ספיישל מוזיקה: מופע שנות ה-80

לכל עשור יש מאפיינים ייחודיים משלו , אבל במבט לאחור, כמעט שני עשורים אחרי שהם הסתיימו, שנות השמונים נראות צבעוניות, שלא לומר צעקניות במיוחד. הטכנולוגיה התקדמה אז באופן ניכר, הערוץ (היחיד) שלנו התפתח, ולעצמנו נראינו הכי חדשניים שרק אפשר, למרות שבדיעבד בהשוואה להיום היינו די שוכני מערות.
האייטיז מעלים לנו שלל אסוציאציות תרבותיות: טייפ דאבל קסט, טרופית, גלילה רון פדר, קובייה הונגרית, פוסטרים על הקירות, שוש עטרי, ווקמן, רוקסן, תשדירי שירות נוסח "מעדן חלב בעונג רב", תקופת השיא של ערוץ 1 והטלוויזיה החינוכית, אריה אורגד, עפרה חזה Vs. ירדנה ארזי, אינפלציה, חטיף טורינו, מחשבי קומודור 64, הדרדסים, תמונות שחור-לבן ממוסגרות על הקירות ועוד. לכל אחד האסוציאציות שלו, אבל משום מה, נדמה לנו שאז היה כאן שמח יותר, ולו בזכות המוזיקה התוססת (עוד מילה אייטיזית קלאסית) שהקפיצה לנו את החיים והוציאה אותם מהשמרנות הפוליטית ששררה כאן באותה תקופה.
מה שאפיין את הלבוש, המוזיקה, האווירה והתרבות היה ניסיון, כך נדמה לנו, לשבור את השגרה. בלשכת ראש הממשלה ישב אז ברוב הזמן יצחק שמיר, השמרנות הסוציאלית משלה בכיפה, תהליכים היסטוריים התרחשו (סיום המלחמה הקרה, נפילת חומת ברלין), מנהיגים כמו רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר הנהיגו את העולם, ורבותיי, זה היה די משעמם. ולפעמים גם קר ומפחיד. לכן אם שמים מולם את העליזות הצבעונית (מדי) של שנות השמונים ברמה התרבותית מקבלים איזשהו אנטיגוניזם מובנה שמוביל למחשבה שאולי רק כך חשבו האנשים שהם ישמרו על שפיות. בדיעבד נראה שדווקא הצעקנות, הרדידות והמסחור הגואה הם אלה שדווקא הוציאו אותנו משפיות. אבל זה כבר נושא לפרשנות אחרת.

הכי כוכב: מייקל ג'קסון
ללא ספק, זה היה העשור של מייקל ג'קסון, שזכה באותה תקופה לכינוי "מלך הפופ". ב-82' הוא שחרר את אלבומו "Thriller", שאוחז עד היום בתואר האלבום הנמכר ביותר בהיסטוריה, עם יותר מ-50 מיליון חתיכות, וחמש שנים לאחר מכן שחרר את "Bad", שאמנם לא נמכר כמו קודמו, אבל העמיק את ההצלחה וחידד את המותג. בין לבין המציא ג'קסון את הליכת הירח המפורסמת, הקליט דואטים עם פול מקרטני (שבהמשך הפך לצ'ילבה), התנזר מראיונות תקשורתיים, שדרג את תעשיית הקליפים עם סרטונים קצרים ומושקעים, עבר מספר ניתוחים פלסטיים שסובבו את המראה החיצוני שלו ב-180 מעלות, השתתף בפרסומת לפפסי (במהלכה נשרף שיערו), גידל את הקופיף באבלס, הקים לעצמו אחוזה פרטית בסגנון לונה פארק ביתי, ובעיקר טיפח את תדמית הוואקו-ג'אקו המפורסמת שלו. אה, ובין לבין כמובן שהיו שירים. טובים ברובם, יש לציין.

מאז ג'קסון הספיק לרדת מגדולתו. בשנות התשעים הקריירה שלו עוד התנדנדה איפשהו בין מלך הפופ למלך הפלופ, אבל בעשור הנוכחי הוא כבר הספיק לרדת מרוב נכסיו, לבלות זמן איכות בבתי משפט, לשחרר אלבום אולפן כושל ("Invincible") וכמות מטרידה של אוספים בווריאציות שונות, לאבד את הקסם המוזיקלי, להפוך לקריקטורה של עצמו, להתאסלם, ולפי השמועות האחרונות גם לחוות הידרדרות רפואית במצבו. האם בסופו של דבר תסתיים הקריירה המפוארת בגרסה האמריקאית ל"האח הגדול סלבס"? לא נופתע אם כן.

הכי קיטש: Lady in Red
האייטיז היו, בין השאר, עשור הקיטש. מסיבות כיתה וריקודי סלואו מעולם לא התפרנסו טוב יותר כמו באותם ימים. הבלדות תפסו קו קיטשי במיוחד, נמרח ודביק, בעיקר בגלל הצליל הסינתיסייזרי ששלט באותם ימים, ובאופן מסוים אותן בלדות היו מושלמות, אם לא לוקחים בחשבון את אפקט המיאוס שעולה בקו ישר ככל שהבלדה מתוקתקת ומשומנת. ע"ע Air Supply.
אחת הבלדות הנטחנות ביותר הייתה, איך לא, "Lady in Red" (כריס דה ברג). איכותית קצת יותר היתה "Drive" (The Cars), מתוקה וטהורה באמת הייתה "Hello" (ליונל ריצ'י), לשיאי הצ'יזיות הגיעה "The Power of Love" (ג'ניפר ראש ואח"כ לא מעט אומנים שחידשו את המסטיק היבבני הזה) וההמונית ביותר הייתה שיתוף הפעולה בין שלל האומנים "We Are the World", שלמעשה הייתה סוג של פיגוע רב נפגעים.
בלדות נוספות נוטפות שמן סויה היו שייכות לוויטני יוסטון ("Saving All My Love For You"), Foreigner ("I wanna know what love is"), פיל קולינס ("Against All Odds"), ג'ורג' מייקל ("Careless Whisper") ועוד. כמובן שרוב האומנים האלה לא הסתפקו בבלדה אחת, כך שמדובר ברשימה ייצוגית בלבד. ראו הוזהרתם.

הכי שם המשחק: נערי חנות חיות המחמד
באייטיז המוזיקליים היו הרבה תופעות מוזרות. ללא ספק, אחת הבולטות שבהן הייתה שמות הלהקות שקמו באותה תקופה. נדמה היה שיש תחרות בין הלהקות במציאת שמות ביזאריים, וללא ספק, התחרות הזו הייתה קשה בהחלט. היצירתיים ביותר היו הפט שופ בויז – נערי חנות חיות המחמד, שבחרו בשם בעקבות עצה שקיבלו מחברים משותפים שעבדו בחנות חיות מחמד, והתלהבו מהשם כי הוא הזכיר להם שם של להקת ראפ בריטית שפעלה באותם ימים; דוראן דוראן קראו לעצמם כך על שם הדמות שגילם מילוא אושי בסרט "ברברלה" – ד"ר דוראנד דוראנד; דפש מוד לקחה את שמה ממגזין אופנה צרפתי " Dépêche-mode" (מברק אופנה); ו-UB40 הוא לא סתם צירוף אותיות חסרות משמעות אלא השם הסידורי של טופס קבלת דמי האבטלה בבריטניה.
אגב, במקרה או שלא, כל הלהקות האלה הופיעו מתישהו בישראל. האם יש לנו חיבה בלתי מוסברת לשמות בעייתיים, או שסתם הפכנו למעצמת אייטיז? נחשו בעצמכם.

הכי פרובוקטורים: פרנקי גוז טו הוליווד
פרנקי גוז טו הוליווד, בואו נודה על האמת, לא הייתה להקת המאה. גם לא העשור. גם לא השנה, וספק גם אם השבוע. אמנם היו להם להיט וחצי מוצלחים, אבל מכאן ועד למנות המטורפות של יחסי הציבור והתהודה להן הם זכו באותה תקופה יש מרחק עצום למדי.
הנקודה שהפריחה את השממה בסביבה של פרנקי גוז טו הוליווד הייתה פשוט יחסי הציבור והפרובוקציות שמהם נבנתה הלהקה. הסינגל הראשון שלהם "Relax" הכיל מילים פרובוקטיביות במיוחד ולווה בקליפ בוטה לא פחות. בתחנות הטלוויזיה והרדיו של ה-BBC הוחלט לצנזר את השיר, אבל דווקא אז הוא צבר תאוצה, זכה לעניין רב, ושורות ממילותיו אף הפכו לסלוגנים פופולרים שהודפסו על חולצות טי-שירט. במקביל הלהקה לא ממש רצתה לוותר על ה-BBC, לכן צולם לשיר קליפ סטנדרטי יותר – זה שאנחנו מכירים כיום, עם האורות הירוקים והריקודים המגוחכים.
השיר הבא של הלהקה, "Two Tribes", עורר עניין אף הוא, בעקבות התייחסות מקורית אל המלחמה הגרעינית הקרה. אחריו באו שירים ואלבומים נוספים, נרשמה אף הצלחה יחסית באמריקה, אולם שלוש שנים לאחר מכן, עם צאת אלבומם השני " Liverpool" ב-86', כבר היה ברור שפרנקי גוז טו הוליווד כבר לא תלך להוליווד אלא הביתה. גם הפרובוקציות המעטות שהם ניסו לשגר לחלל האוויר באותה תקופה כבר לא תפסו, והלהקה דעכה עד שהתפרקה.

הכי טראש: סמנתה פוקס
קחו את כל העשורים המוזיקליים חוץ מהאייטיז, קחו את כל הטראש שבהם ודחסו לקפסולה אחת. הקפסולה הזו תכיל טראש שווה ערך אולי לחודש טראש מהאייטיז. היה שם גם טראש מוזיקלי של אלקטרו-פופ מצועצע (טכנוטרוניק), היו יציאות ביזאריות שאיכשהו הפכו לשיר העשור של גל"צ (למבדה), היו מוטציות שהיו נכונות לזמנן בלבד ("yeke yeke" של מורי קאנטה), היו להיטים שנשמעו הכי מגניבים בזמנו והיום נשמעים הכי פתטיים (כל הקטלוג של מודרן טוקינג, פחות או יותר) ובעיקר היו אומנים של להיט אחד (אל תשאלו אותנו שמות, כי זה לא יגמר). כל אלה הגבירו את מינוני הטראש המוזיקלי לבלתי אפשריים, כך שאם עשיתם במקרה טעות ופתחתם את הרדיו בשעות ה"נכונות", גם שעתיים של קרצוף גוף במקלחת לא היו מספיקות להסיר את כל מה שנדבק.

הכי וואן היט וונדר: Europe, The Buggles ו-Survivor
זו אמנם לא תופעה ייחודית לאייטיז, אבל נדמה שדווקא שם, כשתרבות הפופ התפתחה, גם תופעת ה"אומן של שיר אחד" צברה תאוצה. כך הרכבים ואומנים שהביאו להיטים מפוצצים שעד היום משודרים ברדיו בתדירות נאה – נעלמו מבלי להותיר ולו להיט נוסף אחד לרפואת הנפש ורפואת הגוף.
קחו למשל את להקת Survivor, שבשנת 82' הפגיזה עם הלהיט "Eye of the Tiger" (מתוך הסרט "רוקי 3"), שהגיע למקומות הראשונים במצעדים של ארה"ב ובריטניה. האלבום שנשא את שם השיר הגיע למקום השני במצעד האלבומים האמריקאי, אולם זה שאחריו המחיש עד כמה הצניחה יכולה להיות מהירה: הוא הגיע רק למקום ה-82, וגם הבאים אחריו לא השיגו תוצאות מדהימות, כשלשיא השפל צנחה הלהקה עם אלבומה "Too Hot to Sleep" שיצא ב-88' והגיע למקום ה-187 באותו מצעד.

גם הזמרת קים קארנס לא נחלצה מגורל דומה לאחר שהצליחה בשנת 81' עם להיטה "Bette Davis Eyes", גם רוקוול לא המשיך לקריירה מפוארת במיוחד אחרי הצלחת "Somebody's Watching Me" (84'), לו עשה קולות רקע לא אחר ממייקל ג'קסון, וכך גם טוני באסיל, שלהיטה "Mickey" כיכב במצעדי 82' (ומיותר לספר מה קרה איתו בהמשך, נכון?). מפתיע לגלות ש-The Buggles זכו לגורל דומה כשלהיטם "Video Killed the Radio Star" (שאמנם יצא בסוף 79', אבל זכה להצלחה בעיקר בשנת 80') הפך להמנון ה-MTV והקליפים בכלל, אבל לא ממש עזר להמשך הקריירה של ההרכב.

הכי דיבור חדיש: בנות רק רוצות לכייף
אחד הדברים המגוחכים באייטיז היו השילוב בין השמות המופרכים ממילא של ההרכבים השונים (ר' לעיל) לבין העברית התקנית-להחריד עליה התעקשו ברשת ג' באותה תקופה. זו הייתה ממלכת המוזיקה הלועזית באותם ימים, אבל אף אחד לא חלם שם לקרוא לילד בשמו ולקרוא, נניח לסימפלי רד סתם סימפלי רד. שם ניסו להיות יצירתיים, שלא לומר ידידי העברית, שלא לומר פתטיים. כך רצף של להקות עם שמות מוזרים ממילא בחלקם הפכו לעוד יותר מוזרות. כך הפכו הפט שופ בויז לנערי חנות חיות המחמד, מודרן טוקינג גילו שהם בעצם דיבור חדיש, ניו קידס און דה בלוק היו סתם הנערים החדשים בשכונה, טירס פור פירס הפכו לדמעות לפחדים, ולשיר הביזאר הגענו כשהיה מי שהתעקש לכנות את "סטיב מילר בנד" בשם "להקת סטיב מילר בנד".
בכל מקרה, זה היה רק פרומו לשמות השירים עצמם – מ"היכן שלרחובות אין שם" (U2) ועד ל"בנות רק רוצות לכייף" (סינדי לאופר). נכון, מדובר אולי בציטוטים מדויקים, אבל יש דברים שלא מתרגמים. תשאלו את להקת קולדפליי.

הכי שכפול עצמי: מודרן טוקינג
השנים 84' עד 87' היו שנים של דז'ה וו לכל מי שהאזין מדי פעם לרדיו. בהתחלה זה היה עוד נחמד להאזין ללהיט הבכיר ששטף את הרדיו באותה תקופה, "Youre My Heart, Youre My Soul" של הצמד הגרמני מודרן טוקינג. אבל אחר כך קרה משהו מוזר: אותו שיר הושמע ברדיו אלפי, אם לא עשרות אלפי פעמים, בשנים הבאות, עד לפירוק ההרכב. אמנם כל פעם השיר זכה לשם אחר – פעם "Cheri Cheri Lady", פעם " You can win if you want", פעם "Atlantis is calling" וכן הלאה – ואמנם הטקסטים היו שונים למדי, אבל בכל זאת איכשהו כל הלהיטים של הצמד נשמעו אותו דבר.

המחדל נפסק ב-87', עם פירוק ההרכב, אולם קצת יותר מעשור לאחר מכן, ב-98', אותו שיר מיתולוגי שב לחיים, הצמד התאחד, שחרר אלבומי אוסף ועוד כמה אלבומים מקוריים (עד כמה שהמילה מקוריים יכולה להיות נכונה במקרה הזה), והתפרק סופית ב-2003. טוב, כנראה שלשיר בודד לא יכולות להיות תשע נשמות. מצד שני, אולי כן. העתיד עוד לפניהם.

הכי ניסיונות ייצוא
אי שם, אחרי ההצלחות באירוויזיונים ואחרי ההצלחה (והנפילה) של מייק בראנט, לא מעט אומנים ישראליים חשבו שלונדון מחכה להם. או ארה"ב. או משהו מעבר לנתב"ג. היו בודדים שרשמו הצלחות אמיתיות, כמו עפרה חזה ומינימל קומפקט, אבל הרוב כשלו. איכשהו, באופן מובן למדי, אותו פריט הועלם מהביוגרפיות של רובם, אבל בדיוק בשביל זה המציאו את האינטרנט.
כך אפשר להיזכר בקריירות הכושלות של כריס לייף (אדם), לנה (אילנה אביטל), פנינה רוזנבלום (עם הלהיט ההיסטרי "My heart belongs to daddy", במקור של מרלין מונרו), וכמובן גם ריטה, שב-87' שחררה באירופה ובישראל אלבום באנגלית, "Breaking Those Walls", שכלל קאבר ל"רוקסן" של פוליס וגרסאות באנגלית ללהיטי אלבום הבכורה של הזמרת המבטיחה דאז -Breaking Those Walls", "The Game" "Slave Of Time" ו-"The Rain". אתם כבר יודעים מה היה ההמשך.

הכי שערורייה: מילי ונילי
אחד המקרים היותר מביכים בתולדות הפופ התרחש, כצפוי, דווקא בעשור ההוא. צמד הפופ מילי ונילי (רוב פילאטוס ופבריס מורוואן) היה אחד ההרכבים המבטיחים ביותר בסביבה. הסינגל הראשון שלהם, "Girl You Know It's True", זכה להצלחה תוך זמן קצר, וכך גם אלבום הבכורה של הצמד. להיטים נוספים יצאו מהאלבום, ולשיאה הגיעה מילי ונילי בטקס הגראמי, בו זכתה בפרס הלהקה החדשה הטובה ביותר. באותה תקופה הם מכרו לא פחות מ-30 מיליון סינגלים ו-11 מיליון אלבומים.
אבל סוף העשור היה גם סוף הקריירה שלהם, כשבשיא ההצלחה התגלה כי רוב ופבריס למעשה לא שרים כלל את שירי הלהקה, ורק מזיזים את השפתיים. אחד הזמרים שהעניק את קולו לאותם להיטים חשף את האמת, ולמרות שבהתחלה חברי הצמד ומנהליהם הכחישו מכל וכל את ה"שקרים", בסופו של דבר הם נאלצו להודות שהשקר היה שלהם, ובהמשך נאלצו להחזיר את פרס הגראמי ולהתמודד עם 27 תביעות משפטיות שהוגשו נגד חברת התקליטים שלהם.

אבל אלה היו רק תחילת הצרות: פילאטוס ניסה להתאבד שנתיים לאחר מכן, המנהל האישי שלהם ניסה להקים את הלהקה עם הזמרים המקוריים (מיותר לספר לכם מה עלה בגורל ההרכב, נכון?), ונרשם גם ניסיון של מורוואן ופילאטוס עצמם לשחרר אלבום מקורי-באמת, אולם שום דבר לא הלך. הטרגדיה העצימה כשב-98' מת האחרון ממנת יתר.

הכי לאן הוא נעלם: אילן בן שחר
"נזכר באילן בן שחר, חבל שהוא נעלם", שרו הבליינים (מאור כהן ואורן לוטנברג) בלהיטם "הכל יכול" (2003), וזו רק תזכורת למי שהיה מלך הפופ המקומי בשנות השמונים (בואו נעשה קצת סדר: קוטנר היה מלך הרוק). בן שחר היה תקליטן נחשק ובעיקר אנציקלופדיה מהלכת למוזיקה פופולרית. הוא ערך עשרות אוספים מצליחים עבור כל חברות התקליטים באותה תקופה, הקליט אלבום דאנס (שהכיל את הדואט הנזכר עם פנינה רוזנבלום) והגיע גם לטלוויזיה. משקפי השמש והקול המאנפף סייעו למתג אותו היטב. לעומת זאת, אם תקלידו היום "אילן בן שחר" ב-Youtube תקבלו תוצאות בודדות בלבד, וזאת למרות ההצלחה היחסית של תוכניתו "מוסיקה עכשיו", ששודרה בערוץ 2 הניסיוני. מה שיש הוא בעיקר אייטם הזוי מ"בין הכיסאות". נסו והיווכחו.
כיום בן שחר כבר לא פועל במדיה באופן פעיל. בשנים האחרונות ערך עשרות כותרים של מוזיקה נוסטלגית – מאוספים ליהורם גאון, חווה אלברשטיין ועוד, ועד למיטב להיטי האירוויזיון או אסקימו לימון, כשהפרנסה העיקרית היא ניהול חנות המוזיקה שלו הנקראת על שמו ברחוב אבן גבירול בתל אביב. מדוע בדיוק הוא נטש את המדיה? לבן שחר הפתרונים.

הכי אוספים: יורופ, מיקס, ווקמן וטורבו
היום אוספי להיטים כמעט ולא יוצאים, אולם במבט לאחור, נראה כי תור הזהב של האוספים התפרס על שנות השמונים. מצד אחד תקליטי הוויניל עדיין שגשגו (וכידוע, אי אפשר לצרוב תקליט ויניל) לצד תרבות הפופ, ומצד שני היה די יקר לרכוש תקליטים בשביל שיר אחד (כידוע, אז iTunes עדיין לא נולד), כך שהברירה האולטימטיבית להיות מעודכן באמת הייתה רכישת אוספי להיטים.
והמבחר, הו המבחר, היה מגוון במיוחד. שלל מותגים שטפו את השוק באותם ימים, ביחד עם עטיפות שנראות היום תמימות להפליא (למרות שאז הן היו שיא התחכום), ורובם היו וריאציות על המילים יורופ ומיקס או סתם מילים חדשניות לאותה תקופה: Europarade, Supermix, Europmix, Maximum, Top Pop, Professor Mix, טורבו 1, Walkman ושלל מותגים אחרים שכצפוי נקברו מאז בפח האשפה של היסטוריית הפופ, ומאז לא נודעו עקבותיהם.

הכי מלכת הפופ: מדונה
בניגוד למייקל ג'קסון, מדונה לואיז צ'יקונה עדיין שומרת על מעמדה מאז האייטיז. אמנם היו לה פה ושם נפילות קטנות ופחות קטנות, אולם היא תמיד ידעה להמציא את עצמה מחדש, וגם מי שחשב בשנה בה שחררה את אלבום הבכורה שלה (83') שמדובר בתופעה חולפת, הבין בהמשך שמדובר במשהו שלא עומד לחלוף מן העולם תוך זמן קצר. שנה לאחר מכן יצא אלבומה השני "Like A Virgin", שנמכר עד היום ב-23 מיליון עותקים ברחבי העולם. מאז היו עוד להיטים, השתתפות במספר סרטים שנכשלו בקופות, ובהמשך גם תחושה שמדונה גמרה את הסוס. אבל בסוף העשור, באמצעות פרובוקציות פירוטכניות לא משוכללות במיוחד (קליפ בו היא מתנשקת עם ישו, למשל) מדונה חזרה לעניינים ממש כמו עוף החול, וההמשך ידוע. קריירה כל כך מורכבת הייתה יכולה להתחיל רק בשנות השמונים, כך נראה.

הכי דעכו: מה נסגר עם ליונל ריצ'י?
נכון, בכל תקופה יש את האומנים והלהקות שברור שמתישהו הם ייעלמו (מי אמר בננהרמה?), אבל באייטיז היו אומנים שגם אם היו חותמים לנו על שטר ערבות שתוך כמה שנים הם יתפיידו – לא היינו מאמינים. קחו למשל את ליונל ריצ'י, שהיה כוכב רציני והנפיק שורת להיטים. הוא אמנם עדיין פעיל היום, אבל נסו לזרוק שם של שיר שלו מהעשור האחרון; או מדנס, שסיפקה אלטרנטיבה בריטית קלילה, התברגה יפה במצעדים, אבל ראתה מבפנים את הטופ-20 במצעד הבריטי רק פעמיים מאז אמצע האייטיז?; או הרכב הפופ האלקטרוני Erasure שהיה המתחרה הבולט של הפט שופ בויז, אבל מאז אמצע שנות התשעים הפך לסוג של הרכב קאלט למעריצים בלבד?; או Culture Club של בוי ג'ורג שאחז בכמות נאה של להיטים; או הצמד המצליח Tears for Fears שהציע פופ בעטיפה איכותית יחסית; או הצמד רוקסט שנראה היה שעומד להחזיר את שוודיה אל מפת הפופ; וכמובן להקת קווין שירדה מנכסיה (ופעילה גם היום עם סולן אחר) והפסיקה לייצר להיטים, במקרה הזה ממניעים לא ממש צפויים.

הכי שם זה התחיל: U2, דפש מוד ועוד
בניגוד לאומנים שנעלמו מהרדאר הציבורי, יש לא מעט שנכנסו אליו בשנות השמונים ולא יצאו עד היום. קחו לדוגמה את הלהקה האירית U2 שאמנם הוקמה (תחת שם אחר) בסוף שנות השבעים, אבל זכתה להצלחה בתחילת שנות השמונים. אמנם מאז הלהקה איבדה מזוהרה ועל בונו שומעים בעיקר בהקשרים אחרים של זכויות אדם, אבל הם עדיין פעילים ומוערכים. איכשהו; הפט שופ בויז הצליחו לשרוד את השנים, ואלבומם האחרון Fundamental זכה להצלחה ולהערכה; דפש מוד הייתה ממייסדות ה-New Wave, שרדה עד היום ותכף תגיע אף היא לישראל; REM שנוסדה בג'ורג'יה בשנת 1980 וממשיכה להיות אחת הלהקות המוערכות בעולם, למרות שכנראה שימיה הגדולים כבר מאחוריה.
ושוב, שימו לב שכל הלהקות המוזכרות הופיעו או יופיעו בקרוב בישראל. האם זה אומר משהו עלינו או עליהם? כנראה שכן, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת לגמרי.

ולקינוח: ראיון עם פול יאנג

לאט אבל בטוח נראה שישראל הופכת למעצמת אייטיז. אפשר לומר שפשוט היה טוב בעשור ההוא, אבל ברמה הפרקטית נראה שזה בגלל בעיקר שבני הנוער באותה תקופה הם המושכים בחוטים כיום, והם אלה שאחראים על ההוצאות המחודשות של אלבומי האייטיז הנוסטלגיים (איינשטיין, סנדרסון ועוד), הרמיקסים ללהיטי אותה תקופה ("עוד נגיע" של ירדנה ארזי לדוגמה, שהיה להיט קיץ 2007) וכמובן, איך לא, הרכבת האווירית של כוכבי האייטיז שמגיעים להופיע בארץ הקודש. בשנה האחרונה הגיעו אלינו להקת בלונדי (עם דבי הארי!), UB40, blood sweat and tears, אייר סופליי, תומאס אנדרס ממודרן טוקינג, ומסתבר שהיד עוד נטויה. בדרך לכאן נמצאים ניק קרשאו (שיופיע במרץ), סיסטרס אוף מרסי (מאי), דפש מוד אחרי שכבר ביטלו הופעה קודמת לפני שנתיים וחצי בתקופת מלחמת לבנון השנייה (מאי) ו-ELO, ללא ג'ף לין (יוני). וכמובן, היהלום שבקובייה ההונגרית – פול יאנג.

בסוף החודש הקרוב (29-31 בינואר) יופיע יאנג בארץ, וידלג בין היכל התרבות ורידינג 3 בתל אביב, לבין במרכז הקונגרסים בחיפה, כחלק ממסגרת סיבוב ההופעות העולמי לקידום אלבומו החדש, ולחגיגות ה-25 לאלבומו המצליח "No Parlez". כמובן שבפלייליסט ייכללו שירים הגדולים ביותר – "Wherever I lay my hat", "Come back and stay", "Every time you go away", Love of the common people"" ועוד.
בראיון ל"מקור ראשון" לא חושש יאנג להודות שהוא בן מוצהר לעדת האייטיז. בניגוד לאומנים אחרים, שהצליחו רק בשנות אנו-באנו ומתעקשים שגם כשלא שמענו עליהם הם עשו חיל וכבשו את האולימפוס, יאנג מודה שעיקר תהילתו הייתה בשנות השמונים, ולא חושש לקחת חלק בפרויקטים שמכילים את מספר הקסם 80. עם זאת הוא עדיין חושב שהיה לו מה להציע גם בחלק משנות התשעים (אנחנו אהבנו בעיקר את שיתוף הפעולה שלו עם הזמר האיטלקי צוקרו, "Senza Una Donna"), ובטוח שיש לו מה להציע גם היום, למרות שזה לא תמיד מוצא חן בעיני חברת התקליטים שלו, כפי שהוא מדגיש לא פעם במן אקט מרדני. ואפרופו פעם, בזמנו הגיעו 14 משיריו ל-40 הגדולים במצעד הבריטי. נסו לנחש מתי זה קרה בפעם האחרונה, ובין המנחשים נכונה תוגרל קלטת מקורית של האשם תמיד.
"זה יהיה הביקור השני שלי בישראל, כך שאני מאוד מצפה ונרגש לראות מה השתנה", אומר יאנג. "בהופעות אשיר את הקלאסיקות משנות ה-80 וה-90, ואני מקווה שהקהל הישראלי ייהנה כמוני. אני מקווה לראות את בני דורי, ואולי גם דור חדש שיגלה סוג מוזיקה אולי מעט שונה, אבל עדיין רלוונטית".
מתגעגע לשנות השמונים ולמוזיקה של אז, או שמבחינתך היה טוב, וטוב שהיה?
"פעלתי לאורך שנות ה-80 אבל גם בשנות ה-90, אני כן חושב שיש איזשהו געגוע ונוסטלגיה לגבי השנים האלה. רואים את זה בכל סוגי המדיה – במוזיקה, בקולנוע, באופנה ואפילו בספרות. אלה היו שנים מעצבות מבחינה תרבותית. אני מרגיש חלק מאותה תרבות, וגאה להיות אחד הנציגים שלה. לכן מבחינתי להביא את החומר לקהל 'שלי', אבל גם לקהל צעיר שלא הכיר אותי, הוא בבחינת חזרה למשהו נעים וטוב שמשפיע מעבר לזמן ולמקום. אנשים עדיין רוצים לראות ולשמוע תרבות גם אם היא שייכת לזמן אחר. לחומרים טובים אין תאריך תפוגה, הם תמיד יהיו רלוונטיים".
באחרונה הצטרפת למופע "המיטב של שנות השמונים" עם כוכבי העשור בננהרמה, ריק אסטלי, ABC ועוד. זה לא ממתג אותך עוד יותר ככוכב עבר מהאייטיז, וקצת חוסם בפניך דרכים חדשות?
"אני לא רואה סתירה בין הדברים. שוב, אלה היו השנים שבנו אותי ואת האמנים המשתתפים במופע. אני מעדיף לראות את החלק המהנה שבפרויקט כזה, מה גם שלדעתי מופע כזה עונה על ביקוש אצל הקהל. כל האמנים השותפים הם לדעתי מדגם מייצג של תקופה טובה ובעיקר כייפית מבחינת המוזיקה. היינו ניסיוניים וחדשניים, אבל גם מהנים. מעבר לזה חזרה לתודעה מפרה גם את האומן. אני חשוף ומודע למוזיקה וחומרים חדשים. ההתנסויות החדשות שלי ניזונות מהעבר, אבל גם מההווה".
איך אתה מנתח את חוסר ההצלחה שלך בשני העשורים האחרונים? בכל זאת, היו לך כמה ניסיונות, ועדיין לא הצלחת לשחזר את ההצלחה.
"האמת היא שאני אוהב להתנסות ולקחת סיכונים שלעתים אינם עומדים בקנה אחד עם העמדה של חברת התקליטים שלי. לאנשים בחברה הייתה תפיסה מסוימת לגבי וכיוון מסוים שאותו הם רצו לנסות, בדומה לעבודה עם דיוויד בואי ומיק ג'אגר, אבל אני לעומת זאת חשבתי באופן שונה ורציתי לנסות דברים אחרים. פרויקטים שהשתתפתי בהם דווקא עלו יפה, אבל לא היו במיינסטרים ולא היו לפי הקווים המנחים של החברה שבה אני חתום".
יש לך חלומות מקצועיים שעדיין לא הגשמת?
"אני מחפש כל הזמן דרכי ביטוי חדשות ואפשרויות להתנסות במוזיקה שאני עושה. שוב, לעיתים בניגוד לדעתה של חברת התקליטים המייצגת אותי אני מנסה לעשות בחירות שונות ואחרות ולא ללכת בדרך או בתיוג שהם בוחרים בשבילי. אני מקווה להמשיך ולעשות מוזיקה, וחושב שכיום עומדות בפנינו הרבה אפשרויות מעניינות ומגוונות, בעיקר עבור אלה המוכנים לקחת סיכונים מוזיקליים. בעבר עבדתי על שני פרויקטים מעניינים – האחד בדואט עם זמר איטלקי שדווקא פרץ באירופה והצליח לא רע, והשני עם להקה אירית קלטית – פרויקט מעניין ומפרה שנהניתי לקחת בו חלק. אלה סוג הדברים שמעניינים אותי, ואני מקווה להמשיך ולחקור כיוונים חדשים כאלה".

(פורסם במקור ראשון, ינואר 2009)