ביקורות אלבומים לחג: עמיר לב, רמי קליינשטיין, עידן יניב, שחר אבן צור ובללי\רביץ\רביקוביץ'

***
בללי, רביץ, רביקוביץ' – "בללי רביץ רביקוביץ'" (הליקון)
מפגש בין שירי משוררים למוזיקה מולחנת יכול לייצר לפעמים פגישה מלבבת, ויכול לפעמים להיות תאונה חזיתית הרת אסון. הבעייתיות, כמו גם פוטנציאל הקסם, ברורים. מצד אחד זה יכול לצאת בעייתי בגלל שחלק גדול מהטקסטים לא נכתבו במקור להלחנה, והפיכתם לשיר של ממש עלולה לאנוס אותם להיות מה שהם לא, מה גם שבחלק מהמקרים מדובר בטקסטים דידקטיים שפשוט לא נשמעים טוב כשיר מוקלט. אבל מאידך ברור שמפגשים כאלה יכולים ליצור מפץ גדול מרגש ואיכותי – בכל זאת, מדובר בטקסטים אחרים, בעלי משקל סגולי לא מבוטל, שבמפגש עם הלחן הנכון, המבצע הנכון והשיק הנכון – יוכלו לחולל שמות גם במימד אחר. ולא חסרות דוגמאות לכאן או לכאן. האחרונה, שימו לב, היא "האם יש משהו בינינו" הנהדר של גלית פלורנץ, המצורף לספרה של עדנה בוכמן בעל אותו שם. עונג צרוף.

האלבום המשותף של אבי בללי ויהודית רביץ (למרות שהוא יותר של בללי מכל אספקט) נמצא איפשהו על קו התפר שבין לבין. יש בו שירים נהדרים שיוצרים סינתזה מצוינת בין הטקסטים של רביקוביץ' לבין המוזיקה שהלבישו עליהם בללי ורביץ – "מחבואים", "החלון", "מיקי היקר" – אבל לפעמים הלבוש המוזיקלי לא התאים כמו כפפה לטקסטים השונים והרבגוניים של המשוררת המנוחה. ואז השילוב לא נשמע טבעי. לכן התוצאה בחלק מהשירים נשמעת דידקטית מדי, כשאין מספיק צבע שיכול לתרום לחלוחית לביצועים שנשמעים בחלקם יבשים כמו עוגייה מזרחית שעמדה בשמש יומיים. מצד שני, המזל הוא שבללי ידע מה הוא עושה כשצירף את יהודית רביץ לפרויקט – בעזרתה העוגייה מחליקה הרבה יותר מהר בגרון.

**
עידן יניב – "על הרחבה" (הד ארצי)
עידן יניב בשיאו, ועידן יניב בקנטים בו זמנית – השאלה מאיפה אתם מסתכלים על זה. בעולם הלהיטים יניב לוהט לגמרי עכשיו. אחרי סינגל אחד בלבד, "מה עם אהבה?", הוא כבר משחרר את אלבומו השלישי מבלי לחשוש יותר מדי. ואכן, אין לו יותר מדי ממה לחשוש ברמה הלהיטית: כל אחד מ-11 השירים שנמצאים כאן (לא כולל אינטרו אחד) הוא להיט פוטנציאלי מובהק. למעשה, יניב יכול להפסיק להוציא אלבומים עד להודעה חדשה, ופשוט לשחרר מדי חודשיים-שלושה שיר אחר מהאלבום. כן, עד כדי כך.

אבל מצד שני אם אתם מחפשים קצת אומנות, אמירה או סתם איכות מוזיקלית מפתיעה – עידן יניב נמצא במקום הרבה פחות טוב. דווקא אחרי שהוא הקליט את שיר הנשמה "שלום עליכם" עם הקינדרלך, ואפילו הצהיר שהוא שוקל הקלטת דיסק שלם איתם, בא "על הרחבה" וזורק אותו, בדיוק כמו בעטיפה הפוטושופית-מדי, במקום הרבה יותר שטחי. כמובן שפופ, במיוחד בשבילי, היא לא מילה גסה, אבל יש פופ איכותי של הפט שופ בויז (הדיסק החדש שלהם נהדר, אגב), יש פופ ביניים כמו שעידן יניב עשה עד עכשיו, ויש פופ מזיע, רינגטוני ומתאמץ מדי, כמו הדיסק החדש שלו. אין לי שום דבר נגד רינגטונים – רבים מחבריי הטובים אוכלים אותם לארוחת בוקר – אבל כשהם הופכים למהות, לתכלית הכל, ומשתלטים על המוזיקה עצמה – כאן מתחילה הבעיה.
עם הפאזה החדשה הזו מיועד יניב לבסס את מעמדו ככוכב רינגטונים, כזמר פסטיגלים וכמופיע קבוע בשער "מעריב לנוער". אם זה נוח לו, והוא חי בשלום עם טקסטים כמו "איך עוד שנה נה נה עוברת, כך שוב היום הזה כבר בא, והמתנה נה נה נה עטופה לה כבר בסרט, יש מסיבה יהיה סבבה, כל השכונה נה נה מוזמנת" ("יום הולדת") – שיהיה לו לבריאות. ברצינות. ואני ממש לא ציני. אם לבנאדם דחוף יותר להצליח מסחרית מאשר לאמץ אלמנטים קצת יותר איכותיים (באלבום הבכורה שלו הוא הוכיח שזה לא גדול עליו) – אני בהחלט מכבד את הדרך. אבל בינתיים, באופן אישי, אני מעדיף לשמוע דברים אחרים שלא נשמעים כמו רינגטון שעשה דרך אבולוציונית הפוכה – והפך לשיר.

 

****
שחר אבן צור – "כיכר מגן דוד" (נענע דיסק)

תודו שלפני כמה שנים לא הייתם מצפים לקבל מנער הרוקנ'רול שחר אבן צור טקסטים שמתחילים ב"הם שעלו ונתנו את עצמם למען מולדת" או סתם שירים עם אקורדיון ומקצבים ים תיכוניים, אבל בדיוק בגלל האומץ הזה אני מעריך אותו כל כך. ולא רק בגלל האומץ אלא גם בגלל התוצאה. כי "כיכר מגן דוד" הוא דיסק פשוט טוב. מלודי, אפוף כינורות ואקורדיונים, ועדיין לא ג'לטיני לגמרי כמו שהיה אפשר לחשוב מתיאור כזה, אלא בעל עקבות רוקנ'רול, מספיק בשרני ומספיק מעניין. כמעט כל שיר כאן – במיוחד "שיר אהבה" ו"זיכרון ישן" – הוא כמו גלויה נוסטלגית מהעבר שעברה עיבוד בפוטושופ. עכשיו נשאר רק לקוות שאבן צור לא יחזור אל הרוק האפרורי והמעייף. למרבה ההפתעה, החליפה הארצישראלית מתאימה לו הרבה יותר.

***
רמי קליינשטיין – "שיר חשוף" (הד ארצי)
לפני הכל, קבלו השוואה מתבקשת לאלבום שנסקר כאן בהרחבה בשבוע שעבר – "זה אני" של אייל גולן. במיוחד כשמאזינים לאלבום החדש של רמי קליינשטיין, שגם הוא מגיע אחרי פרידה מטלטלת ופירוק משפחה, מבינים עד כמה גולן מביך ולא אמין. בעוד שקליינשטיין חשוף, מהורהר, פגיע, נוגה – גולן שר על יפיופה שתיתן לו נשיקה על השפתיים, או סתם שר על "מותק של אישה, ואני בך מאוהב" ושאר שירי צ'לה-בלה. רק זה כבר מעיד על האמינות שיש לו מול הפצעים הפתוחים בהם חופר וצולל רמי קליינשטיין.

אז הבנתם נכון. "שיר חשוף" הוא אלבום כנה שמצליח לגעת בנשמה. יש כאן טקסטים טובים ברובם (רק חבל שיאיר לפיד, שכתב כאן שני שירים, דוחף את שנאתו לדתיים בכל הזדמנות. כן, שוב), וההפקה המינורית והצנועה משרתת אותם היטב. הבעיה היא רק שקליינשטיין נשמע טוב יותר כשהוא מלא באנרגיה ובחיות, ופחות כשהוא נמצא בפאזה נוגה. הבלדות "שלג" או "הרבה פנים" מאלבומיו הקודמים בוצעו עם סוג של אנרגיה, אבל כאן נדמה שההגשה שלו יותר רכה, מלאת לחלוחית, וזה אולי מתאים יותר למה שהוא משדר, אבל פחות משרת את השירים עצמם.
גם בחירת הסינגלים הייתה קצת בעייתית לטעמי – "אלוהי הדברים הקטנים" ו"אלה החיים שלי" הם לא שירים מדהימים במיוחד. הראשון נשמע כמו שיר ערש לא מוצלח, והשני אמנם בשרי יותר, אבל הלחן שלו די פשטני. דווקא "בכל אדם יש מלאך", בו משתתפת בשירה ובכלי הקשה משי קליינשטיין, הוא השיר הבולט באלבום, ויש לא מעט שירים טובים יותר מהשניים שבטח יצא לכם להכיר. אבל טוב, לא ביג דיל. העיקר שקליינשטיין עדיין לא מבקש מהיפיופה שתיתן לו נשיקה על השפתיים.

** וחצי
עמיר לב – "הכל כאן" (התו השמיני)
בעולם מתוקן כנראה שלא הייתי צריך להרגיש אשם על זה שאני לא מתחבר אל המוזיקה של עמיר לב. הרי 95% מאיתנו, אם לא הרבה יותר, לא ירוצו מחר לקנות את הדיסק הזה. אבל נו טוב, כנראה שאני סתם מריח את אבירי הטעם הטוב מחכים לי מאחורי הפינה עם השאלה האולטימטיבית – איך מבקר מוזיקה לא אמור לאהוב אוטומטית אומן כמו לב.

אחרי שפרקנו את הסוגיה הזו נתפנה להסביר למה גם אלבומו החדש של לב לא ממש קנה אותי. אבל קודם כל, נתחיל במילים הטובות: הבנאדם פשוט יודע לכתוב. הטקסטים שלו איכותיים, לא מתפשרים, ומספרים ברגישות ובנחישות סיפורים קטנים ומעניינים ברובם (למרות שפה-ושם יש גם צילומי מציאות לא מסעירים במיוחד). גם מבחינה מוזיקלית לב לא פראייר, כמובן.
אז איפה מתחילות הבעיות שלי איתו? בהגשה ובמונוטוניות. הקול של לב, מה לעשות, הוא משהו שקשה לי להתחבר אליו. לא שיש לי בעיה עם קולות מחוספסים – בדיוק להפך – אבל כאן אין איזשהו קסם שמפיח חיים חדשים, כמו למשל אצל מיכה שטרית או שולי רנד. לא פעם שר לב כאילו הוא מקריא טקסט בנימה עייפה ומשועממת, וזה, תתפלאו, די מעייף ומשעמם. ולמרות זאת, פה ושם בכל זאת אפשר למצוא שירים מוצלחים שדי חורגים מהמונוטוניה הרגילה – "הכל כאן", "כביש 1" ו"חולון".

(הביקורות פורסמו ב"רייטינג" במהלך מרץ 2009)

 

עוד בבלוג: ביקורת על אלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח, מאמר דעה על החתונות של היום, ראיון עסיסי עם אברי גלעד (שמאמין שעם ישראל נמצא בסכנה), ביקורת על האלבום החדש של רונה קינן, ראיון ארכיוני עם עמיר בניון , ביקורת אלבום על אביתר בנאי החדש ועוד

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: