פצע פתוח: ראיון עם חצי כנסיית השכל

כנראה שיורם חזן, סולן "כנסיית השכל", ייקח איתו לקבר את הפצע הנפשי שנפער בתוכו כמו חור שחור גדול בגלקסיה סוערת של רגשות, בעקבות מות אחיו במלחמת לבנון הראשונה. זו, אגב, התשובה לסגנון הקודר, הפצוע, המדמם, של השירה שלו. בעבר הוא הודה בראיון "אני נהנה לסבול", אבל רק בתקופה האחרונה הוא החליט לספר על הקליע שפער בו את החור.
"זה משהו שמלווה אותי מאז, מקרה שהשאיר בי חותם שיישאר עד שאני אמות", הוא אומר ובוהה בנקודה אחת מפינות החדר בו מתקיים הראיון. "זה קשור גם למוזיקה ולדרך השירה, ובנוסף מלווה אותי ביומיום. לגמרי. אני סוחב את זה איתי לכל מקום בהתנהלות שלי, בעצבות שאני מביע. זה שינה את חיי לחלוטין".
ולפני כן, איזה מן אדם היית?
"אני זוכר שדווקא הייתי קצת אחר. המקרה קרה כשהייתי בכיתה ה' או ו', וזכור לי שלפני כן הייתי מסתובב עם חבורות ילדים בהפסקות, והיינו עושים הרבה שטויות. הייתי ילד מאוד בולט בכיתה. אבל אז משהו כבה ונכנס פנימה. נהייתי פחות תקשורתי, ונראה לי שהמטען שאני סוחב בא לידי ביטוי גם בדרך שבה אני שר. אני לא יכול לשלוט בזה. כן, בטח שלא נחמד להיות ככה, אבל אני חי עם זה. זה חלק ממני, ואין מה לעשות. בכלל, הרגש של העצבות, הפציעות, הוא לדעתי רגש הרבה יותר עמוק, שמביא איתו הרבה יותר עניין מאשר אווירה שמחה. נכון, אפשר ליהנות ממשהו שמח, אבל זה נראה לי פחות עמוק. פחות משאיר אצלך חותם. לא יודע, כנראה שאני בן אדם פצוע".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא כל אדם פצוע יכול לסחוב על גבו את תפקיד הסולן בלהקה ותיקה ומרכזית, אבל חזן עושה את זה בהצטיינות, אולי אפילו דווקא בגלל הדימום הנפשי שכנראה כבר שום דבר לא יחסום. ועכשיו, אחרי 14 שנות פעילות, חמישה אלבומים וארבע חברות תקליטים שהחליפה הלהקה, הם משחררים את אחת היצירות היותר מושקעות ומפוארות בתולדות המוזיקה הישראלית – אוסף. אבל לא סתם אוסף, אלא כפול, ולא סתם כפול אלא בביצועים חדשים. ולא סתם ביצועים חדשים, אלא מתוזמרים, עם עיבודים חדשים ו-35 נגנים, לא פחות. "אוטוביוגרפיה" שמו.
הראיון מתקיים עם חצי להקה בלבד, בעיקר בגלל העומס עליהם בתקופה האחרונה – הסולן יורם חזן והגיטריסט דוד רז התייצבו, ורן אלמליח ודניאל זייבלט נשארו בבית. לראיון רצינו גם את המפיק המוזיקלי של האלבום, עמי רייס, אבל הוא בכלל בחו"ל.
האמת היא שהם הגיעו בלי יותר מדי חשק (ורק בהמשך נפתחו), אחרי שנכוו לדבריהם בראיון שפורסם לפני שבוע ב"7 לילות". רז מנסה להשתיק את חזן, שמצדו כל כך עצבני, עד שהוא כבר לא סופר את הבעיות העתידיות שעלולות להיווצר בינם לבין המוסף בהמשך. "אם היינו יכולים היינו גונזים את הראיון. כל מה שעניין אותם זה מה אנחנו חושבים על ההוא, ומה אנחנו חושבים על ההיא", הוא תוקף. "אני לא אוהב את זה. לא הרגשתי נוח עם הכתב כי הוא לא שאל אותנו על המוזיקה, אלא על מיליון דברים אחרים שלא קשורים בכלל. לא היה לי בכלל עניין לענות על השאלות, אבל לא היה לי אומץ להגיד לכתב 'עוף מפה'. אני בן אדם נחמד מדי, כנראה".
אבל עם כל הכבוד לראיון ההוא, מדובר כרגע באחת הבעיות הבודדות שלהם. בחנויות כבר אזלה המהדורה הראשונה של "אוטוביוגרפיה", שכללה 5,000 עותקים, ובכלל לא נתפלא אם בקצב הזה הם יגיעו לזהב תוך זמן קצר יחסית.
הרעיון הראשוני לשלב עיבודים תזמורתיים עלה בהופעות שערכה הלהקה לרגל בר המצווה לאלבום הראשון, "דברים בלחש". הם ראו כי טוב, ואז הציע שאול מזרחי, מנהל מועדון הבארבי בתל אביב, שמתפעל גם את הלייבל "בארבי רקורדס", לעשות אוסף שלם באווירה זהה. כן, כמובן שעוד לפני כן באו אליהם לא פעם והציעו להם לעשות את מה שכולם עושים: לקחת את ההקלטות הישנות ולאחד אותן בדיסק אחד. אבל עבורם זה אף פעם לא נשמע מספיק טוב, לא מספיק מכובד עבור הקהל. מעניין שגם חיים אוליאל וטיפקס – יוצאי שדרות נוספים – הלכו באותו תלם והוציאו אוספים מושקעים במיוחד או כאלה שהוקלטו מחדש.
רז: "יש גם בזה משהו קצת אלסטי, של לעשות רק כסף. אתה לוקח שירים, דוחף אותם לדיסק אחד, ויש לך אוסף, כאילו. זה קצת פלסטי. שאול מזרחי העלה את הרעיון לצלול לרפרטואר שלנו, לאסוף 26 שירים ולנסות להכניס להם חיים חדשים דרך הקלטה מחדש. משם זה התגלגל לפרויקט שלא ידענו איך מתחילים אותו, ונגמר בצורה הכי ענקית מבחינתנו. 35 נגנים השתתפו בפרויקט, צירפנו את עמי רייס כמפיק מוזיקלי ומעבד, וזהו. זה אחד התקליטים שהשקענו בו הכי הרבה".
זה די פרדוקסלי שהשקעתם יותר דווקא באוסף.
(צוחק) "כן, אבל בעיקר בגלל כמות השירים שבו, וגם בגלל הקונספט. כשאתה בא להקליט שירים חדשים, אתה בא עם אנרגיה ראשונית כזו. אבל פה אתה צריך כאילו לבוא קצת אחרת, כי זה משהו שאתה כבר מכיר, וצריך שהכלים והעיבודים יכניסו חיים, כדי שהמאזינים ירגישו שזה אפילו שיר חדש".
לא היה מבאס לחזור שוב אחורה? הרי האנרגיה הראשונית היתה באמת חסרה.
רז: "להפך. באלבומים שלנו יצאנו תמיד מאולפן ההקלטות בהרגשה שפספסנו קצת באיזשהו מקום. תמיד יש תחושה כזו, אבל פה היתה לנו הזדמנות ליישר קו עם השירים שלא היינו סגורים איתם".

 

 

 

 

 

 

 

הסיפור של כנסיית השכל התחיל בכלל כחברות בתיכון בשדרות. אותה חבורה אהבה לשמוע מוזיקה, לנסוע לתל אביב כדי לקנות תקליטים נדירים בבית התקליט, חולצות של ניק קייב וכאלה, וההוויה המוזיקלית הזו היתה מאוד מרכזית בעולם הקטן שלהם. במקביל קנה דוד גיטרה אקוסטית, רן התחיל לנגן בס עם קובי אוז בהרכב מקומי, ובאחת הישיבות שלהם באחד הפאבים בשדרות נכנסו פתאום למסלול של 'בואו נקים להקה'. תוך זמן קצר הם הקימו את "דמעות של ירח", ואח"כ החליפו ל"כנסיית השכל" – מושג השאוב מתוך הספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע", שהתייחס לשילוב בין רוחניות להשכלה. "הד ארצי" החתימה אותם כבר בהתחלה, והם יצאו לדרך.
הלהקה עזבה את שדרות בתחילת שנות התשעים, והיום כולם מתגוררים בתל אביב והסביבה, חוץ מרן אלמליח, שחזר לדורות, הסמוכה לשדרות. הבנתם נכון: למרות שעדיין מסמנים אותם כ"הלהקה משדרות", מסתבר שהפאזה הזו לא הכי רלוונטית.
אם הייתם נולדים בתל אביב, נניח – במה הלהקה היתה בדיוק שונה?
חזן: "קשה להגיד, אבל באיזשהו מקום, למרות שאני חי בתל אביב 15 שנה, אני מרגיש סוג של אאוטסיידר ולא שייך. אני מרגיש שמשהו בילדות שלי בשדרות השאיר חותם מאוד ברור על האישיות שלי. מה בדיוק? סוג של מופנמות, ביישנות, סוג של רצון להתבלט באיזושהי צורה, סוג של להוכיח כל הזמן שאני שווה משהו".
רז: "גם כשגרנו בשדרות היתה תחושה שאנחנו אאוטסיידרים שם. גם אז לא היו לנו חברים, והיינו חבורה סגורה. אותה אאוטסיידריות ליוותה אותנו עד לכאן".
חזן: "נשארנו אותה חבורה בתל אביב, אין לנו חברים חדשים. אנחנו מכירים אנשים וזה, אבל אין את העומק של החברות".
ואיך באמת להקה אאוטסיידרית, שבאמת לא מתחככת ומתערבבת בתעשיית המוזיקה, מצליחה בכל זאת לשרוד? זה לא מקשה קצת על החיים?
"זה עניין של בחירה. זה קשור לנאמנות שלנו להישאר אנחנו. הרבה יותר נוח לנו להרגיש שלמים עם עצמנו מאשר להתפשר. אנחנו נטמעים רק עם דברים שאנחנו מרגישים מחוברים אליהם באיזושהי צורה. למשל, היתה תקופה שעשינו הופעות עם אהוד בנאי. שם היה סוג של חיבור. בתקליטים שלנו יש מפיקים כמו אבי בלילי או שלומי ברכה. אלה אנשים שמאוד נכנסו לחבורה בתקופות עשיית התקליטים. מעבר לזה אנחנו פחות מתחככים, אלא אם כן זה קשור למוזיקה שאנחנו עושים".
האופי המיוחד של הלהקה, אתם בטח מתארים לעצמכם, יצר רושם חיצוני של סנוביזם, אבל חזן צוחק במבוכה ומסביר שזה בכלל לא הכיוון. העניין הוא סוג של ביישנות, או סוג של רצון לשמור על עצמם. נראה להם שגם זה קשור איכשהו לשדרות, אבל הם לא ממש יודעים איך להסביר את זה. ברור להם שיכול להיות שאם הפתיחות היתה מרכיב קצת יותר דומיננטי באופי שלהם , יכול להיות שהם היו נמצאים במקום אחר, אבל עזבו. הם, כמאמר הקלישאה, רוצים שהמוזיקה עצמה תפתח להם את הדלתות.
עם זה, דווקא "אוטוביוגרפיה" גרם להם לשינוי בפתיחות המוזיקלית, כי מוזיקה צוענית או אירית – את זה בכלל לא בטוח שהם היו עושים לפני חמש שנים. כרגע הלהקה נמצאת בנקודה שבה החברים כבר פיתחו זהות וסאונד מספיק יחודיים, כך ששום דבר אחר לא יכול לפגוע בהם. וגם אם הם יגעו בסגנונות קצת שונים מהאופי שלהם – האופי עצמו עדיין ייתן את החותם הממשי.
אפרופו השינוי וההתקדמות, זה בא דווקא אחרי שבאלבום הקודם שלכם, "ידיים למעלה", היה נדמה שנתקעתם חזק על אותו סגנון, ושאתם פשוט ממחזרים את עצמכם מבחינה מוזיקלית.
חזן: "טוב, ביקורות זה ביקורות. אני לא מסכים עם זה. בכל מקרה לא חשוב לנו להתעדכן מבחינת אופנות במוזיקה. אנחנו באים אל המוזיקה ממקומות מאוד אישיים, וכך אנחנו מתנהלים. אני יכול לתת דוגמאות לאומנים שאומרים עליהם את אותם דברים, והלוואי עלינו להיות כאלה – ניל יאנג ובוב דילן, למשל. אלה אנשים שיש להם סוג כתיבה ושירים שהם הולכים איתם מתחילת הדרך עד היום, ועדיין הם מצליחים לכתוב דברים מרגשים".
חוסר הרצון הזה להתפשר מקשה עליכם מבחינת פרנסה, אני מניח, מה גם שממילא הלהקה צריכה לפרנס ארבעה אנשים. אפילו זמרים בודדים בקושי מתפרנסים בתעשיית המוזיקה בישראל, גם אם הם מתפשרים.
רז: "אפשר להתפרנס די בקושי. ברור שחלקנו עובדים בעוד דברים אחרים. אבל כרגע לא".
חזן: "אנחנו כן מצליחים להתפרנס איכשהו ממוזיקה. מההופעות לפחות. מעבר לזה, רן למד אנימציה בתלת מימד וגם עובד בזה. דוד עושה מוזיקה לסרטים. אני נשארתי 'כנסיית השכל' עד הסוף (צוחק), באש ובמים".
רז מסביר שסוג העבודה הזה מניב פירות רק אחרי תקופה לא קצרה. הנה, עכשיו למשל הוא עובד עם זמרת חדשה ועל מוזיקה לסרט עתידי. כרגע הפרויקטים האלה לא ממש מכניסים. האם זה מדכדך? הם חושבים שלקום כל בוקר לעבודה, לנסוע למשרד ולחזור מאוחר זה לא פחות מדכדך.
השאלה היא האם לא שווה לכם לעשות פשרות ולהיות יותר רגועים מבחינת חשבון הבנק.
חזן: "אז זהו, שאנחנו לא מערבבים בין שני התחומים. פרנסה זה פרנסה, ומוזיקה זה מוזיקה. ברגע שאנחנו ניגשים למוזיקה – מבחינתנו אין פשרות. אם מחר אתקע בלי כסף, אלך לטאטא את הרחוב מצדי, כדי להביא הביתה כסף שיהיה לי איך לעבור את החודש. אבל במוזיקה לא אעשה פשרות כדי לעשות מזה כסף".
ואם נניח כתבתם דיסק שאתם שלמים איתו ב-100 אחוז, והמנהל האישי שלכם בא ואומר "תשמעו, השירים יפים וכו', אבל אין כאן אפילו להיט רדיו פוטנציאלי. לכו תכתבו אחד"?
"אנחנו לא יודעים איך לגשת לזה אפילו. לא יודע לגבי אומנים אחרים, אבל תבוא ותגיד לי לכתוב ל
יט – אני לא אדע איך לעשות את זה. אכתוב את השיר – וזהו. אין נוסחאות בקטע הזה. מבחינתי כל השירים שלנו הם להיטים. אני לא חושב שאנחנו להקה קשה להאזנה".
אעזור לך: "מיטות חולות" הוא שיר הרבה יותר קשה להאזנה מאשר "ידיים למעלה", למשל.
"מבחינתי כולם להיטים, כמו שניק קייב או הסמית'ס בעיניי הם לא מוזיקה קשה. בדרך כלל חברות התקליטים בכלל מחליטות בשבילנו מה ייצא לרדיו ומה לא, וממילא הן עשו מלא טעויות בקריירה שלנו".
מי שמכיר את האוטוביוגרפיה של "כנסיית השכל" יבין טוב מאוד את המשפט האחרון. למעשה, קשה לחשוב על חברת תקליטים גדולה שהלהקה לא ביקרה בה, אולי חוץ מ"הליקון". בהתחלה הם התחילו ב"הד ארצי", משם עברו אל "לבנטיני" בניהול קובי אוז, ששייכת ל"עננה", התגלגלו ל"אן.אם.סי", ועכשיו הם ב"בארבי רקורדס" עם הפצה של "התו השמיני".
הגרסה הרשמית שלהם למעבר התזזיתי הזה היא הרצון לחדש כל פעם את סביבת העבודה שלהם כי ככה זה יותר מעניין, אבל התירוץ נשמע דחוק במיוחד. כשדוחקים אותם לקיר מתגלים ניצני שבירה, והם כבר מודים, בלי יותר מדי חשק, שזה יותר מזה. "אחרי התקליט השלישי שלנו, שיצא ב'לבנטיני' והיה הכי מצליח", מדגים חזן את אחד המעברים, "היה חשוב לנו להמשיך הלאה. כי אם היינו נשארים שם היינו גם ממשיכים פחות או יותר באותו קו. היו חילוקי דעות לגבי ההמשך, והעדפנו לעבור. קובי אוז הוא מפיק ענק, והיה חשוב לנו להשתחרר קצת מהחיבוק הזה, שהיה מאוד תובעני. אבל עזוב, לא ניכנס לזה עכשיו".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הם באו לראיון הזה חגיגיים, רוצים לסכם תקופה בפאזה היותר חיובית, ולכן אף אחד מהם לא שש לדבר על הדברים הקצת פחות סימפטיים, כמו שבטח כבר הבנתם. אבל מה לעשות שהיו במהלך הקריירה שלהם יותר מדי דברים שלא בדיוק יזכו אותם בתואר האנשים הכי זורמים בתעשיית המוזיקה לשנת 2007 או בכלל, ובפועל זה אומר אינספור מריבות, סכסוכים וכאבי ראש שכל להקה עוברת, אבל בטח שלא במינונים שלהם
"היו תקופות שהיינו רבים", מודה רז בתגובה ראשונית מהוססת, "האמת היא שכמעט בכל חזרה יש חילוקי דעות מוזיקליים".
חזן: "או שהחזרה מתפרקת וכל אחד הולך הביתה, או שאיכשהו נשארים. אלה ריבים שבסופו של דבר קשורים לאיזה סוג גיטרות יהיו פה, איזה באס, למה אתה שר ככה, למה אתה זה, למה זה – ויכוחים כאלה שמכניסים איזשהו מטען".
רז: "בסופו של דבר זה מסתיים במה שמשרת הכי טוב את השיר".
לא מסרס לשמוע כל הזמן הערות, ולא תמיד בטון הכי נחמד?
חזן: "בסדר, אנחנו נמצאים ברוקנ'רול. זה לא צריך להיות כזה סטרילי. דוד יכול לבוא ולהגיד לי 'בוא'נה, אתה שר זוועה, מה זו השירה הזו?'. ובסדר, זה הסוג של השפה. אנחנו לא מתעסקים פה בבית מרקחת".
רז מנסה לעדן את הרושם: "אנחנו בעיקר מפרים אחד את השני".
חזן: "לא, דוד, אל תתנצל! לא תמיד זה הערות בונות. יכולים להיות כיסוחים מכאן ועד להודעה חדשה. וזה בסדר".
בטח רן הוא הכסחן הכי גדול.
"רן גם כסחן. אני מכסח את דוד. דוד מכסח אותי. זה בסדר. המשבר הכי גדול שלנו היה דווקא אחרי התקליט הראשון. שמה ממש היינו על סף פירוק, ואני חושב שהחיבוק שנוצר מהקהל הוא זה שהשאיר אותנו יחד. מעבר לזה, היו מלא סוגים של חיכוכים, אבל לא עד כדי כך מהותיים. זה כמו זוגיות. אנשים מפחדים מעימותים, אבל מהעימותים האלה נוצר רצון לשפר את העניין. אני זוכר את עצמי רב עם רן בצורה מאוד רצינית, בורח הביתה וכותב שיר מתוך עצבים. 'שקט' ו'מיטות חולות' נכתבו ככה".
אתה היחיד שיש לו בעצם אופציה לקריירת סולו. זה לא מעמיד אותך באיזשהו מקום יותר נחשב במקרים של כאסח אימתני במיוחד?
"ממש לא. אני יודע מה אני מרוויח מהעניין הזה של חבורה. נורא מפתה לפתח את האגו שלך ולהגיד 'יאללה, מה אני צריך את זה? בוא נלך לעשות דברים לבד'. אבל אני יודע שכך לא ארגיש נוח, כי אני מרגיש טוב עם העניין הזה של חבורה, עם העניין הזה שכל אחד מפרה את השני. אני מאוד אוהב את דרך הכתיבה של רן, את הגיטרות של דוד, אז הצד האישי הולך הצידה. אני מדכא אותו".
רז מנסה לנצל את המומנטום ולגרד עוד אינפורמציה: "אבל אולי מתישהו זה יפרוץ לך החוצה".
חזן: "לא, לא נראה לי. אולי בגיל 60. יודע מה, אם נצא מהפן האישי ונסתכל על הרכבים אחרים שכל אחד בתוכם רצה לצאת ולפרוץ – לא קרו דברים טובים".
לא בהכרח. ע"ע רובי וויליאמס וג'ורג' מייקל.
פניו של חזן מתכרמות. נראה שעולם האסוציאציות שלו שאוב ממקומות קצת יותר נחשבים. "דוגמאות רעות נתת. הביטלס והחברים של נטאשה, למשל, היו חבורות הרבה יותר טובות ביחד. אנשים צריכים לחשוב מה הם מפסידים ברגע שמתפרקים, למרות שהכי קל לבוא ולהגיד 'יאללה, מספיק'".
נשמע שאתה יותר מפחד מאשר שואף.
"אני לא חושש. פשוט נראה לי שיש משהו מאוד סיזיפי בלעבוד לבד. לא נראה לי שאני מסוגל לכתוב שיר, להקליט אותו ולהגיד 'וואלה, יצא לי שיר מגניב'. זה פשוט לא יקרה. בלהקה זה לא קורה, כי כאן יש פידבק קבוצתי מאוד חשוב".
אפרופו שינויים בהרכב, יובל שפריר, המתופף, עזב לפני שנה, ובמקומו הגיע דניאל זייבלט. החבורה קצת השתנתה, הם אומרים, ונוצרה דינמיקה שונה. מצד אחד זה היה מאוד עצוב ומהותי, ומצד שני הכניס רוח חדשה.
עד מתי נראה לכם שהלהקה תשרוד?
חזן: "ברור שזה יגמר מתישהו. זה יגמר ברגע שנקלוט שמשהו כבה. כל עוד אנחנו באים עם עיניים נלהבות ורצון – זה ימשיך. בינתיים אנחנו גם בהכנות לקראת הופעת הבכורה, שתתועד בהמשך גם ב-DVD".
רק שתנופת הנוסטלגיה הזו לא תהפוך למה שקרה עם כל מני אומנים ותיקים בשנים האחרונות, שרק ממחזרים עם אוסף בהופעה, די.וי.די, אלבום חידושים וכו'.
רז: "ברגע שנגיע למצב כזה – באמת נתפרק".

 

(פורסם במקור ראשון, מרץ 2007)


 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: