הפרסום הסמוי בדי.וי.די לילדים – תחילת הסוף?

גילי בר הלל הוכתה בתדהמה. לפני חמש שנים, כשבנה הבכור היה בן שנתיים בסך הכל וידע מילים בודדות בלבד, היא הביאה לו כדור מתנפח עם לוגו שטראוס שקיבלה במתנה עם העיתון היומי שרכשה. הילד בן השנתיים הביט על הכדור ואמר מילה בודדת: גלידה. במילים אחרות, הוא זיהה את הלוגו של החברה. ובמילים עוד יותר אחרות, עברו שנים ספורות ובנה השלישי של בר הלל, מתרגמת ועורכת ספרי ילדים (כולל סדרת הארי פוטר), כבר לא ראה די.וי.די לילדים מעודו. כן, היא יודעת שזה צעד גורף מדי ושייתכן כי בנה בכל זאת מפסיד משהו, אבל ההירתעות מהפרסום הסמוי כה זורמת בעורקיה, עד שכבר לא אכפת לה.
אזרח נוסף בשם אבשלום שרון לקח את הנושא צעד נוסף, ובאפריל האחרון הגיש בקשה לתביעה ייצוגית בסך 100 מיליון שקל נגד אסם, שטראוס-עלית, הד ארצי וקלסיקלטת בטענה שהחברות מפרות את חוק הגנת הצרכן בכך שהן משתפות פעולה בהחדרת פרסום סמוי בקלטות ילדים, לא פעם באופן בוטה. עורכי הדין של התובע, שמואל אהרונסון, אמיר קדרי וניצן טבנקין ממשרד אהרנסון, שר, אבולעפיה, אמודאי ושות', טענו כי "הילדים צופים בקלטות אלה פעמים אין ספור. ההורים הקונים את הקלטות אינם יכולים לדעת בעת הקנייה האם יש בקלטות פרסום סמוי. בכך מוטעים ההורים באופן אישי, ולא רק ילדיהם, באשר לטיב המוצר. ההטעיה, שמקורה בפרסום הסמוי, נמשכת והולכת בכל פעם שהילדים או ההורים צופים ויצפו בקלטות, ונחשפים אגב כך לפרסום הסמוי".
בחודש האחרון התביעה שודרגה לאחר שהמועצה הישראלית לצרכנות הגישה בקשה לבית משפט המחוזי במרכז להצטרף כתובעת ייצוגית בתביעה. בקיצור, בדיוק כמו בעולמות הילדים והחלומות – בסיפור שלנו הכל יכול לקרות.

מתוך טיף וטף. חפשו את מי עדן

הורים לילדים קטנים כבר מכירים את הסאגה הזו, שהתפתחה והשתכללה בשנים האחרונות: פרסום סמוי שלא מתקתק בדלת הראשית אלא מתגנב מהחלון, עושה קולות של חתול ומתמזג בתוכן באופן בלתי ניתן להפרדה. בעוד שאת מקבצי הפרסומות ניתן להעביר (או לפחות להבין שמדובר בחומר פרסומי-נטו) מהפרסום הסמוי אי אפשר להיפטר. הוא מפציע כשמפרסמת אחת מופיעה עם תמרוקיה ב"טיף וטף", כשטאלנט אחר מספר שתרופה מסוימת היא האולטימטיבית, וכשילדים בולסים כבדרך אגב חטיפים וממתקים במהלך סרטים רבים ושונים. כמובן שאותם ממתקים זוכים לקלוז-אפים יעילים, פן הצופים הדרדקים יפספסו את השם, המותג, המראה וכמובן גם את לוגו החברה המייצרת.
הורים רבים מרימים ידיים מול הפרסום הכפוי, ולו בשל העובדה הפעוטה שבמהלך הרכישה אי אפשר לברר אילו כותרי די.וי.די מלאים בפרסום הסמוי, ועד כמה. אתה יכול לקנות לילדך מכל טוב, לשלם מכל טוב, ורק בבית להיווכח שרכשת עבורם לא רק תכנים חינוכיים אלא גם תכנים שיווקיים בתחפושת. אפשר אמנם לברר טרם הרכישה דרך חברים או דרך האינטרנט מה "נקי" ומה לא, אבל נו, ההורה הסביר לא יטרח עד כדי כך. במקום זה הוא יעדיף לשתוק. העיקר שהילדים ירבצו מול הטלוויזיה עוד שעה-שעתיים ויאפשרו לו להתפנות לעיסוקיו החשובים באמת.
אבל אבשלום שרון לא הסכים לשתוק. עורך דינו, שמואל אהרונסון, העדיף שלא לתת לנו לדבר איתו, וסיבותיו עמו, אבל הוא גולל את נושא התביעה ללא בעיה. "קומם אותו שעושים שטיפת מוח לילדים שלו, שמצדם דורשים לצפות בקלטות האלה שוב ושוב", מספר עורך הדין. "בניגוד לאמצעי פרסום אחרים בטלוויזיה או ברדיו, שזה בא והולך – בקלטות האלה הילדים צופים שוב ושוב, כאשר הפרסומת היא חלק מהעלילה. אתה לא יכול להתגונן או לזפזפ או ללכת לפריג'ידר. זה עוקף את כל אמצעי הבקרה וההתגוננות".
מהן הדוגמאות הכי בוטות בעיניך?
"יש עשרות דוגמאות. בכל מקום כשפתאום הפרה של עלית מופיעה בסרט ומדברת אל הילדים, או כשסבא טוביה מחלק לילדים ביצי קינדר כחלק מהסרט. זה באמת בוטה".
במפתיע או שלא, דווקא שני כוכבי הילדים הגדולים ביותר להן מיוחסות הפרסומות הסמויות במינונים ובאופן ההגשה הבוטים ביותר לא ששו לשתף פעולה עם הכתבה. יעל צפיר, אשתו של טוביה, מסרה בשמו כי היו שתי קלטות עם פרסום סמוי, אולם מאז הדבר לא חזר על עצמו. "אנחנו נגד זה, וזה הכל", אמרה וסיימה בטענה שאין לה זמן. גם בשיחה מאוחרת יותר טענה שאין לה זמן.
משה דץ היה קצת פחות נחמד. "אני לא מעוניין להתראיין לכתבה. רק אומר שהתביעה לא הוגשה מעולם, ושאין חוק כזה במדינת ישראל".
החוק קיים, והוא מדבר על פרסום סמוי, ובפרט לקטינים.
"אמרתי שאני לא מעוניין לדבר על זה. או.קיי?".
עו"ד אהוד פלג, מנכ"ל המועצה הישראלית לצרכנות שולל כמובן את דבריו הנחרצים של דץ, ומואיל לפרט. "צריך להבין במה מדובר. זו תופעה שבה חודרים מתחת להגנות של הצרכן במה שמוגדר בחוק כהטעיה. חוק הגנת הצרכן קובע במפורש: 'פרסומת העלולה להביא אדם סביר להניח כי האמור בה אינו פרסומת – יראו בכך פרסומת מטעה אף אם תכנה איננו מטעה'. יש לנו פה הגדרה של הטעייה. הדבר חמור במיוחד כאשר אותו קהל מטרה הוא קהל של ילדים רכים. לא רק שהם לא מוזהרים, אלא שהם גם חסרים את המנגנון שמאפשר לנתח, לסווג, למיין ולדעת להיזהר על מנת שההחלטות שלהם יתקבלו באמת מתוך בחירה חופשית ולא מוטה. לכן מדובר בתופעה חמורה מבחינת ההגינות הצרכנית. המניפולציה הזו היא דבר פסול".
מהן ההשלכות של הפיכת התביעה לייצוגית, אם זה אכן יקרה?
"כבר מההתחלה היינו בתמונה של התביעה, רק שלצערנו לא היתה לנו סמכות להגיש תביעה יצוגית באותו זמן. ביקשנו להצטרף רק כידיד בית המשפט, ורק בקיץ 2008, כשעבר בכנסת חוק המועצה לצרכנות, ניתנה לנו הסמכות להגיש תביעות ייצוגיות. לכן ביקשנו בחודש האחרון להתווסף לתיק".
את עו"ד פלג לא ממש מעניינות טענות המפיקים שרק באמצעות פרסומות סמויות ניתן לממן הפקות ראויות ומכובדות. מבחינתו הם לא הסתפקו בדלת החוקית והראשית של פרסומות מוכרזות שמשאירות בידי הצרכן את ההחלטה האם לצפות או לא, ובחרו לבצע מניפולציה על מנת לכפות על הצרכן נגד רצונו לצפות באותם טפטופים שיווקיים. "האם זה עומד בערך ההגינות?", הוא שואל רטורית.
ועדיין, מה היית עושה במקום מפיקי הקלטות והדי.וי.די?
"אני לא מפיק ואני לא בימאי. אני רק מופקד על שמירת ההגינות כלפי הצרכנים. הטיעון שהם צריכים כסף ולכן הם יעבדו על הצרכנים הוא לא טיעון שאנחנו יכולים לקבל, בכל הכבוד. הם בעצם אומרים שהם יתגנבו לדל"ת אמותיו של הצרכן מבלי שהוא יידע, כדי להשיג את המימון שלהם להפקות. התוצאה היא שהורה קונה לילד שלו קלטת לילדים, ולא יודע שהוא קנה גם איזושהי פרסומת סמויה בפנים. הילד נחשף לפרסומת, והסכומים האדירים שמשולמים עבורן מוכיחים שזו כנראה דרך אפקטיבית במיוחד. ואז הילד חוזר אל ההורים ומבקש שיקנו לו את המוצרים שהוגנבו לו דרך הקלטת".
כרגע בית המשפט אמור לקבל החלטה בנוגע לבקשה של המועצה לצרכנות להצטרף כתובעת ייצוגית בתיק. מדובר בשלב קריטי של התביעה, ואחרי ההחלטה יהיה ברור יותר לאן הרוחות נושבות.

מתוך "סוד השוקולד". חפשו את הפרה

אולי תתפלאו, אבל מהעבר השני של המתרס נרשמת, לצד חוסר רצון להגיב בנושא (בהד ארצי סירבו להעביר תגובה, ובאסם לא חזרו אלינו למרות פניות חוזרות ונשנות) גם תגובות מפתיעות. מרק עמוס, מנכ"ל קלסיקלטת, טוען שבשנתיים האחרונות החברה שבראשותו כלל לא יצרה פרסום סמוי בכותריה. אבל לא מאהבת האתיקה כמו משנאת התגמולים הנמוכים. "אם בעבר הפרסום הסמוי היה יכול להיות גורם תמיכה משמעותי – היום הוא כבר לא כזה", מודה עמוס. "החברות הגדולות הן גם לא פרטנר שבאמת מסוגל לסבסד או להוביל ליותר עשייה תרבותית. מכיוון שהם הפסיקו להיות פרטנרים כאלה – זה לא שווה אפילו את מפח הנפש שנגרם לצרכן. כמו כל דבר בחיים, אתה עושה באלנס בין התמיכה שאתה מקבל לבין העובדה שאתה משרת את החברה במתן חסות. היו זמנים שבהם התמיכה של גופים מסחריים ביצירת קלטות היתה מאוד משמעותית. כלומר, היו קלטות שפשוט לא היו יכולות לקרות לולא התמיכה. בתקופה ההיא שיתוף הפעולה תרם לצרכן הסופי במידה רבה, כי הוא אפשר לו לקבל מוצרים יותר משובחים בעשייה יותר ענפה. בשנים האחרונות יש פחות השקעה כי הם מפנים יותר כסף לפרסום בערוץ 2 ובכלי מדיה חלופים, או לתוכן סמוי בטלוויזיה".
כלומר, מבחינתך אין פרסום סמוי בקלאסיקלטת ממניעים כלכליים ולא אתיים.
"גם אתיים. פרסום סמוי שמראה ילד אוכל במבה זה לא מה שהיינו עושים, כי זה מבזה גם את המוצר, גם את הספונסר וגם את הצופה. אם היה בא גוף מסחרי שהיה בא ואומר 'אני מוכן לתמוך במוצר איכותי תמורת פרסומות לא סמויות', היינו שוקלים את ההצעה. כך הלקוח היה מרגיש עם זה יותר בסדר".
אם אתם כל כך חפים וזכים, איך בכלל השתרבבתם לתביעה?
"בגלל קלטות מאוד ישנות. הרי יש למוצרים שלנו חיי נצח. זה כמו שתראה סרט קולנוע שהופק בשנות השישים, ויש בו פרסום סמוי שהפך לחלק מהתוכן עצמו. זה לא כמו פרסומות שמוקרנות לפני ואחרי הסרט, שכבר אפשר לפרק או להוציא אותן החוצה. התביעה מתייחסת ל'מעשה בחמישה בלונים' ולעוד כמה כותרים. האמת היא שהיום כשאתה מסתכל על הפרסום הזה הוא כל כך נאיבי, כי היום הפרסום הסמוי מגיע במאסות הרבה יותר גדולות. הרי אם זה נעשה בטעם רע – בסופו של דבר זה לא משרת אף אחד, לא משיג את המטרות, ופוגע בעמדה הרגשית של הלקוח כלפי המוצר. בסופו של דבר כולנו ניזונים מזה שהלקוח אמור לאהוב את המוצר ולהמליץ עליו. אם הדבר לא קורה – גם כלכלית המהלך לא נכון".
לעומת קלסיקלטת, בשטראוס-עלית מוצאים לנכון להשתמש בסמנטיקה, וטוענים כי הם לא נותנים יד לפרסום סמוי אלא לתוכן שיווקי. "להבדיל מפרסום סמוי, הוא בולט וניכר לכל מי שמתבונן בקלטת", מסרו בחברה. "אין בתוכן השיווקי ובצורת פרסום זו כל הפרה של החוק, אין בו כל הטעיה, ובוודאי שלא נגרם בעטיו כל נזק; תוכן שיווקי היא דרך פרסום חוקית, מקובלת ושכיחה בכל תחומי החיים בארץ ובעולם, והיא אמצעי מימון חשוב המאפשר ליוצרים ליצור ומוזיל את עלות היצירה עבור הצרכן. אין כל איסור בדין הנוגע לשילוב תוכן שיווקי בקלטות ילדים, בקולנוע, בתיאטרון, במשחקי מחשב, בספרות ועוד. ההתייחסות לתוכן שיווקי בחקיקה (המכונה שם "פרסומת אגב") נעשתה אך ורק בהקשר של שידורי טלוויזיה בערוצים ממלכתיים ובשידורים הציבוריים. גם כאן מצא המחוקק להתיר שידור תוכן שיווקי בתנאים מסוימים. גם בתקנות ספציפיות שחוקקו בהתייחס לפרסומת ודרכי שיווק המכוונים לקטינים, מתיר המחוקק פניה של עוסק באופן ישיר, עקיף, גלוי או סמוי, ובלבד שהתכנים יהיו מתאימים לקטינים".
טון אחר, מתנצל פחות, מאמץ יענקל'ה קליין, לשעבר איש תקשורת וסגן עורך "מקור ראשון", והיום מפיק עסוק. ברזומה שלו רשומות שתי הפקות מושקעות לילדים – "סוד השוקולד" ו"חלב ודבש", המלמדים את הילדים מהיכן הגיעו השוקולד, החלב והדבש – כשההשקעה הגיעה הודות לפרסום הסמוי של חברות גדולות שפרסו חסות נרחבת על ההפקות – עלית, תנובה ויד מרדכי. קליין תכנן שההפקה השלישית בסדרה תהיה "דגן ותירוש", והוא כמעט חתם על הסכמים משמעותיים עם חברות ענק בתחום, אולם התביעה המדוברת השחילה לא מעט מקלות בגלגלי ההפקה, מסתבר.
לדבריו של קליין, על מנת להפיק די.וי.די איכותי ומושקע מהסוג שהוא יוצר, חייבים לשתף פעולה עם חברות מסחריות. "היום קשה להתפרנס רק מהמכירות", הוא מסביר. "כל המתחסדים שמדברים על פרסומות הולכים להוריד את הסרט מהאימיול, ואולי מצפים שמישהו יפיק להם את זה על חשבון הסבתא שלו".
לקראת הפקת "דגן ותירוש" כבר נחתם חוזה עם כרמל מזרחי, מספר המפיק הנמרץ. בתחום הדגן הוא רצה לחתום עם אסם ומאפיית אנג'ל, אולם הן קיבלו רגליים קרות. כמובן שאם התביעה תידחה – הפרויקט ייצא לדרך.
את הטענות של המתנגדים לפרסום הסמוי אתה כבר מכיר. בכנות, עם אילו טענות אתה בכל זאת מסכים?
"אני מסכים עם הטענות שאומרות שיש פרסום סמוי שהוא לא ממין העניין. ומעצבן אותי שאני רואה סרט שבו הילדים גולשים במגלשה עם במבה ביד, שזה לא דבר כזה בריא. אני כועס כשאני רואה את סבא טוביה אומר לילד 'יש לך חום? קח אקמולי'. גם כשפנינה רוזנבלום דוחפת את השמפואים שלה זה לא נראה לי לעניין. עם זה, אם תספור את הזמן שעלית קיבלה אצלי ב'סוד השוקולד' זה היה אולי 10% מהסרט. ככה זה, אין שום דרך להפיק הפקות איכותיות באופן פרטי. אף אחת מחברות ההפקה לא משקיעה סכומים גדולים כי הן יודעות שיש זיופים. לכן כשיש שת"פ עם חברה שקשורה לנושא יש לך הזדמנות להביא הפקה מושקעת ואיכותית, וכך להראות לילדים באמת איפה נולד השוקולד. אנ
חנו צורכים את השוקולד שלהם, וזו ההזדמנות של עלית להחזיר לנו משהו מהרווחים העצומים שהם עושים על גבנו, ולהשתתף בהפקות איכותיות".
ממש פילנתרופיה בהתגלמותה.
"הם לא רואים את זה ככה, אבל אני רואה את זה כמשהו מוסרי. מבחינתי ומבחינת ההפקה שלי אני עושה משהו חינוכי לילדים. לא הכל ביזנס".
גם שוקולד, כמו במבה, הוא לא הדבר הכי בריא בעולם.
"זה נכון. אבל יש הבדל מהותי. במבה זה מן ייצור מהונדס של בוטנים וכל מני חומרים לא בריאים, בעוד ששוקולד עשוי מפולי קקאו שיש בהם המון מרכיבים תזונתיים. אם לא מכניסים לשם כל מני דברים רעים, שוקולד בסך הכל עשוי מפרי טבעי ובריא".
אז זהו, שעלית כן מכניסה לשם כל מני דברים רעים.
"בסדר. המטרה שלי היא לא שילדים יאכלו יותר שוקולד וישתו יותר חלב. יש לנו מצב נתון שילדים אוכלים שוקולד. ובמצב הנתון הזה אני רק רוצה להביא לילדים סיפור אחר, ולהראות להם שהייצור של השוקולד הוא חלק ממשהו עולמי. אגב, בפרק הזה יש גם שיר על צחצוח שיניים. התקשרו אליי כמה אימהות, שהודו לי ואמרו שרק עכשיו הילדים שלהן מוכנים לצחצח שיניים".
גם בקטע על משחת השיניים, יש לציין, יש פרסומת סמויה.
"נכון, אבל אין שם צילומי תקריב של מברשת שיניים. מה, אני צריך לייצר משחת שיניים לבנה ולא ממותגת? אתה יודע שבסרטים של ג'יימס בונד הבגדים והשעונים והרכב שלו ממותגים, וכך יש להפקה הכנסה נוספת? פרסום הוא לא דבר שלילי בעיקרו. פרסום מטעה שמוביל לפעילות לא טובה – הוא הבעייתי".
אם התביעה הייצוגית תתקבל, איך אתה רואה את עתיד הדי.וי.די לילדים?
"כמו בהפקות הטלוויזיה המושקעות, רק כניסה של חסויות אינטליגנטיות ורלוונטיות תאפשר הפקה של תוכן איכותי. אם לא יהיה את זה – ירכשו סדרות בלירה וחצי מחו"ל, כמו שערוץ הופ עושה במשך שנים".
ולמה אי אפשר להסתפק בפרסומות לפני ואחרי הסרט, כמו פעם בימים הטובים?
"כי החברות היום לא ישימו כסף על זה. הן ישימו רק שקלים בודדים. תסתכל על 'כוכב נולד' – מי משלם את כל ההפקה? צובעים את הכוכב בסגול, אז סלקום משלמת. היום החברות יודעות שפרסומות לפני ואחרי – היעילות שלהן מאוד מוגבלת, לכן הן לא מוכנות לשלם על זה הרבה כסף".

מתוך "הכבשה שושנה". חפשו את הבמבה. תודו שזה קשה

ניחשתם נכון: את גילי בר הלל, שהקדישה בבלוג המצליח שלה באתר "רשימות" מספר פוסטים כועסים בנושא, הטענות האלה לא ממש מעניינות. כצרכנית נראה לה שיש כאן בעיה אתית בלשלם עבור מוצר מבלי לדעת שיש בו פרסומות, ולגלות שהוא מוצף בפרסומות. לדעתה מדובר בניצול של ילדים, כשההורים כמובן לא תמיד שמים לב. "לילדים אין כלים להבין מה זו פרסומת ומה זו לא פרסומת", היא אומרת, "אני לא אוהבת את זה משני כיוונים – גם כי אני לא אוהבת שדוחפים לילדים שלי פרסומות וגם כי זה מטשטש מבחינתם את ההבנה מה זה סיפור ומה זו פרסומת. אם הם שומעים על שלגיה והגמדים, והם חושבים על מעדן גמדים – הבעיה היא שזה הרס להם את סיפור שלגיה".
מה בפועל את עושה?
"הקטן פשוט לא ראה קלטת בחיים שלו. די הפסקתי להקרין קלטות. הגדולים עוד ראו, ואי אפשר להגיד שזה לא משפיע. כמובן שהם לא רצים מיד אחרי הקלטת ומבקשים 'אמא, תקני לי', אבל מה שכן חודר בצורה מדהימה זה זיהוי המותג. זה גיל שבו אי אפשר להסביר להם שזו רק פרסומת. ועל הזכויות שלי אצטרך להגן".
השאלה היא אם לא יוצא שכרם בהפסדם, כי בכל זאת יש דברים טובים ומעניינים באותם תכנים.
"בהחלט יש. זה מתסכל נורא. יש דברים שהייתי רוצה לתת להם, אבל קשה לי לבלוע את זה. אי אפשר להעביר את הפרסומות כי זה פשוט חלק מהטקסט. יש קלטת ישנה מאוד, 'אצבעות', שכולה פרסומת ל'גמדים' של שטראוס. אם היו מוציאים את 'גמדים' – זו היתה קלטת נהדרת. גם אין גילוי נאות, לא כתוב על העטיפה שהקלטת הופקה במימון או בחסות חברה כלשהי".
אני מניח שהילדים שלך אוכלים גמדים ממילא. השאלה היא האם הניואנס מצדיק את הוויתור הגורף על כל עולם הקלטות.
"אני לא אומרת שצריך לוותר על קלטות. קודם כל, הייתי שמחה אם הייתי יכולה לראות על גבי העטיפות אילו פרסומות יש. אם הם חושבים שאין שום דבר מביש בהכללת הפרסומות – שלא יסתירו. שישימו על העטיפה של הקלטת ושיתנו לי לבחור האם לקנות או לא. אני גם לא נגד פרסום באופן כללי, וברור לי שהרבה דברים לא היו יוצאים לפועל ללא פרסום. אני יותר כועסת על האיך – על איך הדבר נעשה בהסתר, בקלטות ילדים, ועל הצדקנות של 'מה, אבל אנחנו מעודדים אותם לצרוך מוצרי חלב'. אחד הדברים שהכי הטריד אותי היה פרסומת לאקמולי – תרופה! – בסבא טוביה. הציגו את זה כאילו אקמולי מרפא כל דבר. תאר לך שהיתה פרסומת כזו לתרופה למבוגרים בלי הערה של 'רק באישור רופא' וכו'. אנחנו עושים שטיפת מוח לילדים שאקמולי פותר הכל, ועוד במסגרת סיפור. אומרים שאיכות ההפקה היתה יורדת ללא הפרסום, אבל ראיתי קלטות מצוינות גם בלי פרסומות. אפשר לארגן חסויות שיכנסו בצורה קצת פחות טורדנית ופולשנית. אפשר גם לייקר את הקלטת".
ואז את תקני, אבל אחרים, שיש להם קצת פחות כסף, כבר לא יקנו.
"זה רק מדגיש את העניין שיש פה ניצול של העובדה שזו הפכה לנורמה, לסטנדרט".
רוב ההורים שאת מכירה הם כמוך או אדישים יותר?
"כשאתה נעשה הורה אז הרבה פרנציפים ועקרונות יפים מפנים דרך לצרכים פרקטיים. יש הורים שבכלל לא רצו שהילד יראה טלוויזיה, אבל אז הבינו עד כמה קל להושיב אותו מול טלוויזיה. ללא יוצא מן הכלל, כל ההורים שאני מכירה היו מעדיפים קלטות ודי.וי.די ללא פרסומות. כמה הם מוכנים להילחם עבור זה – זה כבר עניין של עייפות החומר".

יובל המבולבל. הפעם אין מה לחפש

אולי תתפלאו, אבל הצרכנים הרדיקלים שביניכם בוודאי ישמחו לשמוע שמעבר להכאה על חטא של חלק מהמרואיינים לכתבה, יש גם כאלה שמתחילת דרכם חרטו על דגלם את הניקיון השיווקי. קחו לדוגמה את יובל המבולבל, שהחליט שלא לכלול כלל פרסומות בדי.וי.די החדש שלו – לא גלויות ולא סמויות. ממש כלום. נאדה. גורנישט. "היום להוציא קלטת שתהיה רווחית זה מאוד קשה, אבל יש דבר הרבה יותר חשוב מכל העניין הזה, והוא מה נותנים לילדים", מסביר את המהלך יובל שם טוב, "הילדים צופים בדי.וי.די, במיוחד של אומן מוכר, מאות אם לא אלפי פעמים. הדברים נכנסים להם למוח באופן כזה או אחר, וזה היה השיקול שלי לא לעשות אף תוכן שיווקי גלוי או סמוי מהסיבה שמדובר בשטיפת מוח עבור הילדים. הרי ההורה רוצה לקנות משהו אחד, אבל בהרבה מקרים הוא מקבל דברים סמויים שהוא לא היה רוצה לקבל. לעשות פרסומות לא סמויות שעוד אפשר להעביר – זה מתקבל על הדעת. אבל פרסומות סמויות זו שטיפת מוח. העיקרון הזה יותר חשוב לי מאשר לעשות עוד קצת כסף. חוץ מזה, כל די.וי.די מוצלח באמת יכול לכסות את עצמו. אולי זה יקח קצת יותר זמן, אבל הוא יכסה. בדי.וי.די הראשון שלי הושקעו 150 אלף ש"ח, בשני 250, ובחדש השקענו כבר 700 אלף ש"ח אני חושב שאומן ילדים שבאמת רוצה להצליח לא תמיד צריך להסתכל על התמורה המיידית שלו. הרי בעקבות זה שהדי.וי.די מצליח זה מקדם לי הופעות ודברים אחרים. לכן אני באמת מאמין שאפשר לעשות את זה מצוין גם בלי חסויות".
יבואו אומנים ויגידו שבמעמדך זו לא חוכמה להתנער מהפרסומות. כיום אתה נמצא בשיא, אבל מה יעשה אומן מתחיל?
"גם בדי.וי.די הראשון שהוצאתי לא היו פרסומות סמויות, ואז ברור שלא היה לי כסף. אבל זה הביצה והתרנגולת. אפשר להגיד שאם לא אעשה פרסומת סמויה – לא אוכל לממן את הדי.וי.די. מצד שני, פרסומות סמויות ייצרו אנטגוניזם כלפיך. לכן אם אתה מאמין בעצמך – תלך על זה בלי פרסומות".
אז כבר לא נראה אותך משמח ילדים עם איזו ביצת קינדר?
"ממש לא. אני מעדיף לפרסם שמחה ואומץ לב מאשר במבה או ביסלי".

 

(פורסם במקור ראשון, ינואר 2009)

 

 

עוד בבלוג: ראיון עם עמיר בניון, ביקורת על אלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח, מאמר דעה על החתונות של היום, ראיון עסיסי עם אברי גלעד (שמאמין שעם ישראל נמצא בסכנה), ביקורת אלבום על אביתר בנאי החדש ועוד, שאלון אסוציאציות עם שולי רנד, כתבה על פריחת המוזיקה היהודית  וכו'. וגם: אייל גולן, מנחם הורוביץ, שי גולדן, רמי פורטיס, עידן רייכל, מירי מסיקה, דניאלה לונדון-דקל, עיתוני הנוער והילדים של פעם, זאב רווח ויהודה ברקן, המדריך למרואיין המתחיל ועוד המון