ארכיון חודשי: יולי 2008

זוהרת (ביקורת אלבום: עלמה זהר – "דברי")

הבכורה הכמעט מושלמת של עלמה זהר יוצרת לה נישה חדשה לגמרי במוזיקה הישראלית. עכשיו רק נותר לקוות שהיא כאן בשביל להישאר

בואו נבהיר משהו קטן: הרבה יותר כיף ונעים לבוא לביקורת עם שק קומפלימנטים מתלהב, מאשר לשבת מול המסך המרצד כדי לכתוב ביקורת על דיסק גרוע ולחשוב איך לעשות את זה ברגישות ובנחישות – מצד אחד לא סתם להתנפל, ומצד שני לתת ביקורת בונה שתצביע בדיוק על הפאקים, מבלי לעשות ליוצרים רע בנשמה.
אבל הפעם, תודה לאל, הדילמה הזו נחסכה מאיתנו כליל, בגלל שעלמה זהר כמעט ולא נותנת סיבות לכך. אלבום הבכורה שלה, "דברי", הוא מאלבומי הבכורה המוצדקים בשנה האחרונה, בעיקר בגלל שהוא מביא איתו ניחוח שלא היה קיים לפני. נאמר זאת ככה: זוכרים כשמירי מסיקה הביאה משהו חדש, ואחרי הגיעו כל אותם אומנים שלשמם הודבק התואר "המסיקות"? זוכרים איך סאבלימינל הביא את ההיפ-הופ לפנים? זוכרים איך עידן רייכל הביא את מוזיקת העולם למקומות חדשים? אז כך בדיוק יוצרת לה עלמה נישה חדשה לגמרי במוזיקה הישראלית. יכול להיות שיבואו אחריה דברים דומים, אבל אני מתקשה להאמין. כי בכל זאת, קצת קשה לשחזר את הסגנון הייחודי כל כך שלה.

 

האלבום נפתח בשיר סול הסיקסטיזי-מוטאוני "דע". זהר מפגינה בו יכולות קוליות ומוזיקליות מרשימות, ותוך כדי שוטחת את תפיסת העולם שלה: "דע מי אתה, מאין באת ולאן אתה הולך, ובפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון". בהמשך האלבום האמונה באל תקבל ביטוי נוסף, כמו למשל ברצועה הרביעית "גלות בבל השנייה", בה מספרת זהר על ההצלחה הבועתית בברנז'ה, לעומת הריק הרוחני שהיא חווה תוך כדי. גם הסינגלים שיצאו לרדיו, "עם הגב" המהפנט ו"אגו טריפ" המסעיר, מוצלחים לא פחות, אם כי יש טובים מהם, כמו השניים שהזכרנו בהתחלה.
בכלל, יש תחושה שזהר מלהטטת בטקסטים. היא מעוררת מחשבה, מבדילה בין תפל לעיקר (על החיים בביצה: "בקנה מידה מקומי הכל נראה גדול, לא מבדילים בין יום ולילה, בין קודש ובין חול. קרוב לקצה, אני נזהרת לא ליפול"), כנה ברמות נדירות ("עוד לא התאפסתי מאז שחזרתי מחו"ל. אתמול ניתקו את החשמל, חודשיים אין לי גז, עדיין מנגנת אבל שום דבר לא זז") וגם חושפת לא מעט מחיי הנישואין שלה, שהתפרקו בלי קשר. תוסיפו את העובדה שההפקה המוזיקלית של אסי איילון מצטיינת במיוחד, ומזגזגת בין מוזיקת עולם, סול, פופ, רוק ועוד, והכל באריזה של ממתק, והנה קיבלתם אלבום כמעט מושלם. ולמה לא מושלם? כי יש כאן כמה שירים פחות חזקים ("40 מעלות בצל", למשל), מה לעשות.
החשש היחיד שלי הוא שכמו שעלמה פרצה לחיינו בסערה, כך היא תיעלם. בכל זאת, גם הביוגרפיה שלה לא הכי עקבית בעולם. אבל משהו ברצינות המוזיקלית שלה אומר שהיא כאן כדי להישאר. אז נקווה.

**** וחצי > עלמה זהר – "דברי" (לב העולם)

 

עוד בבלוג: ראיון עם עמיר בניון, ביקורת על אלבומו החדש של עובדיה חממה , שאלון אסוציאציות עם שולי רנד וכתבה על פריחת המוזיקה היהודית

אריאל זילבר: "אני בסך הכל דואג לילדים שלי"

על אלבומו החדש של אריאל זילבר, "פוליטיקלי קורקט", הוטל חרם בחנויות. אז הוא מוכר אותו באופן אישי באתר ובסלולרי הפרטי שלו. זה לא גורם לו להתחרט על דברים שאמר בעבר. "המוזיקה יותר חזקה מהכל", הוא מתעקש, "בסך הכל אני לא מקלל אף אחד, אלא אומר את מה שאני חושב. אסור לי להישאר אדיש"

 

קצת קשה להאמין, אבל בשנת 2008 עדיין מחרימים אומנים בשל דעותיהם. זה קורה גם לאומנים מהצד השמאלי של המפה, אבל הרבה יותר למי שהעז ושיגר אמירות עם אוריינטציה ימנית, רחמנא ליצלן. קחו לדוגמה את אריאל זילבר: מאז שהביע דעות שהן לא ממש פוליטיקלי קורקט, קצת קשה לשמוע עליו. גם אלבומו החדש, שנקרא בשם הלא מפתיע "פוליטיקלי קורקט", זכה לחרם מרוב חברות ההפצה וחנויות המוזיקה, כך שכעת, כפי שכתוב באתר הרשמי של זילבר (arielzilber.com), "בשל אופיו של הדיסק מכירתו מתבצעת רק באופן ישיר".
"המכירה היא אחרת לגמרי ממה שאני רגיל", מודה הזמר הוותיק. "בחנויות היו נמכרים תקליטים שלי, והיו מדווחים לי שככה וככה נמכרו. אבל עכשיו אני עצמי מדבר עם כל אדם שקונה דיסק. הטלפון שמופיע באתר להזמנות הוא הרי הטלפון האישי שלי".

 

בטח הרוב מופתעים לשמוע דווקא אותך עונה לטלפון.
"יש כאלה שמופתעים, יש כאלה ששמחים, יש כאלה ששוכחים מה הם רצו ברגע שאני עונה. מתפתחות מזה לפעמים גם שיחות שלמות. חלק מהאנשים מבקשים אפילו שאצור להם אוספים אישיים על פי טעמם. רוב השיחות בעיקר מעודדות, כי הרי הם לא סתם התקשרו לקנות את הדיסקים, כולל הישנים אגב".
"פוליטיקלי קורקט", מספר זילבר, הוא בעצם אוסף של שירים שנכתבו בשבע השנים האחרונות, בדיוק אחרי שהחל להתערבב בעניינים הפוליטיים והחברתיים. "יש שם שירי מחאה, שירי כאב ושירי תקווה לעתיד טוב יותר", הוא מסביר, ומספר שהמכירות עומדות היום על כ-1,000 עותקים. ההחלטה למכור את האלבום רק דרך האתר נבעה מהעובדה שאת הסינגלים לא משמיעים ברדיו, והקשר הישיר הוא הדרך היחידה שלו לתקשר עם הקהל.
איך ההרגשה להיות מוחרם על ידי חלקים גדולים במדיה ובחנויות המוזיקה?
"האמת היא שאני לא מרגיש את זה מבחינה רגשית. מבחינה מעשית – כן, הדיסק החדש לא נמצא בחנויות. אבל הקהל אוהב אותי, השירים שלי מחזיקים מעמד לאורך השנים, והאנשים לא מוותרים על המוזיקה בגלל חרם פוליטי כזה או אחר. המוזיקה יותר חזקה מהכל. בסך הכל אני לא מקלל אף אחד, ואומר את מה שאני חושב. ככה לימדו אותי במדינה הזו – להגיד את מה שנראה לך חשוב. אני אומר דברים שכואבים לי. היום רואים את תוצאות הגירוש, רואים את כל הקסאמים בדרום, רואים את התעצמות החמאס, ועדיין מתעקשים. יש כאן אטימות, עיוורון חושים שאני לא יודע איך להסביר. אחרי כל דבר שאתה אומר בניגוד לאג'נדה שרווחת בתקשורת – אומרים שאתה גזען והזוי. זו שיטה להכפיש את שמו של כל אחד שאומר את ההפך. אני לא מבין את זה. כשאני מדבר עם אומנים מהתחום, כמעט כולם אומרים שאני צודק ושהחרם מיותר, אבל הם מפחדים לומר את זה בגלוי משיקולי פרנסה".
אולי האשמה היא בך, בעירוב הפוליטיקה במוזיקה?
"מבחינתי זו לא פוליטיקה, כי אני לא שייך לאף מפלגה. אני בסך הכל דואג לילדים שלי. למה לא אומרים ככה על עמוס עוז וא"ב יהושע, שיכתבו סיפורים יפים מבלי להכניס את מה שהם חושבים? אבל זה עצם האומנות, לא? שאדם אומר מה שהוא חושב באומנות שלו. אחרת מה הוא שווה? קיבלתי כישרון, ואני לא יכול לרמות את עצמי ולכתוב כמה העולם יפה בזמן שמתרחשות כאן עוולות. אני לא יכול להישאר אדיש לזה. אסור לי להישאר אדיש".

 

(פורסם במדור המוזיקה של רייטינג, יולי 2008)

 

עוד בבלוג: ביקורת על אלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח, מאמר דעה על החתונות של היום, ביקורת על האלבום החדש של אביתר בנאי, ראיון עסיסי עם אברי גלעד, ביקורת על האלבום החדש של רונה קינן, ראיון ארכיוני עם עמיר בניון ועוד


 

חגיגה וחצי (ראיון משותף עם זאב רווח ויהודה ברקן)

הם עשו בסך הכל שני סרטים יחד, "חגיגה בסנוקר" ו"צ'רלי וחצי", ובכל זאת חקוקים בפנתיאון הלאומי כאחד הצמדים הקומיים המובילים בכל הזמנים. עכשיו הם מתגעגעים לימים התמימים של פעם, מסבירים למה הקאלט של חכם חנוכה ממשיך לעבוד מאז הסבנטיז, ומציעים לכם לא לבנות על סרטי המשך. גבירותיי ורבותיי, קבלו את יהודה ברקן וזאב רווח במפגש פסגה יותר טעים מבורקס

"כמה ביצים? כמה שיש"
(צ'רלי וחצי)

עד היום נשאר חוב פתוח בין יהודה ברקן לזאב רווח. זה התחיל בצילומים לסצינת הפתיחה של "חגיגה בסנוקר": ברקן ישב עם שתי בחורות, זאביק הגיע כמלצר מתוך המסעדה עם כוס בירה, ולפי התסריט היה אמור לומר לו "אהלן גברי", ברקן עונה "אהלן ששון", מקבל את כוס הבירה, מהדק את אחיזתו בבחורות, ומהמהם "אחח, איזה יום". לא מסובך.
"עשינו חזרות והכל הלך טוב", משחזר ברקן. "בינתיים זאביק נכנס פנימה כדי שנתחיל לצלם בפועל, ועוזר הבימאי צעק לו 'זאביק, אתה מוכן?'. שקט. 'זאביק, זאביק, מוכן?'. פתאום שמענו קול עמום – 'כן, כן, מוכן'. אקשן. זאביק מגיע עם כוס הבירה, אני יושב עם שתי הבחורות – 'אהלן גברי', 'אהלן ששון' – הוא נותן לי את כוס הבירה, אני שותה, ובמקום להגיד 'אחח, איזה יום' אני עושה 'אחח, טפו!' ויורק החוצה, כי הדרעק הזה השתין פנימה לתוך הכוס! הוא נתן לי כוס בירה מלאת שתן, אתה קולט? (מתגלגל מצחוק) עד היום אני מחכה לו בסיבוב על זה. מה שכן, באותו יום צילום היה קטע ש…".
רווח: "אוי, איזו זפטה הכנסת לי. אוי, איזו זפטה!".
ברקן: "יש את הקטע שאני ויונה יושבים על חוף הים, וזאביק מתחזה לדייג. והוא חטף ממני כאפה ממש מכל הלב. הרעיון הכללי היה בכלל להפיל אותו לתוך המים, אבל לא יצא. אבל לפחות הוא חטף כאפה הגונה".
רווח: "אצלי העניין בכלל לא היה המשחק בסרט. הגעתי כל יום לצילומים רק עם מחשבה אחת בראש: איך אני מסדר היום את יהודה ברקן".

"כמו שנאמר, אם אין קמח אין תורה"
"איזה קמח, כבוד הרב? הוא לא עובד במאפיה"
("חגיגה בסנוקר")

הם מכירים כבר כמעט ארבעה עשורים, הם כיכבו יחד בשני סרטים מולטי-מצליחים ומיתולוגיים, "חגיגה בסנוקר" ו"צ'רלי וחצי", והם עדיין בקשר מצוין, למקרה שתהיתם. אל מול החיבוק האמיץ של זאב רווח, 67, ויהודה ברקן, 63, בתחילת הראיון, חיבוק שנמשך רגעים ארוכים, כולל נדנודים מצד לצד וארומה של אחים אובדים שנפגשים בנתב"ג אחרי 60 שנות גלות, קשה היה לא לתהות כמה זמן עבר מאז שהתראו בפעם האחרונה. התשובה היתה מפתיעה במיוחד: שבוע בסך הכל. "יש אנשים שכשאתה אומר להם שלום זה חייב להיות עם לחיצת יד", מסביר ברקן, "יש אנשים שאתה אפילו לא אומר להם שלום, ויש אנשים שבלי להתחבק – זה בכלל לא שלום. ההיכרות של זאביק ושלי היא כבר בת קרוב ל-40 שנה. כנראה שהגורל יעד את הנשמות שלנו, ואולי נועדנו להיות ביחד. גם כשאנחנו לא ביחד – אנחנו ביחד. אין מצב שלאחד מאיתנו יש בעיה והשני לא מרים טלפון – מה נשמע, איך אתה מרגיש, האם צריך עזרה".
ולמרות שעבר לא מעט זמן מאז שצילמו את שני הסרטים ההם, ולמרות שעשו המון דברים אחרים – אינספור סרטים, הצגות ותוכניות טלוויזיה, הקהל, רובו לפחות, עדיין מקשר אותם ל"צ'רלי" ו"סנוקר", ואפילו משווה ביניהם למרות שמאז כמעט לא שיתפו פעולה בפרויקטים גדולים באמת.
"יש איזו תחושה בעם שזאביק ואני עשינו אולי שמונה או עשרה סרטים ביחד", מאשר ברקן את חשדותיי, "אבל עשינו בסך הכל שניים. ואני חושב שכנראה זה בגלל המשקל הסגולי של 'צ'רלי' ו'סנוקר'. שני הסרטים נמצאים בחמישייה הפותחת של רשימת הסרטים האהובים מכל הזמנים. וכשאתה לוקח את הנתון הזה, מתברר שכמעט 50 אחוז מהסרטים האהובים ביותר הם שלנו!".
רווח: "אני מאמין שמצב רוח וקשר בין פרטנרים, ושמחה על הסט, נדבקים לצלולואיד. כשרואים את הסרטים האלה רואים שמחה גדולה, כי כולם שיחקו שם בהשתטות גדולה מאוד. בזמן אמת כל עם ישראל אהב את הסרטים, והיום גם הנכדים של אלה שראו את הסרטים בהתחלה עדיין רואים את הסרטים ומצטטים מהם משפטים שלמים. זו תופעה שלא היתה בשום מקום בעולם! אין דבר כזה!".

