אחרי המוות, אחרי הבלקאאוט: ראיון עם פבלו רוזנברג

פבלו רוזנברג לא הוציא מילה כתובה אחת בשנתיים האחרונות. מותו של אביו, הגירושין ואפילו ההצלחה עם שלומי שבת ובכלל הכניסו אותו לבלקאאוט. עכשיו הוא משתחרר ומשחרר סינגל חדש

שנתיים תמימות לא הצליח פבלו רוזנברג להוציא מתוכו שירים. זה קרה מיד אחרי שאבא שלו נהרג בתאונת דרכים לפני חמש שנים, ומאז משהו בו הלך לאיבוד, לפחות באופן זמני. אבל יש סיבה נוספת, צפויה פחות: ההצלחה. כן, דווקא היא, גרמה לו לעצור במקום. "כשהעבודה דופקת כמו שצריך, אתה מפוצץ את קיסריה תשע פעמים, האוסף מוכר זהב והקהל ממשיך לאהוב, נראה לך שכשמשהו נוסע כל כך טוב – קצת מפחיד לעצור. אריק שרון אמר בזמנו 'כשאתה בתוך הגלגל, לפעמים אתה למטה, למעלה או בצדדים, אבל אף פעם אל תרד ממנו'. לכן כנראה שבאותה תקופה לא רציתי לרדת מהגלגל. בתקופה הזו גם התגרשתי, עברתי לגור דלת מול גרושתי, מירי בת הזוג שלי עברה לגור איתי, והילדים שלי גדלו. יש לי מחויבויות של אבא, בן זוג ועוד אלף ואחד דברים. לפעמים בסוף היום אני אומר 'אוף, חבל שאין לי עוד שעתיים'. לגבי מחסום הכתיבה, דווקא לא ניסיתי להתעסק בו. כשיש בלוק יצירה ואתה מתחיל להיכנס לסרטים, זה עוד יותר מסבך. אני זוכר שאח שלי, שהוא המנהל שלי, צעק עליי שאתחיל לשבת לכתוב. אמרתי לו שאני מפחד לשבת לכתוב לראות מה ייצא, כי אין לי כל כך מה להגיד. פשוט לא בא. אבל כשזה התחיל לצאת, לא אמרתי לאף אחד כלום, וזה פשוט זרם".
בסופו של דבר הזרימה הובילה את רוזנברג אל אלבומו החמישי, שייצא בקרוב ב"הליקון" (אחרי אפיזודה של אלבום בודד ב"בייס רקורדס"), שמתוכו שוחרר בשבוע שעבר הסינגל "העולם שלנו". הדיסק המלא, מפתיע רוזנברג, יהיה קצת אחר. "לא יהיו בו נגיעות לטיניות או צפון אפריקאיות, ממש כמו שכתבתי כשהייתי יותר צעיר".
אבל פבלו בלי נגיעות לטיניות זה כמו המאניק סטריט פריצ'רס בלי גיטרות.
"אתה צודק, אבל יש גם דברים אחרים מעניינים. יש למשל שיר בוסה נובה-צ'יל אאוט, כמו שג'ורג' מייקל עשה באלבום 'older'. יש גם שיר אחד שהוא ממש גיטרות אקוסטיות ושירה, שכתבתי על אבא שלי. יש שיר רוק פצצה, ואם היה היום רדיו פרינדלי לזה הייתי מעיף את זה לרדיו. בסטלה מאריס היינו חדשים בשוק, ולא חשבנו על שיקולים של מה הרדיו משמיע, מה מוכר דיסק ומה הקהל אוהב. היום יש לך פאזל שאתה צריך להתחשב בו, יש קבוצת מיקוד. את האמת, בכלל קשה לי לבחור סינגלים לעצמי".

קרדיט צילום: מנחם עוז

אולי קשה לבחור דווקא בגלל שאתה מתחשב בכל כך הרבה שיקולים מסחריים?
"לא, לא. כשאני עושה דיסקים אני לא מתחשב בכלום. אבל בסוף העשייה כל המערכת נכנסת, השיווק, היח"צנות, הפלייליסטים, ושם אני כבר לא נמצא כי כבר גמרתי את עבודתי".
ומה קרה שחזרת להליקון? עזבת בזמנו את החברה.
"אני הבעלים של המאסטר, הליקון בעיקר מפיצים. למה חזרתי לחברה? לא יודע, יש לי נאמנויות למיליון ואחד דברים – חנויות ספרים, מסעדות וכאלה. לא יודע להחליף. הליקון היא בית ישן וטוב. אבל שיהיה ברור: למרות שזה יוצא בחברת תקליטים גדולה, החלטתי אומנותית איך שאני מרגיש, ועשיתי את זה כמו האלבום הראשון של סטלה – עם להקה ולא נגני אולפן. זה היה ממש כיף. פול מקרטני אמר פעם 'אם אתה נכנס לאולפן ולא נהנה מזה – מה זה שווה?'".
פעם לא נהנית באולפן?
"שני האלבומים האחרונים היו קשים. לא הייתה להקה, וכל פעם אחד מהנגנים התחלף. באותה תקופה גם היה שינוי במעבר בין ההקלטות עם גלגלי הסלילים לעידן הדיגיטלי. זה טמטם אותי. לקח לי זמן להתרגל לרעיון. אתה יודע, אני יליד הסיקסטיז".

 

(פורסם ברייטינג, מאי 2009)

ביקורת אלבום: רונה קינן, "שירים ליואל"

****
רונה קינן – "שירים ליואל" (NMC יונייטד)
בדומה לאלבום שבעמוד ממול, גם "שירים ליואל" הוא לא אלבום שיוצא כל יום. אחרי שמאזינים לו בפעם הראשונה עם חוברת המילים יוצאים בתחושה מטלטלת. אותה תחושה מעמיקה בהאזנות החוזרות ונשנות. מדובר באלבום לא פשוט לעיכול. בכל זאת, מדובר בסיפור חיים שמתנקז ל-15 רצועות.
למקרה שלא הבנתם, "שירים ליואל" הוא אלבום המבוסס בחלקו על דמותו של עמוס קינן, אביה של רונה, שנמצא ב"חורף חייו", כהגדרתה. האלבום נע בין לידתו ב-2 במאי ועד לתקופת הדמדומים הנוכחית, וכולל לא מעט תחנות: הבית האפור שבו גדל, האהבה והזוגיות שלו, בעיות השינה, הגעגועים וכן הלאה. קינן לא חוששת לגעת בנקודות רגישות, לחשוף ולפרש סוגיות מהעבר, ובעיקר לגבש יצירה עצובה ובעיקר מהורהרת, אם כי כמעט נטולת תובנות. הסאב-טייטל בשיר הלפני אחרון הוא "יואל רץ אל האור", וזה כבר מרמז על הסוף הבלתי נמנע – לא רק עבורו אלא עבור רובנו. כאן קצת חסרה לי איזושהי אמירה על אותו אור, אותה אחרית, כלומר על מה שקורה אחרי (שהרי זה לא פחות חשוב מ"שדה קוצים צהוב סגול, קרוב לאדמה"), אבל אולי זה רק אני.

 

למרות החשיפה והחום שבעצם הקונספט, קצת חבל שקינן נותרת כזמרת קצת מרוחקת, טיפה קרירה. ההגשה שלה מדויקת, אולי מדויקת מדי, ולמרות השירה העמוקה – הייתי מצפה שדווקא בסוג כזה של שירים היא תתמסר יותר לשירה, תפגין יותר ספונטניות, תהיה פחות מדויקת, אבל יכול להיות שדווקא העיסוק בסוג החומרים הזה גרם לה להיות קצת יותר טכנית, כי הרי אפשר להתפרק כאן בקלות.
מבחינה מוזיקלית יש כאן מעבר יפה בין אקוסטיות קצת חיוורת בשירים הראשונים עד לחיות בולטת יותר לקראת הסוף. דווקא לקראת הסוף, למרבה הפרדוקס. ולמרות שמדובר באלבום קונספט עם קו עלילה אחד – חלק מהשירים יכולים לקבל בקלות חיים נפרדים, כמו הסינגל "אתה מתעורר" או השירים המצוינים "איש לא גבוה" ו"כשהקוצים היו קוצים".
שנתיים אחרי שהתחילה לעבוד עליו ("למרבה השמחה והעצב, סיימתי לפני כמה שבועות את העבודה על אלבומי השלישי", כתבה באתר הרשמי שלה), ומי יודע כמה זמן לפני שאסופת השירים תקבל משמעות מהדהדת יותר, "שירים ליואל" מסתמן כיצירה השלמה, האישית והמרתקת ביותר שרונה קינן הוציאה תחת ידיה. מן הסתם היא לא הייתה רוצה להצטיין דווקא בנסיבות כאלה, אבל הנה עוד הוכחה שגם מהדבר הכי רע אפשר למצות קצת טוב. ואולי קצת הרבה.

 

(פורסם ברייטינג, מאי 2009)

ביקורת אלבום: ברי סחרוף ורע מוכיח – "אדומי השפתות"

****

ברי סחרוף ורע מוכיח – "אבן גבירול – אדמי השפתות" (נענע דיסק)
עם כל הכבוד לדיסקוגרפיה האיכותית של ברי סחרוף, נדמה ש"אדומי שפתות", האלבום המשותף שלו עם רע מוכיח, שמורכב כולו משירי אבן גבירול, הוא הדבר השלם, העמוק והרב הממדים ביותר שיצר אי פעם. אמנם אין כאן להיטי רדיו – בואו נאמר שההחלטה לא לשחרר מכאן אף סינגל טרם יציאת הדיסק לא ממש מפתיעה – ולפעמים זה קצת מבאס כי מזמן לא קיבלנו מסחרוף אלבום "סטנדרטי" כמו "נגיעות" (השניים שיצאו בעשור האחרון, "האחר" ו"11א", לא היו ממש שגרתיים, במיוחד האחרון), אבל אם מוכנים לצלול למים העמוקים, לא לפחד מטקסטים עתיקים שדורשים ביאור ולהבין שמדובר באלבום למרחקים ארוכים – "אדומי שפתות" יכול להיות דיסק נצחי. לא פחות.

 

קודם כל, אלה הטקסטים כמובן. עד היום הכרתי את הטקסטים של אבן גבירול בצורה די שטחית, אבל המאמרים ופרשנויות השירים של פרופ' חביבה פדיה שפכו אור על העומק, המורכבות, הקונוטציות וההקשרים לאותה תקופה (הערת ביניים: זו בכלל שיטה נהדרת להוספת ממד נוסף לטקסטים. ע"ע הדיסק החדש של עובדיה חממה, שמלא בסיפורים ובהגיגים על השירים). קצת מוזר לגלות שאותו אבן גבירול נפטר בצעירותו, בשנות השלושים לחייו, ואף כתב חלק גדול מהם דווקא בגיל העשרה, כי הדבר האחרון שאפשר לומר על הטקסטים הוא שנראה שאיזה טינאייג'ר כתב אותם.
סחרוף ומוכיח לוקחים את השירים למקום מדויק – הם לא הפכו אותם לקלילים מדי, ומאידך גם לא שקעו בסבך מורכב, כבד ואנדלוסי מדי. כבר בשיר הראשון, "בחייכם אדומי השפתות", אפשר לקלוט את זה דרך הטון הברברי עם השריקות העולצות לעומת הניגוד שבהגשה הקרירה של סחרוף, שפתאום מאמץ לעצמו בחלק מהמקרים ח' גרונית לא אופיינית. הדיסק מסתיים, אגב, ב"האימה תתכבד" – שיר דרמטי שבו מלאכי מרום עומדים להזכיר את השם המפורש של הקב"ה, עד לרגע השיא שבסוף. קצת מוזר לשמוע את סחרוף מטפל בטקסטים כל כך אמוניים, אבל באותה מידה שזה מוזר, זה גם מעניין.
בסופו של דבר יצרו כאן סחרוף ומוכיח סינתזה מושלמת בין עצמם לבין אבן גבירול. מצד אחד הם הציגו את הטקסטים באופן מכובד, ואף נתנו מקום לניתוחים המלומדים של פרופ' פדיה, ומצד שני גם לא ויתרו על החלק העצמי. שניהם הביאו את עצמם לידי ביטוי מלא גם בביצוע וגם בהפקה המוזיקלית, ששוב – מצד שני לא ויתרה על המורכבות הסחרופית המוכרת, ומצד שני ידעה להשתנות כשצריך ולשרת את הטקסטים באופן מכובד – כך שבסופו של דבר שני הצדדים רק הרוויחו מהחיבור.
אבל בכל מקרה, מה שעוד יותר מעניין הוא איך בדיוק, אם בכלל, ישתנה הקו הטקסטואלי והמוזיקלי של סחרוף אחרי שביקר כל כך הרבה זמן באבן גבירול פינת האמונה.

(פורסם ברייטינג, מאי 2009)

 

עוד בבלוג: ביקורת על אלבומו החדש של אביתר בנאי, מאמר דעה על החתונות של היום, ראיון עסיסי עם אברי גלעד (שמאמין שעם ישראל נמצא בסכנה), ביקורת על האלבום החדש של רונה קינן, ראיון ארכיוני עם עמיר בניון ועוד

אחד נגד: אברי גלעד מאמין שעם ישראל בסכנה. ראיון רציני מאוד

המהומה שחולל אברי גלעד כשזעק בשידור חי נגד אכילת נחשים ב'מרוץ למיליון' לא ממש מזיזה לו. אז הנה עוד כמה: השנים בשמאל? הייתי טיפש ויהיר. אריאל שרון? סיכן את הדמוקרטיה. 'קדימה'? מפלגה דוחה. ליברמן? הוא לא יודע איפה הוא חי. ותרבות הסלבס? סכנה אסטרטגית לעם ישראל

 

לפתע, ללא התראה מוקדמת, האווירה באולפן הפכה עכורה. דווקא בתוכנית הבוקר של רשת – לא בדיוק המקום המסעיר עלי אדמות – נרשמה דרמה בשידור חי. העילה: בפינה המסקרת את עלילות "המרוץ למיליון", תוכנית הדגל של רשת – הוקרנו קטעי וידיאו בהם נראים המשתתפים כשהם אוכלים נחשים, ג'וקים ושרצים למיניהם. אברי גלעד, לא בדיוק שומר כשרות בעצמו, הזדעק מיד. "את זה אל תראי, אני לא מוכן ולא רוצה, זה גועל נפש", אמר למגישת הפינה בסערת רגשות. "לא רק שזה גועל נפש – זה גועל נפש שמראים את זה בטלוויזיה. מתמודדים יהודים צריכים לאכול נחשים, עקרבים, תולעים וג'וקים. זה פשוט כאילו אנחנו אומרים לכל הצופים הדתיים 'חבר'ה, יאללה סלמאת, נתראה בפעם אחרת'".
למרות זאת הפינה המשיכה, ובסופה נראה גלעד מזועזע במיוחד. "טוב, זו פעם אחרונה שראינו קטע כזה בתוכנית הבוקר. באמת", אמר. מגישת הפינה ניסתה בחצי פה לומר שזה חלק מהתוכנית, וגלעד אף הקצין את התבטאויותיו. "אני יודע שזה מביא רייטינג – יכולים לקפוץ לי. זה מגעיל אותי כצופה, זה מזיז אותי מהמסך, וכיהודי זה בעייתי במיוחד. אבותינו נשרפו באש בשביל לא לאכול חזיר. וילדיהם, בשביל לזכות בשלב תוכנית ריאליטי, אוכלים שרצים. זה לא יתואר".

 

 

אם הייתם מקרינים לאברי גלעד (47) את קטע הווידיאו הזה לפני, נניח, 20 שנה, הוא בטח היה מגחך בבוז על דמותו המאפירה והקצת פחות מגניבה. אבל נער "מה יש", "העולם הערב" ו"מהקליפייה באהבה" חתך לגמרי מאותם מקומות קלילים, באחד המהפכים החדים של אנשי הטלוויזיה הישראליים לדורותיהם. הוא החל בלימודים רוחניים בשיטת ימימה, התחבר ליהדות ("רק ממקומות שאני רוצה לקחת", לדבריו), ניתק את עצמו במובנים רבים מעולם הזוהר (למרות שהוא עדיין חי בו ומתפרנס ממנו), החליף תקליט פוליטי, ואפילו החברות רבת השנים עם ארז טל הומרה בחברות לא פחות אמיצה עם אנשים אחרים ממקומות אחרים. ג'קי לוי, למשל.
אל ביתו של אברי גלעד, אי שם בצפון תל אביב, אני מגיע בשעות הבוקר המוקדמות. הוא גר ברחוב שקט יחסית, פסטורלי יחסית לגוש הבטון התל אביבי, בקומה השנייה בבית דו-קומתי. הלוקיישן שנבחר לראיון הוא המרפסת הגדולה יחסית, שבה אפשר למצוא מן בד הודי תלוי, שטיח ירוק שנראה כמו דשא סינתטי קצר במיוחד, המון עציצים, וסאונד רקע של ציפורים הומות.
גלעד, בטח כבר ניחשתם לבד, הוא לא מרואיין פראייר. תמיד חד, ממוקד, יודע מה הוא רוצה, והסיכוי לגרור מרואיין מנוסה כמותו למקומות שאין לו חפץ בהם משול לראיון עם אביגדור ליברמן בנושא רומנטיקה בין ברבורים. אז כן, גם בראיון הוא הפגין את אותה אסרטיביות עליה למדתי בתחקיר. דוגמאות לא חסרות: איזו מוזיקה יהודית אתה אוהב? לא רוצה להגיד. עם אילו פוליטיקאים אתה נפגש מדי פעם, מעבר לציפי לבני עליה סיפרת? נסתפק בכך. חד וקצר. מצד שני, את הסחורה עצמה הוא מספק. ועוד איך.

*

בדרך כלל אני נוהג לרכך מרואיינים בפתיחת ראיונות ב"תספר לי על הדיסק החדש" או בווריאציות שונות סביב שאלות על המשפחה. את השאלות הקשות משאירים כמובן לסוף, שמא המרואיין ייסגר כמו צדפה מפוחדת ויתחיל לירות תשובות לקוניות, משעממות ובעיקר מפוחדות. אבל על אברי, אני יודע, זה לא יעבוד. אז פשוט שאלתי אותו על מה נתחיל לדבר, כי יש לי כל כך הרבה נושאים בקנה. כמובן שמעלינו ריחפה אותה תקרית כשרות בתוכנית הבוקר, אבל חששתי שאברי לא ישמח לפתוח את הנושא הרגיש ממילא מבחינת מעסיקיו.
"אתה רוצה להתחיל במהומה סביב 'המרוץ למיליון'?", שאל אברי כשראה אותי נובר בפאלם פיילוט החבוט שלי, בו שוכנות השאלות. תחושת הקלה.
יאללה, נתחיל משם.
(צחוק מתגלגל של שנינו).
טוב, אני רוצה לשאול על זה מכיוון קצת שונה: רק לפני שנים ספורות נחשבת לסוס מת בתעשיית הטלוויזיה. בערוצים הגדולים לא ממש רצו להתעסק איתך, והנה דווקא עכשיו כשהסתדרת שוב מכל הבחינות – נראה שאתה די מסכן את זה עם ההתקפה שלך כלפי "המרוץ למיליון" – תוכנית הדגל של רשת, הזכיינית בה אתה מועסק. דווקא ממך היה אפשר לצפות שתמיד תזכור את התקופה ההיא, ותפגין זהירות יתרה לאבד שוב את הכל.
"אני לא מסכן שום דבר, ולא רואה בזה שום סכנה. אני אומר שלאכול נחשים בטלוויזיה זה לא מוצא חן בעיניי, ואם זה מסכן את מעמדי – שילך לעזאזל מעמדי. אין לי צורך בו. כלומר, אם בשביל לשמור על מעמדי אסור לי להגיד את הדברים הבסיסיים ביותר, שהם אבני הבניין של התפיסה האנושית-יהודית שלי, בכלל אין טעם בכל הקריירה הזו".
בכל זאת, מטה לחמך וכל זה.
"לא יחסר לי לחם. ברוך השם, אני לא במצב שאמירה כזו או אחרת תסכן אותי. זה היום. מחר יכול להיות שכן. אבל היום מצבי ממש טוב".
השאלה היא האם השידוך הזה יחזיק לאורך זמן. ברשת יכולים לשאול למה הם צריכים את כאב הראש הזה, ולמה הם צריכים מישהו שמתייחס בקרירות עד עוינות לתכנים שהם רוצים לקדם ולפמפם. ומצד שני, אתה עצמך לא מת על כל הפרומואים העצמיים למיניהם, שבשנים האחרונות הפכו לחלק אינטגרלי מתוכניות הבוקר באשר הן.

"תחת שלטוני הדיקטטורי (מגחך) אין כמעט פרומואים בתוכנית הבוקר, יש מעט מאוד".
ועדיין, יש.
"בסדר, אני חלק מהבית. אנחנו חלק ממפעל, וכל מחלקה במפעל רוצה לקדם את ענייניה. זה סביר מאוד. זו טלוויזיה מסחרית, אנחנו לא חיים באיזו מציאות אלטרנטיבית. אני מקבל את זה באהבה ובשמחה, ולא רואה בזה עול נוראי".
לפני כמה חודשים, כך פורסם, עזבת את האולפן במהלך עוד אייטם פרומואי, כי מבחינתך זה היה כבר יותר מדי.
"לא, לא עזבתי את האולפן. פשוט סוכם מראש שלא אהיה באייטם הזה, כיוון שרצו לעשות ספיישל של 'מפרץ האהבה' או משהו כזה, ואמרתי שאין לי מה להוסיף בנוכחות שלי כי זה לא מעניין אותי. סוכם מראש שמישהו יחליף אותי. אז קמתי והלכי, כי סוכם מראש שאקום ואלך. לא עשיתי איזה אקט של מחאה, יש גבול. כאילו, אני לא איזה יורק לבארות והופך דליים מקצועי. זה לא העניין שלי בחיים. אני מבין בדיוק מאיזה צד מרוחה החמאה. לגמרי. יש לי את הגבולות שלי, ואת רובם אני מצליח לסדר מאחורי הקלעים. וכשזה לא מסתדר – זה מגיע ללפני הקלעים. וזו גם טלוויזיה טובה. באמת, שוכחים את הדבר הזה – שזו טלוויזיה פשוט טובה. וזה מעניין, זה חצוף, זה כיפי. אני לא עושה אף פעם משהו שלא נעים לך לראות".
ומה הסיפור עם הכשרות? אתה עצמך לא שומר כשרות בכלל, אז איך דווקא אתה מוצא את עצמך מגן על הנושא בלהט גדול כל כך?
"אני לא שומר כשרות אבל אני גם לא אוכל טריפות. ככל שאני לומד ימימה וזה, הפסקתי את המעט חזיר שאכלתי בעבר, לפני הרבה שנים. פירות ים וכאלה – מעולם לא אכלתי. בשר וחלב – אני לא אוכל, אבל להגיד שאני שומר שעות? ממש לא. אני לא הִלכתי. אני לא בן אדם דתי בשום דרך. לא חוזר בתשובה, לא מתחזק, לא שום דבר מאלה. מצד שני, יש לי עניין עם הפרהסיה. כבוד מינימלי לתרבות של העם שלי זה הכרחי. כמו שאני לא יכול לחשוב על מוסלמי שיאכל ברמדאן ברחוב. זה שהיום בחוגים חילוניים שאני שייך אליהם במידה מסוימת, או לפחות הייתי שייך אליהם, הלהכעיס הזה, והדווקא, היא ההתנהגות היחידה שבאה בחשבון – זה נראה לי משהו שהנזק שבו רב על התועלת שבו. והנזק שלו מאוד גדול. כי אי אפשר להתנתק מהשורש והעץ עדיין יצמח. הוא יכול להרגיש לרגע יותר קליל, אבל מאיפה הוא יינק אחר כך? אז הוא הולך לינוק ממקור יניקה גרוע".
אם שורשים הם דבר כל כך חשוב, למה להקפיד עליהם רק בפרהסיה ולא לנהוג לפיהם באופן רציני יותר?
"אני פשוט לא בן אדם דתי. מה שכן, אני אדם מאמין".
פעם היית אתאיסט.
"היום אני לא אתאיסט. החברים הדתיים שלי, ויש לי רבים כאלה, אומרים שאני יותר דתי מהם. הקשר בין אמונה במשהו מופשט לבין תרי"ג מצוות לא מתקיים אצלי. אני מבין שהמצוות הן שער לנוכחות, אבל הדרך הזו פשוט לא מדברת אליי".
אם גם לחילוני הממוצע זה לא מדבר, למה שהוא ירצה לקיים מצוות שלא ברור לו מי קבע אותן, בפרהסיה או לא בפרהסיה?
"כן, אבל יש עניין של להיות שייך לכלל. ומה שמאחד את הכלל הוא השמירה על החוקים האלה. והשמירה עליהם, אפילו רק למראית עין, חשובה בעיניי. הכל עניין של נימוס, של כבוד. אין היום שום מידה של צניעות אצל המחלל. צריך להבין שבסדר, אולי לא מתאים לו, אבל הוא חלק משרשרת, ואולי לדור הבא זה כן יתאים. אי אפשר לירוק בפנים של 2,000 שנות מסורת ושושלת. למה לי? אני מפסיד מזה. ככל שאני מעמיק בהוד המחשבה היהודית לדורותיה, אני מגלה שאין לי עניין לבעוט לכל הדבר הזה בפנים. ממש לא".
אתה עדיין מחתן זוגות בטקסים אלטרנטיביים ולא הלכתיים. זו לא בעיטה בפנים של היהדות, 2,000 שנה וכל השאר?
"אני לוקח מה שנוח לי. אני קורא כל מני טוקבקים באינטרנט – 'הוא מדבר על כשרות, אבל מחתן בעצמו', אבל אם היה פיתרון אמיתי לחתונות, אני לא יודע אם הייתי מחתן. מכיוון שיש זוגות בישראל שאי אפשר לחתן, כמו גוי ויהודיה – צריכים לאפשר להם להתחתן. כל האיסורים לא מעניינים אותי".
וזה מחזיר אותי להוא שאוכל נחשים בטלוויזיה. גם הכשרות לא מעניינת אותו. אז במה אתם שונים?
"בסדר, אני אומר רק איפה עוברים הגבולות שלי".
תחליט, או שאתה יכול לזרוק לפח 2,000 שנה – או שאתה לא יכול.
"בסדר, יש הבדל גדול. בהלכות החתונה העולם השתנה. אין בזה עניין של נימוס. התחלפו הדורות, השתנו הזמנים. זה מקום שדורש לדעתי התחדשות".
אגב, יש לך קווים אדומים בהתקרבות הזו למסורת? למשל 'אני לא אשמור שבת בשום שלב'?
"לא, אין לי קווים אדומים. אני עושה את מה שטוב לי".

יהיו שיאמרו שגלעד אוהב פשוט לרקוד על שתי החתונות, לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה ועוד דימויים פלסטיים בסגנון. יכול להיות שיש בכך מן האמת, אבל מה שבטוח זה שהוא עצמו חי עם הניגודים די בשלום, כפי שתבינו ממנו בהמשך, ויש לו אפילו משנה סדורה בנושא.
עם זה, כשמגיעים למהפך הפוליטי שעבר גלעד בשנים האחרונות – הדואליות שלו מנמיכה קצת את ראשה, וכאן הוא הולך בקו קצת יותר אחיד. זה גם לא מונע ממנו להעביר על עצמו ביקורת חריפה. כך, למשל, כשאני מזכיר לו שאמר בראיון למעריב ב-96' שיש פוליטיקאים ימניים שלא יסכים לעולם לראיין ברדיו.
"כן, הייתי טיפש מאוד. טיפש ויהיר", הוא שולף מיד כשאני מזכיר לו את הציטוט ההוא.
ספר לי קצת על התקופה הזו.
"אני לא כל כך זוכר אותה, אבל הייתי שייך למחנה שמי שלא היה שייך אליו היה בהכרח שקרן, בהכרח הזוי – המילה המתועבת הזאת, והאמנתי לפנטזיה של השמאל, שהייתי שייך לו באופן עמוק מאוד. בוא נאמר שהייתי בשוליים השמאליים של מרצ, פחות או יותר. גם עבדתי במערכת הבחירות של מרצ. הייתי בעניינים, הייתי בחבר'ה. אבל מאז השילוב של המאורעות עם הלימוד גרם לי להתפכח. כי הבנתי שחלק מהשקפת העולם הזאת, ואני מאבחן את זה אצל אנשים נוספים בשמאל האוטומטי, נובעת מהמקום שלא מרגיש ראוי לחיים. זאת אומרת, יש שם עניין כל הזמן להצדיק את האויב, כל הזמן להצטדק על הקיום, כל הזמן להרגיש אשם. הבנתי שזו תופעה פסיכולוגית. כשקראתי למשל את מה שאמר רונן וולף, שנדקר לא מזמן בסיני, 'אני מבין את זה שדקר אותי, מגיע לי'. אמרתי (עובר לטון של גיחוך) 'וואלה, הייתי כמוך. תסתכל על עצמך, לך לאיזה סוג של טיפול'. כי זה לא דבר נורמלי, זו תופעה יהודית ייחודית".
אבל האמת היא שמנקודת מבט חילונית, שאני לא מסכים איתה, יש בזה היגיון. אם לא הייתה הבטחה אלוקית לאברהם אבינו, למה שנבוא לכאן ונבנה את המדינה על חורבותיו של עם אחר?
"בסדר, מה זה חורבותיו של עם? ככל שאני מתעמק יותר וקורא חומרים, אז יש את הנוסע המפורסם מסוף המאה ה-17 שכתב 'ריק כאן, אין אף אחד. זו ארץ ריקה'. אחד הדברים שלמדתי הוא שהאתוס הפלסטיני שקרי. בכלל, למדתי שהארגומנטציה האיסלאמית בנויה על השקר כטקטיקה וכאסטרטגיה – דבר שלא ידעתי קודם. ולמה ללכת עד אברהם ויצחק? מספיק לי ללכת 130 שנה אחורה, כשבירושלים היה רוב יהודי. מספיק לי ללכת 2,000 שנה אחורה, כשארץ ישראל הייתה מאוכלסת ביהודים. אני לא צריך ללכת עד ההבטחה האלוקית".
אגב, למה אלוקית עם ק'?
"זה נדבק אליי, אני פשוט חי בסביבה דתית. לומד עם דתיים, הבית שלי מלא בדתיים לאומיים, בחרדים. הז'רגון שלי כבר נדבק בזה. אני כל הזמן 'ברוך השם' וכאלה. אני מחבב את הז'רגון. עושה לי נעים להיות שייך אליו. אני יודע שבגלל שאני מדבר ככה – אנשים שומרי מצוות מאזינים לי אחרת. ולי זה כבר טבעי".
כמו החי"ת והעי"ן שלך.
"ההטמעה שלהן במערכת שלי יותר קדומה, אבל זה פשוט מוצא חן בעיניי אסתטית. אין בזה שום אמירה, אני פשוט אוהב מזרחיות, אוהב שורשיות".
תוכנית ההתנתקות הייתה מבחינת גלעד השבר וחלומו. או להפך. הוא אמנם ביקר בזמנו בגוש קטיף, אבל מודה היום שלא ספר את סבל המתנחלים אלא אמר בלבו "מגיע לכם". רק אחר כך, כשראה איך התבצעה ההתנתקות – הכל התנפץ לו בפרצוף, והוא הבין שהעמדה שלו נבעה לדבריו משנאה, מ"אי ראיית האחר בכלל". שם הוא הבין, לדבריו, שעליו לבדוק מחדש את כל העמדות הישנות שלו.
"בהמשך ראיתי שאין שיקום וטיפול ביישובים חדשים, האנשים נמקים והנוער מידרדר", הוא מודה. "קודם לכן פשוט לא האמנתי שכל זה מתבצע כדי לכסות על פשעיו של שרון. אבל כשהבנתי את זה אמרתי ברדיו בזמנו 'אני מתריע בפני החברה הישראלית שאין לקרוא שום דבר על שם האיש הזה אחרי מותו. בעיניי מדובר באיש הנורא ביותר שתפקד במערכת הפוליטית מיום הקמת המדינה'".
נמק ופרט.
"איפה זה לא היה? מהקמת ההתנחלויות, שהייתה בעצם יצירת מצב שאי אפשר להגיע איתו להסדר קל וחלק, תוך נתינת כוח לליבוי הפנטזיה של המתנחלים שלנצח נוכל להחזיק את הדבר הזה, דרך הלכלוך של כל המערכת הפוליטית בשיטות העבודה הפסולות שלו, וכמובן השיא השני – ההתנתקות, עם איך שהיא בוצעה. וכמובן, עוד דבר מאוד חשוב שהוא עשה היה ביטול כוחה של התקשורת כגורם המרסן בדמוקרטיה הישראלית. הוא יצר נתק וביטל את מוסד מסיבת העיתונאים. עד לזמנו ראשי ממשלה הרגישו חובה לתת פה ושם ראיונות רציניים, אבל הוא ביטל את זה, דיבר ישירות אל העם, ואם כבר התראיין – זה היה אצל יצפאן. מאז זה לא חזר, וזה חמור מאוד שתקשורת בכלל לא יכולה לתקשר עם המנהיגים".
אפרופו פוליטיקה, אם לא היית מצביע לתנועה הירוקה-מימד בבחירות האחרונות, איזו מפלגה הייתה יכולה להיות אופציה שנייה?
"לא יודע".
הבית היהודי? ליברמן?
"ליברמן?", שואל גלעד ופוצח בצחוק מתגלגל.
ידעתי שלא, אבל זו הייתה הדרך האלגנטית שלי לדחוף גם אותו לראיון.
"מה פתאום ליברמן? קודם כל, כישוריו האנושיים נורא בעייתיים, ואנחנו רואים את זה כל הזמן. הוא לא יודע מתי ללחוץ יד, מתי להגיד מילה טובה. ההתבטאויות שלו קיצוניות מדי, ואחר כך מתונות מדי. אין לו את זה, הוא אדם גס. זאת אומרת, ההתנהלות שלו גסה. ובתפקידים האלה, ברמות האלה, צריכים להיות בקיאים בדקויות".
פיל בחנות חרסינה, אתה אומר.
"לגמרי. הוא אדם רציונלי, לא משיחי ולא הזוי, ואני אפילו יכול להזדהות עם חלק מהדעות שלו, אבל ההתנהלות שלו הופכת אותו �
�בלתי… הוא לא מבין איפה הוא חי. שיהיה ברור, אני לא חושב שהוא האדם הכי רע במערכת הפוליטית. ממש ממש לא".
גלעד, מסתבר, לא מסתפק במעקב תקשורתי אחרי המערכת הפוליטית, אלא אף מקיים מפגשים אישיים עם בכירים במערכת, שאת זהות רובם הוא מעדיף שלא לחשוף. אבל בכל זאת, אחת מהן היא ציפי לבני, איתה נפגש זמן קצר לאחר הבחירות. "אני מקיים שיחות פרטיות עם חלק מהמנהיגים, שבאופן תמוה ומוזר חושבים שיש לי השפעה על משהו, ורוצים לדבר איתי אישית", הוא מספר, "לגבי ציפי, היא אישה ראויה, אבל היא מנהיגה מפלגה דוחה, שיצירתה הייתה אירוע דוחה, וחלק מחבריה מתנהלים באופן דוחה. אם היא תצליח להפוך את הגוף הזה מדוחה למושך – זו תהיה הצלחה גדולה. אני לא פוסל אותה כמנהיגה עתידית של ישראל, אבל היה ראוי שהיא תשתפשף ותתחכך עוד. היא בכלל אישה מאוד מרשימה בעיניי. חוץ מזה שהיא מתופפת, שזו תמיד זכות בעיניי".
ועם נתניהו אתה חי היום קצת יותר בשלום?
"אם בקדנציה הראשונה שנאתי אותו ממש, היום אני לא שונא אותו בכלל. כשביב נבחר לא הטחתי את הראש בקיר, ממש לא. גם אותו אני מכיר, אני חייב להגיד, וכל הזמן אני מתפלל שתהיה לו ממשלה יותר יציבה".
ומה לגביך, חשבת ללכת בעקבות ידידך אורי אורבך?
"כרגע אני חושב שהכישורים שלי לא מתאימים. אני בן אדם עם הפרעת קשב, אני לא מסוגל להתמקד במשימה אחת לאורך זמן. כמות השעות ביום שבהן אני יכול להתרכז קטנה יחסית, ו… הרבה סיבות. אני יכול להתרכז בדברים שמעניינים אותי, אבל פוליטיקאי צריך להתרכז בדיון בוועדה, שנמשך שש שעות. ואני פשוט לא יכול. כשאגדל ואתבגר עוד קצת – אז אולי".

ועד שהוא יתבגר, גלעד מנסה לנשום מתחת למים. כלומר, להמשיך לחיות בכיף בסביבה מקצועית שמתאימה לו הרבה פחות מבחינה מנטלית. הוא אמנם חי בתעשייה, לדבריו, אבל רק את הזמן שהוא נמצא בה. "כשאני בבית, כשאני לומד, כשאני בעניינים שלי – אני לא מתעסק במה כתבו עליי, במה אומרים, ברייטינג, במה אעשה, במה חושבים. בשאר הזמן אני פשוט לומד, מבלה עם בת זוגי ועם בתי, מתאמן, מתנדב, עושה דברים למען הקהילה, קורא. זה, פחות או יותר, הסל שלי".
בתחילת העשור הנוכחי, אחרי רצף תוכניות לא ממש מוצלחות (השעשועון "הפיתוי" ותוכנית הסאטירה "המצב"), מצא את עצמו גלעד "מוקצה", לדבריו. דמותו כבר לא כיכבה על המסך, קברניטי הטלוויזיה כבר לא רצו להתעסק איתו מתוך מחשבה שמדובר כבר בסוס מת, והוא צלל לתקופה של עצב פנימי עמוק. אבל אז באה תוכנית הבוקר של ערוץ 10 ב-2004, ושלפה אותו מתהומות השיכחון. מאז הוא הספיק לפרוח, ואחרי כשנתיים אף עבר להנחות את תוכנית הבוקר של רשת. בהמשך הגיש גם את השעשועון "אחד נגד 100", ועכשיו הוא כבר עובד על תוכנית אירוח בהגשתו – פורמט מצליח שכמעט נכחד בשנים האחרונות, ועכשיו מנסה לדדות את צעדיו המחודשים בפריים טיים.
"היום אני לא מאמין לכלום", אומר גלעד על המהפך שחרט אצלו אותו דשדוש. "אני לא מאמין להצלחה שלי, אני לא מאמין למעמד שלי, אני לא מאמין לפרחים שאני מקבל על הרייטינג, אני לא מאמין לביקורות הטובות. וזה לא שאני לא מאמין ממקום מריר ורע. להפך, אני יודע שהיום זה ככה, ומחר זה אחרת. לכן אני לא קשור לזה. אם המצב יתהפך מחר, זה גם בסדר. אלה החוקים. אני עובד בעבודה מאוד מסוכנת, ובטווח של שעות הכל יכול להתהפך עליך. גם כשאני מצליח – אני לא שמח מזה. ניתקתי את ההצלחות המקצועיות שלי ממקור השמחה שלי".
קשה להאמין שזה קורה באופן אבסולוטי.
"אני שמח בדיוק חצי שעה".
אה, אז אתה כן שמח.
"בסדר, מה, אני דפוק? ברור שאני שמח".
אבל גם בעבר אני מניח ששמחה על רייטינג לא הייתה אורכת, נניח, שבועיים.
"אהה, הרבה פעמים כן. כשהמספר נותן לך את הסיבה לחיים שלך – אתה יכול להיות מאוד מאוד שמח ממנו. וגם מאוד עצוב, כמובן. היום – בסדר, אני מקבל את ה-sms בבוקר, רואה את המספר, אומר 'יופי' או 'לא יופי', וממשיך הלאה".
בעבר אמרת שלא תחזור לפריים טיים, ושאתה רואה את עצמך מזדקן בתוכנית הבוקר.
"כשאמרתי שלא אחזור, זה היה בתקופה שבה הלחץ של הרייטינג מאוד השפיע על המצב הנפשי שלי. היום זה לא אכפת לי בכלל. אני יכול להיות בפריים טיים או בתוכנית הבוקר, מבחינתי זו עבודה".
מתי תעלה תוכנית האירוח שלך?
"כרגע זה נמצא בעבודה. קודם תסתיים העונה של 'אחד נגד 100', אחר כך תהיה תקופת צינון כדי שאנשים לא יקיאו מאוברדוז כשהם רואים אותי ברחוב, ולקראת החורף הבא התוכנית תעלה, אם זה בכלל ייצא לפועל בסופו של דבר".
ולא מפחיד אותך שבסופו של דבר תישאב בכל זאת למנהרת הרייטינג הזאת?
"אני לא אשאב".
אתה יודע, המאמי הלאומי, המשבצת של יאיר לפיד, תהיה מאוד מחוזר בתעשייה, המעמד ישתנה שוב.
"אני לא מאמין למעמד הזה, לא רואה אותו ממטר. זה לא אני, זה התפקיד. כשאני יושב איתך פה על המרפסת ואנחנו שומעים את הציפורים מצייצות, שום דבר מהמעמד שלי לא נוכח".
כאן, בהמשך לדיבורים על רייטינג, אנחנו מגיעים לתופעה נוספת שמצליחה לעצבן אותו בשנים האחרונות – הסלבס שהפכו לאנשי הרוח, חזות הכל, הדבר הכי נחשק בעולם, "שזו תקלה איומה, רצינית מאוד", לדבריו.
"אני לא הולך אף פעם, אף פעם, לאירועי יחסי ציבור. אני לא מקבל מתנות חינם, אני לא תורם את השם שלי לגופים מסחריים, חוץ מכשאני עושה קמפיין כמו למגה-בול, שזו פרנסה. אבל בשביל איזה זוג משקפי שמש לבוא לפתיחה של חנות – אין בזוי מזה בעיניי. כל תרבות הסלבס היא ממש סכנה אסטרטגית לקיומו של עם ישראל ולקיומו של העולם המערבי".
עד כדי כך?
"בוודאי. כי זה לא בנוסף, זה במקום. במקום לשמוע דברי טעם, במקום לשמוע הוגי דעות, פילוסופים, סופרים, משוררים, מדענים, אנשי תורה, אנשי רוח – רק שומעים סלבס שאתה כבר לא יודע למה הם סלבס. היום אתה יודע שבן אדם מסוים ידוע, אבל אתה כבר לא זוכר בזכות מה".
הם יודעים מה דעתך על עולמם הרוחני. איך בכל זאת תראיין אותם, תתעניין בהם, כולל בתוכנית האירוח העתידית שלך?
"אין לי שום דבר נגד הסלבס עצמם".
אבל הרבה מהם שייכים לקבוצת האנשים שאתה לא יודע למה הם מפורסמים.
"את אלה שאני לא יודע למה הם מפורסמים – אני לא מארח, לא מראיין. אלה שמפורסמים כי הם גם טובים במשהו על הדרך – אין לי שום בעיה עם זה. ההפך. אבל אז הראיון יהיה על דברים שמעניינים אותי".
אחרי התשובה הזאת אברי לוקח נשימה ארוכה ועושה סדר בדברים. מסוג של התגוננות הוא עובר לפרוס את הקלפים. "תראה", הוא אומר בנימה של גילוי לב, "המשחק שלי הוא תמיד משחק כפול. כאילו, רוצים שאהיה טהרן. אני לא. אני משחק בשני המגרשים. אני גם נגד תרבות הסלבס, וגם משחק במגרש של זה. אני גם חילוני וגם משחק במגרש של הדתיים. אין לי עניין להגדיר את עצמי. אני חי בקו של אמצע, בלי קיצוניות ובלי הגדרה. אני גם וגם. זה מה שהלימוד של ימימה מלמד: צריך להיות גם וגם. מה שנקרא, לשאת את ההפכים. אתה גם נשמה אלוקית וגם בהמה מוחלטת. אתה גם וגם. אל תנסה להיות רק אלוקי או רק בהמה. תשלב, תכניס קדושה אל החול. אני רק מנסה להכניס קצת קדושה אל החולין. אני לא מנסה להיות קדוש, כי אני באמת לא קדוש".
ואם בעוד שבוע יה�
�ה שוב אייטם על ג'וקים למאכל בתוכנית הבוקר, גם אז לא תהיה קדוש?
(בטון מאיים אך מחויך) "לא יהיה אייטם כזה".
למה לא יהיה?
"אני חושב שכולם הבינו את זה".
יש הבטחה או סיכום לא לשדר יותר דברים כאלה?
"הבטחה וסיכום הן מילים חזקות. בוא נגיד שיש הבנה. הם, בטריטוריות שלהם, שיעשו מה שהם רוצים. כשאני צריך להשתתף בדבר כזה – ברור שזה דבר בלתי נסבל בשבילי. ברור שאני לא יכול להיות בסיטואציה כזו. ברור שאני מגיב לא טוב. אז אם הם רוצים עוד תגובות לא טובות – בסדר, שיאתגרו אותי".

*

היום לומד גלעד ארבע-חמש פעמים בשבוע את שיעורי ימימה. מדובר, הוא מסביר, בשיעורים שימימה – אישה דתייה ומורה רוחנית שפיתחה את שיטת החשיבה ההכרתית. נפטרה ב-99' – העבירה בעל פה, ותלמידיה כתבו מפיה. במהלך השיעורים הוא וחבריו ללימוד לומדים את הטקסטים האלה וכותבים טקסטים ופיתוחים נוספים בעצמם. כלומר, מדובר בלימוד מתחדש שהולך וגדל על ידי חיבורי התלמידים על הסוגיות שעולות מהמקור, בסוג של פירמידה שצומחת בטור הנדסי. על משפט בודד הם יכולים להתעכב חצי שנה, מעיד גלעד, לחפש הקשרים ומקורות, לראות איך הוא משתקף בפרשת השבוע וכן הלאה.
אם ימימה הייתה בחיים בטח היא הייתה הופכת היום למותג. אולי אפילו לסוג של סלב.
"היא לא הרשתה לזה לקרות. היא הייתה כל כך נקייה, עד שאף אחד מתלמידיה לא ראה אותה מעולם, כדי שהיא לא תהפוך למותג. היא הייתה מדברת מהקומה השנייה בבית שבו היא לימדה. אסור היה לצלם אותה, אסור היה להקליט אותה. וגם בחומר שהיא לימדה היא אמרה 'אני לא מה שחשוב, המילים הן החשובות'. היא הקפידה, בהקפדות שיכולות אפילו להיראות מאוד קיצוניות, לא להפוך למותג. היא הייתה בסך הכל צינור".
גם אתה מקפיד באופן מסוים לא להפוך למותג סלבי. קראתי שאתה נמנע באופן סדרתי להשתתף למשל בפרויקטים עיתונאיים על סלבים – איפה אתה חוגג את ליל הסדר וכאלה. מצד שני, אתה כן מתראיין ומנצל באיזשהו אופן את סלביותך.
"נכון. אבל צריך, מה שנקרא, לשאת את ההפכים. זאת אומרת, אני עובד בעבודה שבה זה הכרחי, אבל מצד שני אני צריך לשמור על המידה. כדי שדבריי ישמעו אני חייב להיות סלב, חייב להיות מפורסם וחייב להיות אהוב. אבל אני לא מאמין לרגע שאני באמת חשוב. אם אלך לפתיחה של משהו ואקבל משהו במתנה, אז באמת אחשוב שעצם זה שבאתי – יש בזה חשיבות. לזה אני לא מוכן. או עצם זה שאני ממליץ בעיתון על מסעדה טובה בעיניי – זה יגרום לי לחשיבות עצמית. אבל רגע, אני מבין באוכל? אני לא מבין, אז מה זה משנה איפה אני אוכל? בדברים שיש לי נגיעה אליהם אני משתמש בסלביות שלי כדי לקדם עניינים – כל ענייני הפרעות הקשב, שאני נמצא בפוליטיקה שלהם, או ענייני איכות סביבה. שם אני יכול להשתמש במוכרות שלי כדי להוסיף. אבל מקומות שבהם אני משתמש במוכרות שלי כדי להוסיף לעצמי – זה פסול בעיניי".
נחזור לרגע לקריירה. אמנם התחלת מההומור, אבל אני מניח שלא היית רוצה להנחות היום תוכניות כמו "מועדון לילה" ו"ארץ נהדרת"?
"אספר לך: ביום הצילומים האחרון של 'העולם הערב' נשבעתי שאני לא כותב יותר הומור פעם אחת בחיי. זה מתיש – כן מצחיק, לא מצחיק. אני רוצה להגיד את מה שאני רוצה, לא שעצם הקיום שלי יהיה דרך הכלי ודרך המבחן האם זה מצחיק או לא. בשבילי להצחיק זה מאמץ. אני שמח להצחיק, אבל רק אם זה על הדרך. כשאני צריך להצחיק נטו – ישר אני מזיע".
אני מניח שיש לך גם בעיה עם ההומור הבוטה והמעליב לא פעם של אותן תוכניות.
"ברור. ברור! לשון הרע, גסויות, תכנים שלא הולמים, תכנים מיניים. זה ממש לא מתאים לי. ממש. אני כבר, אהה, קצת שמרן מדי. ממהפכן נהייתי קצת שמרן".
אז מה מצחיק אותך היום?
"חברים שלי. זוגתי".
ובטלוויזיה?
"שום דבר לא מצחיק אותי בטלוויזיה. חוץ מנדב אבקסיס בתוכנית הבוקר אצלנו".
אפרופו טלוויזיה, קובי מידן, שותפך הוותיק להגשה, מתגעגע למסך?
"אני מניח שהוא מתגעגע, אבל היום הוא מחוץ לטווח האיכות של הטלוויזיה. הוא איכותי מדי".
אתה לא מפחד גם כן להפוך, לפי הגדרתך, לאיכותי מדי?
"יש לי את ההומור שלי שמחזיק אותי. אני הרבה יותר מופרע ושובב מקובי, והרבה יותר נהנה לנפץ גבולות. קובי הוא לא כזה. הוא יותר קונפורמיסט. אני מניח שיש לי עוד כמה שנים שזה יחזיק".
לפחות עד הפנסיה, לא?
"לא, הפנסיה עוד רחוקה. לא יודע אם זה יחזיק עד אז. אבל כן, תשמע, אני יודע שעולם התקשורת הולך בכיוון הפוך לעולם שאליו אני הולך, ואין לי ספק שיבוא הרגע שבו נצטרך להיפרד. או שאתה יודע, אהפוך ללונדון או קירשנבאום כזה. שזה גם בסדר. לא יודע אם אני מספיק איכותי כמוהם, אבל גם זה כיוון".

 

(פורסם במקור ראשון, מאי 2009)

אתם לא בוגדים? אל תהיו כל כך בטוחים

אתה גולש בלילות באתרי פורנו מבלי שאשתך יודעת? את לוטשת עיניים בכל בחור מזדמן וחושבת "מה הייתי עושה לו"? דודו כהן אומר: תתעוררו, מדובר בבגידה. נכון שלא פיזית, אבל תודו שבני הזוג שלכם היו נכנסים להלם אם יודעים מה עובר לכם בראש

http://www.mako.co.il/spirituality-popular_culture/Article-0922fdc7c493121004.htm&sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=2098279391

ראיון: המהפך של שילה פרבר – חושפת צד רך ומתחברת לצביקה פיק

בואו נדמיין סיטואציה כזו: שילה פרבר נוסעת באוטובוס, וברקע משמיעים ברשת ג' את השיר החדש שלה "לונדון", שיש שיאמרו שהוא דביק (בעינינו הוא מקסים). לאחר מכן היא שומעת בנגן ה-mp3 שלה את הדיסק האחרון של קרן פלס, ומחשבת כמה זמן נשאר להגיע לפגישה עם צביקה פיק במשרדי סלקום, לקראת ההשתתפות בפרויקט החדש שלו.
לא, זו לא תחילתו של סרט מדע בדיוני. חוץ מהסיטואציה המרוכזת שבדינו – העובדות עצמן נכונות. כולל העניין ההוא עם צביקה פיק. ופרבר עצמה? היא מבינה שמהצד זה נראה, ובכן, לא צפוי במיוחד. אבל מבחינתה זו עדיין היא. אלה רק הקליפות שנשרו. זה רק השחור בעיניים שלה שאולי קצת הטעה אתכם.

 

כמו שהבנתם, לפרבר יש סינגל חדש, בעל ניחוח נוסטלגי מתרפק, ובעוד כמה חודשים ייצא אלבומה השלישי "פרח קיר", שאת רובו הפיקו דניאל סלומון וליליאן שוץ. גם מהות השם מעניינת, מסתבר. "שיר הנושא מדבר על משהו שבדרך כלל היה לי קצת קשה להודות בו: אני יותר אוהבת לראות את עצמי קשוחה כזו", מסבירה פרבר. "לקח לי זמן להודות, אתה יודע, בחולשות. לכן היה נראה לי שזו הכותרת הנכונה, כי זה דיסק מאוד מלודי ורגשי. כבר מהאלבום הראשון מצד אחד רציתי להיחשף, ומצד שני זה מאוד הפחיד אותי. אבל לפני שנה פתאום שמתי לב שאני צריכה הרבה יותר אומץ בשביל לשיר שירי אהבה מאשר בשביל לשיר שירים מתריסים. כלומר, היה לי קל להגיד דברים מתריסים באלבומים הקודמים. להגיד משהו רך על עצמי הצריך ממני הרבה יותר אומץ".
ומה יהיה עם השחור מסביב לעיניים, זה גם משהו שהולך להשתנות?
"אני משנה כל יום את הדעה שלי על הנושא הזה. בכל מקרה, זו אני כרגע. זה מצב הרוח שלי היום".
ובהמשך לשינוי, הבנתי שבשנים האחרונות התחלת לשמוע את מירי מסיקה וקרן פלס.
(צוחקת) "אני נורא אוהבת מוזיקה ישראלית, ונורא אוהבת את הקול של שתיהן".
אבל תודי שזה מוזר, לפחות כלפי חוץ.
"את קרן ומירי זה לא הפתיע, הן יודעות שאני אוהבת אותן. אני גם אוהבת את שלמה ארצי נורא. לא רק מעריכה אלא ממש אוהבת לשמוע. מתרגשת מזה. באמת איכשהו יצאה לי תדמית של בנאדם קר יותר ממה שאני. אבל אני לא. ואף פעם לא הייתי".
ולמה זה נוצר?
"חלק באשמתי. מגננות כאלה".
ועוד מהלך שהתדמית שלך גרמה לו להיות מפתיע: לאחרונה השתתפת בפרויקט של סלקום, שבמסגרתו צביקה פיק כותב עשרה שירים לעשר זמרות, ואת ביניהן.
(צוחקת) "או.קיי, כאן יש לך זכות להיות מופתע. טוב, צביקה הוא מלחין גדול וחשוב, ובאמת שיצא שיר יפה. לגבי הדימוי, אני לא פוליטיקאית, אני בנאדם חופשי. ובסופו של דבר, כן, יכול להיות שהפער הזה בין מה שאני יוצרת לבין מה שאני שומעת פשוט הולך ומצטמצם".
אז איך פרבר חיה בשלום עם העבר המוזיקלי שלה? נשמע שדי בסדר. כשהיא מאזינה היום לאלבום הבכורה שלה היא שומעת המון תמימות ו"מכבדת את זה". מבחינתה זה כמו לראות תמונה שלה כשהייתה ילדה.
אבל לא היית רוצה לחזור לזה.
"לא, אין לי רצון כזה. היו לי המון פחדים אז, היה אז מאוד קשה להיות אני אז. למרות שגם היום זה לא כזה להיט".

 

(פורסם ברייטינג, מאי 2009)

רן לוי חוזר לקדמת הבמה. אבל בלי גסויות, כן?

הוא כתב לישראל קטורזה, שלום אסייג, אלי יצפאן ונדב אבקסיס. עכשיו, עם מהפך רוחני ברקע, רן לוי חוזר לקדמת הבמה. אבל בלי גסויות, כן? בגלל זה גם אין לו רישיון נהיגה

 

אי שם, לפני 15 שנים, רן לוי ידע שהוא חייב לקחת החלטה לא פשוטה. קריירת הסטנד אפ שלו עמדה לפרוץ בגדול, הוא התרועע עם מיטב הבדרנים והכותבים, אבל במקביל אביו נפטר והוא החל בתהליך של חזרה בתשובה – תהליך שנגס כל פעם באפשרויות המחיה שלו מתחום הבידור. "אז עדיין לא הייתה הפתיחות בה אמנים כמו שולי רנד ועמיר בניון יכולים לעשות מוסיקה יהודית ולהצליח", מספר לוי על אותה תקופה. "אם היית מגיע למשרד הפקות עם המגבלה הזו ומבקש שיתחילו לעבוד איתך אבל לא בשבתות, אם אפשר – הם היו שולחים אותך הביתה". אבל מרגע שהוא התביית על המטרה והבין שההופעות בימי שישי נמצאות כבר מחוץ לתחום – דווקא משם החלה הצמיחה שלו, לדבריו.
כן, הגיע הזמן שזה יהיה ברור יותר: רן לוי, 39, הוא אחד הכותבים המצחיקים והפוריים יותר בארץ, אם לא השפיץ שבהם. למעשה, לא ברור כיצד הוא מצליח לתחזק קריירה כל כך עשירה ומגוונת כשיש לו רק 24 שעות ביממה. הוא גם בימאי, גם שחקן, גם סטנדאפיסט מצליח שעובד בהצלחה מבלי לעשות יותר מדי רעש (ולהיעדר הרעש עוד נידרש בהמשך), ובעיקר כותב בעשור האחרון לכל מי שזז בתחום הבידור הישראלי: ישראל קטורזה, שלום אסייג, אלי יצפאן, נדב אבקסיס, יעקב כהן, רוני ששון, ננסי ברנדס, רותם וענת, ליטל שוורץ ועוד. בנוסף ניתן למצוא ברזומה שלו הופעות בתוכנית של יהורם גאון, 'יומטוב', 'ערוץ הצחוק מציג', 'פרנס בטברנה', דודו טופז, 'מועדון לילה', ואם נמשיך כבר נסגור רבע כתבה.

רן לוי בבית הכנסת שהיה שותף בהקמתו. צילום: רן אליהו

האמת היא שאת לוי אני מכיר, קצת מרחוק, כבר כמה שנים טובות. מעולם, עד לראיון, לא החלפנו מילה, והוא גם לא הכיר אותי. אבל ההורים של אשתי גרים ממש לידו, ותמיד התפללנו בשבתות באותו בית כנסת. כבר בהתחלה שמעתי את ההתלחשויות סביבו, והבנתי שהוא סוג של סלב. בהמשך כשנקלעתי לסיטואציות מצחיקות בהן כיכב בבית הכנסת, הבנתי שהוא גם מוכשר במיוחד. פעם אחת, לדוגמה, אחד מאנשי בית הכנסת העביר דרשה על הלכות על חול המועד, ואמר שאסור לבצע תיקונים ברכב פרטי בחול המועד אצל מוסכניק מקצועי. אבל אם הוא לא מקצועי אלא סתם בן אדם שקצת מבין – מותר. בקהל ישב מוסכניק ותיק. לוי לא התאפק, קפץ ואמר "אבל אצל X מותר לעשות תיקונים בחול המועד, כי הוא לא מקצועי". כמובן שאחרי שנייה, כשכולם שאגו מצחוק, הוא קפץ שוב והבהיר שהכל בצחוק, ושהוא דווקא מקצועי וכו'. אבל ללא ספק, הנוכחות של לוי מחיה את המקום. כל מקום.
לפני כשנה וחצי הוא השתלב עוד יותר בחיי הקהילה הדתית, והפך, לא פחות ולא יותר, לגבאי בית כנסת חדש, "דביר קודשו", שהקים ביחד עם חברים, וזוכה לפופולריות עצומה בשכונת עמליה שבנתניה. הרעיון מאחורי ההקמה היה לדבריו לייסד משהו שהוא לא רק ארבע קירות אלא הרבה יותר, כולל שיעורי תורה, נסיעות משותפות לקברי צדיקים, משחקי כדורסל ושיעורי תורה לילדים, גמ"ח לנזקקי האזור וכן הלאה. ואכן, זה בית הכנסת הנעים, מסביר הפנים והמחזק ביותר בו התפללתי מעודי. אמנם על הנייר קצת קשה לדמיין איך רן לוי הסטנדאפיסט יושב בחדר העבודה הקומפקטי והמעושן שלו, וכותב קטעים על איך פרחות רוקדות, ואחר כך עולה לדוכן כרן לוי הגבאי, ומוכר עליות לספרי תורה. אבל למי שמכיר אותו זה בהחלט מתקבל על הדעת, ואפילו חינני. אגב, הוא מספר בהקשר הזה שהסיוט הכי גדול שלו הוא לחשב בזמן אמת כמה זה 6 פעמים ח"י שקלים, והוא מנצל את הבמה על מנת לפנות לציבור הדתי: אנא, דברו במספרים עגולים!
אנחנו נפגשים בביתו בשעת לילה מאוחרת. בכניסה לבית אני מגלה ערימת בגדים לקיפול בסלון ("תכתוב שהבית היה מסודר, כן?"), את לוי אני מוצא במצב של עייפות במצב בינוני, ואת עצמי מגיע אליו במצב של סקרנות הרבה יותר מהרגיל; אחרי הכל, עניין אותי לשמוע איך הוא מתמודד עם מה שאני נאלץ לחיות כל יום – הדואליות שבהיותך אדם מאמין, שבו זמנית עובד בתקשורת חילונית בעליל (ברוב המקומות בהם אני כותב ועורך).
כבר בהתחלה אנו קופצים למים העמוקים, עם כל ענייני הדילמות. הרי סטנדאפ, כולם יודעים, הוא בדרך כלל תחום מלוכלך מאוד עם לא מעט גסויות. וכשאין גסויות – יש לפעמים ירידות על אחרים. אבל תתפלאו, אצל רן לוי אין דברים כאלה, ולא רק שזה מותיר אותו במצוקת חומרים – בדיוק להפך. זה גורם לו להתאמץ יותר, לדבריו, וכך יוצא שהחומרים שהוא מוציא תחת ידיו מוקפדים ומחודדים יותר. "תראה, אני אדם של בחירות לא קלות", הוא מודה. "לפני 15 שנה, כשאני ואשתי התקרבנו ליהדות, יכולתי לשים את הכיפה על הראש וכך להיות אומן לדתיים וזהו, לא לשבור את הראש. אבל לא רציתי לוותר על החלום לדבר לכולם, ואני גם לא חושב שיש צורך כזה. אני לא מרגיש שונה בהרבה מרן של פעם, רק יותר מחובר לשורשים שלי. אבל זו לא הייתה בחירה קלה. אכלתי מזה סרטים – ולא כאלה שהולך איתם פופקורן, יותר מסוג הטישו – והיה לי קשה. כי למעשה הפסדתי משני העולמות: מצד אחד לא נהניתי מהחופש של בדרן חילוני שיכול להופיע בכל יום, ובמיוחד בימים החזקים דוגמת יום שישי, ומצד שני גם לא סימנתי את עצמי כאיש דתי, ככה שהקהל הדתי לא ידע שאני כזה ולא היה יכול לתמוך בי. אבל בשורה התחתונה, המאמץ השתלם: התמקצעתי כי שיחקתי במגרש של הגדולים, וגם למדתי ללכת בין הטיפות בלי להתפשר על מה שהכי חשוב: להיות מצחיק".
ומה קורה כשעולה לך רעיון לכאורה מושלם אבל מלוכלך?
"כשאני בא לכתוב למישהו, אני לא מצנזר על הנייר אף פעם אלא מוציא את הכל. כשאני כותב – אני מטורף! אבל כשזה מגיע בסופו של דבר ללחוץ על ה-Send – הקטע כבר לא שם. אחרי שהוצאתי את הכל, אני פשוט מסנן. חוץ מזה לא חייבים גסויות כדי להצחיק. מצד שני, אם אראה שהוצאת המילה הגסה תהרוס את הבדיחה – אני פשוט אוריד את כל הקטע ולא אתפשר. לא אהיה גס כי אני פשוט כבר לא גס בחיי היומיום. אגב, בגלל זה אני לא מוציא רישיון בכוונה, כי עם מה שקורה בכבישים בארץ זה חוסך לי כנראה עשרות קללות ביום. אבל, וכאן האבל הגדול, זה שאתה לא גס לא אומר שאתה לא יכול להיות מטורף וחסר עכבות. אני מתחרפן על הבמה, ועובדה שלא צריך לקלל בשביל זה. זו גם לא המצאה שלי: גם סיינפלד וקטורזה לא גסים. הם פשוט מצחיקים".
ומה עם התחביב הידוע של הסטנדאפיסטים, לצחוק על אנשים מהקהל, רצוי על ההוא מבת-ים?
"זה כבר מיושן. ברור שאם מישהו בשורות הראשונות יזרוק משהו או יתפתח מהלך במהלך המופע – אני אגיב, כי זה כל הסטנדאפ. אבל אני לא בא עם העלבות מהבית. למה? כי אני לא צריך לצחוק על מישהו כדי למלא שעה וחצי מופע! אין לי זמן לזה בכלל! היום אני מדבר יותר על עצמי ועל הבית שלי על הבית בו גדלתי , כך שאין מקום לגסויות. זה גם לא הנישה של 'מכירים את הקטע ש…?', אלא יותר חד, יותר ממוקד. דרך החוויה האישית שלי אני מדבר על נושאים שכולם מכירים. מי לא מכיר לדוגמא שכשיש לך ילדים אתה כבר מפחד לפתוח את הפה כי כל שנייה אשתך מציקה: 'שששש… איך אתה מדבר ליד הילדים?' או 'אל תצעק ליד הילדים', ככה שכשאתה רואה עם חבר כדורגל בטלוויזיה אתה מוצא את עצמך אומר לו :'בוא'נה השחקן הזה משחק… בצורה קלוקלת'. ואם השופט שרק לנו פנדל בד
קה התשעים, אני צועק לו: 'שופט, אמא שלך… עובדת בעבודה לא ראויה!".

 

לוי נולד וגדל באילת למשפחה קטנה יחסית עם שני אחים נוספים בלבד. אביו היה מנהל עבודה בנמל ("אז הרוויחו שם כסף טוב") ולאמו היה גן פרטי בבית. הם גרו בבית קרקע גדול, וחדרו של לוי גבל בגן הילדים, כך שכל הזמן הוא שמע צחוק ילדים. גם אביו היה אדם מצחיק מאוד לדבריו, ובכלל ההומור היה בבית המשפחה בגדר של "כמו לאכול ולשתות". חוץ מהומור הדבר שהכי מזוהה לדבריו עם הבית המרוקאי בו גדל הוא אוכל – והרבה. "אלה כמויות שאני לא יכול להסביר עד היום", הוא אומר. "אמא שלי לא קונה דגים בקילוגרמים – היא קונה בלהקות!".
לוי היה, בטח כבר ניחשתם, המצחיקן של הכיתה, ואחרי הצבא השתלב באופן טבעי בצוות הבידור של ישרוטל. בין לבין הוא למד קולנוע. את ישראל קטורזה, גולת הכותרת שלו מבחינת הכתיבה, הוא הכיר דרך חבר, וביחד הם הופיעו בקאמל קומדי קלאב המיתולוגי, המשיכו למרתון סטנדאפ תחת השם "סימפוניה בלתי גמור, ומשם הגיעו לתוכנית הרדיו של דידי הררי, שם גילם לוי את הדמויות של סוזי, סטיבן גואטה, ברוך השדרן ועוד, כששותפו הוותיק קטורזה גילם את צוגה.
אבל שנתיים לפני זה קיבלו חייו של לוי זעזוע מכונן, כשאביו נפטר ב-94' ממחלת לב קשה. הוא לא הופיע במשך שלושה חודשים אחרי, וגם לפני מותו ישן איתו בבית החולים באופן כמעט קבוע במשך מספר חודשים. ודווקא במהלך תקופת הקדיש הוא הרגיש שהגיע הביתה. כל דבר בבית הכנסת הקטן באילת הזכיר לו את אביו. למרות שהאבא לא היה איש דתי, האווירה מסביב חיברה אותו למשהו שהעניק לו הרגשת שייכות. "לא גיליתי שום אור, למרות שהיו שם עשרות מנורות", מסביר לוי ומיד תופס את הפן הקומי שבנושא. "נו, אתה מכיר מרוקאים – אם אחד תרם מנורה, השני חייב לתרום מנורה יותר גדולה, ככה שבית הכנסת הפך לסוג של לאס וגאס. וברצינות, פשוט הרגשתי שזה המקום הנכון בשבילי. ובאמת עד היום אני מתחבר לצד המרוקאי של היהדות – יהדות פשוטה. לא מתיימרת, לא מחמירה, אבל מלאה באהבת השם. לא חמורת סבר ולא קשה עם עצמה ועם הסובבים. את המשפט הראשון שחיבר שוב לעולם הזה אותי אמר גבאי מרוקאי זקן, שבועיים אחרי שאבי נפטר: 'מי שמקפיד על הבריות – משמיים מקפידים איתו ומדקדקים איתו כחוט השערה. ומי שמעביר על מידותיו ומוחל – משמיים מוחלים לו'. זה נתן לי בוקס בבטן. זאת לדעתי הדרך הנכונה".
אחרי תקופה החליט לוי שהוא גומר עם ההופעות בימי שישי. כן, כבר בתחילת הקריירה. "אתה מבין מה הייתה ה'בעיה' שלי?", הוא אומר, "זה לא שהצלחתי ורק אז החלטתי להפסיק להופיע בשבתות. כמעט מתחילת הקריירה אני לא עובד בשבת! מההתחלה, מהשנה הראשונה על הבמה! זה היה כמעט בלתי אפשרי. הייתי כוכב ענק אצל דידי הררי והופעתי מדי יום, אבל באותה תקופה היה כמעט בלתי אפשרי לפתוח קופות לא ביום שישי. אבל לא התייאשתי, המשכתי להופיע והבנתי שאני חייב לעשות עוד דברים בתוך המקצוע. התחלתי גם לכתוב לאחרים בנוסף להופעות, ולאחרונה, כשחזרתי להופיע במשרה מלאה אחרי שנות כתיבה אינטנסיביות – מעולם לא הפסקתי אבל מטבע הדברים הכתיבה תפסה מקום מרכזי – אני כבר ממלא אמנם אולם קטן של 150 מקומות במוצאי שבתות בתיאטרון גבעתיים, בלי פרסום ובלי טלוויזיה, פשוט מפה לאוזן – אני מבין שהמאמץ היה משתלם. ואת זה אני חייב לכתיבה. העבודה עם אומנים אחרים הביאה לי פרנסה, אבל גם חידדה אותי והשאירה אותי בתודעה".

 

באיזה שלב הפכת להיות מן תעשייה של כתיבה לאחרים?
"התחלתי לכתוב למירב הרון, שעליה התגלחתי – לא ממש עליה, זה היה ליד הכיור – וחברתי לחברי ישראל קטורזה. אחר כך כתבתי את הפינה של שלום אסייג אצל יאיר לפיד. ואז יצפאן הצטרף, והשמועה פשטה. מאז עבדתי כמעט עם כולם בתעשייה. לפני ארבע שנים התמסרתי ממש לכתיבה, ועבדתי בארבע מערכות בו זמנית – 'מועדון לילה', הפינות אצל יאיר לפיד, שלום אסייג ורותם וענת. הכל ביחד, כשאני מופיע פעם ב… בשביל לשמור על כושר. אבל אז, כשעסקתי בכתיבה מעל הראש, הזמינו אותי להופיע בהיכל התרבות תל אביב במופע צדקה לרכישת אמבולנס. באותו ערב הופיעו מיטב הבדרנים בארץ, ואני הגעתי תשוש מיום כתיבה של 12 שעות. עליתי על הבמה, ופתאום אחרי חמש דקות אני מבין שהקהל צועק לי 'הוא גדול, הוא גדול'. ואני כרגיל, כמו חוזר בתשובה מתחסד, ממלמל ביני לבין עצמי 'כי אנוכי אפר ואפר'. מין הרגל. כשירדתי מהבמה הבנתי שעם כל הכבוד לכתיבה ולפרנסה, לשם אני שייך ביחד עם הכתיבה, ושאם לא אחזור אל הבמה באופן שוטף – כנראה אצטרך כדורים. הצהובים כבר מזמן הפסיקו לעזור".
באותה תקופה לוי יצא במופע חדש עם קורט של "חומרים מפעם". לאט לאט הוא עבר מפה לאוזן, והיום המופע רץ מעולה פעמיים-שלוש בשבוע ממוצע. ולחשוב שההתמקצעות הזו החלה דווקא מתוך חוסר הברירה של ההופעות בשבת.
עם זה, קצת קשה להתעלם מהאבסורד המרחף באוויר. למרות שלוי בעצם כותב את התוכן של סטנדאפיסטים אחרים – קריירת הסטנדאפ שלו-עצמו לא הגיעה לשיאים של קטורזה, אסייג, אבקסיס וכל השאר. אם ראיתם הופעה שלו, במציאות או באינטרנט, כבר הבנתם שהוא לא נופל מהם ברמת ההגשה. אז למה כשמגגלים אותו, ברשת או במציאות, מוצאים נוכחות דלה יחסית שלא ממש משקפת את המציאות?
"לא, לא צריך להגזים", אומר לוי כשאני מציג בפניו את הממצאים. "נכון שבשנים האחרונות פעלתי יותר מאחורי הקלעים, וזה טבעי שאהיה פחות בתודעה, אבל אל תשכח שבכל זאת אני מוותיקי הסטנדאפיסטים בארץ, ושעשיתי כאן כמה דברים. זאת עוד בעיה, אגב. בגלל שהתחלתי ברדיו ובטלוויזיה בגיל מאוד צעיר, אנשים בטוחים שאני כבר קשיש ולא בן 39. לחובבי הבידור והסטנדאפ אני מוכר, ואת זה אני רואה דרך הזמנת ההופעות והתגובות החמות להן אני זוכה בהופעה. אבל כן, זה קורה בהחלט לא במידה מספקת. בכל מקרה, בשביל זה הראיון, לא?.
"חוץ מזה בטוח שעשיתי טעויות. אני לא ממש אלוף במיתוג. וכן, יש לי בעיה ביחסי ציבור. היום רק טלוויזיה ממתגת אותך. אבל אין תוכניות אירוח להופיע בהן, פרט לאחת או שתיים, כשפעם היו כ-8 תכניות במקביל. הטלוויזיות שעשיתי בזמנו בתור פרופמר כנראה לא היו מספיק טובות. הפער בין מה שעשיתי על הבמה לבין מה שעשיתי בטלוויזיה היה נוראי, נראיתי שם לחוץ, הפורמט הכורסתי ממש לא התאים לי, ואת מה שאני יודע הראיתי הכי טוב ב'יומטוב', 'ערוץ הצחוק מציג' ועוד. שם הייתי במיטבי – ככה אומרים, נו, זה לא אני – ושם הראיתי בפעם הראשונה את מה שאני יודע. אני מרגיש שזה קשור למדיה, לדעתי לא הצגתי אפילו שמינית מהיכולת שלי בתור קומיקאי. אבל גם זה יגיע. מה שכן, יש שבועות שאתה פותח טלוויזיה, ובכל הערוצים המרכזיים יש דברים שאני כתבתי. יום אחד היה נדב אבקסיס בערוץ 1, שלום אסייג וליטל שוורץ בערוץ 2, וקטורזה אצל יצפאן בערוץ 3, כשהייתי חלק מהמערכת של יצפאן. וכל זה בערב אחד. בינתיים אני אמנם עדיין על המסך רק בכתוביות, אבל זה נפלא באותה מידה. הנה (ניגש למחשב), תראה פיילוט לסדרה קומית יומית שעשיתי".
לוי מפעיל את המחשב ומקרין כהצגת תכלית את הסדרה, שמגוללת את קורותיו במציאות כביכול, ובה הוא מספר על חייו ככותב ובדרן. יש כאן הרבה הומור עצמי, הרבה חינניות, ובעיקר המון פוטנציאל שיכול למצב סוף סוף את לוי כטאלנט בכיר בפני עצמו. עכשיו הוא מנסה רק לאתר פלטפורמת שידור מכובדת.
לפתע מגיח בנו הגדול כדי להגיד לילה טוב לפני שהוא הולך לישון. האבא יורה לכיוונו שלל הוראות: "בוא תגיד שלום! איפה הציצית? בוא תן לי נשיקה!", תוך שהוא מתגלגל מצחוק. הילד הנבוך, שפוזל לעברי קלות, תופס את תפקיד המבוגר האחראי. "לילה טוב, אבא". "בוא תן לי בוסה!", פוקד לוי. "ביי, אבא", מאדים הילד. "בוא תן לי נשיקה עם הלשון!", פוקד האב, ללא הועיל.
"אלה החיים שלי, אתה מבין?", הוא אומר באהבה כשהבן סוגר את הדלת ומשאיר אותנו סוליקו בחדר. "לפני כמה שנים קראתי ראיון עם פרנסיס פורד קופולה, והוא אמר בין השאר לקולנוענים צעירים 'כל אחד מכם מדבר על הקריירה שלו והקריירה שלו. אבל אני מתבייש בכם. כי הילדים זו הקריירה!'. עכשיו זה באמת – כשלא היו ילדים, הייתי הולך לדידי הררי, וכל שאר היום ועד ההופעה בערב הייתי יושב, רואה טלוויזיה ומגלגל את השערות בחזה. ברצינות. יש לי איזו שריטה לגלגל שערות בחזה. אבל היום הצורך לפרנסה משפחה מביא לחץ, הלחץ גורם לך ליצור ולעבוד, ומהלחץ ומהאחריות למשפחה יוצאים הדברים הטובים ביותר".

בוא ננסה למצוא לרגע את הליצן העצוב שבך. למרות האידיליה, אני מזהה אצלך איזושהי רגישות בשחור של העיניים.
"בטח. יש בסיפור הזה לא מעט חרדה. אתה מגדל פה ארבעה ילדים כשלא ברור לך מה יהיה מחר. כמה אנשים מתפרנסים ממש מהסטנדאפ ממש, ככה הארדקור, עם ארבעה ילדים? אני חי חיים לא בטוחים. הנה עכשיו סיימתי פרויקט גדול עם כסף טוב, אבל אז ידעתי שתכף זה נגמר. זה כל פעם להיות מנכ"ל IBM, וכל פעם לחזור לעמדת מחלק הדואר. ועם זה, עד עכשיו זה עובד טפו-טפו-טפו. סליחה, אכלתי קוסקוס, להביא לך מגבון?".
שנינו צוחקים לרגע, וחוזרים לראיון.
אבל אתה מתפרס על כמה תחומים, כולל משחק ובימוי, כך שאתה אמור להיות קצת יותר רגוע.
"רגוע? תזכיר לי מה אומרת המילה הזו? איזה רגוע? אחי ביום שאני רגוע – אני הכי לחוץ! אחי הגדול אומר שקיבלתי מתנה משמיים: נולדתי עם מגבר ענק מול העניים, ואני רואה הכל. אבל המתנה הזו גם מלחיצה. לפעמים אני יושב ברכבת ורואה ממש כל דבר: למי יש יום טוב, ולמי רע. אני סופר רגיש, וזה לפעמים מעיק. אבל יש את הצד של המתנה, כי ככה באמת שתמיד יש לי על מה לכתוב. ההומור נמצא אצלי בכל מקום, וככה – כך אומרים – זה יוצא לי יותר מהר מהאחרים. הנה, היום כתבתי לליטל שוורץ פינה שלמה דרך ה-sms. תראה (מציג את ההודעות בטלפון הסלולרי) 'תגידי שהיום יש למנהיגים בישראל שמות כמו ביבי, בוגי ושמות של פעם, אבל בעוד 20 שנה יקראו לראש הממשלה כוסון הורס23'".
לוי מודה שיש לו טכניקה של כתיבה. אבל לא מהסוג שלומדים באוניברסיטאות. "הסוד שלי הוא שפת מלך. הבעל שם טוב אומר שאדם צריך להאמין בכל מה שהוא מוציא מהפה, ושכל מילה שלו צריכה להיות אמת. מילה משנה אווירה. כשאדם מוציא מילה רעה מהפה, הראשון שנפגע זה הוא. כשהוא צועק על מישהו בכביש – הראשון שנפגע זה הוא עצמו. אני לוקח ידע, אבל לא נשאר איתו שם. כלומר, לא עושה 'מכירים ת'קטע ש…?' בלי פאנץ'. אצלי יבוא מהלך, יבוא איזה משהו מצחיק במהלכו, ובסוף איזה פאנץ' חזק".
אמרת מהלך, יש כאן אולי קשר לגמרא?
"אלה רבדים עמוקים, בהחלט. זה מזכיר לי שבתקופת החזרה בתשובה, חברים הציעו לי לעשות פארודיה על מעמד הר סיני. שתבין, חצי שעה לפני כן חזרתי משיעור תורה, ואז קבוצת קומיקאים שהקמנו יושבת אצלי כאן בסלון, ובדיוק אחד החברים זורק כל מני רעיונות של 'משה רבנו בא עם איזה שני ערסים, ועושים ככה וככה'. חשבתי לעצמי 'אם אסרב לזה שהציע – אסגור אותו לגמרי'. אז אמרתי שזה קצת נדוש, ושאולי עדיף לעשות מערכון על התח"ל – התורה החילונית החדשה. זה היה בדיוק בתקופת העלייה הפוליטית של טומי לפיד. ואז המערכון מתחיל בישיבה חילונית שלומדים בה את תורת התח"ל. כאילו, פירוש קוטנר על שיר של שלמה ארצי (מדבר בנימת פלפול תלמודי עם תנועת אגודל תואמת) 'אם הוא אמר ככה, אז בטח הוא התכוון ל…' וכו'. מערכון שלם בניתי כאן לקבוצת אנשים שהיו פה! כולם אמרו 'וואו, מתי כתבת את זה?'. אבל נשבע לך ביקר לי, כתבתי את זה במקום, מהלחץ. רק שלא יעשו על מעמד הר סיני. אבל לא אמרתי את זה מההתחלה. אם הייתי מכריז 'אצלי אין מערכונים על הר סיני!' זה היה מרתיע. אני זורם עם האנשים. ולא אשכח את זה – אני בונה את המערכון תוך כדי שאני מכין לכולם קפה במטבח. ולמה? כדי שלא יהיה חילול שם השם. זו הדרך שלי לעקוף את זה, לכן אני גם מתאמץ יותר מהם".
ואפרופו מאמץ, רואים שכרגע המשחק מדגדג ללוי. הוא כבר שיחק, ביים וכתב בסרט הקצרצר "לילה אפגני" (ואף זכה איתו בפרס הדיאלוג המבריק ב"פרויקט סרטים 48 שעות", ביחד עם גל זיו וחיים זנאתי), הפיילוט שהכין ממתין להכרעת דין, אבל נראה שזו רק נגיעה במכלול כולו, שמכיל בעייתיות בילט-אין מבחינתו. "למה אני לא הולך לאודישנים? תחשוב", הוא אומר. "הרי אם אני רואה תפקיד שכולל נשיקה – אני פשוט לא הולך. שתבין, אני מספיק מקושר, יכולתי להיות יותר על המסך. זה מה שהרג אותי, במירכאות. הייתי אצל יהורם גאון, הוחלט שאני אהיה קבוע בתכנית, התוכנית הייתה מוקלטת מראש אבל שודרה בערב שבת. הלכתי לרב יהודה שלוש מנתניה, איש מדהים וחכם, שהסביר שאם ההשתתפות קבועה – אז זה לא רצוי. התקשרתי למערכת וביקשתי שישבצו אותי פעם בכמה שבועות ולא באופן קבוע, כי עם זה אין לי בעיה. אז מה יצא מזה שבמקום שאעשה 40 תכניות – עשיתי 14. אז זה לא פגע בקריירה? פגע. אז מה? אין מה לעשות. כשיש איסורים – לא מתקפלים, במיוחד כשזה מגיע לדאורייתא. לא חושבים על כסף, ממש עם ראש בקיר.
"עם זה, אני לא נכנס לחומרות של לא להצטלם מראש לדברים שמשודרים בשבת גם אם זה חד פעמי. זה כמו שאם אני אצל חבר חילוני – אשתה אצלו את כוס התה שלי. אתה תבייש אותו בשביל חומרה של החומרה? תשתה בכוס זכוכית, תגיד שאתה אוהב ככה, וסגור עניין! אל תבלבל את השכל! אני אומר דבר כזה: יש דעות ביהדות. קח את מה שמתאים לך, שהוא כמובן בתוך שולחן ערוך. ואם משליכים את זה לעבודה שלי, אז היום אני כבר שולט במציאות שלי. אני מנתב מלכתחילה דברים שלא מתאימים לי. חבר הציע לי בדיוק לגשת לאודישנים של משהו חדש. ואנחנו כבר במצב שלא צריכים לדבר כדי להבין אחד את השני. אמרתי לו 'אחי?. הוא אמר 'כן, כן, יש קטע אינטימי'. אז בסדר, אני כותב מוערך, מופיע המון ומתפרנס לא רע. אז אני לא הכי מפורסם בארץ והכי מצליח בארץ. לא בקשתי מעולם להיות כזה, מה גם שידעתי מראש שאני שם לעצמי משקולות על הרגליים. אבל אני מקבל את זה באהבה ובניתי לי מזה קריירה. מעפר קמתי".

 

(פורסם במקור ראשון, מאי 2009)

ממספרה בטבריה לטופ של המוזיקה המזרחית. ראיון עם משה פרץ

רבים מתושבי טבריה התקשו להאמין: משה פרץ, הכוכב של העיר, זה שכולם ניבאו לו גדולות ונצורות, זה ששחרר לערוץ 24 קליפ שמוקרן במינונים יפים ("מביט אל המרומים"), זה שבכירי התעשייה המזרחית צופים לו עתיד מזהיר – פותח מספרה. ועוד בטבריה. אמנם הוא עשה את זה גם בעבר וניהל מספרה ששייכת למישהו אחר, אבל דווקא עכשיו לפתוח מספרה משלו? דווקא כשהוא מתחיל לנפח להם את החזה בגאווה פריפריאלית אופיינית?

"הדיסק הראשון לא כל כך הצליח, אז לא רציתי להישאר בבית", מודה פרץ. אמנם היה לו להיט וחצי, וגם אלבום בחוץ, אבל מה שנראה לתושבי טבריה כמו שיא הפריצה ושיא התהילה נראה בעיניו כמו משהו פחות נוצץ וזוהר, בעיקר בגלל שבהתחלה הוא לא התקבל בצהלולים מצד המדיה, הקהל ומה שביניהם. אומן רגיל היה מפתח אגו כבר בשלב הזה ומסרב לעבוד בעבודות פומביות שלא קשורות למוזיקה ולשואו-אוף, אבל לא אחד כמו פרץ. ובהחלט יש מזל שזה סוד ההצלחה של המוזיקאי, שנכון להיום נחשב לאחד הכוכבים הצעירים המצליחים יותר בז'אנר.

 

 

כבר בהתחלה קולטים שמדובר בסוג אחר של זמר ים-תיכוני. בעבר כבר ראיינתי אותו פעם או פעמיים, ותמיד הוא הצטייר כנטול מרפקים, מנומס בצורה די קיצונית, נעים הליכות – אבל מצד שני לא לפלף, לא פראייר שייתן למישהו לדרוך עליו. הוא מהאנשים השקטים אך חדי האבחנה שתמיד ילכו עם מי שטוב כלפיהם, ופשוט יתעלמו ממי שעושה להם רע. הם לא יחזירו, לא ינקמו, לא יפתחו אינטריגות, אלא יעדיפו לזרום אל הטוב ולעצום עיניים אל מול כל מה שמסביב. במקביל אין לו זמן לגינונים של סטאר, ואין לו כוח לפוזות ולמשחקים. במקום זה, כמו סוס עבודה מצוי, הוא מנצל את האנרגיה לתכל'ס. כמעט מדי ערב הוא מופיע, לרוב בחתונות, ובניגוד לזמרים אחרים הוא גם כותב לעצמו את השירים (ואפילו כותב לאחרים כמו שרית חדד, שלומי שבת, ליאור נרקיס ועוד). בקיצור, לא מדובר במריונטה ים-תיכונית מהזן שהתרגלנו כל כך לקבל, אלא במישהו אחר. אחר באמת. עובדה שגם כשזכה להצלחה מסוימת – הוא לא נרתע כאמור לפתוח מספרה בטבריה, ולעזאזל הגינונים.

פרץ, 26, רווק, שחרר כבר שלושה אלבומים. הראשון שבהם, "מביט אל המרומים" (2005), לא זכה להצלחה גדולה, אבל מבין השלושה הוא דווקא זכה להערכה הרבה ביותר מצד המבקרים, בעיקר בגלל שיר הנושא מלא הנשמה. אבל מסתבר שאת רגלי החוגגים בחתונות פחות מעניינת הנשמה, כי פרץ התחיל להצליח במונחים מסחריים רק בסינגל "אש", שיר הנושא מתוך אלבומו השני, שיצא כמעט שנתיים אחרי קודמו. זו הייתה הצלחה פתאומית, מפתיעה במובנים מסוימים, שבדיעבד התגלתה כחלק מהגל הים-תיכוני הנוסף ששטף את המדיה ביחד עם עידן יניב, דודו אהרון, לירן טל ושלל כוכבים צעירים נוספים ששינו את שם המשחק ודחקו עוד יותר את הזמרים הוותיקים. לפני חודשים ספורים שוחרר אלבומו השלישי של פרץ, "אלייך", שביסס עוד יותר את מעמדו, והפך אותו – הפעם באופן רשמי יותר – לחבר מן המניין בטופ 5 של הזמרים הים-תיכוניים בארץ.

רגע, מה נסגר עם המספרה, לא הביך אותך שזיהו אותך שם מהטלוויזיה?

"אנשים זיהו אותי וזה דווקא עזר במספרה. אבל מה לעשות שלא היו הרבה הופעות, לכן עבדתי שם והעברתי את הזמן. זו תקופה שאסור לשכוח. צריכים לזכור אותה טוב בשביל לא לחזור אליה".

בטח היית מהספרים השתקנים, לא מאלה שקודחים במוח.

"אין דבר כזה (צוחק), ספר הוא ספר, וספר הוא פסיכולוג. לא מהכיוון של לחפור אלא בלתמוך ולעזור. אבל האמת היא שזה לא היה מביך. אנשים במספרה מאוד פרגנו לי. אני מאוד מציאותי, ואם אני לא מתפרנס ממה שאני עושה – אז אתפרנס ממשהו אחר. רק חיכיתי לאלבום השני, כי לא הפסקתי להאמין שזה יצליח".

 

 

מרוב שפרץ לא רצה שזה לא יצליח, הוא ארז את עצמו ועבר לגור בביתו של המנהל המוזיקלי שלו, אמנון זנדני, לשעבר המתופף של אייל גולן. האחרון גילה את הזמריר הצעיר כשלהקת פיקוד צפון (בה היה חבר פרץ) חיממה את גולן בהופעה בקריית שמונה. הוא שם עין על הצעיר המוכשר, חשב שיהיה שווה לערוך הסבת מקצוע בשבילו – וכך היה. אבל לשניהם היה ברור שקצת קשה לנהל קריירה מוזיקלית מטבריה, ועוד ממספרה בטבריה, לכן בשלב מסוים בוצע המעבר, והזמר הטרי הפך לבן בית מן המניין למשך שמונה חודשים, עד שהסתדר בבית נפרד משלו.

"כשעשינו בלאנס משה עלה לבמה, לקח את המיקרופון והתחיל לשיר", מתאר זנדני את ההופעה ההיא, ששינתה את חייהם. "הבמה הייתה חשוכה. לא ראיתי אותו, אבל שמעתי קול מדהים. בהמשך התחלנו לדבר, שמענו עוד כמה שירים, ראיתי שהבחור מאוד מוכשר והבנתי שמשהו צריך לקרות איתו – איתי או בלעדיי. החלפנו טלפונים ואמרתי לו 'בוא ננסה לעשות משהו'. הבאתי אותו לתל אביב כבר למחרת, והתחלנו לחשוב מה עושים. דיברתי עם מכר שלי מחו"ל והוא הסכים למממן ולעזור לי בקטע הפיננסי. הוא שלח אליי כסף לפה לארץ, והתחלנו לעבוד. עבדנו, הקלטנו כמה קאברים, ובהמשך הוצאנו את האלבום הראשון 'מביט אל המרומים', שלא לא ממש הצליח, אבל נתן לנו תחושה שזה יכול לקרות. אחרי זה נכנסנו לתקופה של שקט, ואז משה כתב את 'אש' וידענו שזה הולך להיות להיט. משם משה התחיל להיות יותר מוכר, להתפתח, הוצאנו עוד סינגל ועוד סינגל, וזה התעצם והתחזק. משה גר אצלי שמונה חודשים בבית, וישן בחדר עם הבן שלי אליאור, שהיה אז בן 12. מבחינתי משה הוא לא רק ביזנס, יש בינינו גם רגשי כבוד ואהבה. הוא כמו ילד שלי, והוא יישאר הילד שלי לעולמים".

איך אתה מסביר את ההצלחה שלו? בסך הוא זמר ים תיכוני, ויש בשוק די הרבה מהז'אנר הזה.

"בכל הצלחה יש משהו מיוחד. מעבר ליכולת הקולית ולעובדה שהוא כותב ומלחין, משה נורא אנרגטי על הבמה, חייכן, והוא גם מאוד מאוד צנוע. יש בו תמימות, יש לו בייבי פייס, ואנשים אוהבים את זה".

כלומר, גם האישיות שלו עושה את העבודה.

"גם הדרך שבה אנחנו הולכים. אנחנו אנשים מסורתיים, לא מופיעים או עובדים בשבתות וחגים, לא משתמשים בקולות רקע של זמרות, לא מדליקים אש בשבת, הולכים לבית הכנסת בערב שבת. ואני מאמין שגם זה עוזר".

כשמנסים לחקור את פרץ על ההסתגלות הרחק מהבית ומהחממה הטבעית שלו, הוא מדבר בשני קולות, כפי שקורה לו לא פעם בראיון. מצד אחד הוא מנסה לשדר עמימות בנאלית של "הכל טוב, למה לחפש רק את השלילי?", אבל מצד שני אנחנו יודעים מראיונות קודמים שלו שעברו עליו לילות של בכי וקושי לא פשוט. בהתחלה הוא מספר לנו על אידיליה קסומה, על משפחה תומכת שהייתה לו כתף בכל זמן (גם לפני כן, כשהתאהב במפתיע במקצוע הספרות, ואביו לא התנגד ואף רשם אותו לקורס ספרות פרטי), על אמא שחששה כצפוי, ועל זה שהם מחנכים אותו להישאר תמיד עם הרגליים על הקרקע. בהמשך מספר הזמר הצעיר שהוא אדם נורא חברותי, ולכן החברים הוותיקים היו נורא חסרים לו, ועד שהוא מצא חברים – היה לו איזשהו חלל ריק. לאחר לחץ פיזי מתון מסכים פרץ לספר שמעבר לאידיליה הקסומה שהוא מנסה למכור לנו, "היה לי מאוד קשה. היו לילות שהייתי בוכה בבית אצל אמנון, לא אגיד לך שלא. אבל אמנון החזיק אותי. סמכתי עליו מהרגע הראשון שראיתי אותו. זה היה ממש קליק מההתחלה. גם עם המשפחה שלו אני מסתדר. אנחנו עובדים ככה, כמו משפחה גדולה".

בזמנו קיבלת הצעה לניהול אומנותי מצד זאב נחמה ותמיר קליסקי. אולי בעזרתם היית יכול להגיע לשיאים של אייל גולן תוך זמן קצר?

"הייתה הצעה מצדם, אבל לא חשבתי שצריכים לעשות גלגול חוזר של ההצלחה שלהם עם אייל גולן. זה דבר שאי אפשר לשחזר. אני גם רוצה להצליח בזכות הצעדים שלי, הכתיבה שלי, ההלחנה שלי. לכן אמרתי לזאב ולתמיר שלא נמשיך. לא היה איזה דיון או ישיבה. זו הייתה הצעה טלפונית, חשבתי ביחד עם אמנון המנהל שלי, והגענו למסקנה הזאת די במהירות".

"לא פגשתי את משה, אבל המנהל שלו נפגש עם המנהל שלנו", מספר זאב נחמה על ההצעה ההיא, "והסיבה שלא קרה כלום היא אי ההבנה של הרעיון העסקי. זה לא קשור בכלל להקשר המוזיקלי. בדיעבד הבנתי אחרי תקופה מסוימת שהוא באמת לא צריך אף אחד מבחינה מוזיקלית, כי הוא יודע לכתוב שירים, והוא כותב אפילו טוב".

אז איפה זה נפל בדיוק?

"אני לא כל כך חושב שהם הבינו מה מציעים להם מבחינה עסקית. שם זה נפל. הצענו להם סוג של שותפות".

מה אתה חושב על השלב הנוכחי בקריירה של משה?

"הוא זמר גדול לדעתי. הפוטנציאל שלו לדעתי גדול יותר ממה שממומש, ואני לא מתבייש להגיד את זה. אני מאמין שהוא יהיה בטופ של הטופ, ואם המהלכים שלו יהיו נכונים – הוא יגיע גם להיכל התרבות ולקיסריה. צריך לא לפחד לצאת לגדול, לא להישאר כל הזמן בקטן. הפוטנציאל שלו אדיר, ואמרתי לו את זה גם בפנים".

עדיין נראה שקצת חסרה לו כריזמה, לא?

"גם לי אין כריזמה, אז מה? זה מנע ממני להצליח?".

 

 

כמו ששמתם לב בוודאי, פרץ הוא לא מריונטה אבסולוטית מהזן הנפוץ אלא יוצר שכותב גם לעצמו. בגיל 15 כתב את השיר הראשון שלו, הראה לחברים, קיבל פידבקים חיוביים, והמשיך לפרנס את המגרה בשירים חדשים. דווקא כשהחל את הקריירה הוא לא מיהר לשלוף אותם מהמגירות – באלבומו הראשון שני שירים בלבד היו שלו, בשני מספר השירים קפץ לששה, ובאחרון כמעט כולם נכתבו על ידו. "התהליך הזה לימד אותי שכשאתה כותב ומביע את האמת שלך דרך השירים – זה יוצא יותר נכון ויותר מדויק", הוא מסביר. "בכלל, אפשר לראות כשהשיר יוצא לך מהלב. זה אחרת משיר שכתבו עבורך. כמו ילד שאתה מביא לעולם".

בזמנו החופשי כותב פרץ גם עבור אומנים אחרים, ולדבריו אין לו דילמות האם לתת שירים ממש טובים לאחרים או לשמור אותם לעצמו בכספת הרינגטונים הפוטנציאליים. "ברגע שאני מכוון למישהו שיר – זה מיועד לו", הוא אומר בפשטות, "עברו לי הרבה שירים בידיים שיכלו להצליח והצליחו אצל אומנים אחרים. לא חסרים לי שירים מצליחים. אני גם מתפרנס מזה מאוד יפה. תמלוגים, אתה יודע".

בתעשייה יצא לך שם של חרוץ ותקתקן. כמעט פקיד מוזיקה.

"נכון. אם לא אהיה חרוץ כלפי הצלחה שלי – זה יהיה עצוב מאוד. לשמור על מקצועיות זה הכי חשוב".

מה הכוונה בלשמור על מקצועיות?

"זאת אומרת שאפשר להיות פזיז ולעשות דברים שאחר כך נצטער עליהם בתקשורת, בטלוויזיה וצעדים שיכולים להביא אותך למקומות לא טובים. צריך להיות החלטי, ושההחלטות יהיו טובות".

פרץ מתכוון לטלנובלה הסלולרית בסגנון בורקס "פרץ של אהבה" (דורי מדיה דרסט) שעלתה בנובמבר 2008 בפורטלי הדור השלישי של כל חברות הסלולר וב-VOD של HOT. הזמר הצעיר כיכב בטלנובלה בת 20 הפרקים (בני 4-5 דקות כל אחד), שגוללה את קורותיו של משה מלך – צעיר החולם להיות זמר מזרחי ונתקל בכל הקלישאות האפשריות – מצוקה כלכלית, אהבות, אינטריגות ושאר יצרים. על הנייר – הצלחה מובטחת. בפועל היה מדובר בכישלון שקט ולא מהדהד שאף אחד לא התייחס אליו מהסיבה הפשוטה ש"פרץ של אהבה" לא עניינה יותר מדי גם מלכתחילה.

היום מודה פרץ שכבר תוך זמן קצר הוא הבין שמדובר היה בהחלט פזיזה מדי. "כמו שראית, וכמו שאני ראיתי, אני לא שחקן מקצועי. חשבתי לקדם את השירים שלי דרך הטלנובלה הסלולרית, אבל אני מצטער על העובדה שזה בכלל קרה בסלולר. אם הטלנובלה הייתה משודרת בערוץ עם יותר רעש – זה היה יותר מגניב. אז אני לוקח את זה כחוויה. בוא נגיד שזה עשה קצת רעש, אבל משחק הוא לא משהו שאחזור עליו".

גם לא בטלנובלה בערוץ 3, נניח?

"אשקול את זה לעומק אם תהיה הצעה רצינית במקום טוב. אבל עכשיו בכל מקרה יש לנו המון עבודה, אז בכל מקרה גם טכנית זה לא כל כך אפשרי".

בעבר סיפרת שהכל נראה מבחוץ נוצץ וזוהר, אבל זה לא ככה בפועל. מתי נפל לך האסימון?

"תמיד ידעתי שזו בועה. אבל עכשיו אני רואה את זה ממש. ההופעות נראות נוצצות וזה נראה אחלה, אבל בתעשייה הזו עד שאתה מוציא שיר אתה מתייעץ ומתלבט ומשנה, והתקשורת לא תמיד מקבלת, ולא הכל קל. יותר קשה לשמור על ההצלחה".

גם כשעובדים עם סטייליסטים? קראתי שעבדת עד לא מזמן עם המעצב ארצי יפרח.

"נכון. עזבתי כי היום אני יודע מה אני רוצה, ואיך אני רוצה להיראות. לא צריך יותר מדי להשתגע. קו נקי הוא טוב בשבילי, וזה מה שבחרתי בינתיים, כל עוד אין לי סטייליסט אחר".

עבודה עם סטייליסט צמוד לא מוציאה קצת את הפוקוס מהמוזיקה? אומנים כמו עמיר בניון ושלמה ארצי עולים לבמה עם טריקו, אתה יודע.

"אני לא חושב שזמר לא אמור להתלבש יפה. יש הופעות שבהן אני עולה עם טריקו לבן וג'ינס, אבל זו פשוט הרגשה. אם אתה מתלבש יותר יפה, לדעתי זה יותר כיף. אם שלמה ארצי מתלבש עם טריקו – זה עושה אותו יותר צעיר. אתה יכול לדמיין אותו עם עניבה?".

אבל כדי להתלבש מחויט לא צריכים בהכרח סטייליסט.

"כן, אבל יש המון סוגי מחויטים. צריכים לדעת מה בדיוק לקחת".

כל ההתעסקות הזו בחיצוניות לא מוציאה קצת את הפוקוס מהמוזיקה?

"שום דבר בחיים לא יכול להוציא לי את הפוקוס מהמוזיקה".

פרץ לא ממש מתעניין בפוליטיקה ("מבחינתי ראש ממשלה הוא אחד שקיבל ג'וב"), אבל על המצב הכלכלי יש לו דווקא דעות מוצקות. ולא אופייניות. "כולם בוכים על המצב הכלכלי, אבל אני לא חושב שיש בעיה אמיתית", הוא חורץ. "למה לא? כי עם כל הקושי שמדברים עליו אנשים עדיין נהנים, שותים, מבלים, והקניונים והמועדונים מלאים. לא אגיד לך שיש אותה רמת חיים שהייתה, אבל אני לא רואה בארץ את הקושי הכלכלי".

אולי זה בגלל שביומיום שלך אתה נמצא באולפן או סתם מדלג בין אירועים, ששם אנשים מן הסתם לא מדגמנים עוני?

"לא אגיד לך שאני יודע מה יש בכל משפחה, אבל בסביבה שאני נמצא בה – ואני נמצא בסביבה מאוד פשוטה – אני לא ממש מכיר את זה. מי שלא עצלן – יכול לקום ולממש את המטרות שלו. אני רק מרחם על זקנים ובעלי מוגבלויות, שבאמת לא יכולים לטפל בעצמם ואין להם מספיק הכנסה לתרופות. זה מאוד כואב לי".

וכל השאר, אתה אומר, שיקומו ויעשו משהו, כמו שעשית בזמנו עם המספרה.

"נכון, אסור להתעצל. חוסר פרנסה נובע בעיניי מעצלנות. מגיל 16 אני עובד. עבדתי בפיצרייה, ואחר כך בתור ספר, ואפילו בבניין עבדתי. בלי להתעצל. הכל בחריצות ובאמונה".

אם כבר הגענו לאמונה – גדלת במשפחה דתית. מתי ולמה הורדת את הכיפה?

פרץ חוזר לפאזה הלקונית כשזה מגיע לנושא קצת בעייתי מבחינתו. "עד כיתה ז' הלכתי עם כיפה. את השבת שמרתי עד גיל 20".

איפה הייתה נקודת השבר?

"קשה לשמור לבד שבת, קשה להתמודד לבד. בדיוק אז עברתי לגור אצל המנהל שלי אמנון, ואצלו בבית לא שמרו שבת. זה היה מוזר וקשה בהתחלה, לא אגיד לך שלא. קצת כואב לי, בוא נגיד, אבל בלב ובנשמה שלי יש לדת מקום מרכזי. היום, למשל, אני לא מופיע בשישי ובחגים, אין מצב".

זה מטריד אותך ביום יום, עניין האמונה?

"מטריד אותי שאני לא מקיים את הכל. לא אגיד לך שלא. אני יכול להגיד שאני רוצה לשמור שבת, אבל אני לא רוצה לעשות צחוק ולזגזג, אלא שזה יהיה לתמיד. אני מחכה לאישה, בעזרת השם, לעזר כנגדי".

ועד שתמצא אישה, יוצא לך לחשוב לפעמים מה היה קורה איתך אם לא היית מצליח בתחום המוזיקה?

"אמממ, לא יודע".

ובכל זאת?

"אני מאמין שאם לא הייתי זמר – הייתי ספר מאוד מאוד גדול ומצליח".

 

(פורסם במקור ראשון, מרץ 2009)

דברים שקורים רק במילואים

רק במילואים אתה מגלה שעדיין יש בעולם אנשים ששמם שרגא.

רק במילואים אפשר לקנות פחית דיאט קולה ב-3.5 ש"ח.

רק במילואים אוכלים ביצים קשות בשש בבוקר.

רק במילואים אתה לא נגעל לשטוף את הידיים בסבון כלים זול (כלומר נגעל, אבל איזה ברירות כבר יש לך).

רק במילואים פוגשים טיפוסים עב"מיים, שככל הנראה לא בהכרח קיימים במציאות.

רק במילואים לכל בלונדיני קוראים ג'ינג'י.

רק במילואים הבוס הגדול שלך, שכולם משחרים לפתחו, הוא איזה סטלן עם קוקו שבדיוק חזר משנתיים בהודו.

רק במילואים דברים חסרי ערך באזרחות – נביעות ליטר וחצי, נייר טואלט ומטען של נוקיה – הופכים ליקרים מפז.

רק במילואים אתה על הרגליים כל היום, ורק בלילה נזכר ומגלה שבעצם לא עשית כמעט כלום היום.

רק במילואים פוגשים אנשים – זה ממש לא יאומן – שדווקא שמחים לישון באותו אוהל עם עוד עשרה גברים לא מקולחים, שמדברים מתוך שינה ונוחרים כמו מקדחת קונגו על טורבו.

רק במילואים אתם מבזבזים שש שעות במטווח, תחת השמש הקופחת, כדי לירות שניים וחצי כדורים.

רק במילואים אתה מצטער שאין לך סנייק בסלולר.

רק במילואים אתה שמח לשלם לגזלן 12 ש"ח עבור ארטיק קרח בטעם דובדבן.

רק במילואים כולם בחדר האוכל הופכים פתאום לצמחוניים.

רק במילואים, הכי בניגוד לחיים האמיתיים, מי שעושה פחות מרוויח יותר.

רק במילואים מעכבים את כולם לצאת הביתה במשך ארבע שעות, רק כדי לא להגיד בסוף כלום, ויאללה, אתם משוחררים.

רק במילואים אומרים לך להביא תיק לחודש, ובסוף משחררים אותך לאפטר כבר באותו ערב.

רק במילואים אתה נשבע שזו הפעם האחרונה. 

רק במילואים אתה יודע שהפעם הבאה עוד בוא תבוא.

המוזיקה כמעט הרגה אותו, תרתי משמע. הסיפור הלא-יאומן והמלא של צ'ינו

רק לפני שנתיים חשב צ'ינו (קובי נעים, 37) שהוא ישנה את העולם, או לכל הפחות את תעשיית המוזיקה הישראלית. בינתיים העולם שינה אותו, ואפילו הותיר בו כמה צלקות. מראפר אנרגטי, בעל לייבל משלו, נוכחות חזקה בערוץ המוזיקה 24, עם חלומות מכאן ועד לקומה האחרונה בעזריאלי, הוא הפך לחסר כל, בעל נוכחות מינימלית במדיה, עם חובות מכאן ועד לקומה האחרונה של מגדל אייפל.
כל מי ששוחח עם צ'ינו באותה תקופה, כולל הח"מ, יכול היה לקלוט את הנמהרות, האמביציה המטורפת, בעיקר את הנכונות להשקיע את הנשמה במוזיקה ובלייבל שפתח, "צ'ינו פרודקשן", והכיל כוכבים דוגמת צ'ינו אל-מיזרק (כוכב "פרויקט Y"), עדי שרון (הילד שנחטף בצ'צניה וחלק מאצבעותיו נכרתו), גילי ארגוב (הבן של), בן שרעבי (כוכב נולד) ועוד. בדיוק באותם ימים פרחה סצנת ההיפ-הופ בארץ, וצ'ינו הקליט ושחרר סינגלים בזה אחר זה. הוא אף הכריז על שינוי תפיסה מהפכני לאותם ימים, וחילק את השירים להורדה בחינם באתרו הרשמי. גם הדיסק המלא של הלייבל, שיצא מאוחר יותר, נמכר במחיר 19.90 ש"ח (תחת הסלוגן "מקורי במחיר צרוב"), והרושם היה שמדובר בהשקעה חסרת מעצורים, ללא תוכנית עסקים מסודרת, שרק נס יוכל לייצב אותה. אבל צ'ינו מיאן להאמין לדו"חות הבנק גם בהמשך, והיה בטוח שאהבת הקהל תוכל איכשהו לכסות את ההשקעות. אז זהו, שלא.

 

ההיסטוריה של הצעיר המוכשר היתה הרבה יותר מבטיחה ומצליחנית פיננסית. מיד כשהשתחרר מהצבא פתח פיצרייה בגבעתיים – "פיצה צ'ינו". במקביל החל לתקלט באירועים, חתונות וכו'. יום אחד הגיעו למקום העורך והמפיקה של "חלומות בהקיציס" – תוכניתו הראשונה של אייל קיציס בערוץ 2. "מה שיפה שם היה שהייתי טבח משוגע, ממש כמו באיטליה", מספר צ'ינו, "היו שם מוזיקה מדליקה ברקע, עובדים משוגעים, אווירה של חבר'ה. הם התלהבו ממני, ואמרו שהם רוצים אותי בתוכנית באחת המשימות. הקטע התחיל להתגלגל, קיבלתי פינה קבועה, ובדיעבד, הם בעצם הוציאו אותי מהפיצה, אותה מכרתי לפני שש שנים, לכיוון השואו-ביזנס והתקליטנות. גם כאן רציתי לעשות את הכל לבד".
למה בעצם לבד?
"תמיד עשיתי את הכל לבד. מגיל 15 אני עובד בתור עצמאי. כבר אז קניתי ירקות בשוק הסיטונאים ומכרתי לירקנים אחרים. גם בהמשך לא עבדתי בתור שכיר. כשהשתחררתי מהצבא ישר פתחתי עסק, לא חשבתי ללמוד או משהו. לא אהבתי מסגרות אף פעם, הייתי נון-קונפורמיסט. גם במוזיקה לא היה לי את הקטע של ללכת, להציע את עצמי לחברות תקליטים ולבקש שיחתימו אותי. תמיד הייתי בקטע של 'כל החיים הייתי עצמאי, וגם פה אהיה עצמאי. כל החיים עשיתי את הכל לבד, וגם עכשיו אעשה את הכל לבד'. ראיתי את הכל בראייה מאוד צרה. גם היום אני עובד לבד, אבל עם רגליים על הקרקע, בלי פנטזיות".
הקמת הלייבל "צ'ינו פרודקשן", מודה המנהל לשעבר, לא היתה מתוכננת, אלא הורכבה מהחלטות מהירות ומזדמנות. כך למשל ראה צ'ינו שמחסן לעגלות קפה באיזשהו מתחם עסקי התפנה – ושם החליט באופן ספונטני להקים את אולפן ההקלטות שלו תוך זמן קצר יחסית. "בדיוק אז, ב-2003, היה את הטרנד של ההיפ-הופ. זו היתה ממש מגיפה. כל מישהו שרצה להיות משהו הפך להיות ראפר. אבל אני רציתי משהו יותר גדול: להקים קבוצה של ראפרים ולשגע את המדינה. החלטתי ללכת עם המוזיקה עד הסוף. אמרתי: 'זהו, גיליתי את עצמי, מצאתי את הכיוון'. הבעיה היתה שלא ידעתי איפה בדיוק אני רוצה להיות. כל כך הרבה כיוונים נפתחו, ולא ידעתי מה המטרה שלי מבחינת החשיפה, מה אני רוצה שיגידו עליי, מה האמירה שלי. הייתי מבלה 4-5 ימים בשבוע במועדונים כדי שיצלמו אותי למדורי הרכילות בעיתונים ובאינטרנט, הייתי ממש שקוע בזה. היום זה מגעיל אותי. כבר שנתיים אני לא יוצא.
"כל החסכונות שלי היו כמעט 100,000$, ואת הכל השקעתי. קודם כל, הקמנו פלטפורמה של יחסי ציבור. שילמנו המון כסף כדי שיחצנית תדאג שיכתבו כמה אנחנו מגניבים וכו'. אחר כך רק ההקמה של האולפן והעמידה בסטנדרטים הצריכה סכום לא מבוטל. אחר כך לך תשלם למפיק המוזיקלי שלך משכורת, תשלם לאומנים שלך משכורות כדי שיהיו רק איתך. מעבר לזה, עשיתי באולפן ימים כלילות – 12, 16, 18 שעות ביממה. שם היה החמ"ל שלי – האולפן, השיווק, ההקלטות, המפגשים, הכל. בכל אותה תקופה ילדים היו באים אליי, שמעו שיש ראפר שפתח אולפן, והציפו אותי. נהייתי כמו האודישנים של כוכב נולד. במקביל אספתי אנשים ללייבל. הטאלנט הראשון שהכרתי היה עדי שרון. הוא הגיע אליי לאולפן – ילד בן 16, כחוש. הכרתי אותו דרך קולגה, שאמר שעדי לא רואה אף אחד ממטר בפריסטייל. פתאום עדי התחיל לרפרפ, הוציא דפים שהוא כותב, אמרתי 'מגניב, אבל על סמך מה אתה כותב את כל הטקסטים הקשים האלה?'. הוא הוציא את היד והראה לי את האצבעות. הוא שאל 'מה, אתה לא מכיר את הסיפור שלי? אני עדי שרון'. רק אחרי שחיפשתי את השם שלו בגוגל וקראתי כתבה ב-Ynet – הבנתי".
בזמנו טענו כלפיך שאתה מחתים רק אומני גימיק.
"כבר בהתחלה חששתי מאמירות כאלה, שיחשבו שאני רוכב על הסיפור שלו. אבל בהמשך הבנתי שזה לא באמת חשוב, ושאני יודע את האמת. אז אני ועדי הוצאנו סינגל ראשון, 'טראח יום שישי', והיה מבול של תקשורת שרצתה לראיין את עדי. קיבלנו פרגונים, וזה נראה מאוד מבטיח. במקביל גייסתי את בן שרעבי מהעונה הראשונה של 'כוכב נולד', ואת צ'ינו אל-מיזרק מ'פרויקט Y' הראשון. איתו היה חיבור מיידי בגלל שלשנינו קוראים צ'ינו. ואז הגיע גילי ארגוב, שבא לחפש די.ג'יי לחתונה שלו. הוא רצה אותי, אבל הייתי תפוס באותו יום. אמרתי לו 'יודע מה, בוא לפחות נעשה דואט'. זה עניין את שנינו, הוצאנו סינגל משותף, חידוש ל'דברים נסתרים', ותכננו להוציא אלבום קאברים של שירי זוהר ארגוב משולבים בהיפ-הופ. בסוף זה נגנז, למרות שהגענו לרמת סקיצות. בהמשך הוספנו את אוריאל שאלתיאל מ'כוכב נולד 2'. ראיתי אותו שר בהופעה, באמצע השיר התחלתי לבכות ואמרתי 'אני רוצה לעשות איתו שיר'".

בפברואר 2005 שוחרר "מהדורה ראשונה – מקורי במחיר צרוב", אלבום הבכורה של הלייבל, שהכיל שירים של כל האומנים החתומים, ביחד ולחוד. חברת פומה פרסה חסות, העניקה לכוכבים הצעירים לבוש חינם, מימנה חלק מהקליפים שצולמו, ואף הציבה בחנויותיה סטנדים של הדיסק למכירה. מצד שני, זה, בין השאר, היה מה שהפך את הראפרים הצעירים לנאיביים, כהגדרת צ'ינו. "גם בגלל ההצלחה הנקודתית הזו, וגם בכלל, היינו בפנטזיה, בסחרחורת, בהזיה", הוא מתוודה. "באותו זמן עשינו את מה שעשינו, כולם אמרו לי 'איזה גנוב אתה, תרגיע עם ההשקעות', ורק אחרי שנתיים נפל האסימון. אבל באותו רגע אתה חושב שאתה האדם הכי חכם בעולם".
מתי התחלת להבין שסיפור הצלחה מסחרר זה לא?
"קודם כל, האלבום לא הפך להיות שלאגר היסטרי כמו שחשבתי שזה הולך להיות. ההיפ-הופ התמלא בכל כך הרבה זרמים לא קשורים, שהפכו אותנו להיות עוד אומנים נספחים שהם כביכול בסך הכל חלק מהתופעה. וכמובן שההשקעה הגדולה לא הצדיקה את עצמה מבחינה כלכלית. זה לא שהיתה לנו חברת תקליטים שהשקיעה 35 אלף דולר. אם הייתי אומן רגיל – הייתי סתם מתאדה, וחברת התקליטים היתה מוותרת עליי אחרי שני סינגלים שלא הצליחו. כאן זה להפך – עבדתי והשקעתי, ובסוף לא נשארתי עם כלום ביד. אני-עצמי השקעתי, לכן המשכתי להשקיע ולהשקיע, עד שקיבלתי את הבום לפנים".
ובינתיים, עד שהגיע הבום, צ'ינו הפך תלותי במיוחד ברדיו, בטלוויזיה, באינטרנט ובכל דבר שיכול היה לפרסם אותו ואת המוזיקה שלו עוד קצת. "זה היה התקפי הלב שלי, כל הדברים האלה", הוא מתוודה. "גם אם הייתי בהיי מסוים מפרגונים, מהשמעה ברדיו – דקה וחצי אחרי אתה עלול מתרסק עם משהו אחר, נניח ביקורת לא טובה. בערוץ 24 שדרו את הקליפים שלנו כל היום, אבל בגלגלצ לא הושמענו אפילו פעם אחת. אני לא ממורמר, אבל איך בנאדם מוציא 10 סינגלים וקליפים, ובגלגלצ אפילו לא מזכירים אפילו את השם? היתה תקופה שכולם בהיפ-הופ ידעו מי זה צ'ינו פרודקשן, אבל הם התעלמו".
למה לדעתך?
"יש כמה סיבות. אבל האמת היא שהיו דברים שלא ידעתי שצריכים להיות מבחינת הפקה מוזיקלית, דברים שעלולים להפיל אומנים ברדיו – המיקס לא מספיק טוב פה, יש זיוף קל שם, אלמנטים שלא הכרתי בכלל. לא נולדתי קומפוזיטור, ואף פעם לא למדתי ברימון. סמכתי על המפיקים שלי. לא באתי דרך חברת תקליטים גדולה, כך שלא עברתי את הסינון של כל מה שצריך להיות. לכן היה לי בעיקר חוסר מזל. ועדיין, בגלגלצ היו אמורים לתת איזושהי התייחסות, לפחות מינימלית. אבל עזוב, אני האומן היחיד שמתלונן עליהם? אני אחד מני רבים. 85% מהאומנים בארץ ממורמרים עליהם. אני פשוט לא חושש, כי בניגוד לחלק גדול מהאומנים אין לי חשבונות של 'אולי עוד מעט יהיה לי שיר טוב והם לא ישמיעו בגלל מה שאני אומר עכשיו'".
וביקורות שליליות היו ממש מרסקות אותך?
"ברגע שאתה באגו – כל ביקורת מרסקת אותך. היום אני יודע שאם הייתי מבקר מוזיקה הייתי כותב את אותן ביקורות על השירים שלי מלפני שנתיים. אבל אז לא ידעתי את זה".
מה היתה בדיוק הבעיה בשירים, מעבר להפקה המוזיקלית?
"הטקסטים – לדוגמה ב'בואו נשנה' – היו בוסריות מדי. זה שיר שהיום לא הייתי כותב, כי זו פנייה דבילית למיינסטרים. גם לא הייתי כותב פזמון ומציע לראפר לכתוב בית ולהשלים את השיר. היום אחרי כל שיר שאני כותב לוקח לי 6-7 חודשים כדי לראות אחרי זמן אם הוא עדיין שווה. פעם כל דבר שהייתי עובד עליו – הייתי מוציא מיד. האלבום הראשון, בשורה התחתונה, מסמן לי את הבוסריות, מן ללכת אל הלא נודע".
בשלב מסוים כבר היה ברור לצ'ינו עניין הלא-נודע, אבל האומנים שהחתים בלייבל ידעו זאת רק בשלב מתקדם יותר. המסמר הראשון בארון הקבורה של חברת התקליטים הזעירה היה הניהול האישי שאמור היה לנווט את כולם אל חוף מבטחים רגוע יותר. עוד דקה וחצי היה אמור לצאת סינגל חדש, "געגוע קבוע", ממנו היח"צנית של הלייבל כמעט התעלפה, וחזתה שעם זה הם עומדים לפרוץ בגדול את שערי הפלדה של גלגלצ. תוך כדי הציעה היחצנית חברת ניהול, שתדאג להם להופעות ותעלה אותם על דרך המלך. החוזה נחתם, הסינגל שוחרר, הקליפ נטחן בערוץ 24 בערך 15 פעמים ביום לדברי צ'ינו, השיר הורד אינספור פעמים בתוכנות השיתוף דוגמת אימיול וקאזה, אבל עדיין לא זכה להשמעות ברדיו. וזו בדיוק היתה הבעיה שהובילה לקריסה המורלית, ובהמשך גם הכלכלית: בחוזה הניהול האישי נכתב בפירוש שאם "געגוע קבוע" לא יצליח ברדיו – כל החוזה מבוטל.
"מבחינתם השיר לא הצליח, לכן הניהול עבר להקפאה", אומר צ'ינו. "אמרו לי 'לך תביא להיט אחר, ואז נדבר'. כל כך בניתי על ההבטחות, שברגע שכל זה בוטל – אמרתי לעצמי 'או.קיי, עכשיו תבדוק את עצמך טוב-טוב לפני שתגיע למקומות שלא תוכל לצאת מהם'. כאן החלה ההתעוררות, שנמשכה בערך שנה".
ההתעוררות היתה, כמו תמיד, לא הכי נעימה. צ'ינו פנה אל אומני הלייבל, סיפר להם שהחליט להוריד פרופיל, ששחרור האלבום השני לא כל כך הסתדר, שחוזה הניהול הוקפא, שעדיין אין הופעות, ויותר מכל – שעדיין אין הכנסות בהשוואה לסכומים האדירים שהושקעו במוזיקה. "הייתי במצב רוח קטסטרופלי", הוא מספר, "זה היה נראה כאילו עולמי נחרב. האומנים הבינו שכל מה שהם חשבו על סיבוב הופעות, אלבום שני, סינגלים וקליפים – כבר לא יתממש. לא עברו שלושה חודשים וסגרתי את האולפן, עזבתי את כל מה שהיה לי שם".
היו לך חוזים סגורים עם חלק מהאומנים?
"מלכתחילה כל אדם שבא אליי אמרתי לו 'תקשיב, אצלי אין חוזים. החוזה הוא מבחינתי ניי�
�-טואלט. אם לא כיף לי לעבוד אתכם – אין מה לעשות'. לכן גם כשהם ראו שוואלה, הבנאדם הפך את הנשמה ואת העולם, ובסוף לא יצא להופעות ולא הצליח להחזיר את ההשקעה, הם זרמו איתי, הבינו שלא עבדתי על אף אחד, וכל אחד הלך לדרכו. בסך הכל רציתי להצליח".

אבל עוד לפני שהחליט צ'ינו לסגור את הבאסטה ולסיים את החגיגה, גם החסכונות שלו הגיעו אל קצם. בתקופת הציפייה לניהול האישי הוא הבטיח למנהל הבנק שלו תזרים יפה תוך חודש-חודשיים, ואושר לו קרדיט מוגדל. הוא חזר למשוך כספים, לפזר צ'קים פתוחים, וכשבבנק גילו שאין הכנסות ואין נעליים – סגרו לו את הברז. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. "הייתי דביל, סתום. הצ'קים הפתוחים התגלגלו והגיעו לכל מני ידיים, ואותן ידיים שקיבלו את הצ'קים התחילו להכניס אותי לכל מני פינות שלא חשבתי שאגיע אליהן. צ'ק אחד, עם סכום מאוד גדול, הפך לטייארה, כמו שאומרים. כלומר, הוא עבר המון ידיים. יום אחד קיבלתי טלפון ממישהו עם מבטא ערבי. הוא שאל איפה אני נמצא, ואמר שהוא רוצה לדבר איתי על הצ'ק. נפגשנו באיזה מקום מבודד, הוא הגיע עם ארבע אנשים, כולם עם כובעי גרב, הכניס אותי לאוטו, אמר 'קודם כל תקבל מכות, ובימים הקרובים תדאג להביא את הכסף'. קשרו אותי לעץ, דפקו לי מכות – והלכו. למחרת בבוקר, איך אומרים, האיר השחר. מישהו שעבר במקרה בא ועזר לי להשתחרר. לא ידעתי בכלל מי מחזיק בצ'ק, אבל הבנתי את המצב שלי ואמרתי: 'או.קיי, או שאני הולך וגומר את כל הסיפור הזה, או שהכל מתפוצץ לי בפנים'. החלטתי לספר את כל המצב לאמא שלי, והיא זו שעזרה לי לסדר את הכל. תוך שבוע הערבי הזה התקשר עוד פעם, קבענו פגישה, נתתי להם את הכסף, קיבלתי את הצ'ק וקרעתי אותו. אחרי זה רב שהתייעצתי איתו הסביר לי שהם לא באו לעשות לי משהו רע. הם רק באו להראות לך באיזה סרט אני חי. והבנתי: אתה בסך הכל ג'וק קטן, אז מי אתה בכלל? צ'ינו פרודקשן, עלק. לך תסדר את החיים שלך, ואחרי זה תגיד שאתה צ'ינו".
מי שלמעשה הצילה את צ'ינו היא אמו. מדובר במורה לשעבר, שלפני 35 שנה החליטה לנטוש קריירה מבטיחה לטובת גידול הילדים. בהמשך החלה לטפל גם בבעלה שחלה. "אמא שלי היתה זו שעמדה בראש החץ כדי לגייס את העזרה מצד המשפחה המורחבת, שעזרה ונרתמה. אנחנו לא משפחה עשירה, אז כל אחד נתן משהו כדי להוציא אותי מהצרות".
אבל היום כל זה נראה לצ'ינו כמו גלגול קודם, או שמא סרט של טרנטינו. "בחיים לא האמנתי שאגיע למצב של שלוות נפש, ותחושה של כיף לחיות, ותכנונים להקים משפחה", הוא מספר על הפאזה החדשה בחייו. "באותם ימים הייתי צריך להחליט על שינוי כיוון. הרי המשפחה לא סתם הוציאה אותי מזה. עובדה שלא הצלחתי בפאזה ההיא. מצד שני, אף אחד לא יודע כמה יצירה יש לך בנשמה. הבנתי שכולם יבואו ויגידו לי כמה אני דפוק אם לא אחליף פאזה. אז אמרתי לעצמי 'אל תהיה חזיר, תירגע'. הפסקתי לעשות מוזיקה ביחסי ציבור, בקומבינות, בטאלנטים. התחלתי לעשות מוזיקה במחשב, לבד, בבית. היום יש לי הרבה יותר מוזיקה מאשר בתקופה שצרחתי 'צ'ינו פרודקשן', והיחידים שנהנים ממנה כרגע הם הנשמה שלי והאנשים שאני אוהב. אם אעשה מוזיקה להמון – יהיו אנשים אחרים שישקיעו בה. ואם לא – אז לא. היא תישאר כאן בבית".
לראשונה בחייו החל צ'ינו לעבוד כשכיר בחברת הפקות, בתור קופירייטר ומפיק. הוא עבר דירה, חייו החלו להתנהל על מי מנוחות, והמשפחה מצדה לא לחצה שיחזיר את הכסף בשלב כל כך מוקדם, אלא רק אחרי שיסתדר. כעבור חודשיים אותו עסק נסגר, ובמשך שבועיים הגיע שוב שלב חיפוש העבודה.
"יום אחד ישבתי בשיינקין עם צ'ינו השני. אמרנו 'נו, מה הולך להיות איתנו?'. פתאום הוא אומר לי 'יודע מה, יש לי רעיון לתסריט מצחיק. צילמנו קטע קצר בסלולרי, שלחנו אותו לאתר היפ של סלקום, והסרטון זכה ב-1,000 ש"ח באיזו תחרות סרטונים שבדיוק התקיימה באותה תקופה. יום למחרת שלחנו עוד סרטון שבו אני מדבר בג'יבריש, וזכינו בעוד 1,000 שקלים. פתאום התקשרו מהאתר וביקשו להזמין עוד קטעים. יצאנו לרחוב וצילמנו 30 קטעים שתסרטנו מראש. פתאום הגיעה עוד פנייה מסלקום – 'אנחנו רוצים 100 קטעים לדור השלישי'. בסופו של דבר התחלנו לעשות תוכנית סטייל 'גק' אס' – מן 20 שניות מטורפות, מופרעות, מותחות. קוראים לה 'צחוק רחוב', וכולה על דברים שרק אנשים הזויים עושים ברחוב".
בהמשך חזר צ'ינו להיות עצמאי, ופתח את העסק 'בקטנה TV', בו הוא עוסק בשיווק ויראלי: מפיק סרטוני פרסום מצחיקים, מפיץ אותם במייל, בתקווה שהמקבלים יעבירו אותם הלאה לחברים, שגם הם יעבירו לחברים וכן הלאה. "ברגע שהתחלתי להיחשף לעולם התוכן, וראיתי מה הכוח של סרטון אחד שעשינו, זה פתח לי את הראש והבנתי שיש כאן כיוון. התחלתי לחקור את נושא הרינגטונים, הטרוטונים, הטפטים וכו', והיום אני מפיק תכנים, אנימציות וצלילים לכל רשתות הסלולר, והכל דרך הבית – בלי שכירויות, בתנאים מינימליים, כדי לעשות עסקים באופן חכם.
"גם בת הזוג שלי נתנה לי את הכיוון בחיים. פתאום ראיתי שהרבה יותר כיף לי להיות איתה מאשר לצאת כל יום. כל הגועל הזה, ההופעות במועדונים, ההשקות – אתה מגיע למצב שבו אתה שואל את עצמך 'איפה הייתי כל החיים? איפה הכיף של שיתוף הפעולה, של העבודה עם מי שאתה אוהב?'".
נשמע שאתה עומד לחזור בתשובה.
"חזרתי בתשובה כבר מזמן, זו תשובה עם עצמי. חזרתי למקום של פעם, כשהייתי ילד והיה לי טוב בלב, כשרציתי ליהנות בסך הכל מדברים קטנים".

(פורסם במקור ראשון, 2008)