ארכיון חודשי: אוקטובר 2008

עמימות דיפלומטית (ראיון עם יצחק קלפטר)

יצחק קלפטר חיכה 15 שנה להוציא אלבום חדש, אבל מתקשה להתלהב מהתהליך. "אני לא יודע אם יש טעם בעוד אלבומים חדשים", הוא אומר. "להשקיע המון עבודה וכסף במוצר שכמעט אין לו סיכוי להימכר – לא יודע אם זה כדאי"

קודם כל, תרשו בבקשה ליצחק קלפטר להתעלם מהשאלה המתבקשת למה קרא לשם אלבומו החדש "קצת דיפלומט". לא, זה לא מעיד שום דבר עליו, ומדובר בסך הכל באחד השירים בדיסק. נכון שאמורה להיות משמעות סגולית לשם אלבום, אבל לא כאן. מבחינתו הוא בסך הכל כותב שיושב מול מחברת, ומה שיוצא זה לא בהכרח הוא עצמו. ואם הוא היה כותב שהוא חי על השמש, גם אז הייתם שואלים איך זה לחיות על השמש? כולה כתיבה. וכולה הוא חושב ש"החיים קצת מוזרים, וצריך להיות קצת דיפלומט כדי להסתדר בהם".

 

15 שנים עברו מאז אלבומו האחרון של יצחק קלפטר, ויציאת החדש "קצת דיפלומט" לא תופסת אותו נרגש במיוחד. למעשה, די להפך. הוא מדבר די בשוויון נפש על היצירה שלו, לא יוצא מגדרו ברמת ההתרגשות, וגם לא נשמע אופטימי במיוחד לגבי המכירות העתידיות. ולמה 15 שנים, אתם שואלים? גם כאן התשובה פשוטה. "לא יודע, התעכבתי מכל מני סיבות", הוא אומר בפשטות. "השירים אמנם נכתבו במשך 15 השנים האחרונות, אבל אולי לא היה לי את המזל להוציא דיסק. כל הנושא של הוצאה לאור קצת בעייתי בעיניי. הרי יש לי 100 שירים שהקלטתי עד היום, מהם 20 היו להיטים, אבל 80 לא הושמעו בכלל. אז השאלה היא למה להוציא דיסק. זה לא משתלם ולא כדאי בכלל. נראה לי שעדיף להוציא סינגל אחד מדי פעם".
אז למה בכל זאת שחררת אלבום חדש?
"כי הזדמן לי המזל ופגשתי כמה אנשים שהביעו עניין בלעשות לי דיסק, וכל מה שהייתי צריך לעשות זה להגיד 'בסדר'. זו היתה הזדמנות".
האלבום נשמע מאוד אולד סקול. לא חשבת בכל זאת לנסות להתעדכן מעט מבחינת ההפקה והסאונד?
"פעם פגשתי זמר מאוד מפורסם שעושה כל מני טריקים על הבמה. שאלתי 'אתה זמר כל כך טוב, אז בשביל מה הטריקים?' הוא אמר שזה מה שמוכר. הטריק שלי הוא הפשטות, בלי המכונות. דווקא בגלל שאני שונה, דווקא בגלל שאני שומר על הסיקסטיז-סבנטיז – יש לי יותר הזדמנות למכור ולהצליח. היום גיטרות משנות השישים נורא יקרות, אם הן במצב שמור. יש כלי נגינה ישנים שעולים הרבה יותר ממה שהם עלו כשהם היו חדשים".
ומתי הדיסק הבא, גם בעוד 15 שנים?
"לא יודע. אני מקווה שהאלבום החדש בעיקר יעודד את מכירת הדיסקים הקודמים שלי. אני לא יודע אם יש טעם בעוד אלבומים חדשים, אתה מבין? להשקיע המון עבודה וכסף במוצר שכמעט אין לו סיכוי להימכר – לא יודע אם זה כדאי".
אתה לא נשמע אופטימי במיוחד לגבי המכירות העתידיות של הדיסק.
"נדבר בעוד שנה. אני פשוט מציאותי. הרבה דיסקים יוצאים ולא קורה איתם כלום".
באומנות צריך להתעלם משיקולים כאלה ולעשות את מה שאתה מאמין בו, לא?
"השאלה היא אם יש לך תקציב או לא".
יש אומנים שעושים את זה בחירוף נפש עם אש יוקדת, למרות שאין להם תקציבי ענק.
"אני לא בדיוק במצב הזה, כי חוויתי מעל ומעבר עשייה של תקליטים. כבר התפרסמתי והושמעתי ושמעו עליי, וכבר הכל. אני לא מישהו שמחפש שישמעו עליו. כבר עשו ספיישל 'כוכב נולד' על השירים שלי. אני לא מישהו חדש שמת שישמו אותו. אותי שמעו מספיק, אני כבר יכול לצאת לפנסיה. בינתיים אני סוחב, אבל עוד חושב על פנסיה".
בקיצור, הלך הרעב ליצירה.
"אני עדיין רעב ליצירה, אבל אחר כך אתה משלם על זה כל כך ביוקר, שזה לא שווה את המאמץ. עשיתי את זה, אני נמצא בתחום כבר 40 שנה, וזה לא חדש עבורי לעשות דיסק".
ובנימה אופטימית זו.

 

(פורסם ברייטינג, אוקטובר 2008)

על סוד ההצלחה החמקמק של יהודה פוליקר (וד"ש לג'ורג' מייקל)

"לדעתי, פוליקר הוא מזן שאולי נכחד או שהולך ונכחד!!! הכסף לא עולה לו מעל האוזניים!!! אנשים כיום הופכים עבדים לכסף – פעם אספנו בולים, גוגואים, עטיפות של מסטיקים, גולות, פורפרות וכו', והרגשנו הכי "עשירים" ומאושרים!! כיום אנשים אוספים כסף – הופכים לעשירים אבל לא למאושרים" (אחד הטוקבקים בכתבה ב-Nrg על סירובו של פוליקר לגאידמק)

עם כל הכבוד למוקי, הדורבנים, מאיה בוסקילה ועוד כמה אומנים מהליגה הבינונית, גאידמק ידע שבאירוע יום העצמאות שלו הוא חייב להביא תותח אמיתי. לא סתם זמר מצעדים, לא עוד זמרת פופ שעשתה שניים וחצי להיטים רותחים ומאז נמוגה. לא סתם. הוא ידע שצריך להביא מישהו תותח במיוחד, מישהו שילהיב גם את המנפנפים בעשור החמישי לחייהם, ויריץ אותם ואת כרסם המתפקעת מהמנגל אל הבימה המרכזית. מישהו עם קלאסה. או קלאסיקה.
יהודה פוליקר היה אחד מהפייבוריטיים של אנשיו של גאידמק (כי אתם הרי לא מצפים שהאוליגרך הרוסי עצמו באמת מחזיק בהעדפות משלו במוזיקה ישראלית). לפי פרסום באתר Nrg הוצע לו אף סכום דמיוני המתקרב לרבע מיליון דולר. לא, זו לא טעות: בערך מיליון שקל. לסכום שאנשים מרוויחים במשך חצי חיים סירב פוליקר – ועוד בעבור כמה עשרות דקות על הבמה.

 

 

יהודה פוליקר וברי סחרוף

 

אחרי ההלם הראשוני מהסירוב האמיץ (לא מעט אומנים, תהיו בטוחים, היו מוכנים לשיר סרנדות מתחת לחלונו של גאידמק במשך חמש שנים תמורת רבע מהסכום הזה), נשאלת השאלה: רגע, על מה בעצם? כי עם כל הכבוד לפוליקר, היחיד שקיבל הצעה דומה הוא שלמה ארצי – זמר מצליח יותר, קיסר קיסריה, שרק לאחרונה שחרר אלבום חדש ומצליח. רמי קליינשטיין וריטה, שקיבלו הצעות נמוכות יותר (בסך הכל 170-200 אלף דולר לפי הפרסומים) דווקא נענו להצעה, או שמא לסכומים המפתים, אבל גם הפנייה אליהם מובנת יותר: הם לפחות אומנים פעילים; קליינשטיין שחרר לפני שנתיים את אלבומו "הרבה פנים", וריטה העלתה את המופע הגרנדיוזי בחסות סלקום, "One" (שעלה גם לדיסק ולדי.וי.די) רק בשנה החולפת. אמנם שניהם לא שוסים כאלה גדולים מאז המילניום, אבל בכל זאת, לפחות יש להם עשייה בעברית.
ופוליקר? אין לו אתר אינטרנט רשמי משלו, בעיתונות הוא מוכרז כנעדר של כבוד, אלבום האולפן העברי האחרון שהוא הוציא היה "איך קוראים לאהבה שלי" (2001). קולטים? אחרי שש שנים בלי חומרים חדשים בעברית כל אומן אחר היה נחשב כבר מזמן ל-Has Been ונדחק לשולי ההיסטוריה אחרי תקופה כל כך ארוכה של חוסר מעש מוזיקלי חדשני, אבל הפלא ופלא – לא רק שפוליקר מצליח לשרוד ולהתבסס במעמד הכמעט אלילי שלו, הוא ממשיך להופיע בתדירות נאה, הפורום שלו באתר תפוז שוקק פעילות כאילו ממש עכשיו צועד במצעדי הלהיטים להיטו האחרון, בעיניי המגזינים הוא נחשב תמיד מרואיין נחשק ובלתי מושג, ואפילו פנאי לסרב להצעות של מיליון ש"ח עבור פחות משעה הוא מוצא.

*

כדי לבדוק את ההצלחה המתמשכת והלא-אופיינית של פוליקר שווה לנסוע אחורה בזמן אל תוך הביוגרפיה הייחודית שלו, שמסבירה מדוע הוא אוחז במעמד נחשק בלי לעשות יותר מדי כל כך הרבה זמן – ממש, אגב, כמו ג'ורג' מייקל, גם הוא זמר ותיק עם זיפים נצחיים ומוצא יווני – שנשאר תקוע במיינסטרים הבינלאומי למרות שלא הוציא אלבום ראוי מאז אמצע שנות התשעים.
את הקריירה שלו החל פוליקר (57) בכמה להקות אלמוניות – הנמרים, ברקת וכו' – ולא רבים יודעים שגם כנגן בלהקת הליווי של צביקה פיק. בהמשך הוא הקים את להקת בנזין, שהתפרקה בתום שני אלבומים בלבד, אבל הקריירה המשמעותית ביותר שלו החלה רק באמצע שנות השמונים, כשהחליט לשלב בין רוק למוזיקה יוונית. אלבום הבכורה שלו "עיניים שלי" נמכר ב-70,000 עותקים. שנה אחרי שחרר אלבום הופעה (ברובו), וב-88' יצא "אפר ואבק", שהוקדש ברובו לטקסטים העוסקים בדור השני לשואה, ונחשב לאחר מתקליטי המופת בתולדות המוזיקה הישראלית. בפרויקט מיוחד של המוסף "7 לילות" אף הוכתר כאלבום הישראלי הטוב ביותר מאז ומתמיד.
גם האלבום הרביעי של פוליקר, "פחות אבל כואב", היה הצלחה מסחררת, אבל את כל זה קטע מותו של בן דודו, קובי פוליקר, שנהרג בצבא אחרי שחבר ליחידה הטיח קסדה בראשו. כפועל יוצא גנז פוליקר אלבום אתני שהיה מיועד להפצה באירופה, ופרש מהופעות חיות למשך תשעה חודשים. כשהוא חזר הקדיש לו העיתון המנוח "חדשות" את רוב מוסף יום השישי שלו, מה שרק העצים את ההילה סביב הסופרסטאר. כאן למעשה התחילה החמקמקות של פוליקר, שהיה עד אז אומן נגיש ו"נורמלי". החל מאותה תקופה הוא מיעט להקליט, שידר אווירה מדוכדכת יותר, ואפילו אלבומו הבא, שהוקדש באופן צפוי לקובי ז"ל, היה אינסטרומנטלי ברובו.
האלבום הכפול "הילד שבך" (95') היה פחות או יותר האחרון המצליח-באמת של פוליקר. ליווה אותו אמנם מסע הופעות מוצלח, אבל מבחינה אומנותית נראה שכאן מוצתה ההיסטריה סביבו. האלבום הבא "מוקדם אולי מאוחר" היה שוב אינסטרומנטלי, זה שאחריו, "איך קוראים לאהבה שלי" (01') הצליח אבל לא בטירוף, והתחנה הבאה היתה אוסף (03'). בחודש האחרון יצא אלבום יווני משותף לפוליקר ולמשורר היווני מנוליס רסוליס, שהופץ ביוון ואחרי שלושה שבועות גם בישראל, אבל שוב – זה לא הדבר האמיתי שיגרום לביקור נוסף של הזמר הוותיק בפנתיאון המוזיקה הישראלית.

 

התחושה היא שהמזל העיקרי של פוליקר נובע מהטיימינג המטורף שלו. הוא הצליח בתקופה בה לא היו כוכבים נולדים, והקהל הישראלי היה בעל סבלנות של יותר מ-15 שניות. אמנם רוב בני דורו נכחדו ביחד עם מפץ הגלגלצ הגדול, אבל פוליקר שרד את עידן הקרח בעיקר בזכות המאסטרפיסים הוותיקים שהוציא. בתקופה ההיא כל מי שהגיע למעמד מסוים נחקק לנצח בתודעה הציבורית, במיוחד אם דאג שלא לשרוף את עצמו מבחינה תקשורתית. אז, בעידן של ערוץ 1 שידע להחשיך מדינה שלמה כשסתם התחשק לו, המירכוז של ההצלחה היה דומיננטי מאוד, ומי שהצליח – אשכרה הצליח. היום, מיותר לציין אולי, המצב שונה לגמרי, והמדיה ממהרת להמליך מלכים, ולערוף את ראשם ברגע שהכתר מונח עליו. מאיה בוסקילה של אתמול היא לא מאיה בוסקילה של היום, ואתם מוזמנים להחליף את השם בנינט, רוני, עברי לידר ועוד.
למרות שנהוג ללגלג על ההעדפות של הקהל הישראלי, מבט חטוף ברשימת האומנים הנצחיים – אהוד בנאי, שלמה ארצי, אריק איינשטיין, ארקדי דוכין ועוד – מלמד שאת האומנים שלו מעדיף הקהל מיוסרים, פגיעים, עמוקים ומהורהרים, וכאן משתלב היטב פוליקר, שמעולם לא נתפס כנהנתן, בעל פשרות מוזיקליות או כזה שנעתר לפסטיגלים או לשיתופי פעולה שלא ממש הולמים את המעמד. הכל היה תמיד מוקפד, רציני, שלא לומר איכוצ'י.
וזו כמובן לא היתה תחפושת. פוליקר הוא באמת איש של צער: צער השואה, צער מות בן דודו קובי, צער הגמגום, צער החיים, צער שאצלנו אוהבים. באחרונה הוא התראיין לחדשות ערוץ 10 וסיפר שהיום הוא אדם הרבה יותר חופשי, ואפילו מהגמגום הוא (כמעט) נפטר. החיים מחייכים אליו יותר, והוא מצדו אדם שלם יותר.
פוליקר מודל 2007 – סליחה על הקלישאה, כן? – לא רודף אחרי הכסף. הוא מרוויח יפה מהתמלוגים, ממלא אולמות כמעט בלי להתאמץ או להוציא דיסק ישראלי שיתניע מחדש של הביקוש, ומתפנה אפילו לפרויקטים בשביל הנשמה, כמו האלבום החדש עם המשורר היווני רסוליס. אז נו באמת, נראה לכם שרבע מיליון דולר יוציאו אותו מהפוקוס?

 

(פורסם במקור ראשון מתישהו ב-2007 .רלוונטי גם היום, מן הסתם)

דבר לילדים, הארץ שלנו, פילון, כולנו, אותיות, מעריב לנוער ושות' – על עיתוני הילדים של פעם (והיום)

ילדי הפוסטר
בידורי או חינוכי, מתחנף או תעמולתי, עיתון הילדים החביב עלינו או על הורינו הגיע אלינו פעם בשבוע, וכמה שחיכינו לו. מה קורה עם עיתוני הילדים והנוער היום? ומה חושבים עליהם העורכים של פעם? (פורסם ב"מקור ראשון", אוקטובר 2008)

 

אורי אורבך הצעיר לא היה ממש מרוצה מהתנאים עד לגג, ואולי היה צריך אפילו לומר תודה שבכלל יש גג. אבל זה היה בשבילו עניין של מסירות נפש: להוציא לאור מדי שבוע גיליון של 'אותיות', העיתון ששינה את פני עולמם של הילדים הדתיים בישראל. אורבך העורך, ועוד שני עובדים ורבע, ישבו במשרד קטנטן שחלק מהזמן שכן בחדר צדדי של בית דפוס, בדרך לשירותים. את החומרים מהכותבים קיבלו בכתב יד שהיה עליהם לשבת ולפענח. גם נושא השכר היה בעייתי. לא גובה הסכום כמו האתגר לקבל אותו בכלל.
זה, פחות או יותר, מה שמספרים כל עורכי עיתוני הילדים והנוער של פעם. רבים מאיתנו זוכרים עד היום את עיתוני ילדותנו: הם מילאו חלק מרכזי בחיינו התמימים, בעידן שבו הטלטקסט היה הדבר הכי חדשני בסביבה. אבל נראה שזה לא ממש עזר להם, ולמעשה כולם נסגרו או עברו שינויים מפליגים שמקשים אפילו על מייסדיהם לזהות את הצאצאים.

 

 

 

הקרמלין ולאה גולדברג

עיתון הילדים הפופולרי הראשון בארץ ישראל היה 'דבר לילדים', שהחל להופיע בנפרד מעיתון האב ההסתדרותי ב-1936. ב-1945 החל להופיע 'משמר לילדים', ושש שנים לאחר מכן גם 'הארץ שלנו', לבקשתו של הילד עמוס שוקן מאביו גרשום. הילדים הדתיים-לאומיים קראו את 'הצופה לילדים', שהופיע אף הוא כחוברת עצמאית. מבוגרים רבים מתרפקים היום על אותה רביעייה מובילה, אולם היו לה גם צדדים מחמיאים פחות: עיתוני הילדים ההם עסקו במרץ בהכוונה פוליטית.
"'משמר לילדים', שהיה קשור למפ"ם, אחז באוריינטציה סוציאליסטית חזקה, ובראשית שנות החמישים נטה מאוד לכיוון ברית המועצות", מפרטת ד"ר רימה שיכמנטר, שחקרה את עיתונות הילדים של ראשית המדינה. "'דבר לילדים' היה פועלי גם הוא, אבל הרבה פחות קיצוני ולוחמני. הוא ניסה להציג חזות ממלכתית יותר. 'הארץ שלנו', כעיתון-בן של 'הארץ', ניסה להיות המענה הבורגני לעיתונות הפועלית. הוא היה הרבה יותר מגזיני. האחרים התבססו על ציירים, ואילו הוא הביא יותר צילומים. היו בו יותר כתבות ופחות סִפרות. הוא ניסה כביכול להתנער ממעורבות פוליטית, אבל גם זו היתה אמירה פוליטית. היו לו נטיות יותר ליברליות, אוניברסליות".
אפילו בחירת הסיפורים בעיתונים, אומרת שיכמנטר, היתה אידיאולוגית. "למשל, ב'משמר לילדים' היה תרגום מסיבי מסיפורת סובייטית-אידיאולוגית. יעקב רבי כתב שם בשנות הארבעים והחמישים מדור שבועי בענייני דיומא, שלפעמים נשמע כאילו הוכתב מהקרמלין. עם מותו של סטלין אף פורסמה הודעה: 'שמש העמים איננו'. גם ב'דבר לילדים' היתה הכוונה ברורה במדורי האקטואליה".

 

הקוראים אז לא היו מספיק מתוחכמים כדי לא להבחין בתעמולה?
"זה לא עניין של מתוחכמים או לא. כולם הבחינו בתעמולה, אבל לא חשבו שזה לא ראוי לילדים. חינוך פוליטי נתפס אז כרצוי ומקובל. עיתוני הילדים השקיעו המון מאמצים בחשיפת הקוראים לעניינים פוליטיים ואפילו לקנוניות פוליטיות. ב'משמר לילדים' יש אפילו הסברים מסובכים על קונספירציות. חשוב לציין שהעיתונים האלה, במיוחד 'משמר' ו'דבר', היו במות למיטב יוצרי ספרות הילדים של התקופה. לצד האוריינטציות הפוליטיות המובהקות הם ניסו להיות נושאי דגל הספרות. הם לא היו רק אידיאולוגיים". לאה גולדברג, למשל, הרבתה לכתוב ב'משמר לילדים' וב'דבר לילדים', ופנחס שדה פרסם בתדירות גבוהה ובשמות עט ב'הארץ שלנו'.

עידן העיתונות המגויסת החל להתעמעם במחצית השנייה של שנות החמישים. בתקופה זו החל להופיע השבועון 'מעריב לנוער', ותרבות הפופ החלה לחלחל לישראל. מעט לפני כן, בשנת 52', הוקם 'אצבעוני' שהיה אף הוא חף ממפלגתיות. עד שנות השמונים המכירות של השלישייה הוותיקה צנחו בהתמדה. הקוראים הצעירים החלו להעדיף בשער שלהם את עפרה חזה על פני מודעות אבל על לכתו בטרם עת של סטלין.

 

כולנו יודעים כתיב וכתב

עם 3,000 קוראים בלבד לכל עיתון, 'דבר לילדים', 'משמר לילדים' ו'הארץ שלנו' הבינו שאין להם זכות קיום בנפרד. כך נולד ב-1985 העיתון המאוחד 'כולנו'. לעורך מונה דוד פאיאנס, עורך 'דבר לילדים'. התוצאות היו מרשימות: מתפוצה של 9,000 עותקים בשבוע לשלושת העיתונים ביחד, טיפס העיתון הפופולרי ל-42 אלף בתקופת השיא, לקראת סוף שנות השמונים. אולם המספר השתנה ל-24 אלף אחרי שמשרד החינוך אסר על כניסת סוכני מכירות של עיתוני ילדים אל בתי הספר – החלטה שהתבררה בדיעבד כמכה לענף כולו.
לאחר שבע שנים בתפקיד ביקש פאיאנס לפרוש, ובמקומו מונה קובי ניב, אך עד מהרה פרש גם ניב שכן העיתון נמכר לאחד הכתבים שלו, אורן ציבלין. בימי ציבלין העיתון הלך ודמה ל'מעריב לנוער'. בשנת 2000 הוא נסגר. "לא עקבתי אחריו בתקופה הזו", אומר פאיאנס. "בכל זאת, אחרי 19 שנים בעיתונות הילדים עייפתי מזה".
עד כמה הרצון לחנך את קוראי 'כולנו' היה מרכזי?
"'כולנו' לא היה עיתון דידקטי בעיקרו. 'דבר לילדים' היה בעל מגמה לחנך, כי זה הקו שבשעתו הנחה את ברל כצנלסון כשהוא יסד את העיתון. הוא אמר שזה צריך להיות חבר כתוב שיחנך. נושא החינוך ירד במשך השנים, והמגמה היתה יותר לתת הנאה ומידע. ב'כולנו' היו דברים כמו פופ, שאם הייתי מכניס ב'דבר לילדים' המייסדים היו חוטפים שבץ. לא חשבנו שהעיתון צריך לחנך, אלא ההורים ובית הספר. העיתון צריך להיות דבר שנעים לקרוא".
העורך המיתולוגי, שהיום נמצא כבר בעידן הפנסיה שלו, זוכר לחיוב במיוחד את הכת"צים (כתבים צעירים) של העיתון. "סיון רהב למשל. הכת"צים לא עשו פדיחות משום, שלתפקיד נבחרו ילדים מוכשרים במיוחד. חלק מהכתבות היו מדהימות".

 

שילמתם להם?
"לא, מה פתאום! זו הכשרה וטיפוח, אז מה פתאום כסף? לא היינו דור חומרני שבו הכול נמדד בכסף. ראינו בזה ייעוד לטפח כישרונות צעירים. שילמנו את ההוצאות שלהם והסענו אותם למקומות שהיה צריך להסיע. בשבילם זה היה כבוד גדול להיות עיתונאי צעיר. גם השקענו בהם ושמרנו איתם על קשר קבוע, הסברנו מה כדאי לשפר".
פאיאנס סבור שעידן הטלוויזיה, המשחקים האלקטרוניים וכמובן האינטרנט הרגו את רוב עיתוני הילדים. "אתה רואה את זה, אגב, גם בתוצאות הלימודיות. כשהיה עיתון קראת את הכתבות, וזה גם עזר לך בלימוד כתיב. התופעה של שגיאות הכתיב והסגנון הקלוקל לא היתה אז בכלל. בטלוויזיה לא מלמדים אותך איך לכתוב, והיום גם ילדים בגיל מבוגר יחסית עדיין כותבים בשגיאות".

יש מקום לעיתוני ילדים ב-2008?
"תמיד היה ותמיד יהיה. העניין הוא שהיום לא מכוונים את הילדים לקרוא אותם. כתוצאה מכך הם הפכו בלתי רווחיים, וכיום על כך קמים ונופלים עיתונים. לדעתי אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור".
גם משניות יכולות להיות קומיקס
המקבילה הדתית ל'כולנו' היתה 'אותיות', שהופיע תחילה בעריכת אורי אורבך (וסגניתו המוצלחת במבי שלג, שבהמשך לקחה פיקוד). העיתון יצא לדרך לאחר שחבר'ה צעירים יוצאי ישיבת מרכז הרב, שהקימו הוצאת ספרים ושמה 'נחלה', הציעו לאורבך להקים את המיזם. כעבור חודשיים, בקיץ 1987, העיתון כבר נחת בדוכני העיתונים, בהתחלה כדו-שבועון, לאחר מכן כשבועון, ולאחר שנקלע לקשיים כלכליים – שוב כדו-שבועון.
"עיתון הילדים הדתי היחיד שיצא עד אז היה 'זרקור', שקיים עד היום ופונה יותר לציבור החרדי-חרד"לי", מסביר אורבך. "רצינו לעשות עיתון שפונה יותר לציבור הציוני-דתי, שיהיה יותר קליל מבחינת התוכן. העיתון היה צבעוני, וזו בכלל היתה תחילת תקופת הצבע. הוא התייחס למדינה ולספורט ולטלוויזיה וליהדות ולהומור, שזה היה חידוש גדול. מילאנו נישה שהיתה חסרה בבירור. לתלמידי הממלכתי-דתי לא היה עיתון מובהק".
"היינו ממש שניים-שלושה אנשים: אני, במבי ועורך גרפי. היתה מגיהה ברבע משרה, שלימים הפכה לאשתי. מסביב היו גם שי צ'רקה ואורי פינק, שדי התחילו את דרכו בעיתונות אצלנו. אז גם היה יותר קשה לעבוד, כי לא היה לכל אחד מחשב. לעיתון לא היה המון כסף. הוא עבר גלגולים ומשברים כלכליים, כדרכם של עיתונים. מ'נחלה' הבעלות עברה אל 'כולנו', לא לפני שהעיתון נסגר לחודשיים. אחרי עידן 'כולנו' רכשה אותו 'מעגלי אורות' של חנן פורת וחיים פלק, שממש הצילו וחילצו אותו מהמשבר. אחר כך הבעלים היו ספריית בית-אל. העיתון מחזיק, ואפילו הקימו את 'סוכריות', עיתון לילדים קטנים יותר".
עורכת העיתון בשנים האחרונות היא לירון נגלר-כהן. לפני שנה חגג 'אותיות' עשרים שנה, ולרגל המאורע התקבצו כל העורכים לדורותיהם למקום שבו צולמה תמונת השער הראשונה, גן הוורדים של הכנסת, ושחזרו אותה – כלומר החזיקו, כמו הילדים דאז, אותיות גדולות המרכיבות את שם העיתון. אורבך מספר שגם בשנים האחרונות השתדל לתרום לעיתון, למשל בקומיקס משותף עם שי צ'רקה, בגלל הקשר הנפשי שלו למיזם.
'אותיות' הוא כבר לא מה שהיה פעם. אפילו לא רואים אותו בחנויות.
"כי הוא בעיקר עיתון למנויים. אבל כן, הוא עבר שינויים. היום השוק תחרותי מבעבר, והגירויים האחרים גדולים יותר. אז היתה בזה יותר ראשוניות. עצם העיתון היה חידוש. 'אותיות' הראה ומראה שאפשר לעשות עיתונות לציבור דתי ברמה שלא נופלת מעיתונים אחרים. היה לנו מדור פרשת שבוע שחגי סגל כתב בצורה חדשותית, היה הקומיקס המשנאי של שי צ'רקה 'בבא' – כלומר יצקנו תכנים של יהדות ומסורת בקנקנים חדשים בצורה מקצועית. זה החידוש העיקרי. וגם זה שלא פחדנו להעז. זה ההישג של המערכת עד היום, ועובדה ש'אותיות' מחזיק יותר מעשרים שנה".
היתה תחרות עם עיתוני הילדים החילוניים?
"העיתונים החילוניים יותר התחרו עם הטלוויזיה. אצלנו עדיין יש, אני רוצה להאמין, תמימות. לא התחילו להתבייש לחנך. ויש גם העניין של השבת, שבה קוראים יותר עיתונים".

 

 

ווקמן לכל קורא

'כולנו' ו'אותיות' היו עיתוני ילדים אהובים אבל צנועים יחסית. 'משהו', לעומת זאת, היה מגזין בוטיק. רובו הודפס על נייר צבע, היתה לו גרפיקה מהסרטים, קוראיו זכו לשלל צ'ופרים כמו מדבקות עם כיתובים בנוסח קבוע – "דיבור חדיש זה משהו!", "דורון מזר זה משהו!" וכן הלאה – והתחושה היתה שמדובר בעיתון ממש מפנק, מעבר לתכנים האיכותיים שהוא העניק לקוראיו. מפנק כמו, נו, כוס תה: הבעלים היתה חברת 'ויסוצקי', ולקומיקס המוצלח שפרסם שם מישל קישקה קראו 'מיסטר טי'.
'משהו' נולד כשב'עולם האישה', גם הוא בבעלות ויסוצקי, החליטו להקים מדור לילדים. ההתלהבות גאתה ובישיבה כלשהי מישהו זרק, "אם כבר, למה לא להקים עיתון שלם לילדים?".
"זה קורה רק פעם בחיים שנותנים לך משאבים ואומרים לך 'הנה, לך תקים עיתון'", מספרת בהנאה גלויה העורכת-המייסדת עפרה גלברט-אבני. "היינו במערכת רק שלוש עובדות, ונעזרנו בפרילנסרים מבחוץ שהגשימו את המשאלות שלנו. היה פשוט כיף. זה היה העיתון הראשון לנוער שיצא בצבע על נייר כרומו מושקע, עם כל המדבקות והפוסטרים והשטויות. בגללנו 'מעריב לנוער' עבר לצבע, בגללנו 'כולנו' הרחיב את הצבע, ובגללנו יצא 'מעריב לילדים'. ניערנו את כל עיתוני הילדים והנוער של אז. אני זוכרת את הקרבות, את נציגי העיתונים שנכנסו לכיתות והתחרו מי יציע צ'ופרים גדולים יותר למנויים – ברמה של ווקמנים וילקוטים יוקרתיים. זה היה מגעיל בעיניי. העתיקו מדורים, העתיקו צ'ופרים. הקושי שלנו היה שלא עמד מאחורינו עיתון, כך שלא קיבלנו פרסום חינם כמו שקיבל למשל 'מעריב לנוער' ב'מעריב'".
המקוריות, התעוזה והצ'ופרים לא עזרו ל'משהו' לשמור את ראשו מעל המים. גם לא המדגמים שערך לקראת הבחירות לכנסת, ולא החדשנות במעבר למחשב ("אני זוכרת שנסענו כולנו לקורס מיוחד ללמוד את מעבד התמלילים איינשטיין") ואפילו לא תחושת השליחות ("היום כל אחד אומר שליחות, אבל זה באמת מה שהרגשנו"). "משהו" הופיע שנים אחדות ונסגר בראשית של שנות התשעים בגלל בעיות כלכליות. כן, שוב אותה סיבה מסחרית של מינון מודעות נמוך. גלברט-אבני מספרת שהם רצו להישאר באותה רמת נייר, היקף ופינוקים, אבל זה עלה הרבה כסף, והבעלים לא עמדו בזה.
"ניסינו לכוון גבוה", היא מספרת. "למשל במדור 'משהו שכדאי לדעת' בדקנו איך עושים נייר ואיך עושים שוקולד – הלכנו לבתי חרושת ופשוט ראינו איך מייצרים. היה גם מדור 'משהו בתשובה' שבו פרסמנו שאלות מעניינות של ילדים – איך מנווטים, איך עושים סנפלינג וכן הלאה. זה היה חידוש, שלא עסקנו רק בפופ וביחסים. נראה לי שהילדים אז היו חושבים יותר. אני מדפדפת עכשיו בגיליונות שלנו ורואה כתבות נהדרות: איך מאמנים כלבי משטרה, איך ספרי ילדים יכולים להפוך לכלי משחית אפרופו השואה, ועוד ועוד. התייחסנו לילדים ברצינות. זה נמכר יפה עד שצצו מתחרים. תחרות זה דבר טוב, אבל לפעמים היא מקצצת כנפיים. לכן מבחינה מסחרית לא עמדנו בתקציב".
היום היית חוזרת על ההרפתקה?
"לא. כי הזמנים השתנו. היום אני יותר משקיעה את היכולות שלי בכתיבה ועריכה של ספרים. אני מאמינה שספרים יישארו, על אף כל התחרות מסביב. עיתון הוא לא משהו שנשאר".

 

הפיל ממשיך לעופף

דמות בולטת שבהחלט נשארה בעיתונות הילדים והנוער, ואף העמיקה את אחיזתה בה, היא איטו אבירם, שעד היום עבר בערך את כל תחנות עיתוני הילדים. הוא התחיל ככתב נוער ב'מעריב לנוער', התקדם שם לתפקידי כתב בכיר ועורך משנה, ערך את 'ראש 1', ובהמשך גם את 'ראש צעיר' ו'טבע הדברים'. היום הוא עורך 'פילון' המחודש ואף שותף לאורן ציבלין בבעלות עליו. בעבר עבד ציבלין מתחת לאבירם ב'מעריב לנוער' ככתב צעיר.
'פילון' ההיסטורי נולד באמצע שנות השבעים. במהלך שנותיו כדו-שבועון הוא נסגר ונפתח כמה פעמים, אבל איכשהו הצליח לשרוד, גם בזכות תמיכה כלכלית לא מבוטלת מבנק דיסקונט – עד הסגירה הסופית ב-1993. לפני שנה הוקם מחדש, שוב כדו-שבועון. "אנחנו מנסים לעמוד בסטנדרטים המאוד קשוחים של העיתון מהגלגול הקודם", אומר אבירם. "כמובן, עברו 15 שנה והסטנדרטים אחרים לגמרי. אבל עדיין זה עיתון מאוד מאויר, שלא מנסה להכניס את הילדים לעולמות המבוגרים, ומתעסק בעיקר בעולמות של פנטזיה ודמיון. הוא מיועד לבני ארבע עד שמונה, ואנחנו מאמינים שעיתון לגיל כזה צריך להיות תמים ומנותק מהמציאות המסחרית. אין אצלנו מותגים, ידוענים, או כל דבר אחר מהסוג הזה. יש לנו הקומיקס 'סופר פילון', שהוא ההקשר היחיד למותג, וגם זה לא ממש. הוא עוסק בכסף ובחסכונות כמשהו תדמיתי לדיסקונט, אבל לא יותר".

 

 

יהיה מיותר לשאול אם מבחינה כלכלית זה משתלם?
"מישהו אמר לי פעם שעיתון ילדים אף פעם לא משתלם. יש בזה אמת. אני הרבה בענף הזה, ותמיד היו בעיות. ב'מעריב לנוער' היו כמה שנים טובות, שבהן אפילו תמך בעיתון האב 'מעריב', במקום שזה יהיה להפך. 'פילון' מצליח להרוויח טיפה, בעיקר הודות לזה שבנק דיסקונט קונה מאיתנו כ-10 אלפים מנויים מדי חודש. זו אחת הסיבות שאנחנו כיום עיתון הילדים הגדול ביותר. יש חודשים שבהם אנחנו מדפיסים 50 עד 70 אלף עותקים. גם חברות גדולות אחרות רוכשות מאיתנו כמויות גבוהות של גיליונות מפעם לפעם, וזה בהחלט עוזר. יסוד הכרחי נוסף הוא שיתוף פעולה של הורים; אין צ'אנס שילדים לבד ירצו אותו ללא עידוד ההורים".
ומבחינתך האישית, זה לא ממצה להישאר כל כך הרבה שנים בענף, ועוד ללכת כביכול אחורה בגיל – מצעירים לילדים?
"זה מאוד מתאים לי מסיבה אישית. אני אב לא רק לילדים מבוגרים אלא גם לזוג תאומים, בן ובת, בני חמש וחצי. לאחרונה התחלתי גם לכתוב סיפורים לג'רוזלם פוסט. האמת היא שאני מסתדר מצוין, זה מתאים לי. אני גם עושה דברים אחרים בחיים. יש לי אתר חדש, 'התרשמות', שפונה ברובו למבוגרים".
תחנה נוספת בקריירה הארוכה של אבירם היתה עריכת 'ראש צעיר' בראשית העשור. לפני שלוש שנים גם הוא נסגר. "הוא היה מלכתחילה עיתון דל תקציב", מסביר אבירם. "הוא יצא פעם בחודש ועמד בראשו אדם נחמד שבינו לבין הבנה בדינמיקה של הוצאת עיתונים המרחק היה רב. תראה למי בעצם יש עיתונים היום: יש 'אצבעוני' שפשוט ממחזר חומרים בקביעות, ויש עיתונים שיש להם אבא כמו 'מעריב' ו'ידיעות'. מתי ראית שמישהו הביא עיתון חדש? מה שאורן ציבלין ואני עשינו לא שכיח. הקושי שלנו נבע מתרבות התשלומים בארץ. גופים משמעותיים ששיתפו איתנו פעולה לאורך כל השנה עדיין לא שילמו לנו אגורה אחת, ומושכים חוב כבר שנה. אין בושה, ממש אין. חשוב לציין שזה לא כולל את דיסקונט, שנותן לנו סכום יציב".
אם זה ימשך ככה, גם פילון ייעלם?
(נאנח) "אולי".

 

כשמעריב לנוער עסק בנוער

תחום עיתוני הילדים רחב למדי – לא הזכרנו, למשל, את 'דובון' ואת 'פשוש', את 'עולמו של דיסני' ואת 'מקור לילדים' שלנו – ואילו בתחום הנוער היו כאן בעיקר שני עיתוני נוער. 'מעריב לנוער' הוותיק, ו'ראש 1' מבית 'ידיעות', שהוקם ב-88', צלע בתחילת דרכו, אולם בסופו של דבר הצליח להדביק את הפער בינו לבין 'מעריב לנוער', ואף עבר אותו במעט בסקר טי-ג'י-איי שנערך ב-2006, האחרון עד כה שבדק את הנושא.
תור הזהב של 'מעריב לנוער' נרשם בעיקר בשנות השמונים, בימי העורך המיתולוגי אמנון בירב, שערך אותו בין 72' ל-93'. תפוצת השבועון זינקה מ-4,000 ל-100 אלף בתקופת השיא. כשבירב נכנס לתפקיד הוא מצא לדבריו עיתון קטן, כמעט ללא מדורים, ועם כתיבה ארכאית. "התנאי שלי לקבלת התפקיד היה להגדיל את העיתון ב-50 אחוז, לעבור לכריכה צבעונית, ולמנות, לראשונה, מנהל מחלקת מודעות שיאפשר את כל זה כלכלית".
העיתון החל להעסיק כותבים אטרקטיביים כמו איטו אבירם, אורן ציבלין, סמדר שיר ומשה יהלום, והשיק את מדור הקומיקס של אורי פינק, 'זבנג', שממשיך לנשום עד היום בצורת עיתון קומיקס נפרד. ההצלחה היתה מסיבית (תכף איטו אבירם ירחיב עליה), אולם פרישתו של בירב מעריכת העיתון נשמעת מסעירה הרבה פחות. "כשנמרודי רכש את מעריב הוא הציע לכל הוותיקים בעלי המשכורות הגבוהות תנאי פרישה שאי אפשר היה לסרב להם. אז אני ועוד 25 עיתונאים במעריב לא סירבנו", הוא אומר בחיוך.
מה דעתך על מעריב לנוער של היום?
בירב: "האמת היא שאני כמעט לא רואה אותו. בפעמים הבודדות שאני כן רואה, אני חושב שהוא למעשה מדשדש בין הרצון להיות פופולרי לבין הקשיים המובנים להתחרות בעיתונים אחרים וגם בגופים שלא היו אז – טלוויזיה רב ערוצית, אינטרנט ועוד. אבל לא צריכים להרים ידיים, צריך להילחם. יש מקום לעיתון נוער, אבל אולי באמת צריכים לפנות אל הנוער בדרך אחרת. אם זה היה תחת אחריותי הייתי לוקח את העיתון לכיוון הרבה יותר דידקטי ממה שהוא היום. כשהסתכלתי על העיתון בשנים האחרונות לא מצאתי מה לקרוא. היו הרבה תמונות, הרבה צבע, הרבה כוכבים, אבל מעט תוכן".
פאזה דידקטית תצליח בעידן כל כך רדוד?
"נוער שלוקח עיתון ביד רוצה למצוא חומר קריאה מעניין שמתאים לו. אלה שלא מחפשים חומר קריאה יסתפקו ממילא בטלוויזיה ובמחשב. לכן אני מאמין שדווקא היום חומר קריאה רציני ומעניין הוא הפתרון לעיתון בכלל, ובוודאי לעיתון נוער".

 

 

גם איטו אבירם לא נשמע נלהב במיוחד מעיתוני הנוער של היום. הוא לא בטוח שבמערכות העיתונים יש הבנה לערך המוסף שמוצרי הדפוס אמורים לספק בהשוואה למדיה האחרת. "רכילות ומסחור זה לא מה שיתן את הפוש", הוא חורץ. "הייתי עושה את זה אחרת. אבל אתה יודע, יכול להיות שפג תוקפי במובן הזה. צריכים להציע משהו שונה לגמרי, אבל איכותי. לא בורקס להמונים. למוצר איכותי תמיד יהיו קוראים".
אבירם מספר שהיום 'מעריב לנוער' ו'ראש 1' (שאותו ערך בשנות התשעים) לחלוטין לא מדברים אליו. "אני לא רוצה להגיד שאני בז להם, כי אני בסך הכול מכיר את הדינמיקה שעומדת מאחורי השיקולים של הכותבים והעורכים. אבל אני פשוט מרחם עליהם. וגם על הקוראים. הילדים שלי לא יתייחסו לעיתונים כאלה בכבוד. בתקופה שלנו העיתון התעסק בנוער. הכתבות היו על נוער – על ילדה יוצאת דופן, על צרות של ילדים, על תופעות של נוער. אנשים שלחו מכתבים למערכת וממש התחננו שנכתוב עליהם סיפורים. אלה הסיפורים שהדליקו שבוע אחר שבוע את הקוראים שלנו.
"באותה תקופה היה מדור בידור קטן שערך יוסי חרסונסקי. בהמשך עברנו לשערים של כוכבים כמו מייקל ג'קסון, אבל הנושא היה עדיין בפרופורציה. היום תפתח עיתון ותראה שכולו ליקוק אחד גדול לכוכבים האלה. למה היום אין סיפורים כמו 'יעל ואני'? אפילו הגרפיקה שם בלתי אפשרית ומקשה על הקריאה. יוצרים עימוד תזזיתי בגלל שכביכול גיל הנעורים הוא תזזיתי, וזו טעות. אבל מה לעשות, היום הגרפיקה שולטת, לא המילה הנאמרת. מנהל הפרסום הוא המחליט. העורך הוא רק עוד אחד ממקבלי המשכורת שם".

 

ראש אחד מעל המים

קצת מפתיע לשמוע, אבל רק בדיעבד הבין אבירם את הווליום של ההצלחה, כהגדרתו. בימי השיא של 'מעריב לנוער' הוא היה בשנות השלושים בחייו, ולדברו לא קלט את משמעות החדירה של עיתונו לחייהם של רבבות בני נוער. "אני זוכר שתמיד היתה במערכת תחושה של 'או-קיי, אנחנו מגיעים אל הנוער, אבל זה כלום לעומת העיתונים הגדולים, מעריב וידיעות'. בדיעבד אני חושב על כך שעסקנו בכמויות אדירות של תגובות שכל הזמן הגיעו, בעיקר בצורת מכתבים למערכת. פעם בשנה, כשבחרנו כתבי נוער, הגיעו גם 5,000 מכתבים – כמות שממלאת כמה וכמה שקי דואר ענקיים ודחוסים. לא היתה לנו שום אפשרות למיין הכול".
כולם רצו להיות כתבים?
"התואר 'כתב נוער' הקנה לך יוקרה וזוהר, ואם ידעת להשתמש בו כהלכה יכולת להגיע לתקשורת גם אחרי כן. בגלל זה היתה התנפלות. ההצלחה הגיעה גם בגלל שאנשים הכירו את שמי, שלחו מכתבים, שלחו פקסים. למזלי לא היו סלולריים ואמצעי הטרדה אחרים. קבוצות תלמידים, כיתות שלמות, היו מגיעות לסיור בדפוס מעריב. התנאי של הילדים היה שאחרי הדפוס מגיעים לדבר איתי. הנוהל היה שהיו מתקשרים אליי, הייתי יורד למטה, נכנס לאולם, מחייך, אומר שני משפטים, קוצר את התהילה שאז לא הייתי מודע לה, ואז חוזר למעלה וממשיך לעבוד כמו פקיד טוב".
בכלל, הוא מוסיף, "האווירה בעיתון היתה מצוינת. העורך אמנון בירב היה אישיות של ממש, האבא של כולנו. זו אווירה שקצת קשה לראות במקומות עבודה אחרים. היו גם אירועים משפחתיים שבהם כולם השתתפנו. עד היום זה קורה אצל יוצאי העיתון מאותם ימים. אמנון חגג לא מזמן 70, וכולנו הגענו. לעומת זאת, ב'מעריב לנוער' של היום לא זוכרים אותי, אולי בגלל שהעיתון עבר הרבה תהפוכות. מעולם לא התקשרו אליי, מעולם לא ערכו איזשהו כנס מחזור. את הפנסיונרים של הצבא, המשטרה וחברות היי-טק, לא שוכחים. אז יש אנשים שיודעים להעריך את הדור הקודם, ויש כאלה שממשיכים הלאה".
ב-92' יצא אבירם לשליחות בארצות הברית מטעם הסוכנות. לאחר שחזר ב-94' קיבל הצעה לכתוב ב'מעריב' עצמו, אולם העדיף ללכת על הצעה מעניינת יותר: לעבור לצד השני של הכביש ולערוך את 'ראש 1', מבית 'ידיעות אחרונות'. התקופה הזו היתה הרבה פחות מוצלחת מבחינתו. לא היתה שם אותה אווירה, ופתאום התחוור לו שהעורך, איך לומר, לא ממש עומד בראש העיתון. "היתה שם מנהלת, בחורה שלמדה שיווק, והיא נתנה את הטון וקיבלה גיבוי מ'ידיעות אחרונות'. הפכתי למין מנהל תוכן, לא יותר, שצריך להתיישר לפי רצונותיה של אשת שיווק.
"אחרי שעזבתי המצב החריף. העורכת אחריי היתה בוגרת לשון באוניברסיטה שעבדה שנתיים כמגיהה בעיתון, ואז הפכה לעורכת ראשית. הייתי המום. זה הרי התחיל מאוריאל אופק, ברל כצנלסון ואחרים, שהיו אבות עיתוני הנוער הראשונים. לא שאני מציב את עצמי לצידם; אני שייך לאיזשהו דור ביניים. אבל לא ייתכן שאדם שכל ניסיונו הוא שנתיים הגהה יהיה עורך עיתון".

 

הומור שחור וערכי ציונות

אלון צרפתי, עורך 'מעריב לנוער' ו'מעריב לילדים', דוחה את הטענות על הידרדרות. "כצרכן אובססיבי בנערותי של 'מעריב לנוער' בעריכת בירב, אני לא זוכר שהמגזין פרסם כתבות על מדע וטבע", הוא אומר. "שעריו עוטרו בצילומי סלבריטאים, ובתוכו היו כתבות עם הרבה תמונות והרבה כוכבים. אני יכול רק לשער שאמנון בירב השכיל בזמנו להבין שאם הוא לא יתקדם עם הראש של בני הנוער הוא יאבד אותם. זו הסיבה לדעתי שהוא יזם את תחרות 'נערת השנה' ואת המדור 'על בנים ועל בנות', שנחשבו לפורצי דרך וגרמו לרבים מההורים להחרים את העיתון. ובקשר לאיטו אבירם, אני מקווה שהוא ימשיך לעשות חיל בעריכת 'פילון'".
אתה שייך לאסכולה שרואה בעיתוני הנוער מוצרי פופ ובידור לכל דבר, או לזו שמאמינה שיש לחדד בה את הפן החינוכי?
"כדאי להפריד בין עיתוני נוער וילדים. ילדים צמאים למידע בסיסי, וקל יותר לגרום להם לקרוא. לכן ב'מעריב לילדים' אנחנו מפרסמים כתבות רבות שמעשירות את עולמם, כגון כתבות ומדורים בנושאי מדע וטבע, היסטוריה, גיאוגרפיה, העשרת השפה העברית, לימוד אנגלית ועוד. כשמגיעים לגיל הנעורים, מתברר שבני הנוער לא קונים את הדידקטיות הזו. וכאן יש באמת התלבטות: האם לדחוף להם כתבות על מדע וטבע ולקחת בחשבון שהם פשוט לא יקראו אותן, או לתת להם כתבות שמרתקות אותם, בין היתר על גיבורי התרבות שלהם.
"אנחנו מנסים לשלב בין הדברים בחוכמה: כתבות על סלבריטאים לצד כתבות על תופעות טבע, על בני נוער שמתנדבים, על סובלנות, דימוי עצמי, חינוך ועוד. השער היה ויהיה צילום של כוכב, כי זה מה שהקהל רוצה, אבל בתוך העיתון יש מגוון עצום. אולי בעיני מבוגר מדובר בחומרים רדודים ובגיבורי תרבות שטחיים, אבל לא הוגן לשפוט את זה במשקפיים של מבוגר.
"ומעל לכול, חשוב לזכור: ייעוד מרכזי שאנחנו רואים לנגד עינינו הוא החזרת חדוות הקריאה. ואם הדבר ייעשה באמצעות כתבות על נינט ועל הראל סקעת – שיהיה. אחרי שבני הנוער יתגברו על מחסום הקריאה, יהיה להם יותר קל לקרוא ספרות עשירה יותר".
הובלת לאחרונה שינוי גדול ב'מעריב לנוער'.
"בעקבות מחקרים, סקרים וקבוצות מיקוד שביצענו הגענו למסקנה שבני הנוער מחפשים מענה לכמה צרכים עיקריים, שחסרים להם באינטרנט או בעיתונים של 'גדולים': הומור שחור, התעסקות בבעיות שלהם – אהבה, דימוי עצמי, החברה ואני – וכן תרבות, אופנה, מחשבים ושעשועונים. 'מעריב לנוער' החדש מאגד בתוכו את כל הצרכים האלה לכדי 100 עמודי כרומו, עם השתתפות אקטיבית של בני הנוער. החזרנו את כבודם של כתבי הנוער, והם כותבים ועורכים את מרבית חלקי העיתון. אנחנו בעצם רק מפקחים ממעל. גם הקוראים עצמם כותבים חלק נכבד במגזין, כיוון שלבני הנוער יש רצון עז לכתוב, ורובם מחפשים במה ראויה.
"במגזין יש מומחים שעונים על שאלות ומייעצים, כמו יובל עילם שעונה על שאלות בנושאי גיוס לצבא, רופאי בית החולים 'איכילוב' שעונים על שאלות בנושאי בריאות ומיניות, ופסיכולוגית קלינית שעונה על מצוקות אישיות. אין במגזין גסויות, ואנחנו מקפידים להיות נאמנים לערכי המוסר, הציונות והסובלנות. מעבר לכך, לשמחתי המגזין היה ונותר רווחי, ומאז שהשקנו את המוצר החדש יש עלייה עצומה של מנויים ושל קונים בקיוסקים. זה רק מוכיח כמה גדול הביקוש לעיתונות נוער היום".
מה ההבדל העיקרי בין 'מעריב לנוער' מודל 88' ומודל 08'?
"לגבי תכנים, אני לא חושב שיש שוני של ממש. רוב המדורים שהיו בעבר פופולריים, עדיין נחשבים כך. מה שהשתנה מאז הוא בעיקר זהותם של גיבורי התרבות. במקום ירדנה ארזי יש כתבה על נינט, במקום שער עם דודו טופז יש שער עם צביקה הדר, ורק במקום צביקה פיק יש עדיין צביקה פיק".

דויד ברוזה: "כנראה שהקהל בארץ מחפש אותי בעברית, פחות באנגלית או בספרדית" (5 שאלות)

5 שאלות עם דויד ברוזה
אלבומו הכפול והדי.וי.די של מופע הזריחה במצדה (התו השמיני) יצאו לאחרונה

אז מה, הרומן עם מצדה עדיין לא הסתיים?
"זה קיים, חי ונושם לפחות פעם בשנה בקיץ, רצוי בט"ו באב. מבחינתי זה אחד המקומות המרגשים להופעות ובכלל. זה האלבום השלישי שאני מקליט במצדה. שם אני נמצא לא בשמיים ולא בארץ. בין שלוש בבוקר לזריחה הגוף והחושים הכי מחודדים שלך לא יודעים אם אתה ער או ישן. שום דבר לא מנצח יותר מהזריחה והרגעים האלה בין חושך לאור".
איך נולד החיבור עם ג'קסון בראון ושון קולווין?
"את ג'קסון אני מכיר ומעריך מגיל 15 בערך. תמיד אהבתי את המוזיקה שלו, ובחלק מהאלבומים שלו היה משהו נפלא שלא דומה לשום דבר אחר. יום אחד גיליתי שהוא בא להופעות שלי בלוס אנג'לס פעם-פעמיים בשנה. אחרי הופעה אחת הוא ניגש לחדר ההלבשה ובירך אותי. כשתכננתי הופעה גדולה ומיוחדת חשבתי שחייב להביא אומן או שניים מיוחדים מחו"ל. היתה לי רשימה גדולה של אומנים, והראשון שבהם היה ג'קסון. דיברתי גם עם אומנים אחרים, רובם לא ששו לבוא לישראל, אבל שון קולווין נענתה בחיוב. בסוף יצא לנו חיבור פנטסטי. זה מופע מאוד היסטורי, מאוד מיוחד, ואני מאוד מתרגש שזה יצא ככה".

 

לפני כמה שנים פרסמנו ב"רייטינג" שאתה הולך לנגן באלבום הקאמבק המתמהמה – עד היום, מסתבר – של הפוג'יז. משהו התקדם מאז?
"לא דיברו איתי מאז, אבל אותו טראק, 'Welcome to the East', יצא בסוף באלבום האחרון של וויקלף ז'אן. יש שם נגינה וקצת שירה שלי באחד השירים שכתבנו ביחד. ציינו אותי בקרדיטים רק בגיטרה, אבל לא נתנו קרדיט לכתיבה או לשירה. הם פיראטים, מה לעשות. אבל יש את הגרסה המקורית, שאשים באתר שלי ביום מן הימים. לגבי הפוג'יז – אני לא יודע אם הם באמת יחזרו לנגן ביחד. אתה רואה, גם השיר הזה היה מיועד בכלל לאלבום שלהם, ולמרות זאת וויקלף לקח אותו אליו".
אלבום האולפן האחרון שלך בספרדית, "פארקינג קומפלטו", אמנם הגיע למעמד זהב, אבל לא ממש זכה ליחס חם כמו האלבומים האחרים שלך בעברית.
"פספוס של הקהל, מה אני אגיד לך? זה אחד האלבומים היפים שהקלטתי. מרסדס סוסה מופיעה בו בדואט איתי. זה אלבום מושלם מבחינתי. אבל לא יודע למה זה תפס פחות, זה עניין של רגע. אני גם לא מחפש להסביר את זה. הוא באמת נמכר יפה מאוד בתור אלבום זהב בארץ, אבל כנראה שהקהל בארץ מחפש אותי בעברית, פחות באנגלית או ספרדית, ואני יכול להבין את זה".
ומה הפרויקט הבא שלך?
"אני כותב עם יהונתן גפן מחזמר למיומנה, בכוונה שהוא יעלה בקיץ 2009. עד אז אני מופיע במופע 'בחונטוס' עם מיומנה. מעבר לכך, בינואר הקרוב אכנס לאולפן כדי להקליט את האלבום הבא שלי בעברית. איך הוא יישמע? אין לי מושג. כרגע אני רק מבשל את הצלילים בראש".

 

(פורסם ברייטינג, אוקטובר 2008)

"שבק ס' היא סוג של מילואים" (5 שאלות עם פילוני)

 

האלבום החדש של שבק ס', "בום קרנבל" (שבק מיוזיק\התו השמיני), יצא לאחרונה

אחד השירים באלבום הקאמבק שלכם – סליחה, באלבום החדש – הוא "אל תקראו לזה קאמבק". למה לא, באמת?
"כי בעצם בעיני עצמנו אנחנו מוזיקאים שיוצרים וקיימים בשוק כל הזמן. האהבה שלנו לעשות מוזיקה ביחד מעולם לא גוועה. אז אל תקראו לזה קאמבק כי אנחנו כאן שנים. נכון שאנחנו לא קיימים כל הזמן כלהקה פעילה, אבל מאחורי הקלעים עדיין נפגשנו – אני עבדתי עם מוקי, מירו עבד עם חני, תמיד היו שיתופי פעולה מסוגים שונים".
הרדיו, במיוחד גלגלצ, לא ממש חיבק את רוב הסינגלים שהוצאתם עד עכשיו. הופתעתם מקבלת הפנים הצוננת?
"גלגלצ היא תחנה אחת מני רבות. אבל התקליט הזה הוא תקליט מוזיקה, מה שקשה למצוא היום. נכנסנו לאולפן במשך חודשיים והקלטנו אותו. זה לא אינסטנט מיוזיק, מה גם שצריך לזכור ששבק ס' היא הופעה של הופעות, ומבחינתי העניין הוא שירים שמצטרפים לרפרטואר של הופעות. אם גלגלצ מעדיפים עלמה זהר ודברים אחרים – סבבה. אני באמת לא בטוח שהאלבום שלנו הוא רדיו פרנדלי או להיטון. מדובר במוזיקה עמוקה ובמסרים שפונים למכנה המשותף הגבוה ולא הנמוך".

 

דווקא נראה שהוא בהחלט פונה למכנה משותף רחב, דוגמת הסינגל "בום קרנבל". לא בדיוק שיא העומק.
"מבחינתי, באמת מכל הלב – זה התקליט הכי טוב של שבק. אנחנו מרגישים בו הכי נוח, כל אחד תרם את חלקו. יש לתקליט מסר מאוד חשוב ועמוק בעיניי שנוגעים בהמון נושאים. עשינו את התקליט כמו פעם. לא שיחקנו את המשחק של מה צריך ומה יגידו. בעצם זנחנו את העולם המקצועי של המוזיקה, במירכאות, ועשינו את מה שעשינו כל השנים. זו פשוט צלילה שלנו. הלוואי ויתחברו אלינו המון אנשים".
מה ההבדל העיקרי בין שבק 98' לשבק 08'?
"כמו כל אדם שעובד עשור, זה אחרת. לרובנו יש משפחות, ילדים, אישה אחרת לחיים. כל מה שהיה פעם שריטות נהיה חריטות. אני לא יודע בדיוק איך להסביר, אבל אם לכל אחד יש את השטות שלו – עכשיו זו נהיתה הפרעה של בן אדם בוגר שנטמעה באופי שלו לטוב ולרע. זה מצחיק איך הכל הלך לאקסטרים".
מעכשיו שבק ס' היא להקה פעילה לכל דבר או שאחרי סיבוב ההופעות הנוכחי נראה אתכם ביחד רק בקאמבקים?
"שבק היא המקום שבו אנחנו מתנקים מעולם הקריירה שלנו לעולם האולד סקול. זה סוג של מילואים. אז מדי פעם אנחנו עושים מילואים. לא נתחיל לחרוש עכשיו את הארץ, אלא נתמקד בהופעות גדולות ומיוחדות בלבד".

 

(פורסם ברייטינג, ספטמבר 2008)

אם החיוך שלך שווה מיליון או דולר (על המרוויחנים הגדולים אך הלא מוכרים בתעשיית הבידור בישראל)

הם לא מופיעים כמעט בטלוויזיה, גם לא במדורי הרכילות. ספק אם תזהו אותם ברחוב. אז איך הם הגיעו לרשימת המרוויחים הגדולים של עולם הבידור הישראלי?

 

הייתם מזהים ברחוב את ציון גולן? אם לא, אל תרגישו שאתם לא בעניינים. לא משמיעים אותו ברדיו, לא רואים אותו על שערי מגזינים, הוא לא משתתף בתוכניות אירוח – ובכל זאת, גולן הוא אחד הזמרים המצליחים בישראל בז'אנר התימני, ונהנה מקהל מעריצים לא קטן גם במדינות ערב. הזמנת הופעה שלו בחתונה, עם להקה מלאה, עולה כ-7,500 שקלים. הופעה עם אורגניסט תעלה לכם 4,000 שקלים. ההערכה בתעשייה היא שגולן מופיע 15 פעם בחודש. חשבון פשוט מלמד על רווח של קרוב ל-100 אלף שקלים בחודש ברוטו, רק מהופעות. תוסיפו הכנסות ממכירת דיסקים, ותגיעו לחשבון בנק שיכול להסתדר טוב מאוד גם בלי ההכרה של ערוץ 2.

גולן הוא אחד מתוך שורה של זמרים, בדרנים, מפעילי ימי הולדת וקריינים שנמצאים בפסגת המרוויחנים של הבמות הישראליות, אבל לא זוכים כמעט לחשיפה תקשורתית. הצצה אל לוח ההופעות שלהם – וגם אל הסכומים הנגזרים ממנו – מלמדת לא רק על הקשר הרופף בין אהדת הקהל לבין אהדת כותבי הביקורת, אלא גם על המנגנונים שמייצרים את הכסף האמתי בתעשייה המקומית. שלא תבינו לא נכון: חשיפה תקשורתית מקדמת מכירות, ומכירות עושות את מנהל סניף הבנק מרוצה; אבל הקשר הזה, מתברר, אינו הרמטי. בזמן שזמרים ובדרנים בעלי מוניטין של כוכבים גדולים מתקשים לחסל את האוברדראפט ולפעמים מגיעים אל סף העוני, מסתובבים בינינו אלמונים כמעט מוחלטים, שגורפים עשרות אלפי דולרים בחודש.

 

אלבומו האחרון של ציון גולן. מסתדר טוב מאוד גם בלי ההכרה של ערוץ 2

לא תמיד דחוף להם לספר על זה, כמובן. אתם יודעים, עין הרע. ומס הכנסה. "אני מרגיש שכשאני הולך ברחוב, אנשים מסתכלים עלי וקצת מרחמים", אומר זמר ישראלי, שבעבר הופיע כמעט כל שבוע על המסך הקטן בסלון שלכם, והיום מתמקד בהופעות סגורות. "אולי זה רק בראש שלי, אבל בגלל שפעם הייתי בלי סוף בטלוויזיה, והיו לי לא מעט מעריצות, אנשים חושבים שאני בקושי מתפרנס. אבל מה? אני יודע שאני מרוויח בחודש חצי מהמשכורת השנתית של כל אלה שמסתכלים עלי ברחמים, כאילו אין לי מה לאכול".

מתוקה מתקתקת

זמר חתונות פופולרי אחר, שגם עליו לא בדיוק הייתם מאמינים, הוא עמירן דביר – סטאר חרדי שמופיע בעיקר בחתונות אשכנזיות, ומככב גם בקהילות יהודיות בעולם. דביר גובה מחירים די גבוהים עבור שירותיו: עשרת אלפים שקלים להופעה בליווי חמישה נגנים. המחיר להופעות בחו"ל אפילו גבוה יותר.

או קחו את שיקו חייק, זמר מזרחי שהחל את דרכו לפני עשור תחת השם "המסתורי", במחלקה המזרחית שהוקמה באותה תקופה בחברת התקליטים 'הד ארצי'. מאז הספיק חייק לשחרר תשעה אלבומים, ולבסס את מעמדו כזמר שאמנם זוכה לבמה מינימלית ביותר במדיה, אבל מצליח היטב בשטח.

שיקו חייק. 100 אלף ש"ח מסינגל אחד

"הסלולר הוא זירה פתוחה באמת", מסגיר חייק את סוד ההצלחה. "שם השירים שלי נמצאים ליד אלה של עברי לידר, למשל, והקהל עצמו הוא זה שבוחר את מי להוריד, בלי שעורכים מוזיקליים יקבעו לו מה לעשות. לפני שנתיים רציתי להופיע בערוץ 24 עם שיר חדש שלי, 'מתוקה', ולא רצו שם לשמוע על זה. נלחמתי, ובסופו של דבר הזמינו אותי. בשלושת החודשים הבאים הורידו את השיר 50 אלף פעם בסלולר. מבחינת כסף קיבלתי כמעט 100 אלף שקלים מהסינגל הזה בלבד".

אני לא זוכר שהוא הושמע אי פעם בגלגלצ או ברשת ג'.
"אז תאר לך מה היה קורה אם 'מתוקה' היה מושמע בעוד מקומות, חוץ מאשר בערוץ 24. אם רק מההשמעה שם 50 אלף אנשים הורידו את השיר, כמעט ללא פרסום, כמה היו מורידים אילו היה פרסום? שיר נוסף שלי, 'טיפה של אושר', הגיע ל-70 אלף הורדות. לנינט טייב עשו קמפיין ענק, אבל את שיקו חייק לא לקחו לשום קמפיין. מה היה קורה אם היו נותנים לי קמפיין כזה? אולי היו מורידים את השיר 400 אלף פעם".

חייק טוען שהאלבומים שלו מכרו בין 50 ל-100 אלף עותקים. באשר להופעות, הוא מודה שאינו מופיע כל ערב, אבל הופעה אחת בשבוע לפחות יש לו, ומחירה בין 7,000 ל-15 אלף שקלים, תלוי בסוג האירוע. "יש לי הרכב של שמונה נגנים שאני מפרנס בכבוד", הוא אומר, והטלפון הסלולרי שלו מצלצל, בפעם השלישית במהלך השיחה. "אתה רואה? הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. ברחוב קופצים עלי, מבקשים חתימות".

ממה עוד אתה רואה כסף?
"אני גם מפיק אמנים. למשל, הפקתי מוזיקלית את הדיסק החדש של שלומי סרנגה. אני מפיק קליפים לבד. שתבין, אני איש תעשייה בלי חברת תקליטים ובלי ערוץ 2, ושורד ברוך השם. אם לא היה לי כסף, לא הייתי קונה מאזדה 6 חדשה, לא הייתי מעסיק שמונה נגנים, לא הייתי מוותר לאשתי על הבית אחרי שהתגרשתי, לא הייתי לובש את הבגדים הכי יקרים שיש, לא הייתי עונד על היד שעון שעולה עשרת אלפים שקל, ולא הייתי משקיע בכל אלבום שלי מינימום 100 אלף שקל".

יהיה נכון לומר שאתה מרוויח יותר מ-15 אלף דולר בחודש, עם חשיפה תקשורתית כמעט אפסית?
"תעשה חשבון לבד. יכול להיות שלא, יכול להיות שכן, ויכול להיות שגם כפול מזה".

בוכטה בפנמה

נועם נתנאל ('תני'), איש התעשייה המזרחית ובעל מדור הרכילות הפרסומי במוסף '7 לילות' של 'ידיעות אחרונות', אומר שהמקרה של חייק לא ייחודי. "בתשעים אחוז מהמקרים התקשורת מפספסת, כי תשעים אחוז ממה שמשמיעים לא הולך בחתונות ואירועים", הוא אומר. "כל מי שמגיע לחתונות רואה שיש שירים שבכלל לא מושמעים ברדיו, אבל באירועים הם ממש להיטים. שם הזמרים עושים את הכסף הגדול – וגם ממופעים סגורים של ועדי עובדים. מקור הכנסה חשוב נוסף הן רשויות, עיריות ומתנ"סים, שעושים מופעים חגיגיים למיניהם.

"נישה אחרת שהתפתחה מאוד בשנים האחרונות היא הופעות בחו"ל. זמרים יוצאים להופיע בפני קהילות יהודיות וגם לאירועים פרטיים. יש הרבה עשירים ואוליגרכים שמזמינים זמרים מכל הסוגים, כולל די אלמונים. דודו אהרן, שרק התחיל לא מזמן, נסע עם צוות נגנים לפנמה. זה בוכטה של כסף, כי אתה נוסע לכמה ימים ויכול לקיים שם כמה אירועים, מעבר לאירוע המסוים שאליו הוזמנת. אבי גואטה לוקח עבור שרית חדד 30-35 אלף דולר להופעה באירוע בחו"ל. אז הצעירים אמנם מרוויחים פחות, אבל עדיין יפה מאוד".

ה"יפה מאוד" הזה מגיע כאמור גם מוועדי עובדים. למרות הדימוי הירוד, מסתבר שזו האופציה המועדפת ביותר על זמרים מכל הליגות. אמנם לא היא אינה נותנת חשיפה תקשורתית, אבל התשלום נסגר מראש, ולא צריכים לפתוח קופות ולעשות שמיניות באוויר כדי למכור כמה שיותר כרטיסים. "עם אמנים פחות מוכרים אנחנו מתמקחים", אומרת מנהלת אגף משאבי אנוש בחברת אנרגיה גדולה, "אבל מהיכרות עם השוק למדתי שגם אמנים זוטרים חולבים כסף טוב מוועדי עובדים. הסיבה פשוטה: לא תמיד הוועדים מקצועיים בנושא הזה ויודעים לנהל משא ומתן ביעילות. לפעמים הקופה שלהם מלאה, אז הם מרשים לעצמם להיות לארג'ים עם אותם אמנים, וכמובן עם גדולים יותר. ועדי העובדים הכי לארג'ים, אגב, נמצאים בחברות הממשלתיות. שם יש הרבה כסף, ומספיק שיו"ר הוועד או מי שמנהל את המשא ומתן נדלק על איזה אמן שכמעט אף אחד מכיר – והאמן הזה כבר יגיע ויקבל כסף טוב. לפעמים משלמים אפילו 5,000 דולר להופעה אחת של אמן בינוני ומטה".

15 אלף דולר לקריינות

אפיק רווחי נוסף, שאינו מושך כותרות, הוא קריינות. קמפיין חד-פעמי יזכה את הקריין בסכום של 600 עד 800 דולר. הקריינים הבולטים בשוק, כמו גל נדיבי, נעם אבירם וגל נדיבי, יכולים לגרוף יותר מעשרת אלפים דולר לחודש.

את נדיבי אתם בטח מכירים מפה ומשם. הוא מנחה קצת בטלוויזיה, מגיש פינת גאדג'טים בתוכנית בוקר, כותב עליהם, מרצה בחוג לתקשורת במרכז הבינתחומי ולשעבר מנחה 'זומביט' בטלוויזיה החינוכית. רזומה נחמד, אבל לא הייתם חושבים שאת הקופה הוא ידפוק דווקא מפרסומות.

"הקריינות מאפשרת לי לעשות דברים שאני אוהב", מספר נדיבי. "אני מנגן בגיטרה, עושה ספורט ועוסק בתחביבים אחרים. כשעיצבתי לעצמי את הקריירה לא חשבתי להיות קריין. עבדתי הרבה שנים ברדיו תל-אביב, ולתחום הקריינות התגלגלתי כחלטורה צדדית. לאט לאט זה הפך לדבר העיקרי. אם אתה קריין מצליח, אתה מייצב בסיס של לקוחות קבועים, כאלה שמביאים הרבה קמפיינים. ההשקעה היא דבר משתנה, זו לא עבודה של תשע-עד-חמש. לפעמים הנסיעה לאולפן לוקחת יותר זמן מהעבודה עצמה".

נדיבי סירב לנדב פרטים על סכומים, אולם קריין אחר הסכים,
תחת עילום שם, לשתף אותנו בהכנסותיו. הוא שייך לליגת הביניים, ולכן מרוויח "רק" כ-9,000 דולר בחודש. להערכתו בכירי הקריינים מגיעים ל-15 אלף דולר בחודש ללא מאמץ מיוחד.

נהג צמוד

לישראל קטורזה יש שם של סטנדאפיסט מצליח, אבל די נדיר לראות אותו בטלוויזיה. קטורזה, מתברר, מעדיף לבלות את הערב בהופעה סגורה ורווחית של ועד עובדים. הוא פשוט לא צריך את המסך הקטן. "קטורזה הוא אחד הבדרנים המבוקשים לתוכניות טלוויזיה", מספר מפיק, "אבל לרוב הוא מסרב, בזמן שהקולגות שלו מחזרים על הפתחים של התוכניות. השיקול שלו פשוט: לא לחשוף את כל הבדיחות, ולהשאיר ציפייה להופעה עצמה. את הסכומים המדויקים שהוא מרוויח קשה לדעת, אבל אני משער שהוא חוצה בקלות את ה-50 אלף שקל בחודש".

יניב המגניב. 7,000-8,000 ש"ח להופעה

בדרן נוסף שלפי ההערכה מגיע לסכומים האלה, או לפחות הגיע אליהם בקיץ האחרון, הוא יניב המגניב (יניב אנג'ל) – כוכב ילדים קופצני שהחל בתור עוד מקבילה ליובל המבולבל, ולאחרונה צבר תאוצה משל עצמו. השנה הוא הוציא די-וי-די ראשון ('בחצר של יניב המגניב') שזכה להצלחה, אבל אם תחפשו אותו בטלוויזיה – אין מצב שתמצאו. בערוץ 'הופ' לא משדרים את השירים של המגניב ("שמו לי רגליים", כמו שהוא מגדיר זאת). זה לא הפריע לו לרוץ במשך הקיץ מטבריה עד אילת, עם נהג צמוד, בקצב של שתי הופעות ביום. "אתה יכול להיכנס לאתר שלי ולראות את לוח ההופעות", הוא אומר. "כמובן, חלטורות לא מצוינות שם. רק בשבועיים האחרונים היו לי 18 הצגות, והיו גם ועדי עובדים. עכשיו בדיוק סיימתי מופע ביהוד – פתיחה של משהו, לא יודע אפילו מה זה היה".

בכירים בענף מעריכים שעל כל הופעה אתה דורש בין 3,000 ל-4,000 שקל. אלה הסכומים?
"אתה יכול להתקשר להפקה שלי ולשאול כמה עולה להביא את יניב המגניב. יענו לך שזה בין 7,000 ל-8,000 שקל".

כלומר, אתה בקלות מרוויח יותר מ-50 אלף שקלים בחודש.
"אין אמן בארץ שיודע בוודאות שמחר תהיה לו עבודה. יש רק תקופות. בחודשים האחרונים באמת היה אחלה, אבל אתה יודע, יש חודשים ככה ויש ככה".

לא ענית על השאלה.
"אני לא יכול לדבר על זה, אבל כל ילד יודע לעשות את החשבון".

 

(פורסם במקור ראשון, אוגוסט 2008)

עוד טיול בחינם (ראיון עם הראל חסון, הכוכב הלבן)

זוכרים את הכוכב הלבן? אז עכשיו הם חוזרים. היכרות מחודשת עם ההרכב שהתגלה על ידי ברי סחרוף

 

הכוכב הלבן היא מזן הלהקות שלא רבים שמעו עליהן, אבל מי ששמע – התאהב. כולל ברי סחרוף, שבסוף המילניום הקודם התרשם מאוד מההרכב שהקימו הראל חסון ויאיר עזר, ואף דאג שיוחתמו בנענע דיסק. ב-2001 שחררו השניים אלבום בכורה שזכה לביקורות מהללות (ולמקום של כבוד במדף המאסטרפיסים הפרטי שלי), אבל להצלחה מסחרית מצומצמת יחסית. סחרוף היה חתום על הייעוץ האומנותי, והלהיט הבולט בדיסק היה "טיול בחינם" הנהדר.
למרות שהכוכב הלבן (myspace.com/thewhitestar) לא התפרקה רשמית מעולם, עם השנים דעכה הפעילות ונותק הקשר בין חסון לעזר. "יאיר נסע לטיול של חצי שנה בהודו, ואני טחנתי כאן בלימודים", מספר חסון. "ניסינו להתקרב אחרי שהוא חזר, ניסינו להביא איזה משהו, להרים עוד איזה פרויקט, אבל כל אחד עם העיסוקים שלו והחיים שלו, ככה שלא יצא כלום עד שעצמון התקשר".

 

עצמון הוא עצמון אברהמי – עיתונאי מוכשר ועורך ברשת מעריב, די.ג'יי ומתופף, שהתאהב באלבום הבכורה של הכוכב הלבן, ולא שכח. הוא התקשר אל חסון ב-2005 על מנת להתעניין מה קורה עם ההרכב, וזה היה למעשה מה שהניע מחדש את הסטרטר של העשייה, ביחד עם אברהמי עצמו. בינתיים הקבוצה, אליה נוספו דולב סלומון (בס) ובן בן-ברוך (קלידים), החלה ליצור שירים לאלבום השני, ותכף תתקיים הופעת הבכורה שלה במוצ"ש הקרוב, 13.9, במועדון הבארבי בתל אביב. כרגע חתומה הלהקה בבארבי רקורדס, ואלבומה השני ייצא מתישהו ב-2009.
"אין לי תשובה חד משמעית לזה", אומר חסון בתשובה לשאלה למה לדעתו הם לא זכו להצלחה מסחרית בזמן אמת. "יש כל מני ספקולציות ובדיעבדים כאלה שאני לא יכול לספר אותם, כי אולי הם סתם. מבחינתי הדיסק יצר הד נפלא. מאלמוניות ומאפס קפצנו ל-20 בסולם של 1 עד 100, נניח. יש להקות שאפילו לזה לא זכו. זה יצר איזשהו הד יותר בתעשייה ופחות אצל המאזינים עצמם".
יכול להיות שב-2001 הקדמתם את זמנכם? בית הבובות נשמעים כמו העתק חיוור שלכם, אבל אלבום הבכורה שלהם הצליח ברמה היסטרית.
"האמת היא כששמעתי אותם עוד לפני שהם יצאו. המעצב של העטיפה שלנו אמר 'תשמע, יש להקה שממש מזכירה אתכם'. שמעתי. אפשר להגיד שהם מזכירים אותנו בפשטות ובגיטרות האקוסטיות. בוואקליות, בשירה – לא. האקורדים שאנחנו משתמשים בהם יותר פתוחים. מה שניסינו להביא זה את השילוב בין הקולות שלי ושל יאיר".
ואיך נשמעים החומרים החדשים שלכם, שבע שנים אחרי שיצא האלבום הראשון?
"בתקופה האחרונה אני מסתובב המון עם ג'נסיס הישנה בנגן ה-mp3 שלי. לא שלא שמעתי אותם לפני, אבל אני מתחיל לגלות אותם לעומק, וזה משהו שהייתי רוצה – שהכיוון יהיה יותר של רוק מתקדם. כלומר, לשמור על האוריינטלי אבל לקדם את זה, לסנתז את האוריינטלי. יש עדיין את השאנטי-שאנטי, אבל יש שירים שיותר ילכו לכיוון הרוק המתקדם".
כדי להמחיש את דבריו השמיע לנו חסון שלושה דמואים חדשים. ואין מה לומר – בכוכב הלבן לא שכחו איך לעשות מוזיקה איכותית.
ברי סחרוף כבר שמע על האיחוד שלכם?
"אנחנו כבר לא בקשר איתו, אבל אני מניח שאם הוא ישמע, הוא בטח ישמח. כי הוא בעצם זה שהוביל להקמת הלהקה כבר בתחילת הדרך. הרי מה ידענו אז? היינו ילדים".

 

(פורסם ברייטינג, אוגוסט 2008)

כל הזמן אני חושב עליךֳ (ראיון עם עמיר בניון)

עמיר בניון בטוח שגם דתיים וגם חילונים יקראו את הכתבה הזו ויגידו "איזה מטומטם הבחור". וזה בכלל לא אכפת לו. כי לבניון נמאס לחכות. הוא רוצה את המשיח עכשיו, גם אם תקראו לו משוגע. ראיון חג לגמרי לא שגרתי לכבוד צאת אלבומו החדש "עומד בשער", שעוסק ברובו – ניחשתם נכון – במשיח ובגאולה

לעמיר בניון ברור שחלק מקוראי הכתבה שלפניכם יגידו שהוא דפוק, אפילו משוגע. בכל זאת, גם דתיים מבטן ומלידה לא נוהגים להחצין כל כך את הכמיהה למשיח ולגאולה, בעיקר מחשש שייתפסו כמחופפים. אבל הזמר המצליח לא מתכוון לוותר בעניין, ויותר מזה: מבחינתו "משוגע זאת לא מילה גסה יותר". ואת זה הוא לא אמר בראיון אלא דווקא סלסל באחד השירים באלבום – הדואט עם אבי עברי "נדבר מחר".

 

בשבוע האחרון נחת על מדפי חנויות המוזיקה אלבומו השביעי של בניון, "עומד בשער". והקונספט לא פשוט בכלל: רוב השירים עוסקים בצורה כזו או אחרת בגאולה, במשיח ומה שביניהם. גם הסגנון המוזיקלי, שנע בין ג'אנגל לבלדות, הוא לא בדיוק מה שאתם רגילים לקבל בתרבות הקרן פלס הנוכחית. אבל אם על הנייר זה נשמע כמו כישלון מסחרי בטוח, בא בניון וטפח לספקנים על הפרצוף. הסינגל הראשון מתוך הפרויקט, שנקרא אף הוא "עומד בשער", הפך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של הזמר המצליח ונכנס לכל פלייליסט אפשרי, כולל זה הנחשק של גלגלצ. זה היה מתקבל על הדעת אלמלא כלל השיר שורות מפורשות אל המשיח שלא כל אחד יכול להתחבר אליהן: "שמעתי שאתה חוזר את כל הדרך, ראיתי מלאכים עורכים שולחן לבן המלך, גם ראיתי סולם, געגועים יורדים ועולים, שמעתי רוחות שמלטפות את העלים. ראיתי אותך, זה לא חזיון תעתועים… תבוא, אנחנו מחכים לך יותר מדי שנים, אנחנו השתגענו אין לנו יותר פנים". גם הסינגל השני, "נדבר מחר", לא ממש מדבר כאמור על פרחים וכינורות דביקים שמנגנים, וכך גם השלישי "דרך". בקיצור, בניון רוצה את המשיח כאן ועכשיו. וגם אם לא מתאים לו לבוא עכשיו, אולי האלבום החדש יגביר לו את החשק.
"כל הזמן שמעתי על משיח", פותח בניון. "אבל בוא נאמר שבשנים האחרונות הבנתי שהוא לא יבוא מעצמו. צריך לעשות אי אלו דברים כדי להביא אותו. אני יודע שאני נשמע כמו עוד אחד מני אלפים, אבל זה לא זה. אני ממש ממש רוצה אותו פה. הוא יודע את זה. אני חולם עליו. הוא חלק חזק מהחיים שלי. ככל שאהיה נודניק – כך הוא יקדים. השאלה היא איך אנחנו משתוללים כדי שהוא יבין את זה. זו גם לא בושה לצעוק משיח, אתה יודע. אגב, משיח זה מסיח. זה העניין של לדבר. וכשלא יהיה קצר בתקשורת בין יהודים, כשלא יהיה מגדל בבל אצל יהודים ואחד יסיח על השני, חוט השני של כל העניין הזה יהיה מלך המשיח בכבודו ובעצמו. ואם כל כך הרבה שנים מבריאת העולם מדברים עליו ועדיין לא זכינו, אני חושב שבדור הכי ציני, בדור שבו יקראו את הכתבה ויגידו הנה הדפוק הזה עם השטויות שלו – דווקא בדור כזה הוא אמור לבוא".
אפרופו דפוק, שרת בסינגל השני מתוך האלבום באותו הקשר "משוגע זאת לא מילה גסה יותר". הצהרה מעניינת.
"כן, ויש לזה שני פנים. הפן השלילי הוא שמשוגע מהסוג הרע הוא כבר לא מילה גסה. אפשר לגנוב ולשדוד ולאנוס, בתנאי שיש לך עורך דין טוב או קשרים כאלה או אחרים. מצד שני, ה'משוגעים' האמיתיים שעד היום חזו בשיגעון ולא יכלו לזעוק אותו הם המשוגעים החיוביים מבחינתי. הרי יבוא אדם שיש לו איזושהי תאווה רוחנית והוא כל כך רוצה להיות הוא ולהסתכל על הפנימיות שבו, ולהידבק בשורש שבו ולחפש מאיפה הוא בא, אבל מה לעשות שזה לא באופנה לצעוק 'משיח'. יש כאלה שיקראו לך בכלל פרובוקטור על זה שאתה צועק את אחד משלושה עשר העיקרים שכל יהודי אמור לדעת. אבל משוגע זאת לא מילה גסה, כי רק אותם משוגעים יביאו את המשיח. מצד שני, כשהמשוגעים האמיתיים חוגגים פה, צריך להביא משהו לפחות שווה ערך במאזניים כדי להפגין שיש גם משוגעים מסוג אחר, שלא פוחדים מהלך הרוח. אני מתאר לעצמי, להבדיל כמובן, בן אדם בגיל 80 שמגיע עם מקל ועם אחיו המבוגר ממנו אל מלך של אימפריה וצבאות, שכל כולו פרעה אחד גדול, כדי להגיד לו 'שלח את העם הזה' זה שיא השיגעון. אין מה לעשות, בעיני אחרים משה רבנו היה משוגע. צדיק, אבל משוגע. אז הגיע הזמן לחקות את המשוגעים שלנו".
יש אנשים בסביבה הקרובה שלך שפחות אוהבים את השיגעון הזה?
"לא. מי שמכיר אותי ומי שמכיר את עצמו כמו שצריך – מתפלל למשיח כל יום. הוא לא שונה ממני. כולם רוצים שהמשיח יבוא. אבל העניין הוא כמו בגאולת מצרים – צריך להגיד את זה בפה, לא להתבייש. ואם חשוב לאומן מה תגיד עליו איזו ילדה בת 19 ברדיו, הוא צריך לצאת מבית הסוהר המנטלי שלו ולהבין שמדובר כאן בעסק רציני. אחת ההלכות הראשונות בשולחן ערוך היא לא להתבייש מפני המלעיגים. אפילו דוד המלך היה רוקד ומכרכר, וכביכול מבזה את עצמו כדי לעלוז בפני הקב"ה. אז אם אנשים היו יכולים לעשות את זה בגדולתם, מה יכולים לעשות אנשים מאוד מאוד קטנים כמוני?".
בניון מדמיין את הרגע בו יגיע המשיח כמאורע בסדר הגודל של קריעת ים סוף. לפי המדרש הקב"ה נתן מכה במים בכל העולם, כך שגם אם ישב זקן סיני בקצה השני של העולם ושתה תה – פתאום קפצו לו המים בכוס, מסביר בניון, שמוסיף שכל אחד יידע את זה בכל כולו. הוא מזכיר שבסיכול אותיות משיח זה חשים וגם ישמח. כלומר, כולנו נחוש בזה, והשמחה תהיה גדולה. "הרי אתה ואני לא יודעים באמת מה זו שמחה", הוא חורץ, "אדם שיודע שסופו למות לא שמח באמת. הרי אין שמחה אמיתית בעולם הזה. מה שלא תעשה, גם אם יהיו לך 120 שנים שבהם תהיה מלך העולם, המרחק בינך לבין שמחה הוא עצום. שלמה המלך אמר שהעולם הזה מלא בעצב ומכאובים. שמחה היא דבר אינסופי. רק מי שמתחבר לפנימיות שלו, שהיא אינסוף, יכול לגנוב רגע של שמחה אינסופית".
מתי יש לך רגעי שמחה?
"כשאני יודע להתעמק באיזו הרגשה שבה אני לא מפחד מכלום. בשעה שאני יכול לדמיין את עצמי מתחת לאדמה מבלי לפחד. וזה לא קורה הרבה. בדרך כלל שאני מדמיין את זה כולי אחוז רעדה. אבל אני משתדל להתעסק בזה, כי זה יבוא. אם אתעלם זה לא יעזור לי. כשאני רואה את הבן שלי אני כל כך שמח, אבל מצד שני ידוע שגם בנים – סופם למות. אז בשעת שמחה – שמחה. ובשעת עצב – עצב. אבל גם השמחה תמיד מהולה בעצב".
איך זה מסתדר עם ההנהגה של רבי נחמן, שאומר להיות בשמחה תמיד?
"זה בדיוק הע
ניין, לא סתם הוא חידוש בעולם. כתוב שצריך לעבוד את השם בשמחה. נראה שהעבודה עצמה היא השמחה. כלומר, בעולם הזה אין שמחה. אבל השמחה יכולה לבוא מלעבוד את השם. רק מי שהגיע לגאולה פרטית יכול כנראה מה זו שמחה. זה אדם שאין אצלו מוות, שהוא קלט שאין דבר כזה. אנחנו מבינים שבסוף מתים. וכשמתים שום דבר לא שמח. גם בחיים הכל מלווה בקשיים – נכנסים לעול מצוות, מתחתנים וצריך לשמור על שלום בית ולגדל ילדים. כל דבר שעושים – יש בו עול ועצב. אבל כשיבוא המשיח – כאן תגיד שאתה באמת שמח".
לכל מאמין יש מחשבות משל עצמו על ימות המשיח, וכמובן שגם לבניון. הוא מסתובב כבר שנים עם תחושה שבימות המשיח כולם יכירו את כולם, כולל את הגלגולים הקודמים של כולם. "כך כולנו נהיה באמת אחים", הוא אומר בעיניים נוצצות, "יכול להיות שפתאום אחבק איזה מנחם אחד ואגלה שהוא בעצם אבא שלי או הבן שלי או אחי, וכולנו נהיה אחד גדול כזה. אני גם ממש סקרן לדעת את הדבר הכי גשמי ופשוט – איך המשיח נראה. אין לי מושג, אבל כל כולי מונח בזה. סתם, אפילו הפרצוף שלו, לא יותר. כי את הפנימיות שלו אנחנו מכירים, שמענו אותה דורי דורות".
תהיה לו כיפה סרוגה או שחורה?
"לא כזו ולא כזו. תראה, ים סוף נחצה ל-12 גזרים. כל שבט עבר בתוך הגזיר שלו, אבל משה רבנו היה תמיד משה רבנו. הוא לא היה שייך לשום חלק וזרם, וכך יהיה גם המשיח. הוא יהיה כנראה כל כך גבוה, עד שהכיפה שלו בטח תהיה עשויה סרוגה ושחורה ושל חבדניקים ושל ברסלב. הוא כלול מכולם, הוא מלך!".
ובימות המשיח תמשיך לעשות מוזיקה?
"אדרבא ואדרבא. חוץ מזה שיש דעות שהמוזיקה יחזרו לבכורות והבכורות יחזרו להקריב קרבנות, אז אני בכלל אהיה מומלץ. חוץ מזה אתה כהן, אז אולי תעשה לי פרוטקציה שיתנו לי ככה לעמוד לנגן בכניסה לבית המקדש".

מבחינתו של בניון כל אחד יוכל להתחבר אל "עומד בשער", גם אם הוא חילוני למהדרין. הסיבה פשוטה: כל אחד מייחל לגאולה משל עצמו: אחד מייחל לפרנסה טובה שתגאל אותו מהייסורים הכלכליים שלו, זוג צעיר מחכה לפרי בטן שיגאל אותו משנים שחונות של ציפייה והמתנה מעיקה, וכן הלאה. אבל להפתעתו דווקא הזרם הדתי, שהיה אמור לקבל את התפיסה שלו במלואה, עושה קולות של ציניות.
"אתה יודע מה הכי מדהים?", הוא עוצר פתאום. "הכי מדהים זה שיקראו את הכתבה הזו גם אנשים דתיים מאוד וגם אנשים חילונים, ויש מצב שאנשים משני הצדדים יגידו 'הבחור הזה מטומטם'. אבל הדתיים, בניגוד לחילונים, קראו את הדברים האלה אצל חז"ל, פרשנים וגדולי עולם. החילונים – חלק שמעו וחלק רק מכירים את הרעיון. אבל את שביל האמצע עדיין אין מי שיתפוס ואין מי שיהלך בו. זה מצחיק, כי גם אנשים גדולים במעלה מהבחינה התורנית שיתקלו במה שאני אומר – ירימו גבה ויהיו ציניים, אף על פי שהם מדקלמים את זה ביומיום".
למה, אתה מקבל ספקות גם מצד דתיים?
"במיוחד מצד דתיים".
איך אתה מסביר את זה?
בניון נאנח. "הו-הא. אני לא יודע עד כמה אפשר להסביר את זה. גם רבי עקיבא היה בטוח שבר כוזיבא הוא המשיח. ואם צדיקים גדולי עולם כאלה יכלו לטעות, אז אני מאמין שכל כולנו היא טעות אחת גדול".
ואולי גם האמונה היוקדת שלך היא טעות אחת גדולה?
"אתה יודע מה כתוב על זה: רבי פפוס בן יהודה היה בבית הסוהר עם רבי עקיבא, אחרי שהלשין עליו שהוא מקהיל קהילות. שם בבית הסוהר נאמר לו 'אשריך, רבי עקיבא, שנתפסת על דברי תורה. אוי לו לפפוס, שנתפס על דברים בטלים'. אז הרעיון הוא שכל עוד אני טועה באמונה – אז ברוך השם. אבל אם טעיתי בגלל הבלי העולם הזה והשטויות שיש כאן – אוי לי ואבוי לי. חוץ מזה הרבה חכמים יקומו ויגידו 'המשיח זה רעיון מדהים, דבר רוחני גבוה, אבל לא אדם מסוים שיבוא'. אז אני רוצה להגיד שדבר אמיתי הוא נכון לגבי כל הרבדים. ברור שזה רעיון, אבל מן הסתם הרעיון גם יתלבש באדם אמיתי. התזה שמדובר ברעיון רוחני בלבד היא טענה נחמדה ואינטליגנטית, אבל לא מספיק. בסופו של דבר הרעיון המדהים הזה יצטרך להתלבש על יהודי אחד".
איך בעצם יבוא המשיח – רק אחרי מלחמת גוג ומגוג, או שאולי גם בטוב?
"אני הולך בפשט. אני קורא את הרמב"ם, ויש לי תחושה שזה באמת יקרה אחד לאחד. קודם כל יבוא המשיח, יקבץ נדחי עמו ישראל, יחזיר את השטחים בדרכי נועם, יבנה את בית המשפט, יכוף את עם ישראל ללכת בדרכי התורה, וילחם מלחמות השם. הרמב"ם אומר שאם עשה כל זה והצליח – הרי הוא בחזקת משיח. אומרים 'אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או שכולו חייב'. 'אדם ובהמה תושיע ה", אומר דוד המלך בתהילים. כשיהיה מצב ברור בין אדם שנקרא צדיק לבין בהמה שהוא הרשע הגמור, במצב השקוף הזה של מי שראוי להיגאל ומי לא – אז יבוא המשיח. ולדעתי אנחנו מאוד קרובים לשם".
עד כמה קרובים?
(צוחק) "תקרא עיתונים, אחי. זה הכי פשוט שבעולם. אתה רואה לאט לאט מי שייך לאן".
אבל עדיין יש אנשים באמצע.
"הכל על פי רוב המעשה. גם האנשים שבאמצע – צריך להיות בהם משהו שגובר על הרצון האחר. אומרים שכשאדם יושב ומהרהר תשובה – הוא נחשב לצדיק גמור".
ההחלטה לשחרר אלבום שעוסק בגאולה לא היתה מודעת, מספר בניון. הוא פשוט התבונן בשירים שכתב בתקופה האחרונה, ורק אז הבין שיש חוט מקשר. אבל הוא הבין עוד יותר שיש לו חלל חסר, וכנראה שהחלל החסר הוא המשיח. ב"עומד בשער" יש עשרה שירים, ולא כולם עוסקים ישירות בגאולה – חלקם גם בדרך מרומזת ועקיפה. "כתוב 'מבשרי אחזה לו', אז בוא ואגיד לך איך אני רואה את הדברים מבחינת אמונה כללית", מוסיף בניון. "אני אדם שעל פי הטבע נטו צריך להיות – איך אגיד לך – ממש לא במקום שהוא נמצא בו היום. מה הכוונה? הייתי צריך להיות במקום אחר לגמרי מכל הבחינות. כל המידות הטובות שיש לי, אם בכלל, וכל המאמץ וההשקעה של לעשות טוב לבני אדם – על פי הטבע אני לא כזה. כואב לי להודות בזה, אבל אני לא כזה. אי אפשר שבנאדם יקום יום אחד וירצה לדחוק את עצמו לאיזושהי פינה, אלא אם משהו יותר גדול ממנו נגע בו. אגואיסטיות חזקה מאוד במיוחד במקצוע שלי, וחזקה אצלי במיוחד כבנאדם. וזה שאני נוהג רוב הזמן בהפך הגמור, ולוקח את האנרגיות שיש בי ומנסה לתעל אותן למקום אחר, זה כי משהו קורה לי. אני יודע בתוך תוכי שלעולם לא יכולתי להיות משהו אחר ללא האמונה. לפי הטבע אין לי שום סיבה להתחתן, להקים משפחה, לאהוב יהודים, לבטל את עצמי בפני אנשים. אין שום סיבה שיכולה להביא אותי למצב כזה. כנראה שרק אני יכול להבין מה אני מרגיש, לכן קשה לי להסביר, אבל אני יודע שזה לא הגיוני שתינוק אגואיסט יהפוך יום אחד למתבגר אכפתי".
אז איפה עבר הקו אצלך בין ההגיוני לבין הלא?
"אין לי היגיון, ההיגיון שלי מת. ההיגיון שלי בבית קברות, בעזרת השם שיקבר ולא ייצא משם. היגיון זה מוות. ההיגיון הוא סבירות. סבירות היא מוות ודאי. סבירות היא שהחזק תמיד ינצח את החלש. באופן סביר גוליית היה בועט לדוד במוח. אם היתה סבירות, גם פרעה היה מתעלל במשה. אבל זה לא עניין של סבירות, זה עניין של רוח. אין כאן היגיון במה שקורה".
אז איפה נמצא ההיגיון?
"אצל הקב"ה. ההיגיון של הקב"ה הוא אחר. והיום אין לי ברירה – זה או זה או שאני חלאת אדם. אחד מהשניים".
למה אתה כל כך בטוח שלולא חוסר ההיגיון הפנימי שלך היית יורד לשפל?
"שום סיבה חוץ מסיבת הסיבות, שהוא הקב"ה, לא היתה גורמת לי לאהוב א
שים ולהתחשב בהם ולא לנצל את המקום שאני נמצא בו לא לממש כל מני דברים. רק בגלל שהבנתי שאני פה כי מישהו שם אותי פה כדי להפוך את החושך לאור – אני אחר. ברמת המוסר של היום זה לא כזה גרוע לבגוד באישה, ומותר לגנוב כל עוד לא נתפסת. אבל אמת פנימית יש רק עם הקב"ה. להסתיר מבשר ודם זו חכמה של שוק, זה לא רציני. אבל בפנימיות שלך, וכשאתה לבד ויודע עם עצמך איך אתה ואיך אתה נוהג – זה דבר שאפשרי רק עם הקב"ה".

 

האזנה ל"עומד בשער" מלמדת שמדובר באחד האלבומים הטובים ביותר של בניון. מעבר לשירים שכבר מנינו הוא כולל את "עתים", שמדבר על הפשטות שלנו ועל חסרונותיה, "סתם" שמציף את האמונה שהכל מתנהל בסתם על מנת להגיע לתכלית, "מחילה" – חשבון נפש של אדם לפני שהוא מחזיר ציוד, "דני" – מן שיר ילדים המופנה לילד קטן שמישהו מנסה להסביר לו שהעולם הזה אמנם כואב ושורף, אבל זה כמו משחק – צריכים לשחק את השהות בעולם הזה עד לתכלית, וכן הלאה.
"המשיח יודע שהוא המשיח, הוא מחכה", נאנח בניון. "יש כל מני מדרשים שמחזקים את זה שהוא יודע שהוא המשיח. הוא גם סובל את היסורים שלנו מאז ומעולם, ורק מחכה שיגיע הרגע. חז"ל אומרים, את זה למדתי מהרבי מלובביץ', שהמשיח הוא בכור".
גם אתה בכור.
"גם אתה (צוחק). אני סתם דפוק, אחי. לי אין שום קשר לזה, ואני גאה לומר לך שאני מהיהודים הקטנים, שסתם יצאו בפוקס. יצאתי בכור כדי להצדיק את הרמה של השיגעון שלי כנראה".
כשהמשיח ישמע את הדיסק החדש, מה הוא יחשוב?
"אני בטוח שהוא כבר שומע את השיר 'עומד בשער'. אז תראה, הגמרא אומרת 'אם ראשונים כמלאכים – אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם – אנו כחמורים'. למה הדבר דומה? שאם אנשים באמת גדולים במעלה אומרים לך לבוא – אתה מתייחס בכובד ראש, אבל אם תינוק בן יומו, כמוני, קורא לך לבוא, יש בזה משהו חינני".
אז הדיסק יזרז את בואו?
"לא יודע אם יזרז, אבל בוא נגיד שזה לא יזיק. הרבה יותר קשה לסרב לתינוק. כשאני מגיע הביתה אני משתדל שהבן שלי לא יקלוט אותי עד שאשטוף ידיים וכו', כי אם אגיד לו שנייה – הוא לא יבין. אדם מבוגר יבין שאתה צריך להתארגן. אז אולי כמשל הזה יהיה יותר חביב ונחמד להתייחס למישהו שאין לו מושג מאשר לגדולים שיש להם מושג".

 

(פורסם במקור ראשון, ספטמבר 2008)

 

עוד בבלוג: ראיון ישן יותר עם עמיר בניון, ביקורת על אלבומו החדש של עובדיה חממה , שאלון אסוציאציות עם שולי רנד וכתבה על פריחת המוזיקה היהודית (עם שלושתם)