השנה הקשה בחייו של כתבנו בצפון

מנחם הורוביץ מדבר על השנה הקשה בחייו. לא, באמת הקשה בחייו: הגוף שלא מחלים מהתאונה, הוריו שנפטרו, וגם הניסיונות להיות קצת יותר מ"כתבנו בצפון" שמתפוצצים לו בפרצוף. אבל יש גם שיאים. נגיד, פינת צרכנות אצל קרן מרציאנו

 

ביום הבחירות פרצופו המפנק של מנחם הורוביץ אמור היה לזהור על המסך, מדלג בין כמה מוקדי שידור מאוד הכרחיים באיזור ירושלים. אבל הורוביץ היה עמוק במיטה. לא נזלת, לא שפעת. סחרחורת. כן, סחרחורת. כמו שקורה לו בתקופה האחרונה זה קרה בדרך בין ערד לים המלח, כשהיה עם אשתו תחיה ושניים מהילדים שלהם באוטו. רגל שמאל שלו התרסקה לגמרי. "התאונה הזאת הפכה לי את החיים. שנה אחרי, לא חזרתי לעצמי, פיזית ונפשית. להפך, אני מידרדר", מספר הורוביץ, 52, הכתב המיתולוגי בצפון של חדשות ערוץ 2.
"עד התאונה הייתי יכול לעבוד שתים עשרה שעות ברצף. היום אני מתעייף, וסובל מסחרחורות שמנטרלות אותי. בחמש עשרה השנים שאני עובד בחברת החדשות, אני יכול לספור על כף יד כמה פעמים הודעתי על חופשת מחלה. עבדתי גם כשהיה לי חום וגם כשהרגשתי רע. ופתאום, אני לא יכול. בפעם האחרונה זה היה בבחירות. יום לפני חזרתי מיום צילומים קשה. הגעתי הביתה אחר הצהרים, נכנסתי למיטה ולא הצלחתי לקום כמעט יממה בגלל הסחרחורת".
בזמן שאתם קוראים את השורות האלה שוכב הורוביץ באורטופדית בתל השומר, מתאושש מעוד ניתוח ברגל, שעבר ביום שני האחרון. סוף זמני לשנה מבאסת, שהדבר הכי טוב שקרה בה זה פינת הצרכנות הרכה שלו במגזין הכלכלי של קרן מרציאנו. רותח.

 

 

כתבנו מנשנש קוגל

שבת בבוקר מחוץ לבית של מנחם ותחיה הורוביץ, אי שם באחת השכונות המערביות היוקרתיות של קריית שמונה. כן, יש שכונות יוקרתיות בקריית שמונה, אבל לא זה הסיפור. מבחוץ רחש תפילה, באוויר ריח שאי אפשר לטעות בו. קוגל. ומדי פעם שלל קריאות אמן. בפנים, במקום שבו בשאר ימי השבוע עומד הסלון בסגנון עתיק של משפחת הורוביץ – כולל חלון עתיק שמשקיף על נופי הגליל, מקרר יינות מפואר (ולא עתיק) ומיני סלון מפנק (וגם לא עתיק) – עומד עכשיו בית כנסת.
לא במקרה פתח הורוביץ בית תפילה מאולתר באמצע הסלון שלו – שפועל כל שבת בבוקר. אם לא מספיק שהתאונה חיזקה את רמת האמונה שלו, הוא גם איבד את שני הוריו. אמו נפטרה לפני שנתיים, בגיל 95, ואביו נפטר לפני שבעה חודשים, בגיל המכובד 97. "השנתיים האלה היו מאוד קשות מבחינתי", אומר הורוביץ. "למרות שהם נפטרו בשיבה טובה, בכל זאת אלה ההורים שלי. וכמי שמנסה להקפיד על אמירת קדיש במניין, החלטנו שבשבת בבוקר נהפוך את הסלון שלנו לבית כנסת. מגיעים לפה עשרות מתפללים מקריית שמונה, יש פה ספר תורה וארון קודש, ועושים גם קידוש. ברור שזה מלמד על קרבה לבורא עולם.
"בכלל, זה שאני עכשיו יושב ומדבר איתך שנה אחרי התאונה – זה נס אלוקי. להיות במשך שלושת רבעי שעה בתוך מכונית הרוסה, עם רגל שהתרסקה לגמרי, לא היה נים אחד שנשאר שלם, ועוד פגיעות בגוף שמתגלות רק עכשיו, זה לא פשוט. אני מאמין שמדובר בנס. העובדה שיצאתי חי גרמה לי לעצור, לחשוב ולהרהר במה אולי חטאתי מול בורא עולם, ולראות מה אפשר לעשות כדי לתקן".
ובמה חטאת?
"אני לא יודע".
זה הזמן לעצור להתרעננות, לדיאט-ספרייט ולגילוי נאות זעיר. אני ומנחם מכירים שנים. עד לפני ארבע וחצי שנים ערכתי את המקומון האזורי "מידע 8", בו הוא כתב טור שבועי, ואני יכול להעיד שהוא באמת איש נחמד. וזה למרות שהוא מודע היטב למעמדו באזור – קריית שמונה היא מקום שבו לא רואים את נינט במכולת, כך שהורוביץ הוא מגה סלב. אבל לא קשה לזהות שמשהו נסדק בו. זה לא הורוביץ הקודם, שהיו בו נגיעות של זחיחות. יש בו איזה שבריריות חדשה.
בשנים האחרונות ניסה הורוביץ להיחלץ מהמיתוג החד-ממדי של כתב החדשות הצפוני, והצליח לעשות את זה, קצת, בזכות הפינה עם שרון וכסלר בתוכנית הרדיו של רפי רשף בגל"צ, ובהמשך גם בזכות "כתבנו בצפון יוצא לפגישה" עתירת הרייטינג יחסית, ששודרה בערוץ 2 (קשת) בימים שלפני המכרז הגדול. ובשנה האחרונה יש את פינת הצרכנות במגזין הכלכלי. ועדיין, לא בדיוק מולטי טאלנט.
"מאז שנת 2000 הצפון שקט כמעט לגמרי, חוץ ממלחמת לבנון השנייה. אין ספק שהירידה במתח העיתונאי גרמה לי להיות משועמם", מודה הורוביץ. "אז אני ממשיך לטפל גם בשלג, בכנרת, באבטלה ובאזור. אני כבר שלושים ושתיים שנה כתבנו בצפון, ומעולם לא אמרתי למערכת שלי 'אני, עם הוותק שלי, לא מסקר איזה אירוע צבעוני-שולי לסוף המהדורה', גם אם הבקשה לא מכבדת את עושיה".
"ואז הייתה התאונה, ואחרי כמה חודשי התאוששות חזרתי לצפון. ואז, באחת מישיבות המערכת, הציעו מנכ"ל חברת החדשות אבי וייס והמשנה חיליק שריר, לנסות ולהוציא אותי קצת מהקיפאון של הצפון. אז התחלתי לעשות פינה יומית בת 4-5 דקות בתוכנית החיסכון של קרן מרציאנו. שם אני משווה מחירים, בודק כמה עולים דברים כמו רישיון טיס, מברר איך אפשר לחסוך יותר במים, מהן ההוצאות במהלך ההריון, איך מייצרים קרמבו בישראל, וכן הלאה".
הפינה של הורוביץ הפכה לבונבון שלפני המהדורה המרכזית. גם מבחינת רייטינג (המספרים הגיעו עד ל-20 אחוז). אבל הורוביץ נאלץ לעבוד יותר ויותר בתל אביב, והתחיל אפילו להנות מזה. "אחרי 32 שנים שבהן קניון נחמיה בקריית שמונה היה הקניון הכי גדול שראיתי בחיים שלי, מצאתי את עצמי ישן בבתי מלון בתל אביב ומתמודד עם העיר הגדולה. אני לא יכול לומר שאני מאוד סובל שם, אבל החיים שם קצת גדולים עליי. אני עדיין מבוהל מהעוצמה, אבל פחות מהתחרות. תמיד איימו עליי שכשאהיה בתל אביב העיתונאים הוותיקים יאכלו אותי. לשמחתי אני לא מתחרה באף אחד, אז לא אוכלים אותי".
ומה עם "כתבנו בצפון יוצא לפגישה", יש מצב שהיא תחזור?
"אני מנהל משא ומתן כל הזמן עם קשת בקשר לעונה שנייה. הייתה לי שיחה עם ראשי החברה לפני כמה חודשים, והם אמרו שלקראת החזרה לארבעה ימים בשבוע מאוד יכול להיות שהתוכנית תחזור. אני מקווה. רציתי להשתלב גם בתוכנית הבוקר של קשת, לצערי בלי הצלחה".
איפה זה נפל?
"אין לי מושג. מאוד רציתי, היו לי שיחות רבות עם ראשי חברת ההפקה וגם עם קשת, אבל בסופו של דבר יש היום מגישים אחרים. זה התאים לי מאוד, כי ממילא אני נמצא שלושה ימים בשבוע בתל אביב, וממילא אני מאלה שאוהבים לקום מוקדם".
אתה מרגיש איזו תקרת זכוכית צפונית, שלאנשים קשה לקבל אותך מחוץ למשבצת הקבועה של כתבנו בצפון?
"קודם כל, התחרות גדולה מאוד והמצב הכלכלי לא מזהיר. עיתונאים לא יודעים בעוד חודש אם יחדשו להם את החוזה, ובכמה. יש גם אלפי סטודנטים מצטיינים שמסיימים בתי ספר לתקשורת, ונפלטים לעולם מרתק, אבל תחרותי ובלי כסף. הרצון שלי להשתלב בדברים נוספים נתקל לא במחסומים אלא בהתמודדויות טבעיות שלפעמים אני מצליח בהן, ולפעמים, כמו עכשיו, אני נכשל. אני לא חושב שלא חזרתי ל'כתבנו בצפון' כי התוכנית הייתה רעה. אני משוכנע שאלה שבונים את לוח התוכניות חושבים שהתוכנית טובה, אבל שיש תוכניות טובות יותר, אולי עם טא
לנטים שיביאו אחוזי רייטינג גבוהים יותר. אבל כן, יכול להיות שהתדמית הזו, בתור כתב אזורי בסוף העולם ימינה, לא עוזרת יותר מדי".

 

כתבנו משתובב בארנה

אם לא הולך ב"קשת", לפחות נכבוש את "טיף וטף". יוזמה נוספת של הורוביץ הייתה הפקת די.וי.די לילדים – בכיכובו. מה יותר טבעי ממנחם הורוביץ – איש לא קטנטן – בתפקיד דפנה ודודידו? גם הרעיון הזה לא הגיע למימוש, למרות שכבר נערכו פגישות עם אנשי הד ארצי. דווקא חבל. כי הקהל צמא. כשאנחנו נפגשים בבית קפה בקניון נחמיה המקומי, ניגשים אליו אמא ובנה. היא מספרת שהילד נרדם רק אחרי מנת צרכנות יומית: הפינה של הורוביץ אצל מרציאנו. "שתבין, אני מקבל בתקופה האחרונה לא מעט תופעות כאלה. בהתחלה די נדהמתי, אבל אחר כך התרגלתי. לא יודע, משהו כנראה מצחיק ומרתק את הילדים הקטנים, שגם נדלקים על מקל ההליכה. אגב, הרבה אנשים חושבים שזה חלק מהדמות, ומופתעים כשהם רואים אותי איתו במציאות".
אז רגע, מה נסגר בסוף עם הד ארצי?
"לצערי הרב המשא ומתן לא עלה יפה. עוד משהו שלא עלה יפה", הוא מחייך.
אתה יודע, כדי לעשות כסף מקלטות לילדים צריכים להופיע גם בקניונים. אתה רואה את עצמך מופיע עם רקדניות בקניון ארנה?
"קצת קשה לי לדמיין את זה, אבל נושא הקלטות לילדים מאוד מעניין אותי, ולדעתי אני יכול להצליח. בכלל, אני חושב שהייתי רוצה להשתתף בסרט. זה החלום שלי, להיות שחקן קולנוע. גם בפינת הצרכנות יש לי איזו תיאטרליות מסוימת".
אתה חולם על תוכנית בוקר, די.וי.די לילדים, סרט קולנוע ותוכנית מפגשים, ובסוף מברר איך מייצרים קרמבואים.
"תראה, השילוב של כתבנו בצפון ותוכנית הצרכנות נותן לי איזו חיות. אבל אין ספק שאני מאמין שאחרי שהוכחתי את עצמי בתוכנית החיסכון, אולי זה יפתח בפניי עוד אופציות".
ולמה עזבת את הפינה עם שרון וכסלר בגלי צה"ל? נכון שרפי רשף עזב, אבל היית יכול להמשיך בפורמט החדש.
"אני בעצמי לא מבין למה הורידו אותי מהפינה. הסבירו לי שמחפשים דמויות חדשות, הסבירו לי שרוצים לשנות את הקונספט. אבל עד היום הזה קיבלתי אלפי תגובות שאני חסר מאוד לאנשים כשהם נוסעים למקומות העבודה שלהם. היו לי שיחות עם מפקד גלי צה"ל, ולצערי הרב עד היום לא החזירו אותי לפינה הזאת".
למרות שלא שילמו לך על הפינה הזאת.
"אני ממילא מקבל מגלי צה"ל משכורת של כתב. אז נכון שלא הייתה תוספת, אבל זו היתה, על פי מה שאמרו לי בגל"צ, הפינה הכי מואזנת ברדיו. לכן אם מפסיקים אותה – אז זה גרם לי למפח נפש, גם אם אני לא מקבל משכורת נוספת".
אבל לא צריך לדאוג להורוביץ. מדי פעם מציעים לו תפקידים, גם כאלה עם משכורות לא רעות. בנימין נתניהו הציע לו לפני כחצי שנה להשתלב ברשימת הליכוד לכנסת. הורוביץ, שכבר עיפעף פעם או פעמיים לכיוון הפוליטי (ואף שקל להתמודד על ראשות עיריית קריית שמונה) – סירב. הוא מספר על לא מעט פגישות, בקריית שמונה ובתל אביב, שבמהלכן נתניהו לחץ עליו, ואפילו הציע לשריין עבורו את המקום הריאלי 22. "אף פעם לא הייתי איש פוליטי, ומאוד התלבטתי. אבל נשארתי בתקשורת, ואני לא יודע אם אני מצטער", הוא אומר.
לפי השמועות קיבלת גם הצעה מקדימה.
"תרשה לי לא להגיב. אבל בכל מקרה, אם אני מצטער זה אולי שלא הצטרפתי למפלגת הבית היהודי".

 

כתבנו בוכה בשידור

אנחנו נוסעים ברחובותיה של קריית שמונה, העיר של הורוביץ. מתבקש לשאול, בהתחשב בפזילות התעסוקתיות שלו הצידה, איך ירגיש כשמישהו אחר יהפוך לשריף. "אני לא יכול לומר שאעבור נפשית לסדר היום אם אדע שכתב אחר מסקר את הצפון במקומי לחדשות ערוץ 2", הוא מודה. "גם אם אגיע לשיא תהילתי בתל אביב – אין ספק שהלב שלי ייצבט, ויותר מזה".
אתה בטח חושש שאם המצב הבריאותי ימשיך להידרדר הבוסים שלך יתחילו לאבד סבלנות.
"בינתיים אני עומד במשימות. והמשימות לא פשוטות. לכן אף אחד לא משמיע נגדי טענות, אבל מאוד יכול להיות שאם המצב ילך ויחמיר – נצטרך לקבל החלטות. בינתיים אנחנו רחוקים מזה, למרות שאין ספק שהסוגיה הבריאותית שלי בהחלט מדאיגה אותי".
לטווח הארוך מה אומרים הרופאים?
"כל הזמן חשבתי שהבעיה שלי היא הרגל. ובינינו, יש הרבה מאוד אנשים צולעים בישראל. פשוט חשבתי שגם אני נכנסתי לאותה רשימה. אמנם כואב, אבל אתה מתפקד. אבל בינתיים צצות בעיות אחרות כמו הסחרחורות, ואם זה לא ייפתר זאת עלולה להיות בעיה. קשה מאוד לדעת לאן זה ילך. הרופאים לא משמיעים דעות חד משמעיות. בודקים, ובעזרת השם יהיה בסדר. נראה קודם איך אצא מהניתוח הזה".
למה, יש בו סיכון מיוחד?
"בכל ניתוח יש סיכון. לפעמים אני משקיע הרבה שעות הליכה ביום, שזה כאבים שלא יאומנו. לפעמים אני מגיע למלון בתל אביב בחמש-שש אחר הצהריים, נשכב על המיטה ולא קם עד הבוקר. כמו שנכנסתי אל המיטה – ככה יצאתי ממנה. זה לא כאבים של הרגל כמו הרצון של הגוף לנוח מההשקעה העצומה בעבודה".
אנחנו ממשיכים לנסוע ומגיעים לגבעה שמשקיפה על בית הקברות בקריית שמונה. מקום לא נעים. בטח כשברקע מרחף כל מה שקרה בשנים האחרונות: מלחמת לבנון השנייה, מות שני הוריו, התאונה ההיא, ומבצע עופרת יצוקה בעזה, בו השתתף בנו הבכור איתמר המשרת בסיירת צנחנים – שגרם למנחם להתייפח מדאגה בראיון שנתן ל"עובדה".
"הייתי בטוח שאת מלחמת לבנון השנייה אני לא שורד. חמישה שבועות הייתי בקריית שמונה, ורק כאן נפלו יותר מאלף קטיושות. נסעתי ברחובות הריקים של העיר, ולא ראו מכונית או בן אדם ברחובות. הכל היה מלא עשן, והרגשתי שהמוות מחכה בכל מקום. כשיצאתי מהקריה לקראת השבת, כי ממילא אני לא עובד בשבת, הרגשתי שקיבלתי את החיים במתנה. זה קרה לי גם בכל השנים שנכנסתי ללבנון. אבל כאן הייתה לי הרגשה שאם לא אתפלל במיוחד – מהמלחמה הזאת אני לא אצא חי. אחר כך הייתה התאונה, שבדקות הראשונות כשהייתי במכונית ההרוסה עם רגל מרוסקת וכאבי תופת – לא הבנתי איך אני והמשפחה שלי ניצלנו מהמוות הזה. וכשהבן שלך משרת בצנחנים במלחמה – אתה יודע שהחיים שלו בסכנה. ידעתי שיש סיכוי שהבן שלי לא חוזר מהמלחמה. כל מכונית שעלתה בשביל אליי הביתה או כל טריקת דלת – גרמו לי לדפיקות לב".
היית נבוך כשצפית בכתבה עליך ב"עובדה", ברגעים בהם נשברת מול המצלמה?
"לא. נכון, לא תכננתי את זה. אבל אלה היו באמת ימים קשים, ולא ניסיתי לשחק אותה גבר. מאז קיבלתי אלפי תגובות בביפר, בטלפון וברחוב מהורים שמאוד הזדהו איתי. אבות אמרו לי 'תמיד חששנו לבכות, אבל אם אתה מרשה לעצמך – גם לנו מותר'. נתתי איזושהי לגיטימציה גם לגברים לדמוע. אבל כן, אין ספק שאנשים היו מופתעים מהדרך שבה הבעתי את הרגשות שלי. אגב, במהלך השנים הסוערות יותר בלבנון, כשדיווחתי על קטיושות, הרוגים ומשפחות שכולות, היו אנשים שלא רצו להיות בחברתי. הם ראו בי איזשהו מלאך המוות. אישה אחת אפילו פחדה לרדת איתי במעלית".
אתה עצמך מפחד מהמוות?
"מטריד תמיד איך ומתי זה יקרה. כמה מחבריי הטובים מתו בשנה האחרונה אחרי שהם הלכו לישון ובלילה קיבלו דום לב. יש לי גם חברים עיתונאים טובים שעברו התקפי לב בשנים האחרונות. אז גם זה גורם לחרדה מסוימת. זה בדיוק הגיל. אבל אבא שלי נפטר לפני שמונה חודשים בגיל 97, שזה דווקא גיל מופלג. אבל אין ספק שמותו השאיר אצלי משהו שמלווה אותי. הוא נפטר בשבת, בחמישה לשתיים עשרה אחרי שבבוקר הוא עדיין התפלל שחרית. דיברנו וידעתי שמצבו לא טוב. הנשימות שלו הלכו ונהיו תכופות יותר. שאלתי 'אבא, מה קורה?'. הוא אמר 'אני לא מרגיש כל כך טוב. אתה לידי, נכון?'. החזקתי לו את היד, הוא קרא 'שמע ישראל', חזרתי אחריו, ותוך כדי אמירת 'שמע ישראל' הוא החזיר את נשמתו לבורא. ואז הבנתי שיש דבר כזה, שאלה לא סיפורים, שאנשים גדולים שנפטרים מהעולם, נפטרים בקדושה. וחשתי את הקדושה הזו כשהיד שאחזתי הייתה חמה, והפכה לפחות חמה, וגופו הפך קר, ומאז העוצמה הזאת מלווה אותי. אני שואל את עצמי אם גם אני אזכה לאריכות ימים. אבל אז אני נזכר שצריך לעשות טלפון לגבי האייטם ההוא מחר בפינת הצרכנות שלי, ושוכח מהכל".

 

(פורסם ברייטינג, פברואר 2009)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אייל  On 14 במרץ 2009 at 17:12

    לא נעים להגיד (במיוחד על אנשים כמו הורוביץ), אבל אני באמת מרגיש רע בשבילו. מקווה שבלי קשר לאמונה, הוא יתאושש כמה שיותר מהר.

  • רן ארז  On 20 במרץ 2009 at 9:26

    מדובר באדם חזק ומרגש… מקווה שיחלים וירגיש רק טוב..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: