יואב קוטנר: "אני לא מאמין בייאוש"

יומיים לפני הראיון נסע יואב קוטנר במונית לערוץ 10, לרגל כתבה שהכין בנושא הקמפיין למען הענקת פרס ישראל לאריק איינשטיין. הנהג סיפר לו שלא התגורר בארץ במשך 20 שנה, וחזר רק לפני כמה חודשים. "ב-15 השנים הראשונות לא רציתי לשמוע שום דבר על הארץ, גם לא חדשות", התוודה, "אבל מאז שהתחברתי לאינטרנט, חזרתי לתרבות הישראלית. גלשתי באתרים מכאן, הורדתי דיסקים, התחברתי שוב לשירים הישנים. ותאמין או לא, מה שהחזיר אותי לארץ היתה המוזיקה".
הסיפור הזה משתלב בול באג'נדת הבית והמוזיקה של ספרו החדש של קוטנר, 'שיעור מולדת – שירים על הארץ ודברים על הבית', שיוצא לקראת חגיגות ה-60 למדינת ישראל. הספר, בעריכת עליזה ציגלר, מכיל מאות שירים הקשורים בדרך זו או אחרת למדינה – מ'תקוותנו' עד ללהיטים של סאבלימינל, טיפקס ואביב גפן מהעשור האחרון. לצד (כמעט) כל שיר מופיעה גלויה בכתב ידם של האמנים, שמספרים מהו בית עבורם. מהדפים כמובן לא נפקדים פרטי טריוויה שתורם קוטנר.

 

 

 

 

 

אפשר לומר שכוהן המוזיקה הישראלית הוותיק נמצא בתקופה טובה. באוקטובר האחרון הוא נטש את תפקידו כעורך הראשי של ערוץ המוזיקה 24 – שעכשיו מסתבר כי לא היה תענוג גדול בעבורו – וחזר אל הרדיו, אהבתו הראשונה והנצחית, הפעם כמנהל מחלקת המוזיקה ועורך מוזיקלי ראשי ברדיו תל-אביב (102FM). שם, ללא הלחץ והאילוצים שאפיינו את העבודה בערוץ המוזיקה, קוטנר פורח. הוא אמנם כבר לא פורץ דרך, לא בלעדי ולא מהווה צינור עיקרי לשמיעת מוזיקה חדשה ומאתגרת, אבל הרזומה שלו אומר הכול: העריכה המוזיקלית בגלי צה"ל, הפינות ב'מה יש' וב'זהו זה', הגשת והפקת 'עד פופ', 'קול הפופ', 'קול הרוק' ו'סוף עונת התפוזים', עריכת האנציקלופדיה באתר Mooma, וכמובן התפקיד הטלוויזיוני האחרון. עכשיו הגיע הזמן ללחוץ Hold על המהפכות ולהתרכז בלהיות, בדיוק כמו פעם, "האיש הקטן מהרדיו" – שזה אגב השם של תוכניתו החדשה.
את שיחתנו, בפרץ מופרעות אופייני, פותח קוטנר בתיפוף על השולחן. מאוחר יותר הוא יסביר שמדובר בשיר The End של הביטלס – היחיד שבו רינגו סטאר נותן סולו משלו. זה פריט הטריוויה שעבר לו בדיוק בראש, אחד מני רבים שמשייטים להנאתם בתוך סבך האינפורמציה האינסופית האגור במוחו.
אותו סבך הוביל אותו אל הספר החדש. בשנת ה-50 למדינה ראה אור ספר שירים שערך, 'אהבה בת 50'. אחר כך יצא ספר ההמשך 'עוד על אהבה', וקוטנר חשב שזה יהיה רעיון לא רע לדבר בפעם הבאה על אהבה למדינה. ההזדמנות הגיעה בשנת ה-60.
הקדשת אפילו פרק לתקופה של לפני קום המדינה, כשקצת קשה היה לאהוב אותה.
"מיטב שירי האהבה, גם לאשה, נכתבים כשהיא איננה, כשאתה מתגעגע אליה. השירים לפני קום המדינה היו יפים במיוחד. קיוו שיהיה כאן טוב. מאוד השתנינו מאז, המדינה השתנתה, אבל עדיין אנשים מאמינים שיכול להיות פה טוב. אם כולם היו בטוחים שאין תקווה – הם לא היו נשארים פה. ואחד הדברים שמחברים נורא חזק לאידיאל של המדינה הוא השירים. פעם ניל יאנג אמר 'אני בא מבית הרוס, אבל זה הבית היחיד שיש לי'. אז גם כשהבית שלך הרוס, וגם כשאתה ילד מוכה, זה עדיין הבית".
אתה מרגיש שהבית הרוס ושאתה ילד מוכה?
"ברור שאנחנו רחוקים מאוד מהאידיאלים ומהחזון שהיה פה, להקים מדינה עם ערכים מסוימים. אבל אני לא מאמין בייאוש, אני לא מאמין שכעם יש לנו הפריבילגיה להתייאש. צריך תמיד לנסות לשפר את המציאות".

הדיסק נמחק

ברמה האישית עבר קוטנר חוויה מאוד חזקה בעבודה על הספר. למעשה, הוא חזר אל שירים שהכיר בשלב מאוחר יחסית של חייו. בגיל 18 נפצע קוטנר בתאונת סקי בשווייץ, ואיבד כליל את הזיכרון. נותרו לו רק שתיים-שלוש מילים, ממש כמו פעוט, והוא היה צריך ללמוד מחדש לדבר, לקרוא ולהבין דברים בסיסיים. גם הזיכרון המוזיקלי שלו נמחק, כך שאת טעמו המוזיקלי הוא לא רכש כמו כולם בגילאי 13-18, אלא רק בגילאי 23-24.
"בתקופת גיבוש הטעם שלי, כלומר בשנים הראשונות שלי בגלי צה"ל – שנת 74' עד סוף העשור – לא רק ששירי המולדת האלה לא היו חלק מהשפה שלי, היתה לי אפילו התנגדות כלפיהם", הוא מספר. "הייתי צריך לבחור בין מה שנראה לי כדבר האמיתי, החדש, הרוקיסטי – כלומר להקת 'תמוז' וכל השאר – לבין זמרת לאומית כמו אילנית. ובפירוש בחרתי ברוק.
"אני זוכר שבתקופה שבה הייתי מבקר רשע, כתבתי ביקורת על תקליט שירי ארץ ישראל היפה. שייקה פייקוב כתב שם על עצמו 'קטן, פשוט אני, וקולמוסי דל', ואני הוספתי בסוף: 'אכן כך'. עצבנו אותי הבנאליות והפטריוטיזם המוגזמים בשירים האלה, לפחות ברובם. הפרינציפ של שירי מולדת נראה לי ב-78' מיושן. עכשיו, בזמן המחקר לקראת הוצאת הספר, גיליתי שלמרות שלא רציתי, השירים האלה הפכו לחלק ממני. אותם שירי ארץ ישראל נעשים חלק מהמורשת שלך גם אם אתה מתנגד. זה נמצא כל הזמן ברדיו, בחגים, בעצרות, במלחמות. זה תמיד שם, וזה חלק מהשפה שלך. גיליתי גם שהרבה שירים שנכתבו עוד לפני שנולדתי, הפכו לדבר מאוד אישי בעבורי. אגב, עוד לפני איבוד הזיכרון למדתי בפנימייה צבאית והייתי באותו חדר עם גבי אשכנזי. אז אם לא הייתי נפצע בתאונה, או שהייתי נהרג באיזו מלחמה או שהייתי…".
רמטכ"ל? מועמד לרמטכ"ל?
"או עוזר הרמטכ"ל. מישהו סיפר לי מזמן, לפני שנים, שבכל יום שישי בפנימייה הצבאית היינו שרים את 'שיר המעלות'. לא ייחסתי לזה שום חשיבות. לפני כמה שנים הלכתי ברחובות תל-אביב ביום שישי, ומאחד הבתים נשמעו שירי שבת, כולל שיר המעלות. זה עורר בי געגוע למשהו שאני בכלל לא זוכר. מאז בכל יום שישי אנחנו בבית שרים את 'שיר המעלות'. השירים האלה הם חלק ממך, גם אם אתה בכלל לא זוכר אותם".

 

 

 

 

 

 

 

 

מן הסתם היה לך קל יותר לאתר שירי אהבה-למדינה ישנים מאשר חדשים.
"פעם בכלל היו הרבה פחות שירים. החל ממלחמת יום כיפור המדינה השתנתה, והקונצנזוס שהכול פה בסדר ואנחנו צודקים קצת התערער. התחילו לצוץ גם קולות אחרים. הצליל הישראלי כבר לא היה רק להקת הנח"ל. הרוק הישראלי צמח – 'תמוז', 'קצת אחרת' – ומכיוון אחר המוזיקה המזרחית החלה לפרוח. זה לא במקרה. פתאום הבנו שהמדינה היא לא רק המשך של הפלמ"ח, אלא ערב-רב של אנשים וסגנונות. האנשים התחילו לכתוב בעצמם, כבר לא היו צריכים טקסטים של נתן אלתרמן וחיים חפר. זה הפך את הנושאים של השירים ליותר אישיים. בחצי השני של הספר מעט מאוד שירים אומרים 'אנחנו'. האמנים מדברים על עצמם, ומתוך זה אתה יכול להבין מה הם חושבים על המדינה. בשלב מסוים התחילה גם מחאה. אנשים אמרו: 'לא יעזור אם נגיד שהכול טוב, ובואו ניקח מקל ותרמיל ונטייל בגליל. קורים פה דברים לא טובים, צריך לדבר עליהם'.
"לפני שהיתה מדינה, וגם בשנים הראשונות, לשירי המולדת היה תפקיד. הרי היינו מפוזרים בכל מיני ארצות, לא היתה לנו מולדת, ותפקיד הציונות היה בין השאר להצדיק את הרצון לחזור לארץ, לתת לחלוצים רוח גבית, למרות שהיה לא קל. חלקם היו אינטלקטואלים שפתאום הפכו לפועלי בניין ועובדי אדמה. לשירים האלה בפירוש היה חלק ביצירת התחושה שזה שווה. הם לא היו כיף ובריחה מהמציאות, אלא עיצוב של המציאות".

ים במקום טכנאי

בשנה האחרונה, כאמור, גם החיים של קוטנר התעצבו מחדש, עם המעבר לרדיו. כעת מדי יום, בין שתיים לארבע אחר הצהריים, הוא מגיש תוכנית מוזיקה אישית.
אחרי כל כך הרבה שנים בגל"צ לא היה לך מוזר פתאום לשדר ברדיו תל-אביב?
"מאוד מוזר. אבל קודם כל, לא היתה לי אופציה לחזור לגל"צ. הפסקתי את הקשר עם התחנה כשעברתי לערוץ המוזיקה, ומתברר שבצה"ל אם פיטרו אותך וקיבלת פיצויים – לא תוכל לחזור לאותה עבודה, כי זה נראה כמו תרגיל. זה לא קשור לשאלה אם המפקד אהב אותי או לא. יכולתי לחזור בהתנדבות ולעשות פה ושם תוכניות, אבל לא במשרה, וכשהחלטתי שתם פרק הטלוויזיה בחיי, רציתי גם להתפרנס עוד כמה שנים. אני בסך הכול בן 53, יש לי עוד איזה 12 שנה לעבוד. למזלי רדיו תל-אביב הציעו לי להצטרף אליהם. וזה רדיו. זו האהבה הכי גדולה שלי.
"בטלוויזיה לא התעסקתי במוזיקה אלא בדברים אחרים כמו קליפים, שזה רק היבט מסוים של מוזיקה. שנית, הייתי שם מנהל. ואני אוהב להיות פועל, עורך מוזיקה. גם שם ערכתי, אבל מבחינת הניהול הייתי צריך כל הזמן לריב עם ההוא, לעמוד בלחצים של היחצ"ן הזה וכו'. המון זמן לא עשיתי מה שאני אוהב. לכן החזרה לרדיו היתה נפלאה. יש לי שעתיים ביום להשמיע מה שבא לי, בלי חוקים. זה נורא כיף. גם המקום עצמו נעים: החדר שלי משקיף לים, במקום שאראה בחלון טכנאי".
חסר לך משהו לעומת התקופה בגל"צ?
"מה שאהבתי בגלי צה"ל זה את האנשים, החברים. יש שם אנשים שאני מכיר יותר זמן מאשר את אשתי. שלושים שנה היינו ביחד, וזה הדבר העיקרי שחסר לי. כי הבניין עצמו הוא גרוטאה, ויש גם איזה עניין שגלי צה"ל הוא מוסד. כלומר, אם הייתי 'יצחק מרדיו תל-אביב' שמתקשר לאהוד בנאי ומבקש שיבוא להופיע בתוכנית, זה היה אחרת מאשר 'יצחק מגלי צה"ל'. למזלי, איכשהו הצטבר לי שם משלי, ואני מצליח לעשות במקום החדש את מה שעשיתי בגלי צה"ל. אגב, לרדיו תמיד האמנים שמחים לבוא. לטלוויזיה לא. בטלוויזיה אתה תמיד צריך לדבר עם המנהל ועם היחצ"ן ועם המפיק, וזו סאגה כספית שלמה. יש גם המון התחשבנויות של מתי נוח להם ומתי לא. אבל אם אני מתקשר לברי סחרוף ואומר לו 'תבוא לרדיו, אהוד בנאי מופיע אצלי', שניהם מיד מגיעים".
למה אתה הכי לא מתגעגע מהעבודה בטלוויזיה?
"לקליפים".
שמעתי באמת שאתה לא אוהב קליפים, וזה די יוצא דופן לעורך בערוץ מוזיקה.
"קליפים משנים את השאלה מ'מי עושה שיר טוב' ל'למי יש כסף לעשות קליפ טוב'. בזה בפירוש פישלתי בערוץ, כי בגלל שהיתה חשובה לי המוזיקה, הורדתי את הסטנדרט. בסופו של דבר מה שחשוב בקליפ טוב זה כסף ורעיון, וזה לא מה שאני אוהב. אני אוהב שירים. זה גם נורא מגביל, כי אם אריק איינשטיין מוציא אלבום שלם ואין לו אף קליפ – אי אפשר לשדר אותו בערוץ המוזיקה. זה לא פייר".
אילו יכולת לחזור לאחור בזמן, היית מצטרף שוב למיזם ערוץ המוזיקה?
"התשובה היא כן. אני לא מתחרט לשנייה על שהייתי בערוץ 24. מתוך אמונה שהקמת ערוץ מוזיקה היא מאוד חשובה למוזיקה הישראלית על כל גווניה, הייתי מוכן לוותר על הטעם האישי ועל ההנאה הפרטית שלי במשך חמש שנים. אז פחות נהניתי באופן אישי, אבל נהניתי מכך שאני מקים משהו שלא היה קיים. נהניתי להיות חלק מגוף שעזר למוזיקה הישראלית לצאת ממשבר עצום ולפרוח. בסופו של דבר עשינו משהו חשוב".
בעידן ה-youtube ערוצי מוזיקה לא קצת מאבדים מערכם?
"לכאורה, היום כבר אין צורך בטלוויזיה כדי לצפות בקליפ שאתה אוהב. אתה יכול להיכנס לאינטרנט ולצפות במה שתרצה, לא צריך לשבת ולחכות שלוש שעות כדי שאולי יגיע הקליפ של מושיק עפיה שחיכית רק לו. אז כביכול אין כל כך צורך בבמה הזו. מצד אחר, המסקנה העיקרית שלי מהעבודה שם – תמיד ידעתי את זה, אבל עכשיו יותר בבירור – היא שערוץ מוזיקה מיועד לצעירים. אנשים בני 25 פלוס יכולים לזפזפ לשם מדי פעם, אבל זה מיועד בעיקר לקהל מאוד צעיר. יש לו היום המון תחנות מוזיקה לועזית, יש לו כל סוגי הגירויים בספורט, באקטואליה וברכילות, ואם בין כל אלפי הדברים לא היה בכ
ל ערוץ מוזיקה ישראלית, היה גדל דור שלם שהמוזיקה הזו איננה אופציה בתוך מרכיבי התרבות שלו. בעיניי זה אסון".

הדבר הגדול הבא

חשוב מאוד שיהיה ערוץ מוזיקה, אליבא דקוטנר, אבל הרבה פחות חשוב שיהיה אירוויזיון. הוא לא צפה בקדם של בעז מעודה, אין לו מושג איזה שיר נבחר, ואם לא תיפול פצצת אטום בדיוק בשעת שידור האירוויזיון והמקלט הקרוב יהיה מלא בטלוויזיות פועלות – גם בתחרות הבינלאומית הוא לא יצפה. "האמת היא שיואב קוטנר שלפני ערוץ המוזיקה היה ניגש לצד להקיא ברגע שמתחילים לדבר על האירוויזיון", הוא מודה בחיוך. "נורא מעצבן אותי שכאן כאילו מיוצגת התרבות הישראלית. בעיניי זה לא מייצג כלום. אלה שירים בינוניים שנועדו להצליח בשלוש דקות בקרב קהל אירופי שאוהב ג'יפה. ברור שיצאו משם בעבר גם שירים טובים, אבל הפרינציפ הוא זה".
ומה אומר יואב קוטנר שאחרי ערוץ המוזיקה?
"הוא יותר פתוח לטעמים שהם לא הוא".
כבר לא מקיא?
"לא מקיא, אלא מאחל הצלחה, אני יודע".

 

 

 

 

 

 

ברכת הצלחה נוספת שמשגר קוטנר, הפעם בכנות גדולה יותר, קשורה לעצומת ה"פרס ישראל לאריק איינשטיין", שבימים אלה צוברת תאוצה. ועם זאת, "בהכירי את הבנאדם – אריק לא רוצה שום פרס. אפילו מעצבן אותו שיש דיון על זה. ואני בטוח שגם אם יזכה בפרס, הוא לא יבוא לקבל אותו. הוא באמת אדם מאוד צנוע ופרטי, שלא אוהב פרסים. הוא תמיד אומר שהפרס שלו הוא אהבת הקהל. אבל בשבילי אריק איינשטיין הוא סמל למשהו. בספר החדש יש למעלה משלושים שירים שהוא קשור אליהם. אריק עשה למדינה הזו כל כך הרבה מבחינה תרבותית, הוא חולל את מהפכת הרוק והביא אותו למיינסטרים, חידש את שירי ארץ ישראל הישנה וכן הלאה. הצטרפתי לקמפיין הזה כי רציתי שהאנשים בממסד, אלה שמחליטים על הפרס, יידעו שהעם באמת אוהב אותו. היוזמה הזו באה מהעם, לא מעסקנים או מחברת תקליטים. אנשים הרגישו שהם רוצים להביע את אהבתם, ולכן אני מצטרף".
אולי איינשטיין אפילו יתעצבן עליך?
"יכול להיות".
דיברת איתו על זה?
"דיברתי. הוא אמר 'עזוב אותך, ידידי כאח לי, הנח לי!'. זה מהמשפטים שהוא אוהב להגיד".
אתה מדבר איתו על בסיס קבוע?
"אנחנו מדברים פעמיים-שלוש בשבוע, לרוב בנושאים של טריוויה".
גם היום קוטנר צורך כמויות מטורפות של מוזיקה. מעבר להאזנה לכל אלבום שיוצא ("תקליט", כלשונו), הוא מסתובב בקביעות עם ערימות דיסקים צרובים שקיבל מאמנים מתחילים, מתעדכן באינטרנט ומנסה להיות קשוב כל הזמן. מדובר בחמש שעות האזנה ביום. כשאנחנו מבקשים שמות מפורשים של אמנים ישראלים שעוד יעשו את זה בגדול, הוא מונה את תמר אייזנמן, ארז לב-ארי וארי גורלי.
שאלה לא מוזיקלית: עם כל המעמד, התארים והכוח לכאורה, באת לכאן על אופניים שאפילו סבי ז"ל היה רוכב על טובות מהם.
"למה ציפית, לב-מ-וו עם נהג?"
אולי לימוזינה ושני משרתים שירימו את שולי הגלימה.
"הפוזה היא שטויות. למזלי, למרות שאני כבר 30 שנה במקצוע, אני לא נחשב סלב, אלא עורך מוזיקה שעובד קשה והצליח להתפרסם מעבודתו. אף פעם לא ראיתי את עצמי כסלב".
אחרים רואים אותך כך. עובדה ש'בזק' לקחו אותך לפרסומת לא מזמן.
"נכון, זה בגלל שאני טאלנט, לא בגלל שאני סלב (צוחק). וברצינות, אני מתרחק עד כמה שאפשר מלהיות ברכילות ובעיתוני הבידור. אני לא הולך לפתיחות, למסיבות ולכל המקומות של המינגלינג, הבוהמה, איך שלא קוראים לזה. אני בנאדם אחר. בקשר לאופניים – זה הכלי שלי. בתל-אביב זה נורא נוח, וזה שומר לי על החיים. לפני שלוש שנים עברתי ניתוח לב, אחרי שהייתי כביכול בריא לגמרי. נסעתי באופניים לצנתור שבו התברר שאני צריך ניתוח. המנתח הראה לי במוניטור: אתה רואה את הטיפה שמצליחה בכל זאת לטפטף פה? זה בזכות האופניים".

 

(פורסם ב"מקור ראשון", מרץ 2008)

 

____________________________________________________

למנוי על הבלוג ולקבלת עדכונים במייל על רשימות חדשות לחצו כאן.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתמר  On 5 ביוני 2008 at 12:22

    ביותר על חיי

  • אסתי  On 5 ביוני 2008 at 13:35

    צילמתי אותו לפני שנים לקמפיין "אז מה נשמע נשמע גל"צ" ונקרעתי מצחוק בכל מהלך הצילומים.
    מתוק אמיתי.

  • אהוד בן-פורת  On 5 ביוני 2008 at 13:46

    ללא ספק אחד האנשים שאחראים לעיצוב חיינו ובלעדיו הם היו נראים אחרת לגמרי, גם אני גדלתי על ברכי המוסיקה שהוא השמיע. אם זה בזכותו שאני תמיד קשוב ללהקות חדשות, עוד מהתקופה שהוא קרא לזה "מחתרת הקסטות" ואם על המוסיקה של "הביטלס" וחברי הלהקה עוד לפני בכלל שהתוודעתי אל שיריו של בוב דילן.

    אני חלילה לא רוצה שזה ישמע כמו הספד, אבל אני מוצא לנכון בהמשך לפוסט לסקור את דרכו. אני נהנה להקשיב לתוכניות הרדיו שלו מאז "רדיו רדיו" אי-שם בסוף שנות ה-70', ב-87' כשיצאה היצירה של אהוד בנאי עם הפליטים. יואב אירח את אהוד בנאי ואת שותפו לאותם ימים יוסי אלפנט ז"ל למה שהיה אמור להיות רק לתוכנית אחת, אבל הכימיה בין שלושתם היתה כלכך טובה שהיה לזה המשך לא מתוכנן כבר בתוכנית למחרת.

    גם היום אני מקשיב לתוכניות של יואב, אם כי אני מוכרח להודות שאני שומע רדיו כבר הרבה פחות מפעם. נהנתי מלא מעט מרתונים (כמה שעות שידור ששודרו ברצף והוקדשו כל פעם לאמן אחר) שהוא הגיש.

    ליואב היה גם טור בשם "אוף דה רקורד" ובו מתוך אידיאולוגיה שקשה לכתוב על מה שבאמת אוהבים וקל לבקר יצירות לרעה, הוא כתב טור שלדעתי הגיע הזמן סופסוף לקבץ אותו לספר. אני באמת אשמח לרכוש מספריו של יואב, אבל הם לצערי לא עוסקים במוסיקה וזה הדבר היחיד שחבל לי עליו אבל מתוך אהבתי אותו אני מכבד כל בחירה שלו.

    דברים שכתבתי אחרי ביקור אצלו (בגל"צ):

    http://www.ebp.co.il/diary/kutner.htm

  • אבשלום  On 6 ביוני 2008 at 1:32

    .

  • חן  On 20 באוגוסט 2008 at 7:02

    יש משהו מקסים בשירי ארץ ישראל הישנים. מוזר לשמוע שקוטנר לא אהב אותם פעם…. ככל הנראה הוא שינה את דעתו :-)
    קצת נחרדתי מהקטע על אובדן הזיכרון שלו – זה תאונה מחרידה בכל מובן, אך בתור אוהב מוזיקה אני לא יכול שלא לחשוב איזה נורא זה לשכוח את כל השירים!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: