שלוש שנים גג אני מתחיל להסתבך בשאלות שלו. הוא רק בן שנה וחודשיים וכבר יודע לשיר, לתופף, להביע סקרנות".
אני מניח שהמזון התרבותי שלו הוא לא בדיוק "טיף וטף".
"לא, לא. יש לו המון קלטות של ללמוד לספור בעברית וכל מני שפות. אמא שלו דואגת לו לעניינים האלה. אבל מבחינת לדעת מה הוא רוצה – הוא יודע. לפעמים אני קם בבוקר וצריך מהר ללכת להתפלל, אבל אין דבר כזה לעבור ליד החדר שלו ולא להיכנס, כי הוא ישר קולט אותך – 'אבא! אבא!'. רוצה תמיד לראות מה, מי, מו, לאן אתה הולך. אי אפשר לחרווד אותו".
אפרופו משפחה, אני שואל את בניון אם אשתו אוהבת את המוזיקה שלו, ובאופן לא מפתיע התשובה חיובית. לא רק זה – היא תמיד מתעניינת, מייעצת איך לשפר את השירה, האם להחליף כלי נגינה וכו'. "היא יכולה לשאול למה התכוונתי בטקסטים פה ושם, אבל אפילו עבור אשתי זה חשאי. אם אלה שירים שגמרתי אומר בלבי להגיד לעולם על מה הם – אני אומר. אבל יש שירים שפשוט אי אפשר להסביר".
איזה שירים למשל אתה לא יכול להסביר?
"אתן לך דוגמה דווקא על שני שירים של אבי אחי – 'סימנים' ו'לזכור לשכוח'. אלה שני שירים שבחיים לא אשאל אותו על מה הם נכתבו. הרי יש שירים שנולדים בעקבות איזשהו בום שקיבלת ללב, ואי אפשר להסביר אותם. מכיר את זה, למשל, שלפעמים אתה נשבר לבד באוטו? אתה שומע שאמא ובת קיבלו גראד לראש – ונגמר הסיפור, נגמרה משפחה. אז לפעמים, פעם במיליון שנה, אתה שומע את זה באוטו, יושב ומתחיל לבכות. אתה שואל למה. מתחיל לדמיין דמיונות, לחשוב על המשפחה שלך. ואז נוצרת בך הבנה למציאות, מן אסימון שנופל. אתה אומר לעצמך נכון, אפשר להתגבר על זה, אנשים חיים גם אחרי, זו דרך העולם. ועדיין, אחרי שכל ההסברים נגמרים, אתה שואל למה. אז לשאול למה – זה הדבר האחרון שאני עושה. כי כמו בסיטואציות קשות מדי, אני פשוט לא רוצה לדעת".

 

*

שנייה לפני שהתקפלנו מהאולפן, כשבוורידים עדיין זורמת האנרגיה המטורפת של "עומד בשער", בניון מנדב פרטים בלעדיים על האלבום החדש וגם הצצה לפרויקטים הבאים. האלבום השביעי שלו, שייקרא כנראה "עומד בשער" ("השם הזה נראה לי הכי חזק, אבל אני עוד לא יודע סופית"), ייצא כנראה בסביבות אוגוסט הקרוב, וילווה בהופעה חדשה. עד אז הוא ימשיך להופיע בתדירות מעוררת הערכה – כמעט כל שבוע הופעה. כך למשל בחודש יוני הוא יופיע בתל אביב (מרכז נוגה וצוותא) ובהיכל התרבות באופקים. גם ביולי הוא יופיע בתל אביב (צוותא וזאפה), ובנוסף באמפי עומר. ואלה רק ההופעות הפתוחות.
במקביל מסיים הזמר המצליח את העבודה על האלבום המשותף והמסקרן עם גאון מוזיקלי אחר, יהודה מסס – שיתוף פעולה שמאוד מרגש אותו, לדבריו. והפרויקט הבא? אולי זה יהיה משהו בגוון אחר לגמרי: שירים המבוססים על יצירות קלאסיות, כמובן עם מילים מקוריות. חצי מהפרויקט כבר כתוב, אבל בניון לא יודע אם ומתי הוא ייצא, ובאיזה פורמט. "יש לי כל מני דברים על המוח", הוא אומר, "אבל כרגע הכל נמצא בתוך תוכי". אופציה נוספת, אם תהיה הצדקה וייחתם הסכם הפצה עם גוף גדול, הוא הקלטת אלבום כפול שיבוסס על הקלטות חדשות של עשרות סקיצות ששוכבות אצלו במגרה כבר תקופה ארוכה ועד כה לא מצאו את מקומן בשום אלבום. "יש לי שירים שאני ממש משוגע עליהם, ובאמת לא יודע למה עד היום הם לא הוקלטו", הוא מהרהר תוך כדי דיבור.
האלבום הקרוב, אומר בניון, הוא באמת שונה כמעט מכל דבר שעשה, בעיקר בגלל העבודה במקומות שונים עם אנשים שונים ומתוך מקומות שונים. יהיו בו כנראה עשרה שירים שרובם עוסקים בכמיהה לגאולה, מחציתם במקצב ג'אנגל (מי שלא ייכנסו הם הביצוע עם הלחן השונה להמנון "התקווה" ו"גבורה", שהקליט לפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר", מהסיבה שהוא לא רוצה להיחשד כאילו ניסה לנצל את השירים לטובתו האישית), ויהיה גם שיר המבוסס על אחת היצירות של באך. הסינגל הבא, שייצא בשבועות הקרובים, ייקרא "נדבר מחר (משוגע)", ובאופן לא אופייני לבניון מדובר בדואט, הפעם עם אבי עברי. "האמת היא שרציתי לקרוא לשיר 'משוגע', אבל כולם אמרו שאני גם ככה משוגע, והחבל הזה שאני מהלך עליו ממילא דק מדי", הוא צוחק.
ומה זה המשפט "משוגע זו לא מילה גסה יותר" שמופיע בפזמון?
"קודם כל, על זה שאני יודע שחושבים שאני משוגע. דבר שני, על זה שאני באמת משוגע. דבר שלישי, כל אחד שמחכה למשהו שהוא לכאורה לא טבעי, כמו המשיח, יכול להצטייר כמשוגע. גם התגובות אליי ברחוב תמיד טוטאליות לגמרי. או ש'אתה גאון גדול' או 'אתה דפוק שאף אחד לא מבין מה הוא רוצה'. מישהו בא אליי פעם ברחוב, אמר לי 'כפרה עליך, אני מת עליך, אבל ראיתי אותך מתראיין בטלוויזיה ולא הבנתי כלום, לא הבנתי מה אתה רוצה'. לא יודע, אולי אני צריך לחדד את השפה שלי. אני רואה משהו ולא תמיד מצליח להוציא אותו החוצה, אתה מבין?".
אתה לפחות מבין את עצמך?
"בלי פילוסופיה? איך שאני מתחיל להבין את עצמי, מתחילה ספירה לאחור למצב ששוב לא אבין את עצמי. זה מיטשטש לי מהר מאוד".

 

(פורסם ב"רייטינג", גיליון 366)

 

עוד בבלוג: ראיון חדש יותר עם עמיר בניון, עוד ראיון ישן יותר, ביקורת על אלבומו החדש של עובדיה חממה , שאלון אסוציאציות עם שולי רנד, כתבה על פריחת המוזיקה היהודית, ביקורת על אלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח, מאמר דעה על החתונות של היום, ראיון עסיסי עם אברי גלעד ועוד.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות בבלוג. להרשמה לחצו כאן.