הבלוג של דודו כהןhttp://www.mako.co.il/spirituality-popular_culture/Article-643527cbe52e021004.htm
ובקשה קטנה – לפני שאתם מתמלאים חרון זעם קדוש – תקראו את הטקסט עד תומו.
****
אתי אנקרי – "בשירי רבי יהודה הלוי" (התו השמיני)
טרנד הפיוטים מתחיל לתפוס כאן יפה, אבל האמת היא שאני פחות מחובר אליו. בדרך כלל הטקסטים כבדים מדי, הביצועים אנמיים מדי, ואם מדובר בפיוטים שמולבשים בעיבודים עתיקים של יוצאי לוב, מרוקו, תוניס או ווטאבר (לא, ווטאבר היא לא שם של מדינה) – אני עוד יותר לא שם. ובכלל, מעדיף הרבה יותר את השירים המקוריים של רנד-חממה-בניון מאשר לחזור בפעם האלף לעוד איזה פיוט נשכח מהאלף הקודם.
אבל כמובן שיש יוצאי דופן, ואחד מהם הוא האלבום החדש של אתי אנקרי. בהאזנות הראשונות הוא אמנם נשמע סגור ומקופל בתוך עצמו. אישי מדי, לא ממש קומוניקטיבי, "מאלץ" את המאזין להתאמץ. אבל כבר בהאזנות הראשונות אפשר לקלוט שיש משהו מאחורי כל זה. שיש ניצן שעומד להיפתח. וזה בניגוד לאלבומים אחרים שלא מלהיבים בשמיעות הראשונות, וגם לא טומנים בתוכם איזושהי התחלה לפריחה מבטיחה יותר בהמשך, עם קצת מאמץ והתמדה.
אז האלבום החדש של אנקרי נפתח עוד ועוד, מגלה טפח ועוד טפח, וכך במקביל לטקסטים הבאמת יפים של רבי יהודה הלוי שוזרת אנקרי את השירה היפה והעדינה שלה, ביחד עם הלחנים הקסומים שלה, ויוצרת את אחד האלבומים הטובים שלה, שכמעט כל שיר בו מצליח לגעת (ובמיוחד "יפה נוף", "אל רפאני" ו"יעירוני רעיוני"). אמנם עדיין חסר לי הפן המקורי שלה – איפה שירים כמו "מלך" ו"אהבה גדולה" שכיכבו באלבום הקודם "מיליונים"? – אבל אם לוקחים בחשבון שהיא עובדת עליו ממש עכשיו, אפשר רק להתמסר לאלבום החדש, המלטף ומלא התבונה, ולחכות גם לחומרים מקוריים משל עצמה.
(פורסם ברייטינג, אפריל 2009)
"שלום חנוך ידוע בקיצוניות שלו בבחירת חומרים… לא מבין אותו. אבל מי אני לעומתו?" (עודד, מגיב מס' 4 בהשמעת הבכורה ל"ג'מייקה" של שלום חנוך, ynet)
התגובה של עודד מסכמת בעיניי את היחס המוזר כלפי שלום חנוך מצד חתכי אוכלוסייה שונים, שמסתכם בשלוש מילים – מי אנחנו לעומתו? אבל אם נודה על האמת, שלום חנוך לא שחרר אלבום ראוי כבר כמה שנים טובות, בלשון המעטה, ואני בהחלט לא חושש לומר את זה מתוך מחשבה של "מי אני לעומתו". אבל משום מה יש לא מעט מעריצים, מבקרי מוזיקה או סתם זוכרי חסד נעורים שלא מוכנים להודות שנכון, אולי פעם היה טוב, אבל שלום לא מספק את הסחורה כבר תקופה ארוכה. ולא רק אני אומר את זה אלא רבים ממעריציו המושבעים לאורך שנים. במיוחד אלה שיש להם אומץ להישיר מבט אל המציאות.
ובכן, אני יודע איך חלק מהקוראים, אתם יודעים מאיזה סוג, יתייחס לביקורת הזו: כפרובוקציה לשמה, כחילול הקודש, כחוסר הבנה משווע במופת של טעם טוב, כהתרסה פריפריאלית בפני האליטה התל אביבית ועוד כל מני קשקושים אחרים. אבל נו, בחייאת. כמו רבים אחרים גם אני חושב ששלום חנוך הפך מיוצר חשוב ליוצר שאיבד את הלחלוחית, הפסיק לרגש והחל לנפק בעיקר חומרים בינוניים. מותר לי, בדיוק כמו שהיה מותר לניב הדס מ"וואלה! תרבות" לכתוב במאמר מאלף על שלום ש"זו אשמתנו שהמלכנו אותו והמשכנו ליצור בצלמו גם כשהפסיק לרגש ולחדש; אשמתנו שהמשכנו לתלות בו תקוות ולהתייחס אליו כקדוש, גם כשהפסיק להיות רלבנטי לחיים שלנו". זה כמובן לא הפריע לרוב הטוקבקיסטים לירות בו חצים עילגים, כמו טוקבקיסט מס' 11, העונה לשם "אורן הוף מבין ברוקנר", שיעץ לו "גש להסתכלות, אולי זה יעזור". אין מה לומר, משהו באובססיביות של מעריצי שלום חנוך קצת מרתיע. ובהזדמנות זאת – למכירה רגבי עפר עליהם דרך שלום ב-76'. לרציניים בלבד.
ובכן, הבנתם נכון: שלום חנוך עדיין לא משחזר את ימיו הגדולים, וגם אלבומו החדש, "שלום חנוך", סובל מהבנאליזציה של הסטנדרטיזציה. האם יכול להיות שהאהבה ללא תנאים כלפיו גרמה לסטנדרטים שלו לצנוח אל מקום בינוני כל כך? לא יודע, אבל בכל מקרה, קשה לומר שמדובר באלבום טוב, וקשה לומר שאם על עטיפתו היה מתנוסס שם אחר הוא היה זוכה למאית מהיחס שהוא מקבל. אפשר רק להביט אל הסינגל הראשון מתוכו, "פתוחים לאהבה" הבינוני, שמנסה להתרומם באמצעות מקצב תופים מונוטוני מתיש, כדי להבין שזה לא זה. גם שאר שירי האלבום לא מתרוממים הרבה מעבר. היינו מתחילים לעבור אחד-אחד אם לא היינו חוששים שהמילה "אפור", על הטיותיה השונות, תחזור כאן יותר מדי פעמים.
עם זאת, בואו ניקח צעד אחד אחורה: לא מדובר באלבום גרוע, אלא סתם באוסף של בינוניות מעיקה ועייפה. יש בו הבלחות טובות ומשמעותיות פה ושם, יש את הטקסטים המצוינים בחלקם ("אומרת לי לעד", למשל). אבל הלחנים הסתמיים והעיבוד האפרורי ברוב השירים מגמדים את הכל, והופכים את "שלום חנוך" לצל קלוש וחיוור של האומן ההוא מהאגדות.
(פורסם ברייטינג, אפריל 2009)
עוד באתר: ביקורות על האלבומים החדשים של עובדיה חממה, אריק ברמן, אייל גולן, עמיר לב, רמי קליינשטיין ועוד, וגם ראיון עם רמי פורטיס
אני יושב מול הדיסק השביעי של עובדיה חממה, ופוזל לעבר מדף הדיסקים החדשים. פתאום ההשוואה הופכת בוטה יותר. כי אם חממה החדש הוא ארוחת בשרים מפוארת במסעדה בעלת שם עולמי, חלק מאלבומי המיינסטרים שיצאו בזמן האחרון נראים לעומתו כמו סוכריות קופצות או סתם עדשים – מתוקים ומהנים, אבל חסרי ערך תזונתי. מנגד חממה לוקח את המילה מוזיקה, שבשנים האחרונות מידרדרת עוד יותר למקומות של ביזנס, רינגטונים, קליפים פיראטיים ב-Flix וחתונות, ומזכיר לנו שלמרות שכבר התרגלנו לסוכריות הקופצות (שגם הן מתאימות כמובן ברגעים מסוימים ומספקות צרכים מסוימים) – יש גם את הדבר האמיתי, מוזיקה שנחצבת מתוך הנשמה, שנכתבת בדם הלב. מוזיקה.
"כשהנשמה מאירה" הוא אלבום רוחני אך לחלוטין לא ניו-אייג'י. כל שיר כאן הוא פנינה של ממש, וכמובן שחממה לא מוותר על ההזדמנות לספר על כל שיר בחוברת המצורפת. האפקט המיידי הוא שהטקסטים המרתקים שלו מעניקים לדיסק כולו ממד אחר לגמרי. פתאום ברור בדיוק מה נולד ממה, איך דברים נוצרו, והעומק שיש מאחוריהם רק מגביר את האהבה ליצירה. כך למשל אפשר לפגוש ב"הבט משמיים וראה" – שיר שנשמר בלבו של ניצול השואה דוד פרידמן עוד בתקופת השואה, עד שהוא העביר את הלחן הגנוז לחממה, שחולל בו פלאות (כולל הופעות אורח של פרידמן עצמו ושל שולי רנד); או "אירופה", המשלב טקסט של חממה עם אחד עתיק יותר של ברל כצלנסון מ-1936 (כולל אירוח של שלומי שבן וגד אלבז); או "אם אשכחך ירושלים" שנולד מתוך סיפור מרתק (ומבוצע כאן ביחד עם ארז לב ארי); או "העולם נקרע" (עם חמי רודנר) שיצא לרדיו במהלך "עופרת יצוקה" בעזה; או "אל נא רפא נא לה" שנכתב בעקבות סיפור החלמת נכדתו של המקובל דוד בצרי, ונחתם בצעקותיו הקוראות של הסב הנושאות את שם השיר (אגב, ניתן להוריד אותו בחינם מאתרו הרשמי של חממה, hamama.co.il) וכן הלאה. כל שיר כאן הוא סיפור, כמעט כל שיר מלווה בהפקה מושקעת, לרוב אפילו מתוזמרת, שמזכירה שוב עד כמה מוזיקה יכולה להיות מורכבת. וכל שיר כאן הוא יצירת אומנות של ממש. יש כאן גם שני שירים מאלבומו השלישי של חממה, "אפקט החממה" (2002), שמקבלים כאן לבוש חדש. "אנא אלי", שביצעה במקור הזמרת הנהדרת (והלא מספיק מוכרת) בטי רפאל, הפך ל"תפילתי" בביצוע מקהלתי, כולל ברי סחרוף, ו"אל תוותר", גם הוא בביצוע רפאל במקור, הפך ל"ספינתי". הלחן נגנז, ובמקומו חממה מקריא את הטקסט. המילים מקבלות משמעות חזקה יותר, אבל האמת היא שהלחן ההוא היה כל כך טוב, שפשוט חבל עליו.
