אחד נגד: אברי גלעד מאמין שעם ישראל בסכנה. ראיון רציני מאוד

המהומה שחולל אברי גלעד כשזעק בשידור חי נגד אכילת נחשים ב'מרוץ למיליון' לא ממש מזיזה לו. אז הנה עוד כמה: השנים בשמאל? הייתי טיפש ויהיר. אריאל שרון? סיכן את הדמוקרטיה. 'קדימה'? מפלגה דוחה. ליברמן? הוא לא יודע איפה הוא חי. ותרבות הסלבס? סכנה אסטרטגית לעם ישראל

 

לפתע, ללא התראה מוקדמת, האווירה באולפן הפכה עכורה. דווקא בתוכנית הבוקר של רשת – לא בדיוק המקום המסעיר עלי אדמות – נרשמה דרמה בשידור חי. העילה: בפינה המסקרת את עלילות "המרוץ למיליון", תוכנית הדגל של רשת – הוקרנו קטעי וידיאו בהם נראים המשתתפים כשהם אוכלים נחשים, ג'וקים ושרצים למיניהם. אברי גלעד, לא בדיוק שומר כשרות בעצמו, הזדעק מיד. "את זה אל תראי, אני לא מוכן ולא רוצה, זה גועל נפש", אמר למגישת הפינה בסערת רגשות. "לא רק שזה גועל נפש – זה גועל נפש שמראים את זה בטלוויזיה. מתמודדים יהודים צריכים לאכול נחשים, עקרבים, תולעים וג'וקים. זה פשוט כאילו אנחנו אומרים לכל הצופים הדתיים 'חבר'ה, יאללה סלמאת, נתראה בפעם אחרת'".
למרות זאת הפינה המשיכה, ובסופה נראה גלעד מזועזע במיוחד. "טוב, זו פעם אחרונה שראינו קטע כזה בתוכנית הבוקר. באמת", אמר. מגישת הפינה ניסתה בחצי פה לומר שזה חלק מהתוכנית, וגלעד אף הקצין את התבטאויותיו. "אני יודע שזה מביא רייטינג – יכולים לקפוץ לי. זה מגעיל אותי כצופה, זה מזיז אותי מהמסך, וכיהודי זה בעייתי במיוחד. אבותינו נשרפו באש בשביל לא לאכול חזיר. וילדיהם, בשביל לזכות בשלב תוכנית ריאליטי, אוכלים שרצים. זה לא יתואר".

 

 

אם הייתם מקרינים לאברי גלעד (47) את קטע הווידיאו הזה לפני, נניח, 20 שנה, הוא בטח היה מגחך בבוז על דמותו המאפירה והקצת פחות מגניבה. אבל נער "מה יש", "העולם הערב" ו"מהקליפייה באהבה" חתך לגמרי מאותם מקומות קלילים, באחד המהפכים החדים של אנשי הטלוויזיה הישראליים לדורותיהם. הוא החל בלימודים רוחניים בשיטת ימימה, התחבר ליהדות ("רק ממקומות שאני רוצה לקחת", לדבריו), ניתק את עצמו במובנים רבים מעולם הזוהר (למרות שהוא עדיין חי בו ומתפרנס ממנו), החליף תקליט פוליטי, ואפילו החברות רבת השנים עם ארז טל הומרה בחברות לא פחות אמיצה עם אנשים אחרים ממקומות אחרים. ג'קי לוי, למשל.
אל ביתו של אברי גלעד, אי שם בצפון תל אביב, אני מגיע בשעות הבוקר המוקדמות. הוא גר ברחוב שקט יחסית, פסטורלי יחסית לגוש הבטון התל אביבי, בקומה השנייה בבית דו-קומתי. הלוקיישן שנבחר לראיון הוא המרפסת הגדולה יחסית, שבה אפשר למצוא מן בד הודי תלוי, שטיח ירוק שנראה כמו דשא סינתטי קצר במיוחד, המון עציצים, וסאונד רקע של ציפורים הומות.
גלעד, בטח כבר ניחשתם לבד, הוא לא מרואיין פראייר. תמיד חד, ממוקד, יודע מה הוא רוצה, והסיכוי לגרור מרואיין מנוסה כמותו למקומות שאין לו חפץ בהם משול לראיון עם אביגדור ליברמן בנושא רומנטיקה בין ברבורים. אז כן, גם בראיון הוא הפגין את אותה אסרטיביות עליה למדתי בתחקיר. דוגמאות לא חסרות: איזו מוזיקה יהודית אתה אוהב? לא רוצה להגיד. עם אילו פוליטיקאים אתה נפגש מדי פעם, מעבר לציפי לבני עליה סיפרת? נסתפק בכך. חד וקצר. מצד שני, את הסחורה עצמה הוא מספק. ועוד איך.

*

בדרך כלל אני נוהג לרכך מרואיינים בפתיחת ראיונות ב"תספר לי על הדיסק החדש" או בווריאציות שונות סביב שאלות על המשפחה. את השאלות הקשות משאירים כמובן לסוף, שמא המרואיין ייסגר כמו צדפה מפוחדת ויתחיל לירות תשובות לקוניות, משעממות ובעיקר מפוחדות. אבל על אברי, אני יודע, זה לא יעבוד. אז פשוט שאלתי אותו על מה נתחיל לדבר, כי יש לי כל כך הרבה נושאים בקנה. כמובן שמעלינו ריחפה אותה תקרית כשרות בתוכנית הבוקר, אבל חששתי שאברי לא ישמח לפתוח את הנושא הרגיש ממילא מבחינת מעסיקיו.
"אתה רוצה להתחיל במהומה סביב 'המרוץ למיליון'?", שאל אברי כשראה אותי נובר בפאלם פיילוט החבוט שלי, בו שוכנות השאלות. תחושת הקלה.
יאללה, נתחיל משם.
(צחוק מתגלגל של שנינו).
טוב, אני רוצה לשאול על זה מכיוון קצת שונה: רק לפני שנים ספורות נחשבת לסוס מת בתעשיית הטלוויזיה. בערוצים הגדולים לא ממש רצו להתעסק איתך, והנה דווקא עכשיו כשהסתדרת שוב מכל הבחינות – נראה שאתה די מסכן את זה עם ההתקפה שלך כלפי "המרוץ למיליון" – תוכנית הדגל של רשת, הזכיינית בה אתה מועסק. דווקא ממך היה אפשר לצפות שתמיד תזכור את התקופה ההיא, ותפגין זהירות יתרה לאבד שוב את הכל.
"אני לא מסכן שום דבר, ולא רואה בזה שום סכנה. אני אומר שלאכול נחשים בטלוויזיה זה לא מוצא חן בעיניי, ואם זה מסכן את מעמדי – שילך לעזאזל מעמדי. אין לי צורך בו. כלומר, אם בשביל לשמור על מעמדי אסור לי להגיד את הדברים הבסיסיים ביותר, שהם אבני הבניין של התפיסה האנושית-יהודית שלי, בכלל אין טעם בכל הקריירה הזו".
בכל זאת, מטה לחמך וכל זה.
"לא יחסר לי לחם. ברוך השם, אני לא במצב שאמירה כזו או אחרת תסכן אותי. זה היום. מחר יכול להיות שכן. אבל היום מצבי ממש טוב".
השאלה היא האם השידוך הזה יחזיק לאורך זמן. ברשת יכולים לשאול למה הם צריכים את כאב הראש הזה, ולמה הם צריכים מישהו שמתייחס בקרירות עד עוינות לתכנים שהם רוצים לקדם ולפמפם. ומצד שני, אתה עצמך לא מת על כל הפרומואים העצמיים למיניהם, שבשנים האחרונות הפכו לחלק אינטגרלי מתוכניות הבוקר באשר הן.

"תחת שלטוני הדיקטטורי (מגחך) אין כמעט פרומואים בתוכנית הבוקר, יש מעט מאוד".
ועדיין, יש.
"בסדר, אני חלק מהבית. אנחנו חלק ממפעל, וכל מחלקה במפעל רוצה לקדם את ענייניה. זה סביר מאוד. זו טלוויזיה מסחרית, אנחנו לא חיים באיזו מציאות אלטרנטיבית. אני מקבל את זה באהבה ובשמחה, ולא רואה בזה עול נוראי".
לפני כמה חודשים, כך פורסם, עזבת את האולפן במהלך עוד אייטם פרומואי, כי מבחינתך זה היה כבר יותר מדי.
"לא, לא עזבתי את האולפן. פשוט סוכם מראש שלא אהיה באייטם הזה, כיוון שרצו לעשות ספיישל של 'מפרץ האהבה' או משהו כזה, ואמרתי שאין לי מה להוסיף בנוכחות שלי כי זה לא מעניין אותי. סוכם מראש שמישהו יחליף אותי. אז קמתי והלכי, כי סוכם מראש שאקום ואלך. לא עשיתי איזה אקט של מחאה, יש גבול. כאילו, אני לא איזה יורק לבארות והופך דליים מקצועי. זה לא העניין שלי בחיים. אני מבין בדיוק מאיזה צד מרוחה החמאה. לגמרי. יש לי את הגבולות שלי, ואת רובם אני מצליח לסדר מאחורי הקלעים. וכשזה לא מסתדר – זה מגיע ללפני הקלעים. וזו גם טלוויזיה טובה. באמת, שוכחים את הדבר הזה – שזו טלוויזיה פשוט טובה. וזה מעניין, זה חצוף, זה כיפי. אני לא עושה אף פעם משהו שלא נעים לך לראות".
