תעשה לי להיט: המדריך לפלייליסט

1. קומו והתהלכו בארץ
(כי אם תרימו לרגע את הראש תגלו שיש עוד מקומות חוץ מתל אביב)

או, מזמן לא דיברנו על מדינת סדום ותל אביב. הרגל מגונה של לא מעט אומנים הוא להתרכז בעיקר בה. אמנם זרועותיה הפתוחות מלטפות כמעט כל הרכב שיקי שמרביץ באורבניות ומקבל כתבה ב"טיים אאוט", אבל היי, אל תשכחו שרוב תושבי הארץ לא גרים בתל אביב, לא יודעים מה זה בדיוק אורבניות וחושבים ש"טיים אאוט" הוא חטיף שוקולד חדש שמתחרה ב"פסק זמן". ועוד של "כרמית".
איה כורם: "תל אביב היא כזו בועה, וזה שמכירים אותך בתל אביב לא אומר שמכירים אותך בשאר הארץ. מבחינתי, אני ממש בנקודה הזו. אני מתרכזת עכשיו להופיע גם מחוץ לתל אביב, כדי שבכל הארץ יכירו אותי טוב. אם אתה מחפש להיות אומן שיישאר ולא רק אומן שיכניס שיר לרדיו, פשוט חייב להופיע בכל חור. יש המון דוגמאות לאנשים עם כמה להיטים ברדיו, שבהמשך פשוט נעלמו. תל אביב היא בסך הכל עיר אחת, למרות שאנחנו תמיד שוכחים את זה. אתה לא יכול לקחת את תגובת העיר הזו אליך בתור משהו כללי".

 

 

 

 

 

 

2. נסה להיוולד למשפחה הנכונה
(למרות שבמדיה לא תמיד אוהבים נפוטיזם)

לפי היהדות, כל נשמה בוחרת את הוריה. אז אם כבר באותו שלב צבירה היתה לכם חיבה יתרה למוזיקה ולא בחרתם איזה אבא כמו צביקה פיק, שלמה ארצי או אפילו אבי טולדנו – אכלתם אותה. עם זאת, טבלה סטטיסטית מהירה ולא רצינית שהכנו בחופזה מוכיחה שלא תמיד הבנים-של והאחים-של וגו' מצליחים לעשות את זה נכון. דוגמאות: טל טולדנו, סימה דוכין, אתי לוי. מצד שני, את שרונה פיק, שיר לוי ובן ארצי אתם כן מכירים.
מנור שבת, צלע מהצמד פופ-אפ ובתו של שלומי שבת: "באיזושהי צורה זה עוזר. בכל מקרה, מזיק זה לא. אבל יש מצבים שמסתכלים עליך באור שונה ומצפים ליותר. כלומר, יש לך מן הסתם יותר אחריות מאומן מתחיל אחר. זה כמובן קרש קפיצה לעולם הזה, אבל זה גם מציק ברמה מסוימת כשאומרים שהכל פרוטקציות. מסתכלים עליך ובוחנים אותך תמיד הרבה מעבר לזמר מתחיל רגיל, אבל לקחתי את זה בחשבון, ומבחינתי זה חלק מהספורט, חלק מהאתגר. נכון לעכשיו אני 'הבת של שלומי שבת' כי לא הוכחתי את עצמי לבד, אבל אולי עם הזמן יגידו (צוחקת) 'שלומי, אבא של מנור שבת'".

3. נסו לארגן דואט עם זמר לוהט
(עם זאת, אל תשכחו: פחי הזבל של הרדיו מלאים בדואטים עם תותחים)

זה תמיד יכול לעזור, לפחות לאגו, אם כי קחו בחשבון שכבר היו כמה אמנים שהצליחו לתקתק דואטים שלא נודע כי באו אל קרבנו עם שלומי שבת, מתי כספי, שלמה ארצי, יואב יצחק, רוני דואני, ואפילו אריק איינשטיין. זה לא מבטיח לכם כלום, אבל צריכים לזכור שגם היו כמה אומנים שפרצו לקהל הרחב לא מעט בעזרת הטריק הוותיק הזה: שרית חדד, דין-דין אביב, גד אלבז, זהבה בן, פישי הגדול ועוד.
שחר סוויסה, שמככב עם טיפקס בלהיט "האהבה הראשונה": "הצעתי את הדואט דווקא לטיפקס, כי ידעתי שזה יכול להיות החיבור הכי מוצלח. בכלל, דואט יכול לקדם זמר בצורה מטורפת. אם זמר מאוד מפורסם מסכים לעשות את זה איתך, הדואט יכול לקחת אותך למקום אחר, במיוחד אם אתה כתבת והלחנת את השיר. הרי אם לעורך ברדיו מגיע סינגל של אומן צעיר לבד, לעומת סינגל שבנוסף כתוב עליו שם של אומן ידוע ומוכר – זה אחרת. מתייחסים לזה בצורה שונה, ואין מה לעשות. ככה זה עובד".

4. שקלו קאבר איכותי לשיר ש"כולם אוהבים"
(למרות שזו הדרך הקלה והבטוחה להתמתג כג'אנק)

קאברים הם האופציה הכי קלה, ובדרך כלל גם הכי מועדפת, לתקתק להיט. או נון-להיט, במחשבה שנייה. בשנים האחרונות להטו במיוחד החידושים ל"זה היה ביתי", "חום יולי אוגוסט", "הפרח בגני \ טורו", "סוד", "דרך המלך", "לא יכול", אבל מצד שני היו לא מעט חידושים שלא ממש שמעתם עליהם, וגם אם כן – לא נזכיר לכם אותם כדי שהם לא יחלחלו חלילה אל הנוראים שבסיוטיכם.
הנרי, שחידש ביחד עם ניקה את "בגידה" של ריטה: "קאבר הוא לא מתכון סודי להצלחה. עושים את זה כי אוהבים את השיר הספציפי, לא בתור הימור בטוח להצלחה. בכל מקרה, לכל מי שמתכנן קאבר – כבדו את המקור ודעו אותו היטב. באתי אל 'בגידה' אחרי ששמעתי אותו מאז שהייתי ילד ולמדתי את כל הניואנסים שלו. ניסיתי לנסות לשמור על הרוח שלו ולא לעשות לו עוול. מצד שני, יש את ממד הזמן והחדשנות, וצריכים להתחשב בו. ניסיתי להביא את השיר למקום שבו הוא היה נשמע אם היה מוקלט היום. כשדיברתי עם רמי וריטה התברר לי שהיה נורא קשה להפיק את השיר. בזמנו כולם נגנבו מההפקה, לכן הלכתי על הפקה טובה דומה. כמו שהשיר חידש אז – השתדלתי לחדש בעצמי".

5. שימו דגש על יחסי הציבור
(אבל קודם בדקו שיש לכם ביד מוצר באמת שווה)

היום, יותר מתמיד, היח"צנים מנתבים את התקשורת, ובחלק מהמקרים אפילו עושים ממנה מריונטה. לא חסרים מקרים של אומנים בינוניים שנדחפים באגרסיביות ע"י מחלקות הפרומו, סיפורים על מנהלי חברות תקליטים שאיימו בחרם סינגלים על גלגלצ אם שיר מסוים לא יכנס לפלייליסט, ושאר בעלי עניין שמצביעים ומשפיעים. מצד שני, מסתובבים לנו בין הרגליים המוני אומנים צעירים, מוכשרים ולא מוכרים, שרק בגלל היעדרו של יח"צן נשכני בסביבה – עדיין לא שמעתם עליהם. הפסד שלכם.
עופר מנחם, מנהל מח' יחסי הציבור בהד ארצי: "יחסי ציבור הם חלק חשוב בהצלחת מוצר, אך הם רק חלק מההצלחה ולא המפתח העיקרי. גימיקים הם לא מה שהופך מוצר למצליח. היום החלק החשוב ביחסי ציבור הוא קודם כל לבחור את הסינגלים הנכונים שייצאו ולדעת לדחוף אותם ברדיו. ברגע שפרצת את מחסום הרדיו, זה המפתח להמשך ההצלחה – כתבות, התעניינות מצד המדיה, קליפ ב-24, אירוח בתכניות טלוויזיה וכו'. לגבי מוצר נחות עד בינוני עם יח"צ מעולים – אני חושב שכמה שיחסי הציבור יהיו טובים, זה בסופו של דבר 'הר שמוליד עכבר'. היחצ"ן אולי מצליח לגרום להרבה רעש מסביב, אבל הקהל לא יקנה את זה. המדיה אולי תשתתף בחגיגה, הצרכן פחות".

6. אם אתם יוצאי כוכב נולד – לא פיינאליסטים – הסיכויים שלכם נמוכים במיוחד
(ואל תאמינו לכל מי שטוען אחרת)

היום כל אומן ממורמר שמכבד את עצמו מפזם את המנטרה ש"היום כל שוק המוזיקה זה כוכב נולד". עובדתית זה ממש לא נכון, ודי הפוך למעשה. רוב פליטי התוכנית, לא כולל הפיינאליסטים כמובן, עדיין מבטיחים שהם "או-טו-טו מוציאים את הדיסק", וסביר להניח שרובם יפזמו את ההבטחה הזו גם בעוד חמש שנים. הם אולי מופיעים פה ושם, אבל מהרדיו, מהטלוויזיה ומהרדאר הציבורי הם נעלמו כמעט לחלוטין. כי מתי שמעתם בפעם האחרונה על ומהאחים צנחני, מורן גמליאל, שירלי לילו או אוהד אלישע? אולי זה
יקרה וכו', אבל בינתיים הם די סובלים, כך נראה, מיחס טיפה מזלזל ששמור בעיקר לפליטי ריאליטי.
בן שרעבי, "כוכב נולד 1" במיל': "הפרסום ותשומת הלב נמשכים אל הפיינאליסטים, כך שאנחנו, כלומר כל השאר, היינו קצת יותר שוליים. אם זה מבאס, פוגע בנו או מוריד את אחוזי ההצלחה בהשוואה אליהם? התשובה היא כן. הטלוויזיה היא מקור כוח מאוד חזק, וכשהיא מפנה את אור הזרקורים כלפי הפיינאליסטים הגדולים – כל תשומת הלב הולכת אליהם, ואנחנו אלה שצריכים לגשת, לנסות וכן הלאה. מצד שני, להיות כל שבוע בערוץ 2 לא קורה כל יום, וזה נתן לי קצת פתח, אבל גם אם תתפרסם ותצליח – לא תגיע למימדים של אותה שלישייה".

7. אל תנסו לכתוב להיט
(כי שיר שנתפר בול לפלייליסטים בדרך כלל גם לא מצליח לפגוע)

בדרך כלל זה מביא לסתם גיחוך, אבל לעתים קרובות מדובר במפגעים אקולוגיים של ממש: סינגלים שנתפרו לרדיו כלהיטים בטוחים. בדרך כלל העטיפה ג'אנקית, העיבוד מנסה לחקות משהו אחר שהצליח לרוב לפני שנה וחצי ומעלה (פופ נוסח רוני, היפ-הופ משולב במזרחית, והמהדרין מוסיפים את אפקט הווקודר המאוס). הזמר\ת מנסים לשחק אותה כוכבים מלידה, והכל נראה כאילו מישהו זרק את החץ ותוך כדי ניסה לצייר את המטרה: פלייליסט.
גלעד כהנא, סולן הג'ירפות: "החוק לייצר סינגל בעיניי הוא שאין לאומן שום מושג מהו סינגל. זו מילה בלתי אפשרית, חמקמקה, ובפירוש אי אפשר לכוון לשם. אין אנשים כאלה, אולי יש רק אומן אחד באיסלנד שניסה ופגע. היוצר צריך לכתוב שירים, ואם יהיה סינגל הוא יגלה את זה רק בדיעבד. הרבה פעמים סינגל הוא שיר שנכתב בכלל תוך שלוש דקות בסך הכל. אני אומר לכל יוצר שהיצירה שולטת ביוצר ולא להפך. מי שחושב שהוא שולט ביצירה פשוט חי באשליות. בקיצור, הדרך הכי בטוחה לא ליצור להיט הוא פשוט לנסות ליצור להיט. לכן צריכים פשוט ליצור הרבה שירים, ואז הסינגל יבוא וכבר יגיד לך 'היי, אני סינגל'".

 

 

 

 

 

8. דברו קצר
(שחררו מחלומות על פתיח של דקה וחצי)

טראקים בני שש או שבע דקות הם נחמדים מאוד כשלעצמם, ואפילו כמה מידידינו הטובים, אבל קחו בחשבון שהם לא ממש ידידיו הטובים של הרדיו. נדיר מאוד, אם בכלל, שלפלייליסטים נכנסים שירים כאלה. שם מעדיפים – בדיוק כמו רוב הקהל – את השיר קצר, פשוט וקולע. יצירה מורכבת? זה כבר לבית, באוזניות, לבד. הרבה פחות לרדיו. אז אם כבר להתחכם, תתחכמו לחברים שלכם.
רון הופמן, סינרגיה: "הייתי ממליץ במיוחד לא להיתקע בפתיחות יותר מדי ארוכות. אל תתנו לפתיח יותר מדי זמן עד שתגיעו לפואנטה. שיר שלוקח לו דקה וחצי כדי להגיע למשפט הראשון של הסולן – לא יעבוד. המאזין ברדיו צריך להבין מהר מה קורה. צריכים מקסימום 30 שניות פתיחה של שיר עד שיבינו מה קורה. זה יכול להחזיק אולי כרצועה באלבום, אבל לא כסינגל שנשלח לרדיו. היחצניות שלנו והד ארצי ידעו להגיד לנו בזמן הנכון לא להוציא שירים כאלה לרדיו, והיה לנו מזל, למרות שאם מתעקשים אפשר להוציא גרסת רדיו מקוצרת יותר".

9. אל תהיו מקובעים על סגנון
(מצד שני, אל תתפזרו)

לא מעט להקות תקועות היום על סגנון ספציפי, או כי זה מה שהם פשוט רוצים, או בגלל ש"זה עובד" או בגלל סתם קיבעון. כך יוצא שאלבום שהוכרז מראש כאקוסטי יכיל גם שירים שלא ממש מתאימים לקו, או להקות רוק כבד שיכולות לוותר כמו כלום על שיר פופ נפלא. אל תעשו את זה, אחים שלו.
אייל מזיג, הדורבנים: "מבחינה סגנונית, אף פעם לא נתקלנו במצב שאנחנו אומרים 'או.קיי, זה שיר יפה אבל לא בסגנון הנכון'. אין דבר כזה, כי שיר יפה הוא שיר יפה. אין אדם שאוהב רק סגנון אחד. לכן הייתי מציע לכל אומן להתפרס על סגנונות, לחפש את עצמו בכל מני מקומות. כולם חושבים שאנחנו להקת דיסקו, למשל, ואנחנו ממש לא. הדיסקו הוא רק איזה פן שהיה אצלנו, והשיר הראשון שהוצאנו לרדיו היה כזה. המשכנו איתו, אבל לא הפסקנו לשיר פופ, בלדות או אפילו סגנון ארצישראלי. בדיסק החדש יש אפילו בוסה-נובות ושירים נוסח ג'יפסי קינג, כי כאמור, לא ננעלנו לסגנון ספציפי".

9. אל תזלזלו בחשיבות הקליפים
(לא צריכים למכור את עצמכם ביוקר בשביל זה. אפשר גם בזול)

אמנם ערוץ 24 הוא בודד במערכה של הקליפים, ואמנם יש לו לא מעט תחלואים (מה זה "הגוזניקים" האלה?!), אבל אל תתפתו לסגידה הגלגלצית, בה לוקים רוב כלי התקשורת, שמיד טוחנים כל שיר שקיבל שם פלייליסט, אבל לא ממש מחזיקים מרשימת השידור של 24. בכל זאת, צריך גם שיכירו את הפנים שלכם. גם אם הן כשלעצמן לא להיט גדול. 
יואב קוטנר, העורך הראשי של 24: "עדיף להשקיע טיפה יותר בקליפ ולעשות אותו ברמה מקצועית. עדיף קליפ אחד טוב מאשר שלושה בינוניים. אל תשכחו שבימינו הפריצה לתודעה הציבורית היא לא רק ברדיו. את 'בית הבובות', למשל, השמענו עוד לפני שהשמיעו אותם ברדיו, וכך גם 'אלג'יר'. גם כל הקליפים הטובים של ההיפ-הופ מושמעים בטלוויזיה הרבה יותר מאשר ברדיו. אגב, קליפ טוב לא חייב לעלות הרבה כסף, אלא כזה שעשוי בצורה מקצועית. למשל, 'ארוץ אליך' של שרון רוטר היה זול, אבל היה לו רעיון מדליק. בסופו של דבר, הכי טוב ואידיאלי לאומן זה שיש לו להיט גם ברדיו וגם בטלוויזיה".

 

 

 

 

10. תשקיעו בהפקה
(ושלא תעזו להישמע כאילו אתם שרים בתוך בית שימוש)

אל תזלזלו בשום אופן בהפקה. או בשירה. בעצם, לא בריא לזלזל במשהו בכלל, באופן כללי. מבט חטוף בפלייליסטים המובילים במדינה מוכיח שאף אחד מהשירים שנמצאים בתוכם לא מוקלט גרוע, לא מושר גרוע, וגם אם פעם זה סוג של קטע – היום זה נשאר רק בגדר קטע. לא יותר.
עופר מאירי, "מטרופולין": "אני חושב שמאוד חשוב שמבחינה טכנית השיר יהיה מוקלט טוב, במיוחד השירה. אסור שהיא תוקלט באיזה בית שימוש בבית או בסתם חדר. שירה היא הדבר הכי חשוב, ויש היום דווקא נטייה לזלזל בדבר הזה. בגלל שאנחנו מתחרים עם שוק בינלאומי מאוד עשיר בהפקות שהאוזן הישראלית התרגלה אליהן, צריכים להיזהר מהפקות מחופפות. יש היום הרבה הפקות מיינסטרים שנשמעות כמו חדר חזרות. לדעתי שילוב נכון בין הקלטה אקוסטית להקלטה אלקטרונית הוא דבר שעובד במשך הרבה שנים – התייחסות למוזיקה אקוסטית כאילו היא אלקטרונית ולהיפך. העירוב הזה הוא בדרך כלל סוג של מפתח למשהו מאוד חזק היום. אפילו קולדפליי, שנשמעים אקוסטיים, מתבססים על הרבה עבודת מחשב מהודקת בהפקה, ולדעתי זה מאוד חשוב בשיר".

11. תנסו לרגש
(המלצה חמה: גיטרה אקוסטית)

גם הפקות שונות יכולות לקחת את אותו שיר לכיוונים שונים לגמרי. מה שהיום אוכל פלייליסט הוא בעיקר שירים שמרגשים באיזושהי צורה. להעלאת הריגוש מומלץ להשתמש בכינורות, קלידים, עלייה לקראת הסוף, רגעי שיא וכמובן הפקה שזורמת יופי עם האוזן. מצד שני, כמובן שזו לא נוסחה, ואף אחד לא מבטיח לכם כלום. במיוחד לא אנחנו.
אורי זך, מפיק מוזיקלי מוביל: "הקהל הישראלי, בעיניי, אוהב זמרים יותר מאשר הוא אוהב מוזיקה ועיבודים. לכן המפיק צריך להוציא את הזמר או הזמרת ממש מלכים. גם אם ההפקה המוזיקלית מדהימה ומטורפת, והזמר נבלע בתוכה ולא יוצא החוצה – לפחות בעיניי פספסת את המטרה. גם עם מירי מסיקה, איה כורם ותמיר חיטמן השתדלתי שהפלייבק יהיה הבגד שלהם ולא הם יהיו הבגד של הפלייבק. מבחינת סטייליג צריכים כל הזמן להתחדש, כי העולם הזה מאוד אוהב שינויים וחידושים, ואישית אני מאוד אוהב לערבב בין ז'אנרים, כמו פופ, אקוסטי ואתני. בנוסף, הקהל הישראלי אוהב בעיניי או לאהוב או להתרגש. בשביל ריגוש צריכים גיטרה אקוסטית – דבר מאוד אהוב שירשנו מתרבות המדורה של הפלמ"ח, ובנוסף גם כינורות ובס-תופים עדינים יחסית".

 

(פורסם ב"רייטינג", יוני 2006)

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן