ארכיון חודשי: פברואר 2009

קבלו את להיט הסלולר הבא: "אם אשכחך ירושלים" של בן סנוף

בן סנוף, חוזר בתשובה בן 23 מצפת, אחראי ל"אם אשכחך ירושלים" – אחד הלהיטים הכי פופולריים בסלולר. ותודה לבורא עולם ולאביה של אשתי שהביאוני עד הלום

 

בשנה האחרונה תחום הסלולר די התביית, וכבר יותר קשה למצוא במצעדי ההורדות שירים שממש לא שמענו עליהם במקומות אחרים. אולי זה קורה בגלל שבשאר כלי המדיה ממהרים ליישר קו עם הצלילים שבוקעים מתוך הטלפון הנייד שלכם, אבל בכל מקרה, בשבועות האחרונים חיכתה שם הפתעה לא קטנה במקום השני: זמר אלמוני בשם סנוף, עם קאבר ל"אם אשכחך ירושלים" במקור של הזמר החרדי הג'יגה-פופולרי שוואקי. הוא עקף בלי בעיה את אייל גולן, עידן רייכל, קובי אפללו ושאר הלידרים, ונעצר רק מול הדואט של קובי פרץ ואישתאר.
לא היה פשוט לאתר את אותו בן סנוף. אפילו אתר אינטרנט אין לו, שלא לדבר על אמרגן מקצועי, אבל בסוף מצאנו את כוכב הסלולר, החתונות והשטח. מסתבר שמדובר בתלמיד ישיבה בן 23, תושב צפת, שבעברו היה ילד פלא שזכה לאייטמים בכל מקום, כולל ב"ידיעות אחרונות" ובתוכנית של דודו טופז. בעבר הוא שחרר שני אלבומים כילד (היום הוא די מתכחש אליהם בגלל החומרים החילוניים) ולפני שנה שחרר את אלבום הבכורה שלו בגלגול הנוכחי המזוקן – “הנה הוא בא". בשנה האחרונה חייו השתנו באופן דרמטי, והיום הוא לומד בימים ומופיע בלילות. ובמילים אחרות, אין לו זמן לנשום.

 

"'אם אשכחך ירושלים', שבכלל לא הוצאנו בתור סינגל אלא סתם היה שיר בדיסק, התחיל להצליח בשטח כבר לפני שנה", מספר סנוף. “התחלתי להבין שזה תופס כשהתארחתי בחתונה ברמת גן, ובחורות צעירות בשולחן השמיעו את השיר אחת לשנייה ושאלו אם הן מכירות את הזמר בן סנוף. הייתי ממש לידן, והן לא הכירו אותי. בינתיים דברים השתנו – ממש לא מזמן ישבתי עם שדרן ברדיו חיפה, והוא שאל 'איך הגעת לפרסום כזה בלי אתר באינטרנט ובלי קליפים? בשנה אחת עשית בשטח את מה שזמרים אחרים עושים בחמש שנים'. התארחתי גם ברדיו ירושלים ובמקומות נוספים, ואני מרגיש שהדברים מתחילים לזוז".
ההחלטה להציע את השיר לחברות הסלולר הגיעה ממנהלו האישי (או משהו בסגנון) חברון טרבלסי, שלגמרי במקרה הוא גם מנכ"ל מכללת צפת, ולגמרי במקרה גם אביה של אשתו. הוא זה שהתניע מחדש את הקריירה של סנוף, שהתנזר ממוזיקה בעקבות חזרתו בתשובה, והוא זה שמוביל אותו היום בגמלוניות חיננית של אדם חד חושים מצד אחד, אבל נטול היכרות ממשית עם תעשיית המוזיקה מצד שני. למרות זאת, מסתבר שחוסר ההיכרות הזה הוביל אותו להצלחה משמעותית. היום סנוף מופיע פעמיים-שלוש בשבוע בחתונות (בעיקר חילוניות לדבריו) ובהופעות פרטיות, ובינתיים מתכנן את הדיסק הבא.
אתה די צריך למהר עם חומרים חדשים, לא? אם לא תמצא כיוון חדש, עוד תתקבע בתודעה כזמר של להיט אחד.

(מחייך) "אתה יודע כמה אנשים אמרו לי את זה? כולם אומרים לי 'תיזהר, תכף אתה יורד', אבל מישהו שאל איך עליתי? זה פשוט מאוד, מי שגורם להכל שם אותי במקום הזה. וכשהוא יחשוב שזה מתאים – הוא יחבר אליי את האמרגן המתאים ואת הלהיט הבא שיתאים לי. אם זה צריך לקרות – זה יקרה".

 

(פורסם ברייטינג, פברואר 2009)

 

עוד בבלוג: ראיון עם עמיר בניון, ביקורת על אלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח, מאמר דעה על החתונות של היום, ראיון עסיסי עם אברי גלעד, ביקורת על האלבום החדש של רונה קינן, שאלון אסוציאציות עם שולי רנד, כתבה על פריחת המוזיקה היהודית  וכו'. וגם: אייל גולן, מנחם הורוביץ, משה פרץ, שי גולדן, רמי פורטיס, עידן רייכל, מירי מסיקהדניאלה לונדון-דקל, עיתוני הנוער והילדים של פעם, זאב רווח ויהודה ברקן, הפרסום הסמוי בקלטות הילדיםהמדריך למרואיין המתחיל ועוד המון

השרב הגדול. או: הקריירה המוזיקלית המוחמצת (במידה מסוימת) של גידי גוב

כשנולדה לגידי בת, אי שם בשלהי האייטיז, הוא רצה לכתוב שיר על המאורע המרגש. אבל מה לעשות והזמר הוותיק לא כותב בעצמו. לכן הוא פנה אל צרויה להב בבקשה שתייצר טקסט שיקפל בתוכו את כל רגשותיו ואיך שהתינוקת הצטיירה בעיניו: שפתיים של חלב, ריח של תינוקת, והבעות ואצבעות ומתיקות. הזמר הוותיק נפגש עם להב מספר פעמים, הם שוחחו שוב ושוב על הנושא, היא מעין "ראיינה" אותו, עד שבסופו של דבר הטקסט נבט תחת השם "קטנה אחת". בהמשך הוא הולחן על ידי אלון אולארצ'יק, שמספר לנו את הסיפור הזה על מנת להמחיש עד כמה זה לא פשוט לזמר שלא כותב גם לייצר חומרים חדשים. כל שיר הוא מעין פרויקט קטן, כל טקסט נולד בניתוח קיסרי, ואם הזמר גם פרפקציוניסט – זאת בכלל בעיה. והבעיות האלה מצליחות להכתיב את הקריירה המוזיקלית של גידי גוב, מסתבר.
מבט על אותה קריירה, שמאז 1991 הנפיקה שני אלבומי אולפן מקוריים בלבד (ללא אחד חדש באופק הקרוב), מעלה שלל שאלות: האם גידי התעייף? האם הוא מעדיף לפנות יותר למקומות משתלמים ורווחיים יותר? האם הפרפקציוניזם מונע ממנו שוב ושוב לאסוף חומרים חדשים בדיוק כמו שהוא רוצה? ואולי הוא פשוט מעדיף לשיר שוב את "שלל שרב" ואת "שטח ההפקר" בהופעות, מבלי להרחיב את היריעה, שזה, אפעס, לגיטימי לגמרי, אבל גם די מבאס את מי שהתאהב בצרידות הנונשלנטית שלו?

גידי (גדעון) גוב הצעיר התגייס ב-1968 ללהקת הנח"ל, ושם החלה הקריירה המצליחה שלו. תחנות עיקריות בדרך: "גזוז", "דודה", "הכבש הששה עשר", "הלהקה", "דיזנגוף 99'", "זהו זה!", השתתפות בשלל פסטיבלים לילדים ואלבומי סולו שכמעט כל אחד מהם זכה להצלחה משמעותית. אבל בשנות התשעים קרה משהו בקריירה של גוב. האלבום המקורי היחיד שלו באותו עשור, "אין עוד יום", יצא ב-91'. שלוש שנים לאחר מכן החל עידן "לילה גוב". תוכנית האירוח המוצלחת שודרה במשך ארבע שנים, ובמהלכה שר גוב ביחד עם אורחיו דואטים רבים, שרובם עלו על שני אוספים ששוחררו במקביל. זו, פחות או יותר, הייתה העשייה המוזיקלית שלו באותן שנים. נראה היה שהוא נשאב הרבה יותר לכיוון הטלוויזיה.
בתום עידן "לילה גוב" הקריירה של הזמר והשחקן הוותיק הפכה מגוונת יותר, ועם זאת מפוזרת יותר. בין הפרויקטים בהם לקח חלק: הגשת "המילה האחרונה" עם אורי אורבך בגל"צ, "גידי גוב הולך לאכול" בערוץ 8, הנחיות בטקסי פרסי תמוז, השתתפות במופעי "דני, גידי וחברים", איחודים נקודתיים של כוורת ושות' ו"לילה גוב 2" שלא זכתה להצלחה כקודמתה. ב-2003 הוא שחרר את האלבום "ריקוד ירח", שהכיל בעיקר חידושים לקלאסיקות (כולל של גוב עצמו), ורק שנתיים לאחר מכן יצא אלבום הקאמבק שלו, "בקצה ההר" – 14 שנים לאחר צאת אלבום האולפן הקודם שלו. עבור אומן שהחל את דרכו כזמר פסק הזמן הזה עורר לא מעט תהיות. האם גידי גוב איבד את התשוקה למוזיקה? מה קרה לאומן שהחל את דרכו כזמר, כשרק בהמשך המשחק וההנחיה הצטרפו לתפריט הכישרונות שלו? וחמור יותר, למה עד היום ב-2009, ארבע שנים אחרי, אין אופק לאלבום מקורי חדש של אחד הזמרים האהובים בישראל?
בינתיים, אם זה מנחם אתכם, הד ארצי משחררת אלבום אוסף משולש לגוב – "שלל שיריו" שמו. 56 שירים מכיל האוסף, שמתפרס על 36 השנים האחרונות. במקביל לאוסף משיג הזמר הוותיק מופע חדש שישלב שירים נשכחים עם להיטים מוכרים בעיבודים ותיקים או חדשים. יהודית רביץ תנהל אומנותית.
אז גידי גוב חוזר שוב לכותרות ולבמות בזכות היותו זמר. אבל השאלה הגדולה נותרת פתוחה: האם מדובר בעוד מחזור חומרים או בנקודה שתפתח את התיאבון של גוב לאלבומים מקוריים חדשים, הפעם בקצב קצת יותר מהיר מאשר אחת ל-14 שנים? שנאמר, הפותר נכונה יקבל במתנה חולצה ותקליט.

*

גורם בהד ארצי מספר שבהנהלת חברת התקליטים די מצטערים על ההספקים הנמוכים של גוב, אולם מבינים את המצב ולא לוחצים יותר מדי, מה גם שתמיד אפשר לשחרר אוספים, כמו המשולש החדש. מצד שלישי, הם משתדלים לא להגזים ולא סוחטים יותר מדי את הלימון, כפי שקורה לא פעם עם אומנים אחרים. בין המילים של עלתה גם ההתייחסות של החברה כלפי גוב. בהד ארצי, כך נראה, לא מתייחסים אליו כאל אומן פעיל במלוא מובן המילה שהקשר המקצועי איתו נשמר ברציפות ותוך עבודה של בניית קריירה, אלא כמן פרילאנסר שלא ממש מחויב למשהו. כשיתחשק לו – בכיף. ואם לא – לא נשב לו על הווריד. נו, זה גידי, אתם יודעים.
לעמוס אורן, עיתונאי בידור, לשעבר ב"ידיעות אחרונות" והיום באתר "הבמה", יש פרשנות מעניינת במיוחד לקריירה המוזיקלית של גוב. "כמו שאני מתרשם מההיכרות עם הצד המקצועי שלו, גידי הוא אומן שההצלחה באה לו בקלות", הוא מנתח. "מאז שיצא מלהקת הנח"ל הוא התמצב ככוכב, ומאז לא התאמץ להפריך את הדימוי הזה. הכל בא לו בקלות – 'כוורת', 'גזוז', 'דודה', קריירת סולו, הכל. כל השנים האלה ההצלחה הרגילה אותו מגיל אפס במונחים של קריירה שאתה לא צריך להשקיע יותר מדי. לכן הוא פיתח לעצמו עצלנות שהוא התוודה עליה. הוא פשוט לא אוהב להיכנס לאולפן. אז נכון שהוא עשה אלבומי סולו, שזה היה המינימום ההכרחי, אבל משלב מסוים, במיוחד מתחילת החיבור שלו לערוץ 2, הוא לא היה צריך להתאמץ לפרנסה שלו במובן הזה. ימבה תמלוגים פה, ימבה רווחים שם, 'דני גידי וחברים' דופקת, אז למה שייכנס לאולפן, במיוחד כשהוא מעיד על עצמו שהוא לא ממש אוהב את זה? לאורך השנים הוא עושה את זה לעיתים רחוקות. הטלוויזיה לימדה אותו ששני האלבומים מ'לילה גוב' במינימום השקעה הניבו לו יופי של דיווידנדים. בהופעות שלו יש לו רפרטואר מפה ועד להופעה חדשה. אין לו את הרעב היצירתי הזה. מה הוא צריך עוד להוכיח? הוא לא יוצר, לא כותב, לא מלחין, אלא מבצע את מה שאחרים כותבים, ואת זה כבר יש לו. מה הוא צריך להוכיח עוד? להיכנס לאולפן, להשקיע המון בשביל שמאלבום ייצאו שני שלאגרים מוצלחים, כמו שקורה בממוצע? בשביל מה? תחשוב עליי ועליך במקומו: היינו מזיזים את קצה הציפורן?".
אבל יש עוד כמה דברים במשוואה – אהבת הקהל, ערך עצמי, הרצון לגוון וכו'.
"זה בדיוק ההבדל בין מבצע ליוצר. זה לא שלום חנוך או שלמה ארצי שיש להם דחף להוכיח את עצמם כל פעם מחדש ולזכות באהבת הקהל. חשוב להם לקבל כל הזמן הוכחה ליצירה ולאהבה שלהם, אבל גידי לא צריך את זה, ולא צריך להוכיח את עצמו. גם הנונשלנטיות המופגנת שלו היא גם חלק מהאופי שלו. הוא לא יכנס ללחצים, משברים וכאלה. הוא מסודר, מונה הכסף דופק, הכנסה יש, אשתו גם מכניסה לא מעט כסף מהתיאטרון, אז למה להיכנס ללחץ?".
הקהל בכלל צמא עדיין למוזיקה חדשה שלו או שהוא כבר הפך את עצמו ללא רלוונטי?
"אני לא חושב שהקהל צמא. תראה, אשתמש באילן גבוה מאוד, אבל באיזשהו אופן דומה ומזכיר – יהורם גאון. הקהל צמא למשהו חדש מיהורם? הוא יצא עכשיו לסיבוב הופעות חדש שזוכה הצלחה היסטרית. הוא וגידי הם אומנים שבכל מקרה הקהל יבוא להופעות שלהם. אל תשכח שיש ערכים מוספים שלא שייכים רק למוזיקה כמו הה
נהלות הבימתית, ההומור ועוד. גידי הוא פרפורמר, הוא איש במה, יש לו נוכחות. אתה לא יכול להתעלם מהקסם שלו ומהתכונות שבזכותן אנשים אוהבים אותו. כשאנשים הולכים לראות הופעה של גידי גוב – הם יודעים בדיוק מה הם יקבלו".

כמו שהבנתם, אין צורך לדאוג לפרנסתו של גוב. המעמד האייקוני שלו ממשיך לפרנס אותו היטב, ובשנים האחרונות הוא לא ממש חתם בלשכה. רק בשלוש השנים האחרונות הוא הנחה את תוכנית הבוקר של קשת, "יום חדש", היה חבר בצוות "הרצועה" של ערוץ ביפ, השתתף ב"פעם בחיים" של Yes (ונשלח לג'ונגלים של קוסטה ריקה ביחד עם גיל ריבה), הצחיק בתוכנית הסאטירה של ערוץ 10 "גם להם מגיע" וכיכב בתוכנית "הנרגנים" של "Yes ישראלי". בחנוכה האחרון הוא השתתף ב"פסטיבל שירי ילדים 2008" כאומן אורח (ואף זכה למחווה בצורת "מחרוזת גידי גוב"), ואם זה לא מספיק, ב-2008 הוא הוביל את הקמפיין המוצלח לאתר שירותי הממשל Gov.co.il, והשתתף בפרסומת לאינטרנט האלחוטי של בזק. לפי הערכות הוא שלשל לכיסו מאות אלפי שקלים בזכות הקמפיינים. כמו שנאמר, כמה טוב כמה טוב להיות Gidi.Gov ב-co.il.
אבל האם מוזיקלית גם טוב להיות גידי גוב? ובמילים אחרות, להיכן חמק לו הזמר הצרוד והמבטיח? האם מדובר בקריירה מוזיקלית מוחמצת? "גידי מוכשר גם בתור זמר וגם בתור שחקן, אז למה שיוותר על משהו?", שואל חברו אלון אולארצ'יק, שהפיק את שני אלבומיו האחרונים.
נראה שהוא יותר מוותר על המוזיקה.
"אני לא חושב. הוא עשה את 'לילה גוב', שהכיל ראיונות ומערכונים, אבל הייתה שם בוחטה רצינית של מוזיקה. יש שני אוספים מ'לילה גוב' שהם ממש על הכיפאק, מפוארים והכל. הוא לא הפסיק לשיר לרגע".
לשיר בפעם האלף את "שלל שרב" זה נחמד, אבל כדי לשמור על עניין גידי חייב גם לחזור להקליט חומרים מקוריים בתדירות גבוהה יותר.
"גידי מאוד קפדן בבחירה של החומרים. המטרה היא לשמור על איכות. אני לא גידי, לא יודע למה לקח לו כל כך הרבה זמן. אבל בכל זאת, הוא רוצה שהכל יהיה הכי טוב שאפשר. והוא לא מחפף. כשאין לו זמן ואין לו נטייה ואנרגיה – הוא פשוט לא עושה דיסק. גם את 'בקצה ההר' לקח לו הרבה זמן לעשות. אני זוכר שהתחלנו לעבוד על הדיסק בשנת 2000, וסיימנו אותו רק ב-2005 עם הפסקה נורא גדולה, כי אחרי שהתחלנו הוא עבר לאנשים אחרים, חזר אליי וכו'".
ואיך הייתה האווירה באולפן?
"זאת עבודה ארוכה וקשה, וגם אין לה כל כך מסגרת זמן ברורה. אפשר לעשות תקליט בחודש – ואפשר לעשות אותו בחמש שנים. כל הזמן חיפשנו וחיפשנו והתעמקנו. גם הייתה שם שאיפה אומנותית מאוד גדולה בזה שגידי שר הרבה שירים של עמיר בניון, וזה יצר משהו נורא רוחני. התקליט הקודם שעשיתי עם גידי, 'אין עוד יום', היה יותר בגוון רוק-פופ, אבל פה היה תקליט מורכב מאוד הרמונית, מלודית, טקסטואלית, יותר פנייה לרגש. בייחוד הייתה שם כתיבה מאוד מיוחדת של עמיר. זה היה כמו לעשות שירי ז'אק ברל, שזה לקחת יוצר אחר ממקומות אחרים ולהתעסק עם החומרים שלו".
אולארצ'יק כמובן שוקל מילים, כמו רוב המרואיינים לכתבה. נראה שברור לו שפסקי זמן כל כך ארוכים בין אלבום לאלבום, במיוחד כשמדובר בזמר שהקהל ככל הנראה צמא לחומרים חדשים שלו, הם לא הדבר הכי טבעי ומובן מאליו. אבל הוא לא יאמר את מילת המפתח שגוב עצמו יחס לעצמו בראיונות אחרים: עצלנות.
בכנות, אתה עדיין מזהה בגידי את הרעב למוזיקה?
"תמיד. אני מופיע איתו לפעמים ב'דני גידי וחברים', והוא שר שם על הבמה באופן מאוד רגשי. הוא לא מחפף לרגע, ממש כלום. יש לו רעב לשיר ולבצע ולהופיע".
וקצת פחות לאתר חומרים חדשים.
"אני לא יודע. אני חושב שהוא מחפש, אבל ממש לא יודע להגיד לך באיזו רמה. זמר שלא כותב נמצא בחיפוש תמידי. גם פרנק סינטרה לא כתב. יש לו את העניין הזה שהוא רוצה וצריך להתבטא בדברים שהוא עושה, אבל מצד שני הוא לא כותב ולכן צריך להעביר את התחושות שלו לכותבים או לסמוך על המזל וליפול על טקסט ומנגינה של מישהו אחר שיתאים".
אז לכו תדעו, יש מצב שדווקא בזכות המפגש עם עמיר בניון, שתרם לאלבומו האחרון של גוב לא פחות משבעה שירים (חלקם נכתבו במשותף עם אסף אטדגי), "בקצה ההר" יצא כבר ב-2005 ולא ב-2015. יוצרים נוספים שהשתתפו באלבום, אגב, היו שלומי שבן, יזהר אשדות, עלי מוהר ואלון אולארצ'יק. על האלבום אמר גוב בזמנו: "אני מתרגש מאוד, כבר זמן רב לא הייתי כה שמח בדבר שעשיתי, האלבום הוא האלבום הכי קרוב ללב שלי, הכי רגשי, הכי צובט אותי".
בראיון ל"דיוקן" מספר עמיר בניון, השפיץ של האלבום ההוא, שהקשר בינו לבין גוב לא נוצר באופן ספונטני. "התקשרה אליי בחורה ששמה גלית, אני חושב. לדעתי היא הייתה אחראית על איסוף החומרים. נפגשנו פעם ראשונה, גידי שמע כמה דברים, הוא מאוד אהב, ואחרי שתיים-שלוש פגישות יצא שהוא לקח משהו כמו חצי תקליט. מבחינתי זה ממחיש את העובדה שמוזיקה היא מוזיקה, ושכולם יכולים לעשות הכל. אדרבא, לפעמים חיבורים כאלה בין אנשים יכולים להוציא הרבה דברים החוצה".
ובאמת, הרבה אנשים בתעשייה הרימו גבה כששמעו על שיתוף הפעולה ביניכם.
"הרבה עד היום יכולים להרים גבה. אין מוזר במוזיקה, ולדעתי גידי אמר די יפה את מה שאני רציתי להגיד בשירים".
ברמה האישית איך אתה מסביר את זה שעבר כל כך הרבה זמן מאז האלבום המקורי הקודם שלו?
"הוא אמר שהוא פשוט לא מצא חומרים".
בכל זאת, 14 שנה לאיסוף חומרים עבור דיסק בודד?
"הוא אמר בזמנו ש-14 שנה לא הוא מצא חומרים, והוא סיפר לי שפתאום נכנסה התוכנית שלו בטלוויזיה, ודבר גרר דבר, אבל תשאל אותו. אני יודע שכשדיברו איתי על שירים בשבילו ידעתי פחות או יותר מה להשמיע לו, ואני שמח שהחיבור עבד. עד היום כשאני שומע את השירים זה משמח אותי".
אתם בקשר היום?
"יצא לנו לדבר מ
ז פעם-פעמיים-שלוש ואולי אפילו ארבע, אבל אתה יודע איך זה במדינה הזאת – מרוב הלחץ לא מספיקים כלום".
זיהית אצלו איזשהו רעב למוזיקה? הקריירה המוזיקלית שלו בשני העשורים האחרונים מלמדת שאולי כבר אין לו רעב. אולי הוא איבד את זה?
"דבר אחד זיהיתי: שלשיר הוא מתלהב, וזאת מעלה עצומה בעיניי. אז כל עוד הוא מתלהב – אני חושב שעוד יהיה לו מה להגיד, ומאמין שעוד ייפגשו דרכינו".
גם דני סנדרסון, חברו הוותיק של גוב, סבור שהוא לא איבד את הקסם. לדעתו גידי רואה את עצמו יותר כזמר מאשר כשחקן, ומבחינתו הקביעה שגידי נעלם מוזיקלית לא הוגנת, מהסיבה הפשוטה שבכל זאת הוא שחרר לא מעט אלבומים בשני העשורים האחרונים. אמנם רובם לא היו מקוריים, אבל בכל זאת אי אפשר להתעלם מ"שירים שהתפזרו", מאוספי "לילה גוב" ומאלבום הקאברים הג'אזי "ריקוד ירח". "תראה למשל את ג'ו קוקר", מדגים סנדרסון, "הוא הוציא בשנים האחרונות בעיקר קאברים. זו עדיין עשייה. אל תשכח שבכל תקופת 'לילה גוב' גידי הוציא כמה אלבומים של דואטים מקסימים. הבחור מוציא משהו כל כמה שנים – מקורי או לא. לגבי דברים מקוריים – אל תשכח שהוא לא כותב, וברגע שאתה לא כותב יש קושי למצוא חומר טוב. הוא תמיד מציב לעצמו רף מקצועי מאוד גבוה, ואני יודע שכמה פעמים הוא היה על סף הוצאת תקליט חדש אבל לא היה שלם עם השירים. לכן הוא רחוק מלהיעלם. גידי הוא איש מולטימדיה. הכישרונות שלו מגוונים".
יכול להיות שהאוסף והמופע יעלו לו את החשק?
סנדרסון נותן תקווה חדשה ומגלה טפח. "בטח. אני רואה את זה קורה עכשיו יותר מתמיד, כי הוא לא עוסק בטלוויזיה באופן רציף. אין לו את 'לילה גוב', אז הוא יותר פנוי עכשיו לאיסוף חומר. הוא כל הזמן אוסף חומר, אבל הוא לא יוציא כלום עד שהוא יהיה שלם עם החומרים במאת האחוזים".

אם נראה לכם שהכל יותר מדי סטרילי בממלכת גוב – לא טעיתם. גידי גוב הוא לא איש שמושך יותר מדי אש. מכריו מספרים על אדם מצחיק וטיפה אדיש, על זמר ושחקן שמצד אחד מייצג את הדור הוותיק ומצד שני משתלב גם עם הדור הנוכחי (ע"ע פסטיבל שירי הילדים, החזרה הטלוויזיונית בשנים האחרונות ושיתופי הפעולה עם אומנים עכשוויים כמו שלומי שבן, רונה קינן ועמיר בניון) ולכן שומר על רלוונטיות תמידית, ומצד שני על אדם שנרתע מחשיפת יתר ומקפיד לברור את הפרויקטים בהם הוא משתתף, וכך מצליח לשמור על שווי מניות גבוה יחסית. לא מאהבת המניות כמו משנאת החשיפה, הראיונות וכל מה שביניהם. הוא לא משחק את המשחק הסלבריטאי, לא מתחנף לקהל על מנת לקבל אהבה, וגם לא מטפח פוזה של אומן מיוסר. בקיצור, בקושי מדבר. אולי מיותר לציין – לכתבה זו הוא סירב להתראיין.
"גידי הוא אדם שבמידה מסוימת טיפח סוג של אדישות", מנתח איש תעשייה ותיק, "הוא כבר עבר כל כך הרבה, ספג אהבה עצומה מהקהל, חווה את הטלוויזיה בכמה פורמטים – ממערכונים ועד להנחיה וריאליטי – שיחק בסרטי קולנוע, שר שירי ילדים והפך את עצמו לאייקון. אני זוכר שבזמנו אפילו ב'העולם הערב' (תוכנית ההומור של ארז טל ואברי גלעד ששודרה אי שם בשלהי ימי ערוץ 2 הניסיוני – ד"כ) היה קליפ לשיר בשם 'כמה טוב להיות גידי גוב'. הוא נתפס כצבר האולטימטיבי המצוי, הוא משדר קוליות, והעניין הוא שזה באמת הוא. לכן בשנים האחרונות גידי כבר לא רודף אחרי תפקידים או אחרי שירים חדשים לאלבום שהוא יקליט מתישהו בעתיד. אין לו את הטירוף בעיניים. הוא צריך איזה פוש שיעורר אותו להקליט עוד אלבום חדש".
איזה סוג של פוש יכול להניע אותו?
"לא יודע, אולי משבר אישי או מקצועי שיוביל אותו לרצות להפריח אמירות שונות לחלל האוויר. או אפילו חוויות מיוחדות שהוא ירצה לתעד בשירים. או סתם רצון להעשיר את הרשימה הדי-קבועה שלו. הוא הרי שר כבר שנים את אותם שירים בהופעות, וזה מאוד טבעי שזמר ירצה תמיד לשנות, להוסיף, להיות דינאמי. מצד שני, יכול להיות שדווקא החוויה של שני האלבומים שהוא הוציא בעשור הנוכחי, אלבום החידושים ו'בקצה ההר', דווקא חידדו את האדישות שלו".
למה דווקא הם חידדו?
"כי גידי, לאורך כל הקריירה שלו, היה רגיל לזה שתקליט חדש שלו הוא אירוע חגיגי של ממש. כשהתקליטים המוצלחים שלו יצאו בשנות השמונים, או 'אין עוד יום' בתחילת שנות התשעים, השוק היה מצומצם יחסית. לא היה אינטרנט, לא היו אולפנים ביתיים, לא היו לייבלים פרטיים, ולכן כל תקליט של אומן ותיק במעמדו היה ממש וואו עבור המדיה. אבל 'ריקוד ירח' ו'בקצה ההר' יצאו בעידן אחר. הסביבה הייתה שונה מכל מה שמוכר לו: היפ-הופ ששלט באותה תקופה, תופעת כוכב נולד פרחה, האינטרנט נכנס חזק לתמונה – עד היום אין לו אתר רשמי, אגב – ערוץ מוזיקה ישראלי קם, ועוד לא מעט אלמנטים חדשים יחסית חדרו למדיה. לדעתי הוא פשוט הרגיש לא מספיק באמצע, לא הרגיש מספיק עידוד מהתקשורת, וזו אחת הסיבות לכך שהוא לא רודף היום אחרי אלבום נוסף. הוא מרגיש, ולא מתוך תחושת מרירות, שהעולם יוכל להסתדר בכלל לא רע גם ללא אלבום חדש שלו, ולכן לא דוחף בכיוון".
עדות לאדישות של גוב לכל מה שקשור למוזיקה ניתן לראות בראיון שנערך איתו ב"פנאי פלוס" לפני קצת פחות משנה. בתגובה לשאלה "אתה מצחיק, נראה לי שאתה יצירתי, אבל אתה לא כותב לעצמך. סוג של עצלנות?", ענה גוב "אני לא יצירתי, בואי נרגיע. אם יש לי כישרון מינימלי, זה אפילו לא כישרון. אני נהנה לזהות אנשים מוכשרים וטובים, ונהנה לעבוד איתם. אני חושב שזה פותר לי המון בעיות. יש המון אנשים מוכשרים בשטחם ואני יכול לקחת אותם. לפעמים גם טעיתי ולא לקחתי ממה שהייתי יכול לקחת. אבל יצירתי? אני ממש לא. אני חתיכת… לא". כשהמראיינת איריס אברמוביץ' שאלה מה עם איזה דיסק חדש, הוא ענה בגידיגוביות אופיינית "תעשי את. תביאי לי שירים ואני אעשה", וכשהיא תהתה האם הוא לא מחפש, התשובה הייתה "מחפש, אבל זה חיפוש סיזיפי, מוחלט, 30 שנה. ולמצוא היום שירי… למרות שהוצאתי, אני חושב, לפני שנתיים דיסק עם עמיר בניון. בערך לפני שנה וחצי, שנתיים".
אגב, הראיון נערך שלוש שנים וקצת אחרי צאת האלבום ההוא. גם מכאן אפשר להסיק דבר או שניים על… תחליטו אתם.

(פורסם במקור ראשון, פברואר 2009)

"נהייתי בן אדם קטן, צר וקר וציניקן" (ביקורת על אלבומו השני של אריק ברמן)

יש באלבום השני של אריק ברמן משהו קצת מתעתע. מצד אחר יש בו צד חדש של אריק, שמתבטא בעיקר בכמות נדיבה של בלדות ובנוכחות מוגברת של פסנתר, ואפילו בהחלטה לשחרר את "שמות" השברירי כסינגל השני. יש בדיסק גם עדינות מחוספסת פחות, כמהה יותר לחום.
בהתחלה חשבתי שברמן חותך לפאזה קצת פחות סקסיסטית, ובמקום ללהטט עם המילים הוא מנסה יותר להפוך אותן ליצירה של ממש, כולל איזשהו חשבון נפש של "נהייתי בן אדם קטן, צר וקר וציניקן, פסימיסט, מטיריאליסט, שינקין-אבן-גבירוליסט… קנאי לאור ההצלחה, אדיש לחום המשפחה" (מתוך "שמות"). חשבון הנפש ממשיך גם ב"הגשמה עצמית" המוצלח, על הרדיפה התמידית שלנו אחרי הזנב הקרייריסטי שלנו במה שמכונה הגשמה עצמית. גם ב"כרוניקה של שקיעה סגולה מאוד (שש אפס למדינה)" יש אמירה, למרות שמבחינה מוזיקלית הרצועה הזו הרבה פחות מוצלחת.

 

אבל כשצוללים עמוק יותר אל הדיסק מגלים גם את אריק הישן במובן הנודניקי של המילה. לא שיש לי בעיה עם המותג הג'ינג'י והחצוף שלו, אבל מי שמחפש קצת יותר משמעות במוזיקה שלו עלול להתאכזב. זה לא אומר שמאחורי כל שיר אמורה להסתתר אג'נדה או איזושהי אמירה קיומית – "אוריה חוזר הביתה (הבחורה עם החתולים)", שמספר על בחורה מתוסבכת שהחבר שלה משרת עכשיו בלבנון, או את "הסיגריה האחרונה" הסוחף-מוזיקלית, הם ההוכחה הקלילה לכך – אבל יש שירים אחרים שנשמעים פשוט כמו הגיגי שיכורים בפאב לילי או סתם כמו שרבוט מהיר, כמו למשל "את טעם נרכש".
אבל שלא תטעו – באופן כללי האלבום השני של ברמן בהחלט מעניין ומגניב במקומות הנכונים, גם אם לפעמים נדמה שהוא מנסה להכניס כמה שיותר פיפי-קקי כדי ליצור את הרושם של ההוא ש(עדיין) לא דופק חשבון לאף אחד. רואים שהוא הבין שצריכים לשנות פאזה ולהנמיך את הלהבות הראוותניות כדי לא להפוך לקריקטורה של עצמו, ע"ע הקליפ ל"שמות", אבל זה לא מספיק. לשיר על "בלונדינית מטו…", לגרום למאזינים להתלבט האם ההמשך יהיה מטומטמת או מטופשת, למשוך את הזמן ואז להמשיך ל"מתולתלת", זה טריק נחמד מאוד, אבל לא הרבה יותר מזה.
למרות הכל האלבום החדש מחדד את התדמית הרצינית והאומנותית יותר של ברמן, במיוחד בזכות שירים מעולים כמו "זאב הרעבה" ו"מגיע לך שיר". אם המגמה תמשיך גם באלבומו השלישי (שייקרא, קרוב לוודאי, "III", וייצא ב-3.3.2011) – ברמן לא יהיה רק הילד הרע והמגניב והמוכשר, אלא רק המוכשר. בעיניי זה הרבה יותר חזק.

 

*** וחצי > אריק ברמן – "II" (אן.אם.סי)

עוד בבלוג: ראיון עם עמיר בניון, ביקורת על אלבומו החדש של עובדיה חממה, שאלון אסוציאציות עם שולי רנד, ראיון עם עלמה זהר, וגם: אייל גולן, מנחם הורוביץ, שי גולדן, רמי פורטיס, עידן רייכל, מירי מסיקהדניאלה לונדון-דקל, עיתוני הנוער והילדים של פעם, הפרסום הסמוי בקלטות הילדיםאיך להיזהר מרמאויות במזון האורגני, המדריך למרואיין המתחיל ועוד המון

למה השמאל נכשל בבחירות

 

הרשו לי לחרוג ממנהגי ולדבר קצת פוליטיקה.

 

השמאל שואל את עצמו מדוע הוא נכשל כישלון חרוץ בבחירות. התשובות מגוונות: בגלל הפמיניזם של לבני, בגלל קדימה, בגלל שמפלגת העבודה ומרצ לא התאחדו, בגלל ברק, בגלל סבתא שלי. ועוד ועוד.

 

השמאל נכשל כי הרעיון פשוט מת. בעבר קיווינו, יחלנו, השתוקקנו לשלום, אבל כשראינו שמי שניצב מולנו היא הנהגה פונדמנטליסטית (שנבחרה כזכור בבחירות דמוקרטיות) עם אדום בלבן של העיניים, הבנו שדיבורים לא יזיזו להם ולמחרטות הקסאמים שלהם. הם ניזונים מאמונה איסלאמית ברמה הפנאטית ביותר, ולנסות לדבר איתם זה כמו לתת זר פרחים לאריה רעב, ולחשוב שאולי הוא יתחשב בעיניים היפות שלנו ולא יבלע אותנו ברגע שיתאפשר לו.

 

אז זהו, שלא. כשהשמאל הפוליטי בישראל החליט לדבוק, למרות הכל, במחשבה שהפונדמנטליזם הוא השתקפות של עצמו – כלומר ליברלי, מבין עניין, פתוח לרעיונות חדשים, מתחשב ולא מונע משאיפות אימפריאליסטיות קיצוניות וחסרות מעצורים, אלא בסך הכל רוצה חזרה לקווי 67' – הוא למעשה גזר את גורלו.

 

יהי זכרו ברוך. עד לאשליה הבאה.

 

איך הגיע קובי פרץ ממועדוני הדיכאון המזרחיים אל היכל התרבות וקיסריה?

חמש דקות לפני ההופעה הראשונה שלו בהיכל התרבות בתל אביב קרה פתאום משהו מוזר: קובי פרץ התחיל לרעוד ללא שליטה. פחד הבמה החל לפעפע בו, והזמר בעל הקילומטרז' הלא קצר אמר למעצב השיער שלו, שהיה לידו, שאם הוא היה יכול – הוא היה פשוט בורח. זו הייתה כמובן רק המשוכה האחרונה אחרי לילות ארוכים ללא שינה.
קובי פרץ (33) נמצא היום בטופ של המוזיקה הים-תיכונית בארץ, ובשקלולים שונים גם מתקרב לטופ של המוזיקה הישראלית. ההתחלה שלו הייתה נידחת הרבה יותר. את אלבום הבכורה שלו, בעל השם האופטימי "טעות של החיים", שחרר עוד לפני שירותו הצבאי, ולאחר השירות הוציא עוד שלושה אלבומים – כולם בז'אנר הדיכאון הטורקי. הפריצה הגדולה שלו אירעה לקראת סוף 2002, עם הלהיט "בלבלי אותו" שחשף אותו לקהל הרחב, ועל הדרך יצר תת-ז'אנר של טקסטים מעודנים פחות ופופיים יותר במוזיקה המזרחית. מאז שחרר עוד שלושה אלבומים – "משוגע עלייך", "כל מה שיש בי" והחדש יחסית "כמה אהבה". דרך כולם שזר פרץ את הקריירה שלו במסלול איטי אך מושקע, ובסופו של דבר היום הוא אחד האומנים הפופולרים והאהובים בישראל.
השאלה המתבקשת, אם ננקוט לרגע בשפה של "בלבלי אותו" ודומיו, מסתכמת בשלוש מילים – למה מה קרה? ובאמת, לכאורה לא ברור איך פרץ הגיע למעמד הנחשק. הרי הקול הצרוד שלו לא ממש מזכיר למשל את זה של אייל גולן, וגם החומרים שלו לא נשמעים שונים בהרבה, לפחות לאוזן לא מיומנת, מהחומרים של מושיק עפיה, ליאור נרקיס ושאר האומנים שהחלו את דרכם פחות או יותר עם פרץ, אבל בינתיים נשארו מאחור, לא ממש בדרך לקיסריה.

 

אנחנו נפגשים בביתו של קובי, בבניין מגורים יוקרתי בחולון, מהסוג שמציב שומר בכניסה שמוודא מול הדיירים את שמות אורחיהם. גם הבית עצמו מרשים במיוחד, ונראה כאילו נלקח מתוך קטלוג. פרץ ואשתו ענבל לא חסכו עליו מזומנים, והכל נראה מדוגם, מצוחצח ובעיקר יקר. מזל שאפשר לבחון את הבית מקרוב בזמן שקובי, שרק התעורר לא מזמן, מניח תפילין ומתפלל.
מיד אחרי התפילה מקבל פרץ עדכון בסלולר על כך שהדואט החדש שלו עם אישתר נכנס למקום השלישי במצעד ההורדות של סלקום. הוא לא מתרגש במיוחד. גם לא מפרצופו שנובט פה ושם מהפלזמה שפתוחה כצפוי על ערוץ המוזיקה 24. גם לא מהידיעה שפורסמה השבוע, על כך ששיר האהבה המושמע ביותר לשנת 2008, לפי נתוני אקו"ם, שייך לו – "כמה אהבה" עם 822 השמעות, לא מעט לפני בעז שרעבי, עלמה זהר, משינה ואיה כורם. יותר מאוחר אבין שאין מצב שהוא לא מתרגש. הוא פשוט מספיק מיומן כדי לא להחצין את זה.
לאורך השנים ראיינתי את פרץ כמה פעמים, לרוב טלפונית. תמיד הוא ניסה להוכיח שהוא על הגל, שהוא מצליח, שהוא לא אומן של שיר אחד, אבל הפעם הוא נראה נינוח ושלו יותר. הטייטלים "היכל התרבות" ו"קיסריה" כבר עושים את שלהם, וכבר לא דחוף לו להוכיח משהו למישהו. זה פשוט שקוף כשמש. אבל הסלידה מביקורות שליליות, מסתבר, נותרה כשהייתה.
כשאני מנסה לאתר את מרכיבי ההצלחה של פרץ ומנסה לשאול איך הדברים נראים מנקודת המבט שלו, כבר בהתחלה הוא שולף את הקלף האנושי שלו: היציבות הנפשית. "יש לא מעט שהגיעו לאיזשהו להיט והתחילו בשטויות", הוא אומר בקול צרוד של בוקר, "הם חשבו שהם על גג העולם, וזה אומר סמים, הימורים ושחצנות שהקהל מאוד לא אוהב. ואני, ברוך השם, באתי משכונה שבה ראיתי הכל, ואפילו נרצח מישהו לידי. בתור ילד בכפר שלם חוויתי דברים שלא כל אחד חווה, והבנתי שאני לא רוצה להיות במקומות האלה. הייתי יכול להיות היום סוג של עבריין, מי יודע. ברמה המשפחתית אבא שלי גם היה זמר, ולכן אמא שלי הייתה גם אמא וגם אבא. באמת, אני חייב לה את כל החיים. היא גידלה אותנו סוג-של-לבד. כי אבא יצא להופיע בלילות, חזר מאוחר, ואמא הייתה סוג של לוחמת. אז ראיתי מה האמא הזו עברה בחיים הלא פשוטים שלה, ורציתי תמיד לרצות אותה, לתת לה גאווה, נחת, שמחה. אז מה שדחף אותי להישאר ככה יציב ועל הקרקע זה הרצון לא ללכת לאיבוד. כי ללכת לאיבוד בתקופה שאתה קצת מצליח – אפשר לעשות את כל השטויות שבעולם. יוצא לי להופיע לא מעט בהפלגות, ואני רואה המון אנשים מהמרים. חלק מציעים לי סמים לפני או אחרי ההופעה בקטע של לכבד, אבל זה לא מדבר אליי. אני להופעה מגיע בכלל עם תרמוס. בבית אני מכין תה עם לואיזה ונענע, ומביא את זה איתי להופעה. אנשים לפעמים חושבים שזה משהו אחר, כי לצבע של התה יש צבע של וויסקי, אבל גם שתייה ממש לא מדברת אליי".
אני דווקא רואה כאן בר אלכוהול לא צנוע במיוחד.
"זה בשביל האורחים. למשל, ביום שישי אירחנו כאן זוג חברים ומזגתי להם. אבל אני לא נוגע בזה. אין מצב".
גם החריש העמוק של פרץ בשטח משחק תפקיד לא מבוטל, לדבריו. "התחלתי מהזבל. הופעתי בכל פאב של 50 איש ובכל מקום – מהטיילת בבת ים ועד למקומות נידחים בחיפה. הייתי סוג של רובוקופ. היה לי אמרגן לא ממש מוצלח, שאמר לי 'תשיר כמה שיותר בכייני', ולא היה לי מושג מעבר. לדיסק הראשון שלי הוא החליט לקרוא, לא פחות ולא יותר, 'טעות של החיים', כי באחד השירים על סמים נכללה שורה כזו. מי קורא לדיסק ראשון 'טעות של החיים', תגיד לי?".
ולא הייתה לך איזושהי בקרה עצמית שהדליקה נורא אדומה?
"עד גיל 21 הייתי כמו רובוקופ, אמרתי לך. לא בקרה עצמית ולא שום דבר. היום, לעומת זאת, אני אובר-ביקורתי".
מצד שני, בזמנו הסגנון הטורקי נורא הצליח. אם היית שר אז את מה שאתה שר היום – יכול להיות שזה בכלל לא היה עובד.
"לא יכול להיות – בטוח. אז זה באמת היה נכון לזמנו. הכל עניין של אופנה".
ההצלחה הגדולה נחתה עליו כאמור עם "בלבלי אותו". היום הוא מספר שבאותה תקופה הכל נראה לו הזוי, כאילו הוא נמצא בתוך חלום. אבל למרות ההצלחה בשטח, בגלגלצ לא השמיעו את השיר, ורק אחרי חצי שנה, כשכבר היה ברור שמדובר בלהיט, השמיעו אותו גם בתחנת הרדיו הצבאית, שסחפה אחריה את שאר המדינה. "לא הייתה להם ברירה", מסביר קובי, "השיר התחיל ללהוט בשטח. וכשאני אומר שטח זה אומר חתונות, מכוניות חולפות, אנשים בבתים, מועדונים. משם הלהיטים מגיעים ונבנים. כשיצפאן הזמין אותי להופיע אצלו בתוכנית זה היה בשבילי סוג של חלום. עד אז התחלתי לפני המון זמרים אחרים, וראיתי אותם מטפסים ועולים יפה. ואני, וואלק, דורך".
חשבת לפעמים לחתוך מהמקצוע?
"אחרי הצבא נפרדתי מהאמרגן הראשון שלי ומהאקסית הראשונה, ובאמת החלטתי לטוס לניו-יורק לפתוח שם דף חדש. הייתי שבור גם מהמוזיקה וגם מהאהבה. אבל אמא שלי פחדה ואמרה לי 'הקב"ה לא סוגר דלת עד שהוא פותח דלת שנייה. אל תתייאש'. ובאמת, מה שהשאיר אותי פה בארץ זאת אמא שלי. אז נשארתי. עד שבא המפץ הגדול, כמו שאני קורא לזה, עם 'בלבלי'".
"גם אחרי המפץ הגדול היה דיבור על זה שאתה זמר של שיר אחד", אני אומר לפרץ בזהירות, תוהה ביני לבין עצמי אם הוא זוכר שב-2004 ראיינתי אותו לכתבת שער ב"תרבות מעריב", ובמהלך הראיון העליתי את הטענה הזו בפניו. כשסירב לקחתי אותו לסיבוב בעזריאלי, שם שאלנו עוברים ושבים האם הם מכירים שיר אחר של קובי.
"הרבה כתבים ומבקרים שאוהבים לפרגן – לא חסר", הוא אומר בעודי תוהה האם מדובר בעקיצה, "אותם מבקרים שהיו בהיכל – עדיין היה
הם מה להגיד. מי אתה עכשיו שתבוא ותגיד שהיה ככה וככה, ושזה נראה כמו חתונה? מה זה בעצם מבקר מוזיקה? המפיק הכי גדול בעולם, שפילברג, עושה סרטים של מיליונים עם השחקנים הכי טובים וההפקות הכי טובות. מבקר, פושר קטן, יבוא לבקר סרט שלו?".
אבל אם לא אהבתי את הסרט – למה לא לכתוב את זה?
"למה לכתוב? תספר את זה לעצמך!".
אז מה, מוזיקאים אמורים להיות מורמים מהעם ומביקורת?
"מי שלא חי את המוזיקה – לא יכול להבין מוזיקה. איפה מבקרים חיים מוזיקה? נניח אותו עורך שיושב בגלגלצ או בתחנה אחרת. יושב שם חייל בן 24 ומקבל סינגלים. הוא יכול להחליט מה אנשים יאהבו ומה לא? הוא יחליט בשביל העם? דוגמה נוספת: אני למשל לא זכיתי אף פעם באף פרס, או.קיי? לא פרס, לא גביע, לא טקס פרסי עמ"י. לא זכיתי כי אף פעם לא הייתי מועמד. מכרתי יותר מכל אחד כמעט שהיה שם, הורידו בסלולר את השירים שלי כמעט יותר מכל אחד שהיה שם, ואני שווה לא פחות מכל המועמדים. זמר השנה לא הייתי אף פעם".
זה עדיין מציק לך, אני רואה.
"כל עוד מדברים עליי – משמע אני קיים. כל השאר זה סתם בולשיט. ביום שישי האחרון הייתי או שהזכירו אותי בשלוש תוכניות טלוויזיה. אגב, באחת מהן הזכיר אותי אחד, חתיכת דרעק, כתב האופנה חן אבני, שטען שאני נראה כמו בואש. פעם הוא הסתכל על עצמו? אתה איך הוא הגדיר אותי? 'סרסור מהבורסה'. הוא מחפש כותרות לעצמו, בקיצור".
הנה, הוא קיבל.
"אבל לי יש במה יותר משלו. עוד מעט תהיה לי כתבה ב'פנאי פלוס', ועכשיו אני מתראיין ל'מקור ראשון', ואני לא אוהב להישאר חייב. זה אצלי ראש דפוק. יכול להיות ככה לאשתי, לשרית היח"צנית שלי, לחבר הכי טוב שלי ולאחי. זה אני. אבל להגיד 'סרסור מהבורסה'?!".

 

לפני כחצי שנה התחתן פרץ עם בת זוגתו ענבל. היום הם עובדים על ילדים, מתחזקים ביחד מבחינה רוחנית ואפילו שומרים על טהרת המשפחה ("לא האמינו עלינו שנעשה ככה כבר בהתחלה"), ולדבריו הוא "רוצה להיות אבא לכמה שיותר ילדים". אבל מסתבר שההיכרות ההתחלתית עם ענבל לא תקתקה ממש מההתחלה. "כשהכרתי את ענבל היא הייתה בטקס מלכות היופי. מבחינתי תמיד ידעתי שמישהי שעוסקת בדוגמנות ובמשחק – אני לא רוצה. אין לי בעיה שתהיה אשת קריירה, עורכת דין, בעלת עסק, אבל מישהי שכל העולם ואשתו צריך לראות אותה בטלוויזיה עם בגדים תחתונים – זה לא אני. אמרתי לה בהתחלה-בהתחלה 'אם את מתכוונת להמשיך בתחום הזה – אין בעיה, נישאר ידידים', אבל בהמשך היא יצאה מהתחום הזה. תמיד אמרתי על עצמי, גם בגיל 18, שאני צעיר בגיל אבל עתיק בראש".
בפוליטיקה פרץ לא מתעניין ומעולם לא הצביע, בעיקר בגלל שהוא לא מאמין במערכת. וליתר דיוק, לא מאמין במס הכנסה. "איפה כתוב שאתה תרוויח נניח 100,000 ש"ח, ומתוכם ייקחו לך כמעט 60,000 ש"ח?", הוא שואל, "יש מקום כזה בעולם? לא נותנים להתקדם כאן בארץ. יש לי חבר שטס לפני כמה שנים למיאמי, והיום הוא בעל נכסים, חי טוב…".
…גם אתה חי טוב.
"אני אין לי תלונות, אבל אני עובד קשה. למשל, על הבית הזה יש לי משכנתא שאסיים בעוד 20 שנה. אם היו פחות מיסים הייתי יכול לסיים את המשכנתא בעוד 10 או 5 שנים. אחי, אני מרוויח 10 שקל ומתוכם משלם 5 שקל. זה לא הגיוני! אני עובד, אני קורע את עצמי! זה לא נשמע לי הגיוני, אני אומר לך את האמת. בגלל זה אני רואה כל הזמן בעיתונים ואצל אמנון לוי או רפי גינת שההוא מנסה לגנוב, וההוא לרמות. לא נותנים לך כאן להתקדם".
אבל אתה אולי האחרון שיכול להתלונן על זה. בשעה אחת אתה יכול לעשות מה שאנשים אחרים מרוויחים בחצי שנה.
(מחייך) "אני מממן בעצם את אלה שלא עובדים. יש אחד שאני מכיר, סוס גדול, שחותם בלשכה. אז חתיכת דרעק, לך תעבוד. אני צריך לממן אותך?".
בגלל זה אתה לא מצביע?
"לא, פשוט לא מאמין בזה באופן כללי".
כשאני מתחיל לדבר עם פרץ בעדינות על רמת ההכנסות שלו, וזורק סכומים כמו 20 ו-30 אלף שקל להופעה, הוא מביט בי עמוקות, חושב שנייה ושואל בטון חוקר אך מתגונן: "יש לך מושג כמה נשאר מ-20 אלף שקל?".
8-7 אלף ש"ח, בהערכה גסה.
"אה, כן? היום אנחנו שמונה אנשים על במה. תוסיף את הסאונדמן ואת המנהל שלי יוחאי. זה 10 אנשים. איך בדיוק יישארו לי 8,000 ש"ח?".
בסדר, אבל אני מניח שלפעמים יש לך גם פריצות, כלומר לתת 3-4 שירים על פלייבק, ללא צורך בנגנים.
"אני לא מופיע במועדונים כבר כמעט שלוש שנים. רציתי לפתוח קופה בהיכל התרבות, ואם היו רואים אותי מופיע כל שבוע – אותו אחד שראה אותי לפני שבוע כבר לא היה בא להיכל. גם רציתי לתת לקהל להתגעגע. אני ויוחאי חשבנו על זה כבר מזמן".
אבל לייבש את עצמך מהמועדונים שלוש שנים בשביל כמה הופעות גדולות זה לא הכי כלכלי.
"בחיים לא כל דבר נמדד בכסף. אני תמיד רוצה לעלות עוד שלב, עוד מדרגה".
הרווחים במועדונים, לעומת ועדי עובדים וחתונות, די פחותים, נכון?
"גם, אבל אחי, מגיל 16 אין מועדון ואין חור שלא הופעתי בו".
זה גם לא הכי כיף, לפי מה שאומרים.
"אין ספק שאירועים זה יותר מכובד, יותר כיף ויותר נעים. ליגה אחרת לעומת מועדון שהוא דחוס ומלא עשן. אני לא מעשן, וזה גומר אותי. לפעמים יש שם כאלה שמאבדים את עצמם בשתייה, ותכבד מה-תכבד".
מה זה תכבד?
"כאילו, תקדיש לי עוד שיר, ותקדיש גם שיר לסבתא שלי ולאחי ולחבר שלי. שבעתי מזה, ראיתי את כל המועדונים. זהו, צריכים להתקדם בחיים. מה היית לפני 10 שנים?".
הייתי בשירות סדיר בצבא.
"ועכשיו אתה משהו אחר. אתה לא יכול להיות טוראי במשך עשר שנים. ראו אותי הרבה בשנים האחרונות ברחוב ותמיד שאלו 'נו, איפה אתה, רוצים לראות אותך בהופעה'. יש גם הפלגות באוניות, וזה הפיצוי של המועדונים, ויש גם הופעות באילת".
בקיצור, למרות הקיטורים, אל תטעו לחשוב שפרץ זקוק לעזרה כלכלית מההורים. כמו כל אחד שמרוויח טוב מדי, גם הוא מנסה להצניע את זה. אולם פרסומים קודמים על כ-28,000 ש"ח שהוא דורש עבור כל הופעה – וסביר להניח שיש הפקות יקרות יותר – מלמדים שאין מה לרחם עליו, מה גם שהוא מעיד על עצמו שהוא מחושב מאוד כלכלית, חושב להשקיע בעתיד בנדל"ן, וכל זה בניגוד לעבר. בעבר, הוא מודה, הכסף נשרף בעיקר על פוזה ושופוני.

 

הדרך להצלחה של קובי פרץ הייתה ייחודית למדי, כך עולה משיחות עם אנשים בתעשייה. הוא לא חשש להמר בגדול, וגם הראייה של מנהלו האישי יוחאי יעיש, שעבד בעבר עם יואב יצחק, היא זו שעשתה את ההבדל בינו לבין שאר הזמרים הים-תיכוניים שמשחקים באותה משבצת אבל נמצאים בהיכל התרבות מקסימום בצד של הקהל.
"קובי ויוחאי סללו לעצמם דרך שמסתבר שהיא ניצחה", מנתח איש התעשייה נועם נתנאל (תני). "מאלבום לאלבום הוא גם דואג לא לקפוא אומנותית ולא לחזור על עצמו. אמנם אין לו את הקול של אייל גולן, אבל יש לו קול מאוד מיוחד ואופייני. זה לדעתי היתרון. הייחודי הוא זה שמשחק כאן תפקיד. זה היתרון של קובי, שהוא לא דומה לאף אחד. קובי הולך יותר לכיוון דאנסי מאשר הזמרים באותה משבצת. גם הליריקה שלו היא אחרת ממושיק עפיה, נניח. יותר סן רמו כזה".
ומבחינת הניהול מה כל כך מנצח כאן?
"האמרגן שלו עובד נכון. הוא שומר עליו, קובי לא מופיע היום במועדונים, לא מופיע בשבתות. הוא יוצר רעב אליו בזה שהוא לא נחשף בכל מקום ולא מופיע במועדונים שיוכלו להמאיס אותו. גם מבחינה חיצונית זה עובד נכון: כבר באלבום 'בלבלי אותו' עשו לו מסיבת תקליט ענקית בגן אירועים בפתח תקווה. היו יותר מאלף איש, חולקו מגינים, והייתה למעריצים הזדמנות לבוא וליהנות ממופע מלא שלו. זה יצר לו תדמית מאוד חיובית ומצליחנית. למעשה, החלק הכי חשוב בהצלחה של קובי הוא הניהול. לפני זה הוא נפל בין הכיסאות עם מפיקים ואמרגנים שלא היה להם החזון הנכון. בהתחלה אנשים הרימו גבה אחרי החיבור של קובי ליוחאי, שהיה קודם לכן המנהל של יואב יצחק. כולם שאלו איך במעמד שלו אז הוא עובר מיואב יצחק לאומן מתחיל כמו קובי. אבל יוחאי הבטיח 'אני עוד אעשה ממנו הצלחה', ובאמת קיים".
עם ניהול אחר קובי היה היום עוד זמר אפרורי לדעתך?
"אם הוא היה ממשיך לדשדש באותם מקומות ולהיות מנוהל על ידי אנשים מהסוג שהוא לקח קודם, כמו שהוא היה אז – כן. איך אמר שלמה המלך? לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים".
פקטור נוסף שהוביל את קובי לפסים של הצלחה הוא כמובן יחסי הציבור שלו. היחצנית שלו, שרית בירן, צמודה אליו כבר מ-2002, ובמהלך השנים שעברו מאז היא ביצעה לא מעט מהלכים שבזמנו נחשבו ניסיוניים אולם היום הם הפכו לריטואל קבוע בשוק.
בירן מספרת שעוד לפני העבודה עם פרץ היא נחשפה אליו בפעמים בודדות, כמו בתימניאדה, אז צפתה בקהל מושבע שלו, למרות שכלל לא הכירה את הזמר המגושם עם תספורת המארינס הקצוצה, ששקל 10 קילו יותר מהיום. כשיוחאי החל לעבוד איתו על האלבום 'בלבלי אותו' הוא העביר לבירן את שיר הנושא, סיפר לה שזה הסינגל המתוכנן, ושרית, שקלטה שמדובר כאן בפוטנציאל, הסכימה לעבוד על הפרויקט. עם זה, לגבי קובי עצמו היא כלל לא הייתה בטוחה שמדובר בפוטנציאל. "לא נתפסתי על קובי", היא מודה, "לא יכולתי להצביע על הבחור המגושם והשקט הזה שהוא יהיה כזה כוכב. ואז יוחאי ביקש הצעת מחיר, ונתתי לו הצעת מחיר גבוהה. הם לא דיברו איתי מילה, לא התמקחו, ופשוט סגרו איתי חוזה. כבר אז הרגשתי שיש כאן השקעה, שזו לא חלטורה, שהם לוקחים את העבודה ברצינות. גם בהופעות יוחאי שם לקובי ארבעה נגנים על הבמה באותה תקופה. זה מאוד מכובד, ואתה גם בקושי מרוויח מזה. אבל אז יצא 'בלבלי אותו', הצליח בשטח אבל זכה להתעלמות במדיה, ואחרי חצי שנה גם במיינסטרים התעוררו.
"בן אדם שמקבל כזו חשיפה בן לילה יכול להשתגע. אבל קובי למד הכל תוך כדי – איך להתלבש, איך לעבוד על הבמה, איך להתראיין. הוא אומר תמיד על עצמו שהוא מרוקאי עתיק, אבל הוא נתן לי, אישה אשכנזייה, מרחב מחייה בעבודה לעשות כל מה שאני חושבת. אולי דווקא האשכנזיות שלי גרמה יותר למדיה להתחבר אליי, ומשם גם אליו. ברמה הכלכלית דע לך שעד היום יש לי תקציב פתוח. כל מה שאני מבקשת לעשות עם קובי – יש אישור. הם לא חסכו בכלום. היופי הוא שקובי ממושמע כמו חייל. יש זמרים שיש להם הרס עצמי והם לא יודעים לנצל את ההצלחה, וקובי הוא בדיוק להפך".
הצלחה משמעותית של בירן הייתה למתג את קובי ולהכניס אותו אל כל מדור רכילות בדיוק כשז'אנר הרכילות (שבירן מקפידה לכנות אותו "חברה") החל לפרוח בכל עיתון, אתר אינטרנט או תוכנית בידור בטלוויזיה. כבר אז היא הבינה את הפוטנציאל, לדבריה, כשבהמשך אחרים למדו ממנה את השיטה.
אני יודע שבפעמים מסוימות טפטפת אינפורמציה לא ממש מדויקת, העיקר כדי לעורר עניין.
"בוא נאמר שעוררתי פרובוקציות בשיתוף פעולה מלא של חלק מעורכי מדורים. הדוגמה הכי מפורסמת היא הצעת הנישואין לכאורה למירי בוהדנה. זה קדם לסינגל 'אני אוהב אותך'. בתקופה מסוימת גם רוברטו בן שושן הצמיד לכל דוגמנית מתחילה שלו סיטואציה שהיא כביכול החליפה מספרי טלפון עם קובי. אלה דברים שיחצנים יכולים לעשות. אני יכולה לספר לך שפונים אליי ממדורי רכילות ושואלים אם ענבל בהריון. אני יכולה להכחיש, אבל גם ככה זה נהיה אייטם – הם פשוט משערים ואז מפרסמים את הידיעה עם הכחשה. הפברוקים האלה הם לא רק המצאות של אנשי יחסי ציבור אלא גם של המערכות עצמן".
פקטור נוסף במיתוג ובשיווק של פרץ, מספרת בירן, הייתה העבודה הקבועה על יחסי הציבור. בדרך כלל כשיוצא אלבום לאומן הוא עובד עם משרד יחסי ציבור (או דרך היח"צ של חברת התקליטים שלו) לתקופה מוגבלת – לפני ואחרי האלבום. לאחר מכן הוא פשוט לא מטופל. אבל יעיש ופרץ הבינו שיש לשמור תמיד על להבה בינונית ומעלה, ועד היום הם מחזיקים את בירן גם בתקופות שבין האלבומים על מנת לעורר עניין במדיה ג
כשאין דיסק לשווק. הרי תמיד יש זמר לשווק, שזה לא פחות חשוב. "אז, באותה תקופה, היה צורך בפרובוקציות", נזכרת בירן ומיד מסייגת. "אבל היום אין בזה צורך. אני אפילו מסתייגת מאובר-חשיפה. אין יום שלא פונים אליי ומבקשים 'תני לנו משהו על קובי'. יש היום ארבעה עיתונים יומיים עם מדורי חברה, אין עיתון כלכלי שלא מחזיק מדור כזה, כי הרי גם קובי הוא עסק, אתרי אינטרנט יש בלי סוף, וכמובן גם טלוויזיה. בדרך כלל אני מסתייגת אלא אם כן זה מתאים לי. כשאין שיר חדש ברדיו צריך לייצר משהו – הלך, נסע, או משהו ספציפי כמו זה שקובי העלה מעריצה נכה לבמה, העגלה החלה להידרדר והוא שם ברקס. וזה סיפור נכון, ואעשה מזה אייטם. או יציאה לסיבובי הופעות בחו"ל. אני לא מתביישת להגיד שאני יוזמת אייטמים במדורי חברה, אבל צריכים לעשות סינון ולהבין מהי פעילות נכונה. לא בכל מחיר, ומבלי להמציא שטויות. היום אני דוחה את 'רוקדים עם כוכבים' ואומרת לא ל'האח הגדול סלבס'. היום אני לא צריכה להמציא שום דבר. פעם – כן. זה היה נכון רק לאותה תקופה. אבל קובי הוא הרבה מעבר לטאלנט שגדל במדורי חברה. התקשורת לא יצרה את קובי. הוא נישא על כפי העם".
גם התדמית המטרוסקסואלית הייתה עניין של יחסי ציבור?
"קובי הוא אדם כזה. וכן, השתמשתי בזה. גם בוויז'ואלים זה בא לידי ביטוי".
"אל קובי פרץ התוודענו איפשהו באמצע שנות ה-90 עם השיר 'את כמו אש'", נזכר עומר בן רובי, סגן מנהלת גלגלצ, שמנסה לשרטט את דרכו להצלחה. "היינו הדור שגדל כבני נוער על הז'אנר הטורקי-ערבי במוזיקה המזרחית: עופר לוי, זהבה ועוד. 'את כמו אש' שבר את השוק. בתכניות של המוזיקה המזרחית ברדיו לא השמיעו אז את המוזיקה הזו – מקסימום היו משדרים זהר ארגוב, מרגלית צנעני ו'רונה' של סמיר שוקרי – אבל הכוח של קובי היה שהוא לא נזקק לרדיו. הקהל ידע להגיע אליו, והוא ידע להגיע אל הקהל. הכוח שלו טמון לדעתי בהתמדה, באהבת המקצוע, ולא פחות מזה באהבתו את הפרסום שנלווה לכל זה. הוא לא נפל לסמים או נעלם לקהל שלו, ותמיד המשיך לעבוד, לחרוש את המועדונים, להקליט ולצבור קהל, והכי חשוב: בלי חוכמות. בז'אנר הזה זו תעודת כבוד לא לנסות להיות מיינסטרים, לא לייצר שירים לרדיו, אלא לעבוד בכפוף לטעם הקהל שלך. זה מה שקובי עשה. תבין, קובי הוא לא זמר פופ מיינסטרימי עדין כמו איל גולן או שרית חדד או אפילו משה פרץ. השירה שלו כבדה, תובענית ועדיין משמרת את הסגנון הטורקי-ערבי, אפילו אם היא נעשית בעיבוד של דאנס. מסתבר שגם היום, כאשר הפופ של אמצע הדרך בארץ הפך לים תיכוני ברובו, יש עדיין הרבה קהל שנאמן לסגנון הייחודי של קובי שחורג מההגדרות של מיינסטרים. לעומת עופר לוי, זהבה בן ואבי ביטר – קובי פרץ עובד בגדול. רק הוא נשאר בז'אנר הזה כשהקהל איתו".
גם ליאור פרחי, קולגה שזוכה בשנה האחרונה להצלחה ניכרת, מייחס את ההצלחה לקשר האמיץ בין פרץ לבין הקהל שלו. "במדינה כמו שלנו בסופו של דבר הקהל הוא זה שקובע מה יצליח ומה לא, וקובי פרץ הוא ההוכחה לכך", אומר פרחי, "הסגנון שלו, שהוא גם הסגנון שלי, אהוב מאוד בקרב הקהל, והמדיה לא יכולה להעריך בכלל את הכוח שלו. הוא יצר לעצמו מן בית של מעריצי קובי פרץ, שנמצאים בכמויות אדירות. יש לו על הקהל מן קסם, איזשהו כוח מאגי".


 

ואם חשבתם שפרץ עסוק בימים אלה בלנוח על זרי הדפנה, בטח כבר הבנתם שזה בדיוק להפך. ובשלוש מילים: החרדות, הו החרדות. "יש לי חומציות יתר בקיבה", חושף פרץ בכנות, "אף אחד לא יודע את זה, אבל אני סובל מזה שנים. עברתי טיפולים, ואני לוקח בגלל זה כדורים פעמיים ביום. עברתי בדיקות לא נעימות בכלל, אבל אמרתי לרופא: 'אין לי בעיה, תעשה לי הכל. רק אל תפגע לי בקול'. זו הדאגה העיקרית שלי בחיים. חוץ מזה שזו הפרנסה שלי והאוכל שלי – (לוקח נשימה ארוכה להמחשה) זה האוויר שלי".
אני מניח שהלחצים האלה כיכבו גם בהופעה הגדולה שלך בהיכל התרבות בתל אביב. בטח לא ישנת בלילה שלפני.
"לא רק בלילה שלפני. בתקופה שלפניי ענבל אשתי הייתה קמה באמצע הלילה, רואה אותי בטלוויזיה או על המחשב ושואלת 'מה יש לך, אתה?'. שתבין, אין יום שאני נכנס למיטה לפני 3-4 בלילה, וגם אז אני נרדם רק אחרי שעה. קשה לי להירדם מהמחשבות – מה יהיה, האם יבואו אנשים, איך יהיה. אני לא רוצה לאכזב, אנשים קנו כרטיסים ב-220 ש"ח".
ואיך היה בסוף?
"זייפתי המון שם. באמת, במיוחד בחצי השעה הראשונה זייפתי הרבה מרוב ההתרגשות. אני המבקר הכי טוב של עצמי. אבל מה שכן, ההפקה הייתה בינלאומית. זה שהזמר לא היה מאה אחוז (צוחק) זה כבר משהו אחר".
אני חייב להודות שבזמן שהתפללת הצצתי אל הפקס, וראיתי שם את הלו"ז שלך להיום. הוא נראה די מטורף. לפני פחות מחצי שנה אפילו התמוטטת מתשישות במהלך הופעה בדרום. אתה לא מעמיס על עצמך יותר מדי?
"אני מעמיס יותר מדי על הלב. אני זוכר שבאותו יום של ההתמוטטות אמרתי ליוחאי 'זהו, אני מרגיש שאני לא יכול יותר. אני מרגיש שאני הולך לאיבוד'. בכלל, נראה לי שאם הייתי אחד שאוהב אלכוהול – הייתי הולך לאיבוד. יצא לי לא פעם שאחרי הופעה מה-זה יצאתי על יוחאי, מסכן. קיללתי אותו. יוחאי אכל ממני את כל הקש בארבע השנים האחרונות".
קש או לא, קיסריה מחכה לכם בתחילת יוני. ומה הלאה?
"אולי הופעה גדולה בפריז".
בקיצור, אחרי קיסריה כמעט לא יישאר לך מה לחלום.
"לחלום? אני כבר בחלום".

(פורסם במקור ראשון, פברואר 2009)

 

 

עוד בבלוג: ביקורת על האלבום החדש של אייל גולן, ראיונות עם שלומי שבת ומשה פרץ, וכתבה על מוזיקת הדיכאון המזרחית

להקת טיפקס 88'-2009. ומה הלאה?

"עדיף ללכת עכשיו, שלא יהיה לי מאוחר \ עדיף ללכת עכשיו, לפני שחרב על צוואר \ עדיף ללכת עכשיו, בטוח כל הטוב נגמר \ עדיף ללכת עכשיו \ מהאתמול אל המחר". (טיפקס – "עדיף ללכת עכשיו", מתוך האלבום "יושבים בבית קפה", 2001)

כלפי חוץ הכל נראה נפלא ומבטיח באותם ימים. טיפקס, אחת הלהקות הוותיקות בשוק המוזיקה הישראלי, טסה לאירוויזיון אחרי שקיבלה את הלוקסוס לקדם-אירוויזיון פרטי. השיר שנבחר, "Push The Button", עורר את הגויים מרבצם, והחדיר ללקסיקון האירוויזיוני הנדוש את סוגיית הגרעין האיראני. הלסינקי שבפינלנד צהלה ושמחה, אבל מסתבר שמבפנים זה נראה קצת אחרת. "הלהקה אמנם הפגינה באותה תקופה ביטחון ביכולת שלה להצליח גם בשוק הבינלאומי", מספר מקורב ללהקה, "אבל מקרוב היית יכול לראות שאחרי הכישלון בחצי הגמר הביטחון העצמי קצת התערער. הם עדיין המשיכו לפנטז על חו"ל מתוך תחושה שקצת מיצו את הקריירה בארץ, לפחות במתכונתה הנוכחית, אבל אחרי הכישלון באירוויזיון – לדעתי הם ידעו שזה או חו"ל או פירוק בלתי נמנע. הם ניסו את חו"ל, אבל כמו הרכבים ישראלים אחרים זכו להצלחה זניחה בלבד, ומשם לא היתה להם אפשרות אחרת מלבד לסגור את הבאסטה".

אבל אז, כאמור, זה נראה אחרת לגמרי. "אני חושב שהסחינה שלנו התבשלה מספיק טוב בסיר הישראלי, ואפשר עכשיו להציע ממנה גם קצת לגויים", חזה קובי אוז בראיון ל-Ynet. "זו התחלה של משהו חדש, והמטרה היא להופיע קצת באירופה ובאמריקה. לפי התגובות שאנחנו מקבלים אנחנו בהחלט בכיוון".
הכיוון של טיפקס, כפי שהוא הוגדר בעמוד המייספייס שלהם, היה Afro-beat, Ska ו-Pop Punk. הם כבר הקליטו כמה שירים בכיוון, אותם מיהרו להעלות לעמוד המייספייס, דגמנו בצילומי פרומו חדשים שהתכתבו עם תדמית הPאנק הרעננה, והמשיכו לעבוד על דיסק קאמבק שונה לחלוטין ממה שהורגל הקהל הישראלי לקבל מקובי אוז ומחבורת הנגנים שהקיפו אותו.
אבל אז, רחוק מעיני המדיה, החלו להיווצר בקיעים בלהקה. הסיבות מגוונות (גם אם חופפות), ונידרש אליהן לעומק בהמשך הכתבה. כל המכלול הלך והעמיק, עד שלפני חודש וקצת הנחיתו יחסי הציבור של עננה (הלייבל של טיפקס) פצצה במונחים מוזיקליים-מקומיים בתיבות המייל של אנשי המדיה בארץ. "הודעה על הפסקת פעילות טיפקס", היתה הכותרת המכובסת, ובהודעה עצמה התבשרנו כי "החל מה-1.1.2009 להקת טיפקס מפסיקה את פעילותה. עם הרגשה של מיצוי עבודתם המשותפת, החליטו חברי הלהקה על הפסקת פעילות ופנייה של כל אחד מהם לדרך עצמאית. בחודשים האחרונים קובי כותב חומרים חדשים לאלבום סולו, גל מתרכז בתפקידו כמפיק ראשי של עננה, רמי מסיים דיסק ג'אז WORLD MUSIC ובו מוסיקה שכתב לסרטים של נשיונל ג'אוגרפיק וקטעים חדשים אשר טרם פורסמו".
כמובן שעל מנת למנוע בקשות לראיונות והטרדות מסוג דומה כללה ההודעה גם ציטוט מפי קובי אוז. "אני מרגיש שעשינו את שלנו", כתב בדבריו לאומה, "דרבקנו על דלת הישראליות, נכנסנו לסלון התרבותי, ערבבנו קוקטייל של פולקלור עברי מתוק וחריף, פיצחנו גרעינים על רצפת האירוויזיון והוספנו צבע מוסיקלי חדש לווילון על חלון המשקיף לים התיכון. מחקנו בטיפקס כמה גבולות בין מזרח למערב, פופ ורוק, מרכז ופריפריה, נוסטלגיה ועתידנות, שחוק ודמע. אני בסך הכל מרוצה. אחרי עשרה דיסקים ועשרים שנות פעילות כל אחד הולך לדרכו. תודה לקהל האוהב, תודה לנגני הלהקה מכל הגלגולים ותודה לאמנים ואנשי המקצוע שעזרו לנו במהלך השנים. בשבילי זה הזמן לחיפושים חדשים באזורי הלא נודע. אני יוצא להרפתקאות חדשות מעבר לאופק המוכר".
הכל טוב ויפה, אבל שאלה אחת נותרה באוויר: למה באמת התפרקה טיפקס?

לפני 20 שנה בדיוק נוסדה בשדרות להקת טיפקס – אחת הלהקות הישראליות עם הקילומטרז' הארוך ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית, ועם מכירות של יותר מ-300,000 עותקים מכל אלבומיה עד היום. זה קרה כשקובי אוז, עד אז בעיקר קלידן להקת שפתיים, פגש את גל פרלמן בהפסקה של הופעת אופרת הרוק "מאמי" בשדרות. ביחד הם החליטו להקים להקה, דני רכט התלהב מהם לאחר שהציגו בפניו חומרים ראשונים, ומשם נסללה הדרך לחתימה בהד ארצי. אלבום הבכורה שלהם, "שביל קליפות הגרעינים" (בהפקת אלון אולארצ'יק), יצא ב-1992, בראשם כיכב הלהיט "הרבי ג'ו כפרה". משם המשיכה לדהור הרכבת הטיפקסית לאלבומים נוספים – "האחרון בעשירון התחתון" החברתי, "החיים שלך בלאפה" שלמעשה המציא מחדש את הצליל המזרחי, פסקול הסרט "כלבים לא נובחים בירוק" שהיה מן פרויקט ביניים מעניין אך לא משמעותי, "נשיקה לדוד" השורשי ועמוס הלהיטים, האי.פי המינורי "העצב עבר לגור כאן", האלבום השאפתני, החדשני והשכונתי מאידך "דיסקו מנאייק", "יושבים בבית קפה" שניסה לעצב מחדש את טיפקס הישראלית עם פחות לבנטיניות, האוסף הכפול והמקיף "כל הלהיטים", והאלבום האחרון ששחררה הלהקה "רדיו/מוזיקה/ישראלית" שבו הבלבול שאפיין את הלהקה בשנותיה האחרונות נחשף במלוא הדרו: מצד אחד היה בו ניסיון לחזור אל השפה העממית, השכונתית, הסיפורית והציורית ממנה צמחה טיפקס, אולם מצד שני השנים בתעשייה עשו את שלהן, והתוצאה כבר לא נשמעה אותנטית ואמינה כבעבר.
ברמה הכלכלית היתה טיפקס סיפור הצלחה לא רע. עד היום הלהקה מכרה יותר מ-300,000 עותקים מאלבומיה, הושמעה לא מעט ברדיו (וכפועל יוצא קיבלה כמובן תמלוגים נאים), ובנוסף הופיעה מול ועדי עובדים בתדירות מכובדת. במרוצת השנים הספיקה הלהקה להופיע שלוש פעמים בפסטיגל (עם השירים "המסיבה של גודו" ב-92', "הפילון הזה" ב-95' ו"בצלחת מעופפת" ב-01'), לזכות כמה וכמה פעמים בתואר להקת השנה. היא החדירה את להיט "איזה עולם" לפתיח של אחד הסיטקומים המצליחים בישראל אי פעם – "שמש", ובמובנים רבים ניתן לומר שקובי אוז גם גילה את שרית חדד. ב-97' טיפקס אירחו אותה בדואט "למה הלכת ממנו", מתוך האלבום "נשיקה לדוד", וארבע שנים לאחר מכן הפיק אוז את אלבומה אשליות מתוקות, וכתב עבורה את הלהיט הגדול מתוכו, "יאללה לך הביתה מוטי". האלבום נמכר עד היום בכ-180,000 עותקים – כמות היסטרית שבצדה תמלוגים מכובדים.
אפיקי תעסוקה ופרנסה אחרים היו לקובי אוז לא מעט: הוא הגיש פינת מוזיקה ב"מהקליפייה באהבה" בערוץ 2, בשנת 93', ניהל את הלייבל לבנטיני של עננה (ועבד בין השאר עם כנסיית השכל, הדג נחש, חיים אוליאל), פרסם שני ספרים ("משה חואטו והעורב" ו"עבריין צעצוע") וכתב טור במוסף סופשבוע של מעריב.
"טיפקס היו בעצם הרכב של איש אחד – קובי אוז – ואני חושב שהם כנראה מיצו את זה באיזשהו שלב", מנתח מבקר המוזיקה גל אוחובסקי. "הם לא היו להקה במובן הזה שיש ארבעה או שלושה אנשים דומיננטיים כמו למשל אצל משינה, אלא אדם אחד דומיננטי, לכן כנראה שזו החלטה רק שלו".
אתה חושב שהפירוק קשור אולי לכישלון באירוויזיון?
"לא. אני לא חושב שזה קשור לאירוויזיון. הם פשוט לא התאימו יותר. רוב הלהקות בעולם מחזיקות מעמד 10 שנים, וזה ממש מספיק להן. כמעט כל להקה שמחזיקה יותר נחשבת לנס של ממש. בכלל, בשנים האחרונות טיפקס לא היתה להקה פעילה במיוחד. אולי הם הופיעו, אבל אני לא חושב שהם עצמם הגדירו את עצמם בחמש השנים האחרונות כמשהו שהיה קיים באמת. גם התקליט האחרון שלהם, 'רדיו\מוזיקה\עברית', לא היה חזק. הוא לא היה תקליט של להקה בשיאה, מה שנקרא. אם אתה בודק את זה דרך תקליטים, אז האלבום האחרון הטוב שלהם היה 'דיסקו מנאייק', שהיה אלבום מופת כזה. אחריו חשבתי שיבוא אלבום באותו סדר גודל, אבל קצת משונה ששם זה נעצר מבחינה אומנותית".
ואכן, נראה שסיבת המיצוי היא העיקרית, אבל לא של החבורה העליזה כמו של היצירתיות שתקעה יתד. היא עדיין היתה קיימת, אבל משלב מסוים כבר סירבה לזוז ממקומה. "קובי אוז תמיד שם לעצמו למטרה להמציא את טיפקס כל תקופה מחדש", מאבחן זמר בכיר שהעדיף לדבר שלא לייחוס, "ובאמת, בשנים הראשונות של טיפקס זה עבד באופן מצוין. בהתחלה כמן להקת קריקטורה, אחר כך עם הסטייל העממי והנוסטלגי אך המודע לעצמו של תקופת 'החיים שלך בלאפה' עד 'נשיקה לדוד', ואז זה הגיע לשיא עם 'דיסקו מנאייק', שבאמת הפתיע את השוק. לא הופתענו מזה בתעשייה, כי היכולות של קובי אוז היו ידועות לכולם, אבל השילוב בין סאונד מתקדם ומורכב עם חומרים שהתכתבו עם השכונות המקסימות של פעם היה באמת מיוחד".
ומה קרה בעצם מאז?
"האלבום 'יושבים בבית קפה' סימן את תחילת הסוף. באותה תקופה טיפקס הצטיירה כמי שמתחנפת יותר מדי לגלגלצ, אבל אני חושב שרבים פשוט פספסו את המהות האמיתית: טיפקס לא סתם התחנפה לגלגלצ, אלא פשוט איבדה את ה-DNA הטבעי שלה. קובי אוז הפך לתל אביבי אמיתי, התברגן חלקית, ונראה היה שגם הנושאים החברתיים כבר בעטו מתוכו הרבה פחות. כמובן שהוא לא רצה לוותר על הנושא הזה, אז הוא המשיך איתו. אבל היה כבר ברור שזה לא זה, ושהוא לא שר מתוך הנשמה. כל הנושא החברתי והפריפריאלי והעממי פשוט התמסחר. אני מאמין לקובי שזה עדיין בנפשו ובדמו, אבל הוא עצמו כבר השתנה, לכן החומרים כבר לא היו אותנטיים כמו אז".
לדבריו של הזמר הבכיר, גם החומרים ששיגרה טיפקס לאחר מכן המשיכו את קו החברתיות הממוסחרת בעל כורחה. "הלהיט 'ריקודי עמבה' היה כזה, וגם התקליט האחרון שהוציאה הלהקה", הוא מאבחן. "היה אפשר לראות עד
כמה הם להוטים לחזור אל העממיות עם החידוש לשיר המרוקאי 'ללה פטימה', שנקרא בגרסה שלהם 'תן לי חתימה', אבל זה כבר לא עבד. הדיסק עצמו, 'רדיו\מוזיקה\עברית', ניסה בכל הכוח לחזור אל הימים הטובים שלהם, אבל חוץ מלהיט אחד, 'פרח השכונות' עם עלמה זק, הוא לא ממש הצליח. ואז בא האירוויזיון, ואתה כבר יודע מה קרה מאז".

האירוויזיון נחת על טיפקס בטיימינג מושלם. אחרי שהעממיות שניסתה להתניע את עצמה לא ממש צלחה, באה תחרות השירים האירופאית והניחה בפניהם שטיח אדום לכיוון מוזיקלי אחר. זה התאים להם בול. "יש משהו מאוד חונק בלהיות להקה כל כך ותיקה, ושהקהל הישראלי מכיר אותנו כל כך טוב ויודע בדיוק למה הוא מצפה מאתנו", הסביר קובי אוז בראיון שנערך באותה תקופה. "זה מרגש לכתוב לקהל שאתה לא מכיר ואתה ממש לא יודע מה הוא רוצה ולמה הוא מצפה. הכתיבה הרבה יותר משוחררת וחופשית, וההתפוצצות הזו עשתה לנו הרבה דברים".
אולם גם הכישלון באירוויזיון לא הרפה את ידי הלהקה במשימתה להמציא את עצמה מחדש בכיוון הפאנק-פופ ושאר תתי-הז'אנרים המתוכננים. באוקטובר 2007 טסה הלהקה למיני-סיבוב הופעות בארה"ב, ואם מאזין ישראלי ממוצע היה צופה בקטעי הווידיאו מתוך אותו סבב הוא היה מתקשה להאמין באותה להקה ששרה על התחנה הישנה. אמנם 'הרבי ג'ו כפרה' כיכב שם, ואמנם קובי אוז לבש חולצה של 'זהו זה', אבל הסגנון היה רוקיסטי בעליל, נותן בראש, ולא ממש פרט על נימי הנשמה.
גם רועי יחזקאל, יו"ר מועדון חובבי האירוויזיון בישראל שנכח באותה תחרות, לא חושב שהאירוויזיון עשה טוב לטיפקס, בלשון המעטה. "אני חושב שבחירת השיר 'Push The Button' היתה הטעות המרכזית שלהם", הוא אומר. "בכלל, כל השירים שלהם בקדם לא הציגו את טיפקס שהישראלים מכירים ואוהבים. הם באו בסגנון נורא חתרני, נורא מיליטנטי, נורא לא אירוויזיוני. כשבחרו בהם לייצג את ישראל אני לא חושב ש'Push The Button' היה מה שציפו מהם. לכן גם הכישלון לא היה הפתעה גדולה כל כך, ויכול להיות שזה באמת היה סממן לתחילת הפירוק. הם חשבו שהאירוויזיון יפתח להם דלת לחו"ל, אבל הקהל שצופה ומתעניין באירוויזיון לא אכל את הסגנון החדש שטיפקס ניסתה להעביר".
יחזקאל זוכר מאותו אירוויזיון בעיקר את הסנסציות שטיפקס ניסתה ליצור, את הבעיות שהתגלעו מול ההפקה הפינית ("אבל להרבה משלחות היו בעיות עם ההפקה", הוא מבהיר) ואת הניסיון לרכב על הגל כמה שיותר. עם זה, הסובבים את הלהקה הבינו כבר לפני חצי הגמר שהשיר הנבחר לא יקח את טיפקס לשום מקום. "אני לא יודע לגבי הלהקה, אבל זו היתה התחושה של אנשי המשלחת מסביב. אתה יושב שם, רואה חזרות, רואה את הכוריאוגרפיה, רואה איך הם נראים, מה הם לובשים – ומסיק מסקנות. לא היה צריך להיות גאון בשביל להבין שזה לא יתפוס. גם השיר לא היה הכי ידידותי בעולם, ועוד במסגרת תחרות של שלום ואחווה בין מדינות שונות. עולים לך ששה חבר'ה מוזרים על במה ושרים 'Push The Button'. נו, ברור שזה לא יעבוד".
עם זאת, דווקא ראש המשלחת הישראלית דאז לאירוויזיון, יואב גינאי, לא חושב שהאירוויזיון היה אחד מהטריגרים שהובילו לבקיעים בטיפקס. "האירוויזיון הוא בסך הכל עוד אפיזודה בקריירה ארוכת השנים של הלהקה", הוא אומר בקצרה, "טיפקס היא מהלהקות החשובות שפעלו כאן, והיא בהחלט תיזכר היסטורית כאחת החשובות בתולדות המוזיקה הפופולרית בישראל".

חיים אוליאל, אחד החברים הטובים של קובי אוז ומי שטיפח אותו עוד לפני עידן טיפקס, חש שמקור גאווה נוסף שלו ושל שדרות כבר לא קיים. הוא מצטער על הפירוק, מרעיף מחמאות על המצאת הז'אנר יש-מאין שקובי אוז הביא לעולם, אבל מאמין שידידו הוותיק ימצא את דרכו גם לבד. "כנראה שכל דבר – מגיע זמנו ללכת", הוא נאנח.
הופתעת לשמוע על הפירוק?
"האמת היא שזה לא הפתיע אותי. הרבה זמן הלהקה עמדה במקום של חיפוש. ככה זה – כל אחד מחפש את דרכו, כל אחד מגיע לגיל מסוים ומתחיל לחשוב לאן הדברים הולכים. זה תהליך מובן".
לדבריו של אוליאל טיפקס התפרקה מסיבות נורמטיביות לחלוטין – לא מתוך יחסים עכורים או משהו בכיוון. אמנם אחרי האירוויזיון נרשם שינוי סגנון דרמטי, ואוליאל מעריך שאם השינוי היה תופס בעולם – טיפקס היתה ממשיכה לדהור גם בחו"ל, אבל מאחר זה לא קרה – הם העדיפו להתפרק. "זה מיצוי", הוא אומר, "גם אני, אחרי 13 שנים בלהקת שפתיים, הרגשתי מיצוי ודריכה במקום, וכך בקריירת הסולו שלי עשיתי גם דברים אחרים עם יותר מרחב. בלהקה אתה כבול לסגנון מסוים ולדרך מסוימת, אבל בסולו יש לך יותר חופש ואפשרות לשנות יותר דברים מבלי שיגידו 'הופ, מה קרה להם, הם השתגעו?'".
אם כך, נראה שטיפקס לא השתגעה אלא הגיעה להחלטה מתוך הבשלה עצמית גבוהה, שנבעה מתוך כמה סיבות: מיצוי החיבור המוזיקלי, מיצוי השם, חוסר ההצלחה להמציא (שוב) תבלין מוזיקלי חדש, שינוי הסגנון בעקבות האירוויזיון, וחוסר היכולת לעניין את הקהל בארץ ובחו"ל באותו סגנון מעניין אך קשה לעיכול.
רק שאלה אחת נותרה: לאן הולך קובי אוז? מהלייבל "עננה" בו היתה חתומה טיפקס, אישרו שאלבום הסולו הקרוב שלו, עליו החל לעבוד בחודשים האחרונים, ייצא דרך הלייבל ולא דרך מקום אחר. ובנוגע לחומרים עצמם, גל אוחובסקי סבור שהעתיד תלוי באוז עצמו, וביכולות שלו לממש את הכוונות. "קובי אדם מאוד מוכשר, הוא רק צריך לדעת מה הוא רוצה, ולעשות את זה", אומר מבקר המוזיקה הוותיק. "הוא כתב ספרים, הוא הקים לייבל, הוא אדם שיודע להגיד מה הוא רוצה. לכן זה תלוי רק בו, ואני סומך עליו".
חיים אוליאל אומר, מתוך ידיעה, שקובי אוז יחזור למזרחיות, אבל מכיוון אחר. "אני יודע שבחומרים החדשים שלו הוא כבר נוגע גם בדברים שקשורים למסורת", חושף אוליאל. "יש נגיעה ביהדות, אלה לא מכיוון של שירי יהדות לדתיים אלא דברים שהוא חווה בצורה אחרת".
ואילו הזמר הבכיר חושב שקובי אוז ימצא את מה שטיפקס איבדה בשנים האחרונות. "הלהקה פשוט הלכה לאיבוד וניסתה לשחזר את הקסם הראשוני שעבד יפה תקופה ארוכה יחסית, עד למילניום", הוא מסכם. "טיפקס בעצם יצאה לחיפוש אחרי עצמה, ולא מצאה את הגרעין שלה. אני חושב שהיא מצאה שם הרבה דברים, חוץ מטיפקס עצמה. עם זה, יש לי תחושה חזקה שקובי, כאומן סולו חף ממגבלות, ימצא את הנוסחה החדשה".

 

 

 

טיפקס שלא הכרתם  (דעה)

תמיד הפריעה לי התדמית החלולה שהתלבשה על טיפקס בשלב מסוים בקריירה – למעשה מאז נשימותיה הראשונות. אם תבקשו היום מעו"ש ברחוב לזרוק לכם את שמות להיטי הלהקה, סביר להניח שאלה יהיו הרדודים שבהם: "ריקודי עמבה", "איזה עולם", "מה עשית?" וכל השאר. אבל האמת היא שטיפקס היא הרבה יותר מזה. צריכים לזכור גם להיטי נשמה יפהפיים כמו "התחנה הישנה", "זמנים קטנים", "סתם" ועוד, וצריכים לזכור גם את המסרים החברתיים שהתקפלו בתוכם. אמנם לא פעם המסרים חזרו על עצמם בווריאציות שונות, אבל אם לוקחים בחשבון את החדשנות שהביאה טיפקס למוזיקה הישראלית – זה מתאזן.
מי שהאזין לאלבום הבכורה הקסום של קובי אוז, "דמעות וים" (הליקון, 2004), שנכתב לאחר הפרידה מאשתו לשעבר אביטל, הבין שיש ליוצר המוכשר פוטנציאל הרבה יותר מחודד מהגימיקים של טיפקס. ומי שחפר בתוך האלבומים של טיפקס ולא רק הכיר את הסינגלים שיצאו לרדיו, ידע להעריך את האיכות שהסתתרה שם הרחק מעיני הקהל הרחב. שירים כמו "מעלה אבק", "ואתה", "כמו ספינה על מים", "בשפכת הזורם", "תזרח", "אל תשכח מאיפה באת ולאן אתה הולך" ועוד רבים אחרים הפכו את טיפקס למה שהיא, מעבר לכל ריקודי העמבה. ומבחינתי, מעבר לתדמית ולשאר הקשקושים, זו היתה טיפקס האמיתית.

דודו כהן

 

(פורסם במקור ראשון, דצמבר 2008)

ספיישל מוזיקה: מופע שנות ה-80

לכל עשור יש מאפיינים ייחודיים משלו , אבל במבט לאחור, כמעט שני עשורים אחרי שהם הסתיימו, שנות השמונים נראות צבעוניות, שלא לומר צעקניות במיוחד. הטכנולוגיה התקדמה אז באופן ניכר, הערוץ (היחיד) שלנו התפתח, ולעצמנו נראינו הכי חדשניים שרק אפשר, למרות שבדיעבד בהשוואה להיום היינו די שוכני מערות.
האייטיז מעלים לנו שלל אסוציאציות תרבותיות: טייפ דאבל קסט, טרופית, גלילה רון פדר, קובייה הונגרית, פוסטרים על הקירות, שוש עטרי, ווקמן, רוקסן, תשדירי שירות נוסח "מעדן חלב בעונג רב", תקופת השיא של ערוץ 1 והטלוויזיה החינוכית, אריה אורגד, עפרה חזה Vs. ירדנה ארזי, אינפלציה, חטיף טורינו, מחשבי קומודור 64, הדרדסים, תמונות שחור-לבן ממוסגרות על הקירות ועוד. לכל אחד האסוציאציות שלו, אבל משום מה, נדמה לנו שאז היה כאן שמח יותר, ולו בזכות המוזיקה התוססת (עוד מילה אייטיזית קלאסית) שהקפיצה לנו את החיים והוציאה אותם מהשמרנות הפוליטית ששררה כאן באותה תקופה.
מה שאפיין את הלבוש, המוזיקה, האווירה והתרבות היה ניסיון, כך נדמה לנו, לשבור את השגרה. בלשכת ראש הממשלה ישב אז ברוב הזמן יצחק שמיר, השמרנות הסוציאלית משלה בכיפה, תהליכים היסטוריים התרחשו (סיום המלחמה הקרה, נפילת חומת ברלין), מנהיגים כמו רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר הנהיגו את העולם, ורבותיי, זה היה די משעמם. ולפעמים גם קר ומפחיד. לכן אם שמים מולם את העליזות הצבעונית (מדי) של שנות השמונים ברמה התרבותית מקבלים איזשהו אנטיגוניזם מובנה שמוביל למחשבה שאולי רק כך חשבו האנשים שהם ישמרו על שפיות. בדיעבד נראה שדווקא הצעקנות, הרדידות והמסחור הגואה הם אלה שדווקא הוציאו אותנו משפיות. אבל זה כבר נושא לפרשנות אחרת.

הכי כוכב: מייקל ג'קסון
ללא ספק, זה היה העשור של מייקל ג'קסון, שזכה באותה תקופה לכינוי "מלך הפופ". ב-82' הוא שחרר את אלבומו "Thriller", שאוחז עד היום בתואר האלבום הנמכר ביותר בהיסטוריה, עם יותר מ-50 מיליון חתיכות, וחמש שנים לאחר מכן שחרר את "Bad", שאמנם לא נמכר כמו קודמו, אבל העמיק את ההצלחה וחידד את המותג. בין לבין המציא ג'קסון את הליכת הירח המפורסמת, הקליט דואטים עם פול מקרטני (שבהמשך הפך לצ'ילבה), התנזר מראיונות תקשורתיים, שדרג את תעשיית הקליפים עם סרטונים קצרים ומושקעים, עבר מספר ניתוחים פלסטיים שסובבו את המראה החיצוני שלו ב-180 מעלות, השתתף בפרסומת לפפסי (במהלכה נשרף שיערו), גידל את הקופיף באבלס, הקים לעצמו אחוזה פרטית בסגנון לונה פארק ביתי, ובעיקר טיפח את תדמית הוואקו-ג'אקו המפורסמת שלו. אה, ובין לבין כמובן שהיו שירים. טובים ברובם, יש לציין.

מאז ג'קסון הספיק לרדת מגדולתו. בשנות התשעים הקריירה שלו עוד התנדנדה איפשהו בין מלך הפופ למלך הפלופ, אבל בעשור הנוכחי הוא כבר הספיק לרדת מרוב נכסיו, לבלות זמן איכות בבתי משפט, לשחרר אלבום אולפן כושל ("Invincible") וכמות מטרידה של אוספים בווריאציות שונות, לאבד את הקסם המוזיקלי, להפוך לקריקטורה של עצמו, להתאסלם, ולפי השמועות האחרונות גם לחוות הידרדרות רפואית במצבו. האם בסופו של דבר תסתיים הקריירה המפוארת בגרסה האמריקאית ל"האח הגדול סלבס"? לא נופתע אם כן.

הכי קיטש: Lady in Red
האייטיז היו, בין השאר, עשור הקיטש. מסיבות כיתה וריקודי סלואו מעולם לא התפרנסו טוב יותר כמו באותם ימים. הבלדות תפסו קו קיטשי במיוחד, נמרח ודביק, בעיקר בגלל הצליל הסינתיסייזרי ששלט באותם ימים, ובאופן מסוים אותן בלדות היו מושלמות, אם לא לוקחים בחשבון את אפקט המיאוס שעולה בקו ישר ככל שהבלדה מתוקתקת ומשומנת. ע"ע Air Supply.
אחת הבלדות הנטחנות ביותר הייתה, איך לא, "Lady in Red" (כריס דה ברג). איכותית קצת יותר היתה "Drive" (The Cars), מתוקה וטהורה באמת הייתה "Hello" (ליונל ריצ'י), לשיאי הצ'יזיות הגיעה "The Power of Love" (ג'ניפר ראש ואח"כ לא מעט אומנים שחידשו את המסטיק היבבני הזה) וההמונית ביותר הייתה שיתוף הפעולה בין שלל האומנים "We Are the World", שלמעשה הייתה סוג של פיגוע רב נפגעים.
בלדות נוספות נוטפות שמן סויה היו שייכות לוויטני יוסטון ("Saving All My Love For You"), Foreigner ("I wanna know what love is"), פיל קולינס ("Against All Odds"), ג'ורג' מייקל ("Careless Whisper") ועוד. כמובן שרוב האומנים האלה לא הסתפקו בבלדה אחת, כך שמדובר ברשימה ייצוגית בלבד. ראו הוזהרתם.

הכי שם המשחק: נערי חנות חיות המחמד
באייטיז המוזיקליים היו הרבה תופעות מוזרות. ללא ספק, אחת הבולטות שבהן הייתה שמות הלהקות שקמו באותה תקופה. נדמה היה שיש תחרות בין הלהקות במציאת שמות ביזאריים, וללא ספק, התחרות הזו הייתה קשה בהחלט. היצירתיים ביותר היו הפט שופ בויז – נערי חנות חיות המחמד, שבחרו בשם בעקבות עצה שקיבלו מחברים משותפים שעבדו בחנות חיות מחמד, והתלהבו מהשם כי הוא הזכיר להם שם של להקת ראפ בריטית שפעלה באותם ימים; דוראן דוראן קראו לעצמם כך על שם הדמות שגילם מילוא אושי בסרט "ברברלה" – ד"ר דוראנד דוראנד; דפש מוד לקחה את שמה ממגזין אופנה צרפתי " Dépêche-mode" (מברק אופנה); ו-UB40 הוא לא סתם צירוף אותיות חסרות משמעות אלא השם הסידורי של טופס קבלת דמי האבטלה בבריטניה.
אגב, במקרה או שלא, כל הלהקות האלה הופיעו מתישהו בישראל. האם יש לנו חיבה בלתי מוסברת לשמות בעייתיים, או שסתם הפכנו למעצמת אייטיז? נחשו בעצמכם.

הכי פרובוקטורים: פרנקי גוז טו הוליווד
פרנקי גוז טו הוליווד, בואו נודה על האמת, לא הייתה להקת המאה. גם לא העשור. גם לא השנה, וספק גם אם השבוע. אמנם היו להם להיט וחצי מוצלחים, אבל מכאן ועד למנות המטורפות של יחסי הציבור והתהודה להן הם זכו באותה תקופה יש מרחק עצום למדי.
הנקודה שהפריחה את השממה בסביבה של פרנקי גוז טו הוליווד הייתה פשוט יחסי הציבור והפרובוקציות שמהם נבנתה הלהקה. הסינגל הראשון שלהם "Relax" הכיל מילים פרובוקטיביות במיוחד ולווה בקליפ בוטה לא פחות. בתחנות הטלוויזיה והרדיו של ה-BBC הוחלט לצנזר את השיר, אבל דווקא אז הוא צבר תאוצה, זכה לעניין רב, ושורות ממילותיו אף הפכו לסלוגנים פופולרים שהודפסו על חולצות טי-שירט. במקביל הלהקה לא ממש רצתה לוותר על ה-BBC, לכן צולם לשיר קליפ סטנדרטי יותר – זה שאנחנו מכירים כיום, עם האורות הירוקים והריקודים המגוחכים.
השיר הבא של הלהקה, "Two Tribes", עורר עניין אף הוא, בעקבות התייחסות מקורית אל המלחמה הגרעינית הקרה. אחריו באו שירים ואלבומים נוספים, נרשמה אף הצלחה יחסית באמריקה, אולם שלוש שנים לאחר מכן, עם צאת אלבומם השני " Liverpool" ב-86', כבר היה ברור שפרנקי גוז טו הוליווד כבר לא תלך להוליווד אלא הביתה. גם הפרובוקציות המעטות שהם ניסו לשגר לחלל האוויר באותה תקופה כבר לא תפסו, והלהקה דעכה עד שהתפרקה.

הכי טראש: סמנתה פוקס
קחו את כל העשורים המוזיקליים חוץ מהאייטיז, קחו את כל הטראש שבהם ודחסו לקפסולה אחת. הקפסולה הזו תכיל טראש שווה ערך אולי לחודש טראש מהאייטיז. היה שם גם טראש מוזיקלי של אלקטרו-פופ מצועצע (טכנוטרוניק), היו יציאות ביזאריות שאיכשהו הפכו לשיר העשור של גל"צ (למבדה), היו מוטציות שהיו נכונות לזמנן בלבד ("yeke yeke" של מורי קאנטה), היו להיטים שנשמעו הכי מגניבים בזמנו והיום נשמעים הכי פתטיים (כל הקטלוג של מודרן טוקינג, פחות או יותר) ובעיקר היו אומנים של להיט אחד (אל תשאלו אותנו שמות, כי זה לא יגמר). כל אלה הגבירו את מינוני הטראש המוזיקלי לבלתי אפשריים, כך שאם עשיתם במקרה טעות ופתחתם את הרדיו בשעות ה"נכונות", גם שעתיים של קרצוף גוף במקלחת לא היו מספיקות להסיר את כל מה שנדבק.

הכי וואן היט וונדר: Europe, The Buggles ו-Survivor
זו אמנם לא תופעה ייחודית לאייטיז, אבל נדמה שדווקא שם, כשתרבות הפופ התפתחה, גם תופעת ה"אומן של שיר אחד" צברה תאוצה. כך הרכבים ואומנים שהביאו להיטים מפוצצים שעד היום משודרים ברדיו בתדירות נאה – נעלמו מבלי להותיר ולו להיט נוסף אחד לרפואת הנפש ורפואת הגוף.
קחו למשל את להקת Survivor, שבשנת 82' הפגיזה עם הלהיט "Eye of the Tiger" (מתוך הסרט "רוקי 3"), שהגיע למקומות הראשונים במצעדים של ארה"ב ובריטניה. האלבום שנשא את שם השיר הגיע למקום השני במצעד האלבומים האמריקאי, אולם זה שאחריו המחיש עד כמה הצניחה יכולה להיות מהירה: הוא הגיע רק למקום ה-82, וגם הבאים אחריו לא השיגו תוצאות מדהימות, כשלשיא השפל צנחה הלהקה עם אלבומה "Too Hot to Sleep" שיצא ב-88' והגיע למקום ה-187 באותו מצעד.

גם הזמרת קים קארנס לא נחלצה מגורל דומה לאחר שהצליחה בשנת 81' עם להיטה "Bette Davis Eyes", גם רוקוול לא המשיך לקריירה מפוארת במיוחד אחרי הצלחת "Somebody's Watching Me" (84'), לו עשה קולות רקע לא אחר ממייקל ג'קסון, וכך גם טוני באסיל, שלהיטה "Mickey" כיכב במצעדי 82' (ומיותר לספר מה קרה איתו בהמשך, נכון?). מפתיע לגלות ש-The Buggles זכו לגורל דומה כשלהיטם "Video Killed the Radio Star" (שאמנם יצא בסוף 79', אבל זכה להצלחה בעיקר בשנת 80') הפך להמנון ה-MTV והקליפים בכלל, אבל לא ממש עזר להמשך הקריירה של ההרכב.

הכי דיבור חדיש: בנות רק רוצות לכייף
אחד הדברים המגוחכים באייטיז היו השילוב בין השמות המופרכים ממילא של ההרכבים השונים (ר' לעיל) לבין העברית התקנית-להחריד עליה התעקשו ברשת ג' באותה תקופה. זו הייתה ממלכת המוזיקה הלועזית באותם ימים, אבל אף אחד לא חלם שם לקרוא לילד בשמו ולקרוא, נניח לסימפלי רד סתם סימפלי רד. שם ניסו להיות יצירתיים, שלא לומר ידידי העברית, שלא לומר פתטיים. כך רצף של להקות עם שמות מוזרים ממילא בחלקם הפכו לעוד יותר מוזרות. כך הפכו הפט שופ בויז לנערי חנות חיות המחמד, מודרן טוקינג גילו שהם בעצם דיבור חדיש, ניו קידס און דה בלוק היו סתם הנערים החדשים בשכונה, טירס פור פירס הפכו לדמעות לפחדים, ולשיר הביזאר הגענו כשהיה מי שהתעקש לכנות את "סטיב מילר בנד" בשם "להקת סטיב מילר בנד".
בכל מקרה, זה היה רק פרומו לשמות השירים עצמם – מ"היכן שלרחובות אין שם" (U2) ועד ל"בנות רק רוצות לכייף" (סינדי לאופר). נכון, מדובר אולי בציטוטים מדויקים, אבל יש דברים שלא מתרגמים. תשאלו את להקת קולדפליי.

הכי שכפול עצמי: מודרן טוקינג
השנים 84' עד 87' היו שנים של דז'ה וו לכל מי שהאזין מדי פעם לרדיו. בהתחלה זה היה עוד נחמד להאזין ללהיט הבכיר ששטף את הרדיו באותה תקופה, "Youre My Heart, Youre My Soul" של הצמד הגרמני מודרן טוקינג. אבל אחר כך קרה משהו מוזר: אותו שיר הושמע ברדיו אלפי, אם לא עשרות אלפי פעמים, בשנים הבאות, עד לפירוק ההרכב. אמנם כל פעם השיר זכה לשם אחר – פעם "Cheri Cheri Lady", פעם " You can win if you want", פעם "Atlantis is calling" וכן הלאה – ואמנם הטקסטים היו שונים למדי, אבל בכל זאת איכשהו כל הלהיטים של הצמד נשמעו אותו דבר.

המחדל נפסק ב-87', עם פירוק ההרכב, אולם קצת יותר מעשור לאחר מכן, ב-98', אותו שיר מיתולוגי שב לחיים, הצמד התאחד, שחרר אלבומי אוסף ועוד כמה אלבומים מקוריים (עד כמה שהמילה מקוריים יכולה להיות נכונה במקרה הזה), והתפרק סופית ב-2003. טוב, כנראה שלשיר בודד לא יכולות להיות תשע נשמות. מצד שני, אולי כן. העתיד עוד לפניהם.

הכי ניסיונות ייצוא
אי שם, אחרי ההצלחות באירוויזיונים ואחרי ההצלחה (והנפילה) של מייק בראנט, לא מעט אומנים ישראליים חשבו שלונדון מחכה להם. או ארה"ב. או משהו מעבר לנתב"ג. היו בודדים שרשמו הצלחות אמיתיות, כמו עפרה חזה ומינימל קומפקט, אבל הרוב כשלו. איכשהו, באופן מובן למדי, אותו פריט הועלם מהביוגרפיות של רובם, אבל בדיוק בשביל זה המציאו את האינטרנט.
כך אפשר להיזכר בקריירות הכושלות של כריס לייף (אדם), לנה (אילנה אביטל), פנינה רוזנבלום (עם הלהיט ההיסטרי "My heart belongs to daddy", במקור של מרלין מונרו), וכמובן גם ריטה, שב-87' שחררה באירופה ובישראל אלבום באנגלית, "Breaking Those Walls", שכלל קאבר ל"רוקסן" של פוליס וגרסאות באנגלית ללהיטי אלבום הבכורה של הזמרת המבטיחה דאז -Breaking Those Walls", "The Game" "Slave Of Time" ו-"The Rain". אתם כבר יודעים מה היה ההמשך.

הכי שערורייה: מילי ונילי
אחד המקרים היותר מביכים בתולדות הפופ התרחש, כצפוי, דווקא בעשור ההוא. צמד הפופ מילי ונילי (רוב פילאטוס ופבריס מורוואן) היה אחד ההרכבים המבטיחים ביותר בסביבה. הסינגל הראשון שלהם, "Girl You Know It's True", זכה להצלחה תוך זמן קצר, וכך גם אלבום הבכורה של הצמד. להיטים נוספים יצאו מהאלבום, ולשיאה הגיעה מילי ונילי בטקס הגראמי, בו זכתה בפרס הלהקה החדשה הטובה ביותר. באותה תקופה הם מכרו לא פחות מ-30 מיליון סינגלים ו-11 מיליון אלבומים.
אבל סוף העשור היה גם סוף הקריירה שלהם, כשבשיא ההצלחה התגלה כי רוב ופבריס למעשה לא שרים כלל את שירי הלהקה, ורק מזיזים את השפתיים. אחד הזמרים שהעניק את קולו לאותם להיטים חשף את האמת, ולמרות שבהתחלה חברי הצמד ומנהליהם הכחישו מכל וכל את ה"שקרים", בסופו של דבר הם נאלצו להודות שהשקר היה שלהם, ובהמשך נאלצו להחזיר את פרס הגראמי ולהתמודד עם 27 תביעות משפטיות שהוגשו נגד חברת התקליטים שלהם.

אבל אלה היו רק תחילת הצרות: פילאטוס ניסה להתאבד שנתיים לאחר מכן, המנהל האישי שלהם ניסה להקים את הלהקה עם הזמרים המקוריים (מיותר לספר לכם מה עלה בגורל ההרכב, נכון?), ונרשם גם ניסיון של מורוואן ופילאטוס עצמם לשחרר אלבום מקורי-באמת, אולם שום דבר לא הלך. הטרגדיה העצימה כשב-98' מת האחרון ממנת יתר.

הכי לאן הוא נעלם: אילן בן שחר
"נזכר באילן בן שחר, חבל שהוא נעלם", שרו הבליינים (מאור כהן ואורן לוטנברג) בלהיטם "הכל יכול" (2003), וזו רק תזכורת למי שהיה מלך הפופ המקומי בשנות השמונים (בואו נעשה קצת סדר: קוטנר היה מלך הרוק). בן שחר היה תקליטן נחשק ובעיקר אנציקלופדיה מהלכת למוזיקה פופולרית. הוא ערך עשרות אוספים מצליחים עבור כל חברות התקליטים באותה תקופה, הקליט אלבום דאנס (שהכיל את הדואט הנזכר עם פנינה רוזנבלום) והגיע גם לטלוויזיה. משקפי השמש והקול המאנפף סייעו למתג אותו היטב. לעומת זאת, אם תקלידו היום "אילן בן שחר" ב-Youtube תקבלו תוצאות בודדות בלבד, וזאת למרות ההצלחה היחסית של תוכניתו "מוסיקה עכשיו", ששודרה בערוץ 2 הניסיוני. מה שיש הוא בעיקר אייטם הזוי מ"בין הכיסאות". נסו והיווכחו.
כיום בן שחר כבר לא פועל במדיה באופן פעיל. בשנים האחרונות ערך עשרות כותרים של מוזיקה נוסטלגית – מאוספים ליהורם גאון, חווה אלברשטיין ועוד, ועד למיטב להיטי האירוויזיון או אסקימו לימון, כשהפרנסה העיקרית היא ניהול חנות המוזיקה שלו הנקראת על שמו ברחוב אבן גבירול בתל אביב. מדוע בדיוק הוא נטש את המדיה? לבן שחר הפתרונים.

הכי אוספים: יורופ, מיקס, ווקמן וטורבו
היום אוספי להיטים כמעט ולא יוצאים, אולם במבט לאחור, נראה כי תור הזהב של האוספים התפרס על שנות השמונים. מצד אחד תקליטי הוויניל עדיין שגשגו (וכידוע, אי אפשר לצרוב תקליט ויניל) לצד תרבות הפופ, ומצד שני היה די יקר לרכוש תקליטים בשביל שיר אחד (כידוע, אז iTunes עדיין לא נולד), כך שהברירה האולטימטיבית להיות מעודכן באמת הייתה רכישת אוספי להיטים.
והמבחר, הו המבחר, היה מגוון במיוחד. שלל מותגים שטפו את השוק באותם ימים, ביחד עם עטיפות שנראות היום תמימות להפליא (למרות שאז הן היו שיא התחכום), ורובם היו וריאציות על המילים יורופ ומיקס או סתם מילים חדשניות לאותה תקופה: Europarade, Supermix, Europmix, Maximum, Top Pop, Professor Mix, טורבו 1, Walkman ושלל מותגים אחרים שכצפוי נקברו מאז בפח האשפה של היסטוריית הפופ, ומאז לא נודעו עקבותיהם.

הכי מלכת הפופ: מדונה
בניגוד למייקל ג'קסון, מדונה לואיז צ'יקונה עדיין שומרת על מעמדה מאז האייטיז. אמנם היו לה פה ושם נפילות קטנות ופחות קטנות, אולם היא תמיד ידעה להמציא את עצמה מחדש, וגם מי שחשב בשנה בה שחררה את אלבום הבכורה שלה (83') שמדובר בתופעה חולפת, הבין בהמשך שמדובר במשהו שלא עומד לחלוף מן העולם תוך זמן קצר. שנה לאחר מכן יצא אלבומה השני "Like A Virgin", שנמכר עד היום ב-23 מיליון עותקים ברחבי העולם. מאז היו עוד להיטים, השתתפות במספר סרטים שנכשלו בקופות, ובהמשך גם תחושה שמדונה גמרה את הסוס. אבל בסוף העשור, באמצעות פרובוקציות פירוטכניות לא משוכללות במיוחד (קליפ בו היא מתנשקת עם ישו, למשל) מדונה חזרה לעניינים ממש כמו עוף החול, וההמשך ידוע. קריירה כל כך מורכבת הייתה יכולה להתחיל רק בשנות השמונים, כך נראה.

הכי דעכו: מה נסגר עם ליונל ריצ'י?
נכון, בכל תקופה יש את האומנים והלהקות שברור שמתישהו הם ייעלמו (מי אמר בננהרמה?), אבל באייטיז היו אומנים שגם אם היו חותמים לנו על שטר ערבות שתוך כמה שנים הם יתפיידו – לא היינו מאמינים. קחו למשל את ליונל ריצ'י, שהיה כוכב רציני והנפיק שורת להיטים. הוא אמנם עדיין פעיל היום, אבל נסו לזרוק שם של שיר שלו מהעשור האחרון; או מדנס, שסיפקה אלטרנטיבה בריטית קלילה, התברגה יפה במצעדים, אבל ראתה מבפנים את הטופ-20 במצעד הבריטי רק פעמיים מאז אמצע האייטיז?; או הרכב הפופ האלקטרוני Erasure שהיה המתחרה הבולט של הפט שופ בויז, אבל מאז אמצע שנות התשעים הפך לסוג של הרכב קאלט למעריצים בלבד?; או Culture Club של בוי ג'ורג שאחז בכמות נאה של להיטים; או הצמד המצליח Tears for Fears שהציע פופ בעטיפה איכותית יחסית; או הצמד רוקסט שנראה היה שעומד להחזיר את שוודיה אל מפת הפופ; וכמובן להקת קווין שירדה מנכסיה (ופעילה גם היום עם סולן אחר) והפסיקה לייצר להיטים, במקרה הזה ממניעים לא ממש צפויים.

הכי שם זה התחיל: U2, דפש מוד ועוד
בניגוד לאומנים שנעלמו מהרדאר הציבורי, יש לא מעט שנכנסו אליו בשנות השמונים ולא יצאו עד היום. קחו לדוגמה את הלהקה האירית U2 שאמנם הוקמה (תחת שם אחר) בסוף שנות השבעים, אבל זכתה להצלחה בתחילת שנות השמונים. אמנם מאז הלהקה איבדה מזוהרה ועל בונו שומעים בעיקר בהקשרים אחרים של זכויות אדם, אבל הם עדיין פעילים ומוערכים. איכשהו; הפט שופ בויז הצליחו לשרוד את השנים, ואלבומם האחרון Fundamental זכה להצלחה ולהערכה; דפש מוד הייתה ממייסדות ה-New Wave, שרדה עד היום ותכף תגיע אף היא לישראל; REM שנוסדה בג'ורג'יה בשנת 1980 וממשיכה להיות אחת הלהקות המוערכות בעולם, למרות שכנראה שימיה הגדולים כבר מאחוריה.
ושוב, שימו לב שכל הלהקות המוזכרות הופיעו או יופיעו בקרוב בישראל. האם זה אומר משהו עלינו או עליהם? כנראה שכן, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת לגמרי.

ולקינוח: ראיון עם פול יאנג

לאט אבל בטוח נראה שישראל הופכת למעצמת אייטיז. אפשר לומר שפשוט היה טוב בעשור ההוא, אבל ברמה הפרקטית נראה שזה בגלל בעיקר שבני הנוער באותה תקופה הם המושכים בחוטים כיום, והם אלה שאחראים על ההוצאות המחודשות של אלבומי האייטיז הנוסטלגיים (איינשטיין, סנדרסון ועוד), הרמיקסים ללהיטי אותה תקופה ("עוד נגיע" של ירדנה ארזי לדוגמה, שהיה להיט קיץ 2007) וכמובן, איך לא, הרכבת האווירית של כוכבי האייטיז שמגיעים להופיע בארץ הקודש. בשנה האחרונה הגיעו אלינו להקת בלונדי (עם דבי הארי!), UB40, blood sweat and tears, אייר סופליי, תומאס אנדרס ממודרן טוקינג, ומסתבר שהיד עוד נטויה. בדרך לכאן נמצאים ניק קרשאו (שיופיע במרץ), סיסטרס אוף מרסי (מאי), דפש מוד אחרי שכבר ביטלו הופעה קודמת לפני שנתיים וחצי בתקופת מלחמת לבנון השנייה (מאי) ו-ELO, ללא ג'ף לין (יוני). וכמובן, היהלום שבקובייה ההונגרית – פול יאנג.

בסוף החודש הקרוב (29-31 בינואר) יופיע יאנג בארץ, וידלג בין היכל התרבות ורידינג 3 בתל אביב, לבין במרכז הקונגרסים בחיפה, כחלק ממסגרת סיבוב ההופעות העולמי לקידום אלבומו החדש, ולחגיגות ה-25 לאלבומו המצליח "No Parlez". כמובן שבפלייליסט ייכללו שירים הגדולים ביותר – "Wherever I lay my hat", "Come back and stay", "Every time you go away", Love of the common people"" ועוד.
בראיון ל"מקור ראשון" לא חושש יאנג להודות שהוא בן מוצהר לעדת האייטיז. בניגוד לאומנים אחרים, שהצליחו רק בשנות אנו-באנו ומתעקשים שגם כשלא שמענו עליהם הם עשו חיל וכבשו את האולימפוס, יאנג מודה שעיקר תהילתו הייתה בשנות השמונים, ולא חושש לקחת חלק בפרויקטים שמכילים את מספר הקסם 80. עם זאת הוא עדיין חושב שהיה לו מה להציע גם בחלק משנות התשעים (אנחנו אהבנו בעיקר את שיתוף הפעולה שלו עם הזמר האיטלקי צוקרו, "Senza Una Donna"), ובטוח שיש לו מה להציע גם היום, למרות שזה לא תמיד מוצא חן בעיני חברת התקליטים שלו, כפי שהוא מדגיש לא פעם במן אקט מרדני. ואפרופו פעם, בזמנו הגיעו 14 משיריו ל-40 הגדולים במצעד הבריטי. נסו לנחש מתי זה קרה בפעם האחרונה, ובין המנחשים נכונה תוגרל קלטת מקורית של האשם תמיד.
"זה יהיה הביקור השני שלי בישראל, כך שאני מאוד מצפה ונרגש לראות מה השתנה", אומר יאנג. "בהופעות אשיר את הקלאסיקות משנות ה-80 וה-90, ואני מקווה שהקהל הישראלי ייהנה כמוני. אני מקווה לראות את בני דורי, ואולי גם דור חדש שיגלה סוג מוזיקה אולי מעט שונה, אבל עדיין רלוונטית".
מתגעגע לשנות השמונים ולמוזיקה של אז, או שמבחינתך היה טוב, וטוב שהיה?
"פעלתי לאורך שנות ה-80 אבל גם בשנות ה-90, אני כן חושב שיש איזשהו געגוע ונוסטלגיה לגבי השנים האלה. רואים את זה בכל סוגי המדיה – במוזיקה, בקולנוע, באופנה ואפילו בספרות. אלה היו שנים מעצבות מבחינה תרבותית. אני מרגיש חלק מאותה תרבות, וגאה להיות אחד הנציגים שלה. לכן מבחינתי להביא את החומר לקהל 'שלי', אבל גם לקהל צעיר שלא הכיר אותי, הוא בבחינת חזרה למשהו נעים וטוב שמשפיע מעבר לזמן ולמקום. אנשים עדיין רוצים לראות ולשמוע תרבות גם אם היא שייכת לזמן אחר. לחומרים טובים אין תאריך תפוגה, הם תמיד יהיו רלוונטיים".
באחרונה הצטרפת למופע "המיטב של שנות השמונים" עם כוכבי העשור בננהרמה, ריק אסטלי, ABC ועוד. זה לא ממתג אותך עוד יותר ככוכב עבר מהאייטיז, וקצת חוסם בפניך דרכים חדשות?
"אני לא רואה סתירה בין הדברים. שוב, אלה היו השנים שבנו אותי ואת האמנים המשתתפים במופע. אני מעדיף לראות את החלק המהנה שבפרויקט כזה, מה גם שלדעתי מופע כזה עונה על ביקוש אצל הקהל. כל האמנים השותפים הם לדעתי מדגם מייצג של תקופה טובה ובעיקר כייפית מבחינת המוזיקה. היינו ניסיוניים וחדשניים, אבל גם מהנים. מעבר לזה חזרה לתודעה מפרה גם את האומן. אני חשוף ומודע למוזיקה וחומרים חדשים. ההתנסויות החדשות שלי ניזונות מהעבר, אבל גם מההווה".
איך אתה מנתח את חוסר ההצלחה שלך בשני העשורים האחרונים? בכל זאת, היו לך כמה ניסיונות, ועדיין לא הצלחת לשחזר את ההצלחה.
"האמת היא שאני אוהב להתנסות ולקחת סיכונים שלעתים אינם עומדים בקנה אחד עם העמדה של חברת התקליטים שלי. לאנשים בחברה הייתה תפיסה מסוימת לגבי וכיוון מסוים שאותו הם רצו לנסות, בדומה לעבודה עם דיוויד בואי ומיק ג'אגר, אבל אני לעומת זאת חשבתי באופן שונה ורציתי לנסות דברים אחרים. פרויקטים שהשתתפתי בהם דווקא עלו יפה, אבל לא היו במיינסטרים ולא היו לפי הקווים המנחים של החברה שבה אני חתום".
יש לך חלומות מקצועיים שעדיין לא הגשמת?
"אני מחפש כל הזמן דרכי ביטוי חדשות ואפשרויות להתנסות במוזיקה שאני עושה. שוב, לעיתים בניגוד לדעתה של חברת התקליטים המייצגת אותי אני מנסה לעשות בחירות שונות ואחרות ולא ללכת בדרך או בתיוג שהם בוחרים בשבילי. אני מקווה להמשיך ולעשות מוזיקה, וחושב שכיום עומדות בפנינו הרבה אפשרויות מעניינות ומגוונות, בעיקר עבור אלה המוכנים לקחת סיכונים מוזיקליים. בעבר עבדתי על שני פרויקטים מעניינים – האחד בדואט עם זמר איטלקי שדווקא פרץ באירופה והצליח לא רע, והשני עם להקה אירית קלטית – פרויקט מעניין ומפרה שנהניתי לקחת בו חלק. אלה סוג הדברים שמעניינים אותי, ואני מקווה להמשיך ולחקור כיוונים חדשים כאלה".

(פורסם במקור ראשון, ינואר 2009)

לא סתם רב, כוכב! (ראיון עם הרב זמיר כהן)

הרב זמיר כהן, שכבש גם את הטלוויזיה, מעדיף לדבר בפני חילונים, חושב שעדיף לחיות עם בן זוג אחד לנצח ומתלונן על הטרנד המפוקפק של לימודי קבלה

 

"היתה לי התלבטות רבה האם להתראיין או לא", הוא חושף, "ההחלטה שכן להתראיין נבעה מכך שחשוב לי שהיהדות תהיה נגישה וזמינה לכל יהודי באשר הוא, ולא חשוב מה הוא קורא, מה הוא שומע או מה הוא רואה".
רובכם עדיין לא שמע עליו, אבל הרב זמיר כהן, כמה שמוזר לשמוע, הוא סוג של כוכב טלוויזיה. הרצאותיו משודרות מזה שנה בערוץ המקומי של HOT ובערוץ הפתוח של Yes, וקהל הצופים מתרחב מיום ליום, משבוע לשבוע. אומרים עליו שהוא יכול לפחלץ את המאזינים, לרתק אותם כמעט בלי מאמץ. הסיבה פשוטה ונדירה למדי: הוא לא מתלהם, מדבר בנועם וברוגע, מתנסח ברהיטות מרשימה ומביא עובדות מוצקות דוגמת מחקרים מדעיים התומכים בדבריו. הנושאים שבהם עוסקות הרצאותיו מרתקים: הדינוזאורים, איך נברא העולם, תורת האבולוציה, אסטרולוגיה ושאר נושאים, כולם בראי היהדות כמובן.

הרב כהן (39), נשוי ואב לשמונה, נולד בשכונת בית ישראל הסמוכה למאה שערים, ולמד בישיבת פורת יוסף. אחרי החתונה למד בכולל הוראה שמסמיך לדיינות ולרבנות, והוסמך לתפקיד רב. מאוחר יותר התמנה לראש כולל הוראה, כלומר כולל שמכשיר אברכים להיות רבנים. הוא החל לחבר ספרי הלכה, והיה ברור לו שהכיוון הוא פעילות בעולם החרדי. אבל אז נכנסה לתמונה האכפתיות מ"מה שקורה דווקא בעולם הלא דתי". זה החל כתוצאה מהביקורים שלו בחולון, שם גרים הורי אשתו. הוא הכיר קצת יותר מקרוב את העולם החילוני, כפי שזה השתקף באזור, והדבר הביא אותו לאכפתיות-על. "מאוד הפריע לי", מספר הרב, "שיש בורות מוחלטת בשני מסלולים עיקריים. ראשית, רבים חושבים שהתורה פרימיטיבית ונוגדת את המדע. ואני, כמי שהתעניין תמיד במדע, ידעתי שזה ממש לא כך. שנית, ישנה צורת החיים הכל כך קשה, של הרבה אנשים שלא חיים ע"פ התורה. המוזר הוא שהם מבינים שאם הם יחיו ע"פ המצוות של התורה, הם יפסידו את ההנאה שיש בעולם הזה. כמובן שבעיניי זה הפוך לגמרי. אותם שטוענים שניסו ואדרבא, לא הלך להם, כנראה שהקפידו יותר מדי כשעדיין לא היו בשלים, או שלא פעלו ע"פ ההוראות. הרי יש הלכה, ויש חומרא. ההלכה מתאימה לכל אדם, והחומרא לא. למשל, אין הלכה שצריכים ללבוש בגדים שחורים. אין. אבל יש הלכה שצריכים לשמור שבת. לא פעם עצרתי אנשים שמיד לאחר ההתחזקות שלהם, ביקשו ללכת עם לבוש של תלמידי ישיבות, ואמרתי שבשום אופן לא, שלפחות בהתחלה ימשיכו עם הטריקו ועם הג'ינס".
הרב זמיר מסכים עם הטענה שדרך התורה מתירה פחות כמות, אולם טוען שיש בה הרבה יותר איכות. "בתקופה האחרונה יש הרבה רווקים ורווקות בעם ישראל", הוא נותן דוגמה, "בחורה מכירה בחור, והם בטוחים שזהו זה. ואז היא נותנת את כל כולה בידיו, הוא נותן את עצמו בידיה, שניהם מבינים שזהו זה, הם יהיו ביחד לעד ולעולמי עולמים. אבל בד"כ, אחרי כמה שנים במקרה הטוב, נפרדים, פוגשים אדם אחר, ושוב מערכת חיים חדשה. המצב מגיע לאבסורד, כשרווקים ורווקות מתבגרים, מגיעים לגילאי שלושים פלוס, ואומרים 'רגע, כבר לפני שנים רציתי להקים משפחה, וזה לא קרה'. זה לא קרה מכיוון שבאמצעות הקשר הפיזי, האדם מוצא את הפורקן בדרך הזו ולא מרגיש צורך להגיע לחיי נישואין. וכך יש קשרים, פרידות, קשרים ושוב פרידות, ואז מגלים שאותם חברים גזלו כמה שנים טובות מהחיים שלנו. כשכבר רוצים להקים משפחה, אז לא רק שמגיעים לגיל מאוחר, אלא גם הלב נובל".
יש כאלה שמעדיפים לדלג, "לראות עולם", מאשר להיות עם אדם אחד כל החיים.
"לאותו הזמן זה נכון, אבל בסופו של דבר, לב כזה הוא לב מלא יבלות ופצעים. כל קשר אהבה-פרידה מוסיף צלקת. זה כמו דבק סילוטייפ – כשמדביקים, מסירים, שוב מדביקים ושוב מסירים, הדבק הולך לאיבוד. כך גם הנשמה בכל קשר חדש. מלבד זאת, תמיד יש זכרונות מחוויות קודמות, ולפעמים יש התרפקויות על העבר, מה שמביא להרבה נפילות, בגידות, הרבה דמעות של ילדים, כאבים וכו'. גוף ששומר נגיעה, שומר גם על זיקה עניינית, שכלית. אין כאן את השוחד שבא לאדם באמצעות מגע".
הדוגמה ההיא עם הסילוטייפ – זה משהו שהמצאת במקום, או שכל דוגמה ואנקדוטה בהרצאות שלך מתוכננת לפרטי פרטים?
"יש כבר דברים שעלו בעבר באופן ספונטני, ואני ממשיך איתם. אין כללים קבועים".
ולא קשה לשלוף כך הכל בצורה מסודרת? הרי אין לך טלפרומטר – המכשיר שממנו מקריאים שדרני הטלוויזיה את הטקסט שעליהם להקריא.
(צוחק) "ממש לא. לפעמים השאלות של הקהל מעוררות בי התעניינות ונותנות לי זווית שלא חשבתי עליה לפני. כך דברים בהרצאות הופכים להיות חלק מההרצאות הבאות".

ארגון "הידברות" הוקם לאחר פרסום חוברות שכתב הרב זמיר, בנושאים נבואות שהתגשמו, הממצאים המדעיים שיש בתורה והקודים המוצפנים. בעקבות התהודה, החל להיות מוזמן להרצאות. "ואז פנה אלי אדם שיש לו זיכיון לשדר יהדות בטלוויזיה בכבלים, בערוץ המקומי", הוא משחזר, "הוא צילם כמה הרצאות, והתחלתי לשדר אצלו. אחר כך עלה הרעיון שאם אפשר לקבל זיכיון, למה שלא נעשה את זה אנחנו, עם יותר השקעה ובצורה רחבה? ואז הוקמה עמותת 'הידברות', לפני שנתיים. התחלנו לשדר, כשאנחנו שמים דגש גדול על לא להטיף, אלא להציג את העמדה של היהדות – והצופה יבחר. לפחות שיידעו במה מדובר. יש בורות גדולה, בעיקר בקרב בני נוער, שלא מכירים את היהדות מהצד היפה שלה. מכירים אותה מהטלוויזיה ומפוליטיקאים, שמטבע הדברים – ואני לא בא אליהם בטענות – מדברים יותר על הצרכים של הציבור הדתי, מביעים את הכאב בכל הנוגע לדברים שנוגדים את הדת. וכך התדמית שמתקבלת אצל האדם המצוי, שהמפגש היחיד שלו עם היהדות הוא דרך אותם פוליטיקאים, מאוד מעוותת. המרצים שנבחרים לדבר ב'הידברות', כמו הרב ד"ר גיל טבעון או הרב שמחה כהן, שהוא מומחה לזוגיות, הם אנשים שיודעים להגיש את היהדות כפי שהיא. צורת ההגשה שלהם היא 'כך אומרת היהדות'. רוצה – תיקח. לא רוצה – אל תיקח. אבל לכל הפחות, יש לתת את המידע הראוי לכל אדם".
ובכל זאת, נראה שהיית מעדיף שהצופים יחזרו בתשובה. זה לא בדיוק "כך אומרת היהדות".
"לדעתי, המונח 'חזרה בתשובה' הפך להיות מילה גסה, בגלל אותם אלה שנכנסו ליהדות והקצינו, הפכו להיות תמהוניים, הפכו לאנשים שרואים במשפחה כמי שנמצא מהעבר השני של המתרס. כל זה גרם לתדמית השלילית של המושג 'חזרה בתשובה'. יש פסוק שאומר 'דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום'. זה אומר שבאותה הדרך, כל הנתיבים חייבים להיות שלום. כולם. ביהדות יש הרי יותר נתינה, יותר צדקה, יותר 'ואהבת לרעך כמוך'".
מאז שהחלו השידורים בטלוויזיה, אני מניח שיותר ויותר אנשים מזהים אותך ברחוב. סוג של כוכב טלוויזיה, לא?
"גם כאן, בדרך לפגישה איתך, אנשים עצרו אותי ושאלו 'האם אתה הרב מהטלוויזיה?'. אבל אני לא מרגיש – איך אתה מגדיר את זה? – כוכב".
בכל זאת, עכשיו גם מראיינים אותך ל"רייטינג".
"אני מרוצה מתגובות של אנשים שאני לא מכיר, שפוגשים אותי במקומות שונים. יש אפילו אנשים שהוגדרו כאנטי דתיים, שפוגשים אותי ואומרים בחיוך 'שמחתי להכיר את היהדות כפי שהיא מוגשת על ידיך'. זה המשפט שעושה לי טוב, כי זה בעצם מה שאני מחפש – שיכירו את היהדות מעבר לתדמית השלילית שיש לה. היהדות בטהרתה היא דבר יפה, רק חבל שיש כאלה שמשחירים אותה, כמו מתחזים למיניהם, שמתחזים למקובלים או ליצורים מוזרים שאין להם שום גישה. הרי לא יעלה על הדעת שאדם חזר בתשובה לפני שנתיים-שלוש, כבר הפך להיות מקובל, ועכשיו הוא מקבל קהל ונותן ברכות. מקובל אמיתי הוא אדם שבמשך עשרות שנים עסק בתורה, בתלמוד ובהלכה. זה גם אדם שכל ימיו שמר על קדושת העיניים, על דיבור נקי. אם כי חשוב לציין שכל אדם, גם אדם שחזר בתשובה, יכול לעסוק בתורה עשרות שנים ורק אז לעלות לגדולה. אחד המדדים הוא שגדולי ישראל מכירים באותו אדם.
"לא פעם אנשים שואלים אותי 'איך יתכן שרב מסוים צולם בסתר, לתכנית תחקירים בטלוויזיה, בעודו עושה מעשים לא צנועים?'. התשובה שלי היא 'הוא לא רב'. האנשים לא מבינים על מה אני מדבר. הרי קוראים לו 'הרב' ויש לו זקן. פעם שאלו אותי את זה בהרצאה. שאלתי את השואל: 'היית פעם בתיאטרון?'. הוא הגיב בחיוב. אמרתי 'ראית שחקן על הבמה עם לבוש חרדי?', הוא שוב ענה בחיוב. תהיתי: 'האם הוא התנהג בצניעות?'. השואל ענה שלא, שהשחקן נגע בבנות וכו'. שאלתי: 'האם שאלת את עצמך כיצד הדתיים מתנהגים? הלא מדובר בתחפושת. יש שחקן הלבוש כחרדי על הבמה לצרכי פרנסה, ויש כאלה שלבושים כדתיים מחוץ לבמה, גם כן לצרכי פרנסה'".
ואם מדובר, נניח, ברב העיר שהתנהג בגסות? עליו אתה לא יכול לומר שהוא מתחזה.
"שוב – אם מדובר באדם שנוהג בשיטתיות נגד ההלכה, זה אומר שהוא נמצא בתחפושת. מה ההגדרה של דתי? מישהו ששומר על מצוות הדת, לא מי שלבוש כדתי. כלומר, אדם שאינו גונב, אדם שנזהר בענייני צניעות וכו'. אם הוא רק לבוש כדתי – לא משנה מה התפקיד שלו. אם הוא הצליח להשיג משרה בגלל קשרים מסוימים ומשתמש בזה רק לצרכי פרנסה ולא מתנהג לפי הדת – הוא לא אדם דתי".

על טרנד הקבלה המדונאי הוא לא ממש משתגע, למרות שהתופעה עצמה מעידה בעיניו על חיפוש רוחניות, אחרי שגשמיות-היתר נמאסה באופן טוטאלי. "כשמגיעים לתחתית ורואים שזה לא זה", הוא מסביר, "מתחילים לחפש רוחניות. התופעה של החיפוש מבורכת. הבעיה היא רק שזה עלול להוביל למסלולים שאינם טובים. כשמספרים לי על מדונה, שלומדת קבלה, אני מרגיש כאילו מספרים לי על עובד ניקיון בארמון של מלך, שנכנס במקרה לחדר של המלך כדי לנקות שם, לקח את הכתר, שם על הראש והצטלם. מה לך ולזה? אתה לא שייך לשם בכלל. כל אדם שמתעסק עם תורת הקבלה, שזה בבחינת 'הביאני המלך חדריו', כמו שכתוב בשיר השירים, ואינו מורשה לכך, פוגע בגדולתה. חשוב לציין שכל אלה שלומדים בחלק מהמכונים למיניהם וחושבים שהם לומדים קבלה, בסך הכל מסתפקים במעטפת של הקבלה. אני רק נוגע מעט בלימודי קבלה, אצל הרב דוד בצרי בירושלים, ואני רואה אותה מבפנים ובמקביל יודע מה מלמדים במקומות האחרים. שם מחלקים להם את הממתקים שיש פה ושם, אבל לא את הלחם והבשר, לא את עיקר הסעודה. יש שם גם רמאות גדולה, כי הם לא לומדים באמת, אלא את העטיפות".
אבל גם אתה, בהרצאות בטלוויזיה ובכלל, מדבר על מושגים מעולם הקבלה. מה ההבדל, אם כך?
"ישנם מושגים בקבלה, במה שנוגע למשל לבריאת העולם. אין בידיעת המושגים חיסרון, אבל צריכים גם לדעת ממי לקבל אותם. אדם שלא שומר תורה ומצוות הוא לא צינור טוב לעולם הקבלה. לא יתכן שאדם שבעצמו לא שייך לעניין, כמו במשל הקודם, לוקח את כתר המלך ואפילו מגיש אותו לאחרים. אין בעיה לדעת את מושגי הקבלה, אבל גם את זה צריכים לדעת ממי מקבלים".
ומה לגבי החוט האדום?
"אני לא מכיר מקור הלכתי לחוט האדום".
ארגון "הידברות" הקים לפני כשנה אתר אינטרנט מושקע ומולטימדי. "למעשה, זה לא רק טלוויזיה", מסביר הרב זמיר, "כל סרט שהוקרן בערוצים המקומיים מועלה גם לאתר שלנו באינטרנט. יש שם גם קבצי שמע, שאלות ותשובות, וכמובן התייחסות נרחבת למדע".
ובאמת, היהדות מלאה בסתירות למדע. איך אתה מסביר, בגדול, את הסתירות המהותיות הבולטות?
"אין שום סתירה בין עובדה מדעית לתורה. יש סתירות בין תיאוריות מדעיות לבין התורה. כשמוצאים ממצאים של מאובנים, זה לא מפתיע. הרי בתורה עצמה נכתב שהקב"ה ברא את 'התנינים הגדולים'. בפרשת הבריאה הוזכרו רק שמות משפחות ולא שמות של בעלי חיים – חיות, בהמות, עופות, דגים, תנינים. ע"פ היהדות, הדינוזאורים חיו על כדור הארץ לפני המבול. המבול לא רק הטביע, אלא גם בישל. כתוב שנבקעו מעיינות תהום רבה, כלומר מהגרעין הפנימי של כדור הארץ יצאה לבה רותחת, כמו מהר געש. לא פלא שאותן עצמות הפכו מאובנות. כשמדובר ב-40 יום ולילה של בישול בלבה רותחת, זה עובר תהליך שהתיאוריות המדעיות לא לקחו בחשבון. מדענים טוענים שהאדמה בהירושימה שאחרי הפצצה הזקינה במיליון שנה. מי שלא יידע שהיה שם אסון, לא יבין את המראות, ויחשוב שהיא קיימת הרבה יותר זמן מכפי שהיא באמת. יש עוד שני פירושים לנושא, אבל זה כבר מתאים להרצאה.
"תראה, הקב"ה ברא את העולם כבר מוכן. האדם הראשון, למשל, נברא כבן 20. המדענים לא לוקחים בחשבון שבזמן שהקב"ה ברא את העולם, כמו שהוא כבר ברא את האדם גדול ולא תינוק, כך גם מליחות המים, האור שמגיע לכאן מהכוכבים וכו' – הם נבראו בנקודה מושלמת. אם היו רואים את האדם הראשון שנייה לאחר שהוא נברא – היו בטוחים שהוא נברא לפני כך וכך שנים. אבל הבורא העמיד לנו עולם מוכן כבר ברגע הבריאה עצמו".
נפגשנו במקום הקבוע שלי לראיונות – בקפולסקי עזריאלי. להפתעתי, הרב זמיר ביקש הדרכה טלפונית בדרך לשם – כיצד להגיע, היכן להיכנס וכו'. למרות שזה היה קצת צפוי, די הופתעתי לשמוע שכף רגלו מעולם לא דרכה במקום. במהלך השיחה הזכרתי לו את זה, והתעניינתי עד כמה הוא מעורה בתרבות החילונית. האם הוא מכיר את ערוץ 2? יודע מי זו נינט טייב? מבין את המגמות ואת התופעות בציבור החילוני? כמו תמיד, יש לו תשובה מעניינת ומשכנעת.
"נכון, אני לא מסתובב במקומות כאלה", הוא מודה, "אבל אני פוגש המון אנשים. כשמזמינים אותי להרצאות בפני ציבור דתי, ויש הרבה פניות כאלה, תמיד אני אומר שאבוא, בתנאי שבאותו ערב לא אוזמן להרצאה בפני ציבור חילוני. כי מה שחשוב לי יותר הוא המפגש עם אותו ציבור, כשלאחר כל הרצאה מי שרוצה יכול לגשת, לשבת לשיחות, להתייעצויות וכו', כך שאני מאוד חי את העולם החילוני מהצד הפנימי שלו, ולא מהצד החזותי, שאותו אפשר לראות בכל מקום. אני מרגיש את השיחות, את הכאבים, את המצב ואת הפנימיות. לכן אני קורא לארגון 'הידברות'. אמנם אני הוא זה המדבר בהרצאה, אבל תמיד לאחריה או במהלכה, ניתן להעלות נושאים ולדון בהם. רק לאחרונה התחלנו לארגן סופי שבוע כמעט עם כל המרצים של 'הידברות' מהטלוויזיה. בדרך כלל אחרי הרצאה יש זמן מוגבל, אבל בסוף שבוע נוכל לשבת עם האנשים, לשוחח איתם, לדון ולהעלות כל נושא שהציבור ירצה. לכן אני מרגיש את הציבור החילוני לא פחות, אני חושב, מהציבור החילוני עצמו. ואדרבא, מכיוון שאני שומע את כלל האוכלוסייה, מציבור משכיל ואקדמאי ועד לאנשים שנמצאים בתחתית הסולם מבחינה חברתית – אני מרצה לפעמים גם בבתי כלא, ושומע גם אותם – אז אני לא מרגיש מנותק בכלל. להפך".
ואם נחזור לטלוויזיה – נניח ומחר מציעים לך תכנית בערוץ 2, כשברקע האווירה המכרזית, ואל תשאל אותי מה זה – אתה לוקח?
"אני אשקול בחיוב. כמובן שאבקש מאוד חופש ביטוי. אם יתנו לי באמת ולא יגבילו אותי – בסדר. יהיו גם ד
ברים שאבין, אם תהיה דרישה לא לעשות, כמו אם למשל ידרשו לא להטיף לחזרה בתשובה – דבר שאני לא עושה גם היום. אבל כמובן שאם הדרישות יהיו הגיוניות – אדרבא. אני רואה בזה ייעוד, להגיע לציבור כמה שיותר רחב, כדי שהציבור יכיר את היהדות כמו שהיא".
ואם יהיו פרסומות תועבה במהלך התכנית?
"כאן באמת נצטרך לשקול מה כנגד מה, ובשעת הצורך להפנות את השאלה לפוסקים ולגדולי הדור. הם יכריעו מה עדיף".

(פורסם ברייטינג, 2005)