ארכיון יומי: 22 באוקטובר 2008

על סוד ההצלחה החמקמק של יהודה פוליקר (וד"ש לג'ורג' מייקל)

"לדעתי, פוליקר הוא מזן שאולי נכחד או שהולך ונכחד!!! הכסף לא עולה לו מעל האוזניים!!! אנשים כיום הופכים עבדים לכסף – פעם אספנו בולים, גוגואים, עטיפות של מסטיקים, גולות, פורפרות וכו', והרגשנו הכי "עשירים" ומאושרים!! כיום אנשים אוספים כסף – הופכים לעשירים אבל לא למאושרים" (אחד הטוקבקים בכתבה ב-Nrg על סירובו של פוליקר לגאידמק)

עם כל הכבוד למוקי, הדורבנים, מאיה בוסקילה ועוד כמה אומנים מהליגה הבינונית, גאידמק ידע שבאירוע יום העצמאות שלו הוא חייב להביא תותח אמיתי. לא סתם זמר מצעדים, לא עוד זמרת פופ שעשתה שניים וחצי להיטים רותחים ומאז נמוגה. לא סתם. הוא ידע שצריך להביא מישהו תותח במיוחד, מישהו שילהיב גם את המנפנפים בעשור החמישי לחייהם, ויריץ אותם ואת כרסם המתפקעת מהמנגל אל הבימה המרכזית. מישהו עם קלאסה. או קלאסיקה.
יהודה פוליקר היה אחד מהפייבוריטיים של אנשיו של גאידמק (כי אתם הרי לא מצפים שהאוליגרך הרוסי עצמו באמת מחזיק בהעדפות משלו במוזיקה ישראלית). לפי פרסום באתר Nrg הוצע לו אף סכום דמיוני המתקרב לרבע מיליון דולר. לא, זו לא טעות: בערך מיליון שקל. לסכום שאנשים מרוויחים במשך חצי חיים סירב פוליקר – ועוד בעבור כמה עשרות דקות על הבמה.

 

 

יהודה פוליקר וברי סחרוף

 

אחרי ההלם הראשוני מהסירוב האמיץ (לא מעט אומנים, תהיו בטוחים, היו מוכנים לשיר סרנדות מתחת לחלונו של גאידמק במשך חמש שנים תמורת רבע מהסכום הזה), נשאלת השאלה: רגע, על מה בעצם? כי עם כל הכבוד לפוליקר, היחיד שקיבל הצעה דומה הוא שלמה ארצי – זמר מצליח יותר, קיסר קיסריה, שרק לאחרונה שחרר אלבום חדש ומצליח. רמי קליינשטיין וריטה, שקיבלו הצעות נמוכות יותר (בסך הכל 170-200 אלף דולר לפי הפרסומים) דווקא נענו להצעה, או שמא לסכומים המפתים, אבל גם הפנייה אליהם מובנת יותר: הם לפחות אומנים פעילים; קליינשטיין שחרר לפני שנתיים את אלבומו "הרבה פנים", וריטה העלתה את המופע הגרנדיוזי בחסות סלקום, "One" (שעלה גם לדיסק ולדי.וי.די) רק בשנה החולפת. אמנם שניהם לא שוסים כאלה גדולים מאז המילניום, אבל בכל זאת, לפחות יש להם עשייה בעברית.
ופוליקר? אין לו אתר אינטרנט רשמי משלו, בעיתונות הוא מוכרז כנעדר של כבוד, אלבום האולפן העברי האחרון שהוא הוציא היה "איך קוראים לאהבה שלי" (2001). קולטים? אחרי שש שנים בלי חומרים חדשים בעברית כל אומן אחר היה נחשב כבר מזמן ל-Has Been ונדחק לשולי ההיסטוריה אחרי תקופה כל כך ארוכה של חוסר מעש מוזיקלי חדשני, אבל הפלא ופלא – לא רק שפוליקר מצליח לשרוד ולהתבסס במעמד הכמעט אלילי שלו, הוא ממשיך להופיע בתדירות נאה, הפורום שלו באתר תפוז שוקק פעילות כאילו ממש עכשיו צועד במצעדי הלהיטים להיטו האחרון, בעיניי המגזינים הוא נחשב תמיד מרואיין נחשק ובלתי מושג, ואפילו פנאי לסרב להצעות של מיליון ש"ח עבור פחות משעה הוא מוצא.

*

כדי לבדוק את ההצלחה המתמשכת והלא-אופיינית של פוליקר שווה לנסוע אחורה בזמן אל תוך הביוגרפיה הייחודית שלו, שמסבירה מדוע הוא אוחז במעמד נחשק בלי לעשות יותר מדי כל כך הרבה זמן – ממש, אגב, כמו ג'ורג' מייקל, גם הוא זמר ותיק עם זיפים נצחיים ומוצא יווני – שנשאר תקוע במיינסטרים הבינלאומי למרות שלא הוציא אלבום ראוי מאז אמצע שנות התשעים.
את הקריירה שלו החל פוליקר (57) בכמה להקות אלמוניות – הנמרים, ברקת וכו' – ולא רבים יודעים שגם כנגן בלהקת הליווי של צביקה פיק. בהמשך הוא הקים את להקת בנזין, שהתפרקה בתום שני אלבומים בלבד, אבל הקריירה המשמעותית ביותר שלו החלה רק באמצע שנות השמונים, כשהחליט לשלב בין רוק למוזיקה יוונית. אלבום הבכורה שלו "עיניים שלי" נמכר ב-70,000 עותקים. שנה אחרי שחרר אלבום הופעה (ברובו), וב-88' יצא "אפר ואבק", שהוקדש ברובו לטקסטים העוסקים בדור השני לשואה, ונחשב לאחר מתקליטי המופת בתולדות המוזיקה הישראלית. בפרויקט מיוחד של המוסף "7 לילות" אף הוכתר כאלבום הישראלי הטוב ביותר מאז ומתמיד.
גם האלבום הרביעי של פוליקר, "פחות אבל כואב", היה הצלחה מסחררת, אבל את כל זה קטע מותו של בן דודו, קובי פוליקר, שנהרג בצבא אחרי שחבר ליחידה הטיח קסדה בראשו. כפועל יוצא גנז פוליקר אלבום אתני שהיה מיועד להפצה באירופה, ופרש מהופעות חיות למשך תשעה חודשים. כשהוא חזר הקדיש לו העיתון המנוח "חדשות" את רוב מוסף יום השישי שלו, מה שרק העצים את ההילה סביב הסופרסטאר. כאן למעשה התחילה החמקמקות של פוליקר, שהיה עד אז אומן נגיש ו"נורמלי". החל מאותה תקופה הוא מיעט להקליט, שידר אווירה מדוכדכת יותר, ואפילו אלבומו הבא, שהוקדש באופן צפוי לקובי ז"ל, היה אינסטרומנטלי ברובו.
האלבום הכפול "הילד שבך" (95') היה פחות או יותר האחרון המצליח-באמת של פוליקר. ליווה אותו אמנם מסע הופעות מוצלח, אבל מבחינה אומנותית נראה שכאן מוצתה ההיסטריה סביבו. האלבום הבא "מוקדם אולי מאוחר" היה שוב אינסטרומנטלי, זה שאחריו, "איך קוראים לאהבה שלי" (01') הצליח אבל לא בטירוף, והתחנה הבאה היתה אוסף (03'). בחודש האחרון יצא אלבום יווני משותף לפוליקר ולמשורר היווני מנוליס רסוליס, שהופץ ביוון ואחרי שלושה שבועות גם בישראל, אבל שוב – זה לא הדבר האמיתי שיגרום לביקור נוסף של הזמר הוותיק בפנתיאון המוזיקה הישראלית.

 

התחושה היא שהמזל העיקרי של פוליקר נובע מהטיימינג המטורף שלו. הוא הצליח בתקופה בה לא היו כוכבים נולדים, והקהל הישראלי היה בעל סבלנות של יותר מ-15 שניות. אמנם רוב בני דורו נכחדו ביחד עם מפץ הגלגלצ הגדול, אבל פוליקר שרד את עידן הקרח בעיקר בזכות המאסטרפיסים הוותיקים שהוציא. בתקופה ההיא כל מי שהגיע למעמד מסוים נחקק לנצח בתודעה הציבורית, במיוחד אם דאג שלא לשרוף את עצמו מבחינה תקשורתית. אז, בעידן של ערוץ 1 שידע להחשיך מדינה שלמה כשסתם התחשק לו, המירכוז של ההצלחה היה דומיננטי מאוד, ומי שהצליח – אשכרה הצליח. היום, מיותר לציין אולי, המצב שונה לגמרי, והמדיה ממהרת להמליך מלכים, ולערוף את ראשם ברגע שהכתר מונח עליו. מאיה בוסקילה של אתמול היא לא מאיה בוסקילה של היום, ואתם מוזמנים להחליף את השם בנינט, רוני, עברי לידר ועוד.
למרות שנהוג ללגלג על ההעדפות של הקהל הישראלי, מבט חטוף ברשימת האומנים הנצחיים – אהוד בנאי, שלמה ארצי, אריק איינשטיין, ארקדי דוכין ועוד – מלמד שאת האומנים שלו מעדיף הקהל מיוסרים, פגיעים, עמוקים ומהורהרים, וכאן משתלב היטב פוליקר, שמעולם לא נתפס כנהנתן, בעל פשרות מוזיקליות או כזה שנעתר לפסטיגלים או לשיתופי פעולה שלא ממש הולמים את המעמד. הכל היה תמיד מוקפד, רציני, שלא לומר איכוצ'י.
וזו כמובן לא היתה תחפושת. פוליקר הוא באמת איש של צער: צער השואה, צער מות בן דודו קובי, צער הגמגום, צער החיים, צער שאצלנו אוהבים. באחרונה הוא התראיין לחדשות ערוץ 10 וסיפר שהיום הוא אדם הרבה יותר חופשי, ואפילו מהגמגום הוא (כמעט) נפטר. החיים מחייכים אליו יותר, והוא מצדו אדם שלם יותר.
פוליקר מודל 2007 – סליחה על הקלישאה, כן? – לא רודף אחרי הכסף. הוא מרוויח יפה מהתמלוגים, ממלא אולמות כמעט בלי להתאמץ או להוציא דיסק ישראלי שיתניע מחדש של הביקוש, ומתפנה אפילו לפרויקטים בשביל הנשמה, כמו האלבום החדש עם המשורר היווני רסוליס. אז נו באמת, נראה לכם שרבע מיליון דולר יוציאו אותו מהפוקוס?

 

(פורסם במקור ראשון מתישהו ב-2007 .רלוונטי גם היום, מן הסתם)