 

ברקן: "הסרטים האלה אמורים להיכנס לספר השיאים של גינס יחסית לאוכלוסייה, ואני אסביר לך למה. עד היום, אם אתה מגיע לספרית וידיאו לקראת סוף השבוע ומבקש להשכיר את אחד מהם…".
רווח מתערב: "אי אפשר".
ברקן: "אין! פשוט אין! ואנחנו מדברים על למעלה מ-30 שנה. במגזר החילוני מי שלא ראה – מתבייש להגיד שהוא לא ראה. איפה יש עוד סיטואציה כזו? אספר לך יותר מזה: לפני שנה הייתי לראשונה בחיי במאה שערים. הייתי משוכנע שאני יכול להשתגע, לעשות סלטות באוויר – הרי מי שם יודע מי זה יהודה ברקן? איך שאני נכנס חבורה של חסידים עם חליפות פסים מתגודדים ומצביעים עליי. אחד מהם בא אליי ושואל: 'אתה יהודה ברקן?'. עניתי שכן. הוא שואל אותי 'ואיפה זאב רווח?'. מסתבר שיש תעשיית סתר של סרטים ישראליים. למזלנו הסרטים שלנו הם 'סרטים נקיים', לכן אין לך איזה מושג איזה שלאגר הסרטים האלה גם במגזר הדתי".
רווח: "אתה אומר ספר השיאים של גינס? בוא אספר לך משהו. אני מופיע הרבה בצבא בהתנדבות, והסתבר לי שם שהרבה משפטים מהסרטים הפכו לסיסמאות של יציאה לפעולה – בעיקר 'מה רוצה התולעת? מחפשת חכה'. מפקד בגולני הסביר לי שהוא רוצה לפרק את המתח של החיילים לפני הפעולה, אז הוא נותן להם שורות מהסרטים".
ברקן מתפוצץ מצחוק ומחזיק את בטנו לאורך כל הסיפור: "ענק, יפה מאוד. אם אני נמצא במסעדה – אז זה כמעט תמיד 'תן ת'לחם, תן ת'לחם'".
רווח נקרע: "נכון, נכון. שיהיה ברור: אני לא חושב שאני שכלתן גדול או מאור הגולה בפילוסופיה. אבל דבר אחד אני יודע: לכל אחד יש יעוד בחיים, ואני יודע שהיעוד שלי בחיים הוא לשמח בני אדם. אתה שואל את עצמך לפעמים בחיים 'רגע, מה אני בא לעשות פה בעולם?'. תפקידים של שייקספיר? כבר עשיתי שייקספיר. סו וואט? עבורי חשיבות העשייה של 'סנוקר' ו'צ'רלי' הרבה יותר גבוהה מאשר לשחק את אותלו. אנשים ראו כל סרט הזה מעל 60 פעם, 80 פעם. אין דבר כזה בשום מקום בעולם! כמה אפשר לראות סרט? אני יכול לראות סרט פעם, פעמיים, גג חמש פעמים. אבל 60 פעם?".
ברקן: "מי שלא חי את זה לא מבין את הזכות הגדולה בלשמח אנשים, ולפעמים גם לרפא אותם ממש".
רווח: "אבא שלי מאוד רצה שאהיה רב. אני בוגר כפר חסידים, והייתי מיועד לרבנות. בעצם, אני האכזבה הכי גדולה של אבא שלי. אבל באחד הוויכוחים שלנו אמרתי לו שאם הקב"ה נתן לי את הכישרון להשכיח את צרותיהם של אנשים בעולם הזה – דייני בעולם הזה".
ברקן: "זאביק הוא עכשיו מושג לעלייה לרגל של אנשים שעולים אליו לרגל, בדיוק כמו רב. זה הדבר הנפלא בעניין הזה. שהוא כן הלך בדרך הזו איכשהו".
רווח צוחק: "אל תשכח גם את הרב חנוכה!".
ברקן: "כל פעם שאני נפגש עם זאביק אני שומע ממנו על התחושה שהוא כביכול חטא כלפי אביו. אבל זה לא נכון! רב יכול לקבל איש או שניים במכה, אתה עושה טוב ל-400 אנשים בו זמנית!".
רווח וברקן לא ממש צופים היום בסרטים שעשו, אלא אם כן הם עוברים במקרה ליד טלוויזיה שהקרינה אותם או שחברים התקשרו להודיע שבדיוק עכשיו הם בערוץ 2 – בדרך כלל ביום העצמאות ובדרך כלל קצת לפני הסוף. מה שכן, הם עדיין נהנים מהם, כולל במהלך הפגישה הזאת, שבמהלכה שניהם מתגלגלים מצחוק מדי דקה בממוצע, בתדירות שכבר לא נכון לציין לאורך הטקסט. מה מצחיק אותם חוץ מעצמם? את רווח שלישיית מה קשור וחברי "ארץ נהדרת", למרות שהם ציניים מדי לטעמו. ברקן אומר שאף אחד לא מצחיק אותו, מה גם שהוא ממילא לא מחובר לטלוויזיה. אבל אם כבר, הוא נזכר פתאום, אריה מוסקונה מאוד מצחיק אותו. כן, מוסקונה. 

"הוא פצוע קשה, לא יודעים מה יש לו"
(צ'רלי וחצי)

קבלו סיפור נוסף: באחד מימי הצילום הראשונים של "חגיגה בסנוקר" נסע זאב רווח בשעת בוקר מוקדמת אל הסט דרך רחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, ועיניו קלטו אופטיקאי שבדיוק פותח את החנות. הוא ניגש אליו עם בקשה לא אופיינית: "זוכר את הזכוכיות שהיינו שורפים איתן ניירות באמצעות השמש? תן לי כאלה בבקשה עם מסגרת שחורה, עבה ועגולה". כמובן שהמשקפיים היו מיועדים – מבלי לעדכן אף אחד על הסט – לחכם חנוכה בכבודו ובעצמו.
"בדיוק באותו יום צילמנו את הסצנה שגברי אכל קציצות ועזרי ביקש חלב לאחר מכן בבית הרב", מתענג רווח על הזכרונות. "ליעקב בנאי ז"ל שגילם את הרב היה זקן מודבק. זה היה יום חם מאוד, ואי אפשר לעצור את הצילומים. הוצאתי את המשקפיים בהפתעה, ואז אתה תראה בסרט שיהודה פשוט קורע את הבטן, מתאמץ לא להתאפק. בדיוק כשבנאי צעק עליו שהרגע הוא אכל קציצות, ואיך הוא מבקש חלב, הזקן שלו לאט לאט התחיל להיפתח ולהיפרד מהדבק. אם מתבוננים טוב אפשר גם לראות את זה בסרט עצמו. אני ויהודה רואים את הזקן המתנתק באמצע הצילומים, מתים להתפוצץ מצחוק, ובנאי עצמו לא מודע לכל זה".
ברקן: "הקטע הכי מצחיק הוא שלא היה בכלל תסריט. הבמאי, בועז דוידזון, היה מגיע כל בוקר עם דפים, אתה זוכר? ואומר 'או.קיי, קחו את הדפים ותראו – את זה מצלמים היום".
רווח: "היו דברים קטנים כל הזמן, כמו לשנות לו טקסט באמצע צילום ולראות איך הוא מגיב על זה. או כל מיני דברים שלא היו כתובים בטקסט".
ברקן: "בלי לפגוע באף אחד, יש הבדל בין לקרוא את הטקסטים בצורה רובוטית, לבין לחיות את הסיטואציה שלא מתוך הכתוב אלא מתוך הפנים. ואלה דברים שונים לגמרי, תאמין לי".
רווח: "וברבדים שונים לגמרי. היה גם נתון שאני ניצלתי עד הסוף: אסור להגיד קאט באמצע סצנה. רק לבימאי יש זכות להגיד קאט. ועל הנתון הזה בניתי את כל הסידורים של יהודה, כי לפעמים היו לו תגובות של 'מאיפה זה בא?', אבל הוא היה חייב להמשיך, כי אסור היה לעצור. וז
נתן תוצאה כל כך טריה וכל כך חיה".

 

למה אתם הכי מתגעגעים בתקופה ההיא?
ברקן: "לחדוות העבודה של אז. בכלל זו היתה תקופה שבה הרגשת את אהבת החינם. היום יש איזו שנאה כזו בין אדם לחברו. אני לא רוצה להיות כאן המטיף בשער, באמת שלא, אבל אז יחסית כל הרוע לא היה. בתקופת העומר אנחנו מציינים את מותם של תלמידי רבי עקיבא, שמתו בגלל שלא ידעו לכבד אחד את השני. והיום התקופה הזו חוזרת, אנשים מזלזלים אחד בשני, מכים זקנים שעוברים ברחוב. אז למה הסרטים האלה הם שלאגרים עד היום, אתה שואל? כי יש בהם את הגעגוע לתקופה של פעם".
רווח: "פעם היה הומור נטו, ובכלל העם היהודי היה מפורסם תמיד בהומור שלו, משום שידענו לצחוק על עצמנו. היום יש ציניות במקום הומור – ציניות שאמנם גורמת לצחוק, אבל יש בה את הניצוץ של הרוע. ואותה ציניות נכנסה בסערה לתוך הקולנוע. עובדה גם שהיום כבר לא עושים קומדיות. אתה יודע למה? כי לא יודעים לעשות קומדיות".
נדמה לי שאני יושב עם שניים שיודעים לעשות קומדיות. אז למה לא לעשות אותן בטלוויזיה או בקולנוע?
"אנחנו מדינה קטנה, וצריך להופיע בטלוויזיה במינון מסוים כדי לא להישרף. לכן אני נענה כשמציעים לי סדרה כמו 'המשאית' שמציגה בין השאר מצב סוציאלי מסוים שקיים אצל 60 או אולי 70 אחוז מהעם – פלח שפשוט מתעלמים ממנו לחלוטין – ובמקום זה מביאים לו טלנובלות מדרום אמריקה. מאיפה הם מביאים את זה? לכן מבחינתי, כשמציעים לי סדרה ערכית – יש לי מחויבות לשרת 70 אחוז מהעם שמחפש את עצמו בקופסה הזו שנקראת טלוויזיה. והוא לא מקבל אותה ב'רוקדים עם כוכבים' ובסדרות שעושים כל מיני חבר'ה, אני יודע. הוא קיבל אותה ב'מעורב ירושלמי', ב'המשאית' ובעוד כמה. יש היום סדרות שאפילו בשירותים לא כותבים דברים כאלה, כל מני דיאלוגים סקסיסטיים ירודים. בושה וחרפה. הנוער רואה סדרות שמעוותות לו את כל הערכים המינימליים שנשארו לו מהבית. אנחנו הרי מומחים בלהשאיל ערכים נאורים כביכול מכל מני ארצות ודתות זרות, אבל שוכחים את הבסיס היהודי שלנו. ובאותו הקשר, אגב, אם אפגוש את סיינפלד אני אתן לו כזאת סטירה. הוא הרס את הטלוויזיה הישראלית, משום שכל הכותבים העכשוויים מנסים אשכרה להעביר את אותו הומור שלו. סיינפלד ספג את הכתיבה שלו מהבסיס של ההומור האידי בכלל. הוא לקח את כל העניין הזה ותמצת אותו במשפטים קצרים, בלי לפני ואחרי, ועם הרבה פאנצ'ים".
את סיינפלד עצמו אתה אוהב?
"כן, הוא סטנדאפיסט אדיר".
אז בוא נחזור אליך שנייה – למה אתה לא עושה משהו בערוץ 2 נגיד? יש תחושה ששניכם נדחקתם לצד מאז שפרץ ערוץ 2 לחיינו.
"לא, אני לא נדחקתי. אני עושה תיאטרון, וכל הצגה שלי רצה ארבע וחצי שנים. כל הצגה שלי מביאה 700,000 או 800,000 צופים".
ברקן: "מבחינת המספרים שזאביק עושה בהצגות – הוא עובר את המספרים שסרטי קולנוע עושים. זה הדבר הכי מדהים".
אבל להצגה אין אורך חיים של סרט, בדיוק עכשיו דיברנו על אורך החיים של "סנוקר" ו"צ'רלי". אותו אורך חיים כבר לא יהיה ל"בנים גידלתי ורוממתי", למשל.
רווח: "באים גם ארבע-חמש פעמים להצגות שלי!".
ברקן: "זאביק, דודו מדבר על למה לא להשאיר את זה כסרט, כנכס צאן ברזל. למה זה צריך להיגמר בהצגה. ובהערת ביניים אני באמת לא מבין למה לא אתם מצלמים את זה".
רווח: "אני אגיד לך משהו, יהודל'ה. קודם כל, יש את הקלטות הפיראטיות. אתה עובד שנה על סרט, כותב תסריט, מצלם, עורך, אתה יוצא עם סרט, וילד עם בסטה בשוק מוכר את הקלטות שלך ב-27 שקל – מחיר כרטיס קולנוע. אז מה עדיף, ללכת לקולנוע או לשלם את אותו מחיר על קלטת שתישאר אצלך תמיד? אין שיניים לחוק בישראל, ומעבר לזה נלאיתי, באמת אין לי כוח לעשות חשבונות של עלות סרט, פרסום של סרט ושאר החישובים, בשביל לקבל את האחוזים שלי אחר כך. אני רוצה לכתוב מחזה, לביים אותו, להתחלק עם האחוזים עם מי ששותף איתי, ולקבל את הכסף שלי בלי בעיה. יש לי את התן-וקח כבר באותו ערב. הקולנוע הוא פתח לכל מיני נוכלים, אני לא יכול עם זה".
ברקן: "יש מושג שנקרא 'זכות הסירוב'. ובמסגרת זכות הסירוב זאביק ואני באמת, תודה לאל, הגענו למצב שאנחנו לא עושים רק את מה שמציעים לנו, אלא עושים את מה שאנחנו אוהבים לעשות. הקונץ הוא לא לבוא ולהגיד כן, הקונץ הוא לבוא ולהגיד לא! וכל אלה שאתה רואה אותם מתגלגלים מהצגה להצגה, מטלנובלה לטלנובלה – אין להם ברירה, זו הפרנסה שלהם, הם חייבים לעשות את זה. וזאביק, תודה לאל, כבר לא. יתכן שזאביק ואני נעשה משהו ביחד, שאם יבוא מישהו וילהיב אותנו בתסריט – נלך על זה. הרעיון לא צריך להיות המשך-של".
נשמעתם שירדתם מהרעיון שנזרק מדי פעם בשנים האחרונות לצלם סרט המשך ל"חגיגה בסנוקר".
"ירדנו מהרעיון כי התסריטים שהביאו לא מצאו חן בעינינו. יכולנו כבר לעשות ארבעה סרטי המשך, אבל יש לך מחויבות כלפי הציבור לא לקלקל את המותג הזה שנקרא 'חגיגה בסנוקר'. אנשים כבר שמו את הכסף, ובמחירים שזה היה ממש פיתוי להגיד לא. אבל אתה אומר 'לא רוצה, לא רוצה! זה לא זה!'. מה שברור הוא יותר קל לא לעשות המשך של אלא שיתוף פעולה".
ברקן: "יודע מה, בוא אספר לך: מי שמנסה לגרום לשיתוף הפעולה החדש הוא יהודי בשם משה אדרי – מפיק על ישראלי".
רווח: "הוא הפטרון של הקולנוע הישראלי".
ברקן: "והוא מאוד אוהב אותנו, ודוחף קדימה כדי שנעשה משהו ביחד לקולנוע. אנחנו מבשלים כל מני רעיונות. דבר נוסף שאני עושה כרגע בנוסף להופעות למגזר הדתי, אני גם עובד על דיסק של סיפורי חסידים שמאוד מלהיב אותי. זה יהיה דיסק למבוגרים – מעין פסקול, כולל מוזיקה בר
קע".
הרעיון הזה מדליק את רווח, שמעלה רעיון לצלם סדרת טלוויזיה עם פירושים לתורה באמצעות הטיפוסים הקבועים שלהם בסרטים. השניים מתלחשים על הנושא, ואם מתישהו הוא ייצא לפועל – תזכרו איפה זה נולד.
רווח: "אם אנחנו כבר בעניין של יהדות, אני חייב לומר שאני שמח מאוד שיהודה זכה לגלות את הדת והאמונה, גם אם בגיל מאוחר. הוא כמו רבי עקיבא (צוחק). הוא זכה לגלות את זה וללכת הרבה יותר ממני עד הסוף. ואני – יש לי את האמונה, יש לי את ההשתדלות, אבל אני לא שומר הרבה מצוות כמוהו, ומקפיד בעיקר על בין אדם לחברו, שמירת שבת, הנחת תפילין וכן הלאה".
אתה מקנא בו באיזשהו אופן?
ברקן: "תן לי לענות לך".
רווח: "לא, הוא שאל אותי! אני מקנא בהשלכת יהבו היומיומית על הקב"ה, מה שלי אין".
ברקן: "אבל לי עדיין אין את ממשיכי הדרך. זאביק בנה ממשיכי דרך – הבנות שלו חזרו בתשובה, ואני כל כך מקנא בזה".

"ימשיך כבודו"
(חגיגה בסנוקר")

בדבר אחד אי אפשר לקנא בשני השחקנים הוותיקים, ואלה הפרשות אליהן נקלעו בשנים האחרונות – ברקן עם מעצרו של בנו רועי בחשד לסחר בסמים, ורווח עם פרשת ההטרדה המינית של שחקנית ששיחקה איתו ב"בנים גידלתי ורוממתי", שבסופו של דבר נסגרה מחוסר ראיות.
ברקן מקווה כמובן שבנו ייחלץ בשלום מהפרשה, ומזכיר מכה אחרת שנחתה עליו לפני 12 שנה, עם כישלון סרטו "מחפשת בעל על ארבע", כישלון שהוביל אותו לפשיטת רגל. "אני זוכר את הקטע שבו מנהל סניף הבנק הזמין אותי ובישר לי שאני לקוח מוגבל. אני? מוגבל? הרגשתי שעולמי חרב עליי", הוא משחזר. "אני יוצא מהבנק הרוס לגמרי, ופתאום נזכר שבערב יש לי הופעה בנחלים. איך אוכל לבוא ולשעשע ולהצחיק קהל כשאתה יודע שאתה מוגבל ואין לך מושג איך תנהל את חייך? בערב הגעתי למקום, ניגשה אליי מורה אחת לקחה אותי הצידה ואמרה לי 'יהודה, אני רוצה להכין אותך לכך שהקהל שבפניו אתה עומד להופיע הוא קהל של 30 ילדים מוגבלים'. איך שהיא אמרה את זה – נפל לי האסימון. אמרתי 'אני מוגבל?'. בסופו של דבר זו היתה אחת ההופעות הטובות שלי בימי חיי. תראה מה זה – באותו יום שמנהל הבנק אמר שאני מוגבל, בורא עולם נתן לי לראות איך נראה מישהו מוגבל באמת. לכן תפקידה של שמחה, והכוח שיש לך לקדם נושאים חשובים – אין להם מחיר. נכון, הפרשיות האחרונות שלי עם רועי ושל זאביק לא היו קלות. אבל לפחות זאביק, תודה לאל, עבר את זה כבר. אני עוד לא עברתי. ותשמע, נכון, זה לא קל".
רווח: "ברוך השם, אני עשיר באהבת אדם, וגם באהבת אדם אותי. כשקרה לי המקרה הזה אמרתי 'אולי הקב"ה מנסה אותי דווקא בעניין הזה של אהבת האדם אליי? כי אתה מסתובב כל הזמן בהרגשה שאתה עושה טוב לבני אדם, ואוהבים אותך, עד שבאה פתאום אחת וזורקת רפש. יש לך שתי ברירות: לצאת החוצה ולזעוק, מה שממילא לא יעזור, ולחכות שהאמת תצא לאור, או בשיא הדכדוך להגיד לעצמך 'בוא אכתוב על זה סיפור, נראה מה יקרה'. הלב שלי בכה, וכתבתי דברים מצחיקים. מדהים שבא לך לצעוק לכל העולם, לבוא בטענות למשטרה, לבחורה, למוסדות המשפט וכו', ויוצאים לך הדברים הכי מצחיקים בעולם. ברגע שקיבלתי את הזיכוי – למחרת יצאתי עם ההצגה. הקהל צחק כמו מטורף, וזו היתה התשובה שלי לכולם".

 

אתם יודעים, עכשיו כשאני מסתכל עליכם, לא השתניתם כמעט בכלל מאז "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר".
ברקן: "אני הייתי באותה תקופה היפיוף התורן, מה שנקרא. אבל ההשבחה של היופי שלי היתה בעיקר בזכות הכיעור שלו".
רווח צוחק את צחוק הששון המפורסם: "כבר אמרתי לו פעם: אתה לעולם לא תיראה יפה כמו שאתה נראה לידי".
בואו נגמור בשאלה נוקבת – "חגיגה בסנוקר" או "צ'רלי וחצי"?
ברקן: "זו השאלה הקלאסית. זה נורא מעניין, אבל לרבים אין העדפה לאחד מהם. מה שכן, הבנות נוטות יותר ל'צ'רלי וחצי' בגלל סיפור האהבה".
רווח: "שניהם, שניהם. עם זה, 'צ'רלי וחצי' צולם בהתחלה, ו'סנוקר' היה פועל יוצא. שם גם כבר היינו בנויים להשתטות גמורה, כך שמי שראה אותנו מהצד כבר הבין שצריך לאשפז אותנו בהקדם".

 

(פורסם בגיליון העצמאות של "רייטינג", מאי 2008)

 

עוד בבלוג: ביקורת על אלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח, מאמר דעה על החתונות של היום, ביקורת על האלבום החדש של אביתר בנאי, ראיון עסיסי עם אברי גלעד, ביקורת על האלבום החדש של רונה קינן, ראיון ארכיוני עם עמיר בניון ועוד

אין השמעות ברדיו? לא נורא, האומנים הישראלים מוצאים נחמה בסלולר

לא צריך סופשבוע רגוע בגלגלצ ולא חוזה מורכב בהליקון: יוצרי המוזיקה הישראלית גילו שהטלפונים הסלולריים מאפשרים להצליח ולהרוויח בגדול גם אם דלתות הפלייליסט נותרות סגורות. כי איך אומרת הזמרת מיטל פטש – העם מצביע באצבעות

 

לנוי אלוש ודור דקל, חברי ההרכב 'חובבי ציון', היה ברור מהתחלה שתחנות הרדיו לא יעשו חיים קלים לשיר החדש שהקליטו, 'רוצה בנות'. הטקסט היה פרובוקטיבי, הסגנון פרחי, הלחן התבסס על להיט שוודי מזיע, והארומה הכללית לא ממש הדיפה ניחוחות של תו תקן בריטי. הפתרון מבחינתם היה לצעוד במסלול הפוך: במקום להתחיל ברדיו, ורק אז להגיע לסלולר, לאינטרנט ולשטח, הם בחרו להתחיל דווקא משלוש האופציות האחרונות, עם דגש על הסלולר.

תוך זמן קצר הופק, אם אפשר לקורא לזה כך, קליפ לואו-טקי ל'רוצה בנות', שכיכב בשלל אתרי הווידאו ברשת. משם הדרך למקומות הראשונים במצעדי ההורדות בכל חברות הסלולר היתה קצרה במיוחד. מבלי ששודר בגלגלצ ולו פעם אחת, הפך השיר הקליט לדייר קבע בטלפונים של צעירי ישראל.

 

חובבי ציון. סינגל פלטינה בפלאפון

אלוש ודקל למעשה יצרו תקדים ישראלי, כשהתחילו בניו-מדיה ורק אחר כך נאלצה האולד-מדיה לקבל ולשדר אותם. "כשראינו את עצמנו בראש רשימת ההורדות זו היתה הרגשת ניצחון, כאילו עשינו אקזיט בהיי-טק", משחזר אלוש. "כאילו המצאנו איזשהו פטנט, ועד שכולם יגלו אותו אנחנו כבר נהיה בשלב מתקדם יותר. לא השתמשנו ברדיו, לא ליקקנו לאף אחד, ובסוף הגענו לטופ. ממש הרגשת ניצחון, עד כמה שזה ישמע מצחיק כשמדובר בשיר כמו 'רוצה בנות'".

במקביל ליקום הגלגלצי המוכר הופך עולם הסלולר ליקום מוזיקלי בפני עצמו. זה אומר שמאיר בנאי יכול למכור אלפי עותקים בשבוע מדיסק הפיוטים החדש שלו אבל לקבל התייחסות מינורית בלבד מצרכני התוכן הסלולר – ומנגד ראפר כמו אלון דה-לוקו ירביץ מאות אלפי שקלים מלהיט סלולרי אחד, אף שזה שודר אולי פעמיים וחצי בגלגלצ, במקרה הטוב.

דה-לוקו הוא כבר שם מוכר גם מחוץ לקהילה הטלפונית, אבל מי שעדיין שומרת על אנונימיות יחסית היא הזמרת הצעירה לי פישמן, "הקמע של בית"ר ירושלים", שהקליטה עבור קבוצת הכדורגל גרסה מחודשת ללהיט החסידי "אנחנו מאמינים". השיר צבר פופולריות באותו מקום חמקמק העונה לשם "השטח" ובסופו של דבר הצליח להתברג בצמרות מצעדי הרינגטונים, ולהפוך את פישמן לזמרת אולי לא מאוד מוכרת, אבל הרבה יותר מסודרת כלכלית.

"לא הייתי פורצת באותה מהירות לולא הסלולר", מודה פישמן. "'אנחנו מאמינים' הוא שיר אהבה לאל, ודרכו למדתי המון על הרדיו. מסתבר שהעם כן רוצה שירי אמונה כאלה, גם אם גלגלצ לא. זה ממש מהפך, כי מי שמצליח הוא מי שהקהל מעדיף, לא מי שהעורכים ברדיו מעדיפים. ממש קול העם". עורכת ברדיו תל-אביב, מספרת פישמן, אמרה לה בזמנו שהשיר לא 'א?ין', ושהוא טוב אולי לבר-מצוות. "יצאתי משם בבושת פנים, אבל היום ברור שזה היה פספוס מוחץ שלה: היא לא הבינה שהשיר הזה הולך לכבוש את המדינה".

 

לי פישמן. "לא הייתי פורצת באותה מהירות לולא הסלולר"

יותר טוב ממינה צמח

גם השם KNOB, ההרכב של בני הזוג מיטל פטש וניב כהן, אולי לא אומר לכם יותר מדי, אבל אם תשמעו את השיר המוביל שלהם – בהחלט ייתכן שתתחילו לזמזם אותו מתוך התת-מודע. לא פלא: השיר מנוגן לא מעט במועדונים ובברים, וכפועל יוצא גם בסלולר. "זה מאוד מפתיע, הפער בין מה שקורה ברדיו לבין מה שקורה בשטח", אומר כהן. "אתה שומע את השיר בוקע מטלפונים, במסיבות וכו', ומצד שני, ברדיו קצת פחות".

"היום אנשים ניזונים בעיקר ממה שמשודר ברדיו", מוסיפה פטש, "וברגע שלא משמיעים אותך בתדירות מאוד גבוהה – מיד מפרשים את זה כאילו אתה פחות פופולרי, אולי אפילו לא קיים. הרינגטונים הם העדות לכך שיש לך קהל שמצביע באצבעות, וממש מבקש לשמוע אותך. תמיד טוב שיש עוד אפיק בנוסף לרדיו, אינדיקציה אמיתית של פידבק חיובי למוזיקה שלך".

סביר להניח שהייתם מצליחים הרבה פחות לולא הסלולר.
"היינו מגיעים הרבה פחות למודעות של האנשים, בהחלט. עניין הסלולר מאוד משמעותי, מה גם שהוא תופס חלק נכבד בתמלוגים שמקבלים האמנים. לדעתי גם לא יעבור הרבה זמן עד שהסלולר יתפוס את המקום של חברות התקליטים".

אפרופו תמלוגים, אתם מקבלים יותר מהרדיו או מהסלולר?
"חד-משמעית: מהסלולר, במאות אחוזים יותר. כשיש לך 30-20 אלף הורדות, ההשמעות ברדיו לא יכולות להשתוות לזה, אלא אם כן אתה מקום ראשון בפלייליסט של גלגלצ וממש נטחן כל היום".

האמן הצעיר רז חדד קיבל דחיפה רצינית במסלול דומה. הוא אמנם הצליח קודם בקטנה במקומות הייעודיים לז'אנר שלו, הים-תיכוני – מועדונים, תחנות רדיו מסוימות וכדומה – אבל את בחשיפה המשמעותית זכה כשלהיטו 'תודה לך' השתחל אל המקומות הראשונים בכל מצעדי הרינגטונים וההורדות.

"הסלולר נתן לשיר עוד דחיפה", הוא אומר. "כשאתה נכנס למלחמה ותוקף בכל החזיתות – אתה יותר חזק. זו היתה חזית מאוד חזקה וטובה, וגם כסף מצוין, לא רק טוב. מעולה שיש גופים כאלה. המדינה ממילא קטנה ולא קל לאמנים, אז טוב שיש אפיק נוסף להרוויח ממנו".

וכמו בכל תחום, גם כאן יש מלך. אלון דה-לוקו הנזכר לעיל זכה בשנתיים האחרונות לתואר "מלך הרינגטונים הישראלי", אחרי ששיריו בווריאציות השונות – רינגטונים, טרוטונים, Mp3, שיר בהמתנה וכו' – גרפו כ-700 אלף הורדות.

בתחילת הדרך, הוא מספר, קיבל תשובות שליליות מחברות התקליטים הגדולות, אבל היה לו ברור שהמוזיקה שלו תתפוס בסופו של דבר. "חשבתי שאתה מקליט אלבום, מוציא אותו, אם זה טוב ישמיעו אותך – ואם לא אז לא. אבל בהמשך למדתי עוד דברים על התעשייה החמודה הזו, למשל שאתה יכול להיות גם אילם, אבל אם יש לך יחצ"ן טוב וקשרים טובים, השיר שלך יקבל קידום חזק בתקשורת".

אלון דה לוקו. 400 אלף ש"ח מלהיט בודד

איך נכנס לכאן עניין הרינגטונים?
"מצעדי הסלולר נתנו לי את היכולת להגיד שהקהל הוא זה שקובע. הרי הסלולר הוא המדגם הכי מייצג. אם מינה צמח עורכת רק סקרים, הסלולר קרוב יותר לתעודת זהות של הציבור. מאות אלפי הורדות שיש לי עד היום זה כוח, שאפילו מסמל עידן חדש. גם אם הדיסק שלך לא נמכר בגלל שאין הפצה מספיק טובה, עדיין יש הכנסות מההורדות".

מוזיקה בתוך אבטיח

הפוטנציאל הכלכלי הביא את דה-לוקו להקים חברת ניו-מדיה משלו, 'I And I', שעובדת מול חברות הסלולר ללא תיווך, ואפילו מוכרת תכנים של אמנים אחרים החתומים בה. דה-לוקו מוכן לספר שלהיט-על בודד יכול להניב הכנסות של כ-400 אלף ש"ח. "בתור אמן או איש עסקים אתה צריך לאכול מהצלחת הראשונה הכי קרובה, וזה המהלך שעשיתי", הוא מסביר את ההיגיון בהקמת חברה משלו. "לא היה אכפת לי שיאכלו ממני, אבל ברגע שאוכלים יותר מדי – צריכים לקום ולהגיד שאין לי בעיה להתחלק, אבל יש גבול".

עם מספרים כאלה מטורפים, איך זה שאנחנו לא רואים יותר מדי אמנים נוהגים במרצדס?
"אפשר להרוויח סכומים כאלה בתנאי שה'מאסטר' (עותק המקור) שייך לאמן ולא לחברת התקליטים, וגם בתנאי שהוא כתב והלחין את השיר. אמנים שאחרים כותבים להם צריכים לקחת בחשבון גם את השיקול הכלכלי – הם מקבלים רק אחוזים קטנים מהסכום הגדול. (צוחק) ככה הם בחיים לא יגיעו למרצדס".

אמן נוסף שהקים חברת תוכן משלו – 'תאקט אינטרקטיב' – הוא קובי שמעוני, הלוא הוא סאבלימינל. חלק גדול מהאמנים שחתומים אצלו זוכים ליחס פושר מצד המדיה, אבל גוזרים לא מעט קופונים דרך הסלולר. "השיר שלי עם ווייקלף ז'אן, 'In Tel Aviv', לא נכנס לאף פלייליסט", מספר שמעוני, "אבל הוא להיט מסיבות ומועדונים היסטרי, ועד עכשיו עשה יותר מ-100 אלף הורדות לסלולר ב-Mp3. האלבום שלי, שמכיל שישה להיטים, הגיע לתקליט זהב, כלומר 20 אלף עותקים – אבל אותו להיט מתוכו בפני עצמו נמכר פי חמישה. אגב, מבחינת האמן עצמו, הרווח על הורדת שיר סלולרי שווה למכירת אלבום שלם".

הצל ואיציק שמלי, שחתומים אצלך, נתפסים כמצליחים ברמה בינונית בלבד, אבל עושים יופי של הורדות בסלולר. איך אתה מסביר את הפער הזה?
"הייתי הראשון שצעק על חברות התקליטים הגדולות בפגישות בחדרי חדרים. הסברתי שקיימת אבולוציה ואי אפשר להילחם בה. לא יעזור להילחם בניו-מדיה, כי היא תנצח. אין מצב שמישהו יכבה את זה. אני זוכר ויכוח נצחי עם רוני בראון, מנכ"ל הליקון, שאמר שהוא לא מוכן למכור את המוזיקה שלו ליד האבטיחים. אמרתי לו שאם הוא היה חכם, הוא היה מוכר את המוזיקה בתוך האבטיחים. אתה יודע כמה אבטיחים נמכרים?

"כשאתה מוציא דיסק, יש הוצאות על דפוס, פלסטיק, שליחים, אנשים שבאופן עצמאי מכניסים את העטיפות לפלסטיק, מפיצים, סבלים, נהגים, משווקים – כל זה בשביל למכור את הפלסטיק. אבל כשאתה מוכר קובץ דיגיטלי אתה פשוט מעלה אותו למאגר, וכשמישהו קונה אותו הוא לוחץ על כפתור ונגמר הסיפור. ככה חתכת 200 אנשים שעובדים על זה בדרך".

המדיה תיישר קו עם הסלולר?
"זה לוקח זמן. מישהו גנב להם את התפקיד ומשך להם את השטיח מתחת לרגליים. בעבר המדיה החליטה מהו הקו, וכל העם היה מתיישר לפי זה. עכשיו בא איזשהו גורם, עקף את הרדיו והוכיח שהוא מחובר לראש של האנשים באופן ישיר. אני חושב שיהיה נכון מבחינת הרדיו ליישר קו, כי אלה פשוט נתוני האמת".

את נתוני האמת האלה פגש לא מזמן שמעוני בסיטואציה מפתיעה. הוא בילה במועדון ביחד עם 3,000 אנשים אחרים, כשלפתע קרסה מערכת החשמל, והמקום הוחשך והושתק באחת. תוך שניות ספורות התרחש משהו מוזר: כל הקהל התחיל לשיר בבת אחת את 'אנחנו מאמינים', שחדר לתודעה החילונית בזכות לי פישמן. "הקהל, שלא היה ירושלמי או אוהד בית"ר, לא שר שירים שלי או של חביבי גלגלצ אחרים", מספר שמעוני, "אלא דווקא את השיר הזה, שלא הושמע כמעט ברדיו ובטלוויזיה. זו אחת ההוכחות הטובות לכך שהקשר בין השטח לסלולרי הדוק במיוחד".

 

סאבלימינל. נתוני האמת

כדוגמה נוספת מביא שמעוני את 'הצל' (יואב אליאסי), שצונזר כמעט לחלוטין עם הסינגל האולטרה-פרובוקטיבי שלו 'המענטזת', מה שלא מפריע לו להופיע כל יום. "כמעט אין מסיבה, דיסקוטק או חתונה שעוברים בלי השיר הזה", אומר שמעוני. "השיר הוא הצלחה, והקריירה של הצל מצליחה. בכלל, אמנים שמצליחים בסלולר הם ללא ספק אלה שמצליחים מאוד ברחוב. לך תראה מי יותר בולט בבתי הספר, בבתי הקפה ובאזורי הבילוי של הצעירים. יש זמרים שמופצצים ברדיו אבל לא יכולים להרים הופעה של יותר מחמישים איש, ומנגד אמנים שלא היו בכלל בפלייליסט של גלגלצ – כמו שריף, אלון דה-לוקו ובוסקילז – שמפרקים לך אולמות גדולים פי מאה.

"מעבר לזה, הכי חשוב הוא שפתאום נהיו נישות. פעם, אם לא היית סופר-מיינסטרים אלא אחד שעושה רק ראפ או רק פאנקי סבנטיז – לא היית מצליח לשרוד. היום, כשקיימות כל הבמות האלה, פתאום יש לך מקום. פתאום אתה רואה אנשים שמככבים בנישה הספציפית שלהם, וזה מספיק להם. הנושא הזה חשוב, כי הוא משאיר את האמן יותר קרוב לאמנות ולאמת שלו".

ההזמנה הגיעה באיחור

עיון קצר ברשימת להיטי הסלולר בחברות השונות מעיד כי שני ז'אנרים פופולריים במיוחד: היפ-הופ ומזרחי. במיוחד בתחום השני אפשר לפגוש בשמות שיש שחשבו בטעות כי הם כבר טמונים בבית העלמין של ההצלחה: עופר לוי, לידור יוספי, מושיק עפיה וישי לוי, לצד שמות חדשים ולוהטים כמו משה פרץ, רז חדד, דודו אהרון ועוד.

"בוא ניקח אותי לדוגמה", ממחיש מושיק עפיה, שכרגע מככב במצעדי ההורדות עם 'גן העדן שבלבך' – דואט שלו עם שלומי סרנגה. "יש לי שירים ש-100 אלף איש יורידו בסלולר, ומצד שני לא תשמע אותם אף פעם בגלגלצ. זה מראה שחלקים גדולים מהמדיה לא באמת מחוברים למציאות. גם הטלוויזיה דוחפת אמנים ספציפיים מאינטרסים אישיים – חברה מסוימת שמכירה הפקה מסוימת וכו', וזה די שקוף. הרי מה זה הסלולר? הוא בסך הכול נותן לך גישה להוריד דברים שאתה אוהב. ללהיט שלי 'אני לא זמין' היו 460 אלף הורדות. 90 אחוז מהאנשים ברחוב מכירים את השיר שלי 'אין היגיון באהבה', אבל תקשורתית הוא לא עשה שום דבר".

היית נמצא בבעיה לולא הסלולר?
"אין ספק שזה סוג של ביזנס נוסף, אבל אני מחכה שהאטימות במדינה תיעלם סוף-סוף, וייכנסו למדיה אנשים שבאמת מבינים מה קורה בשטח. בינתיים אין ספק שרוב המוזיקה עברה לסלולר. אם אתה רוצה לשמוע שיר של מושיק עפיה – אתה כבר לא צריך לחכות לנצח לגלגלצ, אלא תשלם שקל וחצי, לא יודע כמה, ויש לך את השיר לתמיד".

ובכל זאת נחזור לשאלה – היית מסתדר בלי האפיק הזה?
"אני לא חושב שהקריירה שלי מתבססת רק על הצלחה בסלולר. קריירה היא דבר מורכב – יש גם הופעות, הפקות ואלמנטים אחרים. אם לא תהיה לך קריירה מוצלחת ולהיטים טובים, גם בהורדות אתה תצלול. צריך להצליח בשטח".

אפשר להתעשר מהסלולר?
"המפיקים יכולים להתעשר ממנו, לא האמנים. את השיר החדש 'גן העדן שבלבך' הוצאתי כמפיק, לראשונה בקריירה שלי, אז אם נקיים שיחה בעוד שנה אוכל להגיד לך כמה באמת מרוויחים מזה המפיקים. עד היום לא היה לי חלק בנתח הזה, לצערי הרב".

מושיק עפיה. צריך גם להצליח בשטח

ויש כאלה שזוכים בנתח, גם אם באיחור ניכר. בשנת 2000 שחרר אורי בנאי את אלבומו 'פרפרים', ששיר הנושא שלו הפך ללהיט מיידי ברדיו. לעומת זאת הסינגל שיצא בהמשך, 'הזמנה לחתונה', זכה להתעלמות תקשורתית כמעט גורפת. למרבה ההפתעה דווקא בחודשים האחרונים, יותר משבע שנים אחרי צאתו לאור, הוא החל לתפוס מקום של כבוד ברשימות הורדות הרינגטונים. "'הזמנה לחתונה' די נחסם על ידי השיר 'פרפרים' עצמו, שהושמע בלי הכרה", נאנח בנאי כשמזכירים לו את ההחמצה ההיא. "בשנים האחרונות 'הזמנה לחתונה' מושמע בברים ובחתונות בצורה מאסיבית, משם הוא פרץ לרינגטונים ובהמשך גם לרדיו".

הפתיע אותך שהעלו את השיר מתהומות השכחה?
"זה בעיקר שימח אותי. לא קורה הרבה ששיר פורץ דרך מקומות אחרים לגמרי, ולא דרך הרדיו".

אנחנו הפלייליסט העתידי

כל זה לא אומר שהאפיק הסלולרי חף מבעיות ומעניק שוויון הזדמנויות לכול. נוי אלוש מ'חובבי ציון' סבור שכרגע הסלולר פתוח רק לסוג מסוים של אמנים. זמרים שעושים מוזיקת מיינסטרים רגילה, נטולת גימיקים – איה כורם או בועז בנאי, לדוגמה – עדיין חייבים את הרדיו כדי להצליח.

"שירי מימון יכולה לחתום עד מחר באורנג', אבל אם 'יותר טוב לסלוח' לא היה מנוגן ברדיו, האמהות שלנו או אנשי ההיי-טק ששומעים רק גלגלצ ברכב ולא מסתובבים בפורטלים הסלולריים, לא היו מכירים בכלל את השיר הזה", חורץ אלוש.

"ביום שלסלולר יהיה כוח להמציא רדיו משל עצמו, והוא ירים פורטלים יותר מסודרים ברשת – אולי תהיה לו יותר השפעה על המדיה הישנה. כרגע, אם אין לך גימיק או גרעין מאוד קשה של קהל, אתה עדיין בבעיה בערוץ הזה.

"אנחנו ב'חובבי ציון' החלטנו ללכת על מוזיקה זולה יחסית. ברור לנו שזו לא פסגת האמנות, אבל אנחנו יודעים גם לאן זה יכול להוביל אותנו, ועד כמה הוא יכול למתג אותנו כצמד מפיקים. במסגרת תקופת המעבר אנחנו מרשים לעצמנו לעשות כל מיני פרויקטים שמשתלמים כלכלית, מה שמפרנס את המוזיקה האחרת, האיכותית יותר, שאנחנו עושים".

ואפרופו פרנסה, 'רוצה בנות' גלגל לדברי אלוש יותר מ-1.5 מיליון שקלים. צמד היוצרים לא שלשל לכיסו אחוזים גבוהים, מכיוון ש"חברות הסלולר חותכות חופשי בתמלוגים, ולוקחות חמישים אחוז עוד לפני שהתחלת לדבר. מתוך זה הולכים גם תמלוגים למחברים ולאקו"ם. יש סוכני רינגטונים שמקבלים את חמישים האחוזים הנותרים, ומהסכום הזה הם לוקחים 40-20 אחוז. בסופו של דבר מה שנשאר לך הוא לא סכום כזה גבוה".

אז כמה אתה הרווחת אישית מ'רוצה בנות' במישור הסלולרי?
"מדובר על עשרות אלפי שקלים נטו, אבל זה באמת משהו שמגיע אחת לכמה שנים. אם אצליח שוב לעשות להיט בסדר גודל כזה אבין אחד משני דברים: או שהמזל ממש אתי, או שאשכרה יש לי את זה".

מנהל אגף התוכן בחברת פלאפון, מוטי כהן, אומר כי עוצמתה של השפעת הסלולר על שוק המוזיקה מאוד ייחודית לישראל. התופעה קיימת כמובן גם בחו"ל, אבל כאן הרבה יותר. "את שוק הסינגלים המצאנו מאפס. בישראל, בניגוד למדינות רבות בעולם, לא נמכרו מעולם סינגלים בצורה מסודרת. לפני שלוש-ארבע שנים אמן היה צריך להפיק אלבום שלם כדי להציע אותו לצרכן. אי אפשר היה למכור שירים בודדים, אבל היום בהחלט כן. מעבר לכך, באנו עם תפיסת תוכן הפוכה לזו של המדיה הישנה, שבה אנשים שיושבים בחברות התקליטים ובתחנות הרדיו מחליטים לקדם חומרים מסוימים, וזה מה שקורה. הרבה אמנים, בעיקר מהז'אנר המזרחי, לא עברו את הקו הזה. אנחנו בעצם פתחנו את החנויות שלנו לכל מגוון התכנים, נתנו ללקוח לבחור, וגילינו שיש ביקוש לכל סוגי המוזיקה ולא רק למיינסטרים של שלמה ארצי, ריטה, משינה ואחרים. פתאום הסתבר שיש גם ביקוש מאוד גבוה לז'אנר המזרחי, שלמעשה קופח עד היום, ואז החלה תנופה של עשייה.

"תופעה נוספת היתה היחלשות הכוח של חברות התקליטים המסורתיות והגדולות. בשוק נוצרו שחקנים חדשים שאפשר לקרוא להם מייצגים דיגיטליים – באים אליהם אמנים שיש להם החל משיר ועד לאלבומים שלמים, ואותם מייצגים מנהלים בעבורם את נושא הזכויות הסלולריות ואת השיווק. השחקנים הללו הם למעשה חברות התקליטים החדשות. הם יודעים ליצור את כל מגוון הז'אנרים ולעשות מהם עסקאות".

עד לפני זמן לא רב, מספר כהן, כשני שלישים מהחומרים שהצליחו בחברות הסלולר בכלל לא קיבלו ביטוי ברדיו. בינתיים התהפך הגלגל: "אם לפני שלוש שנים חברות הסלולר עקבו אחרי גלגלצ, היום גלגלצ עוקבת אחרי הסלולר, ובהחלט מתחשבת בבחירות הקהל שמגולמות אצלנו. אנחנו מהווים אחד השיקולים המרכזיים בשאלה האם להכניס אמן לפלייליסט. הגענו למצב שבו אנחנו הפלייליסט העתידי. עשרות אמנים וחברות מידפקים על דלתותינו כדי להפיץ את התכנים והמוזיקה שלהם ברשתות הסלולריות, מתוך הבנה שזה מייצר המון כסף, המון באזז והכרה, ומשם הדרך סלולה גם אל הפלייליסטים וחברות התקליטים". 
 

(פורסם במקור ראשון, ינואר 2008)