ארכיון יומי: 16 במרץ 2009

בין הפרידה לעמבה: ביקורת על אלבומו החדש של אייל גולן

***
אייל גולן – "זה אני" (Play)
ההכרזה של אייל גולן שאלבומו החדש יימכר קודם בסלולר ורק אחרי כמה ימים בחנויות, אינה חדשנית. אבל היא בהחלט מקדמת את ההשתלטות של הסלולר על הפלייליסט הלאומי. היום רובנו מסתכלים בעיקר על מה שנכנס לפלייליסט של גלגלצ, אבל לא רחוק היום בו מצעדי הסלולר, שמספקים תמונת שטח מציאותית (וכלכלית) הרבה יותר מדויקת, יתנו את הטון. ואכן, תסכימו איתי שלעובדה שבן סנוף מוכר פי כמה וכמה רינגטונים מריקי גל יש משקל לא מבוטל. אז כרגע גולן, בחושיו המחודדים, קולט לאן נושבת הרוח, כך שמדובר בהחלטה נבונה מבחינה תדמיתית ועסקית.

 

רק חבל שאי אפשר להרעיף מילים חמות באותה מידה על אלבומו החדש. כי כמעט כמו תמיד אצל גולן בשנים האחרונות, יש כאן תמהיל של שירים טובים – בלדות וגם שירים "שמחים", כמו שקוראים להם בז'אנר – מעורבבים עם להיטי עמבה נמוכים ורדודים. אני מכיר את הדילמה הזו אצל זמרים מזרחיים – בדיוק לפני שבוע שוחחתי עם זמר מאוד ותיק ואהוב בתחום, שהסביר שהוא עצמו אוהב יותר את השירים האיכותיים, אבל הקהל משווע ל"זבל" לדבריו, כך שלא נותרת לו ברירה והוא מקליט גם שירים שאינם ממש לטעמו. אבל מאייל גולן הייתי מצפה לחשיבה קצת יותר אמיצה. בכל זאת, הוא לא איזה זמר צעיר שמחפש תשומת לב ומוכן לייצר גם ג'אנק כדי לעורר עניין, אלא זמר אהוב ונערץ שכבר הגיע לשיאו, ובמילים אחרות – לליגה של קיסריה. מהמקום הבכיר הזה יש לו את הכוח לשנות את התעשייה ולהבריא אותה קצת יותר.
לפני שבועיים, כשנמאס לנו בבית לצפות בדי.וי.די היומולדת של התאומים שלנו, החלטתי להקרין את קלטת בר המצווה שלי ולראות איך הילדים יגיבו לאבא, לסבתא ולסבתא הצעירים. אבל תוך כדי הניסוי האנתרופולוגי המעניין הזה שמעתי את הפסקול שליווה את אותה בר מצווה. פתאום נזכרתי שאז ההיי-לייט היו שירים כמו "כל נדריי", "בגלל הרוח" ושאר קלאסיקות. "איפה השירים האלה?", תהיתי לעצמי ולא הבנתי לאן נעלמו הכותבים. אחר כך הבנתי שהכותבים לא נעלמו. התעוזה נעלמה, למרות שזו בכלל לא תעוזה – עובדה שעד היום שירים כאלה מושמעים וזוכים לאהבה עצומה מהקהל, שלא שוכח אותם גם אחרי קיץ או שניים.
אם נחזור לאייל גולן, בעיה נוספת שלי עם "זה אני" הוא חוסר האמינות שלו. בכל זאת, גולן נמצא אחרי פרידה, והייתי מצפה לקו אחיד באלבום. במקום זה יש ערבוב של בלדות עצובות ומרגשות ("רוצה שתחזרי", "שעת פרידה") לצד שירים רגועים ומהורהרים ("שומרני אל" ובלדת הג'אז "אישה וגם ילדה"), אבל במקביל יש גם שירי גולו-בולו עליזים וקלי דעת שלא ממש מראים שמי ששר אותם פירק חבילה משפחתית לפני דקה וחצי: "מותק של אישה" ("את מותק של אישה, רוצה אותך עכשיו. מותק של אישה, ואני בך מאוהב"), "יפיופה" ("יפיופה, בואי אליי, תני לי נשיקה על השפתיים") ושאר יציאות שהופכות את הדיסק לסוג של קרקס לא אמין.
אבל האם זה מה שימנע מהאלבום הזה להימכר יפה? ממש לא. והאם זה מה שיתחיל להביא לאייל קצת יותר הערכה בקרב הקהלים שהוא עדיין לא הגיע אליהם? (ועם כל הכבוד, יש עדיין לא מעט קהלים שהוא עדיין לא מדבר אליהם) – אני חושש שגם כאן התשובה שלילית. אז נחכה עוד קצת. או הרבה.

 

(פורסם ברייטינג, מרץ 2009)