ומה הסיפור עם הכשרות? אתה עצמך לא שומר כשרות בכלל, אז איך דווקא אתה מוצא את עצמך מגן על הנושא בלהט גדול כל כך?
"אני לא שומר כשרות אבל אני גם לא אוכל טריפות. ככל שאני לומד ימימה וזה, הפסקתי את המעט חזיר שאכלתי בעבר, לפני הרבה שנים. פירות ים וכאלה – מעולם לא אכלתי. בשר וחלב – אני לא אוכל, אבל להגיד שאני שומר שעות? ממש לא. אני לא הִלכתי. אני לא בן אדם דתי בשום דרך. לא חוזר בתשובה, לא מתחזק, לא שום דבר מאלה. מצד שני, יש לי עניין עם הפרהסיה. כבוד מינימלי לתרבות של העם שלי זה הכרחי. כמו שאני לא יכול לחשוב על מוסלמי שיאכל ברמדאן ברחוב. זה שהיום בחוגים חילוניים שאני שייך אליהם במידה מסוימת, או לפחות הייתי שייך אליהם, הלהכעיס הזה, והדווקא, היא ההתנהגות היחידה שבאה בחשבון – זה נראה לי משהו שהנזק שבו רב על התועלת שבו. והנזק שלו מאוד גדול. כי אי אפשר להתנתק מהשורש והעץ עדיין יצמח. הוא יכול להרגיש לרגע יותר קליל, אבל מאיפה הוא יינק אחר כך? אז הוא הולך לינוק ממקור יניקה גרוע".
אם שורשים הם דבר כל כך חשוב, למה להקפיד עליהם רק בפרהסיה ולא לנהוג לפיהם באופן רציני יותר?
"אני פשוט לא בן אדם דתי. מה שכן, אני אדם מאמין".
פעם היית אתאיסט.
"היום אני לא אתאיסט. החברים הדתיים שלי, ויש לי רבים כאלה, אומרים שאני יותר דתי מהם. הקשר בין אמונה במשהו מופשט לבין תרי"ג מצוות לא מתקיים אצלי. אני מבין שהמצוות הן שער לנוכחות, אבל הדרך הזו פשוט לא מדברת אליי".
אם גם לחילוני הממוצע זה לא מדבר, למה שהוא ירצה לקיים מצוות שלא ברור לו מי קבע אותן, בפרהסיה או לא בפרהסיה?
"כן, אבל יש עניין של להיות שייך לכלל. ומה שמאחד את הכלל הוא השמירה על החוקים האלה. והשמירה עליהם, אפילו רק למראית עין, חשובה בעיניי. הכל עניין של נימוס, של כבוד. אין היום שום מידה של צניעות אצל המחלל. צריך להבין שבסדר, אולי לא מתאים לו, אבל הוא חלק משרשרת, ואולי לדור הבא זה כן יתאים. אי אפשר לירוק בפנים של 2,000 שנות מסורת ושושלת. למה לי? אני מפסיד מזה. ככל שאני מעמיק בהוד המחשבה היהודית לדורותיה, אני מגלה שאין לי עניין לבעוט לכל הדבר הזה בפנים. ממש לא".
אתה עדיין מחתן זוגות בטקסים אלטרנטיביים ולא הלכתיים. זו לא בעיטה בפנים של היהדות, 2,000 שנה וכל השאר?
"אני לוקח מה שנוח לי. אני קורא כל מני טוקבקים באינטרנט – 'הוא מדבר על כשרות, אבל מחתן בעצמו', אבל אם היה פיתרון אמיתי לחתונות, אני לא יודע אם הייתי מחתן. מכיוון שיש זוגות בישראל שאי אפשר לחתן, כמו גוי ויהודיה – צריכים לאפשר להם להתחתן. כל האיסורים לא מעניינים אותי".
וזה מחזיר אותי להוא שאוכל נחשים בטלוויזיה. גם הכשרות לא מעניינת אותו. אז במה אתם שונים?
"בסדר, אני אומר רק איפה עוברים הגבולות שלי".
תחליט, או שאתה יכול לזרוק לפח 2,000 שנה – או שאתה לא יכול.
"בסדר, יש הבדל גדול. בהלכות החתונה העולם השתנה. אין בזה עניין של נימוס. התחלפו הדורות, השתנו הזמנים. זה מקום שדורש לדעתי התחדשות".
אגב, יש לך קווים אדומים בהתקרבות הזו למסורת? למשל 'אני לא אשמור שבת בשום שלב'?
"לא, אין לי קווים אדומים. אני עושה את מה שטוב לי".

יהיו שיאמרו שגלעד אוהב פשוט לרקוד על שתי החתונות, לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה ועוד דימויים פלסטיים בסגנון. יכול להיות שיש בכך מן האמת, אבל מה שבטוח זה שהוא עצמו חי עם הניגודים די בשלום, כפי שתבינו ממנו בהמשך, ויש לו אפילו משנה סדורה בנושא.
עם זה, כשמגיעים למהפך הפוליטי שעבר גלעד בשנים האחרונות – הדואליות שלו מנמיכה קצת את ראשה, וכאן הוא הולך בקו קצת יותר אחיד. זה גם לא מונע ממנו להעביר על עצמו ביקורת חריפה. כך, למשל, כשאני מזכיר לו שאמר בראיון למעריב ב-96' שיש פוליטיקאים ימניים שלא יסכים לעולם לראיין ברדיו.
"כן, הייתי טיפש מאוד. טיפש ויהיר", הוא שולף מיד כשאני מזכיר לו את הציטוט ההוא.
ספר לי קצת על התקופה הזו.
"אני לא כל כך זוכר אותה, אבל הייתי שייך למחנה שמי שלא היה שייך אליו היה בהכרח שקרן, בהכרח הזוי – המילה המתועבת הזאת, והאמנתי לפנטזיה של השמאל, שהייתי שייך לו באופן עמוק מאוד. בוא נאמר שהייתי בשוליים השמאליים של מרצ, פחות או יותר. גם עבדתי במערכת הבחירות של מרצ. הייתי בעניינים, הייתי בחבר'ה. אבל מאז השילוב של המאורעות עם הלימוד גרם לי להתפכח. כי הבנתי שחלק מהשקפת העולם הזאת, ואני מאבחן את זה אצל אנשים נוספים בשמאל האוטומטי, נובעת מהמקום שלא מרגיש ראוי לחיים. זאת אומרת, יש שם עניין כל הזמן להצדיק את האויב, כל הזמן להצטדק על הקיום, כל הזמן להרגיש אשם. הבנתי שזו תופעה פסיכולוגית. כשקראתי למשל את מה שאמר רונן וולף, שנדקר לא מזמן בסיני, 'אני מבין את זה שדקר אותי, מגיע לי'. אמרתי (עובר לטון של גיחוך) 'וואלה, הייתי כמוך. תסתכל על עצמך, לך לאיזה סוג של טיפול'. כי זה לא דבר נורמלי, זו תופעה יהודית ייחודית".
אבל האמת היא שמנקודת מבט חילונית, שאני לא מסכים איתה, יש בזה היגיון. אם לא הייתה הבטחה אלוקית לאברהם אבינו, למה שנבוא לכאן ונבנה את המדינה על חורבותיו של עם אחר?
"בסדר, מה זה חורבותיו של עם? ככל שאני מתעמק יותר וקורא חומרים, אז יש את הנוסע המפורסם מסוף המאה ה-17 שכתב 'ריק כאן, אין אף אחד. זו ארץ ריקה'. אחד הדברים שלמדתי הוא שהאתוס הפלסטיני שקרי. בכלל, למדתי שהארגומנטציה האיסלאמית בנויה על השקר כטקטיקה וכאסטרטגיה – דבר שלא ידעתי קודם. ולמה ללכת עד אברהם ויצחק? מספיק לי ללכת 130 שנה אחורה, כשבירושלים היה רוב יהודי. מספיק לי ללכת 2,000 שנה אחורה, כשארץ ישראל הייתה מאוכלסת ביהודים. אני לא צריך ללכת עד ההבטחה האלוקית".
אגב, למה אלוקית עם ק'?
"זה נדבק אליי, אני פשוט חי בסביבה דתית. לומד עם דתיים, הבית שלי מלא בדתיים לאומיים, בחרדים. הז'רגון שלי כבר נדבק בזה. אני כל הזמן 'ברוך השם' וכאלה. אני מחבב את הז'רגון. עושה לי נעים להיות שייך אליו. אני יודע שבגלל שאני מדבר ככה – אנשים שומרי מצוות מאזינים לי אחרת. ולי זה כבר טבעי".
כמו החי"ת והעי"ן שלך.
"ההטמעה שלהן במערכת שלי יותר קדומה, אבל זה פשוט מוצא חן בעיניי אסתטית. אין בזה שום אמירה, אני פשוט אוהב מזרחיות, אוהב שורשיות".
תוכנית ההתנתקות הייתה מבחינת גלעד השבר וחלומו. או להפך. הוא אמנם ביקר בזמנו בגוש קטיף, אבל מודה היום שלא ספר את סבל המתנחלים אלא אמר בלבו "מגיע לכם". רק אחר כך, כשראה איך התבצעה ההתנתקות – הכל התנפץ לו בפרצוף, והוא הבין שהעמדה שלו נבעה לדבריו משנאה, מ"אי ראיית האחר בכלל". שם הוא הבין, לדבריו, שעליו לבדוק מחדש את כל העמדות הישנות שלו.
"בהמשך ראיתי שאין שיקום וטיפול ביישובים חדשים, האנשים נמקים והנוער מידרדר", הוא מודה. "קודם לכן פשוט לא האמנתי שכל זה מתבצע כדי לכסות על פשעיו של שרון. אבל כשהבנתי את זה אמרתי ברדיו בזמנו 'אני מתריע בפני החברה הישראלית שאין לקרוא שום דבר על שם האיש הזה אחרי מותו. בעיניי מדובר באיש הנורא ביותר שתפקד במערכת הפוליטית מיום הקמת המדינה'".
נמק ופרט.
"איפה זה לא היה? מהקמת ההתנחלויות, שהייתה בעצם יצירת מצב שאי אפשר להגיע איתו להסדר קל וחלק, תוך נתינת כוח לליבוי הפנטזיה של המתנחלים שלנצח נוכל להחזיק את הדבר הזה, דרך הלכלוך של כל המערכת הפוליטית בשיטות העבודה הפסולות שלו, וכמובן השיא השני – ההתנתקות, עם איך שהיא בוצעה. וכמובן, עוד דבר מאוד חשוב שהוא עשה היה ביטול כוחה של התקשורת כגורם המרסן בדמוקרטיה הישראלית. הוא יצר נתק וביטל את מוסד מסיבת העיתונאים. עד לזמנו ראשי ממשלה הרגישו חובה לתת פה ושם ראיונות רציניים, אבל הוא ביטל את זה, דיבר ישירות אל העם, ואם כבר התראיין – זה היה אצל יצפאן. מאז זה לא חזר, וזה חמור מאוד שתקשורת בכלל לא יכולה לתקשר עם המנהיגים".
אפרופו פוליטיקה, אם לא היית מצביע לתנועה הירוקה-מימד בבחירות האחרונות, איזו מפלגה הייתה יכולה להיות אופציה שנייה?
"לא יודע".
הבית היהודי? ליברמן?
"ליברמן?", שואל גלעד ופוצח בצחוק מתגלגל.
ידעתי שלא, אבל זו הייתה הדרך האלגנטית שלי לדחוף גם אותו לראיון.
"מה פתאום ליברמן? קודם כל, כישוריו האנושיים נורא בעייתיים, ואנחנו רואים את זה כל הזמן. הוא לא יודע מתי ללחוץ יד, מתי להגיד מילה טובה. ההתבטאויות שלו קיצוניות מדי, ואחר כך מתונות מדי. אין לו את זה, הוא אדם גס. זאת אומרת, ההתנהלות שלו גסה. ובתפקידים האלה, ברמות האלה, צריכים להיות בקיאים בדקויות".
פיל בחנות חרסינה, אתה אומר.
"לגמרי. הוא אדם רציונלי, לא משיחי ולא הזוי, ואני אפילו יכול להזדהות עם חלק מהדעות שלו, אבל ההתנהלות שלו הופכת אותו
בלתי… הוא לא מבין איפה הוא חי. שיהיה ברור, אני לא חושב שהוא האדם הכי רע במערכת הפוליטית. ממש ממש לא".
גלעד, מסתבר, לא מסתפק במעקב תקשורתי אחרי המערכת הפוליטית, אלא אף מקיים מפגשים אישיים עם בכירים במערכת, שאת זהות רובם הוא מעדיף שלא לחשוף. אבל בכל זאת, אחת מהן היא ציפי לבני, איתה נפגש זמן קצר לאחר הבחירות. "אני מקיים שיחות פרטיות עם חלק מהמנהיגים, שבאופן תמוה ומוזר חושבים שיש לי השפעה על משהו, ורוצים לדבר איתי אישית", הוא מספר, "לגבי ציפי, היא אישה ראויה, אבל היא מנהיגה מפלגה דוחה, שיצירתה הייתה אירוע דוחה, וחלק מחבריה מתנהלים באופן דוחה. אם היא תצליח להפוך את הגוף הזה מדוחה למושך – זו תהיה הצלחה גדולה. אני לא פוסל אותה כמנהיגה עתידית של ישראל, אבל היה ראוי שהיא תשתפשף ותתחכך עוד. היא בכלל אישה מאוד מרשימה בעיניי. חוץ מזה שהיא מתופפת, שזו תמיד זכות בעיניי".
ועם נתניהו אתה חי היום קצת יותר בשלום?
"אם בקדנציה הראשונה שנאתי אותו ממש, היום אני לא שונא אותו בכלל. כשביב נבחר לא הטחתי את הראש בקיר, ממש לא. גם אותו אני מכיר, אני חייב להגיד, וכל הזמן אני מתפלל שתהיה לו ממשלה יותר יציבה".
ומה לגביך, חשבת ללכת בעקבות ידידך אורי אורבך?
"כרגע אני חושב שהכישורים שלי לא מתאימים. אני בן אדם עם הפרעת קשב, אני לא מסוגל להתמקד במשימה אחת לאורך זמן. כמות השעות ביום שבהן אני יכול להתרכז קטנה יחסית, ו… הרבה סיבות. אני יכול להתרכז בדברים שמעניינים אותי, אבל פוליטיקאי צריך להתרכז בדיון בוועדה, שנמשך שש שעות. ואני פשוט לא יכול. כשאגדל ואתבגר עוד קצת – אז אולי".

ועד שהוא יתבגר, גלעד מנסה לנשום מתחת למים. כלומר, להמשיך לחיות בכיף בסביבה מקצועית שמתאימה לו הרבה פחות מבחינה מנטלית. הוא אמנם חי בתעשייה, לדבריו, אבל רק את הזמן שהוא נמצא בה. "כשאני בבית, כשאני לומד, כשאני בעניינים שלי – אני לא מתעסק במה כתבו עליי, במה אומרים, ברייטינג, במה אעשה, במה חושבים. בשאר הזמן אני פשוט לומד, מבלה עם בת זוגי ועם בתי, מתאמן, מתנדב, עושה דברים למען הקהילה, קורא. זה, פחות או יותר, הסל שלי".
בתחילת העשור הנוכחי, אחרי רצף תוכניות לא ממש מוצלחות (השעשועון "הפיתוי" ותוכנית הסאטירה "המצב"), מצא את עצמו גלעד "מוקצה", לדבריו. דמותו כבר לא כיכבה על המסך, קברניטי הטלוויזיה כבר לא רצו להתעסק איתו מתוך מחשבה שמדובר כבר בסוס מת, והוא צלל לתקופה של עצב פנימי עמוק. אבל אז באה תוכנית הבוקר של ערוץ 10 ב-2004, ושלפה אותו מתהומות השיכחון. מאז הוא הספיק לפרוח, ואחרי כשנתיים אף עבר להנחות את תוכנית הבוקר של רשת. בהמשך הגיש גם את השעשועון "אחד נגד 100", ועכשיו הוא כבר עובד על תוכנית אירוח בהגשתו – פורמט מצליח שכמעט נכחד בשנים האחרונות, ועכשיו מנסה לדדות את צעדיו המחודשים בפריים טיים.
"היום אני לא מאמין לכלום", אומר גלעד על המהפך שחרט אצלו אותו דשדוש. "אני לא מאמין להצלחה שלי, אני לא מאמין למעמד שלי, אני לא מאמין לפרחים שאני מקבל על הרייטינג, אני לא מאמין לביקורות הטובות. וזה לא שאני לא מאמין ממקום מריר ורע. להפך, אני יודע שהיום זה ככה, ומחר זה אחרת. לכן אני לא קשור לזה. אם המצב יתהפך מחר, זה גם בסדר. אלה החוקים. אני עובד בעבודה מאוד מסוכנת, ובטווח של שעות הכל יכול להתהפך עליך. גם כשאני מצליח – אני לא שמח מזה. ניתקתי את ההצלחות המקצועיות שלי ממקור השמחה שלי".
קשה להאמין שזה קורה באופן אבסולוטי.
"אני שמח בדיוק חצי שעה".
אה, אז אתה כן שמח.
"בסדר, מה, אני דפוק? ברור שאני שמח".
אבל גם בעבר אני מניח ששמחה על רייטינג לא הייתה אורכת, נניח, שבועיים.
"אהה, הרבה פעמים כן. כשהמספר נותן לך את הסיבה לחיים שלך – אתה יכול להיות מאוד מאוד שמח ממנו. וגם מאוד עצוב, כמובן. היום – בסדר, אני מקבל את ה-sms בבוקר, רואה את המספר, אומר 'יופי' או 'לא יופי', וממשיך הלאה".
בעבר אמרת שלא תחזור לפריים טיים, ושאתה רואה את עצמך מזדקן בתוכנית הבוקר.
"כשאמרתי שלא אחזור, זה היה בתקופה שבה הלחץ של הרייטינג מאוד השפיע על המצב הנפשי שלי. היום זה לא אכפת לי בכלל. אני יכול להיות בפריים טיים או בתוכנית הבוקר, מבחינתי זו עבודה".
מתי תעלה תוכנית האירוח שלך?
"כרגע זה נמצא בעבודה. קודם תסתיים העונה של 'אחד נגד 100', אחר כך תהיה תקופת צינון כדי שאנשים לא יקיאו מאוברדוז כשהם רואים אותי ברחוב, ולקראת החורף הבא התוכנית תעלה, אם זה בכלל ייצא לפועל בסופו של דבר".
ולא מפחיד אותך שבסופו של דבר תישאב בכל זאת למנהרת הרייטינג הזאת?
"אני לא אשאב".
אתה יודע, המאמי הלאומי, המשבצת של יאיר לפיד, תהיה מאוד מחוזר בתעשייה, המעמד ישתנה שוב.
"אני לא מאמין למעמד הזה, לא רואה אותו ממטר. זה לא אני, זה התפקיד. כשאני יושב איתך פה על המרפסת ואנחנו שומעים את הציפורים מצייצות, שום דבר מהמעמד שלי לא נוכח".
כאן, בהמשך לדיבורים על רייטינג, אנחנו מגיעים לתופעה נוספת שמצליחה לעצבן אותו בשנים האחרונות – הסלבס שהפכו לאנשי הרוח, חזות הכל, הדבר הכי נחשק בעולם, "שזו תקלה איומה, רצינית מאוד", לדבריו.
"אני לא הולך אף פעם, אף פעם, לאירועי יחסי ציבור. אני לא מקבל מתנות חינם, אני לא תורם את השם שלי לגופים מסחריים, חוץ מכשאני עושה קמפיין כמו למגה-בול, שזו פרנסה. אבל בשביל איזה זוג משקפי שמש לבוא לפתיחה של חנות – אין בזוי מזה בעיניי. כל תרבות הסלבס היא ממש סכנה אסטרטגית לקיומו של עם ישראל ולקיומו של העולם המערבי".
עד כדי כך?
"בוודאי. כי זה לא בנוסף, זה במקום. במקום לשמוע דברי טעם, במקום לשמוע הוגי דעות, פילוסופים, סופרים, משוררים, מדענים, אנשי תורה, אנשי רוח – רק שומעים סלבס שאתה כבר לא יודע למה הם סלבס. היום אתה יודע שבן אדם מסוים ידוע, אבל אתה כבר לא זוכר בזכות מה".
הם יודעים מה דעתך על עולמם הרוחני. איך בכל זאת תראיין אותם, תתעניין בהם, כולל בתוכנית האירוח העתידית שלך?
"אין לי שום דבר נגד הסלבס עצמם".
אבל הרבה מהם שייכים לקבוצת האנשים שאתה לא יודע למה הם מפורסמים.
"את אלה שאני לא יודע למה הם מפורסמים – אני לא מארח, לא מראיין. אלה שמפורסמים כי הם גם טובים במשהו על הדרך – אין לי שום בעיה עם זה. ההפך. אבל אז הראיון יהיה על דברים שמעניינים אותי".
אחרי התשובה הזאת אברי לוקח נשימה ארוכה ועושה סדר בדברים. מסוג של התגוננות הוא עובר לפרוס את הקלפים. "תראה", הוא אומר בנימה של גילוי לב, "המשחק שלי הוא תמיד משחק כפול. כאילו, רוצים שאהיה טהרן. אני לא. אני משחק בשני המגרשים. אני גם נגד תרבות הסלבס, וגם משחק במגרש של זה. אני גם חילוני וגם משחק במגרש של הדתיים. אין לי עניין להגדיר את עצמי. אני חי בקו של אמצע, בלי קיצוניות ובלי הגדרה. אני גם וגם. זה מה שהלימוד של ימימה מלמד: צריך להיות גם וגם. מה שנקרא, לשאת את ההפכים. אתה גם נשמה אלוקית וגם בהמה מוחלטת. אתה גם וגם. אל תנסה להיות רק אלוקי או רק בהמה. תשלב, תכניס קדושה אל החול. אני רק מנסה להכניס קצת קדושה אל החולין. אני לא מנסה להיות קדוש, כי אני באמת לא קדוש".
ואם בעוד שבוע יה
ה שוב אייטם על ג'וקים למאכל בתוכנית הבוקר, גם אז לא תהיה קדוש?
(בטון מאיים אך מחויך) "לא יהיה אייטם כזה".
למה לא יהיה?
"אני חושב שכולם הבינו את זה".
יש הבטחה או סיכום לא לשדר יותר דברים כאלה?
"הבטחה וסיכום הן מילים חזקות. בוא נגיד שיש הבנה. הם, בטריטוריות שלהם, שיעשו מה שהם רוצים. כשאני צריך להשתתף בדבר כזה – ברור שזה דבר בלתי נסבל בשבילי. ברור שאני לא יכול להיות בסיטואציה כזו. ברור שאני מגיב לא טוב. אז אם הם רוצים עוד תגובות לא טובות – בסדר, שיאתגרו אותי".

*

היום לומד גלעד ארבע-חמש פעמים בשבוע את שיעורי ימימה. מדובר, הוא מסביר, בשיעורים שימימה – אישה דתייה ומורה רוחנית שפיתחה את שיטת החשיבה ההכרתית. נפטרה ב-99' – העבירה בעל פה, ותלמידיה כתבו מפיה. במהלך השיעורים הוא וחבריו ללימוד לומדים את הטקסטים האלה וכותבים טקסטים ופיתוחים נוספים בעצמם. כלומר, מדובר בלימוד מתחדש שהולך וגדל על ידי חיבורי התלמידים על הסוגיות שעולות מהמקור, בסוג של פירמידה שצומחת בטור הנדסי. על משפט בודד הם יכולים להתעכב חצי שנה, מעיד גלעד, לחפש הקשרים ומקורות, לראות איך הוא משתקף בפרשת השבוע וכן הלאה.
אם ימימה הייתה בחיים בטח היא הייתה הופכת היום למותג. אולי אפילו לסוג של סלב.
"היא לא הרשתה לזה לקרות. היא הייתה כל כך נקייה, עד שאף אחד מתלמידיה לא ראה אותה מעולם, כדי שהיא לא תהפוך למותג. היא הייתה מדברת מהקומה השנייה בבית שבו היא לימדה. אסור היה לצלם אותה, אסור היה להקליט אותה. וגם בחומר שהיא לימדה היא אמרה 'אני לא מה שחשוב, המילים הן החשובות'. היא הקפידה, בהקפדות שיכולות אפילו להיראות מאוד קיצוניות, לא להפוך למותג. היא הייתה בסך הכל צינור".
גם אתה מקפיד באופן מסוים לא להפוך למותג סלבי. קראתי שאתה נמנע באופן סדרתי להשתתף למשל בפרויקטים עיתונאיים על סלבים – איפה אתה חוגג את ליל הסדר וכאלה. מצד שני, אתה כן מתראיין ומנצל באיזשהו אופן את סלביותך.
"נכון. אבל צריך, מה שנקרא, לשאת את ההפכים. זאת אומרת, אני עובד בעבודה שבה זה הכרחי, אבל מצד שני אני צריך לשמור על המידה. כדי שדבריי ישמעו אני חייב להיות סלב, חייב להיות מפורסם וחייב להיות אהוב. אבל אני לא מאמין לרגע שאני באמת חשוב. אם אלך לפתיחה של משהו ואקבל משהו במתנה, אז באמת אחשוב שעצם זה שבאתי – יש בזה חשיבות. לזה אני לא מוכן. או עצם זה שאני ממליץ בעיתון על מסעדה טובה בעיניי – זה יגרום לי לחשיבות עצמית. אבל רגע, אני מבין באוכל? אני לא מבין, אז מה זה משנה איפה אני אוכל? בדברים שיש לי נגיעה אליהם אני משתמש בסלביות שלי כדי לקדם עניינים – כל ענייני הפרעות הקשב, שאני נמצא בפוליטיקה שלהם, או ענייני איכות סביבה. שם אני יכול להשתמש במוכרות שלי כדי להוסיף. אבל מקומות שבהם אני משתמש במוכרות שלי כדי להוסיף לעצמי – זה פסול בעיניי".
נחזור לרגע לקריירה. אמנם התחלת מההומור, אבל אני מניח שלא היית רוצה להנחות היום תוכניות כמו "מועדון לילה" ו"ארץ נהדרת"?
"אספר לך: ביום הצילומים האחרון של 'העולם הערב' נשבעתי שאני לא כותב יותר הומור פעם אחת בחיי. זה מתיש – כן מצחיק, לא מצחיק. אני רוצה להגיד את מה שאני רוצה, לא שעצם הקיום שלי יהיה דרך הכלי ודרך המבחן האם זה מצחיק או לא. בשבילי להצחיק זה מאמץ. אני שמח להצחיק, אבל רק אם זה על הדרך. כשאני צריך להצחיק נטו – ישר אני מזיע".
אני מניח שיש לך גם בעיה עם ההומור הבוטה והמעליב לא פעם של אותן תוכניות.
"ברור. ברור! לשון הרע, גסויות, תכנים שלא הולמים, תכנים מיניים. זה ממש לא מתאים לי. ממש. אני כבר, אהה, קצת שמרן מדי. ממהפכן נהייתי קצת שמרן".
אז מה מצחיק אותך היום?
"חברים שלי. זוגתי".
ובטלוויזיה?
"שום דבר לא מצחיק אותי בטלוויזיה. חוץ מנדב אבקסיס בתוכנית הבוקר אצלנו".
אפרופו טלוויזיה, קובי מידן, שותפך הוותיק להגשה, מתגעגע למסך?
"אני מניח שהוא מתגעגע, אבל היום הוא מחוץ לטווח האיכות של הטלוויזיה. הוא איכותי מדי".
אתה לא מפחד גם כן להפוך, לפי הגדרתך, לאיכותי מדי?
"יש לי את ההומור שלי שמחזיק אותי. אני הרבה יותר מופרע ושובב מקובי, והרבה יותר נהנה לנפץ גבולות. קובי הוא לא כזה. הוא יותר קונפורמיסט. אני מניח שיש לי עוד כמה שנים שזה יחזיק".
לפחות עד הפנסיה, לא?
"לא, הפנסיה עוד רחוקה. לא יודע אם זה יחזיק עד אז. אבל כן, תשמע, אני יודע שעולם התקשורת הולך בכיוון הפוך לעולם שאליו אני הולך, ואין לי ספק שיבוא הרגע שבו נצטרך להיפרד. או שאתה יודע, אהפוך ללונדון או קירשנבאום כזה. שזה גם בסדר. לא יודע אם אני מספיק איכותי כמוהם, אבל גם זה כיוון".

 

(פורסם במקור ראשון, מאי 2009)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בלעם  On 14 במאי 2009 at 16:07

    מסתבר שההיפך של יהיר וטיפש, זה טיפש ויהיר.

  • עמי ממי  On 14 במאי 2009 at 16:46

    לטיפוס שהוא גם טמבל גם בור גם לא חביב או סבלן במיוחד ואיך שהוא מצליח לשווק עצמו כדעתן וחובב אדם.

  • אבנר  On 14 במאי 2009 at 16:56

    "אני לא תורם את השם שלי לגופים מסחריים, חוץ מכשאני עושה קמפיין כמו למגה-בול, שזו פרנסה."

  • יותם  On 14 במאי 2009 at 18:14

    אנשים חכמים, טובי לב והגונים.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 14 במאי 2009 at 18:33

    אבל אנחנו לפחות לא מתיימרים :)

  • גלית חתן  On 14 במאי 2009 at 19:24

    אני חושבת שזה ראיון מעולה, הן מבחינת המראיין והן מבחינת המרואיין, ואני לא מכירה את שניכם אז אי אפשר לחשוד בי.

    מבחינת המראיין, זרמת איתו ולא שאלת רק את השאלות המוכנות מראש – ומרגישים את זה. גם בעצם לא פחדת לשאול שאלות קשות או לא נעימות, למרות מה שכתבת בהתחלה.

    מבחינת המרואיין, סופסוף מצאתי מישהו שהוא בעמדה דומה לשלי מהבחינה הדתית. כבר חשבתי לייסד זרם של בן אדם אחד, והנה עוד קול שפוי שאומר "אני לוקח מה שמתאים לי, ואני לא מפחד משטיפת מוח של הצד השני, ואני לא מתכוון לחזור בתשובה, אבל זה כן מעניין אותי".

    בקיצור, אני מאוד שמחה שקראתי את הראיון הזה, אפילו שהוא נהיה לי טיפה ארוך באיזשהו שלב

    (אי אפשר רק מחמאות, נכון?)

  • יואב  On 14 במאי 2009 at 19:32

    קשה לי להחליט האם הדואליות שבהתנהלות שלו ושהוא מדבר עליה היא משהו שנוח לי איתו או שאני מזלזל בה.
    אבל זה בהחלט מעניין, וזה עדיף על פני אנשים חד מימדיים.

  • שלומית  On 14 במאי 2009 at 20:00

    נהניתי לקרוא אותו בגירסת הנייר, וגם בקריאה שניה כאן.

    הדמות של אברי גלעד מרתקת אותי, אני זוכרת לו חסד נעוריו ואת גלי הצחוק שהעלה בנו ב"העולם הערב", ואת מלחמתו בשלטים בנתיבי איילון.

    מה שמסקרן אותי זה השינוי שהוא עבר.

    היכן השינוי מתחיל? באיזה שלב? מתי אדם מבין שאינו רוצה לחיות את חייו כפי שהם ויש לשנותם?

    קולו חשוב בתקשורת הישראלית, שממילא נוטה שמאלה והלאה ללא חשיבה ביקורתית כלפי עצמה.

  • אור  On 14 במאי 2009 at 20:01

    הסכמתי עם רוב דבריו

  • גיל  On 14 במאי 2009 at 20:55

    אברי גלעד עבר תהליך מסוים, פעם הוא היה הדמות המורדת והיום הוא אדם אחר. אבל מה שמעניין הוא מה שזה אומר עלינו. לנו יש ציפיות ממנו, ובהכללה מסלבריטאים אחרים, שיספקו את הסחורה. ברגע שהם לא עושים את זה אנחנו מתעצבנים או מתעצבים. אבל כמו שאברי אומר, סלבריטאים הם אנשים רגילים בסופו של דבר והם לא חייבים לנו שום דבר.

  • בתיה  On 14 במאי 2009 at 21:59

    לא מצליחה להבין את התגובות הראשונות כאן, ובעצם כן, הכל בחסות האנונימיות. כתוב נפלאה ועונה על שאלות רבות.

  • אבי  On 14 במאי 2009 at 22:57

    סתם עוד סלב ממוסחר.
    כיום אין עוד סלב חתרני ומרדני, כולם התמסחרו.

  • מר קוו  On 14 במאי 2009 at 23:10

    הוא מעולם לא היה דמות מורדת אלא ליצן. הוא נשאר אותו אברי שיש לו דעות נחרצות על נושאים שאין לו שום מושג בהם ואין לו הסבלנות או היכולת ללמוד אותם רק שהפעם אלה דעות אחרות. הוא נשאר אותו אברי שמה שמעניין אותו זה מה טוב לאברי גלעד. רק מה, הוא טיפה מתוחכם יותר, יודע כיצד לבלוט כך שהקריירה שלו, שצלעה בעבר הלא רחוק, תמשיך לפרוח. הוא בסך הכל זבלן לא קטן שרוצה להתפרנס ורואה הכל דרך החור של השקל. אז עכשיו הדתיים מבסוטים ממנו. יופי. מחר יהיו לו דעות אחרות.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 14 במאי 2009 at 23:29

    כל אזכור שלו מביא תגובות, לא משנה איפה ועל מה.

  • אודי שרבני  On 15 במאי 2009 at 11:18

    יופי של ראיון

  • אפי קורסיקה  On 15 במאי 2009 at 13:16

    אבל זה לא משנה את העובדה שאברי גלעד הוא מהדרות שנות האלפיים של אורי זוהר: אדם יהיר, נבוב, אלים מילולית וקיצוני שעבר מקוטב אחד של טמטום אל משנהו. יום אחד מישהו יעשה תחקיר על התנהלותו מאחורי הקלעים, ואת כמות הג'יפה שתצוף שם גם שביסה הלבן של ימימה לא יצליח להסתיר

  • אייל  On 15 במאי 2009 at 14:11

    פחות (ועדיין מאוד) מפריעה לי צורת המחשבה הפוריטנית והמיושנת של גלעד, יותר מפריעה לי האלימות שבה הוא מגיש את הדעות שלו. ב"מילה האחרונה" הוא פשוט מתפרץ וכמעט צועק, והכל בנימה כזו של "תעזבו אותי מהשטויות השמאלניות שלכם כבר, נודניקים נאורים שכמותכם, עכשיו אני – אברי מרמת אביב! – אגיד לכם את האמת שאתם לא רוצים לשמוע!".
    הוא אולי רהוט, אבל לא התשובה הימנית שהייתי רוצה לשמוע לשמאל.

  • מטבחי טופז  On 24 במאי 2009 at 9:23

    אני מאוד מרוצה מהעניין עם השרצים אני גם חושבת שזה היה מיותר למדיי… ולא משנה לי מאיזה מקום הוא מביא את זה…

  • עדן  On 5 בנובמבר 2009 at 20:19

    אני זוכרת אותך אחת לגמרי כנראה שהמפגשים עם הדת הפכה אותך לאדם הגון!אתה אכפתי ומתחשב ואומר דברים שאף אחד לא מעיז להגיד,כל הכבוד תמשיך ככה!

  • מתעניינת  On 17 בינואר 2010 at 0:59

    היהדות הוא עוד לא מתמצא מספיק וקל מאד לסתור את דבריו,מקוה שימשיך להעמיק .מה שלי מנפריע אצלו מאד מאד מאד זו החזות הליצנית הכפייתית!!!!!!!!!!הוא לא מסוגל להעטות על עצמו ארשת רצינית.תמיד מפזז ומתלוצץ וזה לא רציני!הייתי שמחה אם היה משתחרר מיזה.

  • נחושת  On 23 בפברואר 2010 at 14:18

    דמות אדירה ואמיתית
    אדם כריזמטי ואנרגטי
    מאחל לו רק בריאות
    תראו את הסרט על קנאביס רפואי
    אברי במיטבו

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 30 באוקטובר 2013 at 19:03

    מאוד אוהב את אברי החדש אדם מדהים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: