איזה דיכאון! (על הצלחת מוזיקת ההארדקור המזרחית הרחק מעיני התקשורת)

הרחק מתשומת הלב התקשורתית נהנית מוזיקת הדיכאון מפריחה חסרת תקדים, בעיקר אצל בני נוער. כוכבים כמו ראובן המלאך וחנן ילד הפלא, ושירים כמו 'על טעויות משלמים' ו'סבלתי ואסבול', מוכרים מאות אלפי אלבומים ומפוצצים מועדונים. אז למה הזמרים לא מפסיקים לבכות?

"שונא רוק ומטאל! מזרחית בדם, דיכאון זה הסם!" (הודעה בפורום 'מזרחית ודיכאון', אתר FXP.CO.IL)

באי חתונה שגרתית במוקטעה ברמאללה נחשפו לפני כחודש למחזה מפתיע: על הבמה עלה זמר ישראלי עם חולצה שעליה הדפס מגן דוד. האיש אמנם לא יהודי בעיניהם (אביו דרוזי ואמו יהודייה), אבל "היה צריך להיות שם כדי לראות את ההערצה שלהם לתמיר גל" – כפי שהיטיב להעיד, ובכן, תמיר גל עצמו.
גל יודע לספר שתג המחיר שלו הוא 12 אלף שקלים להופעה. אחרי הוצאות ומע"מ, הוא נשאר עם 7,000 ביד. "זה הרבה יותר מאשר קובי פרץ או ליאור נרקיס", הוא ממשיך ושולח עקיצה, "כי לי אין ניהול אישי, יחסי ציבור ודברים כאלה".
ברוכים הבאים לסצנת מוזיקת הדיכאון. ובהחלט, זה המקום להיות דרמטיים: אי שם הרחק מהעין התקשורתית פועלת לה תעשייה ענפה. יש בה הרבה כסף, זמרים נערצים, ולא מעט דמעות. דבר אחד אין לה: סיקור תקשורתי. השחקנים הבולטים שלה מעדיפים לכנות אותה 'מוזיקת נשמה', ולא מדובר בקטנוניות סמנטית. מבחינתם, הכינוי 'מוזיקת דיכאון' מסמן את ההתנשאות ואת ההתעלמות של כלי התקשורת המרכזיים מהאמנות שלהם.

 

לא בטוח שהם לגמרי טועים. האלבומים של תמיר גל מופצים במאות אלפי עותקים (כולל הורדות לא חוקיות באינטרנט). הוא מרוויח יותר מהרוקרים המיוסרים שמככבים על שערי '7 ימים'. הרינגטונים שלו, כמו המנון האליפות האחרונה של בית"ר, נמכרים כמו פיתות חמות. אבל אם תבקשו מעורכים בכירים בגלגלצ או ברשת ג' למנות שלושה מלהיטיו – לא בטוח שיעברו את המבחן. הם גם לא יכירו, מן הסתם, את חביב שאשא, ראובן המלאך, תמיר סולטנה, ניבין, ליאת בנאי, שיקו חייק, יובל פרי, דורון עג'מי – כולם שמות גדולים בסצנת הדיכאון.
זה לא שאין לזמרי דיכאון סיכוי לפרוץ. זהבה בן, מושיק עפיה, קובי פרץ וליאור נרקיס התחילו את הדרך בסצנה, אלא שבהמשך הבינו שהדרך היחידה להגיע לזרם המרכזי היא להתנער מהצלילים הבוכיים ולחתוך למחוזות הכפיים הים-תיכוניים. המהפך הזה זיכה אותם בתווית הנוראה מכל בסצנת הדיכאון, 'משתכנזים'. זמרי דיכאון שנשארו בתחום יצהירו שהם לעולם לא ימירו את כבודם תמורת כסף.

לא בשביל הפוזה

יוסי פרץ, חובב מוזיקה בן 20 מנתניה, מספר שכמעט כל החברים שלו אוהבים את מוזיקת הדיכאון. "נכון שבטלוויזיה לא מראים אף פעם את ראובן המלאך, למשל, אבל זה לא מזיז לי. אפשר להוריד את כל הדיסקים שלו באינטרנט בקלות, ולא חסרים אתרים ופורומים בתחום".
נראה שזו בעיקר מוזיקה של בני נוער, לא?
"נכון שרוב הצרכנים שלה נמצאים בגילאי העשרה, אבל אני מכיר גם כמה בני 30 פלוס שממשיכים לשמוע את אבי ביטר, יוסי עדן וכל השאר. צריכים להבין שזו מוזיקת נשמה. היא באמת נוגעת בנשמה, לא סתם מדברת על קשקושים. כמעט כל אחד עבר אהבות נכזבות, ובמוזיקה הזו הוא יכול ממש להרגיש את עצמו, כאילו הטקסט נכתב עליו".
זו בדיוק הבעיה, שהעולם לא כזה עגום.
"נכון, אבל כשאני שומע שיר של משינה – זה אולי נחמד ומקפיץ, אבל לא באמת מרגש אותי. וכשאני שומע במחשב שיר של ניבין, ברור לי שהיא שרה מתוך הנשמה. זה לא סתם בשביל הפוזה או הכסף, כמו אצל אמנים אחרים. בגלל זה גם לא תראה אותה יום אחד עושה קרחת בפרסומת לפלאפון".
אף אחד גם לא ייקח אותה לפרסומת, אפילו לא חינם.
"אם בהנהלה של פלאפון יעשו מחקר מעמיק על ההעדפות של בני הנוער, לאו דווקא הצפונים, אני בטוח שהם יקבלו בום לפנים".
אז איך בעצם המוזיקה הזו מתפשטת ללא גיבוי תקשורתי? פרץ מסביר שזה קורה בצורה הקדומה ביותר: מפה לאוזן. מספיק שאחד החברים שלו הוריד דיסק חדש של זמר לא מוכר והתלהב ממנו – והשמועה תתפשט כאש בשדה ICQ. כן, גם לתוכנות המסרים המיידיים יש חלק לא מבוטל בהפצת הבשורה. פשוט שולחים לינק להורדה לכל רשימת התפוצה ומבקשים "תעבירו הלאה!!! מי שלא מעביר – אין לו לב!!!1"
אחת ההצלחות המפתיעות והייחודיות של השנים האחרונות רשומה על שמו של אבי גואטה (לא המנהל האישי של שרית חדד) – צעיר בן 22 שהקליט באופן עצמאי לחלוטין כמה שירים, המיר אותם לפורמט mp3, העלה לאינטרנט, ומשם יצא שמו לירכתי ארץ. שיריו 'את זה עולם', 'סיפור של אהבה' (עם סיון אדרי), 'על טעויות משלמים' (עם יניב) ו'סבלתי ואסבול' (עם דורון עג'מי) הפכו ללהיטי ענק שמככבים באימיול ובאתרי שיתוף, ללא דיסק בחנויות או אתר רשמי. לאינטרנט יש תפקיד משמעותי בפריחת הז'אנר, אבל גם בסצנה המסורתית יותר של החתונות לא חסר דיכאון, שלא לדבר על מועדונים כמו 'ארצנו', 'השמוטקין 8', 'סילבר בר', 'התעשייה' ו'רונקי בר'.

זה הכול קונספירציה

ירמי קדושי הוא אחד מאנשי המפתח בתעשיית הדיכאון. יחד עם שותפו הוותיק ימין מסיקה הוא מנהל את חברת 'הפקות המזרח' (תחת הסלוגן 'הברירה התרבותית שלך!'), מתחזק את האתר http://www.hamizrah.com, ומאחוריו שלל קליפים והפקות סרטי קולנוע באורך מלא בכיכובם של אבי ביטר, תמיר גל, משה כהן ואחרים. הוא גם מייצג את זמרי הדיכאון מול חברות הסלולר. בקיצור, תעשייה של איש אחד, ורק אל תגידו לו שהתאגיד הזה קשור בדיכאון.

 

"המונח הזה לא מקובל, פוגע ומעליב", אומר קדושי בתוקף. "בכל הקטגוריות, וגם בסלולר, קוראים לזה 'מוזיקה מהנשמה'".
אבל העם עצמו קורא לזה 'מוזיקת דיכאון'.
"זה הושרש על ידי התקשורת, משם זה הגיע. למעשה, מישהו דאג להכניס את המילה הזו ללקסיקון. אבל אל תשכח: דיכאון זו מחלה, לא משהו חיובי. הרי גם זמרים אחרים בז'אנרים כמו רוק שרים מוזיקה עצובה מאוד, ואף אחד לא קורא לזה דיכאון".
מאפייני הז'אנר שלו, אומר קדושי, הם בעיקר הטקסטים שנמצאים בגובה העיניים ומדברים אל אותו יצור חמקמק הנקרא 'העם' בנושאים קבועים למדי: גירושין, פרידה, הימורים ושאר אי נעימויות. "בתור כותב אני יודע שהכי חשוב לספר סיפור. זה מדבר מאוד אל הקהל. חוץ מזה, הכלים במוזיקה המזרחית עשירים הרבה יותר. יש הרבה כינורות, למשל. יש יותר השקעה בלחן. יש הרבה רגש. המוזיקה הזו צמחה מהשטח, והעובדה היא שלמרות שלא נותנים לה חשיפה, הביקוש גדול".
כמה גדול?
"קשה לאמוד את הקהל. יש הרבה זיופים, הרבה הורדות. אבל אתה רואה ברחוב, במועדונים, באהדה של הקהל. התקשורת חיה עם התכנים שלה, כאילו שהם מייצגים את המדינה. אין באמת תחרות חופשית, אין כלכלה חופשית. יש קבוצה קטנה שרוצה להכתיב לנו מה לשמוע".
אתה גולש לקונספירציות. אם שיקו חייק היה מביא לתוכניות אירוח 30 אחוזי רייטינג, היו מזמינים אותו.
"זה לא נכון. ברדיו ובטלוויזיה לא מעניין אותם מי יביא רייטינג, כי יש להם כבר רישיון, ואין להם תחרות אמיתית".
נו באמת. יש תחרות בין ערוץ 2 לערוץ 10. יש תחרות בין גלגלצ לרשת ג'.
"אתה יודע טוב מאוד שהם די דומים, ופונים אל אותו נתח שוק. הם גם מביאים תכנים די דומים. אם היו עוד ארבעה או חמישה ערוצים פרטיים, המצב היה שונה".
יכול להיות שהשמות שהזמרים בוחרים לעצמם לא ממש מסייעים. 'ראובן המלאך', 'איציק הג'ינג'י', 'חנן ילד הפלא'.
"המממ… תשאל אותם. המוזיקה המזרחית מתקיימת וחיה מרחש הקהל. צריך קצת גימיקים כדי להגיע לקהל. במוזיקות אחרות, שהקהל שלהן שבוי, קוראים לאמנים בשמם".
"גלגלצ היא תחנת להיטים ששואפת לשדר את השירים הבולטים והטובים ביותר בכל ז'אנר", אומר בתגובה עומר רובי, סגן מנהלת התחנה. "רוב הזמרים שהזכרת בכלל לא שולחים אלינו סינגלים, ובהחלט יש לכל שיר, בכל סגנון, אפשרות להיות מושמע בתחנה. התנאי לכך הוא שמדובר בשיר שפונה לקהל הרחב של מאזיני גלגלצ, לנהגים ולחיילים בעיקר. מה שבטוח – שירים שמצליחים באינטרנט או בהופעות הם לאו דווקא השירים הרדיופוניים ביותר, כמו שלהיט ברדיו לאו דווקא יהפוך ללהיט במועדונים".
הזמרים המובילים בז'אנר הדיכאון טוענים למכירות של מאות אלפי עותקים.
"חלקם באמת פופולאריים בקרב חובבי הז'אנר. הם כמו הרוק הכבד, הג'אז הווקאלי, הטראנס, מוזיקת העולם, מוזיקה קלאסית ועוד סגנונות, שיש תחנות רדיו אחרות שמתמקדות בהם. זו לאו דווקא מוזיקה שפונה לקהל הרחב, לבני כל הגילאים והטעמים. וזה, אגב, לא לגנותם של האמנים האלה, לפעמים אפילו להיפך. לפעמים גלגלצ משדרת גם שירים שהפכו ללהיטים בתחנות רדיו אחרות או בהופעות. אם השיר חוזר ונשנה למשל בבקשות של חיילים שבוחרים שירים בתכנית היומית 'קולות החיילים', אנחנו נשמיע אותו. לשירים שהזכרת זה עוד לא קרה".

300 אלף עותקים, בלי הזיופים

למרות ההצלחה הגדולה, אפשר לשמוע מרירות מסוימת בקולו של תמיר גל. "אם הייתי מקבל במה כמו שצריך – הייתי עושה בחודש מיליון שקל, אחרי מס הכנסה. אני כבר 22 שנה על הבמות, 15 שנה עם קליפים וסרטים. אני שומר על הקו ועל הרמה שלי, וגם על המיקום שלי. התמדתי במוזיקה מזרחית נטו, לא כמו אחרים שלקחו לכיוון אחר, ים-תיכוני יותר".
אבל זמרים כמו מושיק עפיה מצליחים מאוד.
"אם תשווה לדיסקים הראשונים שלהם, תראה שההערצה כלפיהם ירדה בשלושים אחוז. היום הם מדברים יותר לקהל אשכנזי כזה. כשאני מסתובב בטיילת בת-ים, אני לא שומע מהמכוניות את השירים העכשוויים של קובי פרץ ושל מושיק עפיה, אלא את השירים הישנים. וגם את השירים שלי. עכשיו יצאתי עם שיר דיכאון על חבר שלי שנפטר מדום לב. כבר חודש השיר מדורג במקום הראשון באתר המזרחי 'טריבונה', וזה בלי תקשורת".
גל טוען שאלבומו 'דמייני', שיצא לפני שמונה שנים, מכר 300 אלף עותקים, ללא הזיופים. כשביקשתי הוכחות, הוא טען לקיומן של קבלות מ'דפוס רפי' שמאשרות שזה מספר העטיפות שהודפס, אבל לא הציג אותן. אסור להתבלבל: אפילו אם גל מגזים מעט, מדובר באחד הזמרים הנמכרים בארץ, וגם בכוכב קולנוע. סרטו 'תני סימן חיים' (בהפקת 'הפקות המזרח') זכה לכמה עשרות אלפי צפיות לפחות.
אז למה לא משמיעים אותך ברדיו?
"למה אני תמיר גל. למה אני מזרחי. זו הסיבה. היה לי סרט בקולנוע, שברתי קופות, למה אף אחד לא התייחס? בטח ראית את אסי דיין בטלוויזיה, שנותנים לו חשיפה עם כל זה שהוא משתמש בסמים ורוצים לעזור לו. אבל אני, לו הייתי נרקומן – היו קוברים אותי עוד יותר. כשמדובר באשכנזים, במאפיה, באנשים שקשורים לצלחת – הכול הולך אחרת. לפני שנה הופעתי במועדון 'אדום שש'. כרטיס עלה 120 שקלים בלי שתייה, והגיעו 3,000 איש. באתי עם לימוזינה. למה אף אחד לא רשם על זה? כי פחדו לרשום מה המזרחית עושה באמת. תאמין לי, אם היו קוראים לי תמיר קרשבסקי, היתה לי תהודה גדולה הרבה יותר".
תראה, אני לא מהמאפיה האשכנזית כביכול, ובכל זאת אין לי מושג מה הדיסק האחרון שלך. הסיבה פשוטה: אין לך יחסי ציבור. כל ההצלחה שלכם מתרחשת בתוך גטו שבניתם לעצמכם.
"וכשלקחתי יחסי ציבור, למה לא התייחסו? לא משנה מה אני עושה, לא מתייחסים".

ילד פלא מאוכזב

גל מסתדר מצוין גם בלי תקשורת, אבל זמרים אחרים זקוקים לה הרבה יותר. הקריירה המדשדשת של חנן ילד הפלא היא אחת הדוגמאות. "אני זמר כבר 20 שנה, מגיל שמונה", הוא אומר. "התחלתי כילד פלא, ומאז אני עם קלטות ודיסקים בשוק. אבל אני לא מקבל חשיפה בכלל. ז'אנרים אחרים אתה שומע בטלוויזיה, ברדיו, בכל מקום. אז נכון שיש לי קהל גדול ומורידים אותי באינטרנט, אבל זה לא מה שצריך להיות".

 

אולי הבחירה בז'אנר הדיכאון לא היתה מוצלחת?
"זה מה שאני יודע לשיר, על זה גדלתי מילדות, זה מה שעשיתי כל חיי. בשביל שישמיעו אותי ברדיו לא אחליף את המוזיקה שלי. אם הקהל מגיב ואוהב, למה הז'אנר לא נכון? אבל האמת היא שאני מאוכזב. אני לא דורש יותר מדי. קצת רדיו, שמדי פעם ידברו עלי. גם זה לא קורה".
אולי הבעיה בשם שלך. הוא משדר משהו לא ממש מקצועי.
"האמת היא שזו סטיגמה. היום אני כבר לא מופיע כילד הפלא, אבל מכירים אותי בשם הזה מאז שאני ילד. יש עוד זמרים שקוראים להם חנן, כך שזה נועד קצת למתג אותי. לפעמים בעלי המועדונים מתעקשים לרשום אותי ככה, שלא יחשבו שזה מישהו אחר".

 

(פורסם במקור ראשון, יוני 2008)

________________________________________________

עוד בבלוג: ראיון עם עמיר בניון, ביקורת על אלבומו החדש של עובדיה חממה, שאלון אסוציאציות עם שולי רנד, ראיון עם עלמה זהר, וגם: אייל גולן, מנחם הורוביץ, שי גולדן, רמי פורטיס, עידן רייכל, מירי מסיקהדניאלה לונדון-דקל, עיתוני הנוער והילדים של פעם, הפרסום הסמוי בקלטות הילדיםאיך להיזהר מרמאויות במזון האורגני, המדריך למרואיין המתחיל ועוד המון

למנוי על הבלוג ולקבלת עדכונים במייל על רשימות חדשות לחצו כאן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צ'יקי  On 27 ביוני 2008 at 14:18

    אני יכול להעיד על שיתוף פעולה יפה שעשינו עם ראובן המלאך באירוע שירה בשם "שירת פולגת" לרגל סגירת פולגת קריית גת. ראובן היה גדול, הלהיב את הקהל, והציל את הערב מבחינה טכנית כשהצליח לתקן מתאם שבור עם סלוטייפ מאולתר. גם ירמי קדושי היה בעניין. שיתוף פעולה בין האוונגרד להרדקור המזרחי – וגר זאב עם מלאך

  • אלון  On 27 ביוני 2008 at 15:40

    אולי פשוט מדובר במוזיקה באיכות נמוכה עד לא קיימת?
    אולי פשוט הזמרים האלה הם עלבון לאינטליגנציה?
    כמה מהם מבינים באמת במוזיקה? כמה מהם יכולים להלחין שיר שמלחנים אחרים יעריכו?
    אולי המוזיקה הזאת זה בדיוק השפל שאליו מגיעים כשההמון קובע?
    חלק מהאומנים פה ה ילדים עם מיקרופון ותוכנת מחשב. תחשוב כמה לא-מתוחכם ולא-איכותי זה צריך להיות כדי שילד עם מיקרופון ותוכנת מחשב יוכל לעשות את זה (או לחשוב שהוא יכול לעשות את זה). אף פעם לא שמעתי על ילד שלא נגע בפסנתר מעולם ולא יודע לקרוא תוים והוא חושב שהוא יכול לכתוב יצירה שהעולם יעריך יותר מיצירה של בטהובן.

    להתייחס אל המוזיקה הזו ברצינות זה להעליב ולזלזל במוזיקה-כאומנות.

  • אור  On 28 ביוני 2008 at 8:22

    אחת הכתבות היותר משעשעות, מתחיקות, מעניינות ומבדרות שנתקלתי בה. חבל שלא הכנסת כמה לינקים שנשמע את השירים המדוברי

    מסתבר שיש חים במקור ראשון

  • אלי  On 28 ביוני 2008 at 18:48

    בחייאת מה קשור אכנזים, אסי דיין זה ממסד ולא חסרים מזרחים בממסד ובממשלה ועיריות, הם פשוט חיים בעולם שלהם עם הקהלים שלהם, מרוויחים ובוכים עם אוסף קשקושים לקהל עממי מלא גרושות מרחוב המסגר ובאיכות מוזיקלית שואפת למינוס

  • אלון  On 29 ביוני 2008 at 2:16

    מישהו מוכן להועיל בטובו ולהוסיף פה לינק, שנשמע שיר מאת אחד הגאונים המוזיקלים שמוזכרים פה בכתבה?

    אם אפשר שיהיה שיר שנחשב מוצלח במיוחד, כי אני רוצה להשוות אותו ליצירות ה"אשכנזיות" המוערכות, רק כדי להתרשם אם יש פה ערך מוזיקלי או שימוש בצלילים מאורגנים של קבוצות שרוצות להביע מחאה.

    קונפיציוס אמר: "ודאי כשאדם אומר 'הפולחן' לא מספיק שיתכוון למתנות של משי וג'ייד. ודאי כשאדם אומר 'מוזיקה' לא מספיק שיתכוון לדפיקות התופים ורעש הצלצולים'."

    מישהו צריך לספר את זה לחברה בתחום המזרחית, אם הם יבינו את זה.

    באנגלית זה כך:
    The master said, "Surely when one says, 'The rites, the rites,' it is not enough merely to mean presents of jade and silk. Surely when one says 'music, music,' it is not enough merely to mean bells and drums…." (The Analects, XVII:11, III:3).

  • אורן  On 4 ביולי 2008 at 21:04

    מישהו מוכן להואיל בטובו ללמד את הבור המתנשא אלון עברית?

  • ערן  On 5 ביולי 2008 at 1:53

    אלון……. באמת תלמד קצת לכתוב לפני שאתה משחק אותה מבין במוסיקה…. תאמין לי שממוסיקה הזאת הרבה יותר יפה ממה שמשמיעים בגלגל"צ !!!!!!!!

  • אלעד!!  On 18 בינואר 2009 at 9:25

    אף זמר במוזיקה הישראלית לא מצליח להגיע למספר דו ספרתי של אלבומים חוץ משלמה ארצי
    המוזיקה המזרחית רוב הזמרים מעל 10 אלבומים לכל זמר
    אתם פשוט מקנאים במוזיקה המזרחית

    במוזיקה הישראלית כל פלוץ ניהיה כוכב על

    דוגמא:נינט טייב אלבום אחד יש לה ב3 שנים אז עשו ממנה מדונה

    או רוני דואני מ2 אלבומים עשו ממנה ברטיני ספירס או אריק ברמן מאלבום אחד עשו ממנו מייקל ג'קסון

    לסיכום שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה אבל המספרים אומרים הכל!!!

    תבדוק נתונים לפני שאתה פותח כתבה!!!

  • אילנה  On 19 בנובמבר 2009 at 12:27

    על שירי אהבה של פעם לעומת היום.
    לדעתי, פעם לא שרו שירי אהבה לנשים בצורה גלויה כמו היום. היו מעט שירי אהבה אבל בצורה מוסתרת. אף פעם לא שירים שמדברים ממש על אהבה
    לאישה. והיום כן
    דוגמאות קטנות:

    "כי את מה שהלב שלי בחר אחרי כל מה שהוא עבר"

    ""את הכי יפה בעולם, מלכת היופי שלי"

    אני אוהב אותך כל כך ואת יודעת… ובלילות הכי קרים את בי נוגעת רק תדעי לך שלעד ליבי שלך.."

    המלכה שלי, אני יודע שלנצח תהיי שלי , אני מרגיש את זה בלב ואומר לך יפתי: את החיים שלי"

    איפה היו בשנות השמונים מילים כאלה?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 17 במאי 2013 at 23:42

    ירמי קדושי איזה עדה הוא?

Trackbacks

  • By המבוקש מס' 2 on 27 ביוני 2008 at 18:15

    המאמר מובא בשינויים קלים מהמקור
     
    הרהורים על מוסיקה מזרחית[1] / © מתי שמואלוף, 2006
    במאמר זה אנסה לבדוק כמה הסברים ל"שתיקה", כביכול, של המוסיקה המזרחית אל מול המצב החברתי-כלכלי-פוליטי המידרדר[

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: