ארכיון יומי: 20 באפריל 2009

האלבום החדש של שלום חנוך: בינוניות מעיקה ועייפה

אז איך האלבום החדש של שלום חנוך? כמו שאר החומרים שלו בשנים האחרונות – בינוני ומעלה געגועים לתקופות שבהן הוא בעט לנו בפנים

 

"שלום חנוך ידוע בקיצוניות שלו בבחירת חומרים… לא מבין אותו. אבל מי אני לעומתו?" (עודד, מגיב מס' 4 בהשמעת הבכורה ל"ג'מייקה" של שלום חנוך, ynet)
התגובה של עודד מסכמת בעיניי את היחס המוזר כלפי שלום חנוך מצד חתכי אוכלוסייה שונים, שמסתכם בשלוש מילים – מי אנחנו לעומתו? אבל אם נודה על האמת, שלום חנוך לא שחרר אלבום ראוי כבר כמה שנים טובות, בלשון המעטה, ואני בהחלט לא חושש לומר את זה מתוך מחשבה של "מי אני לעומתו". אבל משום מה יש לא מעט מעריצים, מבקרי מוזיקה או סתם זוכרי חסד נעורים שלא מוכנים להודות שנכון, אולי פעם היה טוב, אבל שלום לא מספק את הסחורה כבר תקופה ארוכה. ולא רק אני אומר את זה אלא רבים ממעריציו המושבעים לאורך שנים. במיוחד אלה שיש להם אומץ להישיר מבט אל המציאות.

 

ובכן, אני יודע איך חלק מהקוראים, אתם יודעים מאיזה סוג, יתייחס לביקורת הזו: כפרובוקציה לשמה, כחילול הקודש, כחוסר הבנה משווע במופת של טעם טוב, כהתרסה פריפריאלית בפני האליטה התל אביבית ועוד כל מני קשקושים אחרים. אבל נו, בחייאת. כמו רבים אחרים גם אני חושב ששלום חנוך הפך מיוצר חשוב ליוצר שאיבד את הלחלוחית, הפסיק לרגש והחל לנפק בעיקר חומרים בינוניים. מותר לי, בדיוק כמו שהיה מותר לניב הדס מ"וואלה! תרבות" לכתוב במאמר מאלף על שלום ש"זו אשמתנו שהמלכנו אותו והמשכנו ליצור בצלמו גם כשהפסיק לרגש ולחדש; אשמתנו שהמשכנו לתלות בו תקוות ולהתייחס אליו כקדוש, גם כשהפסיק להיות רלבנטי לחיים שלנו". זה כמובן לא הפריע לרוב הטוקבקיסטים לירות בו חצים עילגים, כמו טוקבקיסט מס' 11, העונה לשם "אורן הוף מבין ברוקנר", שיעץ לו "גש להסתכלות, אולי זה יעזור". אין מה לומר, משהו באובססיביות של מעריצי שלום חנוך קצת מרתיע. ובהזדמנות זאת – למכירה רגבי עפר עליהם דרך שלום ב-76'. לרציניים בלבד.
ובכן, הבנתם נכון: שלום חנוך עדיין לא משחזר את ימיו הגדולים, וגם אלבומו החדש, "שלום חנוך", סובל מהבנאליזציה של הסטנדרטיזציה. האם יכול להיות שהאהבה ללא תנאים כלפיו גרמה לסטנדרטים שלו לצנוח אל מקום בינוני כל כך? לא יודע, אבל בכל מקרה, קשה לומר שמדובר באלבום טוב, וקשה לומר שאם על עטיפתו היה מתנוסס שם אחר הוא היה זוכה למאית מהיחס שהוא מקבל. אפשר רק להביט אל הסינגל הראשון מתוכו, "פתוחים לאהבה" הבינוני, שמנסה להתרומם באמצעות מקצב תופים מונוטוני מתיש, כדי להבין שזה לא זה. גם שאר שירי האלבום לא מתרוממים הרבה מעבר. היינו מתחילים לעבור אחד-אחד אם לא היינו חוששים שהמילה "אפור", על הטיותיה השונות, תחזור כאן יותר מדי פעמים.
עם זאת, בואו ניקח צעד אחד אחורה: לא מדובר באלבום גרוע, אלא סתם באוסף של בינוניות מעיקה ועייפה. יש בו הבלחות טובות ומשמעותיות פה ושם, יש את הטקסטים המצוינים בחלקם ("אומרת לי לעד", למשל). אבל הלחנים הסתמיים והעיבוד האפרורי ברוב השירים מגמדים את הכל, והופכים את "שלום חנוך" לצל קלוש וחיוור של האומן ההוא מהאגדות.

(פורסם ברייטינג, אפריל 2009)

 

עוד באתר: ביקורות על האלבומים החדשים של עובדיה חממה, אריק ברמן, אייל גולן, עמיר לב, רמי קליינשטיין ועוד, וגם ראיון עם רמי פורטיס