החלק הפחות משמח ב"הנשמה מאירה" הוא העובדה שהפעם הרדיו לא ממש פורס שטיח אדום בפני חממה כפי שעשה עם "אנא בכוח" – הפיוט שהכניס אותו, לראשונה בחייו, לתודעה ולפלייליסט הלאומי. ברור שזה חבל, כי ככה הקהל שנחשף ל"אנא בכוח" ורץ לקנות את האלבום המלא, "שמיים וארץ", לא ממש מודע עכשיו לקיומו של הדיסק החדש. אבל מצד שני קשה לומר שאני לא מבין את העורכים ברדיו: השירים ב"כשהנשמה מאירה" מורכבים מדי, מופקים מדי, בעלי תוקף גדול יותר כמכלול ולא כשירים בודדים. אבל זה לא אומר שאתם צריכים לפספס את הדיסק הזה, במיוחד אם גם לכם יש תחושה שבתקופה האחרונה בלעתם יותר מדי סוכריות קופצות.
***** עובדיה חממה – "כשהנשמה מאירה" (אן.אם.סי)
(פורסם ברייטינג, אפריל 2009)
עוד בבלוג: ראיון עם עמיר בניון, שאלון אסוציאציות עם שולי רנד, כתבה על פריחת המוזיקה היהודית, וגם: שי גולדן, רמי פורטיס, עיתוני הנוער והילדים של פעם, זאב רווח ויהודה ברקן, הפרסום הסמוי בקלטות הילדים, המדריך למרואיין המתחיל ועוד המון
זהו, לקובי פרץ נמאס לשחרר אלבומים שלמים. כל פעם מחדש הוא נכנס לתקופה מלחיצה, מסתגר באולפן, שובר את הראש מה הקהל יעדיף, והחמור מכל – מוציא סכומים גבוהים תמורת התענוג להקליט 11 שירים, שבמקרה הטוב רק שניים־שלושה מהם ילהטו בחתונות, במצעדי הסלולר וברדיו ועל הדרך אולי גם יחזירו את ההשקעה. לכל השאר, שלא ייצאו כסינגלים, צפוי גורל קבוע מראש: הם יישכחו, לא יזכו ליחס חם גם אם יהיו הכי טובים בעולם, וכעבור תקופה קצרה יהפכו למשהו שרק המעריצים האדוקים מכירים, וגם זה לא בטוח. כשאתה רוצה ליצור אלבומי קונספט זה אולי מתאים, אבל כשהשאיפה היא לנפק להיט ועוד להיט – עומס השירים באלבום אחד מתאים הרבה פחות.
בחודש האחרון נדמה שלחלקים גדולים מתעשיית המוזיקה הישראלית מתחיל ליפול האסימון, למרות שבעידן הסלולר המטבע עם החור הפך לפריט פחות רלוונטי. כך אפשר לראות שג'ירפות משחררים סינגל ("מונוגמיה") סתם ככה בשביל הכיף ולא כדי לקדם אלבום.
אביב גפן עשה זאת לאחרונה עם "אור קטן", שיצא מהאולפן ללא שום אלבום ברקע. זהבה בן משחררת מדי כמה חודשים סינגל חדש בלי להיכנס לסרט של הפקת דיסק שלם, וגם חיים משה עושה את אותו הדבר, מתוך הבנה שעלה על נוסחה הרבה יותר מתאימה עבורו.
איגי דיין שחרר סינגל כפול בחודש האחרון וסיפר ל"רייטינג" ש"הכוונה שלי היא להוציא שירים בודדים בכל פעם שאהיה מרוצה מאחד מהם". גם ארקדי דוכין מתלהב מהרעיון, כפי שסיפר למנהל תחום המוזיקה בסלקום. ואפרופו סלקום, למרות ההשקעה בתיסלם 2.0 המצוירת, הלהקה ממש לא מתכננת לשחרר דיסק מלא. כי שוב, למה לעבוד קשה כשממילא השירים הבודדים עושים את העבודה כמו שצריך?
גלעד כהנא עדיין חושב במונחים של אלבומים, לדבריו, אבל מודה שבזמן האחרון הוא חושב גם על אמצעים אחרים. "התרגלנו לשיטה של אלבומים כי זה מסכם תקופות בחיים. עברת תהליך, והאלבום מסכם את התקופה הזאת", הוא אומר. "עם זאת, לפעמים פורמט התקליטים מאולץ – יש שני שירים טובים ועשרה שלא ממש קשורים, אבל היו חייבים לשים את העשרה כדי למלא דיסק. לכן היום הסינגל הוא הדבר המוביל. מבכים את העובדה שהסינגל גורם לאמנים ליצור יותר להיטים, אבל יש משהו נורא כיפי בלהקליט שיר ולהעיף אותו מיד. יש משהו מאוד מתסכל בדיליי שיש מרגע כתיבת אלבום ועד שהוא יוצא לחנויות. לפעמים אמן מקליט אלבום פרידה מאשתו, אבל הדיסק יוצא לחנויות כשכבר יש לו ילדה מהאישה החדשה שלו. סינגל נותן לך אפשרות לשלוף ולירות ללא עיכוב עצום שכזה. אנחנו בתקופת מעבר, אין ספק. יש הרבה בכיינים, כי תמיד בתקופות מעבר יש הרבה אנשים שמבכים את מותו של המדיום הקודם. להגיד שפעם היה טוב יותר זה סוג של הזדקנות".
מה זה אומר מבחינתך ומבחינת ג'ירפות לגבי ההמשך?
"'מונוגמיה' ו'I'm Burning Up' היו שירים שיצאו ותפסו, ויכול להיות שהם בכלל לא ייכללו באלבום הבא שלנו. זה נתן חיים להופעה, משהו רענן. אחד הדברים החשובים להרכב זה לשמור על תחושה של תנועה, ואת זה אפשר לעשות כשמשחררים סינגלים לאו דווקא כחלק מקידום אלבום".
שלא תבינו לא נכון: למרות הכל, כמעט אף אמן לא מוכן לוותר על פורמט האלבום, כך שזו לא כתבה על מות האלבום, אלא על תחיית הסינגל. בשורה התחתונה נראה שהסינגל הבודד דחק את מעמד האלבום, או לפחות נמצא בדרך לשם. זה עדיין לא קורה אצל כולם, אבל מדובר בתהליך. יותר ויותר זמרים מרגישים צורך לסנכרן את עצמם לשינויים התכופים בשוק המוזיקה, צמאים ללהיטים ולהכנסות מהם ומבינים שמאלבום לא תצמח להם הישועה הכלכלית. בכלל, מי רוצה לצאת פראייר ולהמשיך להקליט אלבומים שלמים בהשקעה מטורפת כשהסיכויים להחזרת ההשקעה כל כך מזעריים.
ובכל זאת, יש מי שפחות מתלהב מהתופעה. זאב נחמה, למשל. "זה הרבה יותר גרוע ממה שאתה חושב", הוא תוקף. "התעשייה השאירה אנשים במצב של אין ברירה. בגלל ההורדות באינטרנט כמעט לא רלוונטי היום להקליט אלבומים שלמים. יש הרבה מאוד אמנים, בעיקר בתחום הים־תיכוני, שמעניין אותם בעיקר שיר חזק שעובד בהורדות ובסלולר. אני אישית בהחלט מצר על המגמה הזו. לדעתי יש עדיין מקום לאלבומים, שמציגים אמן בשלמותו. לבנות קריירה על שירים בודדים זה בעייתי".
עד כמה התופעה הזו רחבה?
"אני שומע מהרבה זמרים שהם מחפשים להיטים ולא אלבומים שלמים. אני לא יכול לנקוב בשמות, אבל זה בעיקר בתעשייה הים־תיכונית, כולל מפיקים ומנהלים אישיים שמסתכלים רק על הרווח הכספי. בתעשייה הגדולה והממוסדת אנשים עדיין נמצאים בשאיפה להוציא אלבומים, אבל הנתונים שקיימים היום מקשים מאוד לעשות את זה, לכן גם שם יש זליגה לכיוון הזה. זמרים מבצעים חושבים במושגים אחרים. מה שמעניין אותם היום זה לא פלייליסט גלגלצ, אלא בעיקר מצעדי הרינגטונים".
אחת הזמרות הבולטות בתחום הסינגלים היא זהבה בן. מאז 2008 היא שחררה לא פחות משבעה, שלא כחלק מאלבום חדש: "שישי לפני הערב", "המלך", "מאושרת", "משתולל בי געגוע", "התקווה", "בת 60" ו"פרחים בצבע זית". ומה עם אלבום? לא כרגע. "הסינגלים לא יצאו למטרת אלבום, אלא כדי להשאיר את זהבה בתודעה, לקדם הופעות ולחדור לסלולר", מודה איש יחסי הציבור שלה, אלון אמיר. "ייתכן שחלק מהשירים ייאספו לכדי אלבום, אבל האלבום הוא כבר לא המיין אישיו. הוא כבר לא הדבר המרכזי בקריירה של אמן".
איך בעצם החלטתם להעביר את הקריירה שלה לנתיב שיש בו משקל רב יותר לסינגלים?
"אחרי שהוצאנו את האלבום ונגמרו הסינגלים מתוכו, הבנו שאי אפשר לחכות שנה־שנתיים עד שהיא תאסוף עוד 12 שירים לאלבום. לקהל יש זיכרון קצר, ואין לכל הזמרים את הפריבילגיה לעבוד באולפן במשך שנתיים ולהיעלם. היינו חייבים להמשיך את המומנטום שצברנו איתה אחרי שהיא כבר יצאה מהמצב המאוד רעוע שהיא היתה בו. הבנו שצריכים להוציא סינגל כל חודשיים־שלושה כדי לשמר את המומנטום".
ואיך אתה מסכם את המהלך, באמת עדיף ללכת על שירים בודדים?
"יש שירים שהצלחנו איתם אפילו מעבר למצופה, כמו 'פרחים של זית', שהוצאנו במלחמה. שירים אחרים עבדו יפה מאוד בסלולר והעניקו לה תשומת לב, וזו בעצם היתה המטרה".
ומה עם אלבום?
"זה לא משהו שעובדים עליו כרגע, אבל אני מניח שבסופו של דבר הסינגלים ייאספו לאלבום. זה יהיה בעיקר עבור כתבות בעיתונות, נוכחות בתקשורת וכו'. המדיה עדיין לא הפנימה שחוקי המשחק השתנו, ושלא צריכים לחכות לאלבום כדי לעשות ספיישל לאמן ברדיו או כדי לראיין אותו לעיתון".
סולן להקת מיוז, מתיו בלמי, סיפר לפני שנה בעיתונות הבריטית שהכיוון של הלהקה המצליחה הוא לשחרר סינגלים מדי חודשיים, "ואז, אחת לכמה שנים, להוציא 11 רצועות תחת השם 'המיטב' – וזה יהיה האלבום". אמנם מאז נודע שהלהקה עובדת על אלבום חדש, שייצא כנראה במהלך השנה הקרובה, אבל הרעיון, שמדליק כל כך הרבה אמנים, נותר תלוי באוויר.
גם מושיק עפיה מצטרף לחגיגה. לפני שנה הוא התראיין לאתר Mooma וסיפר על התפיסה החדשה: "עד לפני כמה שנים אני והיחצנית שלי עוד עשינו ישיבות האזנה, בחרנו סינגלים, מה ראשון ומה שני ושלישי, ואז הוצאנו אלבום שלם. ירדתי מזה. אני רוצה להוציא כל חודשיים בערך שיר חדש, לשמור על נוכחות ועל קשר עם הקהל, להוציא אותם בצורה הכי מכובדת ומקצועית. אחרי שבעה או שמונה סינגלים נוציא את כולם באלבום, במארז מסודר".
ולא רק הצעירים בקטע. גם חיים משה אימץ לא מזמן את האג'נדה. "למה לעבוד קשה על אלבום שלם?", הוא אומר, "מעכשיו אני מכוון בעיקר לסינגלים. הרי ממילא רק אותם זוכרים". המנהל האישי שלו, אדיר שלום, ניאות להרחיב. "האסטרטגיה החדשה שלי עם חיים משה היא להוציא לו סינגל כל חודשיים בממוצע", הוא מכריז. "לפעמים אתה בא ומשקיע באלבום 200־300 אלף, וברור לך מראש שאלבומים לא מוכרים היום. אבל זה גם לא טוב. נגיד שעכשיו יש לחיים להיט ענק. אנשים ילכו לחנויות ויבקשו לקנות אותו, הם לא יוכלו. כמו כשרז חדד הוציא את 'תודה לך'. היה ביקוש, אבל לא היה דיסק בחנויות".
התופעה לא ייחודית לתעשייה המזרחית. גם ריקי גל חשבה על הרעיון כבר לפני שלוש שנים, לדבריה. זה לא מנע ממנה לשחרר לאחרונה את אלבומה "רואים את השנים". "אני הולכת עם הזרם", היא מסבירה. "כשהתחלתי להקליט היו תקליטים, אבל דברים משתנים. אין לי ספק שהיום אנחנו על קו תפר של שינוי. כנראה הפורמט של האלבום המלא פחות עובד".
ובמילים אחרות, יש מצב שהאלבום הנוכחי הוא האחרון שלך בפורמט הזה?
"אני לא יודעת בוודאות, אבל יש לי הרגשה שכן. בתבנית הזו – זה כנראה נגמר".
לקובי שמעוני, סאבלימינל, יש מושג הרבה יותר ודאי בנושא המעבר לעולם של סינגלים. למעשה, הוא נחשב לסינגולר מתקדם – בארבע השנים האחרונות שחרר לפחות עשרה כאלה שלא מצאו את עצמם באלבום, בהם "יותר מזה אנחנו לא צריכים", "אדון עולם עד מתי", "אתה חזק", "בת 60", "הלוואי" ו"פספסת". עכשיו הוא עמל על איסופם לאלבום כפול שיכלול גם שירים חדשים. "החשיבות של זהות הזמר הולכת ויורדת. היא לא נעלמת, אבל יורדת משמעותית", אומר שמעוני על התופעה, שנובעת לדעתו גם מהגלובליזציה. "אם הנוער היום מחפש את השיר שבפזמון שלו שרים 'בלה בלה בלה', הוא נכנס לאינטרנט, כותב 'בלה בלה בלה', מוצא ומוריד, ולא משנה בכלל באיזו מדינה הוקלט השיר. הוא יודע מי האמן הרבה פחות מבעבר, ולכן פחות יחפש שירים נוספים שלו. זה נובע מכך שהקונספט המכירתי של הניו־מדיה הפך ל־On Demand. ככה אתה יודע מראש מה אתה רוצה, ופחות משנה לך מי הזמר, מה האלבום וכן הלאה".
אבל?
"אם התכנון שלך בחיים הוא להיות זמר של שיר אחד – הצלחת. אבל אם אתה רוצה שגם יכירו אותך בתור זמר – צריך להשקיע הרבה יותר. כשיש סריה של שירים שהצליחו כל כך בגדול, אותו ילד או לקוח אומר 'רגע, יש לי את 'בלה בלה בלה' של הבחור הזה, ויש לי עוד שיר שלו. אז בוא נחפש עוד שירים שלו'. אני טוען שאם קונספט האלבום ייעלם – כולנו נפסיד מזה, ובגדול. השירים שיש להם פוטנציאל להיות להיטים הם בעיקר לפי נוסחאות מסוימות – מנגינה דביקה ופזמון קליט, והשיר לא יכול להיות קיצוני עם מסר נוקב ובוטה מדי. זה חייב לעמוד בסטנדרטים של להיט. אם מתרכזים רק שם – מפסידים את כל היופי המורכב שבמוזיקה. הדברים שאני הכי הכי אוהב, כולל של עצמי, הם הקיצוניים. שיר שלי של שש דקות, בלי פזמון, לא יושמע ברדיו, אבל יהיה לו מקום באלבום. לכן מה שקורה זה שהמוזיקה עצמה נהיית הרבה יותר רדודה היום, כי כולם רוצים את הלהיט המטורף שכל הילדים ישירו את ה'בלה בלה בלה' שלו, אבל איפה העומק, האג'נדה, האמנות?"
יגידו לך "מי שמדבר".
"בטח שאני חלק מזה. אבל אני מצליח לייצר כל כך הרבה להיטים, ולכן אנשים רוצים לבדוק את השירים המורכבים של סאבלימינל ולצלול לתוך האלבומים".
בהמשך מצביע שמעוני על בעיה נוספת שמביא איתו עולם הסינגלים: ויתור על איכות הסאונד – הרי ממילא מדובר בסינגלים שמושמעים בנגן ה־3MP, בסלולר או במחשב. "היום רוב העולם שומע מוזיקה דרך הרמקולים של המחשב או ברמקולים המצחיקים של הסטריאו", מסביר שמעוני. "ואם השיר בעל הסאונד המדהים שעשית מושמע בסאונד מעפן של לפטופ, זה לא שווה הרבה. הרבה אמנים פחות משקיעים בסאונד, כי דרך הרמקולים הקטנים אתה לא יכול להבדיל אם אלה 300 כינורות אמיתיים או משהו אלקטרוני. גם ככה ממילא הכל נשמע כמו זמזום כזה".
אמן בכיר אחר, שהעדיף לדבר שלא לייחוס, נשמע הרבה פחות מתון כלפי הסינגליזציה. "זמרים שכחו למה הם כאן", הוא אומר בתקיפות. "אני לא אומר שכולנו צריכים להיות רעבים ללחם ולהתנתק לגמרי מהשיקולים הכלכליים, אבל מה שקורה היום זה טירוף. המון אמנים ומנהלים אישיים, בייחוד במיינסטרים, חושבים רק איך לדפוק את המערכת ולעשות קופה מאיזה להיט מטומטם. פעם הם עוד היו מחביאים שירים יותר איכותיים בתוך האלבומים שלהם, אבל אם עכשיו הם מוותרים על זה והולכים יותר ויותר על שירים בודדים במטרה שיהפכו ללהיטים – הם פשוט מכרו את נשמתם לשטן".
גם אנשי יחסי הציבור קולטים את הלך הרוח ומשתדלים לזרום איתו. "בטח שיש בזה היגיון", מסכימה היחצנית מורן פז. "פעם היו חוקים נורא ברורים. בעצם כל הפורמט העסקי־כלכלי השתנה. בארץ מרגישים את זה בייחוד בתחום הלועזי, כי כאן נמכרים בעיקר דיסקים ישראליים. היום פחות חשוב לקדם אלבום ויותר חשוב לקדם להיט כדי שיהיה לך רינגטון לוהט. התופעה פחות רלוונטית אצל אמנים כמו נעם רותם, לדוגמה, שאצלם זו אמנות נטו".
את רואה אמנים אחרים שאת מייצגת, כמו עלמה זהר למשל, מתמסרים לרעיון הסינגלים?
"נראה לי שהאמנים זורמים עם זה. הם מבינים שהתעשייה השתנתה ולא מתנגדים לכך. עובדה גם שמספר הסינגלים שיוצאים לרדיו מדי שבוע עלה פלאים בשנים האחרונות".
גורם בכיר באחת מחברות התקליטים הגדולות מספר שגם בתעשייה הממוסדת מודעים לתהליך ולא מתכוונים להישאר מאחור. "אנחנו מבינים שהשוק משתנה. אבל זה לא משהו מיידי", הוא אומר. "אנחנו בעד גם כי זה חוסך עלויות. מאסטר של אלבום עולה בממוצע כ־40־50 אלף דולר, שיר עולה 3,000 דולר. כששוק המוזיקה ייקלע למצוקה קשה יותר, אני מניח שיהיו הרבה יותר ריליסים בצורת סינגלים ולא בצורת אלבומים".
כלומר, אולי זה יהיה אילוץ כלכלי של חברות התקליטים.
"בהחלט. יש היום דיסקים שנמכרים ב־40 אלף עותקים, אבל מכירה של כמה אלפי עותקים לא מכסה את ההשקעה. אם אתה לא עובר את המכירות של ה־10־15 אלף עותקים, אתה פשוט לא מכסה את המאסטר. נושא הסינגלים במקום האלבומים עובר בראש, ויכול להיות שניישם אותו עם כמה אמנים ספציפיים, אבל אין עדיין משהו קונקרטי. זו מחשבה כלכלית נכונה. יש אמנים ששווה להוציא להם אלבומים, ויש אמנים ששווה להוציא להם סינגלים".
התחזקות הסינגלים, למי שלא הבין עד עכשיו, נובעת משלושה כוחות שוק עיקריים: הסלולר, האינטרנט והפלייליסט. וכן, גם בגלגלצ מודעים למקומם בתהליך המעניין הזה. "ממילא חלק ניכר מרוכשי האלבומים מעביר אותם בסופו של דבר לאייפוד, ואז זה אפילו יוצר עבודה כפולה של המרות והעברות", אומר עומר בן רובי, סגן מפקדת גלגלצ. "התוצאה היא שהיקף מכירות האלבומים בעולם ואצלנו מוסיף להידרדר, ואילו מכירת שירים בסלולר היא עסק שמגלגל הרבה כסף. המסקנה היא שהשירים הבודדים דווקא שווים את הכסף ויכולים להחזיר לאמן את ההשקעה, לעומת האלבום המלא. לנו, אלה שעברו את גיל 25־30, כואב הלב על מה שנראה כהיעלמות הדיסק, אבל הילדים שנולדו באזור שנת 2000 לא מבינים את הנוסטלגיה הזו. בעתיד אולי יתעורר מחדש הרצון של צרכני המוזיקה להתעמק ולרכוש לא רק שיר אחד של האמן אלא כמה וכמה שירים חדשים שלו, בדיוק כמו 'פעם' בימי הדיסקים והתקליטים. ההיסטוריה הרי חוזרת על עצמה, רק הפורמטים משתנים".
היה אפשר לסמן את מהפכת האינטרנט כטריגר מרכזי, אם רק היה קם כאן אייטיונס מקומי ורוב ההורדות היו מתבצעות בתשלום (אולי). אבל בארץ זה לא ממש עבד, ולמרות שהיום NMC וסלקום מאפשרות להוריד קובצי 3MP בודדים למחשב, נראה שרוב הקהל שמוריד מהאינטרנט כבר התרגל לעשות את זה באופן לא חוקי. למרות זאת, כשהגיע הסלולר והסדיר את נושא התשלום – התעשייה הריחה את הדם והתעוררה. שלל אמנים החלו לשתף פעולה עם חברות הסלולר, והן בחלקן מיהרו להכריז שהן סוג של חברות תקליטים (למרות שבפועל הן ממלאות פונקציות מצומצמות בהרבה). כך רשם לו פורמט הסינגל עוד ניצחון, כי נפתח לו אפיק נוסף להכנסות, ובמסגרתו פורמט האלבום הפך עוד יותר ללא רלוונטי.
אהוד בשקין, מנהל מחלקת המוזיקה של סלקום, חושב שהתופעה החלה בתרבות המצעדים ועכשיו מגיעה לשיאה בעקבות הפלטפורמה הסלולרית. "איך האמנים יכולים להיות לא מרוצים מזה?", הוא תוהה. "אם הם רצו לעשות את זה פעם – זה לא היה אפשרי טכנית. דיברתי לאחרונה עם ארקדי דוכין, והוא עצמו ציין שלפעמים זה הגביל אותו. אם הוא רצה נניח לכתוב על הלך רוח, על מלחמה או על המצב הכלכלי – לא היתה לו דרך להוציא את זה. זה פשוט צורך בסיסי של האמנים".
מה יקדם את התופעה?
"אני מאמין שבהמשך אלבומים יהיו מיועדים רק לאספנים. בכלל, ברגע שחברות אחרות ימשיכו בדרכה של סלקום – פלאפון, אורנג' ו-ynet כבר נמצאות בדרך לשם – ויאפשרו להוריד שירים למחשב, התופעה הזו תתקדם למקומות שעוד לא הכרנו. אין סיבה שלא. קח למשל את KNOB – חבר'ה סופר־מוכשרים שהצליחו גם מחוץ לישראל. הדיסק שלהם לא נמכר כמו שהם היו רוצים, אבל הסינגלים רצו חזק בסלולר. אולי לא היה כדאי בכלל לשחרר דיסק. אגב, גם תיסלם 2.0 לא מתכננים בכלל להוציא דיסק. הכל שם מבוסס על סינגלים בלבד".
מתברר שגם אמנים שלא מחפשים להשחיל להיט למצעדי הסלולר מתחילים להתאהב ברעיון הסינגלים. קחו למשל את עמיר בניון. בשנים האחרונות הוא שחרר לפחות 11 שירים לאינטרנט או לסלולר ללא קשר לאלבום כלשהו: "בחייאת", "בלדה לביישן", "ריבונו של עולם", "התקווה", "גבורה", "אל תדאג/ועפנו", "עד דלא ידע", "ניגון פשוט לאריאל", "תפילה לעני", "יגדל אלוקים חי", "שמעתי שמעך", ובטח פספסנו עוד כמה.
"אני כותב, ברוך השם, די הרבה", אומר בניון. "יש לי שירים שאני כל כך אוהב אותם וכל כך מחובר אליהם – אבל פשוט אין לי מה לעשות איתם, כי הרי אי אפשר להכניס 30 שירים לאלבום. לכן בשנים האחרונות יש עוד דרכים שבאמצעותן האמנים יכולים להביא לידי ביטוי את המוזיקה שלהם. אי אפשר להוציא דיסק או שיר רק כדי לקדם את ההופעות, צריך להיות להם ערך בפני עצמו".
ניסיון מסוג חדש עבור בניון, הסינגל "אל תדאג/ועפנו", יצא בסלולר בלבד בשבוע שעבר. כמו שאתם מבינים, לא מדובר בשיר ששייך לאלבום צפוי, ודרך הניסיון להפיץ את השיר רק באמצעות הניו־מדיה בניון מעוניין להבין את רזי הסלולר.
"זה ניסיון ללמוד מה זה אומר, ניסיון להביא לידי ביטוי שירים נוספים בהופעות ולגרום לאיזו התפתחות אמנותית. אם זה ערוץ נוסף שאפשר להתבטא דרכו – יהיה אפשר לעשות הרבה דברים ולא לחכות דווקא לאלבומים", מסביר בניון. "צריך לצאת מהשטאנץ של אלבומים, אפילו מהשטאנץ של סינגלים. צריך פשוט ליצור. אם בנאדם חלם משהו בלילה והוא רוצה לעשות מזה יצירה – הוא צריך את הכלי להעביר את זה הלאה. לא לחכות לישיבות פלייליסטים ולא יודע מה, אלא להתנהג פתוח. ואז באמת תהיה בחירה אמיתית לקהל. הלוואי שהסלולר יצדיק את עצמו במובן הזה, למרות שיש גם בעיות אחרות. אני לדוגמה שומע מחלק מהאנשים שהם לא אוהבים לשמוע שירים דרך הסלולר. אולי עם ההתקדמות הטכנולוגית גם זה יסתדר בסוף".
(פורסם ברייטינג, מרץ 2009)
***
בללי, רביץ, רביקוביץ' – "בללי רביץ רביקוביץ'" (הליקון)
מפגש בין שירי משוררים למוזיקה מולחנת יכול לייצר לפעמים פגישה מלבבת, ויכול לפעמים להיות תאונה חזיתית הרת אסון. הבעייתיות, כמו גם פוטנציאל הקסם, ברורים. מצד אחד זה יכול לצאת בעייתי בגלל שחלק גדול מהטקסטים לא נכתבו במקור להלחנה, והפיכתם לשיר של ממש עלולה לאנוס אותם להיות מה שהם לא, מה גם שבחלק מהמקרים מדובר בטקסטים דידקטיים שפשוט לא נשמעים טוב כשיר מוקלט. אבל מאידך ברור שמפגשים כאלה יכולים ליצור מפץ גדול מרגש ואיכותי – בכל זאת, מדובר בטקסטים אחרים, בעלי משקל סגולי לא מבוטל, שבמפגש עם הלחן הנכון, המבצע הנכון והשיק הנכון – יוכלו לחולל שמות גם במימד אחר. ולא חסרות דוגמאות לכאן או לכאן. האחרונה, שימו לב, היא "האם יש משהו בינינו" הנהדר של גלית פלורנץ, המצורף לספרה של עדנה בוכמן בעל אותו שם. עונג צרוף.
האלבום המשותף של אבי בללי ויהודית רביץ (למרות שהוא יותר של בללי מכל אספקט) נמצא איפשהו על קו התפר שבין לבין. יש בו שירים נהדרים שיוצרים סינתזה מצוינת בין הטקסטים של רביקוביץ' לבין המוזיקה שהלבישו עליהם בללי ורביץ – "מחבואים", "החלון", "מיקי היקר" – אבל לפעמים הלבוש המוזיקלי לא התאים כמו כפפה לטקסטים השונים והרבגוניים של המשוררת המנוחה. ואז השילוב לא נשמע טבעי. לכן התוצאה בחלק מהשירים נשמעת דידקטית מדי, כשאין מספיק צבע שיכול לתרום לחלוחית לביצועים שנשמעים בחלקם יבשים כמו עוגייה מזרחית שעמדה בשמש יומיים. מצד שני, המזל הוא שבללי ידע מה הוא עושה כשצירף את יהודית רביץ לפרויקט – בעזרתה העוגייה מחליקה הרבה יותר מהר בגרון.
**
עידן יניב – "על הרחבה" (הד ארצי)
עידן יניב בשיאו, ועידן יניב בקנטים בו זמנית – השאלה מאיפה אתם מסתכלים על זה. בעולם הלהיטים יניב לוהט לגמרי עכשיו. אחרי סינגל אחד בלבד, "מה עם אהבה?", הוא כבר משחרר את אלבומו השלישי מבלי לחשוש יותר מדי. ואכן, אין לו יותר מדי ממה לחשוש ברמה הלהיטית: כל אחד מ-11 השירים שנמצאים כאן (לא כולל אינטרו אחד) הוא להיט פוטנציאלי מובהק. למעשה, יניב יכול להפסיק להוציא אלבומים עד להודעה חדשה, ופשוט לשחרר מדי חודשיים-שלושה שיר אחר מהאלבום. כן, עד כדי כך.
אבל מצד שני אם אתם מחפשים קצת אומנות, אמירה או סתם איכות מוזיקלית מפתיעה – עידן יניב נמצא במקום הרבה פחות טוב. דווקא אחרי שהוא הקליט את שיר הנשמה "שלום עליכם" עם הקינדרלך, ואפילו הצהיר שהוא שוקל הקלטת דיסק שלם איתם, בא "על הרחבה" וזורק אותו, בדיוק כמו בעטיפה הפוטושופית-מדי, במקום הרבה יותר שטחי. כמובן שפופ, במיוחד בשבילי, היא לא מילה גסה, אבל יש פופ איכותי של הפט שופ בויז (הדיסק החדש שלהם נהדר, אגב), יש פופ ביניים כמו שעידן יניב עשה עד עכשיו, ויש פופ מזיע, רינגטוני ומתאמץ מדי, כמו הדיסק החדש שלו. אין לי שום דבר נגד רינגטונים – רבים מחבריי הטובים אוכלים אותם לארוחת בוקר – אבל כשהם הופכים למהות, לתכלית הכל, ומשתלטים על המוזיקה עצמה – כאן מתחילה הבעיה.
עם הפאזה החדשה הזו מיועד יניב לבסס את מעמדו ככוכב רינגטונים, כזמר פסטיגלים וכמופיע קבוע בשער "מעריב לנוער". אם זה נוח לו, והוא חי בשלום עם טקסטים כמו "איך עוד שנה נה נה עוברת, כך שוב היום הזה כבר בא, והמתנה נה נה נה עטופה לה כבר בסרט, יש מסיבה יהיה סבבה, כל השכונה נה נה מוזמנת" ("יום הולדת") – שיהיה לו לבריאות. ברצינות. ואני ממש לא ציני. אם לבנאדם דחוף יותר להצליח מסחרית מאשר לאמץ אלמנטים קצת יותר איכותיים (באלבום הבכורה שלו הוא הוכיח שזה לא גדול עליו) – אני בהחלט מכבד את הדרך. אבל בינתיים, באופן אישי, אני מעדיף לשמוע דברים אחרים שלא נשמעים כמו רינגטון שעשה דרך אבולוציונית הפוכה – והפך לשיר.
****
שחר אבן צור – "כיכר מגן דוד" (נענע דיסק)
תודו שלפני כמה שנים לא הייתם מצפים לקבל מנער הרוקנ'רול שחר אבן צור טקסטים שמתחילים ב"הם שעלו ונתנו את עצמם למען מולדת" או סתם שירים עם אקורדיון ומקצבים ים תיכוניים, אבל בדיוק בגלל האומץ הזה אני מעריך אותו כל כך. ולא רק בגלל האומץ אלא גם בגלל התוצאה. כי "כיכר מגן דוד" הוא דיסק פשוט טוב. מלודי, אפוף כינורות ואקורדיונים, ועדיין לא ג'לטיני לגמרי כמו שהיה אפשר לחשוב מתיאור כזה, אלא בעל עקבות רוקנ'רול, מספיק בשרני ומספיק מעניין. כמעט כל שיר כאן – במיוחד "שיר אהבה" ו"זיכרון ישן" – הוא כמו גלויה נוסטלגית מהעבר שעברה עיבוד בפוטושופ. עכשיו נשאר רק לקוות שאבן צור לא יחזור אל הרוק האפרורי והמעייף. למרבה ההפתעה, החליפה הארצישראלית מתאימה לו הרבה יותר.
***
רמי קליינשטיין – "שיר חשוף" (הד ארצי)
לפני הכל, קבלו השוואה מתבקשת לאלבום שנסקר כאן בהרחבה בשבוע שעבר – "זה אני" של אייל גולן. במיוחד כשמאזינים לאלבום החדש של רמי קליינשטיין, שגם הוא מגיע אחרי פרידה מטלטלת ופירוק משפחה, מבינים עד כמה גולן מביך ולא אמין. בעוד שקליינשטיין חשוף, מהורהר, פגיע, נוגה – גולן שר על יפיופה שתיתן לו נשיקה על השפתיים, או סתם שר על "מותק של אישה, ואני בך מאוהב" ושאר שירי צ'לה-בלה. רק זה כבר מעיד על האמינות שיש לו מול הפצעים הפתוחים בהם חופר וצולל רמי קליינשטיין.
אז הבנתם נכון. "שיר חשוף" הוא אלבום כנה שמצליח לגעת בנשמה. יש כאן טקסטים טובים ברובם (רק חבל שיאיר לפיד, שכתב כאן שני שירים, דוחף את שנאתו לדתיים בכל הזדמנות. כן, שוב), וההפקה המינורית והצנועה משרתת אותם היטב. הבעיה היא רק שקליינשטיין נשמע טוב יותר כשהוא מלא באנרגיה ובחיות, ופחות כשהוא נמצא בפאזה נוגה. הבלדות "שלג" או "הרבה פנים" מאלבומיו הקודמים בוצעו עם סוג של אנרגיה, אבל כאן נדמה שההגשה שלו יותר רכה, מלאת לחלוחית, וזה אולי מתאים יותר למה שהוא משדר, אבל פחות משרת את השירים עצמם.
גם בחירת הסינגלים הייתה קצת בעייתית לטעמי – "אלוהי הדברים הקטנים" ו"אלה החיים שלי" הם לא שירים מדהימים במיוחד. הראשון נשמע כמו שיר ערש לא מוצלח, והשני אמנם בשרי יותר, אבל הלחן שלו די פשטני. דווקא "בכל אדם יש מלאך", בו משתתפת בשירה ובכלי הקשה משי קליינשטיין, הוא השיר הבולט באלבום, ויש לא מעט שירים טובים יותר מהשניים שבטח יצא לכם להכיר. אבל טוב, לא ביג דיל. העיקר שקליינשטיין עדיין לא מבקש מהיפיופה שתיתן לו נשיקה על השפתיים.
** וחצי
עמיר לב – "הכל כאן" (התו השמיני)
בעולם מתוקן כנראה שלא הייתי צריך להרגיש אשם על זה שאני לא מתחבר אל המוזיקה של עמיר לב. הרי 95% מאיתנו, אם לא הרבה יותר, לא ירוצו מחר לקנות את הדיסק הזה. אבל נו טוב, כנראה שאני סתם מריח את אבירי הטעם הטוב מחכים לי מאחורי הפינה עם השאלה האולטימטיבית – איך מבקר מוזיקה לא אמור לאהוב אוטומטית אומן כמו לב.
אחרי שפרקנו את הסוגיה הזו נתפנה להסביר למה גם אלבומו החדש של לב לא ממש קנה אותי. אבל קודם כל, נתחיל במילים הטובות: הבנאדם פשוט יודע לכתוב. הטקסטים שלו איכותיים, לא מתפשרים, ומספרים ברגישות ובנחישות סיפורים קטנים ומעניינים ברובם (למרות שפה-ושם יש גם צילומי מציאות לא מסעירים במיוחד). גם מבחינה מוזיקלית לב לא פראייר, כמובן.
אז איפה מתחילות הבעיות שלי איתו? בהגשה ובמונוטוניות. הקול של לב, מה לעשות, הוא משהו שקשה לי להתחבר אליו. לא שיש לי בעיה עם קולות מחוספסים – בדיוק להפך – אבל כאן אין איזשהו קסם שמפיח חיים חדשים, כמו למשל אצל מיכה שטרית או שולי רנד. לא פעם שר לב כאילו הוא מקריא טקסט בנימה עייפה ומשועממת, וזה, תתפלאו, די מעייף ומשעמם. ולמרות זאת, פה ושם בכל זאת אפשר למצוא שירים מוצלחים שדי חורגים מהמונוטוניה הרגילה – "הכל כאן", "כביש 1" ו"חולון".
(הביקורות פורסמו ב"רייטינג" במהלך מרץ 2009)
עוד בבלוג: ביקורת על אלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח, מאמר דעה על החתונות של היום, ראיון עסיסי עם אברי גלעד (שמאמין שעם ישראל נמצא בסכנה), ביקורת על האלבום החדש של רונה קינן, ראיון ארכיוני עם עמיר בניון , ביקורת אלבום על אביתר בנאי החדש ועוד
נדב אבקסיס, הבן הכי מפורסם של חצור הגלילית, יודע מה יציל את העיירה: סגירתו לאלתר של מפעל "פרי גליל", שהתושבים נלחמים על חייו
לפני 11 שנים קם בבוקר נדב אבוקסיס – סטנדאפיסט ברמה מתחילה ומחלק מים של "מי עדן" ברמה מתקדמת – ולא הרגיש את הרגל. הוא התקשר מיד לאחיו, מצא את עצמו באמבולנס כעבור זמן קצר, ומשם נחת באיכילוב. בבדיקות שנערכו גילו ברגלו גידול סרטני מאיים. כמובן שעולמו חרב עליו, אבל היום הוא מספר את זה בהנאה לא מוסתרת, מהסיבה הפשוטה שדווקא אותה נפילה, שגרמה לו להתפטר מ"מי עדן", לשבת בבית בחוסר מעש, ודווקא שם לפתח יותר את קריירת הסטנד-אפ שלו, שעד אז הייתה די בחיתוליה – היא זו ששינתה את חייו. הוא השקיע יותר בתחום, כתב והציע את עצמו למקומות שונים, ובהמשך קיבל את התפקיד הרציני (או לא) הראשון שלו: הדמות סולטנה בתוכנית הרדיו של דידי הררי. כל זה, מסתבר, התחיל מגידול ברגל. לולא המכה ההיא – יש מצב שעד היום הוא היה נשאר במי עדן, עם משכורת מפנקת (9,000 ש"ח בזמנו) ועם אמרגן שכל הזמן מציק לו שהגיע הזמן לעזוב את העבודה ההיא ולהתמקד בקריירת ההצחקות.
את הסיפור האישי שלו משליך אבקסיס למה שקורה היום בחצור הגלילית, עיר הולדתו. בדיוק ביום בו אנו נפגשים מדווחות מהדורות החדשות על פיצוץ עסקת "פרי גליל", אבל מסתבר שהוא לא לוקח את זה ללב. למעשה, בדיוק להפך.
"זה אמנם נפל בתקופה כלכלית לא טובה, אבל אין ברירה. אולי התקווה של חצור תהיה אם המפעל ייסגר", מפתיע אבקסיס, "ראש המועצה ייכנס ללחץ בגלל שידחקו אותו לפינה או בגלל שהבחירות יתקרבו, ואז הוא ייסע כל הזמן למרכז הארץ כדי להביא עבודות. ולא הייתי רוצה מפעל כמו שטראוס בחצור – הייתי רוצה דווקא מפעלי היי-טק, כדי שתהיה צמיחה עם אופק רחב יותר. אגב, אחד המשפטים שאני הכי שונא לשמוע הוא 'חצור היא לא מה שאומרים. אתה יודע איזה אנשים טובים יצאו מפה?'. אני אומר להם 'אבל למה יצאו מפה? למה לא נשארו פה?'".
מי שמדבר.
"אני, עזוב אותי".
כל אחד אומר "עזוב אותי".
"אני לא דוגמה אישית. לא באתי לדבר על עצמי אלא באופן כללי".
אבל בינינו, ובוא נעזוב שנייה בצד את הפוליטיקלי קורקט, הרי שנינו יודעים טוב מאוד שכרגע אין בחצור הון אנושי ברמה של היי-טק. על כל איש היי-טק פוטנציאלי יש פי כמה מוסכניקים פוטנציאליים.
"כששר חינוך חדש בא ומשנה את מערכת החינוך – כבר למחרת ממוצע הציונים משתנה? אבל אם אתה בא, מקים סניף של חברת היי-טק, אנשים מבחוץ יכולים לבוא ולעבוד מבחוץ בשלב הראשון. כשהקימו את אינטל בקריית גת דיברו על זה שכל העובדים מהתחום באים מבחוץ, ורק עובדות הניקיון הן מקריית גת. אבל זה לא נכון לאורך זמן. יש גם סטודנטים שסיימו באוניברסיטת בן גוריון ויבואו משם לעבוד באינטל. זה תהליך. כשלא יהיה מפעל 'פרי גליל' – לא תהיה ברירה לצעירים. הם יידעו שאין להם מפעל, ואז ילכו ללמוד. אבל בינתיים יש להם בעיה אחרת – התקשורת ממשיכה להקצין. לפני חודש טלי פלד קינן בערוץ 10 ערכה כתבה על חצור הגלילית. כשברקע מוזיקה דרמטית, וכשהראו את המובטל הקבוע, היא אמרה: 'אם פרי גליל ייסגר – זה הסוף של חצות הגלילית'. זה הרתיח אותי. אתה יודע שתקשורת היא הדבר היום. לכן הדבר הראשון שצריכים להפנים בחצור – ואני אגיד את זה לראש המועצה – הוא שצריכים יועץ תקשורת רציני לחצור. רק ככה זה יוכל לעבוד".
*
נדב אבקסיס (38) יודע דבר או שניים על דברים שעובדים. רק לפני קצת יותר מעשור הוא סחב כאמור מיכלים של "מי עדן", אבל היום מתחזק את אחת מקריירות הסטנד-אפ והבידור המצליחות בארץ. ב-97' החלה הקריירה שלו אחרי שזכה ב"זמנך עבר" – תוכנית הכישרונות של דידי הררי. לאחר מכן שיתוף הפעולה עם הררי, בתוכנית הרדיו "דידי לוקאלי", היה כבר בלתי נמנע, ואבקסיס גילם את הדמויות סולטנה דנינו והקריינית עדי רבן. ב-2000 הוא יצא במופע סטנד-אפ, ומאז הוא רץ איתו ללא הפסקה עד היום – כמובן עם שינויים אקטואליים ומקצועיים מתבקשים. במהלך השנים הוא הופיע כמעט בכל תוכנית מובילה – "יאיר לפיד", "רק בישראל", "ערב אדיר" ועוד, ובהמשך שיחק ב"סוף העולם שמאלה", סרטו של אבי נשר. מאז עבר עוד כמה תחנות, והיום הוא מגיש פינת אקטואליה סאטירית מדי יום שישי ב"העולם הבוקר" בערוץ 2, ולא מזמן הצטרף לחבורת "צחוק מהעבודה" עם שלום אסייג, גם כן בערוץ 2. וכמובן שמופע הסטנד-אפ שלו רץ. ממש כרגיל.
אל הראיון הוא מגיע בהיי, לדבריו בעקבות הפינה בתוכנית הבוקר, שהייתה הפעם מוצלחת במיוחד. כשאנחנו מזמינים את האייס-קפה שלנו הוא מקפץ מול המוכרות, זורק הערות שנונות, ולי יש תחושה שזו מן מגניבות שנועדה לחפות על איזשהו חוסר ביטחון. מאוחר יותר הוא יטען שזה פשוט אותו היי מתוכנית הבוקר, אבל אני עדיין מתלבט האם לקנות את זה.
את הראיון אנחנו פותחים בנושא חצור. אני גר בקריית שמונה, כך שנושא הפריפריה לא זר לי. אבל למרות שאבקסיס משמש כמן פרונט-מן של חצור בעיניי רבים, מסתבר שהוא בכלל לא אוהב את המקום. "מעולם לא הסתרתי את העובדה שאני לא אוהב את חצור", הוא מכריז, "אני לא מתבייש בזה. לא בשבילי המקום הזה. אבל אני אוהב את האנשים שם".
למה אתה לא אוהב את המקום?
"כי זה לא אורח החיים שלי. טוב לי פה באזור תל אביב, טוב לי כשאני רוצה ללכת לראות סרט גרמני – אני אוהב לצפות בסרטים זרים – ויש לי לאן ללכת. ובא לי לעשות קניות, ובא לי לחיות אחרת. אז אני מודה שחצור פחות מתאימה לי. אבל כעסתי על הכתבה ההיא בערוץ 10 כי פשוט הוציאו שם רע על המקום. כשאני בא לחצור אני אומר להם את דעתי, שהמקום לא מפותח וכו', אבל זה לא כזה גורף. כי למרות שיש בעיות, חצור היא לא מקום מוכה אבטלה, היא לא מקום מוכה פשע. במשטרה אומרים שיש 50% ירידה בפשיעה בחצור. בכל 2008 היו רק שש פריצות למכוניות. שש פריצות! בוא הנה, בתל אביב אתה סופר עד שלוש, והנה פרצו לך מכונית. אמנם חצור קטנה יותר, אבל גם באחוזים הפשיעה בה נמוכה. בעקבות הכתבה ההיא עשיתי פינת דעה אצל דרוקר ושלח בנושא, וקיבלתי תגובות מדהימות מצד אנשים שגם להם לא נוח עם הנצחת הקיפוח. מאוד קל לקחת את חצור, אפרופו 'פרי גליל', ולהראות את התושבים כמסכנים. אבל שנינו יודעים טוב מאוד שבקריית שמונה ובחצור אנשים חיים ברמת חיים שבתל אביב יכולים רק לחלום עליה. רוב האנשים כאן בתל אביב גרים בדירות קטנות ועלובות, כשבקריית שמונה גם הסטודנטים שלומדים במכללת תל חי לא גרים בדירות כאלה. כאן אנשים חיים מעבר לפרופורציות שלהם, משלמים 4,000-5,000 שקל שכירות, מוציאים מלא כסף – אבל חיים בתל אביב בשביל הפוזה. ובחצור אנשים חיים כמו שהם יכולים להרשות לעצמם. זה מזכיר לי שאתמול סיפרו לי שבאחד העיתונים שמו תמונת פפראצי שלי בשוק, וכתבו 'תראו, לפני שנה נדב אבקסיס נסע במרצדס – והיום הוא קונה בשוק. מסימני המיתון'. אז כולם יכולים לקפוץ לי. תמיד קניתי בשוק. מעולם לא התביישתי לקנות חולצות בשוק הכרמל. אני חושב ש
י שקונה מותגים הוא רק מישהו שאין לו באמת כסף. לא תראה אותי לובש ג'ינס יותר מ-300 שקל. לא קיים! פעם בהרבה זמן אני קונה משהו טיפה יקר יותר בחו"ל, אבל בהגדרה אני קונה רק בסוף עונה. כי מבחינתי זו עבודה בעיניים. ואם הייתי דתי, הייתי קורא לזה גם עבודה זרה".
כשעברת לתל אביב, באמצע שנות התשעים, זה גם היה בשביל הפוזה?
"לא. פשוט מעולם לא מצאתי את עצמי בצפון. ביום הראשון שהשתחררתי מהצבא טסתי לארה"ב. גרתי באטלנטה, עבדתי בהובלות בבוסטון, ואחר כך כשחזרתי לארץ כבר היה לי ברור שזה לא יהיה לחצור".
אבקסיס הוא מסוג הסלבס שמושכים תגובות ברחוב, אולי בגלל שהוא משדר משהו מאוד לא אמצעי. כך במהלך השיחה עוצרים אותנו לא מעט אנשים. אחד מחמיא לו על הפינה מתוכנית הבוקר, השני מבקש חתימה עבור בתו ואומר "תשמע, אני יודע שאתה שומע את זה הרבה – אבל סולטנה היא דודה שלי", והשלישית באה לבקש כרטיס ביקור, אבל זוכה לנזיפות מאבקסיס על כך שהיא מעשנת ושזה לא בריא. במהרה מתפתח ביניהם דו שיח טיפה הזוי, במהלכו הוא עוקץ אותה בלי חשבון, מכנה אותה "שפרה" בגלל הפוני, ולא מרפה ממנה בנושא העישון. איכשהו זה נגמר יפה.
בטח שמתם לב, אבקסיס דעתן מאוד. היופי הוא שבניגוד לסלבס אחרים הוא לא נמנע מאמירות פוליטיות מובהקות. כך למשל אפשר לגלות שהוא ימני בהגדרה, אבל הצביע בבחירות האחרונות למפלגת העבודה ("לא בגלל אהוד ברק אלא למרות אהוד ברק", הוא מדגיש. "הצבעתי רק בגלל שלי יחימוביץ'"), וכך אפשר לשמוע ממנו ניתוחים מעניינים על סגירת "פרי גליל". זה ספין של אברום בורג, הוא בטוח, ועוצר את עצמו מלומר עליו דברים שיכולים להתפרש כדיבה.
ואפרופו אנשי ציבור, מה דעתך על משה קצב?
"לא יודע, זה מורכב".
בוא אגיד לך מה אני חושב, ותגיד אם אתה מסכים. אני לא יודע אם הוא אשם או לא, כי כמו 99.9% מהמדינה – לא קראתי את כל החומרים והעדויות בפרשה. כמו כולם, אני ניזון בעיקר מהתקשורת, מרכילויות ומספינים. אבל מאוד מטריד אותי שכל התקשורת כל כך מגויסת נגדו, ושאין אפילו קול אחד שמרים את הראש ותוהה שאולי בכל זאת, אולי האדם חף מפשע, ואולי נעשה לו עוול. רק אולי.
"כן, גם יש לי בעיה עם זה שהתקשורת עטה על כל דבר כמוצאת שלל רב. למשל, חזרתי עכשיו מהתוכנית של אברי גלעד, ודיברו שם על שניים שחשודים בפדופיליה. כולם צחקו, ואני חשבתי 'רגע, ואם יתברר שלא היה כלום? כבר שפטו אותם. כבר שפטו את האנשים האלה! מה יקרה בעוד שנה-שנתיים אם הם יזוכו? מישהו יזכור את זה?'. האמת היא שאני כקומיקאי כבר מזמן שפטתי את משה קצב. יש לי ים של בדיחות עליו".
כלומר, אתה חלק מתופעה שאותה אתה מבקר.
"אני מודה. יודע מה, אספר לך עוד משהו. יש לי בדיחות על עמיר פרץ שאני יודע שהן לא נכונות. אני יודע שזה מצחיק – אני מספר. כלומר, אני אומר שאם מישהו גר בבית מזכוכית – שלא יתפלא אם זורקים עליו אבנים. כמו שאני נמצא בתקשורת – לטוב ולרע. אתה יכול להרוויח מהמנעמים של זה – ויכול להפסיד".
זה לא הכי הוגן.
"אתה צודק. אני צוחק על האנגלית של עמיר פרץ, אבל אתה יודע טוב מאוד שהוא בסדר באנגלית, אבל אם הוא קצת הסתבך – וגמרנו, כאן הוא גמר את הקריירה שלו. זה העניין, זה המקצוע".
זה הג'ונגל, אתה אומר.
"זה הג'ונגל".
מצד שני, כשפוגעים בך בתקשורת, כמו שסיפרת לי בשיחה המקדימה על הכעס שלך כלפי עיתוני הבידור, אתה לא אומר לעצמך שמי שגר בבית מזכוכית – שלא יתפלא וכו'.
"אתה יודע, פעם כתבו עליי ביקורת שלילית ב'במחנה' ולקחתי את זה קשה מאוד. האמרגנית שלי באותה תקופה אמרה לי 'שטויות, מי זה בכלל? אתה סופר אותו? הלאה!'. אבל לקחתי את זה קשה, כמו שאני לוקח קשה מופע לא טוב במשך יומיים-שלושה אחריי".
אבל אולי גם אותו מבקר קטל אותך רק בגלל שהייתה לו במקרה שנינות מרושעת ובכלל לא מדויקת עליך, אבל זה פשוט הסתדר לו טוב. אם כולם יפעלו כמוך וכמוהו – מה יהיה?
"זה מצחיק, מה לעשות. במקרה של משה קצב גם לי יש הרבה ספקות ושאלות, אבל יש מערכת משפט בישראל, שאני מקווה שהיא מספיק הגונה. לגבי חוסר ההגינות – יכול להיות. אני משתדל".
אפרופו לצחוק על, ההורים שלך לא נפגעים משלל הסיפורים שלך אודותיהם?
(מצקצק) "הם לא רואים את זה. ההורים שלי לא רואים טלוויזיה, הם דתיים! אמא שלי עם כיסוי ראש, אבא שלי גבאי בבית הכנסת, משגיח כשרות עד שיצא לפנסיה, עובד בחברת קדישא. אמא שלי מעבירה שיעורי תורה בבית, והדבר היחיד שהיא רואה בטלוויזיה זה ערוץ הידברות, כולל הרצאות של הרב זמיר כהן".
עד כמה הקשר שלך איתם הדוק? נראה לפי אורח החיים שלך, כולל חוסר חיבתך לחצור, שאתם רחוקים מאוד מנטלית.
"הם הורים של הדור הישן. מצד אחד זה לא הקשר של היום, 'אמא מאמי', שההורים חברים של הילדים. זה לא אנחנו. בכלל, אמא שלי אישה חכמה מאוד. היו לנו כללים בבית של קריאת ספרים – כמות לפי גיל. היא תמיד אמרה 'אם אתה לא קורא – אתה לא יוצא מהבית!', ובוחנת אותנו על הספרים. מכיתה ז' גם עבדתי מדי חופשה. המעניין הוא שאמא שלי נהייתה דתייה משנה לשנה, וככל שהיא התחזקה – היא הפכה ליותר פתוחה כלפי הילדים שלה. בדרך כלל זה לא ככה, אבל אמא שלי מקבלת את זה שרובנו חילוניים".
כמה מתוך התשעה?
"מתוך תשעה אחים ואחיות שבעה מאיתנו חילוניים. אני אספר את זה גם כן: יש לי אח שנשוי לנוצרייה ויש לו שני ילדים ממנה. כן, מה לעשות. יש לי אח אחר שחי עם חברה שלו בלי נישואין, ויש להם שני ילדים. גם אני לא בדיוק דתי. הרבה כבשים יש במשפחה הזאת. מרוקאים, אוהבים כבשים. מה לעשות. אמא שלי לקחה את זה קשה, אבל אתה לא מבין, היא פשוט התבגרה".
בטח ההורים שלך חשים שהם נכשלו בחינוך שלכם.
"כן, אמא שלי מרגישה שהיא נכשלה בקטע הזה. אבא שלי לא מרגיש ככה. הוא – טוב לו בחיים שלו, בעולם שלו. הוא פחות לוקח את החיים קשה. זו קלישאה, אבל הוא המלאך של חצור. הוא גם מלאך המוות, כי הוא קובר אותם (צוחק), אבל אנשים פשוט אוהבים אותו. הוא כזה חייכן כל הזמן, מבסוט, מקבל מחמאות עליי. 'אמרו לי ראו אותך בטלוויזיה, בהופעות לא מפסיקים ל
דבר'. אמא שלי – תן לה יותר דת. אבל כן, אני מאמין שהיא מרגישה כישלון".
כל כמה זמן אתה מדבר איתם?
"כל יום. אבל עם אבא שלי זה כמו עם האבות המרוקאים – השיחה הכי ארוכה איתו היא 'אבא, מה נשמע?'. 'חכה, אני אתן לך את אמא'. כזה הוא. שניהם גם אנשים מאוד מופנמים. היא מספרת בעיקר מה שלום האחים שלי, אם היא מרגישה טוב או לא. אבל אפרופו דת, אבא שלי הביא לי תפילין לפני שנה, ומאז אני מניח. האמת היא שלא כל יום, אבל באמת משתדל. פעם זה היה בכפייה, אבל עכשיו זו הפעם הראשונה שאני מקשיב למילים שאני אומר. בישיבה התיכונית שבה למדתי בזמנו הייתי כמו תוכי, אבל דווקא עכשיו, כחילוני, אני מרגיש יותר אהדה כלפי כל זה".
*
בינתיים אבקסיס צובר תאוצה בשנים האחרונות. לכם זה אולי נראה כמו סתם הצטברות של קילומטרז', אבל מעניין לגלות שמאחורי ההצלחה עומדת אסטרטגיה של ממש. זה התחיל כבר לפני חמש שנים, כשהסטנד-אפיסט בעל ההצלחה הבינונית יחסית חבר למנהל אישי חדש – משה קול. מיד כשהתחילו לעבוד ביחד ביקש ממנו קול לשנות כמה דברים בהתנהלות. המיוצג הטרי שלו הרים גבה או שתיים, אבל המנהל הוותיק רק אמר "תעשה מה שאתה רוצה. אני רק אומר שאם אתה רוצה להצליח ולהגיע לקהלים אחרים, לעובדי היי-טק וכאלה, תחשוב שוב".
מה הוא יעץ לך להוריד, בדיחות עדתיות וכאלה?
"זה נגע גם להתנהלות הכללית. להוריד, למשל, הופעות במדורי רכילות. להפסיק ללכת עם חולצות צמודות וכל מני שטויות כאלה. היום אני בא לכל הופעה עם חליפה ונעליים אלגנטיות, לא צובע את השיער כמו שעשיתי לפני חמש שנים, וככה אתה מראה משהו אחר. כמה שלא האמנתי בזה בהתחלה, זה חלחל, והיום אני כבר מורה דרך לאחרים, ומייעץ לקולגות 'אל תופיעו במדורי רכילות' וכאלה. הרי מי יהיה שם? בעיקר כוכבי הריאליטי, שמאז שהריאליטי שלהם נגמר – רצים ביחד מפה לפה, מפה לפה. גם אני הייתי שם. אבל לי יש קריירה, ובהם סתם משתמשים. גם אני עשיתי את הטעויות האלה, אבל הנה, השבוע קיבלתי הזמנה להשקת בושם חדש. מתנה למי שיגיע: בושם. נשבע לך, באותו רגע עשיתי למייל Delete. כשאתה עוצר רגע אתה חושב: 'באמת חסר לי בושם? אם חסר לי בושם, אני לא אקנה אותו לבד?'. הייתה גם הזמנה אחרת, 'ברבי חוגגת 50' עם בובה מתנה. עכשיו באמת, אם ארצה לקנות ברבי לאחיינית שלי – אני לא אקנה? בשביל ה-50 שקל אשפיל את עצמי, וכולם יראו שבאתי כדי לקבל ברבי או איזה ג'ינס? לכן לא תראה אותי שם, בללין או בקסטרו. זה השינוי שעברתי.
"חוץ מזה אני מבקש כל הזמן מהמנהל שלי שיזום דברים שיפתחו את הקריירה שלי, כמו לדוגמה השתתפות בסרטי קולנוע. לא מזמן נפגשתי עם אבי נשר לגבי הסרט החדש שלו, ובסוף לא יצא כלום. אבל לפחות ניסיתי. הוא אמר לי 'תשמע נדב, אני מכיר אותך, עבדנו ביחד ב'סוף העולם שמאלה', אבל אלה הדמויות, זה סרט על יוצאי שואה, ואתה לא ממש נראה כזה'. בכלל, לגבי הקריירה – עוד לא הגעתי בכלל לשיא, בעיניי. מה שמדרבן אותי עוד יותר להצליח קשור לעובדה שאני אדם חרדתי. עד היום אני בחרדות לפני הופעות. אני ממלמל כדי לזכור דברים בעל פה, מנסה לחשוב איך לפתוח את המופע, ותמיד לחוץ מזה".
ההצלחה שלך לא תמיד משתקפת בתקשורת.
"לפעמים יש לכם בעיתונות מחשבות כאילו אם מישהו לא נמצא בתקשורת – הוא לא קיים. זה לא נכון! אני ממילא עובד, לכן אני פחות מאמין בתקשורת. לא מזמן נסעתי עם מיכאל הנגבי ליום צילומים במונית, והוא אמר 'העיקר שיאייתו את השם שלי נכון'. אמרתי לו 'אני לא חושב. אני לא חושב שלהיראות בחדר כושר, אחרי שהזמנת פפראצי, זה עושה טוב לקריירה שלך. זה לא עושה טוב!'".
בכל זאת, אתה גם לא זוכה ליותר מדי ראיונות. נראה שהעיתונות פחות מפרגנת לך באופן כללי.
"אני חושב שבכללי עיתונות לא סופרת את מקצוע הסטנד-אפ. אתה רואה כתבות על נאור ציון? על יעקב כהן? על קטורזה?".
שלום אסייג דווקא מקבל במה אוהדת.
"כי שלום אסייג עכשיו בטלוויזיה. אבל שאני אגיד לך מה המחירים של קטורזה וכמה הוא מופיע בחודש? אתה יכול לנחש לבד. זה שאני נמצא בטופ 5 בסטנד-אפ, ביחד עם אסייג, קטורזה, כהן ועדי אשכנזי, שהיא בעצם טאלנט טלוויזיוני, אז תודה לאל. סבבה לי".
ומה בגיל 50? בטח יש לך מחשבות האם נכון להיות סטנדאפיסט בגיל כזה.
"לא יודע. אני לא רוצה להיות פתטי. יש הרבה אנשים שגמרו את הקריירה שלהם כשהם פתטיים. בגלל זה לא תראה אותי היום עושה את סולטנה – לא במופע ולא בטלוויזיה. מה שרלוונטי אז לא רלוונטי היום".
בתור אדם חרדתי אני מניח שאתה גם לא הכי רגוע מהמשבר הכלכלי.
"אני מסתכל על זה בצד החיובי. אני אומר ככה: במקום שחברה גדולה תוציא את העובדים שלה לנופש בטורקיה, ותביא את ריטה ב-50,000 דולר, היא תשאיר אותם בארץ – ותיקח אותי. בפורים האחרון הופעתי בחדר אוכל של חברת היי-טק ענקית. אמר לי השומר 'בשנה שעבר היו להם בלונים, מתקנים מתנפחים ואומנים, והשנה הם הביאו אותך'. והנה הוכחה שכמו שחשבתי – ככה קיבלתי. ומכאן אתה יכול להשליך שוב לחצור".
(פורסם במקור ראשון, מרץ 2009)
האמת היא שציפיתי לקבל מקובי אפללו דיסק שני סינדרומטי, בעיקר בגלל שני הסינגלים הראשונים שהיו בינוניים לטעמי. אלא מה, מתברר שבפנים הסתתר לו דיסק לא פחות טוב ואפילו יותר מעניין מאלבומו הראשון, "בא מן השתיקה".
אחד הדברים המעניינים באפללו זה היכולת שלו להיות כוח מוביל בתעשיית המוזיקה ועדיין לשמור ממנה מרחק. הוא מנהל איתה יחסים של אהבה-שנאה. מצד אחד הוא חתום בחברת תקליטים גדולה, ומצד שני עדיין שומר על אוריינטציה צפונית-גלילית. רואים שהוא שומר על הגחלת הפנימית המקורית שלו והודף השפעות זרות. גם בעבודה מול אנשי תעשייה בולטים כמו גדי גידור (ניהול אמנותי) ועמוס בן דוד (עיבוד והפקה מוזיקלית) הוא שומר על הזהות שלו. האותנטיות הזו עושה היטב את העבודה, ללא ספק.
אם באלבום הבכורה שלו נשמע אפללו קצת מבולבל – כאילו הוא רוצה לגעת בכל לפני שייגמר – ולפעמים גם קצת קיטשי מדי, הרי שכאן הוא מפוקס הרבה יותר. השירים ממוקדים מאוד, לאורכם נמתח איזשהו חוט שמשדר רוגע ונעימות טבעית. אפללו נשמע נינוח יותר, מקצועי יותר, מוצלח יותר.
קחו כדוגמה את שני הדואטים שנמצאים באלבום. סביר להניח שאפללו היה יכול ללכת על שמות מפוצצים, אבל הוא החליט ללכת על סגיב כהן ("שכל העולם יידע") ועל ליטל גבאי ("עדיין כאן"). ההחלטות מתבררות כנכונות, ואלה לא השירים המוצלחים היחידים באלבום. "מרחוק" הוא שיר חצי נוסטלגי עם קולות רקע נפלאים של מירב סימן-טוב; "עוד רגע (בדרך ללב)" נישא על כנפי חליליות קסומות; ויש עוד לא מעט קסם בתולי בדיסק הזה. תתפלאו, אבל אפילו יותר מאלבום הבכורה.
קובי אפללו – "ביום הכי בהיר" (NMC יונייטד)
(פורסם ברייטינג, מרץ 09')
 | משתמש אנונימי (לא מז… על לא סתם רב, כוכב! (ראיון עם הרב… |
 | Rachel על חדר בבית לצדיק ר' דוד ומשה: סי… |
 | אפרת על דבר לילדים, הארץ שלנו, פילון,… |
 | אריק על אחד נגד: אברי גלעד מאמין שעם י… |
| משתמש אנונימי (לא מז… על אם החיוך שלך שווה מיליון או דו… |
הבלוג של דודו כהן 