דעה: רוב החתונות של היום איבדו כל משמעות

 

חתונה זה אירוע חשוב ומרגש, אין ספק. אבל בין הריבים על צבע המפיות, השמלות שמתחלפות כמו גרביים, הריקודים הבהמיים, האלכוהול שנשפך כמו מים והתלונות של האורחים על האוכל – משהו הלך לנו לאיבוד, לא?

 

עונת החתונות כבר כאן, והיא לוהטת. בחודש הנוכחי יש לי חמישה אירועים ביומן, והאמת היא שבניגוד להלך הרוח הכללי בציבור, שברובו רואה בהזמנה כמעין חובה מטרידה ומבאסת – אני שמח על כל זוג שמתחתן. בכל זאת, בית חדש מוקם בישראל, אהבה חדשה מקבלת תוקף רשמי, וזו הזדמנות מצוינת להיפגש עם בני משפחה וחברים מהעבר שביומיום אין קשר רציף איתם. שלא לדבר על דמעות ההתרגשות שיכולות להתלבש לי על העיניים בכל חופה.
אבל משהו קרה בתקופה האחרונה. אני פחות נהנה מחתונות, פחות מתרגש מהמעמד, והאמת היא שאפילו די סולד ממה שקורה בחלק מהן. זה כמובן נטול הקשר דתי – יש חתונות חילוניות מרגשות ומלאות תוכן, ומנגד יש חתונות ריקניות של דתיים, ולהפך. השאלה האמיתית היא מה עושים מהחתונה – טקס אמיתי ומלא משמעות מרגשת או סתם הזדמנות לקרחנה נהנתנית וריקנית שבסופה מחכה פתיחת המעטפות ומילוי קובץ האקסל?
איך כל זה מתבטא בדיוק? שאלה טובה.

הניגודים: אחד בפה ואחד בלב

מצד אחד החתן והכלה מזמינים אורחים על מנת שיחגגו איתם בשמחתם, מצד שני חלק גדול מהמוזמנים מתייחס אל ההזמנה בתור "קנס"; מצד אחד כולם מתכנסים בשביל החופה, מצד שני רוב הקהל לא ממש מתעניין במה שקורה שם ומעדיף לפטפט, לנשנש פסטלים ולא לספור את הרגעים האלה; מצד אחד הכלה והחתן נשבעים אמונים זה לזו, מצד שני אחרי שעה קלה אפשר לראות איך הכלה רוקדת בחושניות סלואו עם החבר הכי טוב של החתן, ואיך החתן רוקד סלואו רומנטי לא פחות עם החברה הכי טובה שלה (כל זה כמובן אחרי שהכלה עינטזה לצלילי השיר הפרחי "עיוני לא בוגד", ואחרי שכל השתויים ובעלות מחשופי הענק קפצו באקסטזה לצלילי "אין לנו על מי להישען אלא אלא על אבינו, אבינו שבשמים!"). ועוד ניגוד: למרות שכולם מתכוננים ומצפים לערב הזה, כבר במחציתו מספרת אמה של הכלה לכל מי שרק רוצה לשמוע עד כמה היא מחכה כבר שכל זה יגמר. רגע, למה בעצם התכנסנו כאן?

המשמעות: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

פעם הכניסה לחיי הנישואין הייתה דרמטית והיוותה שינוי של ממש בחייהם של החתן והכלה. היום? חלק גדול מהזוגות חיים ביחד לפני החתונה, ישנים ביחד לפני החתונה (ודי לחכימא) ובקיצור – החתונה הופכת עבורם מרעידת אדמה בחיים לאירוע תקוע ש"חייבים לעשות".
זה לא ממש משנה את אורח החיים היומיומי שלהם (בדרך כלל מלבד הרצון להביא ילדים לעולם, שזה כמובן נהדר בפני עצמו), זה לא גורם להם להרגיש שהם נכנסים לעולם חדש וכן הלאה. הם בסך הכל ממשיכים את חייהם הקודמים עם איזושהי חותמת חברתית מהסביבה. זה עדיין יפה ומרגש, ואי אפשר להקל בחשיבות הנישואין גם לזוג שלפני כן גר ביחד במשך ארבע שנים, וזו זכותם המלאה כמובן. בכל זאת – כל החוויה קצת פחות מיוחדת.

המקוריות: שכולם יזכרו ולא ישכחו

כל אחד רוצה שהחתונה שלו תהיה הכי מדהימה וכל אחת רוצה ששמלת הכלה שלה תהיה הנושא שעליו ידברו גם בעוד כמה שנים. לשם המשימה הקדושה הזו מבזבזים בלי אבחנה כסף שיוכל לעזור מאוד ב"חיים האמיתיים": שופכים מנוע, מתווכחים בלי סוף על הצבע של המפיות, מתכננים איך הכלה תחליף ארבע שמלות בערב וכן הלאה. עם יד על הלב – בכמה חתונות בעשור האחרון אתם זוכרים משהו ממש בולט, מלבד העובדה המצערת שכולם חיכו שעה עד שיגישו את הקינוחים?
תודו שרוב החתונות זהות: רוב שמלות הכלה דומות מאוד, הכניסה לחופה עם מוזיקת השופרות כבר בנאלית בטירוף, הריקודים תמיד נראים אותו דבר ובקיצור, כמה שהזוג לא יפרפר באוויר – שום דבר לא משנה. מה שזוכרים זה רק את ההתרגשות, אם הייתה או לא, ולא את המגנטים שחולקו או את מפל השוקולד. אם אין באירוע נשמה – שום דבר לא יעזור.

הקייטרינג: חופה כמו חול ואין מה לאכול

גועל נפש גדול במיוחד מתבטא ביחס של רבים מהמוזמנים לאירוע כאל סוג של מסעדה. כבר יצא לי לשמוע בהשתוממות ובפליאה כמה וכמה מוזמנים שהטיחו בהורי החתן-כלה שהמנה בכלל לא הייתה משהו, שהם היו צריכים להשקיע יותר, שהאורחים ציפו למלא את הכרס ופתאום גילו שיש בעיקר גורמה וכו'.
כשמגיעים לאירוע של אחרים ומגלים משהו מצומצם יותר – לא נראה לי שזה צריך להזיז לנו. אולי אין להם מספיק כסף? אולי חשוב להם להשקיע את הכסף בדברים אחרים? יש כאלה שרואים את זה כפגיעה בכבוד האורחים וכחוסר תמורה לצ'ק. מבחינתי המתנה היא מתנה – נטו.
לפני כשלוש שנים הייתי בחתונה של חבר במהלכה לא הוגשו סלטים חוץ מאחד סמלי בכל שולחן. למרבה הפליאה זו זו הייתה שיחת הערב: לא הזוגיות, לא האנשים עצמם, לא החופה המרגשת – כמעט כל מי שישבתי לידו דאג לפלוט הערה נבזית על הסלטים. מה קרה? חסרים סלטים בעולם? באתם למסעדה או לחתונה? למה כולם עסוקים רק בקיבה שלהם וב"תמורה" שהיא קיבלה או לא?
כמובן שגם חלק מהמתחתנים עצמם אשמים – הם מזמינים מנות יקרות בטירוף, ואז מצפים שכל העולם ואשתו יכסו להם את עלויות החתונה. מספיק לראות את הסיפור הזה שפורסם בזמנו ב"גלובס", כדי להבין עד כמה אנשים יכולים להפוך חתונה לעסק כלכלי נטול בושה. אני מתקשה להבין: אנשים מארגנים חתונות כדי שאורחיהם ייהנו או כדי שהם יכסו עבורם את העלויות?

האלכוהול: מישהו יודע איפה כאן הבר?

חשבתם פעם למה בעצם כל החבר'ה של החתן-כלה כל כך מתכוננים לאותו רגע מיוחד, אבל דווקא אז משתכרים עד לרמות שבהן מאבדים את עצמם, או לחילופין מקיאים בפרהסיה? הם לא כאן כדי לזכור את הרגעים ולשמוח מכל הלב, בלי עזרת חומרים חיצוניים?
ועוד לא דיברנו על תעשיית האלכוהול שהתפתחה סביב החתונות – נערות האלכוהול-בר התורן מסתובבות בין הרוקדים המזיעים ומשקות אותם בלי סוף; אחיו של החתן מסתובב בין כולם ומוזג משקאות חריפים ב"כבוד"; וכמובן שגם לפני החתונה נשלח ה"עוזר" התורן ליפו או לאיזה כפר ערבי כדי לקנות בזול כמה קרטוני רד-בול. חסר רק שיביאו מזבח, ירכיבו עליו בקבוק ענק של וודקה, וירקדו מסביב.
מאחורי כל ההוללות הלא נעימה הזו מסתתר מסר אחר מבאס במיוחד: אנחנו לא יכולים לשמוח בלי כמה גלונים של אלכוהול בדם. זה לא בא לנו בטבעי, וזה בעיקר עצוב.
זו השורה התחתונה: אנחנו כבולים במוסכמות חברתיות, לא חושבים כלל על משמעות האירוע, מתלוננים על האוכל והופכים את כל קונספט החתונה מאירוע שנועד לשמוח בשמחת הזוג המאוהב לערב של פוזה, אלכוהול, ריקודים שטופי מראות לא צנועים (לצלילי "אנחנו מאמינים בני מאמינים", כמובן), ראוותנות, פנקסנות, התחשבנות של כמה-הוא-הביא-לי, ומינימום נשמה בין לבין.
גם החתונה שלי הייתה קצת כזו, לצערי. בזמנו לא חשבתי יותר לעומק. אם אתם נמצאים לפני השלב הגורלי הזה בחיים – כדאי שתחשבו קצת יותר.
 

(פורסם ב-mako, יוני 2009)

האוסף החדש של תיסלם – מיחזור 2.0

*** וחצי
תיסלם – "למתחילים, מתקדמים ולאספנים בלבד" (NMC יונייטד)
ככה צריך להיות אוסף. אמנם אני בפירוש לא מהמתוסלמים, ואת מספר השירים הממש טובים של תיסלם שאני אוהב אפשר לספור על אצבעות רגל אחת (ועוד יישאר עודף). אבל אין ספק – אם כבר אוסף, הוא צריך להיות כזה: כפול, עם עריכה דיגיטלית מחודשת, עם דיסק בונוס ("לאספנים בלבד", שיצא במקור ב-83') ושלל בונוסים: גרסאות אולפן חדשות לחלק מהשירים הוותיקים, הביצוע ל"אני לבד בסתיו" שהופיע ב"עבודה עברית 2", וכמובן שלושת הסינגלים ששוחררו עד כה מפרויקט "תיסלם 2.0".

 

העניין הוא שהעניין, איך לומר, קצת מוצה. בכל זאת, לתיסלם היו רק שני אלבומי אולפן רשמיים בעברית, ומאז כל הלהיטים שלהם נטחנו, מוחזרו, טוגנו והתנגנו שוב בשלל אופנים. אמנם "תיסלם 2.0" קצת הפיחה חיים בקונספט, ואפילו הביאה שיר די טוב על הדרך ("שעמום"), אבל כל הסרטונים מסביב היו סתם מיותרים, שלא לדבר על הפספוס הענק – המחשבה שאפשר למכור את תיסלם ביד ימין לדור שמוריד את הרינגטונים של משה פרץ ביד שמאל.
כך או כך, האוסף של תיסלם נחמד וראוי, אבל להוציא את "לאספנים בלבד" (שכשמו כן הוא – אם אתם לא אספנים או מעריצים ועדיין אין לכם אותו, לא הפסדתם יותר מדי) – אין כאן חידוש מסעיר. עדיין אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים אל "פרצופה של המדינה" ו"כשאת בוכה את לא יפה" בפעם האלף, ואל הסיפורים מאחורי הלהקה, ההיכרות וכו'. זה, ובכן, באמת נחמד, אבל קצת נדוש. בעצם, לא קצת.

 

(פורסם ברייטינג, יוני 2009)

סינגלים מהטאבון: ענבל ובועז שרעבי, נינט, אביב גדג', קובי פרץ, עלמה זהר ועידן רייכל

**** וחצי
ענבל ובעז שרעבי – "חיכיתי שתגיע" (3:59)
ענבל, זמרת חדשה, לא הייתה יכולה לצפות למתנה גדולה יותר עבור סינגל הבכורה שלה מאשר דואט עם בעז שרעבי, שכידוע לא מרבה בשיתופי פעולה. אבל במקרה או שלא שניהם חולקים את אותו אמרגן (שלמה צח), ובמקרה או שלא שמע שרעבי את הסקיצה ל"חיכיתי שתגיע" והגיש מועמדות לבצע את השיר כדואט. התוצאה מזכירה מאוד את הקלאסיקות שלו במשקל כבד, כמובן בתוספת הנוכחות האיכותית של ענבל. אם יש צדק ברדיו, השיר הזה אמור להיטחן הלוך ושוב. בכל זאת, פופ דרמטי ואיכותי בכרטיס אחד זה לא אירוע שמתרחש כל יום.

 

*** וחצי
נינט – "אם אני אלך" (3:35)
אפשר לנשום לרווחה: הסינגל החדש של נינט, "אם אני אלך", יצא לאור. כצפוי הוא נשמע עתיר גיטרות חשמליות, בסים ושירה מחשמלת. יש בו מעבר חד בין בתים שעטופים בנגינת מיתרים קלאסית לבין רוק בועט ועוקצני. שיר סביר, לא מדהים. די מזכיר את "כשאתה כאן", הסינגל הראשון מתוך "יחפה", שהיה יותר הצהרת כוונות מאשר השיר הבאמת הכי טוב באלבום.
ובכן, אחרי שש שנים של התבחבשות מתישה, נראה שנינט יוצאת סוף סוף לדרך האמיתית שלה. הייתי כותב שכנראה שבמהלך השנים הקרובות היא תיאלץ להיפרד מחלק גדול ממאסת המעריצים שלה, אבל אני בכלל לא חושב שיש מאסה כזו. לדעתי זו פיקציה תקשורתית, מן אשליה עצמית, שיחסה לנינט הצלחה הרבה יותר גדולה ממה שהייתה לה באמת. רציתי לאשש את ההנחה הזו דרך מדידת הטראפיק בפורום שלה בתפוז, נניח, אבל מסתבר שהפורום בכלל נסגר לפני חודש "עקב רמת הפעילות הנמוכה". בקיצור, הערכה – יש. אשליה תקשורתית שהיא מותג עילאי – יש. אבל מעריצים – אין בסדרי גודל רציניים. לכן, לפחות מציאותית, אין לנינט מה להפסיד.
אבל עכשיו זה כבר פחות משנה. הדרך של נינט, כפי ששרטטנו אותה כאן ב"רייטינג" לפני שנה וקצת, היא לגמרי אחרת. הגיטרות שליוו את האלבום הקודם שלה "יחפה" כבר נשמעות ליד הסאונד החדש כמו גיטרות מפלסטיק, ורוקפור נשמעים הרבה יותר מועילים מאשר אביב גפן. בכל מקרה נראה שהיא תצא נשכרת מהמהלך הזה. אולי לא כלכלית (כלומר, בטח שלא כלכלית), אבל נדמה לי שמהיום, סוף סוף נינט טייב תוכל להביט במראה ולראות אומן אמיתי. כלומר, בתנאי שהיא לא תתמסר שוב פעם לפלאפון או למופעי "שיר נולד" למיניהם.

***
קובי פרץ – "האחת של חיי" (3:43)
כמה שחיכיתי לאיזשהו שינוי או חידוש מקובי פרץ, והנה זה מגיע. אמנם סינגל הבכורה מתוך אלבומו הבא אינו מושלם (פרטים בהמשך), אבל משהו בהגשה של פרץ השתכלל. בשיר החדש הוא מביא אותה בשירה עמומה יותר, נמוכה יותר, עם טאץ' של סול. לא, מומי לוי ממש לא צריך לחשוש למעמדו, אבל פרץ בכל זאת מצליח לעשות את זה יפה, ליצור לעצמו ייחוד, ואפילו להפתיע בסוף עם שירת מקהלה כולל מחיאות כפיים קצובות, בדיוק לפי הספר. אז איפה הבעיה? אה. היא פשוטה. "האחת של חיי" הוא שיר פשוט מדי. נכון שאני לא מצפה מלהיטים בז'אנר למורכבות מיוחדת, אבל פזמון כל כך פשטני ובסיסי ("את האחת של חיי, ואני יודע, את האחת של חיי, ואני נשבע לך, את האחת של חיי") זה טיפה מוגזם. כן, גם עבור הז'אנר.

****
אביב גדג' – "עיר בלי זיכרון" (4:01)
אי שם באמצע 2004 יצא אלבומה השני של להקת אלג'יר, "מנועים קדימה", ואני, מבקר מוזיקה די טרי, הייתי בין הבודדים מהמבקרים, אם לא הבודד, שהפגין חוסר התלהבות בולט מהאלבום. אני לא יודע אם מאז אני השתניתי או שאביב גדג' (הסולן דאז) השתנה, אבל דבר אחד ברור: הסינגל החדש שלו "עיר בלי זיכרון", מתוך אלבום הסולו הראשון, הוא יצירת אומנות אמיתית. ההפקה היא אחד הדברים המורכבים והעשירים שנשמעו כאן בתקופה האחרונה, הקול של גדג' פוצע מתמיד, והעסק כולו מזכיר טיפה את כנסיית השכל, רק על ספידים ועם עומק הרבה יותר גדול. עכשיו אני מחכה בציפייה דרוכה לאלבום המלא, ובינתיים קופץ אל מתקן הדיסקים כדי לאתר את "מנועים קדימה" ולהבין מה פספסתי. או שלא.

****
עלמה זהר – "כמה טוב שבאת הביתה" (4:40)
לא יעזור כלום, השירה של עלמה זהר פשוט מהפנטת, כובשת, מיוחדת. גם שיר שחוק כמו "כמה טוב שבאת הביתה" של אריק איינשטיין הצעיר זוכה לטיפול מעניין מכיוונה, מה שמעלה את התהייה מה קורה עם האלבום הבא שלה, ולמה לעזאזל היא מסרבת כל כך להתראיין. זהר לקחה את השיר (שאת המילים שלו, אגב, כתב אביה המאמץ יענקל'ה רוטבליט), ונתנה לו את הגוון הייחודי שלה, תוך שהיא שומרת על הבסיס המקורי ולא שוברת יותר מדי את ההגה. מדובר, למי שעדיין לא יודע, בסינגל מתוך מופע המחווה לאיינשטיין. עכשיו ברור למה בחרו דווקא אותו.

*** וחצי
עידן רייכל – "רוב השעות" (4:01)
עידן רייכל מתקרב לקיסריה בצעדי ענק, ובינתיים הוא משחרר סינגל נוסף, "רוב השעות" בביצוע אילן דמתי. ובכן, אני לא בטוח שזו בחירה נכונה, למרות שדמתי הוא זמר מצוין, ולמרות שהאנרגיה היחסית של השיר נותנת קצת קונטרה לחומרים היותר רכים שקיבלנו מרייכל בתקופה האחרונה. למה לא? כי באלבום המלא, "חלומות של אחרים", יש שירים טובים הרבה יותר. "מי נהר" הממיס, למשל. או שיר הנושא "בין קירות ביתי". או "ננעל במבטו" שמבצע שי צברי המוכשר להפליא. בכל מקרה, "רוב השעות" בהחלט טעים, ואין לנו תלונות. רק חבל שמאחורי הגב של רייכל מסתתרות סוכריות טעימות בהרבה.

(הביקורות פורסמו ב"רייטינג", מאי-יוני 2009)

 

עוד בבלוג: ביקורת על אלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח, מאמר דעה על החתונות של היום, ראיון עסיסי עם אברי גלעד (שמאמין שעם ישראל נמצא בסכנה), ביקורת על האלבום החדש של רונה קינן, ראיון ארכיוני עם עמיר בניון , ביקורת אלבום על אביתר בנאי החדש ועוד

קפה ומאפה: ראיון עם הראל סקעת

לאחר חודשים ארוכים שבהם התעסק בדיונים משפטיים, הראל סקעת מתחיל לעבוד על אלבום חדש בלייבל ארומה מיוזיק, ומשחרר סינגל ראשון. איך זה נשמע? כמו אספרסו כפול

 

בזמן האחרון שומעים על הראל סקעת יותר בהקשרים משפטיים ופחות בהקשרים מוזיקליים. עכשיו זה נגמר סוף סוף, ובעקבות הסכם הפשרה עם הד ארצי (שנרכשה ע"י NMC יונייטד) הוא העביר הילוך לקראת אלבומו החדש, שייקרא ככל הנראה "דמויות", וייצא בלייבל "ארומה מיוזיק". הסינגל הראשון, "מובן לי עכשיו", מתאפיין בעיקר בהפקה בועטת, זועמת, רבע מטאלית אפילו. חידוש מסקרן? סקעת עצמו לא מכחיש.
"השיר החדש בועט יותר מאשר השירים ברוב האלבום", הוא מספר. "אבל באופן כללי אפשר לומר שהאלבום החדש קיבל אופי אחר מהקודם. עכשיו יש בו משהו עם קצת יותר כוח. צברתי את זה מההופעות בשלוש השנים האחרונות, ואת האנרגיה הזו של ההופעות העברתי לדיסק. אני לא כל כך יודע איך להגדיר, אבל הוא יישמע מאוד ישראלי – רוק ישראלי, משהו מאוד הראלי. זה דומה לדברים שעשיתי קודם, רק עם ניסיון של 300 הופעות, שמשהו מהן יבוא לידי ביטוי".

 

כרגע אתה בלייבל ארומה מיוזיק. מה זה אומר בפועל? הבחירה שלך בהם היא איזושהי הבעת אי אמון, או לפחות חוסר רצון להתעסק עם תעשיית המוזיקה הממוסדת?
"ממש לא. ארומה שותפים ביחד איתי באלבום, ואגב, את הלייבל מנהלים אנשים שעבדו בעבד בהד ארצי. לכן לא רק שלא בעטנו בעולם המוזיקה הממוסד אלא דווקא המשכנו איתו. הרגיש לי נכון בארומה, מה גם שאלה אנשים שכבר עבדתי איתם בעבר".
היה מוזר לגלות שדווקא קרן פלס, שכתבה את הלהיט הראשון שלך "ואת", לא מופיעה ברשימת הכותבים לאלבום החדש. לא חראם?
"אמממ. כשאתה בונה אלבום אתה בוחר שירים, לא אומנים. קרן הייתה עסוקה מאוד עם הדברים שלה, באיזשהו מקום זה התפספס, ואין לי ספק שנמשיך לעבוד בהמשך ביחד".
ואי אפשר שלא לשאול – איך הסכסוך המשפטי עם הד ארצי השתלט כמעט על כל הראיונות איתך? בכל בדל ראיון או אייטם עליך הנושא הזה נטחן בלי סוף.
"האמת היא שעשו מזה יותר ממה שזה היה. זה היה בלון שהתנפח יתר על המידה בגלל שהתקשורת הייתה מעורבת. אבל הסוף ידוע, ואני שמח שכך זה הסתיים. אין לי בעיה לדבר על זה, כי אני לא מצטער על דבר או חצי דבר שעשיתי, אבל באמת שהתגעגעתי לדבר בשפה שלי, שפה של מוזיקה, ולא בשפה של משפטנים". 
 

(פורסם ברייטינג, יוני 2009)

"לפני ההצלחה הרגשתי שאני לא באמת חי". ראיון עם קובי אפללו

קובי אפללו היה נבוך במיוחד. רק לפני שעה וקצת עמד על הבמה במעלות, מבצע עם הנגנים בלאנס לקראת ההופעה שתכף תתחיל. אבל אחרי שחזר מנהריה הסמוכה, לשם נסע עם הגיטריסט שלו גיא בוקאטי כדי לחטוף איזה קפה, וביקש להיכנס למתחם ה-VIP כדי לחזור לבמה להכנות אחרונות – השומר בכלל לא זיהה את הכוכב הגדול של הערב. "אני קובי אפללו, ההופעה היום היא שלי", אמר, אבל השומר לא התרגש. "תתקדם חביבי, אתה מפריע לתנועה", נזף בו. "תשמע, זאת הופעה שלי. אני הזמר", ניסה שוב אפללו. השומר כיווץ את אישוניו, הביט שוב בנייר שלפניו ואמר "אתה לא ברשימה. תתקדם".
בינתיים בוקאטי התקשר לשאר הנגנים, וביחד הם הריצו קטעים על הסיטואציה המביכה. "אל תשאלו", סיפר, "לא מכניסים את קובי להופעה שלו". אבל אז אפללו, שישב מאחורי ההגה, קלט את מנהל האבטחה מתקרב מרחוק. "תשאל את האחראי", ניסה בפעם האחרונה לשדל את השומר, "הוא ראה אותי בחזרות. זאת ההופעה שלי שאתה מאבטח". השומר הסתכל לעבר האחראי וצעק לו "יש כאן איזה פָלַלי אחד, אומר הוא מופיע פה היום". המנהל צעק לו בחזרה "מה הבעיה? תגיד לנהג שיוריד את הזמר, ואז ילך לחפש חנייה". "בסוף החניתי חצי קילומטר מהמקום והלכנו ברגל", מסכם אפללו בחיוך.

 

ובכן, הקופאית בבית הקפה התל אביבי בו ישבנו דווקא זיהתה אותו מיד, אבל מסתבר שגם אחרי שני אלבומים – "בא מן השתיקה" ו"ביום הכי בהיר" – קובי אפללו הוא עדיין לא פרצוף מוכר בכל מקום. לעומת זאת, המוזיקה שלו דווקא כן. כמעט כל סינגל ששחרר עד היום נכנס לפלייליסטים הנחשקים ביותר, אלבומיו נמכרו היטב (השני מתקרב לזהב), והוא צבר לעצמו שם של אומן ויוצר אותנטי, רגיש ובעל משקל סגולי לא קטן. את הזהות התקשורתית שלו הוא אמנם עדיין לא בנה באופן מלא, אבל גם זה עוד יקרה.
אפללו, 33, פרץ לשוק המוזיקה הישראלי לפני קצת פחות משלוש שנים. לפני כן הוא היה סולן הלהקה הגלילית שימעונה, שלא זכתה להצלחה ממשית, והתפרנס מכל דבר, רק לא מהמוזיקה אהובת לבו. הדחיות הרבות שספג מחברות תקליטים שונות אכלו אותו, כפי שתקראו בהמשך, אבל בסופו של דבר הצעיר ממעלות הצליח לעשות את זה בלי טובות מאף אחד. קליפ הבכורה שלו, "בא מן השתיקה", הפך לפייבוריט בולט במיוחד בערוץ 24 (לאחר שהסינגל עצמו, שיצא מספר חודשים לפני, זכה להצלחה זעומה ברדיו בזמן אמת). בהמשך צרכני הסלולר הורידו את השיר בהמוניהם, ואז כבר תחנות הרדיו נדבקו לשיר, כולל גלגלצ, ותוך זמן קצר הוחתם אפללו בחברת התקליטים אן.אם.סי. הכל נראה היה מבטיח, ובינתיים הכל מתקתק יפה. כל סינגל ששחרר לרדיו אפללו זכה להצלחה גם בהמשך, הוא החל להופיע יותר ויותר (ואף התארח מספר פעמים במופע המצליח של ריטה "רמזים"), ויצר לעצמו שם חיובי ואיכותי. אז נכון, לא כולם מזהים אותו ברחוב או אפילו בהופעות שלו, אבל לא נראה שזה מה שמדאיג אותו בימים אלה. למעשה, יש דברים אחרים מדאיגים, כמו העובדה שהוא בן 33. ורווק.

*

עד שאפללו זכה להצלחה המצופה, סביר להניח שלא הייתם מקנאים בו. הוא הציע את מרכולתו ואת שיריו כמעט לכל חברת תקליטים בארץ, אבל אף אחד לא היה מוכן לשים עליו את הז'יטונים. "זה יכול להגיע למצבים שבהם כל טלפון ממספר חסוי מקפיץ אותך, וכל טלפון מקידומת 03 ממלא אותך בתקווה", הוא מספר. "וזה מגיע למצבים שאתה עד כדי כך רוצה ומחפש סימן, שכל דבר שזורקים לך – אתה טורף אותו. ממש. אני זוכר מצבים שבהם אחרי מכתבי דחייה זה עשה לי כל כך לא טוב, שבאיזשהו שלב ההורים שלי, שיהיו בריאים, היו ממש צריכים להרים אותי אחרי כל דחייה. היו מקרים שהם מיהרו לדואר, לקחו את מכתבי התשובה, ואם אלה היו לאווים או דחיות – הם לא היו מראים לי ומסתירים אותם ממני. ממש ככה. כי עם כל דחייה הרגשתי שאני מתרחק מעצמי, מתרחק מאיזושהי הגשמה.
"הרבה פעמים אני שואל את עצמי: הרי אז שלחתי לחברות התקליטים פחות או יותר את אותם שירים, אז למה זה לא תפס במשך תקופה ארוכה? היום אני יכול כמובן להסתכל אחורה ולהגיד שהכל היה מאוד נחמד, ו'וואלה, תשמע, מה שקרה היה אמור לקרות'. אבל אם היית פוגש אותי לפני חמש שנים, היית פוגש אדם מאוד מתוסכל, עם ביטחון עצמי מתחת לאדמה. כי זה מה שעושה לך הדחייה. ושום משפט כמו 'מה שצריך לקרות יקרה' לא היה מנחם אותי. אגב, היום אני יכול להגיד שהכל שירת את מה שקרה לי בהמשך. סתם לדוגמה, שירתי בפיקוד הנח"ל ולא בלהקה צבאית. באותו משרד שירתה איתי ידידה מאוד טובה. השתחררתי, נשארנו בקשר, ואחרי שנה כשהייתי באילת היא הפנתה אותי לאח שלה, שאז פתח אולפן קטן בעיר, והיום הוא הקלידן שלי. כאילו, הכל בסופו של דבר קרה על מנת שיקרה איתי מה שקורה עכשיו".
בימי טרום ההצלחה התפרנס אפללו ככלבויניק בחברת ההסעות המשפחתית, ובתקופה מסוימת גם כקב"ט באילת. ולא, הוא לא היה נהג משאית או מוסכניק, כפי שפורסם בעבר. "פעם התקשרה אליי ידידה ושאלה על בעיה מנועית שיש לה עם האוטו. אמרתי לה 'מאיפה אני יודע?'. היא אמרה 'מה, כתבו עליך בעיתון שפעם היית מוסכניק'", הוא צוחק.
אתה חושב לפעמים מה היה קורה אם היית ממשיך במסלול הזה, ו"בא מן השתיקה" לא היה פורץ עבורך את הדרך?
"אני לא ממש יודע, אבל קצת לפני שההצלחה נחתה תכננתי או-טו-טו לעלות על מטוס לארה"ב. לא יודע אם הייתי נשאר פה בכלל. מה הייתי עושה בארה"ב? לא יודע. מתגלגל. שתבין, הייתי במקום לא נוח עם עצמי. גם כשהייתי בעסק המשפחתי וגם כשעבדתי כקב"ט הרגשתי שאני רדום. הרגשתי שאני לא באמת חי. אני זוכר את עצמי מרים עיניים לשמיים ואומר לקב"ה: 'תגיד, מה, אין לי תפקיד פה?'. אתה מרגיש ריק, אתה מרגיש שאין לך מה להציע לעולם. אתה מרגיש הכי למטה שיש. קם בבוקר בלי הרבה חשק".
אבל לא כל אחד מגיע להצלחה בגלגלצ. רובנו חיים עם זה די טוב.
"אבל השאר נמצאים במקום הרגוע, השלם".
בן אדם שעובד במפעל משעות הבוקר המוקדמות עד אחר הצהריים גם לא בהכרח מרגיש שלם.
"אם הוא מגיע הביתה בסוף היום וטוב לו עם עצמו, ויש שלום בינו לבין עצמו – טוב לו. אבל לא היה אז שלום ביני לבין עצמי. הנפש שלי כל הזמן זעקה למשהו אחר, למקום אחר. אגב, אני גם לא יכול לבוא ולהגיד לך 'תשמע דודו, עכשיו אני בגן עדן'. זה גם לא נכון. גם בתוך הסו-קולד הצלחה יש כל הזמן קשיים. אתה נלחם על כל שיר, ולפני כל הופעה מתפלל שיבואו אנשים".
זה יכול להכניס לחרדות?
"אהה, מה זה מכניס לחרדות? זה מרים או מבאס אותך. אתה מנהל עסק עצמאי, שזה אתה. אתה לא מוכר מוצר אלא את עצמך. כל ריקושט שאתה מקבל חודר ישר פנימה. ואם משהו לא מצליח – אתה מלקה את עצמך. אבל אתה יודע, אומרים 'הַגשמת חלום', ומדברים על הרגע שבו זה קורה לך, אז הגשמת חלום והכל ורוד, אבל זה לא ככה. זאת רק ההתחלה. ואנשים לא מבינים את זה. הם חושבים ששיחקו אותה ושהכל סלול. אבל הם שוכחים שלשמור על ה
הישג זה יותר קשה.
"היום אם אני לא מאושר, אני מאוד כועס על עצמי ואומר 'תראה מה הקב"ה נתן לך – את זה ואת זה ואת זה. רצית את כל אלה כל כך הרבה זמן'. אז זה נראה לי לפעמים חוצפה להתאכזב או להיות עצוב. באופן טבעי, כשאתה נמצא במקום שירקת דם בשבילו, ויש איזו ירידה, אתה יותר מלקה את עצמך. הכישלון בהתחלה חקוק בי. אני זוכר טוב מאוד את הדחייה, אני זוכר מה זה להרגיש 8-9 שנים שאתה נואובאדי, אני זוכר את זה ממש טוב. ולכן היום, אולי בגלל שהתחלתי מלמטה, כל לב שהצלחתי להגיע אליו הוא דבר נשגב מבחינתי. ועדיין יש רגעים אחרים של רחמים עצמיים, שמאוד מעצבנים אותי. אמא שלי אומרת שמותר לי להתעצבן, להיות מאוכזב ולחוות ירידות, אבל זה לא ממש עובד עליי".
זה בדיוק מה שמפחיד בלהיות אומן. כמעט בכל שלב בקריירה שלך די ברור שעוד תבוא מתישהו ירידה משמעותית.
"כן. השאלה היא כמה אתה מתכונן אליה. תראה, זה עולם שיש לו מחיר".
ועדיין, מספיק שתוציא אלבום אחד שיכשל, וכל הקריירה שלך בבעיה, שלא לדבר על פרנסה. אורח החיים הזה לא מפחיד אותך?
"בטח שזה לא מפחיד, אני אשקר לך אם אגיד שלא. זה מכניס ללחץ, אבל זה המחיר. אתה יכול לחוות שיאים שבשגרה אחרת לא היית חווה – תמונות חיים מדהימות, אנשים ששיר קטן שכתבת באיזו פינה במעלות או בגבעתיים הפך עבורם לעולם ומלואו, ותחושת שליחות אדירה. לגבי עניין הפרנסה, יש תקופות. השנה שעברה, למשל, הייתה מעולה, אבל יש את השנה הנוכחית שזו תקופת מיתון, אתה יודע. אז בשנה שעברה תפרתי ביום העצמאות איזה שש-שבע הופעות, והשנה זה היה חצי. כאילו, ירידה של 50%. במקצוע הזה בחודשים טובים אני יכול להופיע 10 פעמים בחודש, ויש חודשים של 3-4 הופעות. וככה זה. תמיד שואלים אותי מה החלום שלי בקריירה, אבל אין לי פיק. החלום שלי הוא יציבות, קריירה שתביא עשייה תמידית".

לא מזמן ארז אפללו את עצמו ועבר לגור בדירה שכורה בגבעתיים ביחד עם, ובכן, לא פחות מאחותו. הוא עשה את זה אחרי שמאס בנסיעות הארוכות ממעלות לתל אביב, אבל עדיין חשש מאוד מאותו מעבר. הוא היה בטוח שהנחית באזור תל אביב תטלטל אותו, תוריד אותו למטה מבחינה רוחנית ומבחינת מצב הרוח, אבל להפתעתו קרה בדיוק ההפך. "אמנם משהו בתמימות הולך כאן לאיבוד. כשאתה גר במקום קטן כמו מעלות, זה סוג של בועה ששומרת על התמימות שלך, על התום, על ההרגשה שאתה קצת יותר מוגן", הוא אומר ומסייג. "אבל בכל זאת, המעבר לאזור המרכז קצת הפתיע אותי, ודווקא עשה לי טוב. משהו נפתח בי. בכלל, תל אביב היא עיר של מהגרים. יש כאן אלף סוגים של אנשים, לכל אחד יש את הסיפור שלו, וכל אדם הוא סיפור חיים. להפתעתי, מבחינה רוחנית דווקא כאן אפילו התחזקתי יותר. היום אני יותר מתפלל, יותר מקפיד על תפילין, ומבחינתי אם לא הנחתי תפילין – זה כאילו לא אכלתי. אני גם מקפיד יותר על שמירת שבת, משתדל יותר ללמוד, ובכלל הגעתי למסקנה שככל שאני לומד יותר רוח ויהדות, כל זה מהווה את חומר הגלם לכל מה שאני כותב עכשיו. וזה מעורר בי הכי הרבה השראה. קודם הייתי כותב יותר מתוך רגשות של חוסר. אם למשל לפני שלוש-ארבע שנים, נורא רציתי להתאהב במישהי, כתבתי מהמקום הזה – ממקום של היעדר. היום זה לא סתם 'בא לי' אלא חיפוש אמיתי אחרי הדבר הזה בעומק אחר. אמנם עדיין לא האיר מזלי ולא מצאתי את השותפה שלי לחיים, אבל היום אני מבין שזה לא סתם. פעם חשבתי שאני חכם גדול, היום אני מבין ש… (צוחק)".
למה חכם גדול, באיזה מובן?
"פעם חשבתי שיש בי את כל מה שדרוש כדי להרגיש ולהתמודד עם מערכת יחסים, אישה, בית וילדים. הייתי בטוח שאני מוכן, לא הבנתי למה זה לא קורה לי, וזה הביא אותי לתסכול ואפילו לירידה באמונה. היום אני מבין כמה נכון שכך קרה. אם הייתי מקבל את זה אז, לא יודע אם הייתי יכול להתמודד עם זה".
הגורמים שמחזקים את אפללו הם בעיקר הרצאות של הרבנים זמיר כהן, יצחק פנגר ואחרים בערוץ הידברות (97 בממירים של yes או HOT), הרב דוד אבוחצירא מנהריה, והרב גבאי ממירון. מסתבר שבעקבות ההתחזקות הרוחנית גם הטקסטים שלו "נקיים" יותר להגדרתו, והוא משתדל לא להתפשר ולא ללכת למקומות שלא יהיה שלם איתם. "גם אם אני כותב שיר בפנייה לגוף נקבה, ההשתדלות היא שיהיה אפשר לפרש אותו בכל מני אופנים, כמו למשל שהוא מכוון לאמא או לאמונה", הוא מסביר. "יש לי למשל את השיר 'ביום הכי בהיר', על אדם שמבקש מהאמונה שלו שלא תלך ממנו, שלא יחווה ירידה רוחנית. כי כשהאמונה יורדת או אפילו מסתלקת – אותי זה נורא מבהיל ואפילו מכניס אותי ללחץ".
האמת היא שגם אותי. כי הרי אם אין כלום – אנחנו ג'וקים. חיים, תרים אחרי מזון, חווים קצת חוויות ולא מעט צער, ובסוף מתים. ללא תכלית אמיתית.
"בדיוק. אם אתה לא מבין את תכלית קיומך, מה העניין בכלל. יש לי את הנושא הזה בשיר הנושא של הדיסק החדש, שבו אני שר 'ואור גנוז מאיר בי, אומר אל תפחד, אף פעם לא תהיה לבד'. ובחלק השני של השיר אני מדבר על היום הכי בהיר, שבו האמונה חוזרת אליך. לגבי ניקיון הטקסטים, אני כל הזמן מתייעץ ובודק איפה הגבולות – באיזה מקומות אפשר להופיע, איפה, איך וכו', וכל הזמן אני מוצא שההלכה הולכת לקראתך. מה שיפה בתורה זה שהיא תורת חיים. היא לא באה לעשות את החיים שלך יותר קשים, אלא בדיוק להפך. אנשים מבחוץ לא מבינים את זה. אני מוצא שהתורה יותר הוציאה אותי לחופש מאשר הגבילה אותי. כי זה לא שהתורה באה ואומרת לך 'מהיום אתה מלאך, אין לך תאוות ויצרים'. להפך, היא באה ואומרת לך 'בוא ותהיה אדון ליצרים שלך, אדון לתאוות שלך, כדי שאתה זה שתהיה מושל בחייך. לא התאוות יבחרו בשבילך אלא אתה תהיה אדון ליצרים'. זה מוציא אותך יותר לחופש, כי אדם שמקבל יותר שליטה לחייו".
אפרופו שינויים במוזיקה שיכולים להיווצר מההתקרבות ליהדות, יש לך בעיה עם שירת נשים, לדוגמה?
"פחות. האמת היא שלא כל כך יצא לי להיתקל בזה".
בדיסק החדש יש לך דווקא דואט עם ליטל גבאי, ושיר נוסף שבו זמרת אחרת מבצעת קולות רקע מאוד דומיננטיים.
"היום זה פחות מציק לי. אולי בשלבים מאוחרים יותר זה כן יפריע, ואולי לא. לא יודע. אני מאוד משתדל להפחית ציפיות כדי לא להתאכזב. יש אצלי כל הזמן זהירות במחשבה הזו, לתת לדברים לקרות באמת בזמן שלהם".
לגבי קליפים – אתה רואה את עצמך עושה בעתיד קליפים כמו זה של "שיר געגועים" מהאלבום הקודם שלך, שכלל ריקוד נשי לא הכי צנוע?
"פחות. אני רוצה שקליפים שלי בעתיד יהיו יותר מוקפדים, ויותר מעדיף לקחת את הטקסט ולהמחיש אותו יותר".
והיום, כשאתה רואה את הקליפ ההוא, אתה שלם איתו?
"הייתה לי תקופה שהתחבטתי עם זה קצת. אני זוכר שגם אז דאגנו שלא יהיה שם משהו מוגזם מדי. אבל אני מאמין שבעתיד תהיה יותר הקפדה כדי להרגיש יותר נוח עם עצמי. כי כשאתה לא נוח עם עצמך לגבי משהו – כל פעם שתראה אותו, בסוף תתפתל בכיסא. אני גם לא רוצה לעורר דמיונות של אנשים בצילומים לא צנועים בקליפים. כל הזמן יש את הניסיונות האלה. אני הרי גם לא מופיע בשבתות עוד מתקופת 'שימעונה', ועד היום היו לי לא מעט הצעות להופעות בערבי שבת בסכומי כסף שהיו יכולים לסדר אותי. אבל לא, בשום אופן. גם באלבום השני אני חושב שיותר הקפדתי בטקסטים שכל כוונה תלך למקום לא בעייתי. למשל, השיר שפותח את הדיסק, 'רוקד לפעימות לבך', מדבר על היצירה עצמה. 'ביום הכי בהיר' מדבר על אמונה, ו'אהבה משוגעת' נכתב על האהבה עצמה – זה לא
שיר אהבה רגיל".

