כשנולדה לגידי בת, אי שם בשלהי האייטיז, הוא רצה לכתוב שיר על המאורע המרגש. אבל מה לעשות והזמר הוותיק לא כותב בעצמו. לכן הוא פנה אל צרויה להב בבקשה שתייצר טקסט שיקפל בתוכו את כל רגשותיו ואיך שהתינוקת הצטיירה בעיניו: שפתיים של חלב, ריח של תינוקת, והבעות ואצבעות ומתיקות. הזמר הוותיק נפגש עם להב מספר פעמים, הם שוחחו שוב ושוב על הנושא, היא מעין "ראיינה" אותו, עד שבסופו של דבר הטקסט נבט תחת השם "קטנה אחת". בהמשך הוא הולחן על ידי אלון אולארצ'יק, שמספר לנו את הסיפור הזה על מנת להמחיש עד כמה זה לא פשוט לזמר שלא כותב גם לייצר חומרים חדשים. כל שיר הוא מעין פרויקט קטן, כל טקסט נולד בניתוח קיסרי, ואם הזמר גם פרפקציוניסט – זאת בכלל בעיה. והבעיות האלה מצליחות להכתיב את הקריירה המוזיקלית של גידי גוב, מסתבר.
מבט על אותה קריירה, שמאז 1991 הנפיקה שני אלבומי אולפן מקוריים בלבד (ללא אחד חדש באופק הקרוב), מעלה שלל שאלות: האם גידי התעייף? האם הוא מעדיף לפנות יותר למקומות משתלמים ורווחיים יותר? האם הפרפקציוניזם מונע ממנו שוב ושוב לאסוף חומרים חדשים בדיוק כמו שהוא רוצה? ואולי הוא פשוט מעדיף לשיר שוב את "שלל שרב" ואת "שטח ההפקר" בהופעות, מבלי להרחיב את היריעה, שזה, אפעס, לגיטימי לגמרי, אבל גם די מבאס את מי שהתאהב בצרידות הנונשלנטית שלו?
גידי (גדעון) גוב הצעיר התגייס ב-1968 ללהקת הנח"ל, ושם החלה הקריירה המצליחה שלו. תחנות עיקריות בדרך: "גזוז", "דודה", "הכבש הששה עשר", "הלהקה", "דיזנגוף 99'", "זהו זה!", השתתפות בשלל פסטיבלים לילדים ואלבומי סולו שכמעט כל אחד מהם זכה להצלחה משמעותית. אבל בשנות התשעים קרה משהו בקריירה של גוב. האלבום המקורי היחיד שלו באותו עשור, "אין עוד יום", יצא ב-91'. שלוש שנים לאחר מכן החל עידן "לילה גוב". תוכנית האירוח המוצלחת שודרה במשך ארבע שנים, ובמהלכה שר גוב ביחד עם אורחיו דואטים רבים, שרובם עלו על שני אוספים ששוחררו במקביל. זו, פחות או יותר, הייתה העשייה המוזיקלית שלו באותן שנים. נראה היה שהוא נשאב הרבה יותר לכיוון הטלוויזיה.
בתום עידן "לילה גוב" הקריירה של הזמר והשחקן הוותיק הפכה מגוונת יותר, ועם זאת מפוזרת יותר. בין הפרויקטים בהם לקח חלק: הגשת "המילה האחרונה" עם אורי אורבך בגל"צ, "גידי גוב הולך לאכול" בערוץ 8, הנחיות בטקסי פרסי תמוז, השתתפות במופעי "דני, גידי וחברים", איחודים נקודתיים של כוורת ושות' ו"לילה גוב 2" שלא זכתה להצלחה כקודמתה. ב-2003 הוא שחרר את האלבום "ריקוד ירח", שהכיל בעיקר חידושים לקלאסיקות (כולל של גוב עצמו), ורק שנתיים לאחר מכן יצא אלבום הקאמבק שלו, "בקצה ההר" – 14 שנים לאחר צאת אלבום האולפן הקודם שלו. עבור אומן שהחל את דרכו כזמר פסק הזמן הזה עורר לא מעט תהיות. האם גידי גוב איבד את התשוקה למוזיקה? מה קרה לאומן שהחל את דרכו כזמר, כשרק בהמשך המשחק וההנחיה הצטרפו לתפריט הכישרונות שלו? וחמור יותר, למה עד היום ב-2009, ארבע שנים אחרי, אין אופק לאלבום מקורי חדש של אחד הזמרים האהובים בישראל?
בינתיים, אם זה מנחם אתכם, הד ארצי משחררת אלבום אוסף משולש לגוב – "שלל שיריו" שמו. 56 שירים מכיל האוסף, שמתפרס על 36 השנים האחרונות. במקביל לאוסף משיג הזמר הוותיק מופע חדש שישלב שירים נשכחים עם להיטים מוכרים בעיבודים ותיקים או חדשים. יהודית רביץ תנהל אומנותית.
אז גידי גוב חוזר שוב לכותרות ולבמות בזכות היותו זמר. אבל השאלה הגדולה נותרת פתוחה: האם מדובר בעוד מחזור חומרים או בנקודה שתפתח את התיאבון של גוב לאלבומים מקוריים חדשים, הפעם בקצב קצת יותר מהיר מאשר אחת ל-14 שנים? שנאמר, הפותר נכונה יקבל במתנה חולצה ותקליט.
*
גורם בהד ארצי מספר שבהנהלת חברת התקליטים די מצטערים על ההספקים הנמוכים של גוב, אולם מבינים את המצב ולא לוחצים יותר מדי, מה גם שתמיד אפשר לשחרר אוספים, כמו המשולש החדש. מצד שלישי, הם משתדלים לא להגזים ולא סוחטים יותר מדי את הלימון, כפי שקורה לא פעם עם אומנים אחרים. בין המילים של עלתה גם ההתייחסות של החברה כלפי גוב. בהד ארצי, כך נראה, לא מתייחסים אליו כאל אומן פעיל במלוא מובן המילה שהקשר המקצועי איתו נשמר ברציפות ותוך עבודה של בניית קריירה, אלא כמן פרילאנסר שלא ממש מחויב למשהו. כשיתחשק לו – בכיף. ואם לא – לא נשב לו על הווריד. נו, זה גידי, אתם יודעים.
לעמוס אורן, עיתונאי בידור, לשעבר ב"ידיעות אחרונות" והיום באתר "הבמה", יש פרשנות מעניינת במיוחד לקריירה המוזיקלית של גוב. "כמו שאני מתרשם מההיכרות עם הצד המקצועי שלו, גידי הוא אומן שההצלחה באה לו בקלות", הוא מנתח. "מאז שיצא מלהקת הנח"ל הוא התמצב ככוכב, ומאז לא התאמץ להפריך את הדימוי הזה. הכל בא לו בקלות – 'כוורת', 'גזוז', 'דודה', קריירת סולו, הכל. כל השנים האלה ההצלחה הרגילה אותו מגיל אפס במונחים של קריירה שאתה לא צריך להשקיע יותר מדי. לכן הוא פיתח לעצמו עצלנות שהוא התוודה עליה. הוא פשוט לא אוהב להיכנס לאולפן. אז נכון שהוא עשה אלבומי סולו, שזה היה המינימום ההכרחי, אבל משלב מסוים, במיוחד מתחילת החיבור שלו לערוץ 2, הוא לא היה צריך להתאמץ לפרנסה שלו במובן הזה. ימבה תמלוגים פה, ימבה רווחים שם, 'דני גידי וחברים' דופקת, אז למה שייכנס לאולפן, במיוחד כשהוא מעיד על עצמו שהוא לא ממש אוהב את זה? לאורך השנים הוא עושה את זה לעיתים רחוקות. הטלוויזיה לימדה אותו ששני האלבומים מ'לילה גוב' במינימום השקעה הניבו לו יופי של דיווידנדים. בהופעות שלו יש לו רפרטואר מפה ועד להופעה חדשה. אין לו את הרעב היצירתי הזה. מה הוא צריך עוד להוכיח? הוא לא יוצר, לא כותב, לא מלחין, אלא מבצע את מה שאחרים כותבים, ואת זה כבר יש לו. מה הוא צריך להוכיח עוד? להיכנס לאולפן, להשקיע המון בשביל שמאלבום ייצאו שני שלאגרים מוצלחים, כמו שקורה בממוצע? בשביל מה? תחשוב עליי ועליך במקומו: היינו מזיזים את קצה הציפורן?".
אבל יש עוד כמה דברים במשוואה – אהבת הקהל, ערך עצמי, הרצון לגוון וכו'.
"זה בדיוק ההבדל בין מבצע ליוצר. זה לא שלום חנוך או שלמה ארצי שיש להם דחף להוכיח את עצמם כל פעם מחדש ולזכות באהבת הקהל. חשוב להם לקבל כל הזמן הוכחה ליצירה ולאהבה שלהם, אבל גידי לא צריך את זה, ולא צריך להוכיח את עצמו. גם הנונשלנטיות המופגנת שלו היא גם חלק מהאופי שלו. הוא לא יכנס ללחצים, משברים וכאלה. הוא מסודר, מונה הכסף דופק, הכנסה יש, אשתו גם מכניסה לא מעט כסף מהתיאטרון, אז למה להיכנס ללחץ?".
הקהל בכלל צמא עדיין למוזיקה חדשה שלו או שהוא כבר הפך את עצמו ללא רלוונטי?
"אני לא חושב שהקהל צמא. תראה, אשתמש באילן גבוה מאוד, אבל באיזשהו אופן דומה ומזכיר – יהורם גאון. הקהל צמא למשהו חדש מיהורם? הוא יצא עכשיו לסיבוב הופעות חדש שזוכה הצלחה היסטרית. הוא וגידי הם אומנים שבכל מקרה הקהל יבוא להופעות שלהם. אל תשכח שיש ערכים מוספים שלא שייכים רק למוזיקה כמו הה
נהלות הבימתית, ההומור ועוד. גידי הוא פרפורמר, הוא איש במה, יש לו נוכחות. אתה לא יכול להתעלם מהקסם שלו ומהתכונות שבזכותן אנשים אוהבים אותו. כשאנשים הולכים לראות הופעה של גידי גוב – הם יודעים בדיוק מה הם יקבלו".
כמו שהבנתם, אין צורך לדאוג לפרנסתו של גוב. המעמד האייקוני שלו ממשיך לפרנס אותו היטב, ובשנים האחרונות הוא לא ממש חתם בלשכה. רק בשלוש השנים האחרונות הוא הנחה את תוכנית הבוקר של קשת, "יום חדש", היה חבר בצוות "הרצועה" של ערוץ ביפ, השתתף ב"פעם בחיים" של Yes (ונשלח לג'ונגלים של קוסטה ריקה ביחד עם גיל ריבה), הצחיק בתוכנית הסאטירה של ערוץ 10 "גם להם מגיע" וכיכב בתוכנית "הנרגנים" של "Yes ישראלי". בחנוכה האחרון הוא השתתף ב"פסטיבל שירי ילדים 2008" כאומן אורח (ואף זכה למחווה בצורת "מחרוזת גידי גוב"), ואם זה לא מספיק, ב-2008 הוא הוביל את הקמפיין המוצלח לאתר שירותי הממשל Gov.co.il, והשתתף בפרסומת לאינטרנט האלחוטי של בזק. לפי הערכות הוא שלשל לכיסו מאות אלפי שקלים בזכות הקמפיינים. כמו שנאמר, כמה טוב כמה טוב להיות Gidi.Gov ב-co.il.
אבל האם מוזיקלית גם טוב להיות גידי גוב? ובמילים אחרות, להיכן חמק לו הזמר הצרוד והמבטיח? האם מדובר בקריירה מוזיקלית מוחמצת? "גידי מוכשר גם בתור זמר וגם בתור שחקן, אז למה שיוותר על משהו?", שואל חברו אלון אולארצ'יק, שהפיק את שני אלבומיו האחרונים.
נראה שהוא יותר מוותר על המוזיקה.
"אני לא חושב. הוא עשה את 'לילה גוב', שהכיל ראיונות ומערכונים, אבל הייתה שם בוחטה רצינית של מוזיקה. יש שני אוספים מ'לילה גוב' שהם ממש על הכיפאק, מפוארים והכל. הוא לא הפסיק לשיר לרגע".
לשיר בפעם האלף את "שלל שרב" זה נחמד, אבל כדי לשמור על עניין גידי חייב גם לחזור להקליט חומרים מקוריים בתדירות גבוהה יותר.
"גידי מאוד קפדן בבחירה של החומרים. המטרה היא לשמור על איכות. אני לא גידי, לא יודע למה לקח לו כל כך הרבה זמן. אבל בכל זאת, הוא רוצה שהכל יהיה הכי טוב שאפשר. והוא לא מחפף. כשאין לו זמן ואין לו נטייה ואנרגיה – הוא פשוט לא עושה דיסק. גם את 'בקצה ההר' לקח לו הרבה זמן לעשות. אני זוכר שהתחלנו לעבוד על הדיסק בשנת 2000, וסיימנו אותו רק ב-2005 עם הפסקה נורא גדולה, כי אחרי שהתחלנו הוא עבר לאנשים אחרים, חזר אליי וכו'".
ואיך הייתה האווירה באולפן?
"זאת עבודה ארוכה וקשה, וגם אין לה כל כך מסגרת זמן ברורה. אפשר לעשות תקליט בחודש – ואפשר לעשות אותו בחמש שנים. כל הזמן חיפשנו וחיפשנו והתעמקנו. גם הייתה שם שאיפה אומנותית מאוד גדולה בזה שגידי שר הרבה שירים של עמיר בניון, וזה יצר משהו נורא רוחני. התקליט הקודם שעשיתי עם גידי, 'אין עוד יום', היה יותר בגוון רוק-פופ, אבל פה היה תקליט מורכב מאוד הרמונית, מלודית, טקסטואלית, יותר פנייה לרגש. בייחוד הייתה שם כתיבה מאוד מיוחדת של עמיר. זה היה כמו לעשות שירי ז'אק ברל, שזה לקחת יוצר אחר ממקומות אחרים ולהתעסק עם החומרים שלו".
אולארצ'יק כמובן שוקל מילים, כמו רוב המרואיינים לכתבה. נראה שברור לו שפסקי זמן כל כך ארוכים בין אלבום לאלבום, במיוחד כשמדובר בזמר שהקהל ככל הנראה צמא לחומרים חדשים שלו, הם לא הדבר הכי טבעי ומובן מאליו. אבל הוא לא יאמר את מילת המפתח שגוב עצמו יחס לעצמו בראיונות אחרים: עצלנות.
בכנות, אתה עדיין מזהה בגידי את הרעב למוזיקה?
"תמיד. אני מופיע איתו לפעמים ב'דני גידי וחברים', והוא שר שם על הבמה באופן מאוד רגשי. הוא לא מחפף לרגע, ממש כלום. יש לו רעב לשיר ולבצע ולהופיע".
וקצת פחות לאתר חומרים חדשים.
"אני לא יודע. אני חושב שהוא מחפש, אבל ממש לא יודע להגיד לך באיזו רמה. זמר שלא כותב נמצא בחיפוש תמידי. גם פרנק סינטרה לא כתב. יש לו את העניין הזה שהוא רוצה וצריך להתבטא בדברים שהוא עושה, אבל מצד שני הוא לא כותב ולכן צריך להעביר את התחושות שלו לכותבים או לסמוך על המזל וליפול על טקסט ומנגינה של מישהו אחר שיתאים".
אז לכו תדעו, יש מצב שדווקא בזכות המפגש עם עמיר בניון, שתרם לאלבומו האחרון של גוב לא פחות משבעה שירים (חלקם נכתבו במשותף עם אסף אטדגי), "בקצה ההר" יצא כבר ב-2005 ולא ב-2015. יוצרים נוספים שהשתתפו באלבום, אגב, היו שלומי שבן, יזהר אשדות, עלי מוהר ואלון אולארצ'יק. על האלבום אמר גוב בזמנו: "אני מתרגש מאוד, כבר זמן רב לא הייתי כה שמח בדבר שעשיתי, האלבום הוא האלבום הכי קרוב ללב שלי, הכי רגשי, הכי צובט אותי".
בראיון ל"דיוקן" מספר עמיר בניון, השפיץ של האלבום ההוא, שהקשר בינו לבין גוב לא נוצר באופן ספונטני. "התקשרה אליי בחורה ששמה גלית, אני חושב. לדעתי היא הייתה אחראית על איסוף החומרים. נפגשנו פעם ראשונה, גידי שמע כמה דברים, הוא מאוד אהב, ואחרי שתיים-שלוש פגישות יצא שהוא לקח משהו כמו חצי תקליט. מבחינתי זה ממחיש את העובדה שמוזיקה היא מוזיקה, ושכולם יכולים לעשות הכל. אדרבא, לפעמים חיבורים כאלה בין אנשים יכולים להוציא הרבה דברים החוצה".
ובאמת, הרבה אנשים בתעשייה הרימו גבה כששמעו על שיתוף הפעולה ביניכם.
"הרבה עד היום יכולים להרים גבה. אין מוזר במוזיקה, ולדעתי גידי אמר די יפה את מה שאני רציתי להגיד בשירים".
ברמה האישית איך אתה מסביר את זה שעבר כל כך הרבה זמן מאז האלבום המקורי הקודם שלו?
"הוא אמר שהוא פשוט לא מצא חומרים".
בכל זאת, 14 שנה לאיסוף חומרים עבור דיסק בודד?
"הוא אמר בזמנו ש-14 שנה לא הוא מצא חומרים, והוא סיפר לי שפתאום נכנסה התוכנית שלו בטלוויזיה, ודבר גרר דבר, אבל תשאל אותו. אני יודע שכשדיברו איתי על שירים בשבילו ידעתי פחות או יותר מה להשמיע לו, ואני שמח שהחיבור עבד. עד היום כשאני שומע את השירים זה משמח אותי".
אתם בקשר היום?
"יצא לנו לדבר מ
ז פעם-פעמיים-שלוש ואולי אפילו ארבע, אבל אתה יודע איך זה במדינה הזאת – מרוב הלחץ לא מספיקים כלום".
זיהית אצלו איזשהו רעב למוזיקה? הקריירה המוזיקלית שלו בשני העשורים האחרונים מלמדת שאולי כבר אין לו רעב. אולי הוא איבד את זה?
"דבר אחד זיהיתי: שלשיר הוא מתלהב, וזאת מעלה עצומה בעיניי. אז כל עוד הוא מתלהב – אני חושב שעוד יהיה לו מה להגיד, ומאמין שעוד ייפגשו דרכינו".
גם דני סנדרסון, חברו הוותיק של גוב, סבור שהוא לא איבד את הקסם. לדעתו גידי רואה את עצמו יותר כזמר מאשר כשחקן, ומבחינתו הקביעה שגידי נעלם מוזיקלית לא הוגנת, מהסיבה הפשוטה שבכל זאת הוא שחרר לא מעט אלבומים בשני העשורים האחרונים. אמנם רובם לא היו מקוריים, אבל בכל זאת אי אפשר להתעלם מ"שירים שהתפזרו", מאוספי "לילה גוב" ומאלבום הקאברים הג'אזי "ריקוד ירח". "תראה למשל את ג'ו קוקר", מדגים סנדרסון, "הוא הוציא בשנים האחרונות בעיקר קאברים. זו עדיין עשייה. אל תשכח שבכל תקופת 'לילה גוב' גידי הוציא כמה אלבומים של דואטים מקסימים. הבחור מוציא משהו כל כמה שנים – מקורי או לא. לגבי דברים מקוריים – אל תשכח שהוא לא כותב, וברגע שאתה לא כותב יש קושי למצוא חומר טוב. הוא תמיד מציב לעצמו רף מקצועי מאוד גבוה, ואני יודע שכמה פעמים הוא היה על סף הוצאת תקליט חדש אבל לא היה שלם עם השירים. לכן הוא רחוק מלהיעלם. גידי הוא איש מולטימדיה. הכישרונות שלו מגוונים".
יכול להיות שהאוסף והמופע יעלו לו את החשק?
סנדרסון נותן תקווה חדשה ומגלה טפח. "בטח. אני רואה את זה קורה עכשיו יותר מתמיד, כי הוא לא עוסק בטלוויזיה באופן רציף. אין לו את 'לילה גוב', אז הוא יותר פנוי עכשיו לאיסוף חומר. הוא כל הזמן אוסף חומר, אבל הוא לא יוציא כלום עד שהוא יהיה שלם עם החומרים במאת האחוזים".
.jpg)
אם נראה לכם שהכל יותר מדי סטרילי בממלכת גוב – לא טעיתם. גידי גוב הוא לא איש שמושך יותר מדי אש. מכריו מספרים על אדם מצחיק וטיפה אדיש, על זמר ושחקן שמצד אחד מייצג את הדור הוותיק ומצד שני משתלב גם עם הדור הנוכחי (ע"ע פסטיבל שירי הילדים, החזרה הטלוויזיונית בשנים האחרונות ושיתופי הפעולה עם אומנים עכשוויים כמו שלומי שבן, רונה קינן ועמיר בניון) ולכן שומר על רלוונטיות תמידית, ומצד שני על אדם שנרתע מחשיפת יתר ומקפיד לברור את הפרויקטים בהם הוא משתתף, וכך מצליח לשמור על שווי מניות גבוה יחסית. לא מאהבת המניות כמו משנאת החשיפה, הראיונות וכל מה שביניהם. הוא לא משחק את המשחק הסלבריטאי, לא מתחנף לקהל על מנת לקבל אהבה, וגם לא מטפח פוזה של אומן מיוסר. בקיצור, בקושי מדבר. אולי מיותר לציין – לכתבה זו הוא סירב להתראיין.
"גידי הוא אדם שבמידה מסוימת טיפח סוג של אדישות", מנתח איש תעשייה ותיק, "הוא כבר עבר כל כך הרבה, ספג אהבה עצומה מהקהל, חווה את הטלוויזיה בכמה פורמטים – ממערכונים ועד להנחיה וריאליטי – שיחק בסרטי קולנוע, שר שירי ילדים והפך את עצמו לאייקון. אני זוכר שבזמנו אפילו ב'העולם הערב' (תוכנית ההומור של ארז טל ואברי גלעד ששודרה אי שם בשלהי ימי ערוץ 2 הניסיוני – ד"כ) היה קליפ לשיר בשם 'כמה טוב להיות גידי גוב'. הוא נתפס כצבר האולטימטיבי המצוי, הוא משדר קוליות, והעניין הוא שזה באמת הוא. לכן בשנים האחרונות גידי כבר לא רודף אחרי תפקידים או אחרי שירים חדשים לאלבום שהוא יקליט מתישהו בעתיד. אין לו את הטירוף בעיניים. הוא צריך איזה פוש שיעורר אותו להקליט עוד אלבום חדש".
איזה סוג של פוש יכול להניע אותו?
"לא יודע, אולי משבר אישי או מקצועי שיוביל אותו לרצות להפריח אמירות שונות לחלל האוויר. או אפילו חוויות מיוחדות שהוא ירצה לתעד בשירים. או סתם רצון להעשיר את הרשימה הדי-קבועה שלו. הוא הרי שר כבר שנים את אותם שירים בהופעות, וזה מאוד טבעי שזמר ירצה תמיד לשנות, להוסיף, להיות דינאמי. מצד שני, יכול להיות שדווקא החוויה של שני האלבומים שהוא הוציא בעשור הנוכחי, אלבום החידושים ו'בקצה ההר', דווקא חידדו את האדישות שלו".
למה דווקא הם חידדו?
"כי גידי, לאורך כל הקריירה שלו, היה רגיל לזה שתקליט חדש שלו הוא אירוע חגיגי של ממש. כשהתקליטים המוצלחים שלו יצאו בשנות השמונים, או 'אין עוד יום' בתחילת שנות התשעים, השוק היה מצומצם יחסית. לא היה אינטרנט, לא היו אולפנים ביתיים, לא היו לייבלים פרטיים, ולכן כל תקליט של אומן ותיק במעמדו היה ממש וואו עבור המדיה. אבל 'ריקוד ירח' ו'בקצה ההר' יצאו בעידן אחר. הסביבה הייתה שונה מכל מה שמוכר לו: היפ-הופ ששלט באותה תקופה, תופעת כוכב נולד פרחה, האינטרנט נכנס חזק לתמונה – עד היום אין לו אתר רשמי, אגב – ערוץ מוזיקה ישראלי קם, ועוד לא מעט אלמנטים חדשים יחסית חדרו למדיה. לדעתי הוא פשוט הרגיש לא מספיק באמצע, לא הרגיש מספיק עידוד מהתקשורת, וזו אחת הסיבות לכך שהוא לא רודף היום אחרי אלבום נוסף. הוא מרגיש, ולא מתוך תחושת מרירות, שהעולם יוכל להסתדר בכלל לא רע גם ללא אלבום חדש שלו, ולכן לא דוחף בכיוון".
עדות לאדישות של גוב לכל מה שקשור למוזיקה ניתן לראות בראיון שנערך איתו ב"פנאי פלוס" לפני קצת פחות משנה. בתגובה לשאלה "אתה מצחיק, נראה לי שאתה יצירתי, אבל אתה לא כותב לעצמך. סוג של עצלנות?", ענה גוב "אני לא יצירתי, בואי נרגיע. אם יש לי כישרון מינימלי, זה אפילו לא כישרון. אני נהנה לזהות אנשים מוכשרים וטובים, ונהנה לעבוד איתם. אני חושב שזה פותר לי המון בעיות. יש המון אנשים מוכשרים בשטחם ואני יכול לקחת אותם. לפעמים גם טעיתי ולא לקחתי ממה שהייתי יכול לקחת. אבל יצירתי? אני ממש לא. אני חתיכת… לא". כשהמראיינת איריס אברמוביץ' שאלה מה עם איזה דיסק חדש, הוא ענה בגידיגוביות אופיינית "תעשי את. תביאי לי שירים ואני אעשה", וכשהיא תהתה האם הוא לא מחפש, התשובה הייתה "מחפש, אבל זה חיפוש סיזיפי, מוחלט, 30 שנה. ולמצוא היום שירי… למרות שהוצאתי, אני חושב, לפני שנתיים דיסק עם עמיר בניון. בערך לפני שנה וחצי, שנתיים".
אגב, הראיון נערך שלוש שנים וקצת אחרי צאת האלבום ההוא. גם מכאן אפשר להסיק דבר או שניים על… תחליטו אתם.
(פורסם במקור ראשון, פברואר 2009)
הבלוג של דודו כהן 