ארכיון יומי: 27 במאי 2009

אחרי המוות, אחרי הבלקאאוט: ראיון עם פבלו רוזנברג

פבלו רוזנברג לא הוציא מילה כתובה אחת בשנתיים האחרונות. מותו של אביו, הגירושין ואפילו ההצלחה עם שלומי שבת ובכלל הכניסו אותו לבלקאאוט. עכשיו הוא משתחרר ומשחרר סינגל חדש

שנתיים תמימות לא הצליח פבלו רוזנברג להוציא מתוכו שירים. זה קרה מיד אחרי שאבא שלו נהרג בתאונת דרכים לפני חמש שנים, ומאז משהו בו הלך לאיבוד, לפחות באופן זמני. אבל יש סיבה נוספת, צפויה פחות: ההצלחה. כן, דווקא היא, גרמה לו לעצור במקום. "כשהעבודה דופקת כמו שצריך, אתה מפוצץ את קיסריה תשע פעמים, האוסף מוכר זהב והקהל ממשיך לאהוב, נראה לך שכשמשהו נוסע כל כך טוב – קצת מפחיד לעצור. אריק שרון אמר בזמנו 'כשאתה בתוך הגלגל, לפעמים אתה למטה, למעלה או בצדדים, אבל אף פעם אל תרד ממנו'. לכן כנראה שבאותה תקופה לא רציתי לרדת מהגלגל. בתקופה הזו גם התגרשתי, עברתי לגור דלת מול גרושתי, מירי בת הזוג שלי עברה לגור איתי, והילדים שלי גדלו. יש לי מחויבויות של אבא, בן זוג ועוד אלף ואחד דברים. לפעמים בסוף היום אני אומר 'אוף, חבל שאין לי עוד שעתיים'. לגבי מחסום הכתיבה, דווקא לא ניסיתי להתעסק בו. כשיש בלוק יצירה ואתה מתחיל להיכנס לסרטים, זה עוד יותר מסבך. אני זוכר שאח שלי, שהוא המנהל שלי, צעק עליי שאתחיל לשבת לכתוב. אמרתי לו שאני מפחד לשבת לכתוב לראות מה ייצא, כי אין לי כל כך מה להגיד. פשוט לא בא. אבל כשזה התחיל לצאת, לא אמרתי לאף אחד כלום, וזה פשוט זרם".
בסופו של דבר הזרימה הובילה את רוזנברג אל אלבומו החמישי, שייצא בקרוב ב"הליקון" (אחרי אפיזודה של אלבום בודד ב"בייס רקורדס"), שמתוכו שוחרר בשבוע שעבר הסינגל "העולם שלנו". הדיסק המלא, מפתיע רוזנברג, יהיה קצת אחר. "לא יהיו בו נגיעות לטיניות או צפון אפריקאיות, ממש כמו שכתבתי כשהייתי יותר צעיר".
אבל פבלו בלי נגיעות לטיניות זה כמו המאניק סטריט פריצ'רס בלי גיטרות.
"אתה צודק, אבל יש גם דברים אחרים מעניינים. יש למשל שיר בוסה נובה-צ'יל אאוט, כמו שג'ורג' מייקל עשה באלבום 'older'. יש גם שיר אחד שהוא ממש גיטרות אקוסטיות ושירה, שכתבתי על אבא שלי. יש שיר רוק פצצה, ואם היה היום רדיו פרינדלי לזה הייתי מעיף את זה לרדיו. בסטלה מאריס היינו חדשים בשוק, ולא חשבנו על שיקולים של מה הרדיו משמיע, מה מוכר דיסק ומה הקהל אוהב. היום יש לך פאזל שאתה צריך להתחשב בו, יש קבוצת מיקוד. את האמת, בכלל קשה לי לבחור סינגלים לעצמי".

קרדיט צילום: מנחם עוז

אולי קשה לבחור דווקא בגלל שאתה מתחשב בכל כך הרבה שיקולים מסחריים?
"לא, לא. כשאני עושה דיסקים אני לא מתחשב בכלום. אבל בסוף העשייה כל המערכת נכנסת, השיווק, היח"צנות, הפלייליסטים, ושם אני כבר לא נמצא כי כבר גמרתי את עבודתי".
ומה קרה שחזרת להליקון? עזבת בזמנו את החברה.
"אני הבעלים של המאסטר, הליקון בעיקר מפיצים. למה חזרתי לחברה? לא יודע, יש לי נאמנויות למיליון ואחד דברים – חנויות ספרים, מסעדות וכאלה. לא יודע להחליף. הליקון היא בית ישן וטוב. אבל שיהיה ברור: למרות שזה יוצא בחברת תקליטים גדולה, החלטתי אומנותית איך שאני מרגיש, ועשיתי את זה כמו האלבום הראשון של סטלה – עם להקה ולא נגני אולפן. זה היה ממש כיף. פול מקרטני אמר פעם 'אם אתה נכנס לאולפן ולא נהנה מזה – מה זה שווה?'".
פעם לא נהנית באולפן?
"שני האלבומים האחרונים היו קשים. לא הייתה להקה, וכל פעם אחד מהנגנים התחלף. באותה תקופה גם היה שינוי במעבר בין ההקלטות עם גלגלי הסלילים לעידן הדיגיטלי. זה טמטם אותי. לקח לי זמן להתרגל לרעיון. אתה יודע, אני יליד הסיקסטיז".

 

(פורסם ברייטינג, מאי 2009)