לפני חודשים ספורים יצא כאמור אלבומו השני של אפללו, "ביום הכי בהיר", שתכף מגיע למכירות זהב. מצד אחד הוא הצליח במהלכו לשמור על האותנטיות ועל הקסם הגלילי, ומצד שני שדרג את ההפקה המוזיקלית, שנשמעה מתקדמת יותר, אבל עדיין לא סתרה את האריזה הירוקה. "באלבום השני ציפיתי לגישה יותר דקדקנית איתי מצד הביקורות, אבל מהמקום הזה גם יצרנו אותו", מודה אפללו. "עשינו אותו יותר מוקפד, כי גם עברתי איזשהו תהליך. שמחתי גם שבביקורות זיהו את התהליך הזה. עברתי איזו דרך, וכיוצר אתה מאוד רוצה שיזהו את הדרך הזאת שעשית, למרות שכל השירים, חוץ מאחד, הם בני ארבע ויותר. אבל השכיל לעשות עמוס בן דוד, המפיק המוזיקלי, שלקח את ההפקה למשהו משודרג יותר. עכשיו, בכל מקרה, אני כותב את האלבום השלישי. לא יודע כבר מעכשיו איך הוא יישמע, אבל יש בו כיוונים קצת אחרים. אני מרשה לעצמי לחשוף מקומות קצת יותר עמוקים ואמיתיים בתוכי".
לא מביך להיחשף ככה? בסוף גם אמא שלך תשמע את השירים האלה בתור במספרה.
"זהו, שