פריחת המוזיקה היהודית: פתאום קם אדם בבוקר ואומר אשריך

לפני עשר שנים בדיוק עבד שולי רנד על אלבום פיוטים חדש, כששותפו המוזיקלי לעשייה היה אהוד בנאי. החומרים היו כתובים, הסקיצות מוכנות, אבל אז חשב רנד "רגע, את מי זה יעניין בכלל?". אותה מחשבה הובילה אותו לגנוז את האלבום, וצחוק הגורל הוא דווקא עכשיו, כשהחליט בסופו של דבר לשחרר אלבום אישי בגוון יהודי, תעשיית המוזיקה הישראלית כבר לא מפחדת מפיוטים או לחלופין מטקסטים בעלי זיקה ברורה למקורות.
בישראל של הרוב המוחלט מ-60 השנים הראשונות אף אומן נורמלי לא העז לדבר בקול על אמונה ויהדות. חלק מהאומנים שחזרו בתשובה, דוגמת אביתר בנאי, אף חששו לדבר על המהלך, מדאגה שיתפרש כהטפה או סתם כקיצוניות. ברדיו התנגנו בעיקר שירים על אהבה, בדידות ולפעמים גם פוליטיקה, אבל במדינה שהוקמה על בסיס המקורות, ולא באוגנדה – המקורות נחשבו למוקצה באומנות, להוציא הבלחות קטנות פה-ושם. גם כשדובר על יהדות – הטקסטים הגיעו ממקום של פטרונות וניכור ("היא חזרה בתשובה", מתי כספי), ליצנות ("יחזקאל", החלונות הגבוהים) או סתם ניחוחות זרים ומנוכרים.

 

אבל בשנים האחרונות מתרחשת תזוזה מהירה לכיוון הטקסטים מהמקורות, ותוך כדי נכתבים גם חומרים אישיים, מקוריים וחדשים לחלוטין שמתכתבים עם היהדות באינטנסיביות. את הצעדים הראשונים ביצעו עמיר בניון (שאת "עיניה", למשל, כתב על עיני לאה אמנו) ועובדיה חממה, שלאורך כל השנים לא הצליח לפרוץ את מעטפת הפלייליסט, ורק הביצוע במניין של "אנא בכוח" הכניס אותו לתמונה – ובגדול. שני האחרונים, אגב, עובדים בימים אלה על אלבומים חדשים בנושא הגאולה. אחריהם נכנסו לתמונה בזה אחר זה מאיר בנאי, שהוציא לאחרונה אלבום פיוטים מצליח; שלמה גרוניך שהלחין מחדש טקסטים מהמקורות וגיבש אותם לאלבום "מסע אל המקורות"; עובד טובי (שהתפרסם בשנות השמונים עם "ברווזים, בואו הביתה") ששחרר את אלבומו השני והמעניין "הכל לטובה"; שולי רנד, שבפסח האחרון ראה אור אלבומו המופלא "נקודה טובה", ועוד רבים כמו שי גבסו ויהודה סעדו, שנוגעים באמונה בחלק מיצירותיהם. כמובן שהסצנה היהודית-שורשית (של אומנים שמאז ומתמיד היו דתיים) ממשיכה לפרוח, אם כי היא נתקלת עדיין בבעיות גדולות יותר לחדור אל הפלייליסט. על בכיריה נמנים גד אלבז, "בין השמשות", "המדרגות", יונתן רזאל, אודי דוידי ועוד. תוסיפו לזה את פריחת ז'אנר הפיוטים אותו מובילים אומנים כמו ברי סחרוף, מיכה שטרית, ערן צור, אהוד בנאי ואחרים, ותקבלו מהפכה של ממש. לא פחות.

 

שוברים פירמידות

"אולי יש היום פחות התכחשות ליהדות", מסביר עמיר בניון את פריחת התחום. "במקרה הספציפי שלי פשוט המשכתי לכתוב שירים כמו שכתבתי כל החיים, ממש כרגיל. אבל קח בחשבון שכשאתה מתחזק יותר, גם היצירה שלך הופכת עמוקה יותר ומגיעה מאותם מקומות. היום אנחנו רעבים, צמאים, רוצים את השירים האלה, רוצים אמת במוזיקה. כבר נמאס לנו שמשקרים אותנו אפילו במוזיקה. יש כל מני שירים או סגנונות כאלה ואחרים שהם יפים, אולי מגניבים, אבל כבר לא כל כך שייכים לבית ספרי. ולהגיד לך יותר מזה? באופן כללי, קצת יותר נסתר, זה תמיד היה ככה. היום לאנשים פשוט יש אומץ יותר להשמיע את זה. זה לא שלא היתה מוזיקה יהודית – היתה מוזיקה. אבל היום רק משמיעים אותה. אז זה היה מוקצה. אבל כנראה שאומנים מרגישים היום שיש פתח, שקורה משהו, והם פשוט נכנסים דרכו. אולי גם לעורכים מסוימים יש יותר זיקה לדת, והם יכולים להשפיע יותר מהטעם שלהם, בניגוד לעורכים קודמים שהטעם שלהם לא היה בדיוק זה. זה כמו הטקסט באחד השירים שיופיעו בדיסק הבא שלי: 'אנשים כבר רוצים את המשיח שלהם'. עד היום בכל נושא ובכל תחום הגרעין החזק השולט היה בעצם מיעוט, ומנגד היו עבדים. בדיוק כמו פרעה ובני ישראל. עד היום זה ככה, אבל אנשים מתחילים היום לתת בעיטות מלמטה למשלה ולשבור פירמידות שעד היום כפו עליהם. אז זה נותן בעיטה, וההוא נותן עקיצה, והשלישי דוחף – והכל ביחד משפיע".
בניון מקווה מאוד שכל זה לא נמצא בגדר תופעה חולפת, והוא עצמו יהיה שמח במיוחד כשרוב המוזיקה היהודית תהיה חדשה ומקורית בעליל. "זה יפה לקחת ולהלחין את מזמורי תהלים ואת שיר השירים, אבל אני לא דוד המלך, ואני רוצה לכתוב את הרגשות היהודיים שלי בתוך השיר. להיות עמיר, לא דוד המלך. זו תהיה הצלחה אמיתית באמת. כי אם אדם כותב על עצמו, הוא מונח בתוך העולם האמוני ובעצם כותב את הלב שלו. לא שיש לי בעיה עם זה ולא שזה רע, אבל עם כל זה שהטקסטים מהמקורות נשארים לנצח נצחים, כל מה שאותו אומן משאיר למאזין זה לחפש איזה זמר שר יותר טוב את השירים מהמקורות. אבל הוא עצמו לא יוצר משהו חדש לגמרי".

 

 

 

 

 

 

 

גם שולי רנד, שחקן ועכשיו גם זמר – נותן זכות קדימה לטקסטים מקוריים. בכלל, מקוריות היא הצד החזק שלו: שלא כמו אומנים דתיים אחרים הוא לא חושש לשיר על היצר הרע, לספר על ויכוחי אמונה סוערים בינו לבין משורר מפורסם, וגם לשאול את הקב"ה "אייכה?". צילומי הפרומו לאלבום החדש שלו לוקחים את המקוריות צעד אחד קדימה, כשבאופן לא שגרתי העדיף רנד להצטלם בבריכה – צולל, מנגן על גיטרה או סתם שוחה. ובדומה לבניון, גם הוא לא מופתע מהטרנד החדש. "מכיוון שאני נמצא בתוך קהל של אומנים בעלי תשובה – ידוע לי שזו סצנה שקיימת כבר כמה שנים", הוא אומר. "יש בעלי תשובה מאוד מוכשרים, שבינם לבין עצמם נוצרה מן סצנה שלא הופתעתי שהיא יצאה החוצה. כל השנים אמרתי 'רבותיי, זה עוד יצליח, כי זה פשוט טוב'. אלה חומרים שיש בהם הכל – עומק ואפילו מקצבים שמתאימים לכל מה שמצליח מסביב. אני משווה את זה למוזיקה שחורה, שנכנסה מלמטה כי היא היתה באמת אמיתית, אמינה ובריאה".
מצד שני, הפלייליסט והרדיו החילוני הם לא המקום האורגני עבור אומנים כמוך. עובדה שביקשת במפורש לא להשמיע את השירים שלך בשבת, ובסופו של דבר היה מי שהשמיע.
"זו נקודה מאוד כאובה. מצד אחד אני מאוד לא רוצה לבוא ולהגיד לאנשים 'אל תשמעו בשבת'. מצד שני, כשמשמיעים בשבת זה כואב לי מאוד. אמנם היה רעש גדול כשחלק לא התחשבו בבקשה, אבל ממה שאני יודע – הרוב המוחלט נענה ולא השמיעה".
הרוב המוחלט שמתחבר בכיף לתופעה המרעננת כולל גם את יואב קוטנר. "קודם כל, ההצפה של החומרים היהודיים פשוט נהדרת", הוא מפרגן. "אני חושב שבכלל, חיפוש הזהות הוא אחד הדברים שהכי מפרים את המוזיקה. וחיפוש זהות יכול להיות גם כשיהודה פוליקר הולך ליוון, ודויד ברוזה חוזר לשורשים הספרדיים שלו, וברי סחרוף פתאום מגלה את המוזיקה הטורקית. כל זה הופך את הצליל ליותר מגוון ומעניין. זה נותן טעם נוסף למוזיקה. אותו דבר גם בטקסטים, כל עוד זה לא הופך להיות משהו סגור שמיועד אך ורק לקהל מצומצם – יש למשל שירים שאני לא יכול להשמיע ברדיו, כי הם שירי קודש ממש – זה מעולה. הרבה אנשים מגלים על עצמם דברים שהם שומעים בשירים האלה".

איש של שאלות

שלמה גרוניך, לעומת קודמיו, נשמע הרבה יותר קרבי, ואת פריחת הסצנה היהודית הוא מייחס דווקא לרדידות המוזיקלית מהשנים האחרונות, שהובילה מוזיקאים שכמותו אל חיק השורשים. "הכל התחיל במקום בו לרוב אמונה מתחילה", הוא משווה. "הפנייה לכוח, לאל, מתחילה כשהאדם חלש. לפני כן אתה מרגיש שהמשענת עליה נשענת רופפת, והכל מעורער. ואז אתה פונה אל הכוח הגדול. גם החזרה של הרבה מהיוצרים הישראליים אל המקורות נובעת מהרדידות האיומה שבה אנחנו נמצאים מזה כמה שנים, שהולכת ונעשית גרועה מיום ליום. הרייטינג מכתיב את חיינו, הממוצע הרחב ביותר הוא הדבר שמצליח ולא הדבר האיכותי. הדור הולך ופוחת, התרבות מפרפרת, משוועת להשקיה, וכל יום זה נעשה יותר גרוע עם עוד יותר תוכניות טלוויזיה מהסוג הקלוקל. כל זה מביא את האומנים למשהו חזק שאין עליו עוררין – נקי, טהור ואיתן כמו מילות הנצח של התנ"ך, שלוקחות את האדם הרחק מהטריפ האישי והקטן שלו עם עצמו, ופותחת אותו למשהו הרבה יותר עמוק ששייך למסורת ולמורשת ולסביבה ולאדמה שלנו".

 

 

 

 

 

 

איך אתה הגעת ליהדות?
"בעצם כל חיי היו רצופי אירועים שרמזו על כך שגרוניך ימצא את ההשראה שלו במקורות. זה התחיל בכל מני שיתופי פעולה שעשיתי בהיותי צעיר, כמו 'שיר השירים' שכתבתי ותזמרתי ללהקת מחול ענבל. הלחנתי גם פסוקים אקראיים כדי לשובב את נפשי במים צלולים. גם העבודה שלי עם מקהלת שווא נמצאת בעצם בתוך מסגרת האמונה, בהקשר של השייכות הדתית לעם הזה ולדת שלנו. יצירות קלאסיות אחרות שכתבתי, כמו 'מגדל בבל' – הכל מתחיל שם. לפני שלוש שנים, כשקיבלתי לידי תפילה בת 1,800 שנה, 'אילו פינו מלא שירה כים', פשוט התרגשתי כל כך, והרגשתי שפורץ איזשהו מעיין בתוכי – התחברות שאין עליה עוררין, שצריכה לקרות. מן ייעוד, שליחות, מעבר לחיפושי הזהות העצמיים שלי כפרט".
נשמע שאתה מתחזק גם במובן הדתי.
"לא. אני יודע שזה נשמע ככה, כי באמת בכוונה וברוח ובהשראה ובחיבור – זה טוטאלי. אבל אני לא חוזר בתשובה. לא יודע למה לא. המצפן האישי שלי בפנים מראה לי שזה לא הולך לשם. אני איש של שאלות, לא של תשובות. אבל זה לא הופך אותי לפחות קרוב אל בורא עולם, שאליו מתפללים מקיימי המצוות".
למה עד היום פריצת המוזיקה היהודית לא התרחשה, לדעתך?
"כי הגיעו מים עד נפש. בשנות השבעים היתה השראה למוזיקאים, היה חיפוש אמיתי אחרי איכויות, היתה סקרנות אמיתית שלא קשורה לפלייליסט, וככה נוצרו דברים קלאסיים, נצחיים. היום אבוי לנו בגלל הפלייליסט הזה. תאר לך שהיה פלייליסט בימים של שנות השבעים כששלום חנוך, יוני רכטר ומתי כספי, יצרו את היצירות הנצחיות שלהם. זה לא היה עובר היום. הרדידות הקצינה ותפחה, ואז פרץ הנחשול היהודי, שגם מלכד אותנו כעם, בלי קשר לדתי או לא דתי. זה הקוד הגנטי שלנו, זו הזהות שלנו, זה הכוח שלנו".
לעומת גרוניך, יש אנשים סקפטיים הרבה יותר באשר לחלחול של המוזיקה התורנית אל פסקול חיינו. אחת מהם היא חנה פתיה, עורכת אתר "פיוט" (www.piyut.org.il), שהיה בין הקטליזטורים לגל הנוכחי. "אני מסכימה שהטקסטים היהודיים פורחים, אבל המוזיקה היהודית ככלל לא הצליחה לפרוץ באותה רמה", היא מנתחת. "היום הרבה יותר קל לפרוץ עם טקסטים יהודיים במיוחד אם אתה מוכר, מוערך ולא מקוטלג, כמו ברי, מיכה, אהוד ושולי. אבל לכל השאר הרבה יותר קשה".
עובדיה חממה דווקא פרץ למרות שלא היה מוכר.
"נכון, אבל הוא די יוצא דופן במובן הזה. כנראה שזה בגלל המילים של 'אנא בכח', שאין שוות להן בעוצמה. גם הלחן פשוט מדהים. אבל בגלל שהטקסט לא הכי מובן באופן המיידי – אני לא בטוחה שאנשים זיהו את השיר דווקא כטקסט דתי. ליוצרים דתיים אחרים כמו אודי דוידי, עדי רן, בין השמשות והמדרגות הרבה יותר קשה לפרוץ. כדי לפרוץ צריך בעיקר לעבור את המבחן של גלגלצ, ושם עדיין קשה לקבל יוצרים דתיים במקור. בגלגלצ לא יגידו 'לא' לאביתר או לאהוד, אבל בהחלט יסרבו ליצחק פוקס, שהוא יוצר טוב ופופולרי מאוד בציבור הדתי. הלחנים שלו לא נופלים מאף אחד.
"עם זה, אני חושבת שגם הקבלה שלהם תגיע מתישהו. סופה של האמת ושל המוזיקה הטובה באמת לחלחל. כמו שנושא הפיוטים התחיל ממש מלמטה, מההתעניינות של אנשים למקורות ולזהות יהודיים, והגיע למעלה, כך גם יקרה למוזיקה היהודית החדשה, שבסופו של דבר תגיע אל מקומות ההשמעה היותר ממסדיים. אני רוצה להאמין שגם הפיוט יחדור עוד ועוד. אי אפשר להבין איזה יופי יש בפיוט, וקשה להאמין גם שאותם טקסטים נכתבו לפני אלפי שנים. אי אפשר לחשוד למשל בערן צור שהוא הופך להיות דתי, אבל יום אחד שאלתי מה תפס אותו בפיוט. הוא ענה 'המילים, המילים – הן פשוט יפהפיות. אי אפשר שלא להרגיש את העוצמה שלהן. אתה מרגיש שאתה פשוט רוצה לשיר את השיר הזה'".

ביטלס והרבנים

עובדיה חממה, ממבשרי הגל החדש, חושב שלהצלחת המוזיקה היהודית יש כמה סיבות, שעיקרן מבוסס על המשפט "הבשיל הרגע, ועת רצון ליין נושן בכלי חדש". "שנים ארוכות המוזיקה היהודית פעלה כבתוך גטאות", מקדים חממה, "מוזיקה חסידית מדי של חצר זו או אחרת – ומנגד מוזיקה מזרחית ועדתית מדי שלא הצליחו לקרב רחוקים .שורשי הגל הנוכחי הם בין היתר 'הברירה הטבעית' ואהוד בנאי. יש אף רובד קדום יותר של שירי קרליבך וניגוני חב"ד, וכמובן אוצר הפיוטים שעבר מדור לדור. גם פועלו של אביהו מדינה והנגיעות של עוזי חיטמן ז"ל היוו חוליה חשובה בהפיכת מוזיקה יהודית למוזיקה רווחת".
מצד שני, הדור הנוכחי מתכתב הרבה יותר עם מוזיקה מערבית.
"המפץ הגדול מקופל לדעתי בדור האחרון של החוזרים בתשובה שגדלו על הביטלס, פינק פלויד, בוב דילן ומוזיקת הרוק האיכותי. הפיכתם לאנשים דתיים ואף חרדיים לא השכיחה מהם את המוזיקה המופלאה עליה גדלו. להיפך – אף בעצת הרבנים הם ראו מצווה בשימוש במתנה האלוקית שניתנה להם, אולם רק ככלי שרת לקדושה. וכך נוצרו מיני חיבורים של עולמות כמעט מנוגדים של טקסטים יהודיים ומוזיקה מערבית – חיבור ניגודים שיצר דבר שלישי חדש. במקביל עולם המוזיקה המוכר לנו מתחיל להקיא את עצמו לדעת מרוב הרעש וצלצולי הכזב, כשהאוזן והנשמה מבקשות אור אמת"

 

 

 

 

 

 

 

יכול להיות שזה טרנד שעוד יחלוף?
"אמת איננה אופנה מתחלפת. כל אופנה חיה על זמן קצוב וקצר, ואילו האמת היא נצחית. באופן אישי, אחרי שטעמתי מן המים המתוקים, ודאי שארצה עוד ועוד. יש קושי גדול במעבר משירי קודש לשירי חול. זה פתאום מרגיש סתמי כל כך ומדגיש, את הצורך להתחדד ולכוון גבוה ככל שניתן. עלול להיות מצב של היצף בשירי קודש וניסיונות לרכב על הגל בכל מחיר, וזה בוודאי ימאיס ויפגע בטעם הטוב, אולם בסופו של דבר אני מאמין במציאות שהולכת ומתבררת לטובה".
אתה יוצר, במקביל למוזיקה בגוון היהודי יותר, גם מוזיקה שעוסקת בנושאים קצת יותר "סטנדרטיים". מה ההבדל בין העבודה על שני סוגי היצירה?
"אין ספק שכל חיי התאמנתי בלעשות מוזיקה – טובה ככל שתהיה – רק בכדי לקבל את הזכות להלחין את 'אנא בכח'. אורך וגודל ההמתנה, ההתבשלות והציפייה הם כגודל הרגע. היה שווה כל רגע, ואינני מרגיש שום חסך ביחס לאותן 20 שנות יצירה עלומות, שכאילו היו כלא היו. מכאן ש'אנא בכח' חייב לשמש עבורי מגדלור. אינני יכול לזייף בכלים שניתנו לי. זה לא פשוט, משום שאכן אני יוצר גם מוזיקה לטקסטים מאוד אישיים, ואפילו עובד עם זמרות.זוהי צומת לא פשוט בשבילי, ומי שמכיר אותי מודע ללבטים והתחבטויות הנפש. למשל הפרויקט החדש של שירי ערש לפעוטות וילדים בביצוע שרון רוטר – יש פה בעיה עקרונית של זמרת שלא יכול להיות מקובל על החרדים. אבל יש פה גם את הפתרון: לילדים ולאמהות אין בעיה לשמוע זמרת מכל היבט הלכתי. אולם במקום להתווכח עם החרדי שלא יקשיב לזה ולהרבות מחלוקת, ההחלטה שלי היא פשוט להוסיף אור, וכנראה שנקליט את האלבום גם בשירת ילדים או גברים.
"בכל מקרה, בניתוח של יצירתי לאורך כך השנים תמיד שמרתי על אמירה נקייה וטוהר. יצרתי מתוך התייחסות למוזיקה כערך עליון, ממש לשם שמים. הרי לא היה לי שום אינטרס אחר מלבד השאיפה לגעת בנשמה דרך המוזיקה. לא חיפשתי פרסום ותהילה, ולא הותרתי אחרי יצירה מבישה. אינני אדם דתי או אדם חילוני. האמונה בוערת בי וברורה לי כשמש. אני חי ופועל בתל אביב, ומתוך שאיפה לאחדות הניגודים אצמיח פירות יצירה ייחודיים שיכולים לאחד ולגשר בין עולמות. אני פועל בדיוק מתוך שליחות קדושה זו".

 

(פורסם במקור ראשון, מאי 2008)

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות בבלוג. להרשמה לחצו כאן.