ביקורת אלבום: רונה קינן, "שירים ליואל"

****
רונה קינן – "שירים ליואל" (NMC יונייטד)
בדומה לאלבום שבעמוד ממול, גם "שירים ליואל" הוא לא אלבום שיוצא כל יום. אחרי שמאזינים לו בפעם הראשונה עם חוברת המילים יוצאים בתחושה מטלטלת. אותה תחושה מעמיקה בהאזנות החוזרות ונשנות. מדובר באלבום לא פשוט לעיכול. בכל זאת, מדובר בסיפור חיים שמתנקז ל-15 רצועות.
למקרה שלא הבנתם, "שירים ליואל" הוא אלבום המבוסס בחלקו על דמותו של עמוס קינן, אביה של רונה, שנמצא ב"חורף חייו", כהגדרתה. האלבום נע בין לידתו ב-2 במאי ועד לתקופת הדמדומים הנוכחית, וכולל לא מעט תחנות: הבית האפור שבו גדל, האהבה והזוגיות שלו, בעיות השינה, הגעגועים וכן הלאה. קינן לא חוששת לגעת בנקודות רגישות, לחשוף ולפרש סוגיות מהעבר, ובעיקר לגבש יצירה עצובה ובעיקר מהורהרת, אם כי כמעט נטולת תובנות. הסאב-טייטל בשיר הלפני אחרון הוא "יואל רץ אל האור", וזה כבר מרמז על הסוף הבלתי נמנע – לא רק עבורו אלא עבור רובנו. כאן קצת חסרה לי איזושהי אמירה על אותו אור, אותה אחרית, כלומר על מה שקורה אחרי (שהרי זה לא פחות חשוב מ"שדה קוצים צהוב סגול, קרוב לאדמה"), אבל אולי זה רק אני.

 

למרות החשיפה והחום שבעצם הקונספט, קצת חבל שקינן נותרת כזמרת קצת מרוחקת, טיפה קרירה. ההגשה שלה מדויקת, אולי מדויקת מדי, ולמרות השירה העמוקה – הייתי מצפה שדווקא בסוג כזה של שירים היא תתמסר יותר לשירה, תפגין יותר ספונטניות, תהיה פחות מדויקת, אבל יכול להיות שדווקא העיסוק בסוג החומרים הזה גרם לה להיות קצת יותר טכנית, כי הרי אפשר להתפרק כאן בקלות.
מבחינה מוזיקלית יש כאן מעבר יפה בין אקוסטיות קצת חיוורת בשירים הראשונים עד לחיות בולטת יותר לקראת הסוף. דווקא לקראת הסוף, למרבה הפרדוקס. ולמרות שמדובר באלבום קונספט עם קו עלילה אחד – חלק מהשירים יכולים לקבל בקלות חיים נפרדים, כמו הסינגל "אתה מתעורר" או השירים המצוינים "איש לא גבוה" ו"כשהקוצים היו קוצים".
שנתיים אחרי שהתחילה לעבוד עליו ("למרבה השמחה והעצב, סיימתי לפני כמה שבועות את העבודה על אלבומי השלישי", כתבה באתר הרשמי שלה), ומי יודע כמה זמן לפני שאסופת השירים תקבל משמעות מהדהדת יותר, "שירים ליואל" מסתמן כיצירה השלמה, האישית והמרתקת ביותר שרונה קינן הוציאה תחת ידיה. מן הסתם היא לא הייתה רוצה להצטיין דווקא בנסיבות כאלה, אבל הנה עוד הוכחה שגם מהדבר הכי רע אפשר למצות קצת טוב. ואולי קצת הרבה.

 

(פורסם ברייטינג, מאי 2009)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון  On 23 ביוני 2009 at 11:48

    הדיוק והאיפוק הוא מה שגורם לאלבום להיות כל כך טוב. הריחוק הוא מה שגורם לרצות לשמוע שוב ושוב כדי להתקרב וכדי לנסות להבין עוד.
    דרך אגב, אחרי האור לא קורה כלום, פשוט מפסיקים לחיות, אין מה לכתוב על זה יותר מידי ואין טעם לעסוק בזה בכלל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: