"עדיף ללכת עכשיו, שלא יהיה לי מאוחר \ עדיף ללכת עכשיו, לפני שחרב על צוואר \ עדיף ללכת עכשיו, בטוח כל הטוב נגמר \ עדיף ללכת עכשיו \ מהאתמול אל המחר". (טיפקס – "עדיף ללכת עכשיו", מתוך האלבום "יושבים בבית קפה", 2001)
כלפי חוץ הכל נראה נפלא ומבטיח באותם ימים. טיפקס, אחת הלהקות הוותיקות בשוק המוזיקה הישראלי, טסה לאירוויזיון אחרי שקיבלה את הלוקסוס לקדם-אירוויזיון פרטי. השיר שנבחר, "Push The Button", עורר את הגויים מרבצם, והחדיר ללקסיקון האירוויזיוני הנדוש את סוגיית הגרעין האיראני. הלסינקי שבפינלנד צהלה ושמחה, אבל מסתבר שמבפנים זה נראה קצת אחרת. "הלהקה אמנם הפגינה באותה תקופה ביטחון ביכולת שלה להצליח גם בשוק הבינלאומי", מספר מקורב ללהקה, "אבל מקרוב היית יכול לראות שאחרי הכישלון בחצי הגמר הביטחון העצמי קצת התערער. הם עדיין המשיכו לפנטז על חו"ל מתוך תחושה שקצת מיצו את הקריירה בארץ, לפחות במתכונתה הנוכחית, אבל אחרי הכישלון באירוויזיון – לדעתי הם ידעו שזה או חו"ל או פירוק בלתי נמנע. הם ניסו את חו"ל, אבל כמו הרכבים ישראלים אחרים זכו להצלחה זניחה בלבד, ומשם לא היתה להם אפשרות אחרת מלבד לסגור את הבאסטה".
אבל אז, כאמור, זה נראה אחרת לגמרי. "אני חושב שהסחינה שלנו התבשלה מספיק טוב בסיר הישראלי, ואפשר עכשיו להציע ממנה גם קצת לגויים", חזה קובי אוז בראיון ל-Ynet. "זו התחלה של משהו חדש, והמטרה היא להופיע קצת באירופה ובאמריקה. לפי התגובות שאנחנו מקבלים אנחנו בהחלט בכיוון".
הכיוון של טיפקס, כפי שהוא הוגדר בעמוד המייספייס שלהם, היה Afro-beat, Ska ו-Pop Punk. הם כבר הקליטו כמה שירים בכיוון, אותם מיהרו להעלות לעמוד המייספייס, דגמנו בצילומי פרומו חדשים שהתכתבו עם תדמית הPאנק הרעננה, והמשיכו לעבוד על דיסק קאמבק שונה לחלוטין ממה שהורגל הקהל הישראלי לקבל מקובי אוז ומחבורת הנגנים שהקיפו אותו.
אבל אז, רחוק מעיני המדיה, החלו להיווצר בקיעים בלהקה. הסיבות מגוונות (גם אם חופפות), ונידרש אליהן לעומק בהמשך הכתבה. כל המכלול הלך והעמיק, עד שלפני חודש וקצת הנחיתו יחסי הציבור של עננה (הלייבל של טיפקס) פצצה במונחים מוזיקליים-מקומיים בתיבות המייל של אנשי המדיה בארץ. "הודעה על הפסקת פעילות טיפקס", היתה הכותרת המכובסת, ובהודעה עצמה התבשרנו כי "החל מה-1.1.2009 להקת טיפקס מפסיקה את פעילותה. עם הרגשה של מיצוי עבודתם המשותפת, החליטו חברי הלהקה על הפסקת פעילות ופנייה של כל אחד מהם לדרך עצמאית. בחודשים האחרונים קובי כותב חומרים חדשים לאלבום סולו, גל מתרכז בתפקידו כמפיק ראשי של עננה, רמי מסיים דיסק ג'אז WORLD MUSIC ובו מוסיקה שכתב לסרטים של נשיונל ג'אוגרפיק וקטעים חדשים אשר טרם פורסמו".
כמובן שעל מנת למנוע בקשות לראיונות והטרדות מסוג דומה כללה ההודעה גם ציטוט מפי קובי אוז. "אני מרגיש שעשינו את שלנו", כתב בדבריו לאומה, "דרבקנו על דלת הישראליות, נכנסנו לסלון התרבותי, ערבבנו קוקטייל של פולקלור עברי מתוק וחריף, פיצחנו גרעינים על רצפת האירוויזיון והוספנו צבע מוסיקלי חדש לווילון על חלון המשקיף לים התיכון. מחקנו בטיפקס כמה גבולות בין מזרח למערב, פופ ורוק, מרכז ופריפריה, נוסטלגיה ועתידנות, שחוק ודמע. אני בסך הכל מרוצה. אחרי עשרה דיסקים ועשרים שנות פעילות כל אחד הולך לדרכו. תודה לקהל האוהב, תודה לנגני הלהקה מכל הגלגולים ותודה לאמנים ואנשי המקצוע שעזרו לנו במהלך השנים. בשבילי זה הזמן לחיפושים חדשים באזורי הלא נודע. אני יוצא להרפתקאות חדשות מעבר לאופק המוכר".
הכל טוב ויפה, אבל שאלה אחת נותרה באוויר: למה באמת התפרקה טיפקס?
לפני 20 שנה בדיוק נוסדה בשדרות להקת טיפקס – אחת הלהקות הישראליות עם הקילומטרז' הארוך ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית, ועם מכירות של יותר מ-300,000 עותקים מכל אלבומיה עד היום. זה קרה כשקובי אוז, עד אז בעיקר קלידן להקת שפתיים, פגש את גל פרלמן בהפסקה של הופעת אופרת הרוק "מאמי" בשדרות. ביחד הם החליטו להקים להקה, דני רכט התלהב מהם לאחר שהציגו בפניו חומרים ראשונים, ומשם נסללה הדרך לחתימה בהד ארצי. אלבום הבכורה שלהם, "שביל קליפות הגרעינים" (בהפקת אלון אולארצ'יק), יצא ב-1992, בראשם כיכב הלהיט "הרבי ג'ו כפרה". משם המשיכה לדהור הרכבת הטיפקסית לאלבומים נוספים – "האחרון בעשירון התחתון" החברתי, "החיים שלך בלאפה" שלמעשה המציא מחדש את הצליל המזרחי, פסקול הסרט "כלבים לא נובחים בירוק" שהיה מן פרויקט ביניים מעניין אך לא משמעותי, "נשיקה לדוד" השורשי ועמוס הלהיטים, האי.פי המינורי "העצב עבר לגור כאן", האלבום השאפתני, החדשני והשכונתי מאידך "דיסקו מנאייק", "יושבים בבית קפה" שניסה לעצב מחדש את טיפקס הישראלית עם פחות לבנטיניות, האוסף הכפול והמקיף "כל הלהיטים", והאלבום האחרון ששחררה הלהקה "רדיו/מוזיקה/ישראלית" שבו הבלבול שאפיין את הלהקה בשנותיה האחרונות נחשף במלוא הדרו: מצד אחד היה בו ניסיון לחזור אל השפה העממית, השכונתית, הסיפורית והציורית ממנה צמחה טיפקס, אולם מצד שני השנים בתעשייה עשו את שלהן, והתוצאה כבר לא נשמעה אותנטית ואמינה כבעבר.
ברמה הכלכלית היתה טיפקס סיפור הצלחה לא רע. עד היום הלהקה מכרה יותר מ-300,000 עותקים מאלבומיה, הושמעה לא מעט ברדיו (וכפועל יוצא קיבלה כמובן תמלוגים נאים), ובנוסף הופיעה מול ועדי עובדים בתדירות מכובדת. במרוצת השנים הספיקה הלהקה להופיע שלוש פעמים בפסטיגל (עם השירים "המסיבה של גודו" ב-92', "הפילון הזה" ב-95' ו"בצלחת מעופפת" ב-01'), לזכות כמה וכמה פעמים בתואר להקת השנה. היא החדירה את להיט "איזה עולם" לפתיח של אחד הסיטקומים המצליחים בישראל אי פעם – "שמש", ובמובנים רבים ניתן לומר שקובי אוז גם גילה את שרית חדד. ב-97' טיפקס אירחו אותה בדואט "למה הלכת ממנו", מתוך האלבום "נשיקה לדוד", וארבע שנים לאחר מכן הפיק אוז את אלבומה אשליות מתוקות, וכתב עבורה את הלהיט הגדול מתוכו, "יאללה לך הביתה מוטי". האלבום נמכר עד היום בכ-180,000 עותקים – כמות היסטרית שבצדה תמלוגים מכובדים.
אפיקי תעסוקה ופרנסה אחרים היו לקובי אוז לא מעט: הוא הגיש פינת מוזיקה ב"מהקליפייה באהבה" בערוץ 2, בשנת 93', ניהל את הלייבל לבנטיני של עננה (ועבד בין השאר עם כנסיית השכל, הדג נחש, חיים אוליאל), פרסם שני ספרים ("משה חואטו והעורב" ו"עבריין צעצוע") וכתב טור במוסף סופשבוע של מעריב.
"טיפקס היו בעצם הרכב של איש אחד – קובי אוז – ואני חושב שהם כנראה מיצו את זה באיזשהו שלב", מנתח מבקר המוזיקה גל אוחובסקי. "הם לא היו להקה במובן הזה שיש ארבעה או שלושה אנשים דומיננטיים כמו למשל אצל משינה, אלא אדם אחד דומיננטי, לכן כנראה שזו החלטה רק שלו".
אתה חושב שהפירוק קשור אולי לכישלון באירוויזיון?
"לא. אני לא חושב שזה קשור לאירוויזיון. הם פשוט לא התאימו יותר. רוב הלהקות בעולם מחזיקות מעמד 10 שנים, וזה ממש מספיק להן. כמעט כל להקה שמחזיקה יותר נחשבת לנס של ממש. בכלל, בשנים האחרונות טיפקס לא היתה להקה פעילה במיוחד. אולי הם הופיעו, אבל אני לא חושב שהם עצמם הגדירו את עצמם בחמש השנים האחרונות כמשהו שהיה קיים באמת. גם התקליט האחרון שלהם, 'רדיו\מוזיקה\עברית', לא היה חזק. הוא לא היה תקליט של להקה בשיאה, מה שנקרא. אם אתה בודק את זה דרך תקליטים, אז האלבום האחרון הטוב שלהם היה 'דיסקו מנאייק', שהיה אלבום מופת כזה. אחריו חשבתי שיבוא אלבום באותו סדר גודל, אבל קצת משונה ששם זה נעצר מבחינה אומנותית".
ואכן, נראה שסיבת המיצוי היא העיקרית, אבל לא של החבורה העליזה כמו של היצירתיות שתקעה יתד. היא עדיין היתה קיימת, אבל משלב מסוים כבר סירבה לזוז ממקומה. "קובי אוז תמיד שם לעצמו למטרה להמציא את טיפקס כל תקופה מחדש", מאבחן זמר בכיר שהעדיף לדבר שלא לייחוס, "ובאמת, בשנים הראשונות של טיפקס זה עבד באופן מצוין. בהתחלה כמן להקת קריקטורה, אחר כך עם הסטייל העממי והנוסטלגי אך המודע לעצמו של תקופת 'החיים שלך בלאפה' עד 'נשיקה לדוד', ואז זה הגיע לשיא עם 'דיסקו מנאייק', שבאמת הפתיע את השוק. לא הופתענו מזה בתעשייה, כי היכולות של קובי אוז היו ידועות לכולם, אבל השילוב בין סאונד מתקדם ומורכב עם חומרים שהתכתבו עם השכונות המקסימות של פעם היה באמת מיוחד".
ומה קרה בעצם מאז?
"האלבום 'יושבים בבית קפה' סימן את תחילת הסוף. באותה תקופה טיפקס הצטיירה כמי שמתחנפת יותר מדי לגלגלצ, אבל אני חושב שרבים פשוט פספסו את המהות האמיתית: טיפקס לא סתם התחנפה לגלגלצ, אלא פשוט איבדה את ה-DNA הטבעי שלה. קובי אוז הפך לתל אביבי אמיתי, התברגן חלקית, ונראה היה שגם הנושאים החברתיים כבר בעטו מתוכו הרבה פחות. כמובן שהוא לא רצה לוותר על הנושא הזה, אז הוא המשיך איתו. אבל היה כבר ברור שזה לא זה, ושהוא לא שר מתוך הנשמה. כל הנושא החברתי והפריפריאלי והעממי פשוט התמסחר. אני מאמין לקובי שזה עדיין בנפשו ובדמו, אבל הוא עצמו כבר השתנה, לכן החומרים כבר לא היו אותנטיים כמו אז".
לדבריו של הזמר הבכיר, גם החומרים ששיגרה טיפקס לאחר מכן המשיכו את קו החברתיות הממוסחרת בעל כורחה. "הלהיט 'ריקודי עמבה' היה כזה, וגם התקליט האחרון שהוציאה הלהקה", הוא מאבחן. "היה אפשר לראות עד
כמה הם להוטים לחזור אל העממיות עם החידוש לשיר המרוקאי 'ללה פטימה', שנקרא בגרסה שלהם 'תן לי חתימה', אבל זה כבר לא עבד. הדיסק עצמו, 'רדיו\מוזיקה\עברית', ניסה בכל הכוח לחזור אל הימים הטובים שלהם, אבל חוץ מלהיט אחד, 'פרח השכונות' עם עלמה זק, הוא לא ממש הצליח. ואז בא האירוויזיון, ואתה כבר יודע מה קרה מאז".
האירוויזיון נחת על טיפקס בטיימינג מושלם. אחרי שהעממיות שניסתה להתניע את עצמה לא ממש צלחה, באה תחרות השירים האירופאית והניחה בפניהם שטיח אדום לכיוון מוזיקלי אחר. זה התאים להם בול. "יש משהו מאוד חונק בלהיות להקה כל כך ותיקה, ושהקהל הישראלי מכיר אותנו כל כך טוב ויודע בדיוק למה הוא מצפה מאתנו", הסביר קובי אוז בראיון שנערך באותה תקופה. "זה מרגש לכתוב לקהל שאתה לא מכיר ואתה ממש לא יודע מה הוא רוצה ולמה הוא מצפה. הכתיבה הרבה יותר משוחררת וחופשית, וההתפוצצות הזו עשתה לנו הרבה דברים".
אולם גם הכישלון באירוויזיון לא הרפה את ידי הלהקה במשימתה להמציא את עצמה מחדש בכיוון הפאנק-פופ ושאר תתי-הז'אנרים המתוכננים. באוקטובר 2007 טסה הלהקה למיני-סיבוב הופעות בארה"ב, ואם מאזין ישראלי ממוצע היה צופה בקטעי הווידיאו מתוך אותו סבב הוא היה מתקשה להאמין באותה להקה ששרה על התחנה הישנה. אמנם 'הרבי ג'ו כפרה' כיכב שם, ואמנם קובי אוז לבש חולצה של 'זהו זה', אבל הסגנון היה רוקיסטי בעליל, נותן בראש, ולא ממש פרט על נימי הנשמה.
גם רועי יחזקאל, יו"ר מועדון חובבי האירוויזיון בישראל שנכח באותה תחרות, לא חושב שהאירוויזיון עשה טוב לטיפקס, בלשון המעטה. "אני חושב שבחירת השיר 'Push The Button' היתה הטעות המרכזית שלהם", הוא אומר. "בכלל, כל השירים שלהם בקדם לא הציגו את טיפקס שהישראלים מכירים ואוהבים. הם באו בסגנון נורא חתרני, נורא מיליטנטי, נורא לא אירוויזיוני. כשבחרו בהם לייצג את ישראל אני לא חושב ש'Push The Button' היה מה שציפו מהם. לכן גם הכישלון לא היה הפתעה גדולה כל כך, ויכול להיות שזה באמת היה סממן לתחילת הפירוק. הם חשבו שהאירוויזיון יפתח להם דלת לחו"ל, אבל הקהל שצופה ומתעניין באירוויזיון לא אכל את הסגנון החדש שטיפקס ניסתה להעביר".
יחזקאל זוכר מאותו אירוויזיון בעיקר את הסנסציות שטיפקס ניסתה ליצור, את הבעיות שהתגלעו מול ההפקה הפינית ("אבל להרבה משלחות היו בעיות עם ההפקה", הוא מבהיר) ואת הניסיון לרכב על הגל כמה שיותר. עם זה, הסובבים את הלהקה הבינו כבר לפני חצי הגמר שהשיר הנבחר לא יקח את טיפקס לשום מקום. "אני לא יודע לגבי הלהקה, אבל זו היתה התחושה של אנשי המשלחת מסביב. אתה יושב שם, רואה חזרות, רואה את הכוריאוגרפיה, רואה איך הם נראים, מה הם לובשים – ומסיק מסקנות. לא היה צריך להיות גאון בשביל להבין שזה לא יתפוס. גם השיר לא היה הכי ידידותי בעולם, ועוד במסגרת תחרות של שלום ואחווה בין מדינות שונות. עולים לך ששה חבר'ה מוזרים על במה ושרים 'Push The Button'. נו, ברור שזה לא יעבוד".
עם זאת, דווקא ראש המשלחת הישראלית דאז לאירוויזיון, יואב גינאי, לא חושב שהאירוויזיון היה אחד מהטריגרים שהובילו לבקיעים בטיפקס. "האירוויזיון הוא בסך הכל עוד אפיזודה בקריירה ארוכת השנים של הלהקה", הוא אומר בקצרה, "טיפקס היא מהלהקות החשובות שפעלו כאן, והיא בהחלט תיזכר היסטורית כאחת החשובות בתולדות המוזיקה הפופולרית בישראל".
חיים אוליאל, אחד החברים הטובים של קובי אוז ומי שטיפח אותו עוד לפני עידן טיפקס, חש שמקור גאווה נוסף שלו ושל שדרות כבר לא קיים. הוא מצטער על הפירוק, מרעיף מחמאות על המצאת הז'אנר יש-מאין שקובי אוז הביא לעולם, אבל מאמין שידידו הוותיק ימצא את דרכו גם לבד. "כנראה שכל דבר – מגיע זמנו ללכת", הוא נאנח.
הופתעת לשמוע על הפירוק?
"האמת היא שזה לא הפתיע אותי. הרבה זמן הלהקה עמדה במקום של חיפוש. ככה זה – כל אחד מחפש את דרכו, כל אחד מגיע לגיל מסוים ומתחיל לחשוב לאן הדברים הולכים. זה תהליך מובן".
לדבריו של אוליאל טיפקס התפרקה מסיבות נורמטיביות לחלוטין – לא מתוך יחסים עכורים או משהו בכיוון. אמנם אחרי האירוויזיון נרשם שינוי סגנון דרמטי, ואוליאל מעריך שאם השינוי היה תופס בעולם – טיפקס היתה ממשיכה לדהור גם בחו"ל, אבל מאחר זה לא קרה – הם העדיפו להתפרק. "זה מיצוי", הוא אומר, "גם אני, אחרי 13 שנים בלהקת שפתיים, הרגשתי מיצוי ודריכה במקום, וכך בקריירת הסולו שלי עשיתי גם דברים אחרים עם יותר מרחב. בלהקה אתה כבול לסגנון מסוים ולדרך מסוימת, אבל בסולו יש לך יותר חופש ואפשרות לשנות יותר דברים מבלי שיגידו 'הופ, מה קרה להם, הם השתגעו?'".
אם כך, נראה שטיפקס לא השתגעה אלא הגיעה להחלטה מתוך הבשלה עצמית גבוהה, שנבעה מתוך כמה סיבות: מיצוי החיבור המוזיקלי, מיצוי השם, חוסר ההצלחה להמציא (שוב) תבלין מוזיקלי חדש, שינוי הסגנון בעקבות האירוויזיון, וחוסר היכולת לעניין את הקהל בארץ ובחו"ל באותו סגנון מעניין אך קשה לעיכול.
רק שאלה אחת נותרה: לאן הולך קובי אוז? מהלייבל "עננה" בו היתה חתומה טיפקס, אישרו שאלבום הסולו הקרוב שלו, עליו החל לעבוד בחודשים האחרונים, ייצא דרך הלייבל ולא דרך מקום אחר. ובנוגע לחומרים עצמם, גל אוחובסקי סבור שהעתיד תלוי באוז עצמו, וביכולות שלו לממש את הכוונות. "קובי אדם מאוד מוכשר, הוא רק צריך לדעת מה הוא רוצה, ולעשות את זה", אומר מבקר המוזיקה הוותיק. "הוא כתב ספרים, הוא הקים לייבל, הוא אדם שיודע להגיד מה הוא רוצה. לכן זה תלוי רק בו, ואני סומך עליו".
חיים אוליאל אומר, מתוך ידיעה, שקובי אוז יחזור למזרחיות, אבל מכיוון אחר. "אני יודע שבחומרים החדשים שלו הוא כבר נוגע גם בדברים שקשורים למסורת", חושף אוליאל. "יש נגיעה ביהדות, אלה לא מכיוון של שירי יהדות לדתיים אלא דברים שהוא חווה בצורה אחרת".
ואילו הזמר הבכיר חושב שקובי אוז ימצא את מה שטיפקס איבדה בשנים האחרונות. "הלהקה פשוט הלכה לאיבוד וניסתה לשחזר את הקסם הראשוני שעבד יפה תקופה ארוכה יחסית, עד למילניום", הוא מסכם. "טיפקס בעצם יצאה לחיפוש אחרי עצמה, ולא מצאה את הגרעין שלה. אני חושב שהיא מצאה שם הרבה דברים, חוץ מטיפקס עצמה. עם זה, יש לי תחושה חזקה שקובי, כאומן סולו חף ממגבלות, ימצא את הנוסחה החדשה".
טיפקס שלא הכרתם (דעה)
תמיד הפריעה לי התדמית החלולה שהתלבשה על טיפקס בשלב מסוים בקריירה – למעשה מאז נשימותיה הראשונות. אם תבקשו היום מעו"ש ברחוב לזרוק לכם את שמות להיטי הלהקה, סביר להניח שאלה יהיו הרדודים שבהם: "ריקודי עמבה", "איזה עולם", "מה עשית?" וכל השאר. אבל האמת היא שטיפקס היא הרבה יותר מזה. צריכים לזכור גם להיטי נשמה יפהפיים כמו "התחנה הישנה", "זמנים קטנים", "סתם" ועוד, וצריכים לזכור גם את המסרים החברתיים שהתקפלו בתוכם. אמנם לא פעם המסרים חזרו על עצמם בווריאציות שונות, אבל אם לוקחים בחשבון את החדשנות שהביאה טיפקס למוזיקה הישראלית – זה מתאזן.
מי שהאזין לאלבום הבכורה הקסום של קובי אוז, "דמעות וים" (הליקון, 2004), שנכתב לאחר הפרידה מאשתו לשעבר אביטל, הבין שיש ליוצר המוכשר פוטנציאל הרבה יותר מחודד מהגימיקים של טיפקס. ומי שחפר בתוך האלבומים של טיפקס ולא רק הכיר את הסינגלים שיצאו לרדיו, ידע להעריך את האיכות שהסתתרה שם הרחק מעיני הקהל הרחב. שירים כמו "מעלה אבק", "ואתה", "כמו ספינה על מים", "בשפכת הזורם", "תזרח", "אל תשכח מאיפה באת ולאן אתה הולך" ועוד רבים אחרים הפכו את טיפקס למה שהיא, מעבר לכל ריקודי העמבה. ומבחינתי, מעבר לתדמית ולשאר הקשקושים, זו היתה טיפקס האמיתית.
דודו כהן
(פורסם במקור ראשון, דצמבר 2008)
הבלוג של דודו כהן 