ארכיון יומי: 9 ביולי 2008

אריאל זילבר: "אני בסך הכל דואג לילדים שלי"

על אלבומו החדש של אריאל זילבר, "פוליטיקלי קורקט", הוטל חרם בחנויות. אז הוא מוכר אותו באופן אישי באתר ובסלולרי הפרטי שלו. זה לא גורם לו להתחרט על דברים שאמר בעבר. "המוזיקה יותר חזקה מהכל", הוא מתעקש, "בסך הכל אני לא מקלל אף אחד, אלא אומר את מה שאני חושב. אסור לי להישאר אדיש"

 

קצת קשה להאמין, אבל בשנת 2008 עדיין מחרימים אומנים בשל דעותיהם. זה קורה גם לאומנים מהצד השמאלי של המפה, אבל הרבה יותר למי שהעז ושיגר אמירות עם אוריינטציה ימנית, רחמנא ליצלן. קחו לדוגמה את אריאל זילבר: מאז שהביע דעות שהן לא ממש פוליטיקלי קורקט, קצת קשה לשמוע עליו. גם אלבומו החדש, שנקרא בשם הלא מפתיע "פוליטיקלי קורקט", זכה לחרם מרוב חברות ההפצה וחנויות המוזיקה, כך שכעת, כפי שכתוב באתר הרשמי של זילבר (arielzilber.com), "בשל אופיו של הדיסק מכירתו מתבצעת רק באופן ישיר".
"המכירה היא אחרת לגמרי ממה שאני רגיל", מודה הזמר הוותיק. "בחנויות היו נמכרים תקליטים שלי, והיו מדווחים לי שככה וככה נמכרו. אבל עכשיו אני עצמי מדבר עם כל אדם שקונה דיסק. הטלפון שמופיע באתר להזמנות הוא הרי הטלפון האישי שלי".

 

בטח הרוב מופתעים לשמוע דווקא אותך עונה לטלפון.
"יש כאלה שמופתעים, יש כאלה ששמחים, יש כאלה ששוכחים מה הם רצו ברגע שאני עונה. מתפתחות מזה לפעמים גם שיחות שלמות. חלק מהאנשים מבקשים אפילו שאצור להם אוספים אישיים על פי טעמם. רוב השיחות בעיקר מעודדות, כי הרי הם לא סתם התקשרו לקנות את הדיסקים, כולל הישנים אגב".
"פוליטיקלי קורקט", מספר זילבר, הוא בעצם אוסף של שירים שנכתבו בשבע השנים האחרונות, בדיוק אחרי שהחל להתערבב בעניינים הפוליטיים והחברתיים. "יש שם שירי מחאה, שירי כאב ושירי תקווה לעתיד טוב יותר", הוא מסביר, ומספר שהמכירות עומדות היום על כ-1,000 עותקים. ההחלטה למכור את האלבום רק דרך האתר נבעה מהעובדה שאת הסינגלים לא משמיעים ברדיו, והקשר הישיר הוא הדרך היחידה שלו לתקשר עם הקהל.
איך ההרגשה להיות מוחרם על ידי חלקים גדולים במדיה ובחנויות המוזיקה?
"האמת היא שאני לא מרגיש את זה מבחינה רגשית. מבחינה מעשית – כן, הדיסק החדש לא נמצא בחנויות. אבל הקהל אוהב אותי, השירים שלי מחזיקים מעמד לאורך השנים, והאנשים לא מוותרים על המוזיקה בגלל חרם פוליטי כזה או אחר. המוזיקה יותר חזקה מהכל. בסך הכל אני לא מקלל אף אחד, ואומר את מה שאני חושב. ככה לימדו אותי במדינה הזו – להגיד את מה שנראה לך חשוב. אני אומר דברים שכואבים לי. היום רואים את תוצאות הגירוש, רואים את כל הקסאמים בדרום, רואים את התעצמות החמאס, ועדיין מתעקשים. יש כאן אטימות, עיוורון חושים שאני לא יודע איך להסביר. אחרי כל דבר שאתה אומר בניגוד לאג'נדה שרווחת בתקשורת – אומרים שאתה גזען והזוי. זו שיטה להכפיש את שמו של כל אחד שאומר את ההפך. אני לא מבין את זה. כשאני מדבר עם אומנים מהתחום, כמעט כולם אומרים שאני צודק ושהחרם מיותר, אבל הם מפחדים לומר את זה בגלוי משיקולי פרנסה".
אולי האשמה היא בך, בעירוב הפוליטיקה במוזיקה?
"מבחינתי זו לא פוליטיקה, כי אני לא שייך לאף מפלגה. אני בסך הכל דואג לילדים שלי. למה לא אומרים ככה על עמוס עוז וא"ב יהושע, שיכתבו סיפורים יפים מבלי להכניס את מה שהם חושבים? אבל זה עצם האומנות, לא? שאדם אומר מה שהוא חושב באומנות שלו. אחרת מה הוא שווה? קיבלתי כישרון, ואני לא יכול לרמות את עצמי ולכתוב כמה העולם יפה בזמן שמתרחשות כאן עוולות. אני לא יכול להישאר אדיש לזה. אסור לי להישאר אדיש".

 

(פורסם במדור המוזיקה של רייטינג, יולי 2008)

 

עוד בבלוג: ביקורת על אלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח, מאמר דעה על החתונות של היום, ביקורת על האלבום החדש של אביתר בנאי, ראיון עסיסי עם אברי גלעד, ביקורת על האלבום החדש של רונה קינן, ראיון ארכיוני עם עמיר בניון ועוד