רן לוי חוזר לקדמת הבמה. אבל בלי גסויות, כן?

הוא כתב לישראל קטורזה, שלום אסייג, אלי יצפאן ונדב אבקסיס. עכשיו, עם מהפך רוחני ברקע, רן לוי חוזר לקדמת הבמה. אבל בלי גסויות, כן? בגלל זה גם אין לו רישיון נהיגה

 

אי שם, לפני 15 שנים, רן לוי ידע שהוא חייב לקחת החלטה לא פשוטה. קריירת הסטנד אפ שלו עמדה לפרוץ בגדול, הוא התרועע עם מיטב הבדרנים והכותבים, אבל במקביל אביו נפטר והוא החל בתהליך של חזרה בתשובה – תהליך שנגס כל פעם באפשרויות המחיה שלו מתחום הבידור. "אז עדיין לא הייתה הפתיחות בה אמנים כמו שולי רנד ועמיר בניון יכולים לעשות מוסיקה יהודית ולהצליח", מספר לוי על אותה תקופה. "אם היית מגיע למשרד הפקות עם המגבלה הזו ומבקש שיתחילו לעבוד איתך אבל לא בשבתות, אם אפשר – הם היו שולחים אותך הביתה". אבל מרגע שהוא התביית על המטרה והבין שההופעות בימי שישי נמצאות כבר מחוץ לתחום – דווקא משם החלה הצמיחה שלו, לדבריו.
כן, הגיע הזמן שזה יהיה ברור יותר: רן לוי, 39, הוא אחד הכותבים המצחיקים והפוריים יותר בארץ, אם לא השפיץ שבהם. למעשה, לא ברור כיצד הוא מצליח לתחזק קריירה כל כך עשירה ומגוונת כשיש לו רק 24 שעות ביממה. הוא גם בימאי, גם שחקן, גם סטנדאפיסט מצליח שעובד בהצלחה מבלי לעשות יותר מדי רעש (ולהיעדר הרעש עוד נידרש בהמשך), ובעיקר כותב בעשור האחרון לכל מי שזז בתחום הבידור הישראלי: ישראל קטורזה, שלום אסייג, אלי יצפאן, נדב אבקסיס, יעקב כהן, רוני ששון, ננסי ברנדס, רותם וענת, ליטל שוורץ ועוד. בנוסף ניתן למצוא ברזומה שלו הופעות בתוכנית של יהורם גאון, 'יומטוב', 'ערוץ הצחוק מציג', 'פרנס בטברנה', דודו טופז, 'מועדון לילה', ואם נמשיך כבר נסגור רבע כתבה.

רן לוי בבית הכנסת שהיה שותף בהקמתו. צילום: רן אליהו

האמת היא שאת לוי אני מכיר, קצת מרחוק, כבר כמה שנים טובות. מעולם, עד לראיון, לא החלפנו מילה, והוא גם לא הכיר אותי. אבל ההורים של אשתי גרים ממש לידו, ותמיד התפללנו בשבתות באותו בית כנסת. כבר בהתחלה שמעתי את ההתלחשויות סביבו, והבנתי שהוא סוג של סלב. בהמשך כשנקלעתי לסיטואציות מצחיקות בהן כיכב בבית הכנסת, הבנתי שהוא גם מוכשר במיוחד. פעם אחת, לדוגמה, אחד מאנשי בית הכנסת העביר דרשה על הלכות על חול המועד, ואמר שאסור לבצע תיקונים ברכב פרטי בחול המועד אצל מוסכניק מקצועי. אבל אם הוא לא מקצועי אלא סתם בן אדם שקצת מבין – מותר. בקהל ישב מוסכניק ותיק. לוי לא התאפק, קפץ ואמר "אבל אצל X מותר לעשות תיקונים בחול המועד, כי הוא לא מקצועי". כמובן שאחרי שנייה, כשכולם שאגו מצחוק, הוא קפץ שוב והבהיר שהכל בצחוק, ושהוא דווקא מקצועי וכו'. אבל ללא ספק, הנוכחות של לוי מחיה את המקום. כל מקום.
לפני כשנה וחצי הוא השתלב עוד יותר בחיי הקהילה הדתית, והפך, לא פחות ולא יותר, לגבאי בית כנסת חדש, "דביר קודשו", שהקים ביחד עם חברים, וזוכה לפופולריות עצומה בשכונת עמליה שבנתניה. הרעיון מאחורי ההקמה היה לדבריו לייסד משהו שהוא לא רק ארבע קירות אלא הרבה יותר, כולל שיעורי תורה, נסיעות משותפות לקברי צדיקים, משחקי כדורסל ושיעורי תורה לילדים, גמ"ח לנזקקי האזור וכן הלאה. ואכן, זה בית הכנסת הנעים, מסביר הפנים והמחזק ביותר בו התפללתי מעודי. אמנם על הנייר קצת קשה לדמיין איך רן לוי הסטנדאפיסט יושב בחדר העבודה הקומפקטי והמעושן שלו, וכותב קטעים על איך פרחות רוקדות, ואחר כך עולה לדוכן כרן לוי הגבאי, ומוכר עליות לספרי תורה. אבל למי שמכיר אותו זה בהחלט מתקבל על הדעת, ואפילו חינני. אגב, הוא מספר בהקשר הזה שהסיוט הכי גדול שלו הוא לחשב בזמן אמת כמה זה 6 פעמים ח"י שקלים, והוא מנצל את הבמה על מנת לפנות לציבור הדתי: אנא, דברו במספרים עגולים!
אנחנו נפגשים בביתו בשעת לילה מאוחרת. בכניסה לבית אני מגלה ערימת בגדים לקיפול בסלון ("תכתוב שהבית היה מסודר, כן?"), את לוי אני מוצא במצב של עייפות במצב בינוני, ואת עצמי מגיע אליו במצב של סקרנות הרבה יותר מהרגיל; אחרי הכל, עניין אותי לשמוע איך הוא מתמודד עם מה שאני נאלץ לחיות כל יום – הדואליות שבהיותך אדם מאמין, שבו זמנית עובד בתקשורת חילונית בעליל (ברוב המקומות בהם אני כותב ועורך).
כבר בהתחלה אנו קופצים למים העמוקים, עם כל ענייני הדילמות. הרי סטנדאפ, כולם יודעים, הוא בדרך כלל תחום מלוכלך מאוד עם לא מעט גסויות. וכשאין גסויות – יש לפעמים ירידות על אחרים. אבל תתפלאו, אצל רן לוי אין דברים כאלה, ולא רק שזה מותיר אותו במצוקת חומרים – בדיוק להפך. זה גורם לו להתאמץ יותר, לדבריו, וכך יוצא שהחומרים שהוא מוציא תחת ידיו מוקפדים ומחודדים יותר. "תראה, אני אדם של בחירות לא קלות", הוא מודה. "לפני 15 שנה, כשאני ואשתי התקרבנו ליהדות, יכולתי לשים את הכיפה על הראש וכך להיות אומן לדתיים וזהו, לא לשבור את הראש. אבל לא רציתי לוותר על החלום לדבר לכולם, ואני גם לא חושב שיש צורך כזה. אני לא מרגיש שונה בהרבה מרן של פעם, רק יותר מחובר לשורשים שלי. אבל זו לא הייתה בחירה קלה. אכלתי מזה סרטים – ולא כאלה שהולך איתם פופקורן, יותר מסוג הטישו – והיה לי קשה. כי למעשה הפסדתי משני העולמות: מצד אחד לא נהניתי מהחופש של בדרן חילוני שיכול להופיע בכל יום, ובמיוחד בימים החזקים דוגמת יום שישי, ומצד שני גם לא סימנתי את עצמי כאיש דתי, ככה שהקהל הדתי לא ידע שאני כזה ולא היה יכול לתמוך בי. אבל בשורה התחתונה, המאמץ השתלם: התמקצעתי כי שיחקתי במגרש של הגדולים, וגם למדתי ללכת בין הטיפות בלי להתפשר על מה שהכי חשוב: להיות מצחיק".
ומה קורה כשעולה לך רעיון לכאורה מושלם אבל מלוכלך?
"כשאני בא לכתוב למישהו, אני לא מצנזר על הנייר אף פעם אלא מוציא את הכל. כשאני כותב – אני מטורף! אבל כשזה מגיע בסופו של דבר ללחוץ על ה-Send – הקטע כבר לא שם. אחרי שהוצאתי את הכל, אני פשוט מסנן. חוץ מזה לא חייבים גסויות כדי להצחיק. מצד שני, אם אראה שהוצאת המילה הגסה תהרוס את הבדיחה – אני פשוט אוריד את כל הקטע ולא אתפשר. לא אהיה גס כי אני פשוט כבר לא גס בחיי היומיום. אגב, בגלל זה אני לא מוציא רישיון בכוונה, כי עם מה שקורה בכבישים בארץ זה חוסך לי כנראה עשרות קללות ביום. אבל, וכאן האבל הגדול, זה שאתה לא גס לא אומר שאתה לא יכול להיות מטורף וחסר עכבות. אני מתחרפן על הבמה, ועובדה שלא צריך לקלל בשביל זה. זו גם לא המצאה שלי: גם סיינפלד וקטורזה לא גסים. הם פשוט מצחיקים".
ומה עם התחביב הידוע של הסטנדאפיסטים, לצחוק על אנשים מהקהל, רצוי על ההוא מבת-ים?
"זה כבר מיושן. ברור שאם מישהו בשורות הראשונות יזרוק משהו או יתפתח מהלך במהלך המופע – אני אגיב, כי זה כל הסטנדאפ. אבל אני לא בא עם העלבות מהבית. למה? כי אני לא צריך לצחוק על מישהו כדי למלא שעה וחצי מופע! אין לי זמן לזה בכלל! היום אני מדבר יותר על עצמי ועל הבית שלי על הבית בו גדלתי , כך שאין מקום לגסויות. זה גם לא הנישה של 'מכירים את הקטע ש…?', אלא יותר חד, יותר ממוקד. דרך החוויה האישית שלי אני מדבר על נושאים שכולם מכירים. מי לא מכיר לדוגמא שכשיש לך ילדים אתה כבר מפחד לפתוח את הפה כי כל שנייה אשתך מציקה: 'שששש… איך אתה מדבר ליד הילדים?' או 'אל תצעק ליד הילדים', ככה שכשאתה רואה עם חבר כדורגל בטלוויזיה אתה מוצא את עצמך אומר לו :'בוא'נה השחקן הזה משחק… בצורה קלוקלת'. ואם השופט שרק לנו פנדל בד
קה התשעים, אני צועק לו: 'שופט, אמא שלך… עובדת בעבודה לא ראויה!".

 

לוי נולד וגדל באילת למשפחה קטנה יחסית עם שני אחים נוספים בלבד. אביו היה מנהל עבודה בנמל ("אז הרוויחו שם כסף טוב") ולאמו היה גן פרטי בבית. הם גרו בבית קרקע גדול, וחדרו של לוי גבל בגן הילדים, כך שכל הזמן הוא שמע צחוק ילדים. גם אביו היה אדם מצחיק מאוד לדבריו, ובכלל ההומור היה בבית המשפחה בגדר של "כמו לאכול ולשתות". חוץ מהומור הדבר שהכי מזוהה לדבריו עם הבית המרוקאי בו גדל הוא אוכל – והרבה. "אלה כמויות שאני לא יכול להסביר עד היום", הוא אומר. "אמא שלי לא קונה דגים בקילוגרמים – היא קונה בלהקות!".
