בדד אלך: הסינגלים דוחקים את מקום האלבומים המלאים

מג'ירפות ועד אביב גפן, מעמיר בניון דרך חיים משה ועד קובי פרץ – לאמנים היום בארץ נמאס לחכות שמגירת השירים תתמלא כדי לשחרר אלבום שממילא לא יחזיר את ההשקעה. כך השתלט שוק הסינגלים על תעשיית המוזיקה הישראלית. ותודה לסלולר ולאינטרנט שהביאונו עד הלום

 

זהו, לקובי פרץ נמאס לשחרר אלבומים שלמים. כל פעם מחדש הוא נכנס לתקופה מלחיצה, מסתגר באולפן, שובר את הראש מה הקהל יעדיף, והחמור מכל – מוציא סכומים גבוהים תמורת התענוג להקליט 11 שירים, שבמקרה הטוב רק שניים־שלושה מהם ילהטו בחתונות, במצעדי הסלולר וברדיו ועל הדרך אולי גם יחזירו את ההשקעה. לכל השאר, שלא ייצאו כסינגלים, צפוי גורל קבוע מראש: הם יישכחו, לא יזכו ליחס חם גם אם יהיו הכי טובים בעולם, וכעבור תקופה קצרה יהפכו למשהו שרק המעריצים האדוקים מכירים, וגם זה לא בטוח. כשאתה רוצה ליצור אלבומי קונספט זה אולי מתאים, אבל כשהשאיפה היא לנפק להיט ועוד להיט – עומס השירים באלבום אחד מתאים הרבה פחות.

בחודש האחרון נדמה שלחלקים גדולים מתעשיית המוזיקה הישראלית מתחיל ליפול האסימון, למרות שבעידן הסלולר המטבע עם החור הפך לפריט פחות רלוונטי. כך אפשר לראות שג'ירפות משחררים סינגל ("מונוגמיה") סתם ככה בשביל הכיף ולא כדי לקדם אלבום.

 

אביב גפן עשה זאת לאחרונה עם "אור קטן", שיצא מהאולפן ללא שום אלבום ברקע. זהבה בן משחררת מדי כמה חודשים סינגל חדש בלי להיכנס לסרט של הפקת דיסק שלם, וגם חיים משה עושה את אותו הדבר, מתוך הבנה שעלה על נוסחה הרבה יותר מתאימה עבורו.

איגי דיין שחרר סינגל כפול בחודש האחרון וסיפר ל"רייטינג" ש"הכוונה שלי היא להוציא שירים בודדים בכל פעם שאהיה מרוצה מאחד מהם". גם ארקדי דוכין מתלהב מהרעיון, כפי שסיפר למנהל תחום המוזיקה בסלקום. ואפרופו סלקום, למרות ההשקעה בתיסלם 2.0 המצוירת, הלהקה ממש לא מתכננת לשחרר דיסק מלא. כי שוב, למה לעבוד קשה כשממילא השירים הבודדים עושים את העבודה כמו שצריך?

שומעים במונו

גלעד כהנא עדיין חושב במונחים של אלבומים, לדבריו, אבל מודה שבזמן האחרון הוא חושב גם על אמצעים אחרים. "התרגלנו לשיטה של אלבומים כי זה מסכם תקופות בחיים. עברת תהליך, והאלבום מסכם את התקופה הזאת", הוא אומר. "עם זאת, לפעמים פורמט התקליטים מאולץ – יש שני שירים טובים ועשרה שלא ממש קשורים, אבל היו חייבים לשים את העשרה כדי למלא דיסק. לכן היום הסינגל הוא הדבר המוביל. מבכים את העובדה שהסינגל גורם לאמנים ליצור יותר להיטים, אבל יש משהו נורא כיפי בלהקליט שיר ולהעיף אותו מיד. יש משהו מאוד מתסכל בדיליי שיש מרגע כתיבת אלבום ועד שהוא יוצא לחנויות. לפעמים אמן מקליט אלבום פרידה מאשתו, אבל הדיסק יוצא לחנויות כשכבר יש לו ילדה מהאישה החדשה שלו. סינגל נותן לך אפשרות לשלוף ולירות ללא עיכוב עצום שכזה. אנחנו בתקופת מעבר, אין ספק. יש הרבה בכיינים, כי תמיד בתקופות מעבר יש הרבה אנשים שמבכים את מותו של המדיום הקודם. להגיד שפעם היה טוב יותר זה סוג של הזדקנות".

מה זה אומר מבחינתך ומבחינת ג'ירפות לגבי ההמשך?
"'מונוגמיה' ו'I'm Burning Up' היו שירים שיצאו ותפסו, ויכול להיות שהם בכלל לא ייכללו באלבום הבא שלנו. זה נתן חיים להופעה, משהו רענן. אחד הדברים החשובים להרכב זה לשמור על תחושה של תנועה, ואת זה אפשר לעשות כשמשחררים סינגלים לאו דווקא כחלק מקידום אלבום".

שלא תבינו לא נכון: למרות הכל, כמעט אף אמן לא מוכן לוותר על פורמט האלבום, כך שזו לא כתבה על מות האלבום, אלא על תחיית הסינגל. בשורה התחתונה נראה שהסינגל הבודד דחק את מעמד האלבום, או לפחות נמצא בדרך לשם. זה עדיין לא קורה אצל כולם, אבל מדובר בתהליך. יותר ויותר זמרים מרגישים צורך לסנכרן את עצמם לשינויים התכופים בשוק המוזיקה, צמאים ללהיטים ולהכנסות מהם ומבינים שמאלבום לא תצמח להם הישועה הכלכלית. בכלל, מי רוצה לצאת פראייר ולהמשיך להקליט אלבומים שלמים בהשקעה מטורפת כשהסיכויים להחזרת ההשקעה כל כך מזעריים.

ובכל זאת, יש מי שפחות מתלהב מהתופעה. זאב נחמה, למשל. "זה הרבה יותר גרוע ממה שאתה חושב", הוא תוקף. "התעשייה השאירה אנשים במצב של אין ברירה. בגלל ההורדות באינטרנט כמעט לא רלוונטי היום להקליט אלבומים שלמים. יש הרבה מאוד אמנים, בעיקר בתחום הים־תיכוני, שמעניין אותם בעיקר שיר חזק שעובד בהורדות ובסלולר. אני אישית בהחלט מצר על המגמה הזו. לדעתי יש עדיין מקום לאלבומים, שמציגים אמן בשלמותו. לבנות קריירה על שירים בודדים זה בעייתי".

עד כמה התופעה הזו רחבה?
"אני שומע מהרבה זמרים שהם מחפשים להיטים ולא אלבומים שלמים. אני לא יכול לנקוב בשמות, אבל זה בעיקר בתעשייה הים־תיכונית, כולל מפיקים ומנהלים אישיים שמסתכלים רק על הרווח הכספי. בתעשייה הגדולה והממוסדת אנשים עדיין נמצאים בשאיפה להוציא אלבומים, אבל הנתונים שקיימים היום מקשים מאוד לעשות את זה, לכן גם שם יש זליגה לכיוון הזה. זמרים מבצעים חושבים במושגים אחרים. מה שמעניין אותם היום זה לא פלייליסט גלגלצ, אלא בעיקר מצעדי הרינגטונים".

אחת הזמרות הבולטות בתחום הסינגלים היא זהבה בן. מאז 2008 היא שחררה לא פחות משבעה, שלא כחלק מאלבום חדש: "שישי לפני הערב", "המלך", "מאושרת", "משתולל בי געגוע", "התקווה", "בת 60" ו"פרחים בצבע זית". ומה עם אלבום? לא כרגע. "הסינגלים לא יצאו למטרת אלבום, אלא כדי להשאיר את זהבה בתודעה, לקדם הופעות ולחדור לסלולר", מודה איש יחסי הציבור שלה, אלון אמיר. "ייתכן שחלק מהשירים ייאספו לכדי אלבום, אבל האלבום הוא כבר לא המיין אישיו. הוא כבר לא הדבר המרכזי בקריירה של אמן".

איך בעצם החלטתם להעביר את הקריירה שלה לנתיב שיש בו משקל רב יותר לסינגלים?
"אחרי שהוצאנו את האלבום ונגמרו הסינגלים מתוכו, הבנו שאי אפשר לחכות שנה־שנתיים עד שהיא תאסוף עוד 12 שירים לאלבום. לקהל יש זיכרון קצר, ואין לכל הזמרים את הפריבילגיה לעבוד באולפן במשך שנתיים ולהיעלם. היינו חייבים להמשיך את המומנטום שצברנו איתה אחרי שהיא כבר יצאה מהמצב המאוד רעוע שהיא היתה בו. הבנו שצריכים להוציא סינגל כל חודשיים־שלושה כדי לשמר את המומנטום".

ואיך אתה מסכם את המהלך, באמת עדיף ללכת על שירים בודדים?
"יש שירים שהצלחנו איתם אפילו מעבר למצופה, כמו 'פרחים של זית', שהוצאנו במלחמה. שירים אחרים עבדו יפה מאוד בסלולר והעניקו לה תשומת לב, וזו בעצם היתה המטרה".

ומה עם אלבום?
"זה לא משהו שעובדים עליו כרגע, אבל אני מניח שבסופו של דבר הסינגלים ייאספו לאלבום. זה יהיה בעיקר עבור כתבות בעיתונות, נוכחות בתקשורת וכו'. המדיה עדיין לא הפנימה שחוקי המשחק השתנו, ושלא צריכים לחכות לאלבום כדי לעשות ספיישל לאמן ברדיו או כדי לראיין אותו לעיתון".

לחפש את הקאש

סולן להקת מיוז, מתיו בלמי, סיפר לפני שנה בעיתונות הבריטית שהכיוון של הלהקה המצליחה הוא לשחרר סינגלים מדי חודשיים, "ואז, אחת לכמה שנים, להוציא 11 רצועות תחת השם 'המיטב' – וזה יהיה האלבום". אמנם מאז נודע שהלהקה עובדת על אלבום חדש, שייצא כנראה במהלך השנה הקרובה, אבל הרעיון, שמדליק כל כך הרבה אמנים, נותר תלוי באוויר.

גם מושיק עפיה מצטרף לחגיגה. לפני שנה הוא התראיין לאתר Mooma וסיפר על התפיסה החדשה: "עד לפני כמה שנים אני והיחצנית שלי עוד עשינו ישיבות האזנה, בחרנו סינגלים, מה ראשון ומה שני ושלישי, ואז הוצאנו אלבום שלם. ירדתי מזה. אני רוצה להוציא כל חודשיים בערך שיר חדש, לשמור על נוכחות ועל קשר עם הקהל, להוציא אותם בצורה הכי מכובדת ומקצועית. אחרי שבעה או שמונה סינגלים נוציא את כולם באלבום, במארז מסודר".

ולא רק הצעירים בקטע. גם חיים משה אימץ לא מזמן את האג'נדה. "למה לעבוד קשה על אלבום שלם?", הוא אומר, "מעכשיו אני מכוון בעיקר לסינגלים. הרי ממילא רק אותם זוכרים". המנהל האישי שלו, אדיר שלום, ניאות להרחיב. "האסטרטגיה החדשה שלי עם חיים משה היא להוציא לו סינגל כל חודשיים בממוצע", הוא מכריז. "לפעמים אתה בא ומשקיע באלבום 200־300 אלף, וברור לך מראש שאלבומים לא מוכרים היום. אבל זה גם לא טוב. נגיד שעכשיו יש לחיים להיט ענק. אנשים ילכו לחנויות ויבקשו לקנות אותו, הם לא יוכלו. כמו כשרז חדד הוציא את 'תודה לך'. היה ביקוש, אבל לא היה דיסק בחנויות".

התופעה לא ייחודית לתעשייה המזרחית. גם ריקי גל חשבה על הרעיון כבר לפני שלוש שנים, לדבריה. זה לא מנע ממנה לשחרר לאחרונה את אלבומה "רואים את השנים". "אני הולכת עם הזרם", היא מסבירה. "כשהתחלתי להקליט היו תקליטים, אבל דברים משתנים. אין לי ספק שהיום אנחנו על קו תפר של שינוי. כנראה הפורמט של האלבום המלא פחות עובד".

ובמילים אחרות, יש מצב שהאלבום הנוכחי הוא האחרון שלך בפורמט הזה?
"אני לא יודעת בוודאות, אבל יש לי הרגשה שכן. בתבנית הזו – זה כנראה נגמר".

לקובי שמעוני, סאבלימינל, יש מושג הרבה יותר ודאי בנושא המעבר לעולם של סינגלים. למעשה, הוא נחשב לסינגולר מתקדם – בארבע השנים האחרונות שחרר לפחות עשרה כאלה שלא מצאו את עצמם באלבום, בהם "יותר מזה אנחנו לא צריכים", "אדון עולם עד מתי", "אתה חזק", "בת 60", "הלוואי" ו"פספסת". עכשיו הוא עמל על איסופם לאלבום כפול שיכלול גם שירים חדשים. "החשיבות של זהות הזמר הולכת ויורדת. היא לא נעלמת, אבל יורדת משמעותית", אומר שמעוני על התופעה, שנובעת לדעתו גם מהגלובליזציה. "אם הנוער היום מחפש את השיר שבפזמון שלו שרים 'בלה בלה בלה', הוא נכנס לאינטרנט, כותב 'בלה בלה בלה', מוצא ומוריד, ולא משנה בכלל באיזו מדינה הוקלט השיר. הוא יודע מי האמן הרבה פחות מבעבר, ולכן פחות יחפש שירים נוספים שלו. זה נובע מכך שהקונספט המכירתי של הניו־מדיה הפך ל־On Demand. ככה אתה יודע מראש מה אתה רוצה, ופחות משנה לך מי הזמר, מה האלבום וכן הלאה".

אבל?
"אם התכנון שלך בחיים הוא להיות זמר של שיר אחד – הצלחת. אבל אם אתה רוצה שגם יכירו אותך בתור זמר – צריך להשקיע הרבה יותר. כשיש סריה של שירים שהצליחו כל כך בגדול, אותו ילד או לקוח אומר 'רגע, יש לי את 'בלה בלה בלה' של הבחור הזה, ויש לי עוד שיר שלו. אז בוא נחפש עוד שירים שלו'. אני טוען שאם קונספט האלבום ייעלם – כולנו נפסיד מזה, ובגדול. השירים שיש להם פוטנציאל להיות להיטים הם בעיקר לפי נוסחאות מסוימות – מנגינה דביקה ופזמון קליט, והשיר לא יכול להיות קיצוני עם מסר נוקב ובוטה מדי. זה חייב לעמוד בסטנדרטים של להיט. אם מתרכזים רק שם – מפסידים את כל היופי המורכב שבמוזיקה. הדברים שאני הכי הכי אוהב, כולל של עצמי, הם הקיצוניים. שיר שלי של שש דקות, בלי פזמון, לא יושמע ברדיו, אבל יהיה לו מקום באלבום. לכן מה שקורה זה שהמוזיקה עצמה נהיית הרבה יותר רדודה היום, כי כולם רוצים את הלהיט המטורף שכל הילדים ישירו את ה'בלה בלה בלה' שלו, אבל איפה העומק, האג'נדה, האמנות?"
יגידו לך "מי שמדבר".
"בטח שאני חלק מזה. אבל אני מצליח לייצר כל כך הרבה להיטים, ולכן אנשים רוצים לבדוק את השירים המורכבים של סאבלימינל ולצלול לתוך האלבומים".

בהמשך מצביע שמעוני על בעיה נוספת שמביא איתו עולם הסינגלים: ויתור על איכות הסאונד – הרי ממילא מדובר בסינגלים שמושמעים בנגן ה־3MP, בסלולר או במחשב. "היום רוב העולם שומע מוזיקה דרך הרמקולים של המחשב או ברמקולים המצחיקים של הסטריאו", מסביר שמעוני. "ואם השיר בעל הסאונד המדהים שעשית מושמע בסאונד מעפן של לפטופ, זה לא שווה הרבה. הרבה אמנים פחות משקיעים בסאונד, כי דרך הרמקולים הקטנים אתה לא יכול להבדיל אם אלה 300 כינורות אמיתיים או משהו אלקטרוני. גם ככה ממילא הכל נשמע כמו זמזום כזה".

אמן בכיר אחר, שהעדיף לדבר שלא לייחוס, נשמע הרבה פחות מתון כלפי הסינגליזציה. "זמרים שכחו למה הם כאן", הוא אומר בתקיפות. "אני לא אומר שכולנו צריכים להיות רעבים ללחם ולהתנתק לגמרי מהשיקולים הכלכליים, אבל מה שקורה היום זה טירוף. המון אמנים ומנהלים אישיים, בייחוד במיינסטרים, חושבים רק איך לדפוק את המערכת ולעשות קופה מאיזה להיט מטומטם. פעם הם עוד היו מחביאים שירים יותר איכותיים בתוך האלבומים שלהם, אבל אם עכשיו הם מוותרים על זה והולכים יותר ויותר על שירים בודדים במטרה שיהפכו ללהיטים – הם פשוט מכרו את נשמתם לשטן".

תמלוגים 2.0

גם אנשי יחסי הציבור קולטים את הלך הרוח ומשתדלים לזרום איתו. "בטח שיש בזה היגיון", מסכימה היחצנית מורן פז. "פעם היו חוקים נורא ברורים. בעצם כל הפורמט העסקי־כלכלי השתנה. בארץ מרגישים את זה בייחוד בתחום הלועזי, כי כאן נמכרים בעיקר דיסקים ישראליים. היום פחות חשוב לקדם אלבום ויותר חשוב לקדם להיט כדי שיהיה לך רינגטון לוהט. התופעה פחות רלוונטית אצל אמנים כמו נעם רותם, לדוגמה, שאצלם זו אמנות נטו".
את רואה אמנים אחרים שאת מייצגת, כמו עלמה זהר למשל, מתמסרים לרעיון הסינגלים?
"נראה לי שהאמנים זורמים עם זה. הם מבינים שהתעשייה השתנתה ולא מתנגדים לכך. עובדה גם שמספר הסינגלים שיוצאים לרדיו מדי שבוע עלה פלאים בשנים האחרונות".

גורם בכיר באחת מחברות התקליטים הגדולות מספר שגם בתעשייה הממוסדת מודעים לתהליך ולא מתכוונים להישאר מאחור. "אנחנו מבינים שהשוק משתנה. אבל זה לא משהו מיידי", הוא אומר. "אנחנו בעד גם כי זה חוסך עלויות. מאסטר של אלבום עולה בממוצע כ־40־50 אלף דולר, שיר עולה 3,000 דולר. כששוק המוזיקה ייקלע למצוקה קשה יותר, אני מניח שיהיו הרבה יותר ריליסים בצורת סינגלים ולא בצורת אלבומים".

כלומר, אולי זה יהיה אילוץ כלכלי של חברות התקליטים.
"בהחלט. יש היום דיסקים שנמכרים ב־40 אלף עותקים, אבל מכירה של כמה אלפי עותקים לא מכסה את ההשקעה. אם אתה לא עובר את המכירות של ה־10־15 אלף עותקים, אתה פשוט לא מכסה את המאסטר. נושא הסינגלים במקום האלבומים עובר בראש, ויכול להיות שניישם אותו עם כמה אמנים ספציפיים, אבל אין עדיין משהו קונקרטי. זו מחשבה כלכלית נכונה. יש אמנים ששווה להוציא להם אלבומים, ויש אמנים ששווה להוציא להם סינגלים".

התחזקות הסינגלים, למי שלא הבין עד עכשיו, נובעת משלושה כוחות שוק עיקריים: הסלולר, האינטרנט והפלייליסט. וכן, גם בגלגלצ מודעים למקומם בתהליך המעניין הזה. "ממילא חלק ניכר מרוכשי האלבומים מעביר אותם בסופו של דבר לאייפוד, ואז זה אפילו יוצר עבודה כפולה של המרות והעברות", אומר עומר בן רובי, סגן מפקדת גלגלצ. "התוצאה היא שהיקף מכירות האלבומים בעולם ואצלנו מוסיף להידרדר, ואילו מכירת שירים בסלולר היא עסק שמגלגל הרבה כסף. המסקנה היא שהשירים הבודדים דווקא שווים את הכסף ויכולים להחזיר לאמן את ההשקעה, לעומת האלבום המלא. לנו, אלה שעברו את גיל 25־30, כואב הלב על מה שנראה כהיעלמות הדיסק, אבל הילדים שנולדו באזור שנת 2000 לא מבינים את הנוסטלגיה הזו. בעתיד אולי יתעורר מחדש הרצון של צרכני המוזיקה להתעמק ולרכוש לא רק שיר אחד של האמן אלא כמה וכמה שירים חדשים שלו, בדיוק כמו 'פעם' בימי הדיסקים והתקליטים. ההיסטוריה הרי חוזרת על עצמה, רק הפורמטים משתנים".

היה אפשר לסמן את מהפכת האינטרנט כטריגר מרכזי, אם רק היה קם כאן אייטיונס מקומי ורוב ההורדות היו מתבצעות בתשלום (אולי). אבל בארץ זה לא ממש עבד, ולמרות שהיום NMC וסלקום מאפשרות להוריד קובצי 3MP בודדים למחשב, נראה שרוב הקהל שמוריד מהאינטרנט כבר התרגל לעשות את זה באופן לא חוקי. למרות זאת, כשהגיע הסלולר והסדיר את נושא התשלום – התעשייה הריחה את הדם והתעוררה. שלל אמנים החלו לשתף פעולה עם חברות הסלולר, והן בחלקן מיהרו להכריז שהן סוג של חברות תקליטים (למרות שבפועל הן ממלאות פונקציות מצומצמות בהרבה). כך רשם לו פורמט הסינגל עוד ניצחון, כי נפתח לו אפיק נוסף להכנסות, ובמסגרתו פורמט האלבום הפך עוד יותר ללא רלוונטי.

אהוד בשקין, מנהל מחלקת המוזיקה של סלקום, חושב שהתופעה החלה בתרבות המצעדים ועכשיו מגיעה לשיאה בעקבות הפלטפורמה הסלולרית. "איך האמנים יכולים להיות לא מרוצים מזה?", הוא תוהה. "אם הם רצו לעשות את זה פעם – זה לא היה אפשרי טכנית. דיברתי לאחרונה עם ארקדי דוכין, והוא עצמו ציין שלפעמים זה הגביל אותו. אם הוא רצה נניח לכתוב על הלך רוח, על מלחמה או על המצב הכלכלי – לא היתה לו דרך להוציא את זה. זה פשוט צורך בסיסי של האמנים".

מה יקדם את התופעה?
"אני מאמין שבהמשך אלבומים יהיו מיועדים רק לאספנים. בכלל, ברגע שחברות אחרות ימשיכו בדרכה של סלקום – פלאפון, אורנג' ו-ynet כבר נמצאות בדרך לשם – ויאפשרו להוריד שירים למחשב, התופעה הזו תתקדם למקומות שעוד לא הכרנו. אין סיבה שלא. קח למשל את KNOB – חבר'ה סופר־מוכשרים שהצליחו גם מחוץ לישראל. הדיסק שלהם לא נמכר כמו שהם היו רוצים, אבל הסינגלים רצו חזק בסלולר. אולי לא היה כדאי בכלל לשחרר דיסק. אגב, גם תיסלם 2.0 לא מתכננים בכלל להוציא דיסק. הכל שם מבוסס על סינגלים בלבד".

ניסוי כלים

מתברר שגם אמנים שלא מחפשים להשחיל להיט למצעדי הסלולר מתחילים להתאהב ברעיון הסינגלים. קחו למשל את עמיר בניון. בשנים האחרונות הוא שחרר לפחות 11 שירים לאינטרנט או לסלולר ללא קשר לאלבום כלשהו: "בחייאת", "בלדה לביישן", "ריבונו של עולם", "התקווה", "גבורה", "אל תדאג/ועפנו", "עד דלא ידע", "ניגון פשוט לאריאל", "תפילה לעני", "יגדל אלוקים חי", "שמעתי שמעך", ובטח פספסנו עוד כמה.

"אני כותב, ברוך השם, די הרבה", אומר בניון. "יש לי שירים שאני כל כך אוהב אותם וכל כך מחובר אליהם – אבל פשוט אין לי מה לעשות איתם, כי הרי אי אפשר להכניס 30 שירים לאלבום. לכן בשנים האחרונות יש עוד דרכים שבאמצעותן האמנים יכולים להביא לידי ביטוי את המוזיקה שלהם. אי אפשר להוציא דיסק או שיר רק כדי לקדם את ההופעות, צריך להיות להם ערך בפני עצמו".
ניסיון מסוג חדש עבור בניון, הסינגל "אל תדאג/ועפנו", יצא בסלולר בלבד בשבוע שעבר. כמו שאתם מבינים, לא מדובר בשיר ששייך לאלבום צפוי, ודרך הניסיון להפיץ את השיר רק באמצעות הניו־מדיה בניון מעוניין להבין את רזי הסלולר.

"זה ניסיון ללמוד מה זה אומר, ניסיון להביא לידי ביטוי שירים נוספים בהופעות ולגרום לאיזו התפתחות אמנותית. אם זה ערוץ נוסף שאפשר להתבטא דרכו – יהיה אפשר לעשות הרבה דברים ולא לחכות דווקא לאלבומים", מסביר בניון. "צריך לצאת מהשטאנץ של אלבומים, אפילו מהשטאנץ של סינגלים. צריך פשוט ליצור. אם בנאדם חלם משהו בלילה והוא רוצה לעשות מזה יצירה – הוא צריך את הכלי להעביר את זה הלאה. לא לחכות לישיבות פלייליסטים ולא יודע מה, אלא להתנהג פתוח. ואז באמת תהיה בחירה אמיתית לקהל. הלוואי שהסלולר יצדיק את עצמו במובן הזה, למרות שיש גם בעיות אחרות. אני לדוגמה שומע מחלק מהאנשים שהם לא אוהבים לשמוע שירים דרך הסלולר. אולי עם ההתקדמות הטכנולוגית גם זה יסתדר בסוף".

(פורסם ברייטינג, מרץ 2009)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: