הטלוויזיה היהודית כבר כאן

לא שהחרדים פתאום מתעלפים על איי הפנינה, אבל גם לקהל שמעדיף טוק-שואו עם אורי זוהר ושיעורי בית בקבלה יש מה לראות. ארבעה ערוצים יהודיים, מאות אלפי צופים וכמה טאלנטים. האם המפרסמים עומדים ללקק את האצבעות?

 

מנחם, חרדי, תושב ביתר עלית, בן 32, הסתכל על המחשב כמו זומבי. לפניו נפתח עולם שלם. רק שהוא לא ידע איך לאכול אותו ועד כמה זה כשר. מה שהתחיל בסיפורים נלהבים של החבר'ה שלומדים איתו תורה על ההופעות של שוואקי, ההרצאות של הרב זמיר כהן וספיישל יהודה ברקן וזאב רווח בערוץ הידברות, נגמר בהחלטה של מנחם להתחבר לאינטרנט מהיר. ומאז הוא אוהב טלוויזיה. טוב, לא בדיוק. אבל הוא בהחלט אמביוולנטי.
"לפני זה ראיתי בטלוויזיה בזבוז זמן גמור, כלי להשחתה רוחנית שמלא בתכנים לא צנועים שממילא לא מעניינים אותי", הוא אומר, "אבל פתאום אני מרותק לתכנים החיוביים. מצד אחד אני רוצה להיות עם האישה והילדים וסתם לנוח או להיפגש עם זוגות חברים, אבל מצד שני התוכניות בערוצים הדתיים ממש מושכות אותי ומרחיבות את הדעת. זה הכניס לי דילמה חדשה לחיים. בלי הערוצים האלה החיים שלי היו פשוטים יותר, אבל גם משעממים יותר".

ובכן, הבנתם נכון: בזמן שרובנו מתענגים על עוד פרובוקציה ממטבחו המדמם של מנחם בן, מתקיים לו יקום טלוויזיוני מקביל ודוסי. לא קשה להתנשא על מה שקורה שם: חלק מהמנחים לא עוברים מסך, הצילום לא תמיד מקצועי, ולפעמים השידורים נראים כמו תוכנית מאולתרת בכבלים השכונתיים. קל לצחוק על הערוצים האלה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהם מציעים במנות גדושות את מה שחסר מאוד בערוצי הברודקאסט שלנו – נשמה.

במקום להתאבסס על "האי" הילדים שלכם יכולים להתאבסס על "אסי שומר על הסידור" (ערוץ מאיר), במקום להתמכר לתוכנית מיסטיקה אפשר להתמכר ל"מה צופן העתיד" עם הרב אריה שכטר (ערוץ הידברות), ובמקום לבהות בקליפ החדש של קובי פרץ אפשר לבהות בשלמה ארצי של החרדים – יעקב שוואקי (בחדרי חרדים TV). חנוני? נטול שארם? בשביל קהל היעד זה הדבר האמיתי. לפחות אמיתי יותר מאמיר פיי.

ארבעה ערוצים יש בסל היהדות האלטרנטיבי הזה, וכל אחד מהם הוא משהו שונה לגמרי. המושקע והרייטינגי מבין הארבעה הוא ערוץ הידברות (97 בממיר ב-yes וב-HOT, וגם באתר האינטרנט של הארגון hidabroot.org). בחירת החומרים שם מוקפדת מאוד, ולוח השידורים מכיל בעיקר הרצאות לצד תוכניות אירוח בהגשת הרב אורי זוהר, משה חיים, עדי רן, יוסף המספר, סיניה בן דור ועוד. כל תחומי החיים עוברים דרך פילטר של יהדות: מעסקים ועד חלומות, מהרצאות על משמעות החיים ועד יחסי עובד-מעביד.

ערוץ מאיר, בעל האוריינטציה הציונית, משודר רק באינטרנט ונראה יותר לואו-טקי, אבל הוא רציני לא פחות. מדובר באוסף הרצאות שחלק גדול מהן משודרות לייב, ובין לבין שזורות תוכניות ילדים זכות של ערוץ מאיר לילדים. יאמי.

שני הערוצים שפחות קנו אותי הם ערוץ הקבלה (66 בממיר של yes, וגם באינטרנט, kab.tv) והערוץ בחדרי חרדים (באינטרנט בלבד, bhol.co.il/tv24.asp), שמורכב בעיקר מקליפים, הרצאות ותוכניות שחלקן מושאלות מערוץ הידברות.

לערוץ הקבלה לא התחברתי בעיקר בגלל שמדברים בו סינית. סשנים של שעות על ההבדל בין ספירת מלכות לספירת החסד (מה זה אומר?). הבעיה העיקרית בערוץ, המושקע דווקא, היא הקונספט. הקבלה, מה לעשות, היא תחום עמוק ומורכב, ואפשר ללמוד אותו רק אחרי שמטפסים מדרגה רוחנית. אבל כאן מלעיטים ציבור גדול בהסברים מפותלים על חלקי הנשמה, ואת כל זה דוחפים לקונטיינר של קלישאות, אמירות מופשטות ושאר קשקושי ניו-אייג'. העיסוק ההמוני בקבלה, כפי שהוא נראה בערוץ, מזכיר ילד בכיתה ב' שכותב דוקטורט. אגב, לא בטוח שבכלל אפשר לכלול את הערוץ בסל היהדות. הוא היחיד מהארבעה שמשדר בשבת. אמנם בשידורים חוזרים, אבל שום רב נורמלי לא היה מאשר דבר כזה. טוב, מה זה משנה, העיקר שיש שם סלבז (גיל קופטש). 

 

 

יהודין דין אביב

בתעשיית הטלוויזיה טרם החלו לחתוך ורידים מאימת ענק התקשורת, אבל בערוצים היהודיים בטוחים שמדובר בלא פחות ממהפך. כזה שמגייס המוני צופים פוטנציאליים שהטלוויזיה היתה מוקצה מבחינתם, מצמיח כוכבים ואפילו מאיים לנגוס בעוגת הפרסום המסורתית בטלוויזיה. פרטים בהמשך.

צפייה ממושכת בערוצים האלה מלמדת גם על סט סטנדרטים חדש. למשל הסטנדרט "עובר מסך". לא רק יפים ונכונים (עלק), אלא גם רבנים מזוקנים ונעדרי סטאר קוואליטי. הדגש הוא על משהו אחר – אפקטיביות העברת התכנים. לא חסרים שם מרצים שלא היו מתקבלים כניצבים בטלוויזיה החינוכית, אבל יודעים להעביר את החומר בדרך די קולית. קצת כמו בריאליטי – כל אחד יכול להיות כוכב.
אפרופו ריאליטי, הערוצים האלה לא בדיוק בקטע של מציאות. לפחות לא המציאות שלנו. מהדורות החדשות אולי סוערות בענייני גלעד שליט, המשבר הכלכלי ומזג האוויר, אבל בערוץ הקבלה, בתוכנית "שאל את המקובל", עוסקים בחוט החסד המשתלשל מספירת המלכות. בערוץ הידברות מסביר הרב זמיר כהן למה התיאוריה של דארווין היא קשקוש (כמו בערוץ 20). באינטרנט המצב לא שונה: כשבערוץ 10 מתחיל פרק של "הישרדות", בערוץ מאיר מתחילה הרצאה של הרב רענן ביגון על תיקון המידות. ובחדרי חרדים TV מבליח הלהיט החדש של אברהם פריד. בקיצור, בועה. אין אלימות, אין תכנים בוטים, ובערוצים היותר חרדיים גם אין נשים.
גם הקצב אחר. אטי. באף אחד מהערוצים האלה אין זכר לתזזיתיות. רוב הזמן שומעים אדם אחד מדבר, אולי שניים, אבל אין ויכוחים נוסח פופוליטיקה ואין מריבות. כמו לשבת עם חבר טוב בשיחה רגועה. לא תמיד יש היי-לייטס, אבל היי, ככה זה בחיים. ובמובן הזה הטלוויזיה היהודית דומה הרבה יותר לחיים מאשר לטלוויזיה. אם בערוץ מאיר המרצה צריך לקום לרגע ולקחת שני ספרים מהמדף שלידו, הוא משאיר לרגע את הפריים ריק. אפשר לחשוב.

השלווה הזו קונה לא מעט צופים אדוקים כמו יהודה ברקן, שמגדיר את הידברות כ"הערוץ האלטרנטיבי והאולטימטיבי לצפייה". הוא עצמו צופה המון בערוץ, מספר על תגובות חמות שהוא שומע ברחוב על התכנים, ומתכנן לקפוץ בעצמו לעגלה עם תוכנית חסדים סטייל "קטן עלינו" של אברי גלעד, אחרי שספיישל שערך עם זאב רווח ידידו הוכתר כהצלחה.

"הפתיע אותי כמה פידבקים קיבלתי מאנשים ברחוב על התוכנית", הוא מספר, "לפעמים כשאני מופיע בערוצים הגדולים אני לא מקבל כל כך הרבה תגובות. לכן אני בפירוש מאמין שערוץ הידברות יביא למהפכה בהרגלי הצפייה".

לדעתך הוא ינגוס בערוצי הברודקאסט באופן משמעותי?
"בפירוש כן. רוב האנשים בתעשייה חושבים שזה בלתי אפשרי. זה באמת לא יקרה מהיום למחר, אבל בעוד שנתיים אתה בפירוש תיזכר בשיחה הזו".
גם גיא כהן, מנכ"ל חברת המדיה-אינטרנט גלובל נטוורקס, המפעילה כמה אתרים, שבהם גם בחדרי חרדים, צופה לתחום עתיד מזהיר. הוא מספר שהרעיון של בחדרי חרדים TV הוא ליצור זירת וידיאו לקהל החרדי בערוץ לייב וגם בשירות VOD.

"כל הרעיון של הווידיאו צבר תאוצה גדולה בשנה האחרונה אצל החרדים", הוא אומר, "האינטרנט המהיר מתחיל לחדור למגזר. אתמול למשל העלינו וידיאו של פולו-אפ לאייטם על חרדים שמשמשים כבלדרים של משפחות פשע. תוך פחות מ-24 שעות היו לקטע הזה כמעט 100 אלף צפיות. זה רק מוכיח לנו עד כמה הקהל צמא לזה. הרעיון הוא להקים בסופו של דבר ערוץ עשיר עם כל התוכניות. בהמשך אנחנו מתכננים שניים-שלושה ערוצים, אחד למשפחה, אחד לילדים ואחד לאקטואליה והרצאות".

לא קצת מסוכן להקים דווקא עכשיו ערוץ כזה, בזמן משבר כלכלי, כששוק הטלוויזיה הולך וקורס לתוך עצמו?
"השוק מצטמצם, אבל בחדרי חרדים הוא האתר החרדי הגדול בעולם. זה ה-Yahoo! של החרדים. אתה ואני הולכים לקולנוע וקוראים מגזינים ורואים טלוויזיה, אבל אפיקי הפרסום במדיה החרדים מצומצמים יותר. מגזינים הם כמעט לא קוראים, טלוויזיה הם לא רואים. לכן האפשרויות של החברות המסחריות להגיע לקהל החרדי מצומצמות מאוד, למרות שמדובר בקהל מאוד צרכני בתודעה שלו. הרבה חרדים יוצאים היום לעבוד, ויש להם יותר כסף להוציא – מה שלא היה לפני כמה שנים. היום כמעט אין חברה בארץ שלא רואה בקהל החרדי יעד אסטרטגי. נכון שבקרב הקהל החילוני יש רוויה וירידה בפרסום, אבל הקהל החרדי רחוק שנות אור מרוויה".

אבל קשה להתעלם מזה שהערוץ שלכם נראה מאוד לואו-טקי ביחס לשאר. גם כמעט אין לכם תכנים חדשים. על מה אתם בונים?
"נכון, כרגע אין אצלנו כמעט תוכן מקורי, והכל מוקלט מראש. אנחנו רק מריצים את הרעיון ובאותו זמן בודקים עוד פלטפורמות טכנולוגיות. הרעיון היה גם לבחון קונספט. אחת המטרות שלנו היא ללמוד מהגולשים – מה הם רוצים לראות, מה החזון שלהם לערוץ, אם גם הם בעד שלושה ערוצים. זה כאילו שאנחנו מקימים את ערוץ 1 בשנות השישים. בחודשים הקרובים נמשיך ללמוד את התחום, את הצרכים, את הרצונות, עד שבסופו של דבר נמצא את הנוסחה המנצחת".
בינתיים נראה שבערוץ הידברות כבר מצאו נוסחה מנצחת, למרות שגם הם מצויים בתהליך מתמיד של שיפור והכרת הקהל. חלק גדול מעובדי הערוץ הם חוזרים בתשובה שכבר הספיקו להתנסות בעשיית טלוויזיה, כך שהם מביאים מקצועיות, התלהבות ובעיקר יכולות. וכך גם נראה הערוץ: מושקע מאוד ויזואלית, מקצועי ובעל אוריינטציה רייטינגית מובהקת. הכוכב הלא מעורער של הערוץ הוא יו"ר ארגון הידברות, הרב זמיר כהן, רטוריקן מדהים ומדויק. על קיר הכניסה למשרדי הערוץ תלויות תמונות של כוכבים אחרים שכבר הופיעו בו: טל פרידמן, רודריגו גונזלס, זאב רווח, אתי אנקרי, סאבלימינל, יהודה סעדו ואורנה פיטוסי.

אבינועם יוגב, המפיק הראשי של הערוץ, מציג נתוני רייטינג מסקרנים של 1,200,000 צופים כל חודש, על פי בדיקה פנימית של הערוץ. הוא לא מתיימר להתחרות בערוץ 2, אבל מודה שההצלחה של הערוץ, שמשודר ב-yes, ב-HOT וגם באתר האינטרנט של הארגון, הצליחה להפתיע גם אותו.

"בתקופה האחרונה כל נושא היהדות נהיה אין", הוא אומר, "אנשים מחפשים מהות, ואצלנו כל תוכנית משאירה ביד תובנה מעשית לחיים". יוגב מספר שהתערב עם חבר על כמה חילונים צופים בערוץ. הם בדיוק היו בסינמה סיטי, וניגשו לקבוצה של שמונה צעירים כדי לשאול אם הם שמעו על הערוץ. "בטח, יצא לנו לראות קצת", אמרו כמה מהם. יוגב והחבר לא האמינו, אז הם בדקו, שאלו אותם מה המספר בממיר, איך קוראים לטאלנטים וכו'. זה עבד. יוגב ניצח בהתערבות.

אתה מרגיש מהפכה באוויר?
"מהפכה שקטה. אם אתה שומע בגלגלצ שיר של עמיר בניון על המשיח ובטלוויזיה שלך יש ערוץ יהדות ובכל פינה באינטרנט אתה יכול להתעניין בתחום – זו באמת מהפכה. אם לפני כמה שנים הייתי אומר שיקרה דבר כזה אף אחד לא היה מאמין לי".

פרשת "ויזפזפ"

 

בערוץ מאיר, שמשודר באתר מכון מאיר (machonmeir.co.il) כבר יותר מארבע שנים, מכוונים למהפכה טיפה אחרת. לא מתיימרים שם להפיק תוכניות מקור, אלא בסך הכל להעביר בשידור חי או מוקלט את השיעורים המתקיימים במכון, אחת מספינות הדגל של הציונות הדתית. "תוך זמן קצר ראינו שיש היענות מפתיעה לשידורים", מספר יורם בירס, מנהל הערוץ. "התחלנו במאות כניסות בחודשים הראשונים, והיום אנחנו עומדים על מאות אלפי כניסות בחודש. אלה כניסות מאוד ארוכות ומשמעותיות – שעה וחצי בממוצע. הצופים בבית יכולים לשאול שאלות דרך האינטרנט, הרב מקבל אותן ועונה להם תוך כדי".
מכון מאיר מפעיל גם את ערוץ מאיר לילדים – לא בדיוק ערוץ, יותר מאגר VOD של מאות פרקים. התפאורה מינימליסטית, המשחק חינני ומזכיר את התמימות של הטלוויזיה הלימודית, והמסרים משפחתיים מאוד.

"תוכניות הילדים התחילו לפני שנתיים והוכיחו את עצמן", אומר בירס. "לתוכנית ממוצעת יש היום 15-10 אלף כניסות, ובדרך כלל צופים בכל תוכנית כמה ילדים יחד – עם חברים או עם שכנים – כך שאנחנו מגיעים לעשרות אלפים. בתוכניות האלה מנסים להעביר מסר, לאו דווקא דתי, באמצעות סיפור. יש דמות שובבה, יש דמות יותר מחנכת ומשפיעה, ומהמפגש ביניהן אפשר ללמוד לקחים ותובנות".

אתה צופה שהטלוויזיה היהודית תנגוס באופן משמעותי בערוצים הגדולים?
"זה עניין של זמן, אבל אתה רואה שהיום כבר יש ביקוש. הרבה אנשים לא יכולים לצפות בתוכניות הפריים טיים כי יש שם דברים רדודים ולא צנועים. באופן טבעי כל מי שייצור תכנים עמוקים יותר ימשוך אליו חלקים גדולים בציבור שרוצים להשתמש בטלוויזיה ככלי להרחבת האופקים ולא רק סתם כדי להתבדר. אני לא רוצה להשתמש במונחים של מהפכה, אבל השינויים שמתרחשים כרגע הם באמת דבר שלא רואים כל יום".
לשלושת הערוצים נוסף לאחרונה בחדרי חרדים TV, שעלה לרשת רק לפני חודש וקצת. שם מתכננים, בדומה לערוץ הידברות ולערוץ הקבלה, לצאת מגבולות הרשת אל הטלוויזיה עצמה. "בתקופה כזו רבים מרימים גבה ושואלים למה אנחנו נכנסים לזה, כי יש כאן השקעה גדולה מאוד מבחינת תכנים ומבחינה טכנית. אבל המוצר שלנו כלכלי בבסיסו – אנחנו מתעתדים להכניס פרסומות שיחזיקו את המוצר", אומר אלי מנדלבאום, עורך בחדרי חרדים TV. "זה משהו ייחודי מאוד שלא היה קיים. בחיים לא חשבו שיקום כזה דבר. אבל חרדים יש בכל העולם, וחרדים מתעניינים בתוכן ויזואלי, ולא היה להם עד עכשיו מקום לראות את זה".

אבל הכל תיאורטי כרגע. בינתיים כמעט אין לכם הפקות מקור.
"נכון, אבל למשל בבחירות העברנו שידורים חיים, והיו לנו עשרות אלפי צפיות בזמן נתון. פשוט לא האמנו לנתונים. הרי אם אתה חרדי ואתה רוצה לדעת מה קורה עם יהדות התורה – בערוץ 2 לא תקבל מענה. אבל אצלנו אתה מקבל את הנתונים האלה ביג טיים, ובסופו של דבר חרדים מתעניינים בחרדים – לא במפלגת העבודה או בקדימה. בכל מקרה, ממש בימים אלה אנחנו מייצרים המון תכנים, גם כדי למלא את לוח השידורים וגם כדי שבעתיד נוכל לעלות כערוץ לכל דבר".

אתה מדמיין מהדורת חדשות חרדית?
"אני רואה את זה בטווח של חודשים. כבר ניסינו לבנות פיילוט. זה יותר מורכב ממה שחשבנו, לכן אני לא יכול להתחייב על תאריך. אבל זה יקרה".
והצופים עצמם? נראה שלערוצים הללו יש קהל יעד לא מבוטל. "אני כל הזמן שומע מאמא שלי על הרב זמיר כהן וההרצאות שלו בערוץ הידברות", מספר הקומיקאי נדב אבוקסיס. "לפני זה ההורים שלי היו מחוברים לצלחת לווין פרטית, אבל כשעלה ערוץ הידברות היא התחברה להוט רק בשבילו. חוץ מהערוץ הזה, היא לא רואה כמעט כלום בטלוויזיה. כולל לא אותי".

"מבחינתי, זה ערוץ 2 שלי", אומר יוסי, חוזר בתשובה עם פז"מ של שלוש שנים. "עד למהפך בחיים שלי ראיתי, כמו כולם, בעיקר 'כוכב נולד', דרמות, ספורט וחדשות. אבל היום אני נמצא בפאזה אחרת לגמרי. היום אני לא צופה ב'האח הגדול' – לא כי אסור לי, זה פשוט כבר לא מעניין אותי. חבל לי לבזבז את הזמן על שטויות כאלה. במקום זה אני מעדיף לצפות בערוץ הידברות או בערוץ של מכון מאיר".

מה עם בחדרי חרדים וערוץ הקבלה?
"את הראשון אני לא מכיר והשני לא ממש עוסק ביהדות. יצא לי לצפות כמה פעמים, אבל הוא לא מדבר אליי. נראה לי שחילונים מתחברים לזה יותר. אולי הם מבולבלים כי הם צריכים להתחיל מהבסיס ביהדות, לא מהגבהים העצומים שבקבלה".

הסביבה שלך צופה בערוצים האלה?
"מאז שנכנסתי לעולם הדתי למדתי ששם הכל מתקיים יותר במציאות. שם מעדיפים ללמוד תורה יחד, לבלות יחד, לצאת עם המשפחה – פחות להיות תקועים מול הטלוויזיה או המחשב. אבל בכל זאת יש תנועה מעניינת לכיוון הזה, בעיקר בזכות האינטרנט. כמעט כל החברים שלי צופים פה ושם בערוץ הידברות, ואני מכיר שניים-שלושה שמחוברים חזק לערוץ מאיר, שיש לו יותר אוריינטציה ציונית. אבל אני לא כל כך מכיר אנשים שצופים בשניים האחרים. בחדרי חרדים מאוד פופולרי במגזר, וברגע שהם יקדמו יותר את הערוץ, אני מניח שהחשיפה אליו תהיה גדולה מאוד".

גם אורטל, חרדית בת 34 מהצפון, לא מתחברת לערוץ הקבלה, אבל ערוצי הידברות ובחדרי חרדים TV יושבים אצלה חזק במועדפים שבמחשב. "ערוץ הידברות הוא משהו שלא ברור לי איך חייתי בלעדיו", היא אומרת, "אני צופה בו מדי יום בין שעתיים לשלוש, והוא פשוט פותח לי את הראש. אני אוהבת במיוחד את תוכנית האירוח של עדי רן ואת ההרצאות של הרב זמיר כהן. הוא כל כך מעשיר אותי, מחזק אותי באמונה. בוא נגיד שאם מחר יורידו את הערוץ הזה אני פשוט לא יודעת מה אעשה".

ואינטרנט מהיר זה לא קצת בעייתי עבור בית חרדי?
"כבר לא. אנחנו מחוברים לאינטרנט הכשר, שמסנן תכנים לא רצויים, כך שכבר אין טעם להימנע מזה. נכון שיש הרבה חרדים שעדיין נמנעים, אבל לאט לאט הם מבינים שעם חברות סינון ופיקוח אין סיבה לוותר. הרי גם לנו מגיע להתרווח על הכורסה – הפעם של המחשב – ולהתפנק על איזו תוכנית טובה".

 

(פורסם ברייטינג, מרץ 2009)

שלח\קבל עם שי גולדן. "אני רגיש מדי"

שי גולדן, 37, נשוי ואב לשניים, הוא עיתונאי ועורך. עד היום כתב ב"וואלה" וב"ידיעות אחרונות", וערך את "תרבות מעריב". כיום משמש כעורך "השבוע" בעיתון הארץ. עד היום ראו אור ארבעה מספריו, ביניהם "האהבה כמחלה חשוכת מרפא" ו"המפצח". באחרונה ראה אור ספרו האוטוביוגרפי "הבן הטוב" (כנרת זמורה-ביתן דביר).
אוהב: את הקב"ה, ה', אלוקים – איך שתקראו לו.
שונא: רוע ואנשים רעים. ונכון שאין דבר כזה "אנשים רעים", אבל יש אנשים שהרוע בהם גובר על הטוב. את אלה אני שונא.

 

1. למה שי?
"לא ברור. אימי הביולוגית יודעת. לא פגשתי בה מעולם, כך שהעניין יוותר בגדר תעלומה. אני מניח שמדובר בעניין פרוזאי לגמרי: היא ראתה בי מתנה, או משהו בדומה".
2. כשהיית קטן, מה חשבת לעשות כשתהיה גדול?
"חלמתי לשחק בבית"ר ירושלים. הייתי ממש בעניין. אבל האהדה שלי לבית"ר עמדה ביחס הפוך לשליטה שלי בכדור, כך שדילגתי את חלום יותר מפוכח: לשדר כדורגל בטלוויזיה. הטורים שלי במדור הספורט הם הדבר שאני הכי נהנה לכתוב בעולם".
3. מה כמעט אף אחד לא יודע עלייך?
"מיליון דברים. בדומה לכל אחד אחר, גם אני לא באמת פתור וגלוי לעולם. הייתי יכול לומר שאני 'פריק של פוטבול אמריקאי', אבל זה נשמע לי שדוף משהו. אבל אני באמת פריק. אם לחזור שניה אחורה – אם הייתי יכול להתפרנס מכתיבה על פוטבול, הייתי עוזב הכל והולך על זה".
4. מה הייתה העבודה הראשונה שלך?
"עוזר למזכירה רפואית בקופת-חולים בתל-ברוך. שושנה, אם את קוראת את המדור הזה, אז 'מ'מצב?'. אישה יקרה הייתה שושנה. לימדה אותי כל מה שאני יודע על מזכירות רפואית".
5. מי האדם הכי קרוב אליך בעולם?
"מיכל. אשתי".
6. מה הדבר הכי מהנה שעשית במהלך הקריירה?
"מה שאני עושה היום. אני מאוד מאוד נהנה ב'הארץ'. ממש נהנה. אני מרגיש כאילו אני חוזר הביתה. כאילו חזרתי לעסוק בייעודי. נהניתי גם ב'תרבות מעריב'. היה לי שם צוות מדהים של אנשים סביבי. אני רוצה לחשוב שגם הם נהנו לעבוד אתי".
7. ומה הכי לא?
"עבדתי פעם בבנק טלפוני בתור מוקדן מכירות. זה היה סיוט רציני. אני לא מבין כלום בבנקאות ודי חלש במכירות. השילוב של שניהם היה קטסטרופה – גם למוקד המכירות וגם לי".
8. אם לא היית מתפרנס מכתיבה ועריכה, מה היית עושה?
"אני חושב שהייתי הולך ללמוד אימון כדורגל או כדורסל, ומנסה ללכת על זה. אני ממש ממש בעניין של ספורט, כפי שאתה מבין. ממש בעניין".
9. איך הקשר שלך עם ההורים?
"מורכב".
10. כמה Smsים אתה שולח ומקבל ביום ממוצע?
"אולי 50. אולי יותר, אולי פחות. בתקופת 'מעריב' זה היה משהו כמו 200. ניהלתי תקשורת שלמה עם העולם רק באמצעות הכלי הזה. נרגעתי קצת מאז, אם אפשר לקרוא ל-50 ביום 'להירגע'".
11. אם היית ראש הממשלה, מה הייתה ההחלטה הראשונה שלך?
"אני חושב שהייתי קורא לשר לביטחון פנים והייתי אומר לו 'קח חודש, תתנתק מהעולם, ואז תחזור אליי עם תוכנית החלומות שלך לשים סוף לסרטן הפשיעה והשחיתות המשוגעת שמתחיל לאכול את האברים הפנימיים של המדינה הזאת. אל תדאג לגבי פקידי האוצר, אני אטפל בהם. תגיד לי מה אתה צריך ותפתור את העניין".
12. מהי התכונה הכי שלילית שלך בעיניי עצמך?
"הרבה הרבה הרבה רגיש מדי. לוקח כל דבר ללב. בהגזמה ממש. ויש עוד מאה. אבל זו הבולטת. האחרות מהמשפחה הזאת גם".
13. מטרידים אותך ימי הזקנה העתידיים שלך?
"כן ולא. אני לא מפחד להזדקן. אני גם לא מפחד למות. שניהם נראים לי עניינים טבעיים לגמרי. חלק ממשחק החיים. אני חושש רק לגמור אדם מריר ומתוסכל, להרגיש שהחמצתי, שלא עמדתי בתקוות של עצמי. שבזבזתי את חיי. אני מאוד לא רוצה לבזבז את חיי. לפעמים, כשהזוטות מנהלות אותי, אני מרגיש שאני עלול לבזבז אותם. אין לי מושג כמה שנים רשם לי האל בפנקס, אבל אני מאוד מקווה שאצליח למלא אותם במשמעות".
14. אם היית זוכה במיליון דולר בלוטו, כמה אחוזים מהם היית תורם?
"10 אחוזים. אבל לפחות 30 אחוז נוספים הייתי נותן למשפחה, כך שזה גם סוג של נתינה ללא תמורה, לא?".
15. בכנות – אתה מוריד מוזיקה מהאינטרנט מבלי לשלם?
"מוזיקה לא. אבל סדרות טלוויזיה – לא מכחיש ולא מאשר".
16. השלם את המשפט: בלעדיי העיתונות הישראלית תהיה…
"בדיוק כמו שהיא איתי. אני אוהב מאוד את עבודתי וגם טוב בה, אני מקווה. אבל אין בי לרגע יומרה לחשוב שאני באמת דמות משמעותית בה למישהו. יש לי כמה קוראים נאמנים. יש לי כמה קוראים עוינים. יש כמה שאוהבים את עבודתי ויש כמה שלא. קראתי פעם טוקבק מתחת למאמר של דורון רוזנבלום – כותב ענק, ללא עוררין – 'מאיפה הגרלתם את הרוזנבלום הזה? ילד, די לברבר שטויות'. נדמה לי שהטוקבקיסט הזה יכול להסתדר גם בלי דורון רוזנבלום. וזו בדיחה. אז בלעדיי שלא יסתדרו? יסתדרו באבוה".
17. איפה תהיה בעוד 10 שנים?
"אין לי צל צלו של צל צלו של מושג. אני מקווה שבמקום בו אהיה שקט יותר. שליו יותר. נינוח יותר עם עצמי ועם העולם. אולי 'מפויס' היא המילה. אולי המילה שאני מחפש היא בעצם 'בוגר יותר'".

להיכן נעלמו כוכבי הניינטיז – ד"ר אלבן, אם.סי האמר, טסמין ארצ'ר, אניגמה ועוד?

בשנים האחרונות התקאמבקו להם מיטב כוכבי הניינטיז – מטייק דת' עד לספייס גירלס. זו ההזדמנות לברר מה עלה בגורלם של חבריהם למצעדים, שחלקם העניקו משמעות חדשה למונח פתטי

 

בויז טו מן

מאיפה אתם מוכרים לי: ב-92' פתחה הרביעייה האמריקנית התנחלות חוקית במאחז ששמו מצעד הבילבורד עם להיט הסול המשגע "End of The Road". הם נתקעו שם 13 שבועות, ושברו את השיא של אלביס פרסלי מ-56'. כעבור שנה הם שברו את השיא של עצמם עם "I'll Make Love to You", שסירב להתפנות במשך 14 שבועות. וב-95', בדואט הדביק עם מריה קארי "One Sweet Day", הצליחו לנג'ס באמת עם 16 שבועות בטופ. בין לבין היו אלבומים מצליחים שמכרו עשרות מיליונים, להיטי-על, ובעיקר תחושה שההרכב הזה עומד להיות הטופ של הסול בעולם.
מתי שכחנו: בסביבות האלבום השלישי "Evolution", שמכר "רק" 2 מיליון עותקים בארה"ב (אבל לפחות היה איכותי בהרבה), כבר היה נראה שהקהל מיצה את הרעיון. שני האלבומים שיצאו לאחר מכן מכרו חצי מיליון כל אחד, וההידרדרות לא עצרה בשני האלבומים האחרונים שהוציאה הלהקה (הפעם כבר ללא מייקל מקקרי, ההוא עם קול הבס, שנטש את הספינה) – "Throwback" ו"The Remedy". לא נתעלל בגווייתה המוזיקלית של מה שנשאר מהלהקה, ורק נספר לכם שהראשון הגיע למקום 59 העצוב במצעד האלבומים בארה"ב, והשני הופץ בלעדית דרך אתר האינטרנט המינימליסטי והעוד-יותר-מעציב של הלהקה.
איפה היום: השלישייה מקליטה כיום את אלבומה השמיני (לא כולל אוספים ושאר זבלוני כריסטמס), "Masterpiece", שיופץ שוב רק דרך האתר הרשמי, ויהיה מוכן ככל הנראה לקראת סוף 2007. אם זה מנחם אתכם, ביפן הם מצליחים מאוד. נו טוב, יפן היא גרמניה החדשה במובן הזה.
האתר הרשמי: http://www.boyziimen.com (והיי, אפשר לצפות שם בקליפ של "Muzak", להתבאס מהרמה ולפכור את אצבעותיכם בעצב!).

 

 

רייט סד פרד

מאיפה אתם מוכרים לי: ב-91' הפיל ההרכב, ששמו נגנב מלהיט משנת 62', את בריטניה וארה"ב עם "I'm too Sexy". האינסטרומנטל של השיר, אגב, נגנב אף הוא משיר ישן בשם "Dance With The Devil", שמבוסס אף הוא על שיר נושן של ג'ימי הנדריקס. בהמשך שחררו את הסינגלים "Don't Talk Just Kiss", "Deeply Dippy" והטוב ביותר שלהם "Those Simple Things". בערך כאן נראה שהקהל הבין את הפרנציפ של האחים הקירחים, השריריים ועמוסי הפוזה. האלבום השני שלהם, "Sex and Travel", שהתאפיין בשירים ירודים ובעטיפה מכוערת במיוחד – אלמנט שמשום מה יחזור על עצמו עד עצם היום הזה – סימן את תחילת הצניחה החופשית.
מתי שכחנו: גם שיתוף הפעולה של ההרכב עם הקומיק רליף בסינגל "Stick It Out" לא הציל אותם מהיכחדות בתודעה הבריטית. ואז, אחרי שלושה אלבומים והצלחה דועכת, החליטו האחים לעקור מבריטניה לגרמניה – מפלטם של כל נבלי סצנת היורו-דאנס מהניינטיז ובכלל. שם הם חברו לאלכס מ-U96, וביחד איתו עבדו על האלבום הבא שלהם, "Fredhead", שכלל בנוסף לשירים החדשים, לכל צרה שלא תבוא, גם את "I'm Too Sexy" ו"Don't Talk Just Kiss". האלבום הפך להצלחה בגרמניה, שוויץ ואוסטריה, וכך הבינו האחים, שאגב, עדיין לא עשו השתלת שיער (או כישרון), מה טוב עבורם.
איפה היום: אותו דבר, רק מצליחים בנוסף גם ביפן, ועם סינגל חדש ששחררו בסוף אפריל – נו, תנחשו – "I'm Too Sexy 2007". מיותר לציין שיצא זוועת עולם, נכון?
האתר הרשמי: http://www.rightsaidfred.com (והיי, אפשר לקנות שם חולצות שלהם במחירים מופקעים!).

 

 

אם.סי האמר

מאיפה אתה מוכר לי: בסוף האייטיז, כשההיפ-הופ כבר נכנס חזק למיינסטרים, אם.סי האמר החל לתת בראש. אלבומו השני (שהיה בעצם גם הראשון, רק תחת שם שונה) "Let's Get it Started", הפך אותו לראפר-על, אבל השלישי (או בעצם השני) "Please Hammer Don't Hurt 'Em", כבר הפך אותו להרבה יותר מזה, עם להיטים כמו "U Can't Touch This" ו"Pray", ואפילו היה אלבום ההיפ-הופ הראשון בעולם שקיבל את התואר "אלבום יהלום", שזה כמו אלבום זהב אצלנו בארץ, רק פי 500. ובמילים אחרות, מכירות של 10,000,000 עותקים. ההצלחה לא פסקה שם: האמר יצא לסיבוב הופעות ענק בחסות פפסיקו, שחרר אלבום נוסף מצליח, "Too Legit to Quit", ביצע את שיר הנושא של "משפחת אדאמס", ואפילו הרגיש מספיק בטוח בעצמו כדי להוריד את ה-MC משם הבמה שלו.
מתי שכחנו: ב-94', כשתרבות ההיפ-הופ קיבלה טוויסט הרבה יותר מעניין, צעיר, צבעוני ופופי, האמר ניסה את כוחו עם אלבום נוסף, "The Funky Headhunter", אבל הצליח חלקית. הנפילה המשמעותית יותר הגיעה שנה לאחר מכן, באלבום "Inside Out", שהגיע למקום – תחזיקו חזק! – ה-119 בלבד במצעד האלבומים באמריקה. אויש, זה היה מהיר.
איפה היום: האמר המשיך לשחרר עוד ארבעה אלבומים כושלים ושני אוספים. תוך כדי הוא גם התבגר, התברגן, הביא ששה ילדים לעולם, החל לעבוד כבימאי סדרות טלוויזיה ולחלטר מהצד. בתחילת 2006 שחרר אלבום אולפן תשיעי, "Look Look Look" (ללא גרסת 2006 ל"U Can't Touch This", יאמר לזכותו), שעל עטיפתו הוא נראה כמו סבא גדול ומפחיד עם מעיל ארוך ומסתורי. ועוד שלוש פעמים.
האתר הרשמי: http://mchammer.blogspot.com (זה אמנם רק בלוג מצולם ברובו, אבל היי, יש שם תמונה של האמר עם סטינג!).

 

 

ג'ון סקאדה

מאיפה אתה מוכר לי: למרות שהיו לו כמה שירים טובים, ג'ון סקאדה הוא דפנטלי זמר של שיר אחד – "Just Another Day", שיצא ב-92' ונכלל באלבום הבכורה שלו, שמכר עד כה יותר מששה מיליון עותקים בעולם והכיל גם את הסינגלים הנאים "Do You Believe in Us?" ו"Angle". בשנים שאחרי הוא זכה בשני פרסי גראמי, הוציא עוד שני אלבומים מצליחים, ובסופו של דבר המכירות של אלבומיו חצו את קו ה-20 מיליון.
מתי שכחנו: מתישהו באמצע שנות התשעים התאדה סקאדה מחיינו, אבל לא מחיי אמריקה הלטינית. הוא לא הפסיק ליצור, לשחרר אלבומים ולכתוב לריקי מרטין, ג'ניפר לופז ועוד, ואפילו לעשות קולות רקע בכמה שירים של אנריקה איגלסיאס. עד היום הוא שחרר 13 אלבומים.
איפה היום: סקאדה שחרר את אלבומו האחרון, "Same Dream", ב-2005. היום הוא עובד על הדיסק הבא בתור, ובמקביל כותב לאלבומה הקרב של כוכבת ה-WWE ליליאן גרסיה ומשמש כשופט ב"לאטין אמריקן איידול".
האתר הרשמי: http://www.jonsecada.com (והיי, אפשר גם לקנות שם פוסטר של סקאדה בגודל 2.4 על 1.7 מטר!).

 

ד"ר אלבן

מאיפה אתה מוכר לי: תכף יחגוג אלבן (אכן רופא במקצועו. רופא שיניים. שנאמר, ברררר) יומולדת 50. קצת קשה לתחזק קריירת פופ בגיל כזה – ולא, אל תיקחו את צביקה פיק בתור דוגמה, הוא על-אנושי – אבל בתחילת הניינטיז זה היה קצת פחות קשה. הוא פרץ עם הסינגלים "Hello Afrika" ו"No Coke", אבל את המיליונים עשה שנתיים מאוחר יותר, ב-92', עם המגה-להיט "It's My Life" מתוך האלבום "One Love", שבנוסף לשיר הנושא הניב גם את "Sing Hallelujah" המעצבן. ב-94' הוא ניסה לדהור על ההצלחה עם "Look Who's Talking Now", אבל נראה שהנוסחה מוצתה. הדרך למצעדי גרמניה התקצרה פתאום.
מתי שכחנו: ב-96' כמעט אף אחד כבר לא ספר את האלבום הבא של הד"ר, "Born in Africa". שנה לאחר מכן הוא הוציא גם דיסק נוסף "I Belive" וגם אוסף, אבל את הפרנציפ קלטנו כבר ב-92', והיה קשה לומר שהוא הביא בשורה שתצדיק לנער את האבק מנחיריו. אלבן לקח הפסקה, התארח בשיר של Sash! – "Colour The World", הוציא ב-2000 עוד אלבום שכשל, והיה נדמה שתכף הוא כבר מרים ידיים וחוזר לעסקי השיניים בשוודיה.
איפה היום: אחרי שלא בייש את פירמת הניינטיז ושחרר ב-2005 גרסה מחודשת ל"Sing Hallelujah" ביחד עם Yamboo, התארח אלבן בשיר החצי-ערבי "Habibi" של הזמרת מליסה, ואפילו הקליט את אלבום הקאמבק "Back to Basics", שאמור לצאת רשמית בקרוב, אבל כבר עכשיו ניתן להאזין לו באתר האינטרנט שלו.
האתר הרשמי: http://www.dralban.net (והיי, המייל האמיתי של אלבן נמצא שם! תוכלו להתכתב איתו ולהעלות זכרונות ממסיבות הכיתה שלכם ב-92'!).

 

 

טסמין ארצ'ר

מאיפה את מוכרת לי: טסמין ארצ'ר היתה ב-92' הסינדרלה שכולם אוהבים לאהוב. משומקום היא הגיעה בסערה וכבשה את המקום הראשון במצעד הבריטי עם השיר הפילוסופי הנפלא "Sleeping Satellite". ההמשך נראה מבטיח, אבל הוא הבטיח בעיקר מפחי נפש: הסינגלים הבאים של ארצ'ר – "In Your Care", "Lords Of The New Church" ו"Arienne" הצליחו פחות ופחות, וכך גם האי.פי "Shipbuilding" (94') שהכיל קאברים לאלביס קוסטלו ועוד כל מני קטעי לייב. זו היתה טעות רצינית של הזמרת הצעירה, שבמקום להכות על הברזל בעודו חם החליטה להתפנות לפרויקט צדדי. בקיצור, סינדרלה – הגיעה שעת חצות.
מתי שכחנו: האלבום "Bloom", שיצא ב-96', כבר קבר את הקריירה של ארצ'ר המתוקה באופן מוחשי בהרבה, וההיעלמות שלה לתקופה ארוכה כל כך כבר אפשרה להגיד על ההצלחה שלה קדיש.
איפה היום: שנת 2006 סימנה את הקאמבק שלה: היא חידשה את האתר הרשמי, פתחה בלוג, ואחרי משיכות ודחיות שחררה סוף סוף את אלבום האולפן השלישי שלה "On", שכצפוי כשל במכירות. אחרי ששמענו את הסמפלר שלו באתר שלה, אפשר לגמרי להבין למה. הסגנון אמנם עדין וקסום כמו אז, אבל השירים חלשים לגמרי.

האתר הרשמי: http://www.tasminarcher.net (והיי, יש שם תמונה מדליקה שלה עם קוקיות!).

האדאווי

מאיפה אתה מוכר לי: בעיצומה של סצנת הפופ-דאנס האירופאית, כלומר ב-93', פרץ האדאווי עם להיטו הגדול ביותר עד כה, "What is Love?", כולל קליפ עתידני וטקסט מטופש במיוחד, שזכה להצלחה ברוב העולם, כולל אפילו באמריקה. כעבור מספר חודשים הוציא הזמר הגרמני את "Life" הזהה למדי, את הבלדה "I Miss You" ואת "Rock my Heart", ששוב ניסה למחזר. ב-95' חזר עם אלבום חדש (למרות שהמילה חדש קצת בעייתית בהקשר שלו) – "The Drive", מתוכו להט יחסית "Fly Away", ומהנקודה הזו בזמן הפסקנו לשמוע עליו.
מתי שכחנו: ההזדקקות של האדאווי להצלחה היתה כה נואשת, עד שב-98' הוא שחרר דיסק שלישי תחת השם הפתטי "Let's Do It Again", והגיע להצלחה בינונית באירופה. בערך מאותה תקופה הוא הבין שרק מיחזור של "What is Love?" יביא לו את הישועה, ומאז הוצף השוק מדי תקופה ברמיקסים, רימייקים ושאר גרסאות שהוכיחו לנו שהוא הלך כדי להישאר. שתי דוגמאות מייצגות: ב-99' יצא הסינגל " What Is Love: Millennium Remixes", ובאוסף של האדאווי, שיצא ב-2005, נכלל השיר לא פחות מחמש פעמים, בגרסאות שונות. וזה רק על קצה המזלג. בכל זאת, יש לנו מספר עמודים מוגבל בכתבה.
איפה היום: ב-2005 הוא שחרר את "Pop Splits", שכמובן לא הצליח, ותכף ייצא אלבומו השמיני "Crucified", שלוקח אותו יותר למקומות של פופ, אר.אנ.בי, והרבה פחות דאנס. נו, לפחות זה.
האתר הרשמי: http://www.haddaway.de (והיי, אפשר לראות שם תמונות שלו עם קוצים פתטיים שחבל על הזמן!).

 

 

ווט ווט ווט

מאיפה אתם מוכרים לי: הרביעייה הסקוטית הוקמה כבר ב-82' (תחת שם אחר), אבל רק חמש שנים לאחר מכן שחררה סינגל ראשון. מאז נולדו שלושה להיטי 1#: החידוש לביטלס " With a Little Help from My Friends", הבלדה הנפלאה "Goodnight Girl" ועוד חידוש, הפעם ל- Troggs- "Love Is All Around", מתוך פסקול "ארבע חתונות ולוויה אחת". קצת אחרי ההצלחה החלה הלהקה להתפרק מבפנים – אחד החברים עזב (קאנינגהם, אם זה מאוד משנה לכם), והסולן מרטי פלו נשאב עמוק לסמים. טיפש.
מתי שכחנו: אחרי הפירוק הבלתי נמנע החלו להתפזר חברי הלהקה, וקשה לומר שהם מצאו את עצמם בחוץ. פלו שחרר שני אלבומי סולו (השני היה אלבום קאברים מגוחך לשירי ווט ווט ווט ולאלבום הראשון שלו), אבל אז הם הבינו שלבד זה לא עובד והחליטו לעשות משינה.
איפה היום: ב-2004 התאחדה הלהקה באופן רשמי, והחלה כאמור לעשות משינה – ובמילים אחרות, לחתור למקסימום כסף במינימום חידוש. לקראת סוף השנה שוחרר אוסף נוסף, שלווה בסינגל חדש ובינוני בשם "All I Want", והחברים הפריחו הצהרות על אלבום חדש לגמרי ב-2005. אחר כך זה נדחה ל-2006, ועכשיו מדברים רק על 2007. אנחנו עדיין מחכים. כלומר, בערך.
האתר הרשמי: http://www.wetwetwet.co.uk (והיי, תוכלו לקרוא שם על הדיסק החדש, שיכלול 14 שירים וייצא לקראת סוף 2007! או מקסימום ב-2008! ואולי גם ב-2009! וכו').

 

אניגמה

מאיפה אתם מוכרים לי: "Sadeness, Part I" היה הלהיט הראשון של אניגמה (מישל קרטו), ותוך זמן קצר הפך ההרכב לסופר-מצליח ולמוביל סצנת מוזיקת העולם שפרחה בניינטיז. האלבומים המלאים נמכרו היטב, ולמרות זאת מספר הלהיטים הגדולים באמת היה קטן יותר. ואם להמחיש את זה יותר בבירור, כמה שירים של ההרכב אתם זוכרים חוץ מהראשון ומ""Return to Innocence?
מתי שכחנו: קשה לשים את האצבע במדויק, אבל נראה ש"Gravity of Love", שיצא ב-99', היה הלהיט המשמעותי האחרון של ההרכב, לפחות בארץ. מאז יצא לאניגמה שני אוספים (אחד מהם של רמיקסים בלבד) ועוד שני אלבומים.
איפה היום: סקירה מדוקדקת של הקריירה של אניגמה בשנות ה-2000 מעלה תמונה די עגומה ביחס לעבר. אלבום האולפן השישי של ההרכב, שכל חבריו התחלפו במהלך השנים (לבד מקרטו כמובן), "A Posteriori", אמנם היה מועמד בפרסי הגראמי 2007 לקטגוריית "אלבום הניו-אייג' הטוב ביותר", אבל מבחינת המכירות המצב לא משהו: במצעד הבילבורד האמריקאי, למשל, הוא הגיע רק למקום ה-95, ואפילו בגרמניה, שעדיין מחבקת איכשהו את כל קרטוני הניינטיז (נו, גרמנים), הם כבשו רק את המקום ה-16.
האתר הרשמי: http://www.enigma.de (והיי, האתר כולו בגרמנית, אז לפחות תוכלו ללמוד על הדרך שפה חדשה!).

 

 

סיל

מאיפה אתה מוכר לי: את סיל הכרנו בכלל כאורח ב"Killer" של אדמסקי. זה כבר הספיק להתניע את הקריירה של הזמר הצעיר – אז עוד עם תספורת קארה-ראסטות – שהכה את המצעדים בבריטניה וארה"ב עם הלהיט "Crazy". גם האלבום השני שלו מ-94' הנפיק להיטים נאים דוגמת "Prayer for the Dying" ו" Kiss from a Rose", אבל כאן בערך זה נעצר.
מתי שכחנו: "Fly Like an Eagle"" מתוך פסקול "ספייס ג'אם" (97') עוד היה סוג של נחמה. שנה לאחר מכן שחרר סיל את האלבום "Human Being" שזכה להצלחה בינונית. כל זה גרם לו לפסק זמן של חמש שנים, וב-2003 הוא חזר עם האלבום "Seal IV", שבאופן מפתיע זכה להצלחה במצעדי האלבומים בבריטניה, ארה"ב וגרמניה והצליח להימכר ב-4 מיליון עותקים בכל העולם, אבל באורח פלא לא הצליח לייצר אפילו להיט רציני אחד. אוסף הלהיטים, שיצא קצת אחרי, כבר היה בלתי נמנע. ותנחשו מה בא אחריו: הסינגל "Killer 2005". אה, וגם וחתונה מתוקשרת עם הסופרמודל היידי קלום.
איפה היום: האומן המוערך החליט לחתוך לכיוון דאנסי יותר, וכך בדיוק ישמע הדיסק הבא שלו, "System" (שמתוכנן לצאת באוקטובר 2007), אותו הוא מתאר בבלוג שלו כטוב ביותר מאז אלבום הבכורה. ואפרופו בלוג, האתר הרשמי שלו הוא בעצם מן בלוג אחד גדול עם הרבה צילומי נוף ותמונות שלו. יפה יפה. אבל מצד שני, אפילו ל-Velvet יש הרבה יותר טוקבקים.
האתר הרשמי: http://www.seal.com (והיי, יש שם סרטון של סיל בחופשת סקי מפנקת!)

 

 

חאלד

מאיפה אתה מוכר לי: הזמר האלג'יראי, שנראה בול כמו בעל דוכן ירקות בשוק של קריית שמונה, הוציא את האלבום שלו כבר ב-85', אבל נחשף לאוזניים מערביות רק ב-92', עם הלהיט המשגע "Didi". כאן בארץ קודם הלהיט נמרצות על ידי דידי הררי, שהיה מבסוט מההקבלה לשמו כל פעם מחדש.
מתי שכחנו: דקה אחרי ש"Didi" התאייד מחיינו. סה טו.
איפה היום: ב-96' הקליט חאלד את " Aïcha", שמאז הוקלט ע"י לא מעט אומנים, כולל חיים משה שלנו, תחת השם "עיישה". עד היום הוא שחרר שבעה אלבומים (האחרון מביניהם ב-2004), שמונה אוספים (האחרון ב-2006), הקליט לפסקולים (האחרון הוא "Taxi 4", 2007). ועכשיו, ניחשתם נכון, הוא עובד על אלבומו הבא. נחמה אחת יש: הוא לפחות לא מצליח בגרמניה. כנראה שגם להם יש גבול.
האתר הרשמי: http://khaled-lesite.artistes.universalmusic.fr (והיי, יש שם גם פורום רשמי ושוקק! יחסית!).

 

 

(פורסם ברייטינג, 2008)

בין הפרידה לעמבה: ביקורת על אלבומו החדש של אייל גולן

***
אייל גולן – "זה אני" (Play)
ההכרזה של אייל גולן שאלבומו החדש יימכר קודם בסלולר ורק אחרי כמה ימים בחנויות, אינה חדשנית. אבל היא בהחלט מקדמת את ההשתלטות של הסלולר על הפלייליסט הלאומי. היום רובנו מסתכלים בעיקר על מה שנכנס לפלייליסט של גלגלצ, אבל לא רחוק היום בו מצעדי הסלולר, שמספקים תמונת שטח מציאותית (וכלכלית) הרבה יותר מדויקת, יתנו את הטון. ואכן, תסכימו איתי שלעובדה שבן סנוף מוכר פי כמה וכמה רינגטונים מריקי גל יש משקל לא מבוטל. אז כרגע גולן, בחושיו המחודדים, קולט לאן נושבת הרוח, כך שמדובר בהחלטה נבונה מבחינה תדמיתית ועסקית.

 

רק חבל שאי אפשר להרעיף מילים חמות באותה מידה על אלבומו החדש. כי כמעט כמו תמיד אצל גולן בשנים האחרונות, יש כאן תמהיל של שירים טובים – בלדות וגם שירים "שמחים", כמו שקוראים להם בז'אנר – מעורבבים עם להיטי עמבה נמוכים ורדודים. אני מכיר את הדילמה הזו אצל זמרים מזרחיים – בדיוק לפני שבוע שוחחתי עם זמר מאוד ותיק ואהוב בתחום, שהסביר שהוא עצמו אוהב יותר את השירים האיכותיים, אבל הקהל משווע ל"זבל" לדבריו, כך שלא נותרת לו ברירה והוא מקליט גם שירים שאינם ממש לטעמו. אבל מאייל גולן הייתי מצפה לחשיבה קצת יותר אמיצה. בכל זאת, הוא לא איזה זמר צעיר שמחפש תשומת לב ומוכן לייצר גם ג'אנק כדי לעורר עניין, אלא זמר אהוב ונערץ שכבר הגיע לשיאו, ובמילים אחרות – לליגה של קיסריה. מהמקום הבכיר הזה יש לו את הכוח לשנות את התעשייה ולהבריא אותה קצת יותר.
לפני שבועיים, כשנמאס לנו בבית לצפות בדי.וי.די היומולדת של התאומים שלנו, החלטתי להקרין את קלטת בר המצווה שלי ולראות איך הילדים יגיבו לאבא, לסבתא ולסבתא הצעירים. אבל תוך כדי הניסוי האנתרופולוגי המעניין הזה שמעתי את הפסקול שליווה את אותה בר מצווה. פתאום נזכרתי שאז ההיי-לייט היו שירים כמו "כל נדריי", "בגלל הרוח" ושאר קלאסיקות. "איפה השירים האלה?", תהיתי לעצמי ולא הבנתי לאן נעלמו הכותבים. אחר כך הבנתי שהכותבים לא נעלמו. התעוזה נעלמה, למרות שזו בכלל לא תעוזה – עובדה שעד היום שירים כאלה מושמעים וזוכים לאהבה עצומה מהקהל, שלא שוכח אותם גם אחרי קיץ או שניים.
אם נחזור לאייל גולן, בעיה נוספת שלי עם "זה אני" הוא חוסר האמינות שלו. בכל זאת, גולן נמצא אחרי פרידה, והייתי מצפה לקו אחיד באלבום. במקום זה יש ערבוב של בלדות עצובות ומרגשות ("רוצה שתחזרי", "שעת פרידה") לצד שירים רגועים ומהורהרים ("שומרני אל" ובלדת הג'אז "אישה וגם ילדה"), אבל במקביל יש גם שירי גולו-בולו עליזים וקלי דעת שלא ממש מראים שמי ששר אותם פירק חבילה משפחתית לפני דקה וחצי: "מותק של אישה" ("את מותק של אישה, רוצה אותך עכשיו. מותק של אישה, ואני בך מאוהב"), "יפיופה" ("יפיופה, בואי אליי, תני לי נשיקה על השפתיים") ושאר יציאות שהופכות את הדיסק לסוג של קרקס לא אמין.
אבל האם זה מה שימנע מהאלבום הזה להימכר יפה? ממש לא. והאם זה מה שיתחיל להביא לאייל קצת יותר הערכה בקרב הקהלים שהוא עדיין לא הגיע אליהם? (ועם כל הכבוד, יש עדיין לא מעט קהלים שהוא עדיין לא מדבר אליהם) – אני חושש שגם כאן התשובה שלילית. אז נחכה עוד קצת. או הרבה.

 

(פורסם ברייטינג, מרץ 2009)

תום פטרובר, היהודים: "אנחנו לא שומעים את המוזיקה שלנו"

5 שאלות עם תום פטרובר, היהודים
הלהקה חוזרת לשש הופעות אקוסטיות בישיבה

 

במשך חמש שנים לא מעט גורמים ביקשו מכם להעלות מהם שוב את המופע הזה שוב, וסירבתם בקביעות. אנשים סביבכם לא ממש הבינו למה.
"נכון, לא הסכמנו לעשות את זה. העניין הוא שרצו שנעשה את אותו מופע שעשינו אז, ולא רצינו לחזור על עצמנו. עכשיו אנחנו עושים משהו אחר. דבר שני, פשוט בא לנו. עשינו במקרה הופעה בבארבי, ושם פתחנו בכמה שירים באנפלגד. ואז גילינו שזה עוד פעם מדליק אותנו – לא בגלל שלחצו עלינו או בגלל שקיבלנו הצעות כספיות מפתות. הבנו שזה בא לנו, ואם זה בא לנו – למה לא ללכת על זה?".
הופעה בישיבה לא מתנגשת קצת עם המהות שלכם? זה נראה לי קצת כמו לקשור סוס באמצע הדהירה.
(צוחק) "או.קיי, יכול להיות, אבל זה כן יסתדר. דווקא אם היינו עושים את המופע הזה בעמידה – זה היה פחות מוצלח, לדעתי. את ההופעה הרגילה שלנו אנחנו ממשיכים לקיים, אבל פעם בחמש שנים לתת לאנשים אופציה לשבת – זה בסדר. אם ירצו לקום ולרקוד או משהו – לא נעצור אף אחד".

 

יש המון קהל שנמצא אתכם מ"מציאות נפרדת", חלקם הגיע כבר לגיל 40. בטח מוזר לכם לראות את התערובת הזו בקהל.
"יש גם קהל בגילאים יותר מבוגרים, למרות שמעל 40 זה נדיר ואנחנו די נדהמים מזה כל פעם. פעם ראיתי בהופעה גם מישהו בן 60. הוא אפילו בא והביא לאורית פרחים, כי זה כאילו סטייל אחר של דור אחר (צוחק). זה היה קצת מוזר".
לפני קצת יותר מחצי שנה פורסם שאורית סובלת מבצקת במיתרי הקול, ולכן הופעה שלכם בוטלה. היא עדיין סובלת מזה?
(צוחק) "זה לא ביג דיל, בערך כמו להיות עם אנגינה, רק שזה במיתרי הקול. זה קורה לפעמים. לי זה קרה במהלך הקריירה כבר פעמיים, מזל רק שזה לא קרה במהלך הופעה. לפעמים כשלא נחים ועושים יותר מדי הופעות – זה קורה, לכן צריך לשמור ולהיזהר".
הבן שלך ושל אורית, הדי, כבר שומע את המוזיקה שלכם או שהוא מעדיף את יובל המבולבל?
"קודם כל, אנחנו לא שומעים את המוזיקה שלנו. אבל יצא לו לראות פתאום בטלוויזיה, והוא צועק 'הנה אמא ואבא!'. הוא שומע גם לד זפלין וגם דברים של ילדים בגילו. יש לו למשל די.וי.די לקט של כל הפסטיבלים מהעבר, וכן, הוא גם צופה ביובל המבולבל וכאלה".

 

(פורסם ברייטינג, מרץ 2009)

"כנראה שתמיד הייתי בורגני". ראיון עם רמי פורטיס

רמי פורטיס קם כל יום בשש בבוקר. נוסע ברכבת לעבודה. נהנה מהשלווה של המושב. עושה מוזיקה ידידותית לאוזן (לפחות בהשוואה לעבר). איך קפצה הבורגנות על הילד הבועט של הרוק הישראלי

חלק לא קטן מנוסעי רכבת ישראל נתקל לא פעם באורח מהסוג המפתיע במיוחד. לצדם בקרון יושב כוכב רוקנ'רול. הוא לא מגיע לאולפן המושקע שלו במאזדה 2007 או בהארלי דווידסון, לא מאמץ גינונים של סטאר, אלא מגיע כאחד האדם לרכבת, קונה כרטיס, מחכה לקרון, עולה, מתיישב ובעיקר מקווה שאף אחד לא יזהה אותו. כמה שעות אחרי זה הם יכולים לראות אותו צורח ומשתולל בהופעה כשמאות מריעים לו. ולחשוב שכמה שעות לפני כן הוא שמע שהרכבת מרציף 1 לבנימינה תעבור בתחנות נתניה, בית יצחק, הרצליה ותל אביב אוניברסיטה. אכן, עולם הפוך.

 

אבל זה לא הדבר ההפוך היחיד אצל פורטיס, 54, שנשוי לנעמי (מנכ"לית להקת בת שבע), אב לשניים ומתגורר בבית-יהושע. הוא אולי רוקר, אבל בורגני לא פחות. המוזיקה שלו בראשית דרכו הייתה בועטת, רועשת, כמעט ניסיונית, אבל היום יוצר חומרים ידידותיים הרבה יותר שלא בדיוק מוחרמים בגלגלצ. ואם בעבר המדיה לא ממש התעניינה בו וסיווגה אותו כאיזשהו עוף מוזר שלאף אחד אין כוח לברר מה הוא רוצה בדיוק, היום כולם עומדים אצלו בתור. גם כשהצלם שלנו מבקש לברר מתי אפשר לצלם אותו לסשן נוסף, הוא קצת מתבלבל, מנסה לחשב מתי יהיה פנוי, וקצת מתקשה להעריך. "תקבע עם היחצ"נית שלי", הוא אומר בסופו של דבר, "אני כבר לגמרי מבולבל מרוב כל הראיונות והחזרות והפגישות והטלפונים".
מה, אתה כזה עמוס?
"קרה הפעם דבר מדהים. תמיד יש יחסי ציבור לתקליט, תמיד יש עניין מסוים, אבל הפעם כולם רוצים לדבר ולראיין ולראות. זה מאוד מחמיא, אבל בינתיים אנחנו עושים במקביל גם חזרות להופעה, והכל נהיה פתאום מטורף. אתה לא יכול לדעת מה יהיה מחר. שלושים ומשהו שנה אני עושה את זה, אבל אף פעם זה לא היה ככה. התקשורת לא כל כך אהבה אותי לפני 30 שנה (מגחך), וזה חידוש גם מפני שבעבר בעצמי לא הייתי חסיד של יחסי ציבור. אבל למזלי הפעם יש לי יח"צנית מקסימה שמבינה ללבי, וכך יותר כיף לשתף איתה פעולה. בגלל שאני משתף איתה פעולה זרם הבקשות גובר והולך, וזה מאוד מחמיא בגלל שאתה מבין שזה בגלל שבאמת מתעניינים במה שעשית ולא בך".
פעם פחות אהבת להתראיין.
"אגיד לך את האמת: לא שיש לי משהו נגד התקשורת באופן עקרוני, אבל הרבה פעמים היה נדמה לי שאני עוסק יותר בתפל ולא בעיקר, וזה היה קצת משעמם מבחינתי. הפעם יש לי הרגשה שמתעסקים מאוד בעיקר".
אני מכחכך וכבר חושב על כל השאלות ה"תפלות" שהכנתי על פוליטיקה וחברה, ושוקל איך להגיד לו אותן בהקשרים של "עיקר".
אתה יודע, זה מזכיר לי שפעם ראיינתי את צביקה הדר, ובין השאר דיברנו על ראיונות. הוא אמר שזה נורא מוזר לו לשבת עם מראיין שיודע עליו הכל, בזמן שהוא לא יודע עליו כמעט כלום, ולשפוך את הלב כאילו הוא החבר הכי טוב שלו.
"אני מבין אותו, זה בהחלט מוזר. מה גם שעיתונאים נורא רוצים להוציא תמיד סיפור טוב, לפעמים על חשבון הסיבה שבגללה נפגשנו. ואז יוצא שהרבה פעמים אתה קורא הרבה ראיונות עם אומנים, אבל אז אומר 'או.קיי, אבל איפה מה שהאומן עשה?' יפה שיש סיפור נלווה, כי האומנים מבינים את הצורך המסוים אך המציק, אבל זה גם מוציא את תשומת הלב מהעיקר".

*

בינתיים העיקר של פורטיס הוא אלבום משולש, "פורטיס 3 2 1 משולש", שכבר הספיק לזנק לפסגת מצעדי המכירות (כמו למשל במוסיקה-נטו) מיד בשבוע הראשון לצאתו. האג'נדה המתוקשרת והרשמית מאחורי הטריו היא הסיבה שהדיסק עומד ללכת לעולם שכולו טוב, ובפרט פורמטים כמו אלבום כפול, שלא לדבר על משולש. לכן פורטיס החליט לנצל את הזמן שנותר עד לתעודת הפטירה הרשמית של הפלסטיק, ולשחרר אלבום עם שלושה חלקים, לא פחות. המארז הנאה מורכב משלושה חלקים: "יער ישראלי" (שעוסק במציאות היומיומית של החיים בארץ), "חזל"ש" (שמכיל בעיקר שירי רוק אקוסטיים) ו"חימושניגיגי" (מן סיפור הזוי, קטע הקראה כשברקע מוזיקה בגוונים משתנים).
אז רגע, איך זה התחיל בדיוק ומתי הבנת שזה עומד להיות אלבום משולש? הרי לא יכול להיות שעשית את זה רק בגלל שפורמט הדיסק הולך ודועך.
"לא, ברור שלא. זו פשוט הייתה שנה מאוד פורייה עבורי. בדיוק סיימתי את סיבוב ההופעות עם ברי, 'על המשמרת', ואמרתי 'או.קיי, מה אני הולך לעשות עכשיו? צריך להעסיק את עצמי במשהו'. ומאחר שמה שאני עושה בדרך כלל זה לכתוב, פתאום גיליתי ערימה של שירים. הגעתי לאולפן, אמרתי לחברים שיש לא מעט שירים, והתחלנו להקליט. מתישהו הבנתי שכולם לא יוכלו להידחף לדיסק אחד. אז בהתחלה היו לנו שניים, ויותר מאוחר, עם ההיווצרות של 'חימושניגיגי' זה הפך לשלושה. זה מצחיק, כי אנחנו פה באולפן היינו בחלומות על תקליט משולש ובנינו את הפילוסופיה מאחורי זה, אבל פתאום נזכרנו שצריכים לקבל מהמנהל האישי שלי אישור להשתעשע בכלל ברעיון, שהוא לא פשוט בכלל מבחינה כלכלית. בא המנהל, הקשיב לחומרים ואמר בלי שידע על החלומות שלנו: 'אני רוצה תקליט משולש'. הוא בעצם היה החוליה שהניעה את הסיפור. ואז התחלתי לשאול את עצמי שאלות, למה אני צריך את זה בכלל. אז קודם כל, בעצם כל השירים התחילו לקבל צורה וקשרים, להיות יותר הומוגניים ולהשתייך בין דיסק לדיסק, והתחלתי לשמוע הקשרים שהתקשרו סימבולית מבחינתי למה שרציתי להוציא כתוצאה. וגם התירוץ הנפלא הזה שיש לי עדיין את התשוקה להחזיק ספר או דיסק ביד, מפני שבסך הכל אנחנו הולכים לעידן שבו כל הפורמטים לא יהיו זמינים למגע. אני חושב שיום יבוא וידברו על האבולוציה הרחוקה שבה אנשים החזיקו משהו בידיים. יש לי הרגשה, באמת, שאני מנצל את שלהי התקופה".
זה עדיין נשמע כמו סוג של תירוץ.
"לא, זה לא תירוץ. באמת שאלתי את עצמי את כל השאלות האלה, מה אני צריך את זה וכו'. זה די נועז, בדרך מסוימת, ואני לא גיבור גדול כמו שאני נראה. אני נועז אולי מוזיקלית, אבל לא מבין גדול באיך צריך לעבוד. אבל בסוף באמת הגעתי למסקנה הזו".
שני האלבומים הראשונים במארז, "יער ישראלי" ו"חזל"ש", די סטנדרטיים במונחים פורטיסיים, אבל "חימושניגיגי" הוא משהו באמת יוצא דופן. מה עומד מאחוריו, ומה הסיפור בעצם?
"אני מאוד אוהב להשאיר דברים פתוחים, סתומים ולא ברורים עד תומם. ז
ה לא התפקיד שלי להסביר. בסך הכל דברים צריכים להישאר לא מבוארים בפאזל הזה, כדי שלכל אחד תהיה ההרפתקה הנהדרת של למצוא את זה בעצמו. עושים את זה גם בספרות ובקולנוע. במוזיקה פחות. כאן אנשים רוצים, משום מה, שתבין אותם ישר. אני אוהב דווקא להשאיר דברים סתומים".
אבל לא הלכת עם זה למקום יותר מדי רחוק? יש רגעים בדיסקים שלעומתם "חתולים מחשבים את קצם לאחור" הוא המשפט הכי מובן בעולם.
"בסופו של דבר כל השירים כמסגרת מדברים על מה שקורה לנו כבני אדם בזמן הזה במקום הזה. כל אחד יכול לפרש את זה כאוות נפשו, מפני שאני מצלמה. זאת אומרת, יש לי זכות כזאת בגלל שאני אומן להיות מצלמה, ואני מציג את המציאות הזו כמו שאני מבין אותה. והיא קצת מעוותת וקצת נחמדה, וקצת הזויה וקצת מסובכת מכדי להבין אותה".
אז בוא נדבר על דברים קצת יותר מובנים. "יער ישראלי" מדבר על מה שקורה כאן ביער שלנו. עד כמה אתה מעורה בפוליטיקה וכאלה?
"אני מאוד מעורה. אבל בגלל שאני מצלמה, לדעתי אומן לא יכול להיות צד פוליטי. אומן צריך לשקף את מה שהוא רואה. ברגע שהוא נוקט עמדה פוליטית – הוא כבר לא נציג מטעם עצמו אלא נציג של זה שהוא הביע בשבילו עמדה, וכך הוא מאבד את כל ערכיו. אומן אמיתי צריך להיות פרוז'קטור, לא להיות בצד הזה או השני. זה פופוליסטי מצדי להצביע על דברים ספציפיים, מה גם שאני אומן. האמירות שלי שייכות לאומנות שלי, ומי שרוצה באמת ובתמים להבין את נפשי…".
…שיקנה את הדיסק.
"כן. אומן אמיתי לא צריך להיות שייך לאף אחד, ראה מקרה אריאל זילבר. הוא שייך את עצמו, וחטא לאמת שלו כאומן, אני חושב".
למה? מבחינתו זו בדיוק האומנות – להעביר את מה שאתה חושב ומרגיש.
"עזוב אותך, גם אני אומר את מה שאני מרגיש. תקרא את הטקסטים שלי ולא תאמין עד כמה אני אומר את זה. הבעיה היא שהוא הלך ותמך ברעיון. הרעיון זה לא הוא. הרעיון הוא מישהו אחר, משהו אחר. הוא תרם את האומנות שלו למען הרעיון הזה. אבל מבחינתי האומנות שלי היא האמת שלי, ואני לא יכול לתת אותה. רק אם יגידו לי לתרום את הרעיון שלי למען ילדים במצוקה ומזה ייצא משהו טוב – אתרום את הרעיון שלי באהבה ובשמחה".
מוזר. אתה נחשב לאומן מאוד אמיץ ברמה המוזיקלית, אבל דווקא בהבעת מסרים אתה חושש לפצות פה, ועוד מבקר את אריאל זילבר שכן היה אמיץ במובן הזה.
"אני ממש לא מפחד ואסביר לך מדוע: לאמירה שלי אין תוקף פוליטי. האמירות שלי הן של מתבונן שחי פה ואכפת לו. לא הכל חייב להיות פוליטי בחיים".
אבל זה בדיוק מה שהוא יגיד: לא הכל פוליטי. זו בסך הכל דעתו ואמונתו. זה שהדברים מתחברים להזדהות פוליטית – זה משהו אחר. אבל זה התחיל ממקום מאוד אישי, ערכי ומתבונן.
"זאת האמת שלו, אבל היא נושאת מאחוריה רעיון פוליטי. תשמע, כשאני שר על משהו – אני אומר רק את האמת שלי, ומי שמתחבר לאמת שלי – רק הרוויח, כי אני לא רוצה ממנו כלום. ברעיון פוליטי תמיד רוצה ממך משהו, שתשתתף בזה. אני לא רוצה שום דבר. רק תחשבו, תצחקו, תתבוננו. בתקופה האחרונה הפסקנו להתבונן, ואנחנו בעיקר רצים. עד שנספיק להתבונן שוב יהיו עוד פעם בחירות".

אנחנו נפגשים באולפן שבו עורך פורטיס חזרות בימים אלה ביחד עם הלהקה שלו לקראת המופע החדש. מחילופי הדברים בינו לבין הנגנים רואים שהם ממש כמו חברים, ובאופן מוזר גם אין הבדלי מעמדות ניכרים לעין. מאוחר יותר יסביר פורטיס שזו התפיסה שלו – כולם שווים, כולם חברים, ומשום מה קשה כשלא להאמין לו, במיוחד כשהוא מספר שאפילו הבעלות על המאסטר מתחלקת בין כולם.
"אתה יודע, זו עבודה מאוד מוזרה", הוא אומר ברגע של גילוי לב, "יש תקופות שאתה מרוויח פתאום אחלה כסף, ואז כשאתה פורס את זה למשכורת – זה נהיה שגרתי לגמרי. זה נראה מעולה בהתחלה לפני כל המס הכנסה, ואז מתברר שאתה מרוויח, וואלה, כמו אחד שיש לו אחלה משרה. אתה יודע, אני לא יכול להתלונן, וזה מאוד מספק אותי. אני יודע איפה אני חי, וגם לא ראיתי את עצמי אף פעם כאיזה סופרסטאר נוצץ, כך שזה ממש לא משנה לי. אין לי אוטו, אין לי רישיון, ואני לא עוסק כל כך בחומרנות".
אז מה, אתה מתנייד במוניות?
"כן, מוניות ורכבות. אני גר בבית יצחק, כך שאני נוסע הלוך וחזור ברכבת. עכשיו יש לי בכלל תירוץ טוב שאני לא מזהם את הסביבה (צוחק), זו תשובה לאלה שיורדים עליי שאין לי רישיון".
ואיך התגובות ברכבת?
"זה נחמד, אבל כמובן שגם תלוי באיזה מצב תופסים אותך. עצם העובדה שהחלטתי שאני רוצה לנסוע ברכבת במקום לעמוד שנתיים בפקקים להגיע בעשרים דקות לתל אביב – לקחתי את זה מתוך הבנה שיכולות להיות תגובות. וזה נחמד. פעם אחת קרון שלם של חיילים וחיילות שרו לכבודי שירים שלי, ואני התכווצתי כולי בפינה כזה בקטן, אבל לא היה לאן בדיוק לברוח".
היית יכול לברוח מהשירותים או פשוט לקפוץ מהרכבת תוך כדי נסיעה.
פורטיס צוחק. "כן, אבל לפעמים השירותים נמצאים בקרון הרחוק יותר. אתה לא יכול להתחמק כל כך. אז אפשר רק לחייך ולהגיד תודה רבה. כן, זה סיכון שאני לוקח על עצמי. גם כשגרתי באירופה עם מינימל קומפקט נסעתי ברכבת ובחשמלית. זה לא משהו שמוזר לי. אבל לפעמים כשאין לי מצב רוח אני עושה תרגיל מדהים. פעם הבת שלי הייתה איתי ברכבת ונסענו ביחד לתל אביב. בא אליי מישהו, אמר לי 'אתה זה לא הוא?'. אמרתי שלא. הוא שאל 'מה, אתה זה לא פורטיס?' ושוב טענתי שלא, ואולי אנחנו רק דומים. לא היה לי כוח להיכנס איתו לשיחה, כי קלטתי שזה הולך להיות ארוך. התחמקתי מזה מאוד יפה בהכחשה גורפת ובטענה שאני לא פורטיס (צוחק). הבת שלי הייתה מזועזעת, ואחר כך אמרה לי 'אבא, הפעם הגזמת'. אבל אם נחזור שנייה לכסף, אני רוצה להגיד משהו נוראי: אם אתה רוצה להיות מצליח ומפורסם – לא עושים מזה כסף. זה כל העניין. זה דווקא מחיר שאתה אמור לשלם על עצם היותך כזה. אבל אם אתה מתמיד ולא נשבר ומאמין שאתה יכול להגיע עם זה למשהו – אפשר להתפרנס מזה מאוד יפה".
היית קרוב מתישהו למצבי שבירה מהסוג הזה?
"כשהייתי יותר צעיר, עם מינימל קומפקט, אז כן, הייתי רזה מאוד".
מה רזה, הגעתם לפת לחם?
"כן, אתה יודע – אירופה, אין משפחה שתעמוד לצדך. שרדנו את זה בשם המוזיקה. עשינו דיאטה. היינו מעשנים בדלי סיגריות. מן 'הישרדות' כזה".
היום פורטיס, הצעיר הנצחי, כבר בן 54, והוא מודה שבעבר סוגיית הגיל הטרידה אותו יותר, אבל מספר שהיום הוא כבר בשולם עם עצמו. "יהיה רגע שבו אצטרך לצאת לפנסיה ולדוג דגים – אז אני אצא לפנסיה ואדוג דגים", הוא אומר בטון של אין ברירה. "אבין שאת התפקיד שלי כבר עשיתי, אתה מבין? את חתיכת הפאזל הזו בזמן הזה של היסטוריה מסוימת בתרבות הישראלית – כבר נתתי. אין לי שאיפות לאחוז בקרנות המזבח ולצעוק 'אני רוצה להיות שם!'. בטח אתעסק גם בדברים מעניינים אחרים שאני עושה".
אגב, אתה שומע את המוזיקה שלך מהעבר היותר רחוק?
"לא שמעתי הרבה מאוד זמן".
יש לך בכלל את כל הדיסקים והתקליטים בבית?
"לא את כל הדיסקים, אבל אני חושב שאת הרוב יש. הייתה תקופה, כשהייתי צעיר יותר, שמאוד בזתי לתקופה הראשונית של 'פלונטר', אבל הייתי צעיר מכדי לכבד את עצמי, אתה מבין? בגלל שאתה כל הזמן רוצה להיות יותר טוב ממה שהיית. אבל אין מה לעשות, כשמתבגרים יש סוג של תבונה שעוזרת לך להבין טוב יותר תהליכים שעשית וכך אתה מכבד יותר את עצמך. אני די מקיש לפעמים מהתקופה ההיא להיום".
אפרופו השוואות, החיים שלך די התהפכו ב-30 השנים האחרונות. התחתנת, יש לך שני ילדים, אתה גר במושב, נשוי למנכ"לית להקת מחול. די התברגנת, לא?
"כנראה שתמיד הייתי בורגני".
להיות רעב ללחם אי שם באירופה זה בורגני?
"תשמע, שם כשזה קרה הייתי בורגני צעיר שהיה מוכן להילחם על משהו. אגב, אני בורגני לא פר אקסלנס, עובדה שאין לי עדיין רישיון. מה אני יכול לעשות? נולדתי כאן באזור והתחתנתי. אני גר במושב כי אשתי היא בת מושב".
אבל תודה שאורח החיים שלך לא ממש רוקנ'רולי.
"אף פעם לא חייתי כמו רוקיסט. במינימל שנאו אותי על זה, אבל אני אחד שקם בשש בבוקר תמיד, יוצא לשעת ריצה, וישר מתחיל לכתוב. זה מן צורך כפייתי. אני הכי לא רוקנ'רול שיש בעולם. נפלה עליי עבודה שבכלל לא מתאימה לאופי שלי (צוחק), אבל אני מוזיקאי ואני חי עם זה. אגב, גם לא שותה אלכוהול. הטעם עדיין מר לי, כמו אצל ילדים. מה שכן, נשארתי ילדותי, ולפעמים אני עדיין מפדח את הילדים שלי. אני כנראה חיה מוזרה מהבחינה הזו, כי אני לא עונה לאיזה טייפקאסט מסוים של אומן רוק, ובעצם לא לשום טייפקאסט".

(פורסם במקור ראשון, מרץ 2009)

 

עוד בבלוג: ראיון עם עמיר בניון, ביקורת על אלבומו החדש של עובדיה חממה, שאלון אסוציאציות עם שולי רנד, כתבה על פריחת המוזיקה היהודית  וכו'. וגם: אייל גולן, מנחם הורוביץ, שי גולדן, רמי פורטיס, עידן רייכל, מירי מסיקה, דניאלה לונדון-דקל, עיתוני הנוער והילדים של פעם, זאב רווח ויהודה ברקן, דויד ברוזה, שבק ס',אריאל זילבר, יואב קוטנר, שלומי שבת, אורנה דץ, הפרסום הסמוי בקלטות הילדים, איך להיזהר מרמאויות במזון האורגני, המדריך למרואיין המתחיל ועוד המון

המדריך למרואיין המתחיל

אין בכלל ספק, גם דקות התהילה שלכם מתקרבות, וזה הזמן להתכונן לראיון העיתונאי ולטריקים שהופכים אנשים טובים למרואיינים מביכים. אל תגידו לי זה לא יקרה \\ דודו כהן ורחלי רוטנר

 

מגיפת הריאליטי שפשטה על מסכי ציון בשנים האחרונות מותירה אחריה שובל של כוכבים שצצו בן לילה. כל שמעון מהקריות עלול למצוא את עצמו מחר מגרד מעריצות בנות ארבע עשרה מסוליות סנדליו, שעה שהוא ממיין הצעות מ"אקזיט" ביד אחת וגוזר את הסרט בפתיחה של קניון אשדוד בשניה. אכן, אין לדעת מנין תופיע הנינט הבאה, ומי יודע, אולי הפרצוף שיתנוסס על שער "רייטינג" בחודש הבא יהיה שלכם. יש מצב.
שימו לב, סלבריטאי העתיד: ללא הכנה מראש מצדכם, אותו ראיון ראשון נחשק עלול לגרום נזק בלתי הפיך לתדמיתכם, במחי ניסוח מגמתי או סתם טעות של טירונים. בהיעדר נסיון בראיונות, קיים סיכוי סביר שברגע שתראו את הכתבה תשאלו את עצמכם מדוע נטפל המראיין לעובדה שצעקתם בסלולרי על אמא שלכם במהלך הראיון, בשעה שהוא היה אמור לשפוך קומפלימנטים על הדיסק החדש שלכם. ממש לא יפה מצדו. מניאק. קנאי. ממורמר. התקשורת עויינת. כולם זונות. מעכשיו אני מתראיין רק בשידור חי!
כדי לחסוך אי נעימויות, ניסחנו עבורכם בטובנו הגדול את המדריך השלם למרואיין הטרי. לא ברור למה אנחנו עושים את זה לעצמנו, אבל באמת שמדובר בשיעור תודעת אוייב ברמה מתקדמת. לשנן ולהשמיד (הערה: המדריך מנוסח בלשון זכר אך הוא מיועד לכל המינים).

 

אולי בעצם אל תתראיין

אפשרות למיוחדג'ים שביניכם. לסרבני ראיונות יוצא שם יוקרתי של אמנים איכותיים ובלתי מתפשרים, שרק המחשבה על יחצנות ותעשיית הרייטינג עושה להם רע באמת הפנימית. באמתחתך אמת פנימית? מה טוב, נפנף בה בצדקנות נוגת-עיניים מול כל עיתונאי שיחזר אחרי המשיבון שלך. "ראיון? לא תודה, בני, אינני מעוניין בפירסום, אני הולך לאן שהאמנות שלי לוקח אותי". אם קצרה ידך מלהשיג אמת פנימית, אך בכל זאת חשקה נפשך באיזו תווית איכות נחמדת, תמיד תוכל לדגמן התלבטות (ע"ע). אבל בכל זאת, לא כל אחד שלמה ארצי.

דגמן התלבטות

כולנו אוהבים לדבר על עצמנו, תרים בכל פינה אחר מי שיאזין לסיפורינו בעיניים נוצצות ויבקש הדרן. זו אחת הסיבות שראיון עיתונאי מסעיר כל כך את דמיוננו. שמישהו יישב אתנו שעתיים כדי ללקט את הגיגי חיינו המרתקים? לא נכון! איפה נרשמים? ובכן, כמו בכל דבר אחר בחיים, אל לך להפגין השתוקקות יתר. הארד-טו-גט הוא שם המשחק. מלמל משפטי התלבטות נוסח "לא יודע, רק אתמול התקשרו מ' לילות', רוצים אותי לכתבת שער. אמרתי לאילנה שלא מתאים עכשיו", "אני בדיבורים כרגע עם אבי ברזילי לגבי 'אולפן שישי', "אני לא יודע בדיוק, אבל נדמה לי שהיחצנית שלי סגרה ב'מוסף הארץ' וכיו"ב (אל תגזים ותטען שמיקי חיימוביץ' הציעה לך להחליף אותה, כולל החוזה. אפשר לבדוק דברים כאלה, אתה יודע).

ערוך תחקיר אודות המראיין

זה לא יהיה מאוד נחמד – לפחות עבורך – ליפול אל מלתעותיו של מראיין צמא דם, שכל מטרתו היא לגרום לך להצטער עמוקות על היוולדך. נסה לדלות פרטים מקולגות ומרואיינים ותיקים, כך שתדע משהו על המראיין ותגרום לו להבין שלא רק הוא ערך תחקיר עליך. זה עניין שמשנה לגמרי את יחסי הכוחות ונותן למרואיין תחושה שגם לו יש קלפים בשרוול. אמנם ישראל אינה משופעת במראיינים צמאי דם, אך אין לדעת מניין תצוץ המפלצת הצינית שרוצה להרשים את העורך שלה על-ידי כך שתגיש לו את ראשך, קצוץ ומתובל, על מגש כסוף. זו העת להגדיל ראש ולרדת לעומק אישיותו של הברנש עם הטייפ (אגב, אם אתה מתראיין ל"פנאי פלוס", תוכל לדלג על השלב הזה).

קצת לפני הראיון

התבשם קלות ולבש את מיטב מחלצותיך, אחרת רב הסיכוי שבכתבה עצמה תיתקל במשפט "הוא קיבל את פני בטרנינג שחוק, באישונים מורחבים ובזיפים שכמו התחננו לקיצוץ בתקציבם האישי". כמו כן, זה לא הזמן להוריד כוסית וויסקי או לתקתק ג""וינט קטן. בטרם ינחת המראיין במעונך, בצע בדיקה מקיפה של חדר המדרגות לוודא שלא עיטרו אותו בשלולית שתן בלילה או שמא הוסיפו את שמך בלוח המודעות לרשימת החייבים לוועד הבית. מומלץ לקיים את הראיון במקום נייטרלי, במיוחד אם לא בא לך להיתקל בשורות נוסח "כן, אלו הם חיי הכוכב המתחיל. קירות מתקלפים, פוסטרים ישנים של טייק דת"" ושירותים שזועקים לקצת טואילט-דאק". ותר על המגרש הביתי ופגוש את העיתונות בבית קפה שכונתי. מקסימום הוא יכתוב שהמלצרית החמיאה לך, אירוע שבהחלט ניתן לתאם מראש. ובכלל, ספל אספרסו ביד אחת וסיגריה ביד שניה זה אולי קלישאה, אבל תמיד עובד. ותשאיר טיפ נדיב (לא, 20% זה לא מוגזם).

החנף למתחנף

 

זכור היטב: המראיין אינו ידיד נפש שלך, גם אם הוא מתעקש משום מה להציג את עצמו ככזה. לא שיחקתם בשכונה גוגואים, לא אכלתם מאותו מסטינג ולא לעסתם את אותו מסטיק. המראיין יודע זאת בדיוק כמוך, אבל שיטה עיתונאית נפוצה היא לרכך את המרואיין, לרכוש את אמונו ולהחמיא לו על פרויקטים עתיקים שאפילו הוא סובר שמקומם עמוק באדמה. המראיין החייכן שלך ינסה ליצור אווירה אוהדת, חמה, על מנת שתראה בו חבר ולא סתם אחד שהולך להפוך את עולמך ומלואו לקובץ שטני במחשב שלו. לאחר מכן, במחצית השנייה, יצלוב אותך בשאלות קשות כאילו היה חוקר סאדיסט בסדרת משטרה אמריקאית. לכן מלכתחילה אל תישבה בקיסמו ואל תשעה לחנופותיו, אבל תתנהג כאילו אתה לגמרי בעניין. תפנה נגדו את הנשק שלו, תחמיא לו בקטנה, זרוק לו פיסות אינטימיות בגרוש, תתעניין בחייו הקטנים והפאתטיים ובעיתון המשעמם שלו, ובאופן כללי תן לו תחושה שאתה פראייר נימוח שרק מחכה להתיישב על השיפוד.

איפה הבשר

המראיין ינסה להוציא ממך דברים מעניינים. לא, זה שאתה חושב שאין פרטנר בצד של הפלסטינאים לא נחשב בשר. גם לא זה שאתה נורא מאמין במה שאתה עושה כרגע, ומנסה להיות רוחני, ושאמא שלך היא אישה מדהימה, ושאתה בונה על להגיע רחוק. אנחנו רוצים דם, בשר, לכלוכים, חשיפה של נקודות תורפה, דעות מקוריות באמת ושאר עסיס פרובוקטיבי. בטרם הראיון ערוך לעצמך בראש את המסרים שאתה רוצה להעביר, פן תמצא את עצמך מתנגח בעילגות בקולגות כשבכלל התכוונת לדבר על יחס החליפין בין היורו לדולר. מצד שני, אל תשכח שהאינטרס שלך הוא לספק חומר קריאה לעיס, אחרת אף אחד לא יקרא את הראיון מלבד הסבתא שלך, שדווקא חיפשה את התשבצים. תהיה משוחרר, אמיתי, מיוחד ולא בנאלי, אבל אל תגזים, ולמען השם, חשוב קמעא לפני שאתה מדבר.

אל תיכנס לעימותים

המראיין הפתיע אותך פתאום עם שאלה מרגיזה ששלף משומקום. מאיפה זה בא?! הרי הוא כבר שכנע אותך שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה! איך הוא עושה לך את זה? סססאמק. אכן סססאמק, אך בטרם תהפוך את האספרסו הסקסי שלך על פרצופו של המניאק, זכור שהתפרצויות הזעם של היום, ולו גם מוצדקות, יוציאו אותך בהמה גסה בעיתון של מחר. מותר לכעוס, זה מבהיל כתבים ("מה זאת אומרת הדיסק נכשל? מכרנו 34,000 עותקים! תעשה שיעורי בית, חבוב!"), אך הישמר מפני כעס שאינו פוטוגני. התקשורת נוטרת ונוקמת.

נו, אתה יושב על האבטיח?

אל תשחק אותה נזיר שמוכן להצטלם רק חמש דקות בלי איפור וסטיילינג (התמונות ייראו רע. במקרה הטוב הן, ביחד עם הכתבה שלך, לא ייכנסו לעיתון). מאידך, אל תתפתה להישמע לצלם הקריאטיבי שיינסה לעשות בך מעשים. הוא עשוי לבקש ממך להצטלם עם פלג גוף עליון חשוף, לעמוד על גבעת זבל בחירייה ולהביט בגבורה אל האופק או לשבת ברגליים פשוקות על אבטיח. על סט הצילומים זה ירגיש מה-זה מגניב, אבל בעיתון זה ייראה אחרת לגמרי ויגרום לכם להתפלל שהאדמה תפער את פיה ותבלע אתכם יחד עם כל הגליונות שהופצו ברחבי הארץ.

אל תרוץ לספר לחבר'ה

אין הרבה פאדיחות יותר גדולות מאשר לספר לכולם (כולל הדודות, האקסיות, הגננות והשכן הזקן מהועד בית) שאתה הולך לקבל כתבת שער בעיתון, ובסוף לראות שהפכת לחצי עמוד + תמונת בול ליד מודעות המכרזים או שהכתבה בכלל לא מופיעה השבוע. וגם לא בשבוע הבא. וגם לא בזה שאחריו. כן, עיתונים זה עניין מוזר, תלוי גחמות רגעיות והבזקי אקטואליה. אף פעם אי אפשר לדעת מה השיקולים שלהם.

 

(פורסם ברייטינג אי שם ב-2004. או בערך)

השנה הקשה בחייו של כתבנו בצפון

מנחם הורוביץ מדבר על השנה הקשה בחייו. לא, באמת הקשה בחייו: הגוף שלא מחלים מהתאונה, הוריו שנפטרו, וגם הניסיונות להיות קצת יותר מ"כתבנו בצפון" שמתפוצצים לו בפרצוף. אבל יש גם שיאים. נגיד, פינת צרכנות אצל קרן מרציאנו

 

ביום הבחירות פרצופו המפנק של מנחם הורוביץ אמור היה לזהור על המסך, מדלג בין כמה מוקדי שידור מאוד הכרחיים באיזור ירושלים. אבל הורוביץ היה עמוק במיטה. לא נזלת, לא שפעת. סחרחורת. כן, סחרחורת. כמו שקורה לו בתקופה האחרונה זה קרה בדרך בין ערד לים המלח, כשהיה עם אשתו תחיה ושניים מהילדים שלהם באוטו. רגל שמאל שלו התרסקה לגמרי. "התאונה הזאת הפכה לי את החיים. שנה אחרי, לא חזרתי לעצמי, פיזית ונפשית. להפך, אני מידרדר", מספר הורוביץ, 52, הכתב המיתולוגי בצפון של חדשות ערוץ 2.
"עד התאונה הייתי יכול לעבוד שתים עשרה שעות ברצף. היום אני מתעייף, וסובל מסחרחורות שמנטרלות אותי. בחמש עשרה השנים שאני עובד בחברת החדשות, אני יכול לספור על כף יד כמה פעמים הודעתי על חופשת מחלה. עבדתי גם כשהיה לי חום וגם כשהרגשתי רע. ופתאום, אני לא יכול. בפעם האחרונה זה היה בבחירות. יום לפני חזרתי מיום צילומים קשה. הגעתי הביתה אחר הצהרים, נכנסתי למיטה ולא הצלחתי לקום כמעט יממה בגלל הסחרחורת".
בזמן שאתם קוראים את השורות האלה שוכב הורוביץ באורטופדית בתל השומר, מתאושש מעוד ניתוח ברגל, שעבר ביום שני האחרון. סוף זמני לשנה מבאסת, שהדבר הכי טוב שקרה בה זה פינת הצרכנות הרכה שלו במגזין הכלכלי של קרן מרציאנו. רותח.

 

 

כתבנו מנשנש קוגל

שבת בבוקר מחוץ לבית של מנחם ותחיה הורוביץ, אי שם באחת השכונות המערביות היוקרתיות של קריית שמונה. כן, יש שכונות יוקרתיות בקריית שמונה, אבל לא זה הסיפור. מבחוץ רחש תפילה, באוויר ריח שאי אפשר לטעות בו. קוגל. ומדי פעם שלל קריאות אמן. בפנים, במקום שבו בשאר ימי השבוע עומד הסלון בסגנון עתיק של משפחת הורוביץ – כולל חלון עתיק שמשקיף על נופי הגליל, מקרר יינות מפואר (ולא עתיק) ומיני סלון מפנק (וגם לא עתיק) – עומד עכשיו בית כנסת.
לא במקרה פתח הורוביץ בית תפילה מאולתר באמצע הסלון שלו – שפועל כל שבת בבוקר. אם לא מספיק שהתאונה חיזקה את רמת האמונה שלו, הוא גם איבד את שני הוריו. אמו נפטרה לפני שנתיים, בגיל 95, ואביו נפטר לפני שבעה חודשים, בגיל המכובד 97. "השנתיים האלה היו מאוד קשות מבחינתי", אומר הורוביץ. "למרות שהם נפטרו בשיבה טובה, בכל זאת אלה ההורים שלי. וכמי שמנסה להקפיד על אמירת קדיש במניין, החלטנו שבשבת בבוקר נהפוך את הסלון שלנו לבית כנסת. מגיעים לפה עשרות מתפללים מקריית שמונה, יש פה ספר תורה וארון קודש, ועושים גם קידוש. ברור שזה מלמד על קרבה לבורא עולם.
"בכלל, זה שאני עכשיו יושב ומדבר איתך שנה אחרי התאונה – זה נס אלוקי. להיות במשך שלושת רבעי שעה בתוך מכונית הרוסה, עם רגל שהתרסקה לגמרי, לא היה נים אחד שנשאר שלם, ועוד פגיעות בגוף שמתגלות רק עכשיו, זה לא פשוט. אני מאמין שמדובר בנס. העובדה שיצאתי חי גרמה לי לעצור, לחשוב ולהרהר במה אולי חטאתי מול בורא עולם, ולראות מה אפשר לעשות כדי לתקן".
ובמה חטאת?
"אני לא יודע".
זה הזמן לעצור להתרעננות, לדיאט-ספרייט ולגילוי נאות זעיר. אני ומנחם מכירים שנים. עד לפני ארבע וחצי שנים ערכתי את המקומון האזורי "מידע 8", בו הוא כתב טור שבועי, ואני יכול להעיד שהוא באמת איש נחמד. וזה למרות שהוא מודע היטב למעמדו באזור – קריית שמונה היא מקום שבו לא רואים את נינט במכולת, כך שהורוביץ הוא מגה סלב. אבל לא קשה לזהות שמשהו נסדק בו. זה לא הורוביץ הקודם, שהיו בו נגיעות של זחיחות. יש בו איזה שבריריות חדשה.
בשנים האחרונות ניסה הורוביץ להיחלץ מהמיתוג החד-ממדי של כתב החדשות הצפוני, והצליח לעשות את זה, קצת, בזכות הפינה עם שרון וכסלר בתוכנית הרדיו של רפי רשף בגל"צ, ובהמשך גם בזכות "כתבנו בצפון יוצא לפגישה" עתירת הרייטינג יחסית, ששודרה בערוץ 2 (קשת) בימים שלפני המכרז הגדול. ובשנה האחרונה יש את פינת הצרכנות במגזין הכלכלי. ועדיין, לא בדיוק מולטי טאלנט.
"מאז שנת 2000 הצפון שקט כמעט לגמרי, חוץ ממלחמת לבנון השנייה. אין ספק שהירידה במתח העיתונאי גרמה לי להיות משועמם", מודה הורוביץ. "אז אני ממשיך לטפל גם בשלג, בכנרת, באבטלה ובאזור. אני כבר שלושים ושתיים שנה כתבנו בצפון, ומעולם לא אמרתי למערכת שלי 'אני, עם הוותק שלי, לא מסקר איזה אירוע צבעוני-שולי לסוף המהדורה', גם אם הבקשה לא מכבדת את עושיה".
"ואז הייתה התאונה, ואחרי כמה חודשי התאוששות חזרתי לצפון. ואז, באחת מישיבות המערכת, הציעו מנכ"ל חברת החדשות אבי וייס והמשנה חיליק שריר, לנסות ולהוציא אותי קצת מהקיפאון של הצפון. אז התחלתי לעשות פינה יומית בת 4-5 דקות בתוכנית החיסכון של קרן מרציאנו. שם אני משווה מחירים, בודק כמה עולים דברים כמו רישיון טיס, מברר איך אפשר לחסוך יותר במים, מהן ההוצאות במהלך ההריון, איך מייצרים קרמבו בישראל, וכן הלאה".
הפינה של הורוביץ הפכה לבונבון שלפני המהדורה המרכזית. גם מבחינת רייטינג (המספרים הגיעו עד ל-20 אחוז). אבל הורוביץ נאלץ לעבוד יותר ויותר בתל אביב, והתחיל אפילו להנות מזה. "אחרי 32 שנים שבהן קניון נחמיה בקריית שמונה היה הקניון הכי גדול שראיתי בחיים שלי, מצאתי את עצמי ישן בבתי מלון בתל אביב ומתמודד עם העיר הגדולה. אני לא יכול לומר שאני מאוד סובל שם, אבל החיים שם קצת גדולים עליי. אני עדיין מבוהל מהעוצמה, אבל פחות מהתחרות. תמיד איימו עליי שכשאהיה בתל אביב העיתונאים הוותיקים יאכלו אותי. לשמחתי אני לא מתחרה באף אחד, אז לא אוכלים אותי".
ומה עם "כתבנו בצפון יוצא לפגישה", יש מצב שהיא תחזור?
"אני מנהל משא ומתן כל הזמן עם קשת בקשר לעונה שנייה. הייתה לי שיחה עם ראשי החברה לפני כמה חודשים, והם אמרו שלקראת החזרה לארבעה ימים בשבוע מאוד יכול להיות שהתוכנית תחזור. אני מקווה. רציתי להשתלב גם בתוכנית הבוקר של קשת, לצערי בלי הצלחה".
איפה זה נפל?
"אין לי מושג. מאוד רציתי, היו לי שיחות רבות עם ראשי חברת ההפקה וגם עם קשת, אבל בסופו של דבר יש היום מגישים אחרים. זה התאים לי מאוד, כי ממילא אני נמצא שלושה ימים בשבוע בתל אביב, וממילא אני מאלה שאוהבים לקום מוקדם".
אתה מרגיש איזו תקרת זכוכית צפונית, שלאנשים קשה לקבל אותך מחוץ למשבצת הקבועה של כתבנו בצפון?
"קודם כל, התחרות גדולה מאוד והמצב הכלכלי לא מזהיר. עיתונאים לא יודעים בעוד חודש אם יחדשו להם את החוזה, ובכמה. יש גם אלפי סטודנטים מצטיינים שמסיימים בתי ספר לתקשורת, ונפלטים לעולם מרתק, אבל תחרותי ובלי כסף. הרצון שלי להשתלב בדברים נוספים נתקל לא במחסומים אלא בהתמודדויות טבעיות שלפעמים אני מצליח בהן, ולפעמים, כמו עכשיו, אני נכשל. אני לא חושב שלא חזרתי ל'כתבנו בצפון' כי התוכנית הייתה רעה. אני משוכנע שאלה שבונים את לוח התוכניות חושבים שהתוכנית טובה, אבל שיש תוכניות טובות יותר, אולי עם טא
לנטים שיביאו אחוזי רייטינג גבוהים יותר. אבל כן, יכול להיות שהתדמית הזו, בתור כתב אזורי בסוף העולם ימינה, לא עוזרת יותר מדי".

 

כתבנו משתובב בארנה

אם לא הולך ב"קשת", לפחות נכבוש את "טיף וטף". יוזמה נוספת של הורוביץ הייתה הפקת די.וי.די לילדים – בכיכובו. מה יותר טבעי ממנחם הורוביץ – איש לא קטנטן – בתפקיד דפנה ודודידו? גם הרעיון הזה לא הגיע למימוש, למרות שכבר נערכו פגישות עם אנשי הד ארצי. דווקא חבל. כי הקהל צמא. כשאנחנו נפגשים בבית קפה בקניון נחמיה המקומי, ניגשים אליו אמא ובנה. היא מספרת שהילד נרדם רק אחרי מנת צרכנות יומית: הפינה של הורוביץ אצל מרציאנו. "שתבין, אני מקבל בתקופה האחרונה לא מעט תופעות כאלה. בהתחלה די נדהמתי, אבל אחר כך התרגלתי. לא יודע, משהו כנראה מצחיק ומרתק את הילדים הקטנים, שגם נדלקים על מקל ההליכה. אגב, הרבה אנשים חושבים שזה חלק מהדמות, ומופתעים כשהם רואים אותי איתו במציאות".
אז רגע, מה נסגר בסוף עם הד ארצי?
"לצערי הרב המשא ומתן לא עלה יפה. עוד משהו שלא עלה יפה", הוא מחייך.
אתה יודע, כדי לעשות כסף מקלטות לילדים צריכים להופיע גם בקניונים. אתה רואה את עצמך מופיע עם רקדניות בקניון ארנה?
"קצת קשה לי לדמיין את זה, אבל נושא הקלטות לילדים מאוד מעניין אותי, ולדעתי אני יכול להצליח. בכלל, אני חושב שהייתי רוצה להשתתף בסרט. זה החלום שלי, להיות שחקן קולנוע. גם בפינת הצרכנות יש לי איזו תיאטרליות מסוימת".
אתה חולם על תוכנית בוקר, די.וי.די לילדים, סרט קולנוע ותוכנית מפגשים, ובסוף מברר איך מייצרים קרמבואים.
"תראה, השילוב של כתבנו בצפון ותוכנית הצרכנות נותן לי איזו חיות. אבל אין ספק שאני מאמין שאחרי שהוכחתי את עצמי בתוכנית החיסכון, אולי זה יפתח בפניי עוד אופציות".
ולמה עזבת את הפינה עם שרון וכסלר בגלי צה"ל? נכון שרפי רשף עזב, אבל היית יכול להמשיך בפורמט החדש.
"אני בעצמי לא מבין למה הורידו אותי מהפינה. הסבירו לי שמחפשים דמויות חדשות, הסבירו לי שרוצים לשנות את הקונספט. אבל עד היום הזה קיבלתי אלפי תגובות שאני חסר מאוד לאנשים כשהם נוסעים למקומות העבודה שלהם. היו לי שיחות עם מפקד גלי צה"ל, ולצערי הרב עד היום לא החזירו אותי לפינה הזאת".
למרות שלא שילמו לך על הפינה הזאת.
"אני ממילא מקבל מגלי צה"ל משכורת של כתב. אז נכון שלא הייתה תוספת, אבל זו היתה, על פי מה שאמרו לי בגל"צ, הפינה הכי מואזנת ברדיו. לכן אם מפסיקים אותה – אז זה גרם לי למפח נפש, גם אם אני לא מקבל משכורת נוספת".
אבל לא צריך לדאוג להורוביץ. מדי פעם מציעים לו תפקידים, גם כאלה עם משכורות לא רעות. בנימין נתניהו הציע לו לפני כחצי שנה להשתלב ברשימת הליכוד לכנסת. הורוביץ, שכבר עיפעף פעם או פעמיים לכיוון הפוליטי (ואף שקל להתמודד על ראשות עיריית קריית שמונה) – סירב. הוא מספר על לא מעט פגישות, בקריית שמונה ובתל אביב, שבמהלכן נתניהו לחץ עליו, ואפילו הציע לשריין עבורו את המקום הריאלי 22. "אף פעם לא הייתי איש פוליטי, ומאוד התלבטתי. אבל נשארתי בתקשורת, ואני לא יודע אם אני מצטער", הוא אומר.
לפי השמועות קיבלת גם הצעה מקדימה.
"תרשה לי לא להגיב. אבל בכל מקרה, אם אני מצטער זה אולי שלא הצטרפתי למפלגת הבית היהודי".

 

כתבנו בוכה בשידור

אנחנו נוסעים ברחובותיה של קריית שמונה, העיר של הורוביץ. מתבקש לשאול, בהתחשב בפזילות התעסוקתיות שלו הצידה, איך ירגיש כשמישהו אחר יהפוך לשריף. "אני לא יכול לומר שאעבור נפשית לסדר היום אם אדע שכתב אחר מסקר את הצפון במקומי לחדשות ערוץ 2", הוא מודה. "גם אם אגיע לשיא תהילתי בתל אביב – אין ספק שהלב שלי ייצבט, ויותר מזה".
אתה בטח חושש שאם המצב הבריאותי ימשיך להידרדר הבוסים שלך יתחילו לאבד סבלנות.
"בינתיים אני עומד במשימות. והמשימות לא פשוטות. לכן אף אחד לא משמיע נגדי טענות, אבל מאוד יכול להיות שאם המצב ילך ויחמיר – נצטרך לקבל החלטות. בינתיים אנחנו רחוקים מזה, למרות שאין ספק שהסוגיה הבריאותית שלי בהחלט מדאיגה אותי".
לטווח הארוך מה אומרים הרופאים?
"כל הזמן חשבתי שהבעיה שלי היא הרגל. ובינינו, יש הרבה מאוד אנשים צולעים בישראל. פשוט חשבתי שגם אני נכנסתי לאותה רשימה. אמנם כואב, אבל אתה מתפקד. אבל בינתיים צצות בעיות אחרות כמו הסחרחורות, ואם זה לא ייפתר זאת עלולה להיות בעיה. קשה מאוד לדעת לאן זה ילך. הרופאים לא משמיעים דעות חד משמעיות. בודקים, ובעזרת השם יהיה בסדר. נראה קודם איך אצא מהניתוח הזה".
למה, יש בו סיכון מיוחד?
"בכל ניתוח יש סיכון. לפעמים אני משקיע הרבה שעות הליכה ביום, שזה כאבים שלא יאומנו. לפעמים אני מגיע למלון בתל אביב בחמש-שש אחר הצהריים, נשכב על המיטה ולא קם עד הבוקר. כמו שנכנסתי אל המיטה – ככה יצאתי ממנה. זה לא כאבים של הרגל כמו הרצון של הגוף לנוח מההשקעה העצומה בעבודה".
אנחנו ממשיכים לנסוע ומגיעים לגבעה שמשקיפה על בית הקברות בקריית שמונה. מקום לא נעים. בטח כשברקע מרחף כל מה שקרה בשנים האחרונות: מלחמת לבנון השנייה, מות שני הוריו, התאונה ההיא, ומבצע עופרת יצוקה בעזה, בו השתתף בנו הבכור איתמר המשרת בסיירת צנחנים – שגרם למנחם להתייפח מדאגה בראיון שנתן ל"עובדה".
"הייתי בטוח שאת מלחמת לבנון השנייה אני לא שורד. חמישה שבועות הייתי בקריית שמונה, ורק כאן נפלו יותר מאלף קטיושות. נסעתי ברחובות הריקים של העיר, ולא ראו מכונית או בן אדם ברחובות. הכל היה מלא עשן, והרגשתי שהמוות מחכה בכל מקום. כשיצאתי מהקריה לקראת השבת, כי ממילא אני לא עובד בשבת, הרגשתי שקיבלתי את החיים במתנה. זה קרה לי גם בכל השנים שנכנסתי ללבנון. אבל כאן הייתה לי הרגשה שאם לא אתפלל במיוחד – מהמלחמה הזאת אני לא אצא חי. אחר כך הייתה התאונה, שבדקות הראשונות כשהייתי במכונית ההרוסה עם רגל מרוסקת וכאבי תופת – לא הבנתי איך אני והמשפחה שלי ניצלנו מהמוות הזה. וכשהבן שלך משרת בצנחנים במלחמה – אתה יודע שהחיים שלו בסכנה. ידעתי שיש סיכוי שהבן שלי לא חוזר מהמלחמה. כל מכונית שעלתה בשביל אליי הביתה או כל טריקת דלת – גרמו לי לדפיקות לב".
היית נבוך כשצפית בכתבה עליך ב"עובדה", ברגעים בהם נשברת מול המצלמה?
"לא. נכון, לא תכננתי את זה. אבל אלה היו באמת ימים קשים, ולא ניסיתי לשחק אותה גבר. מאז קיבלתי אלפי תגובות בביפר, בטלפון וברחוב מהורים שמאוד הזדהו איתי. אבות אמרו לי 'תמיד חששנו לבכות, אבל אם אתה מרשה לעצמך – גם לנו מותר'. נתתי איזושהי לגיטימציה גם לגברים לדמוע. אבל כן, אין ספק שאנשים היו מופתעים מהדרך שבה הבעתי את הרגשות שלי. אגב, במהלך השנים הסוערות יותר בלבנון, כשדיווחתי על קטיושות, הרוגים ומשפחות שכולות, היו אנשים שלא רצו להיות בחברתי. הם ראו בי איזשהו מלאך המוות. אישה אחת אפילו פחדה לרדת איתי במעלית".
אתה עצמך מפחד מהמוות?
"מטריד תמיד איך ומתי זה יקרה. כמה מחבריי הטובים מתו בשנה האחרונה אחרי שהם הלכו לישון ובלילה קיבלו דום לב. יש לי גם חברים עיתונאים טובים שעברו התקפי לב בשנים האחרונות. אז גם זה גורם לחרדה מסוימת. זה בדיוק הגיל. אבל אבא שלי נפטר לפני שמונה חודשים בגיל 97, שזה דווקא גיל מופלג. אבל אין ספק שמותו השאיר אצלי משהו שמלווה אותי. הוא נפטר בשבת, בחמישה לשתיים עשרה אחרי שבבוקר הוא עדיין התפלל שחרית. דיברנו וידעתי שמצבו לא טוב. הנשימות שלו הלכו ונהיו תכופות יותר. שאלתי 'אבא, מה קורה?'. הוא אמר 'אני לא מרגיש כל כך טוב. אתה לידי, נכון?'. החזקתי לו את היד, הוא קרא 'שמע ישראל', חזרתי אחריו, ותוך כדי אמירת 'שמע ישראל' הוא החזיר את נשמתו לבורא. ואז הבנתי שיש דבר כזה, שאלה לא סיפורים, שאנשים גדולים שנפטרים מהעולם, נפטרים בקדושה. וחשתי את הקדושה הזו כשהיד שאחזתי הייתה חמה, והפכה לפחות חמה, וגופו הפך קר, ומאז העוצמה הזאת מלווה אותי. אני שואל את עצמי אם גם אני אזכה לאריכות ימים. אבל אז אני נזכר שצריך לעשות טלפון לגבי האייטם ההוא מחר בפינת הצרכנות שלי, ושוכח מהכל".

 

(פורסם ברייטינג, פברואר 2009)

מזון אורגני: כך תיזהרו מרמאויות

דליק ווליניץ לא ידע את נפשו. דווקא הוא, מקים ודובר העמותה לצרכנות אורגנית, נפל בפח. רק כמה שעות לפני כן הוא שלף מהמדף בחנות הטבע ופלים מקמח חיטה, כשבגדול התנוסס על האריזה הכיתוב "אורגני". הוא שמח לקנות ופלים אורגניים סוף סוף, צירף אותם לסל הקניות ושילם מחיר נאה, אבל בבית, כשבחן יותר לעומק את הכיתובים על האריזה, גילה שהוא נפל בפח. מסתבר שכיתוב הענק "אורגני" התייחס רק לקמח החיטה האורגני ממנו נוצרו הוופלים. ושאר המרכיבים? הסוכר, השמנים, המייצבים וחומרי הטעם והריח ממש לא היו אורגניים. בקיצור, בלוף. "הרגשתי שרימו אותי", משחזר ווליניץ, "הרגשתי חסר אונים, אבל לא היה הרבה מה לעשות. ציער אותי במיוחד שדווקא אני, שמכיר כל כך מקרוב את הנושא ואמור דווקא לכוון צרכנים אורגניים אחרים, ויודע עקרונית כיצד לא לטעות בדברים כאלה – דווקא אני נפלתי".

 

הסיפור של ווליניץ רק ממחיש את הבעייתיות שבשוק מוצרי הצריכה האורגניים, שבשנים האחרונות זוכה לפריחה חסרת תקדים. למרות המצב הכלכלי צריכת מוצרי הבריאות האורגניים נמצאת עדיין בעלייה, ואם תוסיפו לזה את המודעות הבריאותית הגוברת בזכות האינטרנט כלי המדיה שמקדישים מקום נרחב יותר לתחום, וכמובן השוק שמבחינתו ממשיך להשתכלל ולהתפתח, תקבלו תחום בפריחה. רק שכפי שהבנתם, יש מי שמנסה לנצל את המצב על מנת לגרוף עוד כמה גרושים לכיסו. למעשה מדובר בהרבה יותר מגרושים.
הגדרות התוצרת האורגנית אמנם די ברורות, אבל משום מה לא נראה לנו שכל בן אדם בישראל יוכל לפזם אותן מתוך שינה. אורגני, כפי שמסבירה ד"ר אורנית רז, מנכ"ל הארגון לחקלאות ביולוגית אורגנית, היא "שיטה חקלאית לייצור ועיבוד מזון בריא בשיטה טבעית המתחשבת בסביבה, באדם ובחי, ומבוססת על ארבעה עקרונות: עקרון הבריאות, עקרון הסביבה, עקרון ההוגנות ועקרון האחריות".
התחום האורגני צובר תאוצה בישראל ובעולם בשנים האחרונות, והוא מגלגל כ-200 מיליון שקל בשנה. המודעות הגוברת לתחום הבריאות גרמה לרבים באוכלוסייה להירתע ממזון מרוסס, מעובד או סתם כזה שנחשב לא בריא במיוחד, והם מעדיפים לשלם מעט (או הרבה) יותר עבור מזון סטרילי יותר שלא עבר התעללות אנושית על מנת לגרוף רווחים גדולים יותר. השיקול הנפוץ: עדיף לצרוך אוכל בריא במחירים מעט גבוהים מאשר לבזבז את אותם סכומים על תרופות. ואכן, לא מעט מחקרים מראים שמזון אורגני אכן בריא יותר, אולם מנגד לא קשה למצוא מחקרים המוכיחים שאין הבדל משמעותי בין אוכל אורגני לבין מזון "רגיל", במיוחד במוצרים ספציפיים. האמת, סביר להניח, נמצאת באמצע, אולם מהעדפה נובורישית ובורגנית הפך התחום האורגני לשווה לכל נפש. כמעט.
אז רגע, טבעי זה אורגני? ממש לא. מוצר יכול להיות טבעי (מוצר מעובד שמיוצר רק מחומרי גלם טבעיים ולא סינתטיים) – אבל לא אורגני. ועוד רגע, המונח הישראלי "ביו" מעיד על תוצרת אורגני? גם לא. מדובר רק במוצרי חלב שמכילים חיידקי ביפידוס ואצידופילוס, שהם חיידקים טובים העוזרים למערכת העיכול. וביו תות? הוא בסך הכל תות שהשתמשו בו בשיטות הדברה ביולוגיות, עם אויבים טבעיים. גם כשכתוב "ללא שאריות חומרי הדברה", "בלאדי" או "עשוי מקמח X אורגני" – לא מדובר במוצרים אורגניים. יש בהם אמנם איזשהו מרכיב בריא, אבל הם עדיין לא מספיק סטריליים על מנת להיכנס למועדון האקסקלוסיבי של המוצרים האורגניים בישראל.
זה כמובן לא מפריע למשווקים שונים, לסופרמרקטים טבעיים או לסתם יצרנים ויבואנים של מוצרי מזון להטעות את הצרכנים באמצעים חוקיים יותר או פחות, ולגרום להם לחשוב שהמוצר שהם אוכלים יביא מזור לנשמתם. כמובן שלא מדובר ברוב, אבל התופעה בהחלט קיימת. אמנם הרבה יותר קשה להטעות צרכנים שמשתכשכים בתוך הקליקה האורגנית (ע"ע דליק ווליניץ), אבל צרכנים בעלי מודעות נמוכה, כאלה שלא בהכרח נמצאים בקשר עם הגופים האורגניים ולא מבינים בלוגואים או בתעודות אורגניות, אלא סתם נכנסים לחנות ומלקטים מכל הבא לעין בתנאי שכתוב עליו בגדול "אורגני" – הם המועדים לשלם 12 ש"ח על ענבים "אורגניים" שהמוכר בחנות ה"אורגנית" קנה בשוק כמה שעות לפני כן.

ב-2001 פרסם ידיעות אחרונות ידיעה תחת הכותרת "רמאות אורגנית בגוש קטיף". בידיעה סופר על כך שמספר חקלאים מגוש קטיף שלחו לבריטניה, לגרמניה ולמדינות אחרות באירופה מאות טונות של ירקות רגילים, שיווקו אותם כגידולים אורגניים לכל דבר, וכך גרפו לכיסיהם מיליוני שקלים. אותם חקלאים היו מעורבים בתרמית נוספת: בימים בהם נאסר עליהם לשווק סחורה לחו"ל בעקבות גילוי שיירי חומרי הדברה, הם פשוט מכרו את אותה תוצרת לשוק המקומי כסחורה אורגנית לכל דבר. "גיבורי הפרשה בישראל אינם חוששים שהאמת תתגלה", נכתב בכתבה, "הם יודעים שהתעשייה האורגנית מושתתת על יחסי אמון, שהתוצרת האורגנית המשווקת בארץ אינה נבדקת כלל, ושהסיכויים שמעשיהם יתגלו קטנים. הפיתוי בנסיבות האלה גדול, והסיכונים האפסיים הופכים את הפשע למשתלם. עובדה: עד היום לא נשלח אפילו חקלאי עבריין אחד בגוש, גם כאשר נתפס, לבית הסוהר".
מאז החוק כבר השתנה, המודעות התחדדה, הוקמו גופי פיקוח, והכלים לבדוק שמדובר בתוצרת אורגנית הפכו לנגישים יותר, אם כי עדיין לא ממש ידועים לרוב האוכלוסייה. ובכן, איך יודעים שתוצרת אורגנית היא אכן אורגנית? בישראל פועלות שלוש חברות פיקוח: אגריאור, טוב השדה וסקאל ישראל. הן ממומנות על ידי החקלאים האורגניים, המשווקים ובעלי החנויות המעוניינים בפיקוח. לכן אם רוצים להיות משוכנעים שהתוצרת או החנות מפוקחים יש לחפש את לוגו חברת הפיקוח על אריזת המוצר (או כתעודה בחנות), ואת הלוגו הרשמי של המוצרים האורגניים בישראל.
החוק האורגני, שנחקק בכנסת ונכנס לתוקפו בספטמבר 2008, הסדיר את נושא הפיקוח, הגדיר את מתן סמל הבקרה הרשמי, שרטט את סמכויות הפיקוח, וכמובן אסר עבור היצרנים שאינם נמצאים תחת פיקוח לצרף את סמלי חברות הפיקוח למוצרים. אבל מה שלא הוסדר, וזה האַבל הגדול, הוא עצם השימוש במילה אורגני.
"עד היום כל אחד היה יכול למכור כל מוצר כאורגני מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד", אומרת הילה אפללו, מטפלת נטורופתית מוסמכת, מרצה בבתי הספר לרפואה משלימה של "מכבי" וסמינר הקיבוצים, ומנהלת אתר האינטרנט "חיים אורגניים". "עם זה, מי שמכיר את החוק החדש – יודע איך לקנות רק אורגני מבלי לטעות".
ומי שלא מכיר?
"זהו, שמי שלא יודע – אפשר לעבוד עליו. זו יכולה להיות למשל חנות טבע שמוכרת ירקות בתפזורת, שלא כולם אורגניים. אם החנות היא תחת פיקוח – היום, אגב, הסופרמרקטים הגדולים נמצאים תחת פיקוח – הם לא יוכלו להכניס משהו לא אורגני ולמכור אותו כאורגני. אבל למשל חנות טבע שכונתית שלא נמצאת תחת פיקוח – אין שם אף אחד שיבדוק אותה. כשאני מעבירה הרצאות לאנשים בנושא אני תמיד אומרת להם שאם הם רוצים לקנות רק אורגני – שיבקשו מבעל החנות תעודה שמוכיחה שהיא תחת פיקוח. ואם לא – אני לא ממליצה לקנות בתפזורת דברים שהם לא ארוזים וחתומים. שם יכולות להיות 'טעויות', בוא נקרא לזה כך בעדינות".
כלומר, רק מי שחופר בנושא ומכיר את תחום הפיקוח, הלוגואים וכו' – יכול להבין מה קורה.
"היום הסופרמרקטים הגדולים נמצאים תחת פיקוח, כך ששם זה לא אמור לקרות. הבעיה מתרחשת דווקא במקומות הקטנים יותר, ששם יש יותר מקום לטעויות. רוב האוכלוסייה לא מכירה עד הסוף את החוקים לגבי הלוגואים והפיקוח. אם גם יגידו להם שהירקות בתפזורת הם אורגניים – הם לא יבקשו תעודת משלוח מחקלאי אורגני. הם פשוט ישלמו הרבה כסף, ולא תמיד יידעו שזה ממש לא אורגני. זה יכול לבוא מכל כיוון. ביקרתי לא מזמן בחנות טבע, וראיתי שמפו על בסיס שמן זית אורגני. המילה 'אורגני' כתובה שם מאוד בגדול. עכשיו אתה לא יודע אם השמפו הוא על בסיס שמן זית אורגני, או שכולו על בסיס מוצרים אורגניים. יש כאן משחק. זו דרך לקחת מוצר מסוים, להכניס בו מרכיב אורגני, ואז לקרוא לו אורגני".
גם פנינה אורן, מנהלת תחום סטנדרטים והסמכה במשרד החקלאות, האחראית בין השאר על הסמכת גופי הבקרה, לא חושבת שהחוק מונע לחלוטין את הטעיית הצרכנים. "החוק אומר שהצרכן שרוצה לקנות תוצרת אורגנית יחפש שני סמלים – הסמל הרשמי וסמל של גוף בקרה. החוק, נכון להיום, לא הפקיע את המילה אורגנית", היא מסבירה.
זה בעייתי מבחינתכם, אני מניח.
"מבחינתנו כן, זה בעייתי. נכון להיום אנחנו פועלים לשינוי חקיקה. כשניסו להפקיע את המונח אורגני לטובת החוק – כנסת ישראל לא הסכימה. בזמנו הובטחה לנו תמיכת ח"כ גלעד ארדן, שהבין את הבעייתיות שקיימת היום בחוק, אבל עד שהוא יתוקן – המסר שאנחנו מעבירים לציבור היום הוא 'חפשו את הסמלים'. אם מוצר נקרא אורגני ולא נושא את הסמלים הרלוונטיים – הוא לא אורגני מבחינת החוק".
נכון להיום, מספרת אורן, החוק חל רק על תוצרת אורגנית מן הצומח. זו בעייתיות נוספת, מן הסתם. בחודשים הקרובים אמורה להתגבש חקיקה גם בתחומים נוספים כמו מוצרים מן החי או מוצרי קוסמטיקה אורגניים, אבל אתם יודעים איך הכנסת מתנהלת בתחומים שנחשבים פחות בוערים מאשר אביגדור ליברמן ודרישותיו.
עד כמה האכיפה קיימת בכלל בתחום הזה? אם אני משווק מוצר, קורא לו אורגני מבלי להשתמש בלוגואים המדוברים – מישהו יעשה לי משהו?
"לא יעשו לך כלום. החוק אומר שמי שרוצה לשים את הסמלים – חייב לעמוד לפי הכללים. אבל ברגע שנפקיע את המילה אורגני לטובת החוק – זה ישתנה. כשרק תרצה לכתוב אורגני – תצטרך את הסמלים. זה השינוי שאנחנו רוצים לעשות. אני מקווה שעד חודש יוני בשנה הקרובה זה יקרה, אבל הכל תלוי כמובן במפה הפוליטית. לכל המאוחר זה יוסדר לדעתי בספטמבר. שינוי
החקיקה כבר מוכן, הוא התעכב רק בגלל הבחירות לכנסת".

לפני שנים ספורות ניהל ד"ר (ND) אברהם מאיר גדניה – נטורופת, הומיאופת, תזונתי ואירדאולוג – חנות טבע אי שם במרכז נתניה. באותה תקופה הוא נתקל בלא מעט בלופים, לדבריו, שניסו למכור לו משווקים שונים ומשונים בתחום הטבעי. "יש כל מני מוצרים מעובדים, תעשייתיים, שהסוכנים שלהם טענו שהם אורגניים", מספר ד"ר גדניה. "אלה היו בעיקר חטיפים למיניהם שמכילים הרבה מרכיבים. טענו בפניי שמדובר במוצרים אורגניים, והתברר לי מאוחר יותר שרוב המרכיבים שם לא אורגניים. בשבילם זה עסק, מסחר, לכן אם יש משהו אחד אורגני – הם מבליט אותו ועוזרים למוצר להימכר טוב יותר. הרי לא כל אחד שם לב לאותיות הקטנות. אבל כאיש מקצוע, כשראיתי שיש שם דברים מזיקים – כמובן שנפטרתי מהמוצרים האלה. הם בקושי טבעיים, ובטח שלא אורגניים.
"אבל אם נלך קצת יותר אחורה, השוק היום פחות פרוץ ממה שיש בעבר. בעבר כל אחד היה יכול לטעון שהוא מגדל גידולים אורגניים, והיית יכול רק להאמין לו או לא. אבל היום יש פיקוח של ארגונים שונות. הרי השאלה היא מה עושים אחר כך עם המוצרים האורגניים במקור. למשל אם לקחו אננס אורגני מיובש והוסיפו לו חומרים משמרים למיניהם – לא בטוח שזה אורגני".
איך אתה ממליץ להיזהר מדברים כאלה?
"בדרך כלל אני מזהיר מראש ואומר שאם יש סוכר במוצר – אז לא לגעת. שמן מוקשה – לא לגעת, גם אם שאר הדברים אורגניים. כך אני מנטרל את המרכיבים המזיקים, אלא אם כן זה ממש נקי, והרוב אורגני או לכל הפחות טבעי. קודם כל שזה לא יזיק. אם מוסיפים משהו מזיק – אני בוודאי שולל את המוצר, גם אם בבסיסו הוא אורגני. לפעמים מוסיפים למוצרים אורגניים-כביכול גם ממתיקים למיניהם. היצרנים כותבים כמובן 'ללא תוספת סוכר', אבל יש גלוקוז, פרוקטוז, מלטודקסטרין וכו'. זאת מן עבודה בעיניים של כל היצרנים למיניהם. אני כמובן לא מדבר עוד על התוספים המלאכותיים כמו סוכרזית, אספרטיים ודברים מהסוג הזה".
אז אם מורידים את כל אלה – כמעט לא נשאר מוצרים אורגניים באמת.
"אפשר לומר כך. הרי קשה מאוד ליצור מוצרים מעובדים ומיוצבים רק מחומרים אורגניים. אם מקפידים לייצר 100 אחוז אורגני זה יכול להיות פחות טעים או לא מושך לעין. כשמעבדים את המוצר ומוסיפים לו חומרים שונים ופחות בריאים – הוא יותר מושך לעין, יותר אכיל, יותר נמכר".
גם רונית הבר, צרכנית אורגנית ועורכת "מנטה" לשעבר, מסכימה שאם לא פוקחים עיניים – עלולים ליפול לא מעט בין הכיסאות. אבל יש לה מנגנון משלה להימנע מטריקים למיניהם. "אני כצרכנית קונה רק דברים טריים – פירות וירקות אורגניים, בשר, עוף ודגים. ואם אומרים לי שיש כאן שקדי מרק אורגניים – זה לא מעניין אותי. כי אם אעשה בבית עוגיות מקוואקר ואגוזים – אני יודעת בדיוק מה יש שם, וזה יותר טוב מכל משהו שיש ספק לגביו, אבל לך תדע מה שקדי המרק האלה עברו. הרי אין לך יתרון יחסי במוצר מתועש שהוא אורגני".
לעומת הדוברים האחרונים, בעיניה של ד"ר אורנית רז, מנכ"לית הארגון לחקלאות ביולוגית אורגנית, המצב בישראל די משביע רצון. לזכותה ייאמר שהמצב השתפר לא מעט בזכות הארגון אותו היא מובילה. "אחד הדברים שהארגון נתן לו יד בשנתיים וחצי האחרונות זה להסדיר את הנושא הזה בארץ. לא רק וידאנו שתהיה חקיקה, אלא דאגנו גם למודעות הצרכנים וחנויות הטבע. התקנות נכנסו רק בספטמבר, אבל אני בהחלט רואה יותר ויותר בעלי חנויות שרוצים ללמוד את החוקים ולהפריד היטב בין המדפים, כי חלק מהבלבול נעשה באמת בתום לב. זו הרי תעשייה די חדשה".
דוגמה טובה לחריגה נוספת אפשר למצוא במאמר שפרסם אביב לביא מ"מעריב" לפני קצת יותר מחודשיים, בו סיפר על הסלוגן שכיכב במוסף מיוחד של רשת המרכולים עדן טבע מרקט: "אם זה עדן טבע מרקט – זה אורגני!", למרות שכל בר דעת שביקר באחד הסניפים ולו פעם אחת הבין שנמכרים בה מוצרים לא אורגנים בעליל כמו פירות מיובשים מסוכרים, מארזי טונה, דגני בוקר וכן הלאה. לביא, אורגניסט בנשמתו ומחבר הספר "המדריך הישראלי לאוכל אורגני" (יחד עם אשתו שירי כץ), התגולל קשות על הרשת, הגדיר את ההכרזה כ"לא מעט חוצפה ודי מעט יושרה", והסביר שרבים מהרוכשים אינם מודעים לכל הניואנסים, ולכן חשים מרומים אחרי הרכישה.
לביא סבור שכיום המצב טוב, בזכות חברות הפיקוח והליווי של "טוב השדה", אבל הוא לא אומר שאין בשוליים כמה נוכלים. עם זה, הוא לא מתרגש מהם במיוחד, מהסיבה הפשוטה שנוכלים יש בכל מקום. "הבעיה היא באמת במקומות שבהם אין פיקוח", הוא מסביר, "יש כאלה שאומרים 'אני אורגני' והם לא מפוקחים ולא חברים בארגון. כלומר, הם החליטו שהם אורגניים. אגב, יכול להיות שבאמת חלקם אורגניים, אבל הם לא מפוקחים כי הם לא רוצים להיות ממוסדים או שאין להם כסף לשלם לפיקוח. אבל יכול להיות שהם נוכלים. לכן חשוב מאוד לבקש תעודה. יש היום המון חקלאים שטוענים בפני צרכנים 'יש לי גָן חקלאי', ואני אומר: תבקשו מהם תעודה. זו עבירה פלילית להתחזות, אבל זה כבר עניין של אכיפה. הרי קשה מאוד להגיע לכל אדם במדינת ישראל שעושה את זה. רמת האכיפה של החוקים בישראל – בכל המישורים ובוודאי במישורים של בריאות וסביבה – היא מאוד ירודה. לכן הצהרה עצמית של מגדל או יצרן אינה מספקת, אלא אם כן אתה מכיר אותו באופן אישי ויש לכם אמון בו".
ומה קורה עם מישהו שנתפס?
"נניח חקלאי אורגני מפוקח נתפס, ובאמת מגיעים למסקנה שהוא עבר על הכללים בזדון – מעלים אותו על טיל. אבל זה נדיר. זו קהילה קטנה, יש בה 400-500 חקלאים אורגניים, ורובם נמצאים במקום הזה בגלל התחו
שה שזה הדבר הנכון. הם לא רוצים לעבוד עם רעלים, ובמקרים מסוימים הגיעו לזה אחרי שאנשים מסביבם מתו מסרטן. להרבה חקלאים אורגניים יש סיפורים על איך הם הגיעו לבתי חולים בגלל החומרים הרעילים. לכן בגלל השקפה נכונה הם נמצאים במקום הזה. ברמה הפיזית אפשר גם לבדוק: אתה מגיע לחלקת הגידול וקולט תוך 5 דקות אם היא באמת אורגנית. אתה בודק אם יש פרפרים מעל הערוגות, ורואה איך העשבייה טופלה. אם זה עם כימיקלים – הכל מכוסח. עשבייה אורגנית מטופלת יותר ברמה הידנית. חוץ מזה בחסה אורגנית יש לפעמים עכבישים. הרבה פעמים אשתי מכינה סלט, מוצאת בחסה עכביש, ושוטפת טוב (צוחקת). אז רואים את ההבדלים".
בנוגע לסוגיית עדן מרקט אומר לביא שהוא מבין שאי אפשר להתפרנס מסופרמרקטים אורגניים נטו, לכן ההיצע צריך להיות משולב. השאלה היא רק כיצד החנות מתנהגת, ועד כמה היא מפרידה בין האזורים האורגניים לבין האזורים ה"טבעיים", ה"בריאים" ושאר ההגדרות הירוקות, וכמובן – איך היא מגדירה את עצמה. "יש שתי בעיות עיקריות", הוא אומר. "החנויות בארץ לא תמיד מסודרות באופן ברור כמו שהיה צריך להיות, ושנית, יש מודעות נמוכה אצל הציבור. כלומר, הציבור בארץ עוד לא מכיר את המכלול הזה, נכנס לחנויות כמו עדן מרקט או אורגניק מרקט, וחושב שאם הוא רואה משהו בתפזורת שלא כתוב עליו אורגני – זה עדיין אורגני, כי הרי קוראים לחנות אורגניק מרקט. כאן החנויות משחקות אותה ראש קטן. השילוב של המודעות המוגבלת של חלק מהקהל, עם הברדק של החנויות שנוח להן להתנהל כך, בעייתי. יש גם קומבינות קטנות כמו לשים שלט ענק 'טבעי!' מעל תמרים למשל, למרות שברור שתמר הוא טבעי. השאלה היא מה זה טבעי. למשל משמשים כתומים – מוסיפים להם סוכר בכמויות, והפרי רוסס, ובתהליך הייבוש הוסיפו לו נגזרות של גופרית כדי לשמור על הצבע, אז המקור אמנם טבעי – אבל אחרי העיבוד זה לא ממש טבעי. לפעמים גם כותבים על חלק מהחטיפים 'ללא שומני טראנס'. תיקח את המוצר, ומלכתחילה לא היו בו רכיבים כאלה. כאילו אמכור לך עוף ואכריז שהוא ללא סוכר".
ב"עדן מרקט" הגיבו לאייטם שלך במעריב?
"אני יודע שמה שכתבתי לא היה נעים להם, כך שהם שדרגו את רמת האמינות באופן משמעותי. אפילו דיברנו לאחר הפרסום. אגב, הם פרסמו עוד גל של פרסומות ממש ערב ט"ו בשבט, ושם הם היו כבר הרבה יותר מדויקים וזהירים".

תגובת עדן טבע מרקט: "רשת 'עדן טבע מרקט' כוללת את כל המוצרים האורגניים הקיימים בישראל. כמו בכל הרשתות המוגדרות בעולם כרשתות אורגניות, כגון אול פוד, טריידר, ג'ו ונוספים, מגוון המוצרים הינו מעורב, כלומר מוצרי מזון אורגניים ומוצרי מזון טבעיים, והנ"ל מוגדרות כרשתות אורגניות מובילות בעולם. כך גם בישראל רשת 'עדן טבע מרקט' הינה הרשת הגדולה בישראל בתחום המוצרים האורגניים והטבעיים, ומאושרת ע"י אגריאור ובפיקוחו. כמו כן 'עדן טבע מרקט' חברה פעילה בארגון לחקלאות אורגנית, אך יש בה גם מוצרים לא אורגנים, והציבור מודע לכך ע"י סימונים שיש ליד כל מוצר אם הוא אורגני או לא. לכן המסר ללקוח הוא ברור: מוצרים אורגנים משולטים אצלנו בשילוט כתום, ומוצרים שאינם אורגנים משולטים בצבע צהוב – כך שהבידול הינו מוחלט". 

דליק ווליניץ מעניק דוגמאות משלו. "בקוסמטיקה אורגנית זה הכי מגוחך", הוא אומר, "אין תקן קוסמטיקה, גם לא בחוק החדש. ואם אתה מייבא מצרפת מוצר – מספיק ש-20 אחוז מהמרכיבים יהיו אורגניים כדי שתוכל לקרוא לו אורגני. אתה יודע, דיווחו לי שבחנות בתל אביב נמכרים ענבים אורגניים מסוג מסוים, והופתעתי, כי אין בכלל ענבים אורגניים מהזן הספציפי הזה. מישהו מהעמותה דיווח לי, ואני דיווחתי הלאה לארגון החקלאים האורגני. המוכר הוזמן והוזהר שהוא לא יקבל אישור על החנות כאורגנית. הוא אמר מי שזו טעות, נתן כל מני סיפורי סבתא, אבל העיקר שנתפס. צריך להבין שהרווח מאוד גדול ברמאות מהסוג הזה".
גם ווליניץ מוטרד מערבוב התחומים בחנויות ("בקטע הזה כולם חוטאים, כולל החנויות היותר מכובדות"), ואפללו סבורה אף היא שמדובר בהטעיה. "בריאות זה מושג שכל אחד מייחס לעצמו לפי האינטרס שלו. יש כאלה שיגידו לך שטונה היא שיא הבריאות. אבל זה שמערבבים אורגני ולא אורגני תחת קורת גג אחת – זה כבר פתח לטעויות. כל הסופרים האלה מתחת לבית שמוכרים חומוס, עדשים וכאלה בתפזורת – גם זו בעיה. מה מונע מהמוכר לקנות אבוקדו מהשוק ב-3 שקל לקילו ולמכור אותו ב-12 שקל לקילו? שם הפוטנציאל לרמייה ולהונאה גדול יותר".
מצד שני, כפי שמסכמת רונית הבר, אין סוף לדבר. יש בוודאי לא מעט צרכנים שירצו לדעת באילו מים גדלו הדגים האורגניים, מה נשמו העופות האורגניים וכן הלאה, אבל זה לא יגמר. "אם אתה מתחיל לבדוק בציציות – אתה הולך ומסתבך", היא אומרת, "אלא אם כן פשוט תגדל את הפירות או העופות בעצמך".

 

(פורסם במקור ראשון, פברואר 2009)