לוי היה, בטח כבר ניחשתם, המצחיקן של הכיתה, ואחרי הצבא השתלב באופן טבעי בצוות הבידור של ישרוטל. בין לבין הוא למד קולנוע. את ישראל קטורזה, גולת הכותרת שלו מבחינת הכתיבה, הוא הכיר דרך חבר, וביחד הם הופיעו בקאמל קומדי קלאב המיתולוגי, המשיכו למרתון סטנדאפ תחת השם "סימפוניה בלתי גמור, ומשם הגיעו לתוכנית הרדיו של דידי הררי, שם גילם לוי את הדמויות של סוזי, סטיבן גואטה, ברוך השדרן ועוד, כששותפו הוותיק קטורזה גילם את צוגה.
אבל שנתיים לפני זה קיבלו חייו של לוי זעזוע מכונן, כשאביו נפטר ב-94' ממחלת לב קשה. הוא לא הופיע במשך שלושה חודשים אחרי, וגם לפני מותו ישן איתו בבית החולים באופן כמעט קבוע במשך מספר חודשים. ודווקא במהלך תקופת הקדיש הוא הרגיש שהגיע הביתה. כל דבר בבית הכנסת הקטן באילת הזכיר לו את אביו. למרות שהאבא לא היה איש דתי, האווירה מסביב חיברה אותו למשהו שהעניק לו הרגשת שייכות. "לא גיליתי שום אור, למרות שהיו שם עשרות מנורות", מסביר לוי ומיד תופס את הפן הקומי שבנושא. "נו, אתה מכיר מרוקאים – אם אחד תרם מנורה, השני חייב לתרום מנורה יותר גדולה, ככה שבית הכנסת הפך לסוג של לאס וגאס. וברצינות, פשוט הרגשתי שזה המקום הנכון בשבילי. ובאמת עד היום אני מתחבר לצד המרוקאי של היהדות – יהדות פשוטה. לא מתיימרת, לא מחמירה, אבל מלאה באהבת השם. לא חמורת סבר ולא קשה עם עצמה ועם הסובבים. את המשפט הראשון שחיבר שוב לעולם הזה אותי אמר גבאי מרוקאי זקן, שבועיים אחרי שאבי נפטר: 'מי שמקפיד על הבריות – משמיים מקפידים איתו ומדקדקים איתו כחוט השערה. ומי שמעביר על מידותיו ומוחל – משמיים מוחלים לו'. זה נתן לי בוקס בבטן. זאת לדעתי הדרך הנכונה".
אחרי תקופה החליט לוי שהוא גומר עם ההופעות בימי שישי. כן, כבר בתחילת הקריירה. "אתה מבין מה הייתה ה'בעיה' שלי?", הוא אומר, "זה לא שהצלחתי ורק אז החלטתי להפסיק להופיע בשבתות. כמעט מתחילת הקריירה אני לא עובד בשבת! מההתחלה, מהשנה הראשונה על הבמה! זה היה כמעט בלתי אפשרי. הייתי כוכב ענק אצל דידי הררי והופעתי מדי יום, אבל באותה תקופה היה כמעט בלתי אפשרי לפתוח קופות לא ביום שישי. אבל לא התייאשתי, המשכתי להופיע והבנתי שאני חייב לעשות עוד דברים בתוך המקצוע. התחלתי גם לכתוב לאחרים בנוסף להופעות, ולאחרונה, כשחזרתי להופיע במשרה מלאה אחרי שנות כתיבה אינטנסיביות – מעולם לא הפסקתי אבל מטבע הדברים הכתיבה תפסה מקום מרכזי – אני כבר ממלא אמנם אולם קטן של 150 מקומות במוצאי שבתות בתיאטרון גבעתיים, בלי פרסום ובלי טלוויזיה, פשוט מפה לאוזן – אני מבין שהמאמץ היה משתלם. ואת זה אני חייב לכתיבה. העבודה עם אומנים אחרים הביאה לי פרנסה, אבל גם חידדה אותי והשאירה אותי בתודעה".

 

באיזה שלב הפכת להיות מן תעשייה של כתיבה לאחרים?
"התחלתי לכתוב למירב הרון, שעליה התגלחתי – לא ממש עליה, זה היה ליד הכיור – וחברתי לחברי ישראל קטורזה. אחר כך כתבתי את הפינה של שלום אסייג אצל יאיר לפיד. ואז יצפאן הצטרף, והשמועה פשטה. מאז עבדתי כמעט עם כולם בתעשייה. לפני ארבע שנים התמסרתי ממש לכתיבה, ועבדתי בארבע מערכות בו זמנית – 'מועדון לילה', הפינות אצל יאיר לפיד, שלום אסייג ורותם וענת. הכל ביחד, כשאני מופיע פעם ב… בשביל לשמור על כושר. אבל אז, כשעסקתי בכתיבה מעל הראש, הזמינו אותי להופיע בהיכל התרבות תל אביב במופע צדקה לרכישת אמבולנס. באותו ערב הופיעו מיטב הבדרנים בארץ, ואני הגעתי תשוש מיום כתיבה של 12 שעות. עליתי על הבמה, ופתאום אחרי חמש דקות אני מבין שהקהל צועק לי 'הוא גדול, הוא גדול'. ואני כרגיל, כמו חוזר בתשובה מתחסד, ממלמל ביני לבין עצמי 'כי אנוכי אפר ואפר'. מין הרגל. כשירדתי מהבמה הבנתי שעם כל הכבוד לכתיבה ולפרנסה, לשם אני שייך ביחד עם הכתיבה, ושאם לא אחזור אל הבמה באופן שוטף – כנראה אצטרך כדורים. הצהובים כבר מזמן הפסיקו לעזור".
באותה תקופה לוי יצא במופע חדש עם קורט של "חומרים מפעם". לאט לאט הוא עבר מפה לאוזן, והיום המופע רץ מעולה פעמיים-שלוש בשבוע ממוצע. ולחשוב שההתמקצעות הזו החלה דווקא מתוך חוסר הברירה של ההופעות בשבת.
עם זה, קצת קשה להתעלם מהאבסורד המרחף באוויר. למרות שלוי בעצם כותב את התוכן של סטנדאפיסטים אחרים – קריירת הסטנדאפ שלו-עצמו לא הגיעה לשיאים של קטורזה, אסייג, אבקסיס וכל השאר. אם ראיתם הופעה שלו, במציאות או באינטרנט, כבר הבנתם שהוא לא נופל מהם ברמת ההגשה. אז למה כשמגגלים אותו, ברשת או במציאות, מוצאים נוכחות דלה יחסית שלא ממש משקפת את המציאות?
"לא, לא צריך להגזים", אומר לוי כשאני מציג בפניו את הממצאים. "נכון שבשנים האחרונות פעלתי יותר מאחורי הקלעים, וזה טבעי שאהיה פחות בתודעה, אבל אל תשכח שבכל זאת אני מוותיקי הסטנדאפיסטים בארץ, ושעשיתי כאן כמה דברים. זאת עוד בעיה, אגב. בגלל שהתחלתי ברדיו ובטלוויזיה בגיל מאוד צעיר, אנשים בטוחים שאני כבר קשיש ולא בן 39. לחובבי הבידור והסטנדאפ אני מוכר, ואת זה אני רואה דרך הזמנת ההופעות והתגובות החמות להן אני זוכה בהופעה. אבל כן, זה קורה בהחלט לא במידה מספקת. בכל מקרה, בשביל זה הראיון, לא?.
"חוץ מזה בטוח שעשיתי טעויות. אני לא ממש אלוף במיתוג. וכן, יש לי בעיה ביחסי ציבור. היום רק טלוויזיה ממתגת אותך. אבל אין תוכניות אירוח להופיע בהן, פרט לאחת או שתיים, כשפעם היו כ-8 תכניות במקביל. הטלוויזיות שעשיתי בזמנו בתור פרופמר כנראה לא היו מספיק טובות. הפער בין מה שעשיתי על הבמה לבין מה שעשיתי בטלוויזיה היה נוראי, נראיתי שם לחוץ, הפורמט הכורסתי ממש לא התאים לי, ואת מה שאני יודע הראיתי הכי טוב ב'יומטוב', 'ערוץ הצחוק מציג' ועוד. שם הייתי במיטבי – ככה אומרים, נו, זה לא אני – ושם הראיתי בפעם הראשונה את מה שאני יודע. אני מרגיש שזה קשור למדיה, לדעתי לא הצגתי אפילו שמינית מהיכולת שלי בתור קומיקאי. אבל גם זה יגיע. מה שכן, יש שבועות שאתה פותח טלוויזיה, ובכל הערוצים המרכזיים יש דברים שאני כתבתי. יום אחד היה נדב אבקסיס בערוץ 1, שלום אסייג וליטל שוורץ בערוץ 2, וקטורזה אצל יצפאן בערוץ 3, כשהייתי חלק מהמערכת של יצפאן. וכל זה בערב אחד. בינתיים אני אמנם עדיין על המסך רק בכתוביות, אבל זה נפלא באותה מידה. הנה (ניגש למחשב), תראה פיילוט לסדרה קומית יומית שעשיתי".
לוי מפעיל את המחשב ומקרין כהצגת תכלית את הסדרה, שמגוללת את קורותיו במציאות כביכול, ובה הוא מספר על חייו ככותב ובדרן. יש כאן הרבה הומור עצמי, הרבה חינניות, ובעיקר המון פוטנציאל שיכול למצב סוף סוף את לוי כטאלנט בכיר בפני עצמו. עכשיו הוא מנסה רק לאתר פלטפורמת שידור מכובדת.
לפתע מגיח בנו הגדול כדי להגיד לילה טוב לפני שהוא הולך לישון. האבא יורה לכיוונו שלל הוראות: "בוא תגיד שלום! איפה הציצית? בוא תן לי נשיקה!", תוך שהוא מתגלגל מצחוק. הילד הנבוך, שפוזל לעברי קלות, תופס את תפקיד המבוגר האחראי. "לילה טוב, אבא". "בוא תן לי בוסה!", פוקד לוי. "ביי, אבא", מאדים הילד. "בוא תן לי נשיקה עם הלשון!", פוקד האב, ללא הועיל.
"אלה החיים שלי, אתה מבין?", הוא אומר באהבה כשהבן סוגר את הדלת ומשאיר אותנו סוליקו בחדר. "לפני כמה שנים קראתי ראיון עם פרנסיס פורד קופולה, והוא אמר בין השאר לקולנוענים צעירים 'כל אחד מכם מדבר על הקריירה שלו והקריירה שלו. אבל אני מתבייש בכם. כי הילדים זו הקריירה!'. עכשיו זה באמת – כשלא היו ילדים, הייתי הולך לדידי הררי, וכל שאר היום ועד ההופעה בערב הייתי יושב, רואה טלוויזיה ומגלגל את השערות בחזה. ברצינות. יש לי איזו שריטה לגלגל שערות בחזה. אבל היום הצורך לפרנסה משפחה מביא לחץ, הלחץ גורם לך ליצור ולעבוד, ומהלחץ ומהאחריות למשפחה יוצאים הדברים הטובים ביותר".

בוא ננסה למצוא לרגע את הליצן העצוב שבך. למרות האידיליה, אני מזהה אצלך איזושהי רגישות בשחור של העיניים.
"בטח. יש בסיפור הזה לא מעט חרדה. אתה מגדל פה ארבעה ילדים כשלא ברור לך מה יהיה מחר. כמה אנשים מתפרנסים ממש מהסטנדאפ ממש, ככה הארדקור, עם ארבעה ילדים? אני חי חיים לא בטוחים. הנה עכשיו סיימתי פרויקט גדול עם כסף טוב, אבל אז ידעתי שתכף זה נגמר. זה כל פעם להיות מנכ"ל IBM, וכל פעם לחזור לעמדת מחלק הדואר. ועם זה, עד עכשיו זה עובד טפו-טפו-טפו. סליחה, אכלתי קוסקוס, להביא לך מגבון?".
שנינו צוחקים לרגע, וחוזרים לראיון.
אבל אתה מתפרס על כמה תחומים, כולל משחק ובימוי, כך שאתה אמור להיות קצת יותר רגוע.
"רגוע? תזכיר לי מה אומרת המילה הזו? איזה רגוע? אחי ביום שאני רגוע – אני הכי לחוץ! אחי הגדול אומר שקיבלתי מתנה משמיים: נולדתי עם מגבר ענק מול העניים, ואני רואה הכל. אבל המתנה הזו גם מלחיצה. לפעמים אני יושב ברכבת ורואה ממש כל דבר: למי יש יום טוב, ולמי רע. אני סופר רגיש, וזה לפעמים מעיק. אבל יש את הצד של המתנה, כי ככה באמת שתמיד יש לי על מה לכתוב. ההומור נמצא אצלי בכל מקום, וככה – כך אומרים – זה יוצא לי יותר מהר מהאחרים. הנה, היום כתבתי לליטל שוורץ פינה שלמה דרך ה-sms. תראה (מציג את ההודעות בטלפון הסלולרי) 'תגידי שהיום יש למנהיגים בישראל שמות כמו ביבי, בוגי ושמות של פעם, אבל בעוד 20 שנה יקראו לראש הממשלה כוסון הורס23'".
לוי מודה שיש לו טכניקה של כתיבה. אבל לא מהסוג שלומדים באוניברסיטאות. "הסוד שלי הוא שפת מלך. הבעל שם טוב אומר שאדם צריך להאמין בכל מה שהוא מוציא מהפה, ושכל מילה שלו צריכה להיות אמת. מילה משנה אווירה. כשאדם מוציא מילה רעה מהפה, הראשון שנפגע זה הוא. כשהוא צועק על מישהו בכביש – הראשון שנפגע זה הוא עצמו. אני לוקח ידע, אבל לא נשאר איתו שם. כלומר, לא עושה 'מכירים ת'קטע ש…?' בלי פאנץ'. אצלי יבוא מהלך, יבוא איזה משהו מצחיק במהלכו, ובסוף איזה פאנץ' חזק".
אמרת מהלך, יש כאן אולי קשר לגמרא?
"אלה רבדים עמוקים, בהחלט. זה מזכיר לי שבתקופת החזרה בתשובה, חברים הציעו לי לעשות פארודיה על מעמד הר סיני. שתבין, חצי שעה לפני כן חזרתי משיעור תורה, ואז קבוצת קומיקאים שהקמנו יושבת אצלי כאן בסלון, ובדיוק אחד החברים זורק כל מני רעיונות של 'משה רבנו בא עם איזה שני ערסים, ועושים ככה וככה'. חשבתי לעצמי 'אם אסרב לזה שהציע – אסגור אותו לגמרי'. אז אמרתי שזה קצת נדוש, ושאולי עדיף לעשות מערכון על התח"ל – התורה החילונית החדשה. זה היה בדיוק בתקופת העלייה הפוליטית של טומי לפיד. ואז המערכון מתחיל בישיבה חילונית שלומדים בה את תורת התח"ל. כאילו, פירוש קוטנר על שיר של שלמה ארצי (מדבר בנימת פלפול תלמודי עם תנועת אגודל תואמת) 'אם הוא אמר ככה, אז בטח הוא התכוון ל…' וכו'. מערכון שלם בניתי כאן לקבוצת אנשים שהיו פה! כולם אמרו 'וואו, מתי כתבת את זה?'. אבל נשבע לך ביקר לי, כתבתי את זה במקום, מהלחץ. רק שלא יעשו על מעמד הר סיני. אבל לא אמרתי את זה מההתחלה. אם הייתי מכריז 'אצלי אין מערכונים על הר סיני!' זה היה מרתיע. אני זורם עם האנשים. ולא אשכח את זה – אני בונה את המערכון תוך כדי שאני מכין לכולם קפה במטבח. ולמה? כדי שלא יהיה חילול שם השם. זו הדרך שלי לעקוף את זה, לכן אני גם מתאמץ יותר מהם".
ואפרופו מאמץ, רואים שכרגע המשחק מדגדג ללוי. הוא כבר שיחק, ביים וכתב בסרט הקצרצר "לילה אפגני" (ואף זכה איתו בפרס הדיאלוג המבריק ב"פרויקט סרטים 48 שעות", ביחד עם גל זיו וחיים זנאתי), הפיילוט שהכין ממתין להכרעת דין, אבל נראה שזו רק נגיעה במכלול כולו, שמכיל בעייתיות בילט-אין מבחינתו. "למה אני לא הולך לאודישנים? תחשוב", הוא אומר. "הרי אם אני רואה תפקיד שכולל נשיקה – אני פשוט לא הולך. שתבין, אני מספיק מקושר, יכולתי להיות יותר על המסך. זה מה שהרג אותי, במירכאות. הייתי אצל יהורם גאון, הוחלט שאני אהיה קבוע בתכנית, התוכנית הייתה מוקלטת מראש אבל שודרה בערב שבת. הלכתי לרב יהודה שלוש מנתניה, איש מדהים וחכם, שהסביר שאם ההשתתפות קבועה – אז זה לא רצוי. התקשרתי למערכת וביקשתי שישבצו אותי פעם בכמה שבועות ולא באופן קבוע, כי עם זה אין לי בעיה. אז מה יצא מזה שבמקום שאעשה 40 תכניות – עשיתי 14. אז זה לא פגע בקריירה? פגע. אז מה? אין מה לעשות. כשיש איסורים – לא מתקפלים, במיוחד כשזה מגיע לדאורייתא. לא חושבים על כסף, ממש עם ראש בקיר.
"עם זה, אני לא נכנס לחומרות של לא להצטלם מראש לדברים שמשודרים בשבת גם אם זה חד פעמי. זה כמו שאם אני אצל חבר חילוני – אשתה אצלו את כוס התה שלי. אתה תבייש אותו בשביל חומרה של החומרה? תשתה בכוס זכוכית, תגיד שאתה אוהב ככה, וסגור עניין! אל תבלבל את השכל! אני אומר דבר כזה: יש דעות ביהדות. קח את מה שמתאים לך, שהוא כמובן בתוך שולחן ערוך. ואם משליכים את זה לעבודה שלי, אז היום אני כבר שולט במציאות שלי. אני מנתב מלכתחילה דברים שלא מתאימים לי. חבר הציע לי בדיוק לגשת לאודישנים של משהו חדש. ואנחנו כבר במצב שלא צריכים לדבר כדי להבין אחד את השני. אמרתי לו 'אחי?. הוא אמר 'כן, כן, יש קטע אינטימי'. אז בסדר, אני כותב מוערך, מופיע המון ומתפרנס לא רע. אז אני לא הכי מפורסם בארץ והכי מצליח בארץ. לא בקשתי מעולם להיות כזה, מה גם שידעתי מראש שאני שם לעצמי משקולות על הרגליים. אבל אני מקבל את זה באהבה ובניתי לי מזה קריירה. מעפר קמתי".

 

(פורסם במקור ראשון, מאי 2009)