ארכיון חודשי: יוני 2008

הדרה לוין-ארדי: "אני חסרת סבלנות באופן מטורף"

שאלון שלח\קבל עם הדרה לוין-ארדי

 

1. למה הדרה?
"זו הייתה ברכתם של הוריי בצאתי אל העולם הזה ואל החיים האלה. הם כנראה ידעו היטב על מה העולם עומד, והבינו איך הוא עובד".
2. מה כמעט אף אחד לא יודע עלייך?
"שאני ביישנית באופן פתולוגי, מטורף. לפעמים אני נמנעת מלהגיד שלום למכרים שאני פוגשת ואוהבת, מרוב בושה".
3. מה הייתה העבודה הראשונה שלך?
"הייתי צלמת אודישנים באחד הסרטים הראשונים של אבי נשר, אם אפשר לקרוא לזה עבודה. הייתי בסוף השרות הצבאי או משהו, ונקראתי לעזור ליום-יומיים. זכורה לי אימת הנבחנים, חולשת האונים שלהם, והנזקקות התהומית שלהם לחיבוק הבמאי. כבר אז לא הבנתי מה הקשר בין כסף לעבודה".

 

4. מי האדם הכי קרוב אליך בעולם?
"הבן שלי, אדם. בנאדם גדול, אוהב אדם, חברי הטוב ביותר, אמן גדול, נפש עליונה ממש, עם ראיית עולם רחבת לב, רגישה ותבונית. הוא היועץ והשותף האולטימטיבי שלי בכל עניין".
5. מה הדבר הכי מהנה שעשית במהלך הקריירה?
"לפני כשלוש שנים הוזמנתי להקליט בגלזגו, סקוטלנד, עם אחד המפיקים הגדולים בעולם. אלה היו תשעה ימים של פסגת העונג; שיכרון חושים, מוסיקה, אנשים משגעים ומבטא מטורף. הרגשתי שאני נוגעת בדבר האמיתי. כמו חלום, כמו סרט על מישהו אחר".
6. ומה הכי לא?
"לחכות. שונאת לחכות. אני חסרת סבלנות באופן מטורף. שונאת לחכות לטלפון, לפגישה, לאלבום הבא, לזמן הנכון, לסינגל הבא, לאולפן פנוי, להופעה הבאה, לתשובה, לאישור, לאימייל. יש בי גם תמיד תחושה של חוסר סיפוק משווע. לא חשוב מה השגתי הרגע, אני כבד במרדף אחרי הדבר הבא, ולא מצליחה באמת לנוח על ההישג הקודם. אם זה היה תלוי רק בי, הייתי מקליטה אלבום ביום, וכבר למחרת מתקדמת הלאה לאלבום הבא. בכלל, נראה לי שלא אשקוט עד שאשיג את הגראמי והפלטינה ואת פסגת העולם. וגם אז לא אשקוט. ואי השקט הזה הוא אימננטי, והוא הדבר הכי לא מהנה בקריירה שלי. או באישיות".
7. אם לא היית מתפרנסת ממוזיקה, מה היית עושה?
"צרוף המילים 'מתפרנסת ממוסיקה' הוא קצת אוקסימורוני במחוזותינו. נראה לי שכל דבר אחר שהייתי עושה היה מפרנס אותי יותר ממה שאני עושה עכשיו. אבל אני בטוחה שאני בדרך הנכונה להפריך את גם את האוקסימורון הזה. חוץ ממוסיקה, הייתי שמחה להשלים כבר את הרומן שלי, שמתארך מעל המצופה, ואולי לברוא כמה תוכניות וסדרות לטלוויזיה. שמעתי ששם הכסף. ואם יישאר פנאי, אז הייתי שמחה ללמוד משפטים בניו יורק".
8. איך הקשר שלך עם ההורים?
"אנחנו מאוהבים מאז ומעולם. ממבט ראשון. באופן טוטאלי ואינסופי. אני הבייבי הנצחית של ההורים שלי, מאוד זקוקה להם, ולכן עדיין מתבלבלת כשהחיים תובעים ממני להתנהג כמו ילדה גדולה. אני לא בדיוק יודעת איך עושים את זה. והכשל הגילי הזה הוא קצת תוצר של הקשר המיוחד שלי עם הוריי".
9. כמה Smsים את שולחת ומקבלת ביום ממוצע?
"עשרות. מאות. עברתי כבר את כל מסלולי ה-Sms שיש לחברת הסלולר שלי להציע, ועליתי על גדותיה של החבילה הכי שמנה. הם לא עומדים במאסה שלי".
10. מה החלום הכי שכיח שלך?
"אני בקושי זוכרת חלומות, והמעט הזכורים לי הם חלומות מלכוד מאיימים כאלה. משהו מבעית תמיד לוכד אותי בסוג של אין מוצא".

 

11. מהי התכונה הכי שלילית שלך בעיניי עצמך?
"ביישנות כרונית. והתייחסות מאוד גמלונית, גמגמנית ומבוהלת לכסף".
12. מטרידים אותך ימי הזקנה העתידיים שלך?
"ברור. מאוד. מלבד העוני, זו אחת החרדות הכי גדולות שלי. אבל זה לא דבר חדש, מאז שאני בת 16 אני ערה לאיומה הנחרץ, חסר הרחמים, של הזקנה. אני ערה לכל נואנס בה, פיזי ונפשי. וככול שאני מתעסקת בה, וערה לבואה המתדפק, ברור לי שהיא תהיה עוד הרבה יותר גרועה ממה שאני חושבת".
13. השלימי את המשפט: בלעדיי, המוזיקה הישראלית תהיה…
"נטולת הדר".
14. איפה תהיי בעוד 10 שנים?
"אין לי מושג. אבל יש לי חלומות גדולים ורחוקים".

(פורסם במקור ראשון, מרץ 2008)

איזה דיכאון! (על הצלחת מוזיקת ההארדקור המזרחית הרחק מעיני התקשורת)

הרחק מתשומת הלב התקשורתית נהנית מוזיקת הדיכאון מפריחה חסרת תקדים, בעיקר אצל בני נוער. כוכבים כמו ראובן המלאך וחנן ילד הפלא, ושירים כמו 'על טעויות משלמים' ו'סבלתי ואסבול', מוכרים מאות אלפי אלבומים ומפוצצים מועדונים. אז למה הזמרים לא מפסיקים לבכות?

"שונא רוק ומטאל! מזרחית בדם, דיכאון זה הסם!" (הודעה בפורום 'מזרחית ודיכאון', אתר FXP.CO.IL)

באי חתונה שגרתית במוקטעה ברמאללה נחשפו לפני כחודש למחזה מפתיע: על הבמה עלה זמר ישראלי עם חולצה שעליה הדפס מגן דוד. האיש אמנם לא יהודי בעיניהם (אביו דרוזי ואמו יהודייה), אבל "היה צריך להיות שם כדי לראות את ההערצה שלהם לתמיר גל" – כפי שהיטיב להעיד, ובכן, תמיר גל עצמו.
גל יודע לספר שתג המחיר שלו הוא 12 אלף שקלים להופעה. אחרי הוצאות ומע"מ, הוא נשאר עם 7,000 ביד. "זה הרבה יותר מאשר קובי פרץ או ליאור נרקיס", הוא ממשיך ושולח עקיצה, "כי לי אין ניהול אישי, יחסי ציבור ודברים כאלה".
ברוכים הבאים לסצנת מוזיקת הדיכאון. ובהחלט, זה המקום להיות דרמטיים: אי שם הרחק מהעין התקשורתית פועלת לה תעשייה ענפה. יש בה הרבה כסף, זמרים נערצים, ולא מעט דמעות. דבר אחד אין לה: סיקור תקשורתי. השחקנים הבולטים שלה מעדיפים לכנות אותה 'מוזיקת נשמה', ולא מדובר בקטנוניות סמנטית. מבחינתם, הכינוי 'מוזיקת דיכאון' מסמן את ההתנשאות ואת ההתעלמות של כלי התקשורת המרכזיים מהאמנות שלהם.

 

לא בטוח שהם לגמרי טועים. האלבומים של תמיר גל מופצים במאות אלפי עותקים (כולל הורדות לא חוקיות באינטרנט). הוא מרוויח יותר מהרוקרים המיוסרים שמככבים על שערי '7 ימים'. הרינגטונים שלו, כמו המנון האליפות האחרונה של בית"ר, נמכרים כמו פיתות חמות. אבל אם תבקשו מעורכים בכירים בגלגלצ או ברשת ג' למנות שלושה מלהיטיו – לא בטוח שיעברו את המבחן. הם גם לא יכירו, מן הסתם, את חביב שאשא, ראובן המלאך, תמיר סולטנה, ניבין, ליאת בנאי, שיקו חייק, יובל פרי, דורון עג'מי – כולם שמות גדולים בסצנת הדיכאון.
זה לא שאין לזמרי דיכאון סיכוי לפרוץ. זהבה בן, מושיק עפיה, קובי פרץ וליאור נרקיס התחילו את הדרך בסצנה, אלא שבהמשך הבינו שהדרך היחידה להגיע לזרם המרכזי היא להתנער מהצלילים הבוכיים ולחתוך למחוזות הכפיים הים-תיכוניים. המהפך הזה זיכה אותם בתווית הנוראה מכל בסצנת הדיכאון, 'משתכנזים'. זמרי דיכאון שנשארו בתחום יצהירו שהם לעולם לא ימירו את כבודם תמורת כסף.

לא בשביל הפוזה

יוסי פרץ, חובב מוזיקה בן 20 מנתניה, מספר שכמעט כל החברים שלו אוהבים את מוזיקת הדיכאון. "נכון שבטלוויזיה לא מראים אף פעם את ראובן המלאך, למשל, אבל זה לא מזיז לי. אפשר להוריד את כל הדיסקים שלו באינטרנט בקלות, ולא חסרים אתרים ופורומים בתחום".
נראה שזו בעיקר מוזיקה של בני נוער, לא?
"נכון שרוב הצרכנים שלה נמצאים בגילאי העשרה, אבל אני מכיר גם כמה בני 30 פלוס שממשיכים לשמוע את אבי ביטר, יוסי עדן וכל השאר. צריכים להבין שזו מוזיקת נשמה. היא באמת נוגעת בנשמה, לא סתם מדברת על קשקושים. כמעט כל אחד עבר אהבות נכזבות, ובמוזיקה הזו הוא יכול ממש להרגיש את עצמו, כאילו הטקסט נכתב עליו".
זו בדיוק הבעיה, שהעולם לא כזה עגום.
"נכון, אבל כשאני שומע שיר של משינה – זה אולי נחמד ומקפיץ, אבל לא באמת מרגש אותי. וכשאני שומע במחשב שיר של ניבין, ברור לי שהיא שרה מתוך הנשמה. זה לא סתם בשביל הפוזה או הכסף, כמו אצל אמנים אחרים. בגלל זה גם לא תראה אותה יום אחד עושה קרחת בפרסומת לפלאפון".
אף אחד גם לא ייקח אותה לפרסומת, אפילו לא חינם.
"אם בהנהלה של פלאפון יעשו מחקר מעמיק על ההעדפות של בני הנוער, לאו דווקא הצפונים, אני בטוח שהם יקבלו בום לפנים".
אז איך בעצם המוזיקה הזו מתפשטת ללא גיבוי תקשורתי? פרץ מסביר שזה קורה בצורה הקדומה ביותר: מפה לאוזן. מספיק שאחד החברים שלו הוריד דיסק חדש של זמר לא מוכר והתלהב ממנו – והשמועה תתפשט כאש בשדה ICQ. כן, גם לתוכנות המסרים המיידיים יש חלק לא מבוטל בהפצת הבשורה. פשוט שולחים לינק להורדה לכל רשימת התפוצה ומבקשים "תעבירו הלאה!!! מי שלא מעביר – אין לו לב!!!1"
אחת ההצלחות המפתיעות והייחודיות של השנים האחרונות רשומה על שמו של אבי גואטה (לא המנהל האישי של שרית חדד) – צעיר בן 22 שהקליט באופן עצמאי לחלוטין כמה שירים, המיר אותם לפורמט mp3, העלה לאינטרנט, ומשם יצא שמו לירכתי ארץ. שיריו 'את זה עולם', 'סיפור של אהבה' (עם סיון אדרי), 'על טעויות משלמים' (עם יניב) ו'סבלתי ואסבול' (עם דורון עג'מי) הפכו ללהיטי ענק שמככבים באימיול ובאתרי שיתוף, ללא דיסק בחנויות או אתר רשמי. לאינטרנט יש תפקיד משמעותי בפריחת הז'אנר, אבל גם בסצנה המסורתית יותר של החתונות לא חסר דיכאון, שלא לדבר על מועדונים כמו 'ארצנו', 'השמוטקין 8', 'סילבר בר', 'התעשייה' ו'רונקי בר'.

זה הכול קונספירציה

ירמי קדושי הוא אחד מאנשי המפתח בתעשיית הדיכאון. יחד עם שותפו הוותיק ימין מסיקה הוא מנהל את חברת 'הפקות המזרח' (תחת הסלוגן 'הברירה התרבותית שלך!'), מתחזק את האתר http://www.hamizrah.com, ומאחוריו שלל קליפים והפקות סרטי קולנוע באורך מלא בכיכובם של אבי ביטר, תמיר גל, משה כהן ואחרים. הוא גם מייצג את זמרי הדיכאון מול חברות הסלולר. בקיצור, תעשייה של איש אחד, ורק אל תגידו לו שהתאגיד הזה קשור בדיכאון.

 

"המונח הזה לא מקובל, פוגע ומעליב", אומר קדושי בתוקף. "בכל הקטגוריות, וגם בסלולר, קוראים לזה 'מוזיקה מהנשמה'".
אבל העם עצמו קורא לזה 'מוזיקת דיכאון'.
"זה הושרש על ידי התקשורת, משם זה הגיע. למעשה, מישהו דאג להכניס את המילה הזו ללקסיקון. אבל אל תשכח: דיכאון זו מחלה, לא משהו חיובי. הרי גם זמרים אחרים בז'אנרים כמו רוק שרים מוזיקה עצובה מאוד, ואף אחד לא קורא לזה דיכאון".
מאפייני הז'אנר שלו, אומר קדושי, הם בעיקר הטקסטים שנמצאים בגובה העיניים ומדברים אל אותו יצור חמקמק הנקרא 'העם' בנושאים קבועים למדי: גירושין, פרידה, הימורים ושאר אי נעימויות. "בתור כותב אני יודע שהכי חשוב לספר סיפור. זה מדבר מאוד אל הקהל. חוץ מזה, הכלים במוזיקה המזרחית עשירים הרבה יותר. יש הרבה כינורות, למשל. יש יותר השקעה בלחן. יש הרבה רגש. המוזיקה הזו צמחה מהשטח, והעובדה היא שלמרות שלא נותנים לה חשיפה, הביקוש גדול".
כמה גדול?
"קשה לאמוד את הקהל. יש הרבה זיופים, הרבה הורדות. אבל אתה רואה ברחוב, במועדונים, באהדה של הקהל. התקשורת חיה עם התכנים שלה, כאילו שהם מייצגים את המדינה. אין באמת תחרות חופשית, אין כלכלה חופשית. יש קבוצה קטנה שרוצה להכתיב לנו מה לשמוע".
אתה גולש לקונספירציות. אם שיקו חייק היה מביא לתוכניות אירוח 30 אחוזי רייטינג, היו מזמינים אותו.
"זה לא נכון. ברדיו ובטלוויזיה לא מעניין אותם מי יביא רייטינג, כי יש להם כבר רישיון, ואין להם תחרות אמיתית".
נו באמת. יש תחרות בין ערוץ 2 לערוץ 10. יש תחרות בין גלגלצ לרשת ג'.
"אתה יודע טוב מאוד שהם די דומים, ופונים אל אותו נתח שוק. הם גם מביאים תכנים די דומים. אם היו עוד ארבעה או חמישה ערוצים פרטיים, המצב היה שונה".
יכול להיות שהשמות שהזמרים בוחרים לעצמם לא ממש מסייעים. 'ראובן המלאך', 'איציק הג'ינג'י', 'חנן ילד הפלא'.
"המממ… תשאל אותם. המוזיקה המזרחית מתקיימת וחיה מרחש הקהל. צריך קצת גימיקים כדי להגיע לקהל. במוזיקות אחרות, שהקהל שלהן שבוי, קוראים לאמנים בשמם".
"גלגלצ היא תחנת להיטים ששואפת לשדר את השירים הבולטים והטובים ביותר בכל ז'אנר", אומר בתגובה עומר רובי, סגן מנהלת התחנה. "רוב הזמרים שהזכרת בכלל לא שולחים אלינו סינגלים, ובהחלט יש לכל שיר, בכל סגנון, אפשרות להיות מושמע בתחנה. התנאי לכך הוא שמדובר בשיר שפונה לקהל הרחב של מאזיני גלגלצ, לנהגים ולחיילים בעיקר. מה שבטוח – שירים שמצליחים באינטרנט או בהופעות הם לאו דווקא השירים הרדיופוניים ביותר, כמו שלהיט ברדיו לאו דווקא יהפוך ללהיט במועדונים".
הזמרים המובילים בז'אנר הדיכאון טוענים למכירות של מאות אלפי עותקים.
"חלקם באמת פופולאריים בקרב חובבי הז'אנר. הם כמו הרוק הכבד, הג'אז הווקאלי, הטראנס, מוזיקת העולם, מוזיקה קלאסית ועוד סגנונות, שיש תחנות רדיו אחרות שמתמקדות בהם. זו לאו דווקא מוזיקה שפונה לקהל הרחב, לבני כל הגילאים והטעמים. וזה, אגב, לא לגנותם של האמנים האלה, לפעמים אפילו להיפך. לפעמים גלגלצ משדרת גם שירים שהפכו ללהיטים בתחנות רדיו אחרות או בהופעות. אם השיר חוזר ונשנה למשל בבקשות של חיילים שבוחרים שירים בתכנית היומית 'קולות החיילים', אנחנו נשמיע אותו. לשירים שהזכרת זה עוד לא קרה".

300 אלף עותקים, בלי הזיופים

למרות ההצלחה הגדולה, אפשר לשמוע מרירות מסוימת בקולו של תמיר גל. "אם הייתי מקבל במה כמו שצריך – הייתי עושה בחודש מיליון שקל, אחרי מס הכנסה. אני כבר 22 שנה על הבמות, 15 שנה עם קליפים וסרטים. אני שומר על הקו ועל הרמה שלי, וגם על המיקום שלי. התמדתי במוזיקה מזרחית נטו, לא כמו אחרים שלקחו לכיוון אחר, ים-תיכוני יותר".
אבל זמרים כמו מושיק עפיה מצליחים מאוד.
"אם תשווה לדיסקים הראשונים שלהם, תראה שההערצה כלפיהם ירדה בשלושים אחוז. היום הם מדברים יותר לקהל אשכנזי כזה. כשאני מסתובב בטיילת בת-ים, אני לא שומע מהמכוניות את השירים העכשוויים של קובי פרץ ושל מושיק עפיה, אלא את השירים הישנים. וגם את השירים שלי. עכשיו יצאתי עם שיר דיכאון על חבר שלי שנפטר מדום לב. כבר חודש השיר מדורג במקום הראשון באתר המזרחי 'טריבונה', וזה בלי תקשורת".
גל טוען שאלבומו 'דמייני', שיצא לפני שמונה שנים, מכר 300 אלף עותקים, ללא הזיופים. כשביקשתי הוכחות, הוא טען לקיומן של קבלות מ'דפוס רפי' שמאשרות שזה מספר העטיפות שהודפס, אבל לא הציג אותן. אסור להתבלבל: אפילו אם גל מגזים מעט, מדובר באחד הזמרים הנמכרים בארץ, וגם בכוכב קולנוע. סרטו 'תני סימן חיים' (בהפקת 'הפקות המזרח') זכה לכמה עשרות אלפי צפיות לפחות.
אז למה לא משמיעים אותך ברדיו?
"למה אני תמיר גל. למה אני מזרחי. זו הסיבה. היה לי סרט בקולנוע, שברתי קופות, למה אף אחד לא התייחס? בטח ראית את אסי דיין בטלוויזיה, שנותנים לו חשיפה עם כל זה שהוא משתמש בסמים ורוצים לעזור לו. אבל אני, לו הייתי נרקומן – היו קוברים אותי עוד יותר. כשמדובר באשכנזים, במאפיה, באנשים שקשורים לצלחת – הכול הולך אחרת. לפני שנה הופעתי במועדון 'אדום שש'. כרטיס עלה 120 שקלים בלי שתייה, והגיעו 3,000 איש. באתי עם לימוזינה. למה אף אחד לא רשם על זה? כי פחדו לרשום מה המזרחית עושה באמת. תאמין לי, אם היו קוראים לי תמיר קרשבסקי, היתה לי תהודה גדולה הרבה יותר".
תראה, אני לא מהמאפיה האשכנזית כביכול, ובכל זאת אין לי מושג מה הדיסק האחרון שלך. הסיבה פשוטה: אין לך יחסי ציבור. כל ההצלחה שלכם מתרחשת בתוך גטו שבניתם לעצמכם.
"וכשלקחתי יחסי ציבור, למה לא התייחסו? לא משנה מה אני עושה, לא מתייחסים".

ילד פלא מאוכזב

גל מסתדר מצוין גם בלי תקשורת, אבל זמרים אחרים זקוקים לה הרבה יותר. הקריירה המדשדשת של חנן ילד הפלא היא אחת הדוגמאות. "אני זמר כבר 20 שנה, מגיל שמונה", הוא אומר. "התחלתי כילד פלא, ומאז אני עם קלטות ודיסקים בשוק. אבל אני לא מקבל חשיפה בכלל. ז'אנרים אחרים אתה שומע בטלוויזיה, ברדיו, בכל מקום. אז נכון שיש לי קהל גדול ומורידים אותי באינטרנט, אבל זה לא מה שצריך להיות".

 

אולי הבחירה בז'אנר הדיכאון לא היתה מוצלחת?
"זה מה שאני יודע לשיר, על זה גדלתי מילדות, זה מה שעשיתי כל חיי. בשביל שישמיעו אותי ברדיו לא אחליף את המוזיקה שלי. אם הקהל מגיב ואוהב, למה הז'אנר לא נכון? אבל האמת היא שאני מאוכזב. אני לא דורש יותר מדי. קצת רדיו, שמדי פעם ידברו עלי. גם זה לא קורה".
אולי הבעיה בשם שלך. הוא משדר משהו לא ממש מקצועי.
"האמת היא שזו סטיגמה. היום אני כבר לא מופיע כילד הפלא, אבל מכירים אותי בשם הזה מאז שאני ילד. יש עוד זמרים שקוראים להם חנן, כך שזה נועד קצת למתג אותי. לפעמים בעלי המועדונים מתעקשים לרשום אותי ככה, שלא יחשבו שזה מישהו אחר".

 

(פורסם במקור ראשון, יוני 2008)

________________________________________________

עוד בבלוג: ראיון עם עמיר בניון, ביקורת על אלבומו החדש של עובדיה חממה, שאלון אסוציאציות עם שולי רנד, ראיון עם עלמה זהר, וגם: אייל גולן, מנחם הורוביץ, שי גולדן, רמי פורטיס, עידן רייכל, מירי מסיקהדניאלה לונדון-דקל, עיתוני הנוער והילדים של פעם, הפרסום הסמוי בקלטות הילדיםאיך להיזהר מרמאויות במזון האורגני, המדריך למרואיין המתחיל ועוד המון

למנוי על הבלוג ולקבלת עדכונים במייל על רשימות חדשות לחצו כאן

"אני אעשה כל מה שאפשר כדי לנקות את השם שלי, כי זה עדיין רודף אותי": ג'קו אייזנברג מדבר מהלב

מדינת ישראל מסרבת לסלוח, אלבום הבכורה לא התרומם, ובטדי הפקות החליטו להיפרד, אבל ג'קו אייזנברג לא מוותר. ראיון נוגה עם נגיעות אופטימיות

 

 

"את כל הבעיות אני ניצחתי בסוף/ אני נשארתי אחרון/ כמה טעויות כדי להיות מה שרציתי להיות/ מה שתמיד כל כך רציתי להיות" (ג'קו אייזנברג בשיר מתוך אלבומו הבא)

מי שמתקשר לסלולרי של ג'קו אייזנברג בימים אלה מקבל "המתנה נעימה" מפתיעה במיוחד. במקום צליל החיוג המסורתי נשמע לו "תפוחים ותמרים" של רמי קלינשטיין. רוב המתקשרים לא מבינים לאן הם הגיעו, וכשאייזנברג עונה הם שואלים בחשש "אחי, אתה יודע שיש לך את הדבר הזה בהמתנה נעימה? אולי מישהו מסתלבט עליך?".
"זה התחיל כשהתקשרתי לא מזמן לנינט ושמעתי בהמתנה נעימה שלה את 'השקט שנשאר' של שירי מימון", הוא מספר, "חשבתי 'מה?! למי התקשרתי?'. ניתקתי והתקשרתי לטדי – 'תגידו, נינט החליפה מספר?'. אמרו לי שלא. התקשרתי עוד פעם. בסוף היא ענתה. אמרתי לה 'תגידי, את יודעת שיש לך שירי מימון בהמתנה נעימה?', והיא נקרעה מצחוק ואמרה שברור. זה הצחיק אותי, ואמרתי 'וואלה, זה כמו שאני אשים שיר של, נניח, אפילו רמי קלינשטיין'. מגניב, לא?".
לא, ג'קו אייזנברג לא יושב בימים אלה בבית ובוכה, כמו שהיה אפשר לחשוב, אלא משתעשע לו בהומור עצמי לא רע. אמנם החוזה עם טדי הפקות נגמר, אמנם הוא לא מופיע כרגע בגלל תקופת ההמתנה לחתימה על חוזה עם ניהול חדש, ואמנם אלבום הבכורה לא בדיוק הגיע לפלטינה משולשת, אבל כל אלה נראים בעיניו בסך הכל חלק מהדרך. הוא לא חשב לרגע שיום אחרי "כוכב נולד 4" החיים שלו יסתדרו לתמיד, ומשהו בכנות, אפילו בתמימות שלו, מאשר את הדברים בפוליגרף החשדנות המובנה שלי.

 

אני נפגש עם ג'קו בביתו, באחת השכונות השקטות והצדדיות בנתניה. הוא מקבל אותי בנעלי קרוקס כתומות ("אני יוצא איתן רק לשפוך את הזבל"), גופייה שחורה שצבעה דהה לאפור, מכנסי ג'ינס קרועים באזור הברכיים ("זה רק בבית") וציפורניים ארוכות בכף יד אחת ("מפרטים נוטים לעוף לי מהיד, וציפורן פשוט מחוברת"). את העין תופסים מיד תמונת קנבס של אייזנברג עם ילדים מוגבלים, כולל הקדשה מעמותת שלוה, פוסטר עם תמונת האלבום על המקרר ומעין לונגי התלוי על דלת חדר השינה ועליו ציור שצייר אביו המנוח של ג'קו בשנות השבעים.
אייזנברג, שמתגלה כבר בהתחלה כאדם הכי הפוך מהדמות המפונקת, המעצבנת ומלאת הפוזה שהצטיירה אצלי בראש, חשב רבות אם להתראיין בכלל, ובהתחלה גם התנה את הראיון בתנאי הכי נדיר בעיתונות המגזין הישראלית: לא בא לו טוב להופיע בשער. רק בהמשך, לאחר סבב שכנועים והסברים, הוא התרצה. אבל עדיין עם לא מעט חששות.

לא תרנגולת ולא ביצי זהב

לפני שבועות ספורים הסתיים החוזה של ג'קו עם טדי, ולאף אחד מהצדדים לא היה דחוף לחדש אותו. זה למעשה הטריגר לכתבה שלנו, אבל הוא לא ממש מבין מה הסיפור. "מאז האודישן הראשון שעשיתי ב'כוכב נולד' אני בטדי", הוא מסביר, "ואתה יודע, עברו שנתיים, נגמר החוזה, ומתוקף העניין נפגשים ומדברים מה קורה, מה הלאה. לאורך השנתיים האחרונות התעניינתי כל הזמן בניהול ובהתנהלות של אמנים שונים – ברי, ירמי, היהודים. המסקנה היא שיש בי סקרנות ורצון לעשות עוד צעד, לראות אם אולי אני כן יכול לעבור מטדי ומהמקום שיותר מזוהה עם 'כוכב' ולקחת את זה שלב אחד קדימה, להיכנס לעולם הזה של המוזיקה".
להיכל הרוק.
"כן, משהו כזה. להיות מנוהל על ידי מי שמתעסק עם הרבה אמנים שעושים רוקנ'רול. כרגע אני בפגישות, קובע עם כל מיני אנשים מהתחום. אני מאמין שבקרוב זה כבר יהיה מאחוריי. ולגבי טדי – הסוף הזה טוב מבחינתי ומבחינתם. טמירה היא האמא השנייה שלי, וגם אמא שלי יודעת את זה".
אומרים שנוצר קרע ביניכם אחרי שהיא אמרה בכתבה ב"תרבות מעריב" ש"ג'קו הרס לעצמו את הקריירה שלו".
"קודם כל, אי אפשר להתווכח עם עובדות", צוחק אייזנברג. "מה אתה רוצה, שאני אעוף עליה בגלל שהיא אומרת את האמת? ובכלל, למדתי שמה שכתוב בעיתון זה לא מילה במילה ולא מדויק. אני מכיר את טמירה ויודע איך היא מדברת. הדבר הזה ממש עבר לידי גם בגלל שבתכלס, נו, מה לעשות, נתנו לי קריירה בידיים וחשבתי שאני איזה ג'אגלינג. הכל בתכלס קשור אליי. אבל שוב, הסוף הזה טוב. הדלתות עדיין פתוחות. אתמול ושלשום דיברתי עם טמירה, ולשנינו ברור שעוד אעבוד עם טדי בכל מה שיהיה להם להציע לי בנישות השונות".
ועדיין, אם היית תרנגולת פלטינה שמטילה ביצי זהב, הם לא היו מוותרים עליך בקלות.
"לגיטימי, מה אתה רוצה? אף אחד לא יוותר על תרנגולת שמטילה ביצי זהב. מצד שני, תרנגולת שמטילה ביצי זהב ובא לה ללכת כי היא סקרנית, נגיד – אז היא הולכת. אתה מבין? חוץ מזה אל תשכח: דיסטורשן לא יכול להיות קונצנזוס".
לא בהכרח. עיין ערך היהודים, ברי סחרוף וכל השאר.
"נכון, אבל דיסטורשן, כדי להיות קונצנזוס, צריך זמן להפוך לכזה. היום היהודים הם מותג, אבל לקח להם זמן".
הדוגמה הזו משרתת אותך הפוך: אתה באת מנקודה אחרת, דווקא התחלת ממקום של פרסום, רייטינג ואהדה חוצת אס.אם.אסים.
"זכייה ב'כוכב נולד' לא היתה המטרה מבחינתי, אלא נקודה על הדרך. לא חשבתי שהחיים שלי אמורים להסתדר פיקס אחרי שאני זוכה. זה לא הגיוני. יש לי דרך לעבור. גם אז השתדלתי לראות את זה בזום יותר רחב ולהבין שזה חלק מהדרך שלי. בגלל זה לא היה משנה לי ליפול באחד השלבים. ידעתי שזו תוכנית שנגמרת ושאחריה אני צריך להזיז את עצמי עוד פעם. היום זה קל קצת יותר, כי כשהייתי אנונימי – אמנם יכולתי גם לקבוע הופעות, אבל זה היה סרט בשבילי לשכנע את בעל המקום שאני אבוא להופיע ולשלוח דמואים כדי שהוא יגיד אם זה בכלל לעניין".
היום אייזנברג לא מופיע, בגלל הסטטוס של "בין לבין" לדבריו – לא מוחתם פה ולא שם. "לכל דבר יש מחיר", הוא אומר, "וכרגע אין לי הופעות בגלל זה. אם מישהו רוצה להזמין אותי להופיע הוא לא בהכרח יידע איך להגיע אליי, ואני בעצמי לא יודע כמה אני עולה. לא יודע כמה אני בכלל שווה. אני יודע לשיר, אתה מבין?".
ומה היה לפני זה מבחינת ההופעות?
"היינו מופיעים במקומות כמו כפר עזה, יגור, חיפה. זה לא היה בקטע של חמש הופעות בשבוע, אלא יותר רגוע. בקטנות כזה. פה הופעה, שם הופעה. ואז פתאום מפוצצים את בארבי תל אביב. ואז שוב בקטנה, ירושלים וכאלה, ואז שוב בום בבארבי".

 

ג'קו מודה שזה לא המצב האידיאלי לפרנסה, אבל התמלוגים מאקו"ם ומחברות הסלולר משפרים את המאזן. וגם שימוש מושכל בסלביותו, כמו תפקיד הפרזנטור עבור חברת האופנה רנגלר, שבא בשבילו כמו אוויר לנשימה. יצא לו להרוויח מזה "כמה שקלים", וכן, גם זאת פרנסה. "אתה יודע, אני חושב על זה לאורך הזמן, אבל היו הרבה מקרים שהעדפתי לא לקחת עבודות שיש בהן הרבה כסף, רק בגלל שזה לא…".
מה, פסטיגל וכאלה?
"נגיד פסטיגל. יש בזה הרבה כסף, זה לא סוד, ובגלל זה אנשים עושים את זה. אפילו אמא שלי אמרה לי 'תשמע, זה יכול לסדר אותך, להרגיע אותך, לשנה הקרובה לא תחשוב איך אתה משלם שכירות'. אבל לא יודע. זה גם האופי שלי. אני מעדיף ללכת בדרך הקשה, ואחרי זה מעריך יותר את התוצאה".
אפרופו אמא מרים, היום היא פנסיונרית. הוריו הביאו אותו לעולם כשהיו בני 34-33, גיל מאוחר יחסית. זה היה פרק ב' של אמו, שכבר היו לה ילדים מנישואיה הראשונים. "היו לה חיים לא קלים, אז הגיע הזמן שתחייך כל הזמן", הוא אומר ומספר שעכשיו היא נמצאת בטיול בארה"ב. "בעצם, לאף אחד אין חיים קלים, אז מה זה החיים האלה?".
מממ, נכנסנו לשאלות קיומיות. אתה אדם מאמין, לא?
"אני מאוד מאמין. לא סתם יש לי הרבה חברים דתיים. ניגנתי הרי בתזמורת חסידית לפני 'כוכב נולד'. גם התפרנסתי מזה".
ככה, עם הקוקו?
"הייתי מכניס אותו לכובע. כבר ידעתי את המילים של המחרוזות של קרליבך וכאלה. ואז אתה לומד להבדיל בין חתונות של חב"ד לחתונות חסידיות. יש גם דרגות של צניעות, והדבר הזה הקסים אותי. היו גם נקודות בחיים שלי, בייחוד כשחברים טובים חזרו בתשובה, שהלכתי במקביל אליהם. הוקסמתי מזה ומצאתי את עצמי הולך לשיעורי תורה, לשיעורים של רבנים. לפעמים מהצד אתה לא מבין למה הם עושים ככה וככה, אבל אז אתה לומד ומבין שיש היגיון מאחורי כל דבר. עד היום אני לא יודע למה לקחתי צעד אחורה. ראיתי את החברים נשאבים, ואני עצרתי. מצד שני, ברור לי שזה עוד יקרה, שמתישהו אני אהיה חזק בדת, וכך גם אסיים את החיים שלי. מתי? לא יודע. אולי זה גם יבוא לי דרך המוזיקה".

לא עשיתי דווקא

שיחה עם ג'קו היא שיחה ללא חליפות, פוזות וחישובים קדחתניים. הוא מדבר פתוח, לא מסנן. כשאני מציע שנעבור לדבר על אלבום הבכורה שלו, הוא שואל "מה, על המאסטרפיס?", ופורץ בצחוק גדול. מאוחר יותר הוא יסביר שהכל עניין של ציפיות.
"אם נעשה תיאום ציפיות תראה שהכל פנאן", הוא מרחיב, "אבל מה לא עובד? בוא אגיד לך. יש בחור, זכה ב'כוכב נולד'. יופי, מגניב, סימן שהוא קונצנזוס לפחות מבחינת הבוחרים. אותו בחור דאג שלושה ימים אחרי זה להפסיק להיות כזה אהוב. תוסיף לזה שהחלטתי לבוא עם הדיסטורשנים ועם מיקסים לא כל כך קומוניקטיביים, כמו שחלק קראו לזה. לא כדי לעשות דווקא, אלא כי ככה אני רואה את זה, וככה היה הוויז'ן. אז מה, הייתי אמור למכור כמו נינט? הייתי צריך למכור זהב ביום? לא ציפיתי לדבר כזה. אם זה היה קורה הייתי הרבה יותר מופתע ממה שקורה עכשיו, שזה צפוי ובסדר גמור. היה באזז בהתחלה, הבאזז הזה נתן 6,000 עותקים שנמכרו, ומאז המכירות ירדו. עכשיו זה טפטופים".
נראה לי שאתה היחיד מבין השדרה שליוותה אותך שלא היו לו ציפיות גבוהות. בכל זאת, טדי לא הלכו איתך לאורך כל הדרך רק לשם שמים, והד ארצי לא היתה משקיעה אם הפרויקט לא היה בעל פוטנציאל כלכלי בעיניה.
"תשמע משהו: אני רק בדרך. כל הזמן. יש מטרות שאני מציב לעצמי, ויש כל הזמן התקדמות. היהודים גם היו חתומים בהד ארצי בתקליט הראשון שלהם. גם כשהחתימו אותם אף אחד לא בנה על זה שהם ימכרו זהב ביום. והלהקה הזו היום עובדת ומוכרת. אני זוכר שראיתי הופעה שלהם ב'פרפר לילה' של טל ברמן כשיצא הסינגל הראשון מתוך התקליט השני. בשידור החי ברמן אמר 'אתם יודעים שהאלבום הראשון שלכם קיבל זהב?'. ותום אמר 'אה, וואלה?'. חשבתי לעצמי 'בוא'נה, לקח להם זמן לקבל זהב, וואו, עברה שנה וחצי'. והלוואי שזה יקרה לי. גם בקנה מידה של דיסטורשנים בישראל זה פגז, אחלה. אתה מבין מה זה בשבילי לדעת שיש 6,000 תקליטים שלי שעפו? מבחינתי הצלחתי. לא אגיד לך שרציתי לשבת בבית ולא להופיע. אבל אני מאמין שבעוד שלב בקריירה שלי, בתקליט הבא, אני אוכל להגיד מכל הבחינות שוואלה, זה בדיוק מה שרציתי שיהיה".
כשסיים את המיקסים לאלבום הבכורה שלו ניגש אייזנברג אל טמירה ירדני ונתן לה עותק ראשוני. התגובה שלה היתה משהו כמו: "תשמע ג'קו, הדיסק באמת יפה, אבל המיקס קשה מדי. אתם לא יכולים לרכך את זה?". ג'קו זוכר שהוא אמר "אני לא רוצה. זו האמנות שלי. זה היה הוויז'ן, ככה רציתי. טמירה ענתה: 'תיקח בחשבון שאם ככה זה יישאר, זה יהיה קשה לאנשים'. אייזנברג לא התבלבל ואמר "או.קיי, אני לא מנסה עכשיו להתייפייף".
נראה שלא ניסית לעשות לטדי חיים קלים.
"גם לא ניסיתי לעשות לעצמי חיים קשים. אני עושה מוזיקה כמו שאני יודע לעשות, ומנסה שזה ייצא כמה שיותר קרוב לאיך שאני רוצה. ברור שיש דברים שאתה מתחשב בהם בדרך, ומעבר לעצמך יש נגנים וסאונדמן ומפיק וניהול והרבה דברים שיכולים להשפיע, אבל בגדול זה אמור לצאת איך שאני רוצה שזה ייצא. זה חייב להיות ככה. אחרת אין אינדיבידואליות. מה, כולם יעשו אותו דבר?"
הביקורות על האלבום גרסו שהשירים עצמם פחות טובים, פחות קולעים.
"פחות טובים ממה, כאילו? אתה מבין? תשמע, ב'כוכב' שרתי את 'נרדם על החולות' ואת 'נשארתי נורמלי', ושניהם בלדות רוק. הם היו קומוניקטיביים מאוד. השיר שכתבתי ל'כוכב נולד 5', 'קשה לי לא להתרגש', היה גם כזה, עם בית קטן ופזמון גדול – בית ספר לבלדות רוק: קצר, קולע, להיטי כזה. ואחרי שלושת השירים האלה הוצאתי תקליט. הייתי צריך לשחרר סינגל ראשון, ואמרתי 'או.קיי, הבינו כבר שאני יודע לעשות את הבלדות האלה. עכשיו אני רוצה לתת קצת גיטרות. ואז הוצאנו את 'שר שר', שיש לי הרגשה שיום אחד הרבה אנשים שלא מכירים אותו או חושבים שהוא לא משהו יגידו שהוא דווקא סבבה. אז או.קיי, הסינגל הזה לא שם אותי בקונצנזוס".
אולי האלבום כולו פשוט פחות מתאים לישראל 2008?
"פחות מתאים ל-2008, מסכים איתך. אבל קח בחשבון שהתקליט הזה לא היה הצהרה אופנתית מבחינתי. אני לא רואה את עצמי מהאמנים שמכתיבים אופנה. עשיתי תקליט מהקרביים, שהוא אוסף של שירים מתקופות שונות בחיים שלי".
אבל ההפקה המוזיקלית נעשתה היום, לא בשנות התשעים.
"כשניגשנו לעבוד, פתאום היה לי קטע כזה שאמרתי 'בוא'נה, לא יצא לי עדיין לשמוע בארץ הפקה שמזכירה את הלכלוכים של פרל ג'אם או של נירוונה. החספוס הזה, הג'יפה, הסירחון שיש בו קסם – לא היה לי כזה בעברית. היהודים הם יותר דארק, וגם הגראנג' הישראלי ההוא של הניינטיז, עם הקספרים וזקני צפת, שגדלתי עליהם, לא היה בדיוק זה. אז רציתי שכן יהיה. הרבה אנשים אומרים שישראל נמצאת בפיגור של עשור אחרי המוזיקה בעולם".
אז הנצחת את זה.
ג'קו צוחק: "אמרתי 'סוף סוף נגמרו האייטיז, בואו ניכנס לניינטיז'. כי אני, בהרגשה שלי, הרבה הפקות ישראליות היו נשמעות לי אייטיז כל הזמן. למרות שאם אני אחפש אצלי, בטח לא הכל מושלם, ויש בטח דברים שהם אפילו לא אייטיז. בתקליט הבא, אגב, ההשקפה והראייה יהיו אחרות לגמרי, וזה כן יהיה 2008. או בעצם 2009. השירים באלבום הבכורה נאספו בעיקר מגיל העשרה שלי, שזה הניינטיז. גדלתי משם, הושפעתי משם. בתקליט הבא יהיו שירים שנכתבים עכשיו. בעודנו מדברים עכשיו נרקם לו שיר חדש. עכשיו תלך, ואני אכתוב עליך שיר. אני כבר לא ב-94', לא שמעתי פרל ג'אם ים זמן, ואני יודע גם את הכיוון של ההפקה המוזיקלית באלבום הבא. אני עובד היום עם מחשבים, סאונדים אלקטרוניים, לופים ודברים יותר מחוברים למה שקור
היום. אני כמובן אשאר ברוקנ'רול, אבל הסאונד יהיה יותר של המאה ה-21. שתבין, אם לא הייתי במגמה של עשייה לא היה לי טוב. הייתי יושב פה, מדבר איתך בבאסה, אומר שוואלה, זה לא מה שדמיינתי. אבל החיים זה לא מה שמדמיינים, והיופי הוא דווקא שיש את העקלתונים האלה של החיים. זה רק נותן לי יותר דרייב. אני מבטיח לך שבפעם הבאה שניפגש זה יהיה סרט אחר לגמרי. מבטיח לך! אני יודע".
יכול להיות שאת זה היית אומר לי גם לפני שנה.
"לא. למה? לא יודע, אבל לא הייתי אומר את זה. לפני שנה הייתי באמצע חזרות על התקליט. האמנתי בעצמי מאוד, אבל לא חשבתי על כמה אמכור. לא היה לי את הקטע הזה".

 

יכול להיות שלאלבום מראש לא היה סיכוי בגלל שסימנו אותך? יכול להיות שגם אם היית מוציא אלבום קומוניקטיבי הוא לא היה זוכה להצלחה גדולה בגלל הבלגן התקשורתי?
"יכול להיות שמה שלא הייתי עושה, היו… כן, אני חושב שזה השפיע. זמן הוצאת התקליט היה יותר קרוב לזמן ה'טרגדיה' שלי. באיזו מידה זה השפיע? אין לי מושג, ואני גם לא רוצה לדעת. מפחד לדעת. אגב, כשאני שומע את התקליט אני בוכה. כמו ילד. שמעתי אותו פעם אחת מההתחלה עד הסוף – וזהו. זה מרגש אותי, בגלל זה אני בוכה מהטקסטים. גם כל פעם מחדש יש לי את הקטע שאני מחזיק אותו ביד, לא מאמין, ואומר 'בוא'נה, זה התקליט שלי'. אני עוד לא מבין את זה, כי כל החיים רציתי להוציא תקליט ככה, בחברה גדולה, עם עטיפה כזו מגניבה. אז הנה זה. זה עוד משהו שהצלחתי להתחיל ולסיים, שזה לא מובן מאליו, בטח לא עבורי. אני בנאדם שלאורך השנים, יותר בשנות העשרה, היה ידוע כבנאדם שמתחיל דברים ולא מסיים אותם, או נשבר שנייה לפני הסוף. זה אופי כזה. וחשוב לי להוכיח לעצמי שאפשר גם אחרת. להוכיח שהתבגרתי".
ממה עוד אתה בוכה?
"לא אשקר לך: אני בוכה. כשחושבים על זה, אני בוכה כמו שאני צוחק. אני לא מציף את עצמי ברחמים עצמיים וכאלה. זה יכול להישמע לך מוזר, אבל כשאני שומע הקלטות של שירים שאני מבצע לפני תקופת 'כוכב נולד', אני מתמקד בטקסט ובוכה. יש לי פשוט טקסטים שאני שואל את עצמי 'קיבינימט, לא יכולת לכתוב משהו טוב על עצמך? על משהו טוב שיקרה לך? למה כתבת רק דברים רעים? למה כל מה שכתבת קרה לך?'. זה מפחיד אותי. היום על כל ארבעה-חמישה שירים שאני כותב בתהליך הרגיל של היצירה יש אחד שבו אני מכריח את עצמי לכתוב משהו טוב. אתה יודע, כאילו לשנות את המציאות. פתאום הבנתי שהרבה מהמציאות שלי קשורה למה שכתבתי. כל אדם הוא נבואה קטנה שמגשימה את עצמה. ואין לנו לאן לברוח מהתת-מודע של עצמנו. אז אתה כותב, ופתאום הכל באמת קורה לך. אז אתה חושב 'למה לא כתבתי ככה איזה חיש-גד או משהו כזה?'"
וחוץ משירים, ממה אתה עוד בוכה?
"אני בוכה מהכל, נו, אני לא יודע להגיד לך ממה. זה אידיוטי, אבל אני בוכה כשאני מתרגש. ולפעמים ההתרגשות באה מסתם דברים. לפני כמה ימים הלכתי עם אודי, הכלב שלי, פה בשדות ליד הבית. אני הולך ופתאום השמש שוקעת, ועבר סוס, וישבה לו חסידה על הגב. ממש באווירה של 'נשיונל גיאוגרפיק', פול פאוור. אני הולך ונושם, ופתאום מוצא את עצמי דומע, מתרגש מההרמוניה של הטבע, כמו אידיוט! ויש בכי של לחץ. כשאני בסטרס אני גם דומע בלי לשלוט בזה".

כבר לא מבקש סליחה

ג'קו ניגש למחשב במעבר חד ומשמיע שיר חדש ופלייבק של שיר אחר. אין מה לומר – כבר בשלב הראשוני רואים שהכיוון אחר לגמרי. אם יהיו יחסי ציבור מאסיביים, אהדה ברדיו וסליחה ציבורית קולקטיבית, אל תתפלאו אם האלבום, שייצא ככל הנראה במהלך 2009 בהד ארצי (שבה חתום אייזנברג לחוזה בן שלושה אלבומים), ימכור הרבה יותר מ-6,000 עותקים.
מצד שני, עדיין רובצת מעל ראשו קללת הראיון ההוא ב"7 לילות". מדובר, כזכור, בכתבה שבלמה את הקריירה של הכוכב הנולד הרביעי, ימים ספורים לאחר ההכתרה בפארק הירקון בתל אביב. אייזנברג דיבר על השירות הצבאי שלא עשה, לכלך על רמי קלינשטיין (מה שגרם להליקון לבטל את החוזה לאלבום הבכורה) ודאג לגבש תדמית של צעיר מפונק, משתמט ובעל פה בממדים שמעוררים מרבצו כל עיתונאי שמשחר לאקשן.
"מה, מהממים. מה קרה לך? הם נראו לי מהממים", אומר אייזנברג בתשובה לשאלה מה חשב על המראיינים, רביב גולן ורז שכניק, כשפגש אותם. "מבחינתי עשו לי שם תרגיל, ממש ככה. וזה לא משנה כלום – אני לא משתמט, ושאף אחד לא יקרא לי משתמט. יש לי חברים חיילים בסדיר ובקבע, ואתה יודע, אני בנאדם אוהב אנוש, נקרא לזה כך, ואני כל הזמן מחפש איפה להתנדב בבתי חולים, למען ילדים עם תסמונת דאון, ועושים ממני איזה בנאדם חרא. ותכלס אני יודע שאני לא".
בהופעות שמזמינות עיריות ומועצות מקומיות הפכת לפרסונה נון-גרטה בגלל תווית ההשתמטות. זה עדיין נמשך?
"מי שקורא לי משתמט פשוט לא יודע את העובדות ולא יודע עליי שום דבר. יחי ההבדל הקטן בין מי שיעשה הכל כדי לא להתגייס ובין מי שהתייצב כמוני לכל צווי הגיוס ורצה לתרום. רוצים להגיד עליי דברים שליליים? חפשו את הדברים הנכונים ותגידו. אל תמציאו עליי שקרים. הלכתי לכל הצווים, רציתי להתגייס, הכל בשיא הנכונות. עבור ההורים שלי כזוג אני בן יחיד, והמצב של אמא שלי לא היה בשיאו מאז שאבא שלי נפטר במלחמת המפרץ. אחרי שסיפרתי על עצמי בלי להמציא כלום, אמרו לי 'לך תעזור לאמא שלך, לך לעבוד. אתה עדיין פרופיל 97. קח פטור על פי חוק, בהתחשב בנסיבות. מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך' וכל זה. אף אחד לא כתב למטה בפטור 'נ.ב – החיים שלך גמורים, חביבי, עוד נראה לך מה זה' (צוחק)".
אבל גם הראיון ב"7 לילות", שבו לא הפגנת פטריוטיות, תרם לא מעט לתדמית.
"עזוב. הראיון הזה היה חתיכת קשקוש אחד גדול מבחינתי. הוא היה הוצאה שלי מהקשרי. כל מה שאמרתי הוצא מהקשרו. שני החבר'ה שעשו את הכתבה הזו – אני יודע שעד היום הם מרגישים לא נוח איתה. אני יודע את זה (מ"7 לילות" נמסר בתגובה: "מעט מוזר לנו שאחרי שנתיים ולאחר קריירה שלמה של התנצלויות פומביות, ג'קו נזכר שדבריו בעצם הוצאו מהקשרם. אנחנו מזמינים אותו לבוא ולהאזין לראיון המוקלט כדי לרענן את זיכרונו"). אגב, כשהצגתי את הפטור בחדשות בערוץ 2, חשבתי שכולם רואים ערוץ 2, ויום אחרי כולם יבינו שוואלה, זה לא נכון, ואני לא משתמט. זה לא עבד, ואני נגנב. תעזבו אותי, אני בכלל חנון, סתם יש לי שיער ארוך".
היית מתגייס עכשיו סטייל מאיה בוסקילה? מה חשבת כששמעת על הגיוס שלה?
"דוגרי? הרמתי גבה. אמרתי 'מה הקטע?'. אמרו לי שזה מטעמים מצפוניים, שהיא מרגישה לא נעים מעצמה ורוצה לתת. אני לא הייתי עושה את זה מסיבה אחת: אין לי מצפון על זה שכביכול ניסיתי לברוח ממחויבות, כי לא ניסיתי! אתה מבין את העניין? אין לי מצפון רע. רציתי ללכת, והם אמרו לי לא. אז הסרט של מאיה, אם הוא באמת מטעמים מצפוניים – יאללה, שיחקת אותה. אני מכיר אותה, אוהב אותה, היא מותק של בחורה, גדלתי ממש בית לידה. אני מקווה שזה עשה לה רק טוב. אבל היום אני כבר לא אתגייס".
ואם יבקשו ממך שירות מיוחד בהופעות בפני חיילים?
"ברור שאני אתנדב. בטח שאני אבוא, אפילו ארוץ להופיע! אבל בכל מקרה, אני יודע דבר אחד: החרמות או לא, אני אמשיך לעשות מוזיקה".
אפרופו הראיון ההוא, נפגשת מאז עם רמי קלינשטיין?
"אף פעם, בחיים לא. אין לי כלום נגדו בתכלס, יש גם מלא שירים שלו שאני אוהב. כמו כולנו, שמעתי מלא רמי קלינשטיין לאורך השנים, ובאופן טבעי יש שירים שאני יותר אוהב ויש שירים שפחות. בראיון ההוא ביקשו ממני לציין שמות של אמנים שאני אוהב, ונתתי רשימה. ואז ביקשו אמנים שאני פחות מתחבר אליהם. אז שוב נתתי רשימה. ולא דיברתי ספציפית על רמי, אלא על שיר אחד שלו שלא בא לי טוב. קח בחשבון שהאמנתי שאני מדבר עם שני אנשים שהם חברים שלי עכשיו! אתה מבין? הם לא עיתונאים, הם חבר'ה. ואני מישהו שלא התראיין לפני זה בהרחבה, ואני באופוריה של הצלחה. הדבר האחרון שציפיתי הוא שבסופו של דבר לא יצוין בכתבה מיהם האמנים שאני אוהב".

 

 

בהתחלה לא רצית להתראיין, כי אתה לא צריך לקדם כלום. אז למה הסכמת בסוף?
"אתמול עשיתי כמה שיחות טלפון, לא רוצה להגיד למי, אבל יש התנגדות שאעשה את הכתבה הזו, כי זה כאילו לשרוף כתבה על כלום כביכול. אבל אני לא רואה את זה ככה. קודם כל, אני אעשה כל מה שאפשר כדי לנקות את השם שלי ממה שדיברנו קודם, כי זה עדיין רודף אותי. זה כתם. והוא מבאס, כי הוא שקר. מבחינתי זה סוג של מטרה. ואני גם רוצה שמי שיקרא יבין שלא מדובר באדם רצוץ ושבור שיושב בבית ולא יודע מה קורה איתו, אלא בבנאדם שבאמת נמצא כל הזמן במגמה של עשייה. אגב, אני לא יודע איזה בנאדם ציפית לראות. הרבה אנשים באים ואומרים לי 'וואלה, אחרי שהכרנו אותך – אתה ממש לא מה שדמיינו'. הם דמיינו טיפוס שלילי, אתה מבין? ולך תסביר שאתה ממש, אבל ממש לא כזה, אלא בסך הכל בנאדם".

 

המשך הראיון – בגיליון 471 של "רייטינג"

____________________________________________________

למנוי על הבלוג ולקבלת עדכונים במייל על רשימות חדשות לחצו כאן.

ארז לב ארי: "כל פעם שניסיתי לכתוב באופן יזום, לא יצא שום דבר"

סינגל הבכורה שלך "מתוך האפילה" לא ממש כבש את הרדיו. זה תסכל ממש או שידעת שבסוף זה יתפוס?
"זה היה שיר לא אופייני של חמש וחצי דקות. הוצאנו אותו בלי ציפיות, אלא רק כדי לתת טעימה שתרמז על השירים שבדיסק. לא היתה ציפיות להיכנס לפלייליסטים וכאלה, לכן קיבלנו את זה בשוויון נפש".
כשחזרת עם הסינגל השני הקרקע היתה הרבה יותר מוכנה לסוג כזה של מוזיקה, אחרי שעובדיה חממה ושות' כבר חרשו את השטח, לא?
"יכול להיות שיש לזה קשר, אבל אי אפשר לדעת. אני חושב שטוב מאוד שיש פתיחות כזו כרגע, ושהחומות נפלו. אם לפני 20 שנה היית שר שיר עם פסוקים, היו מדביקים עליך סטיגמות מאוד חזקות. כשאורי זוהר חזר בתשובה, אריק שר לו 'הלכת לי חבר'. היום אני מרגיש שיש יותר קבלה הדדית בין המחנות, כבר לא מפחדים מזה כמו פעם. אולי כי פעם החזרה בתשובה היתה ממש מלאה. היום זה קצת יותר משוחרר: אתה יכול ללמוד ולשמור מצוות, אבל לא לאמץ אורח חיים חרדי בהכרח".

 

אתה רואה את עצמך בכלל כחלק מאותו גל מוזיקלי-יהודי?
"אני שייך ולא שייך לגל הזה של המוסיקה היהודית, מאותו מקום שבו אני לא לגמרי דתי ובטח לא חילוני. ככה גם באלבום: אין בו שירי הלל לקב"ה וכו', אבל מצד שני יש בו ציטוטים מהמקורות. ברובו הוא אלבום אישי ופחות 'דתי', אבל כן ניתן לומר שהאלבום עוסק באיזשהו מובן במערכת היחסים שלי עם הבורא, כי כשאתה חי חיים של אמונה – הכל בעצם קשור בכל".
ומאיפה שם האלבום "שמחת הפרטים הקטנים"?
"לפני הרבה שנים קראתי ספר של מדריך הודי בשם דיפק צו'פרה, והכותרת של אחד הפרקים היתה 'שמחת הפרטים הקטנים'. המשפט הזה הדהד בי ונשאר איתי מאז. באיזשהו אופן נראה שהשם הזה מייצג, אולי לא בצורה גלויה לגמרי, את הלך הרוח באלבום, ובכלל בחיים שלי כרגע. אני משתדל לשים לב יותר ליופי והשמחה שנמצאים בפרטים הקטנים, ובגדול זה גורם לי להיות יותר נוכח יותר כאן ועכשיו, למרות שאני מודה שזה מצליח לעיתים רחוקות".

 

כבר התחלת לעבוד על האלבום הבא?
"כן, התחלתי ככה בקטנה לעבוד על האלבום השני. אני לא ממש יודע עדיין איך הוא ישמע, אבל מה שכן, הכתיבה שלי היא מאד חווייתית. שירים בדרך כלל יוצאים לי בעקבות חוויה, ואני לא כל כך ממציא. כל פעם שניסיתי לכתוב באופן יזום, לא יצא שום דבר. אז מאד תלוי אילו חוויות צופן לי העתיד – לפי זה ייצא האלבום השני. בגדול, גם כל העבודה שלי בעיבודים, בנגינה וכו' מאוד לא מתוכננת. אני כמעט אף פעם לא יודע מראש איזה תפקיד גיטרה למשל אני הולך לנגן, אלא פשוט מג'מג'ם ומקליט, עד שבסופו של דבר מגיע לתוצאה שמספקת אותי".

ביקורות מוזיקה: ארצי, חדד, עלמא, בנאי, גרוניך, פרי, חממה ורוטר

מקבץ ביקורות דיסקים שפורסמו בתקופה האחרונה במדור המוזיקה של "רייטינג"

 

 

** וחצי
שלמה ארצי – "השנים הראשונות" (הד ארצי)
באופן אישי אני סולד מהמתקפות הקבועות להן זוכה שלמה ארצי בשנים האחרונות, אבל יש להודות שבנושא המיחזור (שכמובן לא ארצי עצמו יוזם, אלא חברת התקליטים שלו, הד ארצי) באמת נשברו כל השיאים. ספירת מלאי מהירה: רק בעשור וחצי האחרונים יצאו לו "האוסף המשולש", "ההופעה 97'", אלבום הקאברים העצמיים "אהבתיהם", האוסף "שירי אהבה שלי", אלבום ו-DVD ההופעה המשותפת עם שלום חנוך, והנה עכשיו מגיע מארז "השנים הראשונות", שדווקא מבין כל אחיו הוא המאולץ פחות. אבל אחרי שהולעטנו בכל כך הרבה חומרים מחוממים של ארצי – טובים ככל שיהיו – עדיין יש לזה טעם טיפה מר בפה. עם כל הכבוד לשיקולים הכלכליים המפוארים, כן?
הייתי סקרן לגשת אל האוסף הזה, שמכיל את תשעת אלבומיו הראשונים של ארצי – "התקליט הראשון", "על אנשים", "פתאום אחר ימים רבים", "אומרים ישנה ארץ", "לכל החברים מהמסע מים אל ים", "את ואני", "משחקי 26", "יש לי אשה ילדה ולמברטה", "רומנסה ופיוט" פלוס דיסק שמכיל את המיטב מכל אלה – ולו כדי לפצח את השאלה הגדולה שמציב החומר הגנוז בחלקו: האם ארצי היה עוד זמר מן השורה עד "גבר הולך לאיבוד", או שמא שחרר תקליטים שהקדימו את זמנם, שכבר בהם ניתן היה לראות את ניצני הכישרון המפעפע?
ובכן, התשובה נמצאת, כמעט כמו כל דבר בחיים, איפשהו באמצע, אם כי נוטה יותר אל האופציה הראשונה. בתשעת האלבומים במארז (שרק כדי להיות כנה עד הסוף – לא חרשתי כל אחד מהם לאורכו ולרוחבו בלי סוף, אחרת הייתם קוראים את הביקורת הזו בעוד חודשיים. בעיקר טעמתי, אם כי התמקדתי באלבום העשירי שהכיל את המיטב מכולם) לא מצאתי יותר מדי רגעים שהקדימו את זמנם. ארצי נשמע ברובם כמו עוד זמר (מוצלח כשלעצמו) מהסבנטיז – אם כי כמובן ללא הבגרות, ללא הקמטים המביטים בערגה ובאהבה אל החיים, וללא אותה נוסחה ישראלית שהפכה אותו למה שהוא היום. עוד זמר, ועם ניצני כישרון בינוניים בלבד. בסידור עבודה מעט של המציאות הוא היה עלול למצוא את עצמם מסיים כמו מוטי פליישר ושאר כוכבי "להיטון", אבל איכשהו היצירה געשה והתפרצה בתוכו בסוף שנות השבעים, ומשם ההמשך ידוע.
מעבר למוזיקה, המארז הוא למעשה אוצר טריוויה נהדר מהאלבומים שתמיד נחמד שיהיו בבית (רק למי שמטורף על ארצי, כמובן. מי שלא – יוכל לישון טוב בלילה גם בלעדיהם) ובעיקר מהספרון המצורף, המכיל את עטיפות התקליטים משני הצדדים, תמונות, ידיעות שפורסמו בעיתונות, מצעדים וכו'. גם האלבום "רומנסה ופיוט", שמכיל פיוטים כמו "לכה דודי", "אתאנו לחלות פניך" ו"שומר ישראל", מביא גרסה שונה ומעניינת במיוחד של הזמר הוותיק. אבל למרות כל אלה, אל תשכחו: נדמה שההמלצה "למעריצים בלבד" נכתבה בדיוק על הסט המהודר הזה.

 

 

*** > שרית חדד – "האוסף השקט" \ "האוסף הקצבי" (גואטה)
מזל שלא קוראים לצמד האוספים של שרית חדד (שנמכרים בנפרד) "המיטב", כי זה היה ממש לא נכון. המיטב שלה מ-13 האלבומים שהוציאה עד כה לא באמת נמצא כאן, אלא בעיקר אסופת שירים מחמש השנים האחרונות.
אז כן, כמעט כמו כל דבר בקריירה המצליחה של החדדית, גם כאן שום דבר לא מובן מאליו. לא מובן מאליו, למשל, ששיר האירוויזיון שלה "Light A Candle" יכלל באוסף. גם לא מובן מאליו שלהיטי ענק שממש עשו אותה – מ"יאללה לך הבית מוטי" עד ל"כשהלב בוכה (שמע ישראל) ו"כמו סינדרלה" – ידפקו כרטיס. אז הם באמת לא נמצאים כאן.
כל זה היה ממש מוזר עבורנו. וכדי לא לטעות בפרשנות שגויה, לא התעצלנו והרמנו טלפון למנהל האישי של חדד, אבי גואטה. הוא, מצדו, נתן את הסיבה הצפויה של חוסר מקום (מה שעדיין לא מסביר את העובדה שיש כאן שירים בינוניים שזכו להצלחה מועטה, ולעומת זאת מגה-להיטים נעדרים), אבל בהמשך סיפק סיבה יותר משכנעת: הוא, מסתבר, לא רצה לפגוע במכירות של האלבומים המלאים, שעדיין ממשיכים להימכר, ולכן לא תמיד שלף את כל הקלפים המנצחים מתוכם. כלכלית הוא בטח צודק, אבל אומנותית – יש כאן סוג של בעיה.
הבעיה הזו תופסת נפח קטן יותר, למען האמת, בהתחשב בטוויסט של צמד האוספים: כמעט כל השירים שחדד הקליטה לפרויקטים מיוחדים ולא נכללו באלבומים המלאים שלה – וכאלה יש לא מעט – נמצאים כאן. והרשימה, שמורכבת בעיקר מקאברים מוצלחים, לא קצרה: "שיר של יום חולין" שהוקלט במסגרת פרויקט "לתת באהבה" של ערוץ 2, "אצלי הכל בסדר" (פרויקט "לפתוח את הלב למען הקהילה"), "לתת הכל" (פרויקט "לתת הכל" של ערוץ 10), "אדון עולם" (הוקלט עבור משדר מיוחד ליום העצמאות 2005), "שיר הפרחה" (הוקלט במסגרת "עבודה עברית"), "לצפון באהבה" (פרויקט למען החיילים ותושבי הצפון במלחמת לבנון השנייה), "אין גבול לאהבה" (שהקליטה עם סוטיס וולניס עבור אלבומו שיצא ביוון), ואפילו שיר גנוז שלא נכנס לשום אלבום – "אתה האור", שנשמע נדוש וצפוי בדיוק כמו שמו. אולי היה עדיף אילו כל הנדירים האלה היו מוצאים את מקומם באלבום בודד, ולא מתערבבים עם אוסף לא ממש מייצג.
באופן מסוים צמד האוספים עושים עוול עם הקריירה של חדד. הם לא מציגים את הרבגוניות (היחסית, היחסית) שלה, את כל רגעי השיא, וגם את הרגעים היותר אותנטיים מתחילת הקריירה המתולתלת והשמנמונת שלה. גם השירים הבודדים הוותיקים שמופיעים כאן מאלבומים כמו "חוק החיים" ו"לעשות מה שבא לי", מופיעים בגרסאות מהופעה חיה, אולי כדי לטשטש כל זכר לסאונד הפחות מהוקצע. אולי זה יותר נכון מסחרית, שיווקית, תדמיתית – גואטה כבר הוכיח מאה פעמים שהוא אשף בתחום הזה – אבל נראה לי שחבל להתכחש למציאות. והמציאות היא שבשרית חדד מודל 98' היתה הרבה יותר לחלוחית, אמינות ונשמה מאשר היום, אחרי שכבר זכתה בכל הכתרים האפשריים.

 

*** וחצי
עלמא – "מעל מה שאנחנו" (התו השמיני)
האלבום של עלמא נפתח דווקא חלש מאוד, בביצוע רגאיי חיוור ל"אשרי האיש", אבל ממשיך נפלא עם 11 שירים נוספים, רובם ראויים ומוצלחים. אולי בגלל שעלמא הוא לא הרכב יהודי טיפוסי (יש כאן זוג נשוי – אבי ורעיה מוסקל – פלוס חבר משותף, אליאב אובל-נאמן) התוצאה מעניינת. מצד שני, מאוד לא שכיח במוזיקה היהודית שזמרת שרה, וזה מה שבעצם עלול להפיל את הדיסק הזה בין הכיסאות, מה גם שעצם הנוכחות הנשית בדיסק יהודי כבר משדר סתירה פנימית, לפחות לפי הקודים הפנימיים של הז'אנר. אבל בכל מקרה, מדובר באלבום עם מוזיקליות נהדרת. הוא עדין מאוד, צבוע בצבעי פסטל רכים, ויש בו שירים נורא פשוטים ויפים כמו "ראיתי בית", "אלוהי נשמה" וכמובן אחד מקטעי מוזיקת-העולם הכי משובחים שיצא לנו לשמוע בשנה האחרונה, "מאן יור", בו מתארחת סבתה של רעיה בחלק מתוך שיר עם בוכרי עתיק.

 

****
אמיר פרי – "בממלכתי" (Play)
כבר מזמן לא קיבלנו אלבום ישראלי פסיכודלי כזה לפנים, ואמיר פרי עושה את זה הכי טוב שאפשר. תשעה שירים בלבד מכיל האלבום הזה, אבל כמעט כל אחד מהם הוא סוכריה צבעונית וקופצנית שמעידה המון על כישוריו כמוזיקאי. אבל הבשורה הכי טובה מגיעה דווקא מכיוונה של דנה בקר (פונץ', עדי מדנס, עילם גרוס), שמתארחת בשני שירים ועושה בהם שמות. מדובר, למי שלא מכיר, בזמרת בעל אחד הקולות היותר משובחים בארץ (להמחשה – יותר מנינט!), שרק משביחה את האלבום המשובח ממילא, שלוקח את המאזינים למחוזות מוזיקליים מרתקים, מעניינים, בעיקר יחודיים לשוק הישראלי.

 

*** וחצי
עובדיה חממה ושרון רוטר – "לילה טוב" (אן.אם.סי)
ברור שהייתי רוצה, ואפילו משתוקק, לעוד אלבום אולפן עילאי ויהודי של עובדיה חממה, אבל בינתיים אפשר להסתפק באלבום שירי הילדים שלו עם שרון רוטר, "לילה טוב". למה להסתפק? כי עם כל הכבוד, אני כבר לא ילד. אבל אם יש לכם ילדים (או שלחלופין עדיין לא נגמלתם משירי ערש לפני השינה) – "לילה טוב" הוא מתמודד ראוי מול "הכבש הששה עשר" ולשאר קלאסיקות הילדים, ואת זה אני אומר מניסיון עם התאומים שלי. זה מתחיל בתפילה לפני השינה "המאיר לעולם כולו", עם השתתפות אורח של ברי סחרוף, וממשיך בדיאלוג היפה "ירח קרח" ובשלל רצועות מלאכיות, מתקתקות, מופקות היטב, ובעיקר לא מעליבות את האינטליגנציה של הילד, ואפילו לא של ההורה. ואחרי שנרדמנו בכיף, זוהי קריאה למר חממה: הזדרז בבקשה עם אלבומך הבא, ויפות שבע שעות קודם.

 

** וחצי
יובל בנאי – "מעבר להרים" (התו השמיני)
משהו באלבום הזה מריח כמו פרויקט ביניים. אף להיט ענק לא צמח מתוכו, הקו המוזיקלי שלו מתנהל בצורה מונוטונית ואקוסטית, ובנאי אפילו לא טרח בטובו להעניק יותר מדי ראיונות לעיתונות שיסבירו את המהלך, יספרו על האווירה הגלילית שמאחורי השירים או שמא סתם ישפכו אור. אז בכל מקרה, מדובר באלבום נינוח, רגוע – ובעיקר ללא ספק, טוב יותר מהאחרון של משינה, ולו בגלל היעדר היומרה המסחרית. מצד שני, השירים שכאן לא הכי קומוניקטיביים, די פשוטים ונטולי תחכום מוזיקלי, מה שהופך את "מעבר להרים" לאלבום שאתם לא ממש חייבים לרכוש, אלא אם כן גדלתם על ברכי משינה ו\או בנאי עצמו.

 

*** וחצי
שלמה גרוניך – "מסע אל המקורות" (התו השמיני)
עשה בשכל, שלמה גרוניך. מעבר לעומקים החדשים בהם הוא נוגע כרגע, ההתחברות למקורות היהודיים מציבה אותו במקום חדש יותר, רלוונטי הרבה יותר, כולל להיט אחד מעולה – "אשת חיל" עם דויד ברוזה. כמובן שמי שרוצה יכול לראות בו אומן מיושן, אבל להיות אטום וסטיגמטי תמיד אפשר. מה שכן, חבל שגרוניך לא כתב גם טקסטים משל עצמו, כמו רוב היוצרים מהגל החדש. חסרון נוסף הוא השירים התזזיתיים מוזיקלית ("בנאות דשא", "וכיתתו" ו"ואשיבה שופטיך" עם חיים אוליאל) שאף פעם לא אהבתי אצלו. אבל מכאן בערך מתחילים היתרונות: עומק מסקרן, ובעיקר רשימת שירים מעולים שבוצעו באופן נהדר: "אשת חיל" כאמור, "הגיד לך אדם" העשיר-מוזיקלית עם מפוחית נפלאה של אשתו מיכל אדלר ואווירה של מקהלה בזכות חברי קהילת העבריים מדימונה, "אלי אתה" המהדהד, ו"תפילת הדרך" העמוק.

אורנה דץ: "הדרך לבד לא קלה"

אם תתקשרו לסלולרי של אורנה דץ את פניכם תקבל "המתנה נעימה" די מפתיעה: "מונסון" של טוקיו הוטל. לא ממש ציפינו את זה ממי ששרה ביחד עם בעלה לשעבר משה שירים כמו "כאן", "כל מה שקדם", "מראה של ילד" ושאר צפיחיות בדבש כחול-לבן. מצד שני, הסינגל החדש שלה, "כי ככה אני רוצה", מושך דווקא לכיוון השני – הפופי המתקתק והלא יותר מדי מורכב. מבולבלים? אתם לא לבד.
הדצית, מצדה, מפוקסת מתמיד. היא מסבירה שהשיר לא ממש מייצג את האלבום, שיזרום יותר לכיווני רוק רך. אז למה הוחלט בכל זאת להוציא אותו ראשון כסינגל? כי יש בו סוג של אמירה מבחינתה, סיכום של השנה ורבע האחרונות מחייה, מה שהיא עברה, מה שהיא עדיין עוברת. כדי להמחיש נספר לכם רק שהפזמון נפתח ב"כי ככה אני רוצה, אז ככה אני עושה. ככה זה יהיה מעכשיו". הצהרת עמדות פמיניסטית? לא ממש. יותר בכיוון של הצהרה מוזיקלית. עכשיו היא לבד, סוליקו, נטו היא.

 

בטח המוזיקה למבוגרים היתה חסרה לך. מאז "טיף וטף" את ומשה לא הקלטתם חומרים חדשים.
"האמת היא שהמשכנו להופיע למבוגרים תמיד, אבל להקליט – באמת לא. זה תמיד היה חסר לי. תמיד דברים שאתה אוהב נורא אתה דוחה, כי יש דברים יותר דחופים. אלה החיים, אבל זה לא אומר שמוותרים על החלום. ההופעות וההקלטות לילדים לקחו המון אנרגיה. חוץ מזה היו הנחיות, הופעות, טלוויזיה".
הסינגל מאוד פופי. לא משהו שמזכיר מאוד את ימיך בדצים.
"שום דבר בתקליט לא מזכיר. עשיתי את הכל כמו שאני חושבת, בדיוק מה שאני רוצה. זו אני. עומדת מאחורי זה לגמרי. בתקליט יש יותר רוק רך וגיטרות, אקורדיון, קרן יער, מלא דברים שלא השתמשתי בהם אף פעם, ולתוך זה משה דעבול, שהפיק מוזיקלית, הכניס את האוריינטליות שלו. כרגע אנחנו במיקסים, אבל רוב העבודה כבר נעשתה".
אני מניח שהיית מודעת להקשר בו הטקסט יפורש.
"אהה, כן. זה חלק מההחלטה להוציא את השיר כסינגל ראשון. התקליט עצמו מגוון וממש לא כזה. זה השיר היחיד שהחלטתי להוציא אותו ראשון כי זו סוג של אמירה מבחינתי. איך אמר לי חבר טוב שראה את הקליפ? את לא צריכה לדבר, הוא אומר הכל. אני טובה בלדבר, אבל לא טובה בלחשוף את הפרטיות שלי. לכן זו הפעם הראשונה שיכירו אותי, יבינו מה המסקנות שלי, וישמעו מה עברתי. כשתשמעו את האלבום תבינו את התמונה הכללית".
אלבום הבכורה, שייקרא כשם הסינגל "כי ככה אני רוצה", ייצא בחודשים הקרובים. ושלא תחשבו שמדובר באמירה פמיניסטית – דץ מסבירה שמדובר יותר בהשלמה. "במיוחד נשים מזדהות עם המילים של השיר", היא אומרת. "ועם זה, כשתשמע את האלבום תגיד 'בוא הנה, יש לה טעם מגוון'. אני מושפעת מהרבה מקומות. האוטו הוא ממלכת המוזיקה שלי – שם אני שומעת את מה שאני אוהבת: עידן רייכל, דנה ברגר, אפרת גוש ועוד המון. מצד שני, הדרך לבד לא קלה".
למה?
"לבד אתה צריך לקבוע, לשלם, להחליט. וזה אף פעם לא קל, אבל מאתגר מאוד, אני חייבת להגיד".
ומה הלאה, את מתכוונת להעמיק במוזיקה או לחזור ולהטיל את מרכז הכובד בטלוויזיה או בהפקות לילדים?
"עכשיו התפניתי רק לתקליט. אני זמרת, זמרת, זמרת – מההתחלה ועד הסוף. אני רוצה לעלות על במה, רוצה להופיע, רוצה לשיר. הפרויקטים חוץ מזה הם אקסטרות של מזל וכישרון. אבל באוסול – אני לגמרי זמרת".

 

(פורסם ברייטינג, אפריל 2008)

קוואמי: "הביישנות שלי מזמברת לי המון דברים בחיים"

1. למה קוואמי?
"שאני אתחיל עם השקרים? לא נעים לי. אני תמיד ממציא סיפורים בקשר לשם הזה, אז ברשותכם הפעם אוותר. זו התשובה הכי קרובה לאמת שאני יכול לתת לגביו".
2. כשהיית קטן, מה חשבת לעשות כשתהיה גדול?
"כשהייתי ממש קטן רציתי להיות אסטרונאוט. כשעליתי לכיתה ו' התרסק לי בעוצמה האסימון שקשור לרדיו, וכל מה שרציתי מאז ועד שהתקבלתי לעריכה מוסיקלית בגל"צ בגיל 18, היה להיות עורך מוסיקלי ברדיו".
3. מה כמעט אף אחד לא יודע עלייך?
"שבילדותי היה לי אוסף שכלל כמעט את כל הגיליונות של עיתון 'חדשות', שנוסד בתחילת שנות השמונים ונפח את נשמתו בתחילת התשעים. הייתי מטורף על העיתון הזה. קראתי כל גיליון בשקיקה, במיוחד את מדורי התרבות".
4. מה הייתה העבודה הראשונה שלך?
"הייתי סוג של עוזר גננת איזו תקופה. זה לא החזיק מעמד יותר מכמה שבועות".

 

5. מי האדם הכי קרוב אליך בעולם?
"חבר שלי קוטג'. כן, ככה באמת קוראים לו. אין דבר שהוא לא יודע עלי, כפרה עליו".
6. מה הדבר הכי מהנה שעשית במהלך הקריירה?
"כנראה שהעבודה עם רמי פורטיס, ששר איתנו דואט חדש באלבום החדש שלי ושל החלבות היא הדבר הכי מהנה שעשיתי בקריירה. העבודה עם האיש הזה – גם ביצירה וגם בהקלטות – היא גם בית ספר, האקדמיה הכי גבוהה שאפשר לתאר לרוקנ'רול, וגם חופש מוחלט, טוטאלי".
7. ומה הכי לא?
"עדיף לא לדבר על זה. היו לי, כמו כמעט לכולם, כמה רגעים שממש שנאתי".
8. אם לא היית מתפרנס ממוזיקה, מה היית עושה?
"אתם באמת חושבים שאני מתפרנס ממוזיקה ? מה שנקרא פחחח. עד היום ראיתי גרושים, וגם זה באנדרסטייטמנט, מהמוסיקה שאני עושה. אז לא יודע, אני עושה מוסיקה אבל לא ממש מתפרנס ממנה. בטח הייתי עובד בחנות תקליטים. אבל בלי קשר למוזיקה – אולי הייתי מנסה להיות טבח, אם כי כישרון הבישול שלי שואף לאפס".
9. כמה Smsים אתה שולח ומקבל ביום ממוצע?
בסביבות ה-30 עד 50 לכל כיוון".
10. אם היית ראש הממשלה, מה הייתה ההחלטה הראשונה שלך?
"להעביר טונות של כסף לעניי ורעבי המדינה, בכל דרך אפשרית, כולל לחתוך מעשירי המדינה שמקבלים הרבה יותר מידי".
11. מה החלום הכי שכיח שלך?
"אני נמצא באולם שהוא מועדון, שכל מי שנמצא בו צריך לעזוב, ובמקום מדרגות יש מדרונות שעשויים מדיסקים. אני מנסה לרדת דרכם, אבל מסתבר שחלקם הם תקליטים נדירים של מכר שלי, ואני מתאמץ לא לדרוך עליהם בדרך למטה, כדי שלא יהרסו לו. כל הזמן הזה אני תלוי באוויר ומתנדנד עם מדרגות הדיסקים האינסופיות האלה בין שמיים וארץ".
12. מהי התכונה הכי שלילית שלך בעיניי עצמך?
"חוסר ביטחון לגבי כל מיני דברים. הביישנות שלי מזמברת לי המון דברים בחיים".
13. מתי בפעם האחרונה כתבת מכתב שלם בכתב יד ולא במחשב?
"שלם שלם? שלם – יותר מארבע-חמש שורות? קרוב לוודאי שזה היה לפני איזה שנתיים. אם מי שקיבל את זה בכלל הצליח לקרוא את כתב היד הנוראי שלי".
14. מטרידים אותך ימי הזקנה העתידיים שלך?
"כל כך לא. אני חי את ההווה. בעבר שלי היה מספיק רע. אני מרגיש שהעתיד כולו פתוח ומקווה לטוב, לפחות ברמה האישית".

 

15. אם היית זוכה במיליון דולר בלוטו, כמה אחוזים מהם היית תורם?
"אני רוצה להגיד חמישים, אבל אני צריך את הכסף. נגיד שעשרה אחוז".
16. בכנות – אתה מוריד מוזיקה מהאינטרנט מבלי לשלם?
"בטח שכן! אני מוריד בטירוף כי אני אובססיבי לגבי מוסיקה חדשה. אני לא מוריד דברים נגישים שאני יכול להשיג גם ככה בארץ, אבל מה שיוצא בחו"ל וקשה להשיג – אני מוריד. מצד שני, מה שאני באמת אוהב אני רוכש גם בכסף, ואני צרכן גדול מאד של מוסיקה. ובעיקרון – אני לעולם, אבל לעולם, לא מוריד מוסיקה ישראלית".
17. מתי בפעם האחרונה היית מאושר?
"לפני כחודשיים על הבמה, בזמן שהופעתי בלבונטין 7 עם להקתי 'החלבות'".
18. השלם את המשפט: בלעדיי, המוזיקה הישראלית תהיה…
"לא מוטרדת מהמעצבן הזה שקוראים לו קוואמי, שכל הזמן חייב לעשות דברים עקום ומשונה, ומתעקש לעשות הכל דווקא בדרך שלו ושל להקתו".
19. איפה תהיה בעוד 10 שנים?
"הלוואי אמן שמופיע עם החומרים שלו על במות, עושה מוזיקה באולפני הקלטה, ומשדר מוזיקה אהובה של אחרים באולפן שידור ברדיו".

 

(פורסם במקור ראשון, 2007)

רק במוזיקה המזרחית (זהירות, סוג של הומור!)

כל הדברים שאפשר למצוא רק, אבל רק, בז'אנר המזרחי

 

רק בז'אנר המזרחי יש תקופות לגמרי מתות, שאי אפשר אפילו למלא בהן מדור נורמלי.

רק בז'אנר המזרחי כל מסור חלוד זוכה לכינוי "הזמיר".

רק בז'אנר המזרחי הכינוי "זמיר" שורד כבר כמה עשרות שנים, ללא חלופות באופק.

רק בז'אנר המזרחי כל יום קם מלך חדש, למרות שהמלך הקודם בכלל לא נפל.

רק בז'אנר המזרחי יכולים לחדש שיר יומיים וחצי אחרי שהוא יצא.

רק בז'אנר המזרחי עיתונאים צריכים לרדוף אחרי זמרים ומנהלים אישיים כדי לקבל דיסקים או סינגלים.

רק בז'אנר המזרחי העיתונאים גם צריכים להגיד תודה יפה.

 

רק בז'אנר המזרחי יש פורמט כמעט קבוע לחלק מעטיפות הדיסקים – אותו פונט, אותו גב עטיפה, אותה אריזת קרטון וכו'.

רק בז'אנר המזרחי ממשיכים לקרוא לסינגל "די.ג'יי".

רק בז'אנר המזרחי אפשר למצוא שגיאות כתיב קטסטרופליות בעטיפות הדיסקים.

רק בז'אנר המזרחי שופכים ים כסף על שטויות, אבל מתקמצנים על הגהה.

רק בז'אנר המזרחי אפשר למצוא חסויות שונות ומשונות על עטיפת הדיסק – חברות קבלניות, סלטים, מוצרי אלומיניום – מה שבא, ברוך הבא.

רק בז'אנר המזרחי כותבי הטקסטים טוענים שמדובר ביצירות מופת.

רק בז'אנר המזרחי כל דרדק שמכר 150 עותקים, לא כולל דודים וסבתות, מכריז על מכירות של "300,000 חתיכות מינימום".

רק בז'אנר המזרחי אין אסמכתא לכלום.

רק בז'אנר המזרחי נעלבים כשאתה מבקש אסמכתא. כנראה שהם יודעים למה.

רק בז'אנר המזרחי אתה מגלה שאותו זמר שכבר שנה שלמה שר בברים בת"א, בעצם כבר עובד על התקליט העשירי שלו.

רק בז'אנר המזרחי התקליט העשירי שלו נשמע בדיוק אותו הדבר.

רק בז'אנר המזרחי מחדשים שירים של נעמי שמר ודורית ראובני.

 

רק בז'אנר המזרחי צצות כל יומיים תחרויות "כוכב נולד" קיקיוניות יותר או פחות, כשבסופו של דבר זוכה בהן איזה חייל מאשדוד, שהגיע למקום השביעי בגמר "המלך הבא" בערוץ בריזה ז"ל.

רק בז'אנר המזרחי לא מפסיקים לשכוח את "המלך הבא".

רק בז'אנר המזרחי המנהלים האישיים רואים את עצמם יותר סלבס מהזמרים שלהם.

רק בז'אנר המזרחי שם המשפחה גואטה הוא הנפוץ ביותר.

רק בז'אנר המזרחי כל אחד ששם משפחתו גואטה תופס טרמפ וטוען שהוא אח של אבי, משה, אלי או ווטאבר.

רק בז'אנר המזרחי יש כאלה שבטוחים עכשיו שיש מישהו כזה, בשם ווטאבר גואטה.

רק בז'אנר המזרחי איציק ג'והן מרשת ג' הוא המלך.

רק בז'אנר המזרחי עדיין יש תכניות רדיו עם ד"שים.

רק בז'אנר המזרחי היוצרים מגדירים את השירים שלהם כ"חיבור בין מזרח למערב" ובטוחים שהם מה-זה רהוטים ומקוריים.

רק בז'אנר המזרחי רוב הסאב-טקסט של השירים חבוי בשמו של המבצע.

רק בז'אנר המזרחי עושים כסף ממש טוב, בעיקר במועדונים.

 

רק בז'אנר המזרחי זמר יכול לפלוט שטויות בעיתון, ואיכשהו זה יראה די טבעי ולא מסעיר במיוחד.

רק בז'אנר המזרחי מנשקים לעמוס אורן מ"ידיעות אחרונות", שכותב על התחום, את כפות הרגליים.

ורק בז'אנר המזרחי לא יודעים מי זה בכלל דודו כהן מ"מעריב".

 

(ותודה לאמיר עמרמי, שמעון כהן ואבי שושן)

(פורסם בתרבות מעריב, 2005)

 

למנוי על הבלוג ולקבלת עדכונים במייל על רשימות חדשות לחצו כאן.

מה אומרת לך המילה מתיסיהו? (שאלון אסוציאציות עם שולי רנד)

מאסף אמדורסקי עד ההתנתקות, מגלגלצ עד AM:PM – האסוציאציות של שולי רנד

 

אמונה
"הכי חשוב בעולם, דבר שנלחמים עליו. זו התכלית של כל העבודה שלי – להגיע לאמונה, להגיע לביטחון. בכל רגע בחיים של האדם הוא נמצא בסוג של מבחן לגבי האמונה שלו. האמונה התכליתית היא שהכל נעשה לטובתך – כלומר אין שום אדם או מקרה בעולם שיכול להפריע לך, כי הכל נעשה בידי הקב"ה. ועיקר העבודה היא להחזיק בזה רגע-רגע. אנשים בעלי אמונה חזקה הם אנשים שיכולים לעבור את העולם הזה מבלי להרגיש כמעט כאב".

זקן
"אחחח. לא מוותר על שערה ממנו. אגב, מיד כשחזרתי בתשובה גידלתי זקן כמו של אדמו"ר – זקן שהיה ללא פרופורציה למצב הרוחני שלי. נראיתי כמו ראש ישיבה".

חזרה בתשובה
"היו בחזרה בתשובה שלי הרבה עליות וירידות. זה לא תהליך שהסתיים אצלי. הוא אינסופי כמו אצל כל אחד. אם בתחילת התהליך רציתי לתפוס את כל העולם ולהפוך את עורי לחלוטין, היום אני מבין שהמלחמה היא על שינויים קטנים. כל דבר קטן שאני מצליח לכופף את עצמי ואת הטבע שלי – זה גם טוב".

 

 

 

 

 

 

 

עם גיטרה בבריכה
(צוחק) "האמת, כשבאנו לצלם את העטיפה, היה לי דימוי כזה שלא יכולתי להסביר, של חרדי קופץ ראש לבריכה. עשינו כל מני ניסיונות בבריכה של חבר ילדות. ניסינו לעשות קפיצות, אבל הן היו מביכות. בסוף מצאנו תמונות שנתנו את הרעיון עצמו. מה זה אומר, אתה שואל? ערבוב בין חול לקודש. חוץ מזה, למים יש הרבה דימויים של תפילה ותורה".

מתיסיהו
"כשהייתי בארה"ב אחרי 'אושפיזין' והייתי צריך לטוס מלוס אנג'לס לשיקאגו, אני ואשתי עמדנו 30 דקות בתור לא שלנו, וברגע האחרון הבנו שאנחנו צריך לנסוע למקום אחר פתאום. ירדנו למטה, חשבנו איך להגיע לטיסה שלנו במהירות, ופתאום עצר לידנו רכב. מתוכו הגיח ראש של כושי. הבחור יצא, הכניס אותנו לאוטו, עזר לנו להכניס את המזוודות, הסיע אותנו לטרמינל, ובדרך שאל אותנו 'אתם יודעים למה עזרתי לכם?', והשמיע את הדיסק של מתיסיהו. זה היה קטע. לדעתי הוא אומן דגול, שעושה דברים גדולים. הרבה קידוש השם".

אסף אמדורסקי
"יוצר גדול, חשוב, חבר טוב, חבר אמיתי. הייתי איתו בקשר אומנותי גם לפני שחזרתי בתשובה. בתקליט הראשון הייתי שותף קצת לכמה מהטקסטים, ועזרתי לו קצת בהרמת המופע הראשון שלו. אני מאוד אוהב את המוזיקליות שלו, וגם היום אנחנו בקשר. בעזרת השם, הוא יהיה המפיק המוזיקלי של המופע שילווה את התקליט החדש שלי, 'נקודה טובה'".

אהוד אולמרט
"ראש הממשלה (צוחק). אני לא יודע. יש לו עיניים עצובות כאלה. אבל עזוב, יש אחד שצריך לדבר פוליטיקה ויקשיבו לו, ויש אחד שרוצה לדבר על דברים אחרים".

התיאטרון היהודי בירושלים
"פוטנציאל שלצערי לא קרה. אשתי ואני ניסינו להקים את הדבר הזה, שהוא ממש הכרחי ורצוי מצד אנשים שמאוד רוצים לעסוק ולצפות בחומרים יהודיים. עשינו הצגה אחת שמאוד הצליחה, עם ערב פתיחה מרשים, אבל המחיר האישי ששילמנו לא הצליח להרים את זה. לדעתי לפרויקט הזה יש עדיין פוטנציאל אדיר – תרבותי ומסחרי. ובכל זאת הגופים התרבותיים לא מספיק תמכו בפרויקט, והרעיון להרים את זה מכספי האישי הסתכם כטעות קריטית מבחינתי. שילמתי על זה מחיר אישי, אבל לא נורא – זה רעיון מספיק טוב כדי להפסיד עליו. עוד יקום חנוך לוין משלנו, יקום ניסים אלוני משלנו, ואז יהיה תיאטרון יהודי מצליח".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הקאמרי
"מקום שיש לי כמה זיכרונות טובים ממנו. בכל זאת, עשיתי שם דברים מעניינים, ביליתי שם 10 שנים מאוד מעניינות מחיי. מאז שחזרתי בתשובה אני לא יודע מה הולך שם מבחינה תרבותית. כמובן שיש זיכרונות פחות נעימים, אבל בסדר".

שליט, רגב וגולדווסר
"אם אני לא יודע איפה הילד שלי נמצא כמה שעות – אני יכול להשתגע. לא יודע איך המשפחות שלהם מתמודדות. הלוואי שהשם ייתן לנו כוח לזכור ולהזכיר אותם בכל תפילה".

אושפיזין
"או-הא. בוא נאמר ככה: מאז שחזרתי להתעסק באומנות, 'אושפיזין' היה הצליפה הגדולה ביותר. אני חושב שצריכים אפילו לעשות סרט תיעודי על הסרט הזה, שעשה את הפעולה בדיוק שחלמתי עליה הרבה שנים: קירב הרבה אנשים ליהדות, וגרם להם להסתכל על חסידות ברסלב בצורה אחרת. הסרט הגיע לכל סוגי הקהלים – פריפריות, מרכז, ארה"ב, מאמינים, אינטלקטואליים ועוד. הוא פתח צוהר ליהדות לא בצורה הפוליטית של 'אנחנו ואתם', אלא דרך סיפור אנושי. זה סרט שאני ועוד אנשים התפללנו עליו במשך שנים. הייתי מתפלל להשם, ואומר שאם הסרט לא יעשה לו נחת רוח – מצדי שיוריד אותו. אבל הקב"ה מאוד עזר לסרט הזה. מה שקרה איתו זה ניסי-ניסים. אגב, ברחוב החרדי כבר קוראים לי משה, כבר איבדתי את הזהות שלי".

אהוד בנאי
"בתקליט הזה הוא מאוד עזר לי, ואפילו שר איתי את שיר הנושא 'נקודה טובה'. כל נגיעה שלו היתה שווה זהב".

התנתקות
"כאב לב. פספוס גדול. הראייה הכי עמוקה שזה מהלך מעוות הוא המשך הטיפול באנשים האומללים האלה, בגיבורי החיל האלה, אנשים שממש מסרו את נפשם למען הארץ. זו לא התנתקות – זה גירוש, בכייה לדורות, פעם ראשונה בהיסטוריה שעם מגרש את בני עמו, ועוד בנחישות כזו. זה היה אירוע טראומטי מבחינתי".

שמעון פרס
"יהודי עקבי. אפשר ללמוד ממנו על 'אין ייאוש בעולם כלל'".

אורי זוהר
"יהודי גדול, בעיניי דוגמה ומופת לבעל תשובה. התשובה בעיניי היא מאיפה לאיפה אתה מגיע. ומאיפה שאורי זוהר מגיע לאיפה שהוא נמצא היום – יש הבדל עצום. אני תמיד נדהם מההתחדשות, מהסקרנות ומהאכפתיות שלו בעבודת השם. מהרגע הראשון שהוא חזר בתשובה הוא לא הפסיק ללמוד, ויש לרבים מה ללמוד ממנו. עם זה, יש לנו חילוקי דעות – הוא בא מחשיבה ליטאית, אבל עדיין מנסה כל הזמן להבין את הקו של ברסלב".

נכדים
"חיתנתי בן לפני כמה שבועות, ואני מחכה בכיליון עיניים להיות סבא שולי. לא יודע מה זה יעשה לי, זה עוד בתיאוריה".

 

 

 

 

 

 

 

גלגלצ
"כמו כל מקום שיש לו השפעה – גם גלגלצ חשובה. יש איזה עניין של לנסות לכוון לטעם מסוים, אבל אני לא מאמין בזה. אם בן אדם עושה את הדבר שלו, וזה טוב – זו הנוסחה. אבל לחשוב על נוסחאות, והאם זה ייכנס – זה לא נכון. אתה צריך לעשות את שלך. אגב, יש לי הפתעה בשבילך – הקב"ה אוהב גם את גלגלצ. הרי גם את הפלייליסט הוא מנהל, לא?".

תזונה נכונה
"אל תדבר איתי על זה, עזוב אותך. אני האחרון שצריך לדבר איתו על זה. לפעמים אני לא אוכל, וכשאני אוכל – זה מה שבא".

אינטרנט
"עד לפני כמה חודשים אפילו לא ידעתי איך להפעיל את זה".

כוכב נולד
"אני לא יודע על זה הרבה. מה אגיד, שצריך אומנות אמיתית במוזיקה ולא את כל זה? זה עושה טוב לכמה אנשים, וכסף טוב יש שם".

מירי מסיקה
"זמרת. לא שמעתי אף פעם שיר שלה".

טומי לפיד
"הרבה זמן הוא הצליח להכעיס אותי מאוד בסגנון הדיבור שלו, בדוגמטיות שלו, באיך שהוא בנה את הכוח שלו. יש בו פרדוקס: הוא מכחיש את קיום האל, אבל מצד שני כל הזמן מדבר עליו. פעם אחת ראיתי אותו בראיון שבו הוא סיפר על הילדות שלו, והוא נגע לי מאוד בלב".

AM:PM
"אני לא מכיר ספציפית את המקרה, אבל זו סמכותם של הרבנים להורות על חרם. הם פשוט אומרים לציבור שלהם שלא יקנו בעסק של בעלים שפותח בשבת. זכותם".

חוק החמץ
"כואב לי שגם אדם שלא מקבל על עצמו את התורה ובוחר לאכול חמץ בפסח – מתעקש לעשות את זה בפרהסיה. בתור יהודי זה אמור להיות מובן מאליו, ולו מצד הכבוד. להימנע מאכילת חמץ בפרסיה כשהציווי בתורה הוא 'בל יראה' – זה דבר שהיה צריך לקרות באופן טבעי. פעם הייתי בפסח בביקור באילת, וראיתי שם חמץ בחנויות. זה עשה לי הרגשה מאוד לא נעימה. חבל. חבל שצריכים לחוקק חוקים, חבל שבית המשפט מתיר אותם. לתרבויות אחרות יש יותר כבוד עצמי מאשר אנחנו מכבדים את עצמנו. פעם איזה מחבל סיפר שבפסח הוא ראה אסיר יהודי באותו כלא אוכל חמץ בפסח. הוא שאל אותו למה הוא לא מתייחס לאיסור ההלכתי ביהדות, ואותו אסיר ענה לו שהוא חילוני. מאותו רגע, אמר המחבל, הוא הבין שברגע שחלקים גדולים בעם ישראל לא מתבססים על התנ"ך – סלע קיומו של העם הולך ומתפורר".

 

 

 

 

 

 

 

המשיח
(שר) "שיבוא כבר, שיבוא. כבר אין כוח. אם אתה מדבר איתו, תגיד לו ששולי אמר שאין כוח. יש לי סיפור בהופעה על מפגש דמיוני עם המשיח. שיבוא כבר – שיסתכל על האנשים, שיסתכל על הפרצופים, כולם גמורים. אז מה קורה?".

שעות הפנאי
"האמת היא שאין לי כל כך תרבות פנאי. מה שכן, אני אוהב לדבר עם חברים. אצלנו בברסלב יש את העניין של שיחות חברים. אבל כמעט אין לזה זמן. אני גם לא שותה בבתי קפה או משהו. בשורה התחתונה, אוהב לבלות עם אשתי והילדים".

פרס ישראל לאריק איינשטיין
"כל מה שאפשר לתת ליהודי הזה – לתת. אני מאוד אוהב אותו. למרות שאני לא יודע כמה הוא עצמו רוצה את הפרס. כשהייתי צעיר מאוד הושפעתי ממנו. עובדה שעד היום אין לי רישיון נהיגה".

שלמה ארצי
"זמר נפלא, יוצר שמצליח במשך שנים לשמור על אחידות ורמה. מאוד אהבתי לשמוע אותו. ההורים שלנו היו חברים".

חיים לחוצים
"החיים שלי. אתה יודע מה זה להוציא תקליט עם שבעה ילדים? אבל אני חושב שככה צריכים להיות החיים – לחוצים. אין זמן. פעם העולם היה יותר רגוע, אבל אנחנו דור לחוץ, ממהר ונחפז. צריך לקבל את זה. למזלי יש לי שעה ביום שבה אני עוצר את הכל והולך לעשות התבודדות. זו שעה שהיא הישועה שלי. ר' נחמן אמר שזה העניין: כל היום האדם מתרוצץ וזז מפה לשם, אבל שעת ההתבודדות היא מן יישוב דעת, שבה האדם מסתכל על עצמו, מסתכל על העולם".

הבית שלי
"המקום הכי חשוב לי. זה המרכז, ממנו אני יוצר, ממנו אני נבנה, בשבילו אני עושה. שם מכירים אותי באמת. שם נמצאת אשתי. אני לא זז צעד מבלי להתייעץ איתה, לשאול אותה. אנחנו עושים את הדברים ביחד, וגם בתקליט הזה השותפות שלה ממש מוחלטת – גם ביצירה ולא רק בהפקה".

האלבום הבא
"כרגע לא יודע. קודם כל אני רוצה לצאת עם האלבום הזה, להופיע איתו, לראות מה הוא עושה. יש לי שירים לעוד אלבום, אבל אני עובד במקביל גם על סרט – קומדיה מצחיקה שעוסקת בקשר בין יהדות ארה"ב לישראלים, בתרומות וכו'. מאחר והזמן שלי מאוד מוגבל, וההכרעה שלי היא להתמקד בסרט, וכשהשם יביא לי את האלבום הבא – נאסוף אותו בשתי ידיים".

60 שנה למדינה
(צוחק) "מה יש לי להגיד? עד 120".

 

(פורסם במקור ראשון, אפריל 2008)

 

עוד בבלוג: ראיון עם עמיר בניון, ביקורת על אלבומו החדש של עובדיה חממה  וכתבה על פריחת המוזיקה היהודית

פצע פתוח: ראיון עם חצי כנסיית השכל

כנראה שיורם חזן, סולן "כנסיית השכל", ייקח איתו לקבר את הפצע הנפשי שנפער בתוכו כמו חור שחור גדול בגלקסיה סוערת של רגשות, בעקבות מות אחיו במלחמת לבנון הראשונה. זו, אגב, התשובה לסגנון הקודר, הפצוע, המדמם, של השירה שלו. בעבר הוא הודה בראיון "אני נהנה לסבול", אבל רק בתקופה האחרונה הוא החליט לספר על הקליע שפער בו את החור.
"זה משהו שמלווה אותי מאז, מקרה שהשאיר בי חותם שיישאר עד שאני אמות", הוא אומר ובוהה בנקודה אחת מפינות החדר בו מתקיים הראיון. "זה קשור גם למוזיקה ולדרך השירה, ובנוסף מלווה אותי ביומיום. לגמרי. אני סוחב את זה איתי לכל מקום בהתנהלות שלי, בעצבות שאני מביע. זה שינה את חיי לחלוטין".
ולפני כן, איזה מן אדם היית?
"אני זוכר שדווקא הייתי קצת אחר. המקרה קרה כשהייתי בכיתה ה' או ו', וזכור לי שלפני כן הייתי מסתובב עם חבורות ילדים בהפסקות, והיינו עושים הרבה שטויות. הייתי ילד מאוד בולט בכיתה. אבל אז משהו כבה ונכנס פנימה. נהייתי פחות תקשורתי, ונראה לי שהמטען שאני סוחב בא לידי ביטוי גם בדרך שבה אני שר. אני לא יכול לשלוט בזה. כן, בטח שלא נחמד להיות ככה, אבל אני חי עם זה. זה חלק ממני, ואין מה לעשות. בכלל, הרגש של העצבות, הפציעות, הוא לדעתי רגש הרבה יותר עמוק, שמביא איתו הרבה יותר עניין מאשר אווירה שמחה. נכון, אפשר ליהנות ממשהו שמח, אבל זה נראה לי פחות עמוק. פחות משאיר אצלך חותם. לא יודע, כנראה שאני בן אדם פצוע".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא כל אדם פצוע יכול לסחוב על גבו את תפקיד הסולן בלהקה ותיקה ומרכזית, אבל חזן עושה את זה בהצטיינות, אולי אפילו דווקא בגלל הדימום הנפשי שכנראה כבר שום דבר לא יחסום. ועכשיו, אחרי 14 שנות פעילות, חמישה אלבומים וארבע חברות תקליטים שהחליפה הלהקה, הם משחררים את אחת היצירות היותר מושקעות ומפוארות בתולדות המוזיקה הישראלית – אוסף. אבל לא סתם אוסף, אלא כפול, ולא סתם כפול אלא בביצועים חדשים. ולא סתם ביצועים חדשים, אלא מתוזמרים, עם עיבודים חדשים ו-35 נגנים, לא פחות. "אוטוביוגרפיה" שמו.
הראיון מתקיים עם חצי להקה בלבד, בעיקר בגלל העומס עליהם בתקופה האחרונה – הסולן יורם חזן והגיטריסט דוד רז התייצבו, ורן אלמליח ודניאל זייבלט נשארו בבית. לראיון רצינו גם את המפיק המוזיקלי של האלבום, עמי רייס, אבל הוא בכלל בחו"ל.
האמת היא שהם הגיעו בלי יותר מדי חשק (ורק בהמשך נפתחו), אחרי שנכוו לדבריהם בראיון שפורסם לפני שבוע ב"7 לילות". רז מנסה להשתיק את חזן, שמצדו כל כך עצבני, עד שהוא כבר לא סופר את הבעיות העתידיות שעלולות להיווצר בינם לבין המוסף בהמשך. "אם היינו יכולים היינו גונזים את הראיון. כל מה שעניין אותם זה מה אנחנו חושבים על ההוא, ומה אנחנו חושבים על ההיא", הוא תוקף. "אני לא אוהב את זה. לא הרגשתי נוח עם הכתב כי הוא לא שאל אותנו על המוזיקה, אלא על מיליון דברים אחרים שלא קשורים בכלל. לא היה לי בכלל עניין לענות על השאלות, אבל לא היה לי אומץ להגיד לכתב 'עוף מפה'. אני בן אדם נחמד מדי, כנראה".
אבל עם כל הכבוד לראיון ההוא, מדובר כרגע באחת הבעיות הבודדות שלהם. בחנויות כבר אזלה המהדורה הראשונה של "אוטוביוגרפיה", שכללה 5,000 עותקים, ובכלל לא נתפלא אם בקצב הזה הם יגיעו לזהב תוך זמן קצר יחסית.
הרעיון הראשוני לשלב עיבודים תזמורתיים עלה בהופעות שערכה הלהקה לרגל בר המצווה לאלבום הראשון, "דברים בלחש". הם ראו כי טוב, ואז הציע שאול מזרחי, מנהל מועדון הבארבי בתל אביב, שמתפעל גם את הלייבל "בארבי רקורדס", לעשות אוסף שלם באווירה זהה. כן, כמובן שעוד לפני כן באו אליהם לא פעם והציעו להם לעשות את מה שכולם עושים: לקחת את ההקלטות הישנות ולאחד אותן בדיסק אחד. אבל עבורם זה אף פעם לא נשמע מספיק טוב, לא מספיק מכובד עבור הקהל. מעניין שגם חיים אוליאל וטיפקס – יוצאי שדרות נוספים – הלכו באותו תלם והוציאו אוספים מושקעים במיוחד או כאלה שהוקלטו מחדש.
רז: "יש גם בזה משהו קצת אלסטי, של לעשות רק כסף. אתה לוקח שירים, דוחף אותם לדיסק אחד, ויש לך אוסף, כאילו. זה קצת פלסטי. שאול מזרחי העלה את הרעיון לצלול לרפרטואר שלנו, לאסוף 26 שירים ולנסות להכניס להם חיים חדשים דרך הקלטה מחדש. משם זה התגלגל לפרויקט שלא ידענו איך מתחילים אותו, ונגמר בצורה הכי ענקית מבחינתנו. 35 נגנים השתתפו בפרויקט, צירפנו את עמי רייס כמפיק מוזיקלי ומעבד, וזהו. זה אחד התקליטים שהשקענו בו הכי הרבה".
זה די פרדוקסלי שהשקעתם יותר דווקא באוסף.
(צוחק) "כן, אבל בעיקר בגלל כמות השירים שבו, וגם בגלל הקונספט. כשאתה בא להקליט שירים חדשים, אתה בא עם אנרגיה ראשונית כזו. אבל פה אתה צריך כאילו לבוא קצת אחרת, כי זה משהו שאתה כבר מכיר, וצריך שהכלים והעיבודים יכניסו חיים, כדי שהמאזינים ירגישו שזה אפילו שיר חדש".
לא היה מבאס לחזור שוב אחורה? הרי האנרגיה הראשונית היתה באמת חסרה.
רז: "להפך. באלבומים שלנו יצאנו תמיד מאולפן ההקלטות בהרגשה שפספסנו קצת באיזשהו מקום. תמיד יש תחושה כזו, אבל פה היתה לנו הזדמנות ליישר קו עם השירים שלא היינו סגורים איתם".

 

 

 

 

 

 

 

הסיפור של כנסיית השכל התחיל בכלל כחברות בתיכון בשדרות. אותה חבורה אהבה לשמוע מוזיקה, לנסוע לתל אביב כדי לקנות תקליטים נדירים בבית התקליט, חולצות של ניק קייב וכאלה, וההוויה המוזיקלית הזו היתה מאוד מרכזית בעולם הקטן שלהם. במקביל קנה דוד גיטרה אקוסטית, רן התחיל לנגן בס עם קובי אוז בהרכב מקומי, ובאחת הישיבות שלהם באחד הפאבים בשדרות נכנסו פתאום למסלול של 'בואו נקים להקה'. תוך זמן קצר הם הקימו את "דמעות של ירח", ואח"כ החליפו ל"כנסיית השכל" – מושג השאוב מתוך הספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע", שהתייחס לשילוב בין רוחניות להשכלה. "הד ארצי" החתימה אותם כבר בהתחלה, והם יצאו לדרך.
הלהקה עזבה את שדרות בתחילת שנות התשעים, והיום כולם מתגוררים בתל אביב והסביבה, חוץ מרן אלמליח, שחזר לדורות, הסמוכה לשדרות. הבנתם נכון: למרות שעדיין מסמנים אותם כ"הלהקה משדרות", מסתבר שהפאזה הזו לא הכי רלוונטית.
אם הייתם נולדים בתל אביב, נניח – במה הלהקה היתה בדיוק שונה?
חזן: "קשה להגיד, אבל באיזשהו מקום, למרות שאני חי בתל אביב 15 שנה, אני מרגיש סוג של אאוטסיידר ולא שייך. אני מרגיש שמשהו בילדות שלי בשדרות השאיר חותם מאוד ברור על האישיות שלי. מה בדיוק? סוג של מופנמות, ביישנות, סוג של רצון להתבלט באיזושהי צורה, סוג של להוכיח כל הזמן שאני שווה משהו".
רז: "גם כשגרנו בשדרות היתה תחושה שאנחנו אאוטסיידרים שם. גם אז לא היו לנו חברים, והיינו חבורה סגורה. אותה אאוטסיידריות ליוותה אותנו עד לכאן".
חזן: "נשארנו אותה חבורה בתל אביב, אין לנו חברים חדשים. אנחנו מכירים אנשים וזה, אבל אין את העומק של החברות".
ואיך באמת להקה אאוטסיידרית, שבאמת לא מתחככת ומתערבבת בתעשיית המוזיקה, מצליחה בכל זאת לשרוד? זה לא מקשה קצת על החיים?
"זה עניין של בחירה. זה קשור לנאמנות שלנו להישאר אנחנו. הרבה יותר נוח לנו להרגיש שלמים עם עצמנו מאשר להתפשר. אנחנו נטמעים רק עם דברים שאנחנו מרגישים מחוברים אליהם באיזושהי צורה. למשל, היתה תקופה שעשינו הופעות עם אהוד בנאי. שם היה סוג של חיבור. בתקליטים שלנו יש מפיקים כמו אבי בלילי או שלומי ברכה. אלה אנשים שמאוד נכנסו לחבורה בתקופות עשיית התקליטים. מעבר לזה אנחנו פחות מתחככים, אלא אם כן זה קשור למוזיקה שאנחנו עושים".
האופי המיוחד של הלהקה, אתם בטח מתארים לעצמכם, יצר רושם חיצוני של סנוביזם, אבל חזן צוחק במבוכה ומסביר שזה בכלל לא הכיוון. העניין הוא סוג של ביישנות, או סוג של רצון לשמור על עצמם. נראה להם שגם זה קשור איכשהו לשדרות, אבל הם לא ממש יודעים איך להסביר את זה. ברור להם שיכול להיות שאם הפתיחות היתה מרכיב קצת יותר דומיננטי באופי שלהם , יכול להיות שהם היו נמצאים במקום אחר, אבל עזבו. הם, כמאמר הקלישאה, רוצים שהמוזיקה עצמה תפתח להם את הדלתות.
עם זה, דווקא "אוטוביוגרפיה" גרם להם לשינוי בפתיחות המוזיקלית, כי מוזיקה צוענית או אירית – את זה בכלל לא בטוח שהם היו עושים לפני חמש שנים. כרגע הלהקה נמצאת בנקודה שבה החברים כבר פיתחו זהות וסאונד מספיק יחודיים, כך ששום דבר אחר לא יכול לפגוע בהם. וגם אם הם יגעו בסגנונות קצת שונים מהאופי שלהם – האופי עצמו עדיין ייתן את החותם הממשי.
אפרופו השינוי וההתקדמות, זה בא דווקא אחרי שבאלבום הקודם שלכם, "ידיים למעלה", היה נדמה שנתקעתם חזק על אותו סגנון, ושאתם פשוט ממחזרים את עצמכם מבחינה מוזיקלית.
חזן: "טוב, ביקורות זה ביקורות. אני לא מסכים עם זה. בכל מקרה לא חשוב לנו להתעדכן מבחינת אופנות במוזיקה. אנחנו באים אל המוזיקה ממקומות מאוד אישיים, וכך אנחנו מתנהלים. אני יכול לתת דוגמאות לאומנים שאומרים עליהם את אותם דברים, והלוואי עלינו להיות כאלה – ניל יאנג ובוב דילן, למשל. אלה אנשים שיש להם סוג כתיבה ושירים שהם הולכים איתם מתחילת הדרך עד היום, ועדיין הם מצליחים לכתוב דברים מרגשים".
חוסר הרצון הזה להתפשר מקשה עליכם מבחינת פרנסה, אני מניח, מה גם שממילא הלהקה צריכה לפרנס ארבעה אנשים. אפילו זמרים בודדים בקושי מתפרנסים בתעשיית המוזיקה בישראל, גם אם הם מתפשרים.
רז: "אפשר להתפרנס די בקושי. ברור שחלקנו עובדים בעוד דברים אחרים. אבל כרגע לא".
חזן: "אנחנו כן מצליחים להתפרנס איכשהו ממוזיקה. מההופעות לפחות. מעבר לזה, רן למד אנימציה בתלת מימד וגם עובד בזה. דוד עושה מוזיקה לסרטים. אני נשארתי 'כנסיית השכל' עד הסוף (צוחק), באש ובמים".
רז מסביר שסוג העבודה הזה מניב פירות רק אחרי תקופה לא קצרה. הנה, עכשיו למשל הוא עובד עם זמרת חדשה ועל מוזיקה לסרט עתידי. כרגע הפרויקטים האלה לא ממש מכניסים. האם זה מדכדך? הם חושבים שלקום כל בוקר לעבודה, לנסוע למשרד ולחזור מאוחר זה לא פחות מדכדך.
השאלה היא האם לא שווה לכם לעשות פשרות ולהיות יותר רגועים מבחינת חשבון הבנק.
חזן: "אז זהו, שאנחנו לא מערבבים בין שני התחומים. פרנסה זה פרנסה, ומוזיקה זה מוזיקה. ברגע שאנחנו ניגשים למוזיקה – מבחינתנו אין פשרות. אם מחר אתקע בלי כסף, אלך לטאטא את הרחוב מצדי, כדי להביא הביתה כסף שיהיה לי איך לעבור את החודש. אבל במוזיקה לא אעשה פשרות כדי לעשות מזה כסף".
ואם נניח כתבתם דיסק שאתם שלמים איתו ב-100 אחוז, והמנהל האישי שלכם בא ואומר "תשמעו, השירים יפים וכו', אבל אין כאן אפילו להיט רדיו פוטנציאלי. לכו תכתבו אחד"?
"אנחנו לא יודעים איך לגשת לזה אפילו. לא יודע לגבי אומנים אחרים, אבל תבוא ותגיד לי לכתוב ל
יט – אני לא אדע איך לעשות את זה. אכתוב את השיר – וזהו. אין נוסחאות בקטע הזה. מבחינתי כל השירים שלנו הם להיטים. אני לא חושב שאנחנו להקה קשה להאזנה".
אעזור לך: "מיטות חולות" הוא שיר הרבה יותר קשה להאזנה מאשר "ידיים למעלה", למשל.
"מבחינתי כולם להיטים, כמו שניק קייב או הסמית'ס בעיניי הם לא מוזיקה קשה. בדרך כלל חברות התקליטים בכלל מחליטות בשבילנו מה ייצא לרדיו ומה לא, וממילא הן עשו מלא טעויות בקריירה שלנו".
מי שמכיר את האוטוביוגרפיה של "כנסיית השכל" יבין טוב מאוד את המשפט האחרון. למעשה, קשה לחשוב על חברת תקליטים גדולה שהלהקה לא ביקרה בה, אולי חוץ מ"הליקון". בהתחלה הם התחילו ב"הד ארצי", משם עברו אל "לבנטיני" בניהול קובי אוז, ששייכת ל"עננה", התגלגלו ל"אן.אם.סי", ועכשיו הם ב"בארבי רקורדס" עם הפצה של "התו השמיני".
הגרסה הרשמית שלהם למעבר התזזיתי הזה היא הרצון לחדש כל פעם את סביבת העבודה שלהם כי ככה זה יותר מעניין, אבל התירוץ נשמע דחוק במיוחד. כשדוחקים אותם לקיר מתגלים ניצני שבירה, והם כבר מודים, בלי יותר מדי חשק, שזה יותר מזה. "אחרי התקליט השלישי שלנו, שיצא ב'לבנטיני' והיה הכי מצליח", מדגים חזן את אחד המעברים, "היה חשוב לנו להמשיך הלאה. כי אם היינו נשארים שם היינו גם ממשיכים פחות או יותר באותו קו. היו חילוקי דעות לגבי ההמשך, והעדפנו לעבור. קובי אוז הוא מפיק ענק, והיה חשוב לנו להשתחרר קצת מהחיבוק הזה, שהיה מאוד תובעני. אבל עזוב, לא ניכנס לזה עכשיו".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הם באו לראיון הזה חגיגיים, רוצים לסכם תקופה בפאזה היותר חיובית, ולכן אף אחד מהם לא שש לדבר על הדברים הקצת פחות סימפטיים, כמו שבטח כבר הבנתם. אבל מה לעשות שהיו במהלך הקריירה שלהם יותר מדי דברים שלא בדיוק יזכו אותם בתואר האנשים הכי זורמים בתעשיית המוזיקה לשנת 2007 או בכלל, ובפועל זה אומר אינספור מריבות, סכסוכים וכאבי ראש שכל להקה עוברת, אבל בטח שלא במינונים שלהם
"היו תקופות שהיינו רבים", מודה רז בתגובה ראשונית מהוססת, "האמת היא שכמעט בכל חזרה יש חילוקי דעות מוזיקליים".
חזן: "או שהחזרה מתפרקת וכל אחד הולך הביתה, או שאיכשהו נשארים. אלה ריבים שבסופו של דבר קשורים לאיזה סוג גיטרות יהיו פה, איזה באס, למה אתה שר ככה, למה אתה זה, למה זה – ויכוחים כאלה שמכניסים איזשהו מטען".
רז: "בסופו של דבר זה מסתיים במה שמשרת הכי טוב את השיר".
לא מסרס לשמוע כל הזמן הערות, ולא תמיד בטון הכי נחמד?
חזן: "בסדר, אנחנו נמצאים ברוקנ'רול. זה לא צריך להיות כזה סטרילי. דוד יכול לבוא ולהגיד לי 'בוא'נה, אתה שר זוועה, מה זו השירה הזו?'. ובסדר, זה הסוג של השפה. אנחנו לא מתעסקים פה בבית מרקחת".
רז מנסה לעדן את הרושם: "אנחנו בעיקר מפרים אחד את השני".
חזן: "לא, דוד, אל תתנצל! לא תמיד זה הערות בונות. יכולים להיות כיסוחים מכאן ועד להודעה חדשה. וזה בסדר".
בטח רן הוא הכסחן הכי גדול.
"רן גם כסחן. אני מכסח את דוד. דוד מכסח אותי. זה בסדר. המשבר הכי גדול שלנו היה דווקא אחרי התקליט הראשון. שמה ממש היינו על סף פירוק, ואני חושב שהחיבוק שנוצר מהקהל הוא זה שהשאיר אותנו יחד. מעבר לזה, היו מלא סוגים של חיכוכים, אבל לא עד כדי כך מהותיים. זה כמו זוגיות. אנשים מפחדים מעימותים, אבל מהעימותים האלה נוצר רצון לשפר את העניין. אני זוכר את עצמי רב עם רן בצורה מאוד רצינית, בורח הביתה וכותב שיר מתוך עצבים. 'שקט' ו'מיטות חולות' נכתבו ככה".
אתה היחיד שיש לו בעצם אופציה לקריירת סולו. זה לא מעמיד אותך באיזשהו מקום יותר נחשב במקרים של כאסח אימתני במיוחד?
"ממש לא. אני יודע מה אני מרוויח מהעניין הזה של חבורה. נורא מפתה לפתח את האגו שלך ולהגיד 'יאללה, מה אני צריך את זה? בוא נלך לעשות דברים לבד'. אבל אני יודע שכך לא ארגיש נוח, כי אני מרגיש טוב עם העניין הזה של חבורה, עם העניין הזה שכל אחד מפרה את השני. אני מאוד אוהב את דרך הכתיבה של רן, את הגיטרות של דוד, אז הצד האישי הולך הצידה. אני מדכא אותו".
רז מנסה לנצל את המומנטום ולגרד עוד אינפורמציה: "אבל אולי מתישהו זה יפרוץ לך החוצה".
חזן: "לא, לא נראה לי. אולי בגיל 60. יודע מה, אם נצא מהפן האישי ונסתכל על הרכבים אחרים שכל אחד בתוכם רצה לצאת ולפרוץ – לא קרו דברים טובים".
לא בהכרח. ע"ע רובי וויליאמס וג'ורג' מייקל.
פניו של חזן מתכרמות. נראה שעולם האסוציאציות שלו שאוב ממקומות קצת יותר נחשבים. "דוגמאות רעות נתת. הביטלס והחברים של נטאשה, למשל, היו חבורות הרבה יותר טובות ביחד. אנשים צריכים לחשוב מה הם מפסידים ברגע שמתפרקים, למרות שהכי קל לבוא ולהגיד 'יאללה, מספיק'".
נשמע שאתה יותר מפחד מאשר שואף.
"אני לא חושש. פשוט נראה לי שיש משהו מאוד סיזיפי בלעבוד לבד. לא נראה לי שאני מסוגל לכתוב שיר, להקליט אותו ולהגיד 'וואלה, יצא לי שיר מגניב'. זה פשוט לא יקרה. בלהקה זה לא קורה, כי כאן יש פידבק קבוצתי מאוד חשוב".
אפרופו שינויים בהרכב, יובל שפריר, המתופף, עזב לפני שנה, ובמקומו הגיע דניאל זייבלט. החבורה קצת השתנתה, הם אומרים, ונוצרה דינמיקה שונה. מצד אחד זה היה מאוד עצוב ומהותי, ומצד שני הכניס רוח חדשה.
עד מתי נראה לכם שהלהקה תשרוד?
חזן: "ברור שזה יגמר מתישהו. זה יגמר ברגע שנקלוט שמשהו כבה. כל עוד אנחנו באים עם עיניים נלהבות ורצון – זה ימשיך. בינתיים אנחנו גם בהכנות לקראת הופעת הבכורה, שתתועד בהמשך גם ב-DVD".
רק שתנופת הנוסטלגיה הזו לא תהפוך למה שקרה עם כל מני אומנים ותיקים בשנים האחרונות, שרק ממחזרים עם אוסף בהופעה, די.וי.די, אלבום חידושים וכו'.
רז: "ברגע שנגיע למצב כזה – באמת נתפרק".

 

(פורסם במקור ראשון, מרץ 2007)