תביא לי חמישייה

 

 

 

 

****

גד אלבז – "בין הטיפות" (YPOP)

לא אהבתי את האלבומים הקודמים של גד אלבז. הוא ניסה לעשות פופ דתי, ומצד אחד זה לא יצא ממש פופ (בגלל הדת) וגם לא דתי (בגלל הפופ). איכשהו שני המרכיבים האלה הגיעו עם יותר מדי מוחצנות, פוזה ומוזיקה לא הכי עמוקה. את האלבום החדש, "בין הטיפות", לא קיבלתי מיחסי ציבור כלשהם (שזו כבר חובבנות מבאסת), אלא פשוט הבאתי מהחנות. לא היה לי יותר מדי חשק, אבל אמרתי יאללה, ננסה. וזה היה שווה בדיעבד. הפעם אלבז משאיר את הפופ השטוח בצד, מנסה להעמיק ביצירה שלו, משלב אלמנטים של מוזיקת עולם, ואפילו הטקסטים הרבה יותר אמוניים, בלי גימיקים מיותרים. יש כאן לא מעט שירים בולטים, במיוחד "אני ככלי" העשיר מבחינה הפקתית, "שירים לבית אבי" שמשלב טקסט געגועים עם לחן קופצני-אך-עמוק, "כנראה" שלוקח יותר לכיוון המיוזיק-וורלד, ו"אנא בכוח" של עובדיה חממה וחברים בעיבוד מעט שונה, בו ניצב אלבז יותר בפרונט. אבל הבשורה האמיתית היא שהזמר הצעיר מתבגר לכיוונים מוזיקליים אמיתיים. בדיוק כמו שהוא היה צריך לעשות מההתחלה.

 

 

 

 

** וחצי

מוקי – "באמת ומקרוב" (אן.אם.סי \ ארומה)

קוראי המדור כבר יודעים שאף פעם לא היה לנו משהו נגד כניסת בתי קפה, חברות סלולר, אינסטלטורים ומוסכים לתחום המוזיקה. הכל תלוי איך עושים את זה. אבל בינתיים מסתבר שהלייבל ארומה music בר ממשיך לפשל. עד היום שוחררו במסגרתו אוסף שירי אהבה של אביב גפן ואלבום קאברים חיוור של ארקדי דוכין, ועכשיו מגיע המוצר המשמים השלישי: מוקי בגרסאות אקוסטיות לשיריו. גם אם נניח בצד את העובדה המביכה שלמוקי יש בסך הכל שני אלבומי סולו ברזומה – נתון שבשום אופן לא מצדיק מעין-אוסף – גם הפורמט עושה צחוק. כי אם בלייבל רוצים לעשות מוזיקה ברצינות – שישקיעו ולא יחלטרו עם אוספים, קאברים או חידושים עצמיים. ולעצם העניין, למוקי יש שירים ספורים טובים (באופן טבעי. שני אלבומים בסך הכל, כאמור), ולמרות שהעיבודים סבירים ברובם – הניחוח של הפרויקט הזה מזכיר קפה שעמד בשמש שבועיים לפחות – בלי ארומה ובלי טעם. עכשיו רק נותר לקוות שהפרויקט הבא של הלייבל לא יהיה אלבום גרסאות ג'אז ללהיטי סינרגיה.

 

 

 

 

** וחצי

שיר לוי – "רגע של אושר" (Play)

באלבום השני של שיר לוי יש הרבה דברים – כותבים טובים (סגיב כהן, עודד ארביב ועוד), הפקה צלולה וניחוח של מאמץ, אבל אין מעוף, כמו שקורה באלבומים רבים מתוקתקים מדי. יכול להיות שזה בגלל הציפיות שנובעות מהטייטל הכפוי הבן-של. אולי מרוב מאמץ להצדיק את קיומו המוזיקלי לוי מנסה לתמרן רק עם GPS ולא נותן לספונטניות ולתעוזה להוביל אותו. מה שיוצא הוא אלבום שני שמרני מאוד, שלא מזכיר ולו לרגע את גילו הצעיר. מצד שני, לוי לא נופל כאן לקלישאות, ללחנים זולים ולגישה מסחרית מדי, וכבר זה הישג לא רע כשלעצמו, בתוך ים הזבל שמסביב.

 

 

 

***

כהן@מושון – "כושר גופני" (הד ארצי)

כהן, מושון ודראי אמנם יבאו סאונד חדש אל ההיפ-הופ הישראלי (באופן קצת פרדוקסלי זה דווקא סאונד די עתיק בשוק האמריקאי), אבל מסתבר שדווקא המרענן הרשמי שלהם גם תוקע להם את העסק לא פעם. הסיבה פשוטה: כל הסקראצ'ים, האווירה האולד-סקולית והסאונד החורק די ממצים את עצמם אחרי כמה האזנות לדיסק. בניגוד למשל למוזיקה של סאבלימינל שטורחת לגעת בהמון תת-סגנונות באלבום אחד, כאן הכל הרבה יותר חדגוני ולא ממש מסעיר מבחינה מוזיקלית. עם זה, כשהטקסטים לא עוסקים ב"פאן פאן פאן" ובשאר הבלים, הם יכולים אפילו להוות את נקודת האור העיקרית באלבום, מעבר לשיק המוצלח כשלעצמו.

 

**

ביט69 – "בנות אוהבות בנים חזקים" (היי פייבר)

עכשיו אפשר לקבוע בבירור: זה לא זה, ועד שלא יוכח לנו אחרת – ביט69 היא בסך הכל להקת גימיק. אז נכון, הם נורא צעירים, ומנגנים בסדר, וההפקה שלהם מקצועית, הצילומים בבוקלט המבוססים על "עליסה בארץ הפלאות" באמת מדליקים, והטקסטים שלהם – ממשחקי וידיאו עד מרת-שיניים הכוניפה – יכולים אפילו להצטייר כמאגניבים ברגעים של חולשת דעת, אבל חוץ מזה המוזיקה-  הדבר שלשמו התכנסנו, נדמה לי – היא וואן טריק פוני. בדיוק אותו סאונד, בדיוק אותה כסחנות מהירה וחסרת מעוף שאני יכול להמציא גם תוך כדי שינה, בדיוק אותם טקסטים נטולי סנטימטר בודד של עומק, ובדיוק אותה תחושה שביט69 מצליחים בגלל שתי סיבות עיקריות: הם נטפלו לסגנון מוזיקלי לא מאוד שכיח בארץ, ונו, הם ילדים. אבל היי, לא מיצינו את הקטע אחרי גילי נתנאל?

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אייל  On 8 ביוני 2008 at 11:58

    (ביחד ולחוד) שהתוצרת שלהם לא היתה מעליבה מוסיקלית וטקסטואלית את המאזין, אלא היתה גורמת לו להנות, בלי רגשות אשמה. כמו המוסיקה של כהן@מושון. ההפקה החדגונית כמו שאתה קורא לה נשמעת חופשית, לא מתיימרת, לא מיוזעת. היא מעניינת, כיפית, משוחררת, מחוברת ליסודות ההיפ הופ (ולא לאיזה זמיר מסלסל בשביל החבר'ה שיושבים על הברזלים או לחבורת הגבעטרון בשביל העם שיוצא בשבתות לטייל ברחבי הארץ וצריך משהו לשמוע בגלגל"צ).
    הטענה כי כהן ומושון ייבאו סאונד חדש מוכיחה שאתה לא ממש טורח להתערבב בתעשיה (חלק מתפקידיך בתוך עיתונאי המסקר את המוסיקה הישראלית) וזה חבל מאוד. נכון שהשפעותיה של משפחת תאקט על כל מה שכרוך בכך ניכרת היטב בשוק ההיפ הופ הישראלי, אבל יש יופי של הרכבים תל אביבים מגניבים (לא להתבלבל עם "תושבי מדינת תל אביב המאגניבים") ובועטים שעושים את זה נכון.
    המסרים לא לאומניים בשקל ברוטב שוקו (גילוי נאות, אגב: כותב התגובה לאו דווקא שמאלני). לטענה כי חלק מהטקסטים של כהן@מושון עוסקים ב"הבלים", אין לי איך לענות חוץ מלטעון כי אתה א. לא מחובר למציאות, לפני שההיפ הופ שומש כפלטפורמה לשירי מחאה והשווצה בבלינג בלינג ובכנופיה שאליה הראפר השתייך, הוא היווה ביטוי לכיף, מסיבות, בחורות רחמנא ליצלן ושאר דברים שחילונים עושים, וב. אתה צופה הרבה יותר מדי
    בערוץ ההידברות.
    יחסית לאלבום בכורה הוא כמעט לא נשמע בוסרי. בכיף הייתי שם אותו בקומפקט לקרוזינג בטיילת של ת"א (ואולי התל אביביות היא שמפריעה לך?) ואת הביטים האינסטרומנטליים המופקים לעילא אני לגמרי מסוגל לדמיין כרקע לראפר בחוף המערבי.

  • אייל  On 8 ביוני 2008 at 12:15

    לגבי הביטים של סאבלימינל: אין חולק על כך שגם על הביטים שלו, בכיף יכול לשבת ראפר אמריקאי (ראה ערך וייקלף ז'אן ב-In Tel Aviv). הוא מפיק אדיר בתחומו. הבעיה היא שקשה מאוד להנות מהז'אנר הזה. כלומר למי שבקטע של מסיבות חיילים ומתחמי מועדונים כמו יד חרוצים בת"א ואזור התעשיה בראשל"צ וסלסולים מוגזמים של איציק שמלי, או בקיצור ערסים, כנראה הרבה יותר קל להתחבר. זה מסביר למה בראיון אחר שקראתי עם כהן@מושון, הם מספרים במועדונים של קהל מיינסטרים וערסים, הם פחות מתקבלים בברכה. למה? אולי זה נושא למחקר אנתרופולוגי. במועדונים שאליהם מגיע קהל בעל אוריינטציה אלטרנטיבית, פתוחה ו, אין, פשוט מגניבה יותר – כמו לבונטין 7, קומפורט 13 וברזילי בת"א, והסיטיהול בחיפה, הם זוכים לאהדה רבה.
    הביטים שמפיק סאבלימינל מופקים ומושקעים מאוד, אבל האלמנט ה"זול" מציץ מכל זוית שלו, הוא נועד רק להזיז את הבחורות ולא גם את החנונים. ולא יעזור – אי אפשר להתעלם מזה, וזה מפריע.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: