"כנראה שתמיד הייתי בורגני". ראיון עם רמי פורטיס

רמי פורטיס קם כל יום בשש בבוקר. נוסע ברכבת לעבודה. נהנה מהשלווה של המושב. עושה מוזיקה ידידותית לאוזן (לפחות בהשוואה לעבר). איך קפצה הבורגנות על הילד הבועט של הרוק הישראלי

חלק לא קטן מנוסעי רכבת ישראל נתקל לא פעם באורח מהסוג המפתיע במיוחד. לצדם בקרון יושב כוכב רוקנ'רול. הוא לא מגיע לאולפן המושקע שלו במאזדה 2007 או בהארלי דווידסון, לא מאמץ גינונים של סטאר, אלא מגיע כאחד האדם לרכבת, קונה כרטיס, מחכה לקרון, עולה, מתיישב ובעיקר מקווה שאף אחד לא יזהה אותו. כמה שעות אחרי זה הם יכולים לראות אותו צורח ומשתולל בהופעה כשמאות מריעים לו. ולחשוב שכמה שעות לפני כן הוא שמע שהרכבת מרציף 1 לבנימינה תעבור בתחנות נתניה, בית יצחק, הרצליה ותל אביב אוניברסיטה. אכן, עולם הפוך.

 

אבל זה לא הדבר ההפוך היחיד אצל פורטיס, 54, שנשוי לנעמי (מנכ"לית להקת בת שבע), אב לשניים ומתגורר בבית-יהושע. הוא אולי רוקר, אבל בורגני לא פחות. המוזיקה שלו בראשית דרכו הייתה בועטת, רועשת, כמעט ניסיונית, אבל היום יוצר חומרים ידידותיים הרבה יותר שלא בדיוק מוחרמים בגלגלצ. ואם בעבר המדיה לא ממש התעניינה בו וסיווגה אותו כאיזשהו עוף מוזר שלאף אחד אין כוח לברר מה הוא רוצה בדיוק, היום כולם עומדים אצלו בתור. גם כשהצלם שלנו מבקש לברר מתי אפשר לצלם אותו לסשן נוסף, הוא קצת מתבלבל, מנסה לחשב מתי יהיה פנוי, וקצת מתקשה להעריך. "תקבע עם היחצ"נית שלי", הוא אומר בסופו של דבר, "אני כבר לגמרי מבולבל מרוב כל הראיונות והחזרות והפגישות והטלפונים".
מה, אתה כזה עמוס?
"קרה הפעם דבר מדהים. תמיד יש יחסי ציבור לתקליט, תמיד יש עניין מסוים, אבל הפעם כולם רוצים לדבר ולראיין ולראות. זה מאוד מחמיא, אבל בינתיים אנחנו עושים במקביל גם חזרות להופעה, והכל נהיה פתאום מטורף. אתה לא יכול לדעת מה יהיה מחר. שלושים ומשהו שנה אני עושה את זה, אבל אף פעם זה לא היה ככה. התקשורת לא כל כך אהבה אותי לפני 30 שנה (מגחך), וזה חידוש גם מפני שבעבר בעצמי לא הייתי חסיד של יחסי ציבור. אבל למזלי הפעם יש לי יח"צנית מקסימה שמבינה ללבי, וכך יותר כיף לשתף איתה פעולה. בגלל שאני משתף איתה פעולה זרם הבקשות גובר והולך, וזה מאוד מחמיא בגלל שאתה מבין שזה בגלל שבאמת מתעניינים במה שעשית ולא בך".
פעם פחות אהבת להתראיין.
"אגיד לך את האמת: לא שיש לי משהו נגד התקשורת באופן עקרוני, אבל הרבה פעמים היה נדמה לי שאני עוסק יותר בתפל ולא בעיקר, וזה היה קצת משעמם מבחינתי. הפעם יש לי הרגשה שמתעסקים מאוד בעיקר".
אני מכחכך וכבר חושב על כל השאלות ה"תפלות" שהכנתי על פוליטיקה וחברה, ושוקל איך להגיד לו אותן בהקשרים של "עיקר".
אתה יודע, זה מזכיר לי שפעם ראיינתי את צביקה הדר, ובין השאר דיברנו על ראיונות. הוא אמר שזה נורא מוזר לו לשבת עם מראיין שיודע עליו הכל, בזמן שהוא לא יודע עליו כמעט כלום, ולשפוך את הלב כאילו הוא החבר הכי טוב שלו.
"אני מבין אותו, זה בהחלט מוזר. מה גם שעיתונאים נורא רוצים להוציא תמיד סיפור טוב, לפעמים על חשבון הסיבה שבגללה נפגשנו. ואז יוצא שהרבה פעמים אתה קורא הרבה ראיונות עם אומנים, אבל אז אומר 'או.קיי, אבל איפה מה שהאומן עשה?' יפה שיש סיפור נלווה, כי האומנים מבינים את הצורך המסוים אך המציק, אבל זה גם מוציא את תשומת הלב מהעיקר".

*

בינתיים העיקר של פורטיס הוא אלבום משולש, "פורטיס 3 2 1 משולש", שכבר הספיק לזנק לפסגת מצעדי המכירות (כמו למשל במוסיקה-נטו) מיד בשבוע הראשון לצאתו. האג'נדה המתוקשרת והרשמית מאחורי הטריו היא הסיבה שהדיסק עומד ללכת לעולם שכולו טוב, ובפרט פורמטים כמו אלבום כפול, שלא לדבר על משולש. לכן פורטיס החליט לנצל את הזמן שנותר עד לתעודת הפטירה הרשמית של הפלסטיק, ולשחרר אלבום עם שלושה חלקים, לא פחות. המארז הנאה מורכב משלושה חלקים: "יער ישראלי" (שעוסק במציאות היומיומית של החיים בארץ), "חזל"ש" (שמכיל בעיקר שירי רוק אקוסטיים) ו"חימושניגיגי" (מן סיפור הזוי, קטע הקראה כשברקע מוזיקה בגוונים משתנים).
אז רגע, איך זה התחיל בדיוק ומתי הבנת שזה עומד להיות אלבום משולש? הרי לא יכול להיות שעשית את זה רק בגלל שפורמט הדיסק הולך ודועך.
"לא, ברור שלא. זו פשוט הייתה שנה מאוד פורייה עבורי. בדיוק סיימתי את סיבוב ההופעות עם ברי, 'על המשמרת', ואמרתי 'או.קיי, מה אני הולך לעשות עכשיו? צריך להעסיק את עצמי במשהו'. ומאחר שמה שאני עושה בדרך כלל זה לכתוב, פתאום גיליתי ערימה של שירים. הגעתי לאולפן, אמרתי לחברים שיש לא מעט שירים, והתחלנו להקליט. מתישהו הבנתי שכולם לא יוכלו להידחף לדיסק אחד. אז בהתחלה היו לנו שניים, ויותר מאוחר, עם ההיווצרות של 'חימושניגיגי' זה הפך לשלושה. זה מצחיק, כי אנחנו פה באולפן היינו בחלומות על תקליט משולש ובנינו את הפילוסופיה מאחורי זה, אבל פתאום נזכרנו שצריכים לקבל מהמנהל האישי שלי אישור להשתעשע בכלל ברעיון, שהוא לא פשוט בכלל מבחינה כלכלית. בא המנהל, הקשיב לחומרים ואמר בלי שידע על החלומות שלנו: 'אני רוצה תקליט משולש'. הוא בעצם היה החוליה שהניעה את הסיפור. ואז התחלתי לשאול את עצמי שאלות, למה אני צריך את זה בכלל. אז קודם כל, בעצם כל השירים התחילו לקבל צורה וקשרים, להיות יותר הומוגניים ולהשתייך בין דיסק לדיסק, והתחלתי לשמוע הקשרים שהתקשרו סימבולית מבחינתי למה שרציתי להוציא כתוצאה. וגם התירוץ הנפלא הזה שיש לי עדיין את התשוקה להחזיק ספר או דיסק ביד, מפני שבסך הכל אנחנו הולכים לעידן שבו כל הפורמטים לא יהיו זמינים למגע. אני חושב שיום יבוא וידברו על האבולוציה הרחוקה שבה אנשים החזיקו משהו בידיים. יש לי הרגשה, באמת, שאני מנצל את שלהי התקופה".
זה עדיין נשמע כמו סוג של תירוץ.
"לא, זה לא תירוץ. באמת שאלתי את עצמי את כל השאלות האלה, מה אני צריך את זה וכו'. זה די נועז, בדרך מסוימת, ואני לא גיבור גדול כמו שאני נראה. אני נועז אולי מוזיקלית, אבל לא מבין גדול באיך צריך לעבוד. אבל בסוף באמת הגעתי למסקנה הזו".
שני האלבומים הראשונים במארז, "יער ישראלי" ו"חזל"ש", די סטנדרטיים במונחים פורטיסיים, אבל "חימושניגיגי" הוא משהו באמת יוצא דופן. מה עומד מאחוריו, ומה הסיפור בעצם?
"אני מאוד אוהב להשאיר דברים פתוחים, סתומים ולא ברורים עד תומם. ז
ה לא התפקיד שלי להסביר. בסך הכל דברים צריכים להישאר לא מבוארים בפאזל הזה, כדי שלכל אחד תהיה ההרפתקה הנהדרת של למצוא את זה בעצמו. עושים את זה גם בספרות ובקולנוע. במוזיקה פחות. כאן אנשים רוצים, משום מה, שתבין אותם ישר. אני אוהב דווקא להשאיר דברים סתומים".
אבל לא הלכת עם זה למקום יותר מדי רחוק? יש רגעים בדיסקים שלעומתם "חתולים מחשבים את קצם לאחור" הוא המשפט הכי מובן בעולם.
"בסופו של דבר כל השירים כמסגרת מדברים על מה שקורה לנו כבני אדם בזמן הזה במקום הזה. כל אחד יכול לפרש את זה כאוות נפשו, מפני שאני מצלמה. זאת אומרת, יש לי זכות כזאת בגלל שאני אומן להיות מצלמה, ואני מציג את המציאות הזו כמו שאני מבין אותה. והיא קצת מעוותת וקצת נחמדה, וקצת הזויה וקצת מסובכת מכדי להבין אותה".
אז בוא נדבר על דברים קצת יותר מובנים. "יער ישראלי" מדבר על מה שקורה כאן ביער שלנו. עד כמה אתה מעורה בפוליטיקה וכאלה?
"אני מאוד מעורה. אבל בגלל שאני מצלמה, לדעתי אומן לא יכול להיות צד פוליטי. אומן צריך לשקף את מה שהוא רואה. ברגע שהוא נוקט עמדה פוליטית – הוא כבר לא נציג מטעם עצמו אלא נציג של זה שהוא הביע בשבילו עמדה, וכך הוא מאבד את כל ערכיו. אומן אמיתי צריך להיות פרוז'קטור, לא להיות בצד הזה או השני. זה פופוליסטי מצדי להצביע על דברים ספציפיים, מה גם שאני אומן. האמירות שלי שייכות לאומנות שלי, ומי שרוצה באמת ובתמים להבין את נפשי…".
…שיקנה את הדיסק.
"כן. אומן אמיתי לא צריך להיות שייך לאף אחד, ראה מקרה אריאל זילבר. הוא שייך את עצמו, וחטא לאמת שלו כאומן, אני חושב".
למה? מבחינתו זו בדיוק האומנות – להעביר את מה שאתה חושב ומרגיש.
"עזוב אותך, גם אני אומר את מה שאני מרגיש. תקרא את הטקסטים שלי ולא תאמין עד כמה אני אומר את זה. הבעיה היא שהוא הלך ותמך ברעיון. הרעיון זה לא הוא. הרעיון הוא מישהו אחר, משהו אחר. הוא תרם את האומנות שלו למען הרעיון הזה. אבל מבחינתי האומנות שלי היא האמת שלי, ואני לא יכול לתת אותה. רק אם יגידו לי לתרום את הרעיון שלי למען ילדים במצוקה ומזה ייצא משהו טוב – אתרום את הרעיון שלי באהבה ובשמחה".
מוזר. אתה נחשב לאומן מאוד אמיץ ברמה המוזיקלית, אבל דווקא בהבעת מסרים אתה חושש לפצות פה, ועוד מבקר את אריאל זילבר שכן היה אמיץ במובן הזה.
"אני ממש לא מפחד ואסביר לך מדוע: לאמירה שלי אין תוקף פוליטי. האמירות שלי הן של מתבונן שחי פה ואכפת לו. לא הכל חייב להיות פוליטי בחיים".
אבל זה בדיוק מה שהוא יגיד: לא הכל פוליטי. זו בסך הכל דעתו ואמונתו. זה שהדברים מתחברים להזדהות פוליטית – זה משהו אחר. אבל זה התחיל ממקום מאוד אישי, ערכי ומתבונן.
"זאת האמת שלו, אבל היא נושאת מאחוריה רעיון פוליטי. תשמע, כשאני שר על משהו – אני אומר רק את האמת שלי, ומי שמתחבר לאמת שלי – רק הרוויח, כי אני לא רוצה ממנו כלום. ברעיון פוליטי תמיד רוצה ממך משהו, שתשתתף בזה. אני לא רוצה שום דבר. רק תחשבו, תצחקו, תתבוננו. בתקופה האחרונה הפסקנו להתבונן, ואנחנו בעיקר רצים. עד שנספיק להתבונן שוב יהיו עוד פעם בחירות".

אנחנו נפגשים באולפן שבו עורך פורטיס חזרות בימים אלה ביחד עם הלהקה שלו לקראת המופע החדש. מחילופי הדברים בינו לבין הנגנים רואים שהם ממש כמו חברים, ובאופן מוזר גם אין הבדלי מעמדות ניכרים לעין. מאוחר יותר יסביר פורטיס שזו התפיסה שלו – כולם שווים, כולם חברים, ומשום מה קשה כשלא להאמין לו, במיוחד כשהוא מספר שאפילו הבעלות על המאסטר מתחלקת בין כולם.
"אתה יודע, זו עבודה מאוד מוזרה", הוא אומר ברגע של גילוי לב, "יש תקופות שאתה מרוויח פתאום אחלה כסף, ואז כשאתה פורס את זה למשכורת – זה נהיה שגרתי לגמרי. זה נראה מעולה בהתחלה לפני כל המס הכנסה, ואז מתברר שאתה מרוויח, וואלה, כמו אחד שיש לו אחלה משרה. אתה יודע, אני לא יכול להתלונן, וזה מאוד מספק אותי. אני יודע איפה אני חי, וגם לא ראיתי את עצמי אף פעם כאיזה סופרסטאר נוצץ, כך שזה ממש לא משנה לי. אין לי אוטו, אין לי רישיון, ואני לא עוסק כל כך בחומרנות".
אז מה, אתה מתנייד במוניות?
"כן, מוניות ורכבות. אני גר בבית יצחק, כך שאני נוסע הלוך וחזור ברכבת. עכשיו יש לי בכלל תירוץ טוב שאני לא מזהם את הסביבה (צוחק), זו תשובה לאלה שיורדים עליי שאין לי רישיון".
ואיך התגובות ברכבת?
"זה נחמד, אבל כמובן שגם תלוי באיזה מצב תופסים אותך. עצם העובדה שהחלטתי שאני רוצה לנסוע ברכבת במקום לעמוד שנתיים בפקקים להגיע בעשרים דקות לתל אביב – לקחתי את זה מתוך הבנה שיכולות להיות תגובות. וזה נחמד. פעם אחת קרון שלם של חיילים וחיילות שרו לכבודי שירים שלי, ואני התכווצתי כולי בפינה כזה בקטן, אבל לא היה לאן בדיוק לברוח".
היית יכול לברוח מהשירותים או פשוט לקפוץ מהרכבת תוך כדי נסיעה.
פורטיס צוחק. "כן, אבל לפעמים השירותים נמצאים בקרון הרחוק יותר. אתה לא יכול להתחמק כל כך. אז אפשר רק לחייך ולהגיד תודה רבה. כן, זה סיכון שאני לוקח על עצמי. גם כשגרתי באירופה עם מינימל קומפקט נסעתי ברכבת ובחשמלית. זה לא משהו שמוזר לי. אבל לפעמים כשאין לי מצב רוח אני עושה תרגיל מדהים. פעם הבת שלי הייתה איתי ברכבת ונסענו ביחד לתל אביב. בא אליי מישהו, אמר לי 'אתה זה לא הוא?'. אמרתי שלא. הוא שאל 'מה, אתה זה לא פורטיס?' ושוב טענתי שלא, ואולי אנחנו רק דומים. לא היה לי כוח להיכנס איתו לשיחה, כי קלטתי שזה הולך להיות ארוך. התחמקתי מזה מאוד יפה בהכחשה גורפת ובטענה שאני לא פורטיס (צוחק). הבת שלי הייתה מזועזעת, ואחר כך אמרה לי 'אבא, הפעם הגזמת'. אבל אם נחזור שנייה לכסף, אני רוצה להגיד משהו נוראי: אם אתה רוצה להיות מצליח ומפורסם – לא עושים מזה כסף. זה כל העניין. זה דווקא מחיר שאתה אמור לשלם על עצם היותך כזה. אבל אם אתה מתמיד ולא נשבר ומאמין שאתה יכול להגיע עם זה למשהו – אפשר להתפרנס מזה מאוד יפה".
היית קרוב מתישהו למצבי שבירה מהסוג הזה?
"כשהייתי יותר צעיר, עם מינימל קומפקט, אז כן, הייתי רזה מאוד".
מה רזה, הגעתם לפת לחם?
"כן, אתה יודע – אירופה, אין משפחה שתעמוד לצדך. שרדנו את זה בשם המוזיקה. עשינו דיאטה. היינו מעשנים בדלי סיגריות. מן 'הישרדות' כזה".
היום פורטיס, הצעיר הנצחי, כבר בן 54, והוא מודה שבעבר סוגיית הגיל הטרידה אותו יותר, אבל מספר שהיום הוא כבר בשולם עם עצמו. "יהיה רגע שבו אצטרך לצאת לפנסיה ולדוג דגים – אז אני אצא לפנסיה ואדוג דגים", הוא אומר בטון של אין ברירה. "אבין שאת התפקיד שלי כבר עשיתי, אתה מבין? את חתיכת הפאזל הזו בזמן הזה של היסטוריה מסוימת בתרבות הישראלית – כבר נתתי. אין לי שאיפות לאחוז בקרנות המזבח ולצעוק 'אני רוצה להיות שם!'. בטח אתעסק גם בדברים מעניינים אחרים שאני עושה".
אגב, אתה שומע את המוזיקה שלך מהעבר היותר רחוק?
"לא שמעתי הרבה מאוד זמן".
יש לך בכלל את כל הדיסקים והתקליטים בבית?
"לא את כל הדיסקים, אבל אני חושב שאת הרוב יש. הייתה תקופה, כשהייתי צעיר יותר, שמאוד בזתי לתקופה הראשונית של 'פלונטר', אבל הייתי צעיר מכדי לכבד את עצמי, אתה מבין? בגלל שאתה כל הזמן רוצה להיות יותר טוב ממה שהיית. אבל אין מה לעשות, כשמתבגרים יש סוג של תבונה שעוזרת לך להבין טוב יותר תהליכים שעשית וכך אתה מכבד יותר את עצמך. אני די מקיש לפעמים מהתקופה ההיא להיום".
אפרופו השוואות, החיים שלך די התהפכו ב-30 השנים האחרונות. התחתנת, יש לך שני ילדים, אתה גר במושב, נשוי למנכ"לית להקת מחול. די התברגנת, לא?
"כנראה שתמיד הייתי בורגני".
להיות רעב ללחם אי שם באירופה זה בורגני?
"תשמע, שם כשזה קרה הייתי בורגני צעיר שהיה מוכן להילחם על משהו. אגב, אני בורגני לא פר אקסלנס, עובדה שאין לי עדיין רישיון. מה אני יכול לעשות? נולדתי כאן באזור והתחתנתי. אני גר במושב כי אשתי היא בת מושב".
אבל תודה שאורח החיים שלך לא ממש רוקנ'רולי.
"אף פעם לא חייתי כמו רוקיסט. במינימל שנאו אותי על זה, אבל אני אחד שקם בשש בבוקר תמיד, יוצא לשעת ריצה, וישר מתחיל לכתוב. זה מן צורך כפייתי. אני הכי לא רוקנ'רול שיש בעולם. נפלה עליי עבודה שבכלל לא מתאימה לאופי שלי (צוחק), אבל אני מוזיקאי ואני חי עם זה. אגב, גם לא שותה אלכוהול. הטעם עדיין מר לי, כמו אצל ילדים. מה שכן, נשארתי ילדותי, ולפעמים אני עדיין מפדח את הילדים שלי. אני כנראה חיה מוזרה מהבחינה הזו, כי אני לא עונה לאיזה טייפקאסט מסוים של אומן רוק, ובעצם לא לשום טייפקאסט".

(פורסם במקור ראשון, מרץ 2009)

 

עוד בבלוג: ראיון עם עמיר בניון, ביקורת על אלבומו החדש של עובדיה חממה, שאלון אסוציאציות עם שולי רנד, כתבה על פריחת המוזיקה היהודית  וכו'. וגם: אייל גולן, מנחם הורוביץ, שי גולדן, רמי פורטיס, עידן רייכל, מירי מסיקהדניאלה לונדון-דקל, עיתוני הנוער והילדים של פעם, זאב רווח ויהודה ברקן, דויד ברוזה, שבק ס',אריאל זילבר, יואב קוטנר, שלומי שבת, אורנה דץ, הפרסום הסמוי בקלטות הילדיםאיך להיזהר מרמאויות במזון האורגני, המדריך למרואיין המתחיל ועוד המון

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכאל יעקובסון  On 12 במרץ 2009 at 22:23

    אחלה ראיון, מזל שהעלית אותו לכאן, כי אני לא קורא עיתון
    תודה!

  • אסתי  On 12 במרץ 2009 at 22:33

    והנה כמה דברים שהייתי מתה לשאול את פורטיס ואתה שאלת (הבורגנות למשל)
    אז תודה. הנאה גדולה.

  • אייל  On 14 במרץ 2009 at 17:01

    אני שמח שבכל זאת נוכחותי כאן עוזרת במשהו :)
    נהניתי לקרוא, את השאלות וגם את התשובות.

  • רן ארז  On 20 במרץ 2009 at 9:20

    ראיון מעולה תודה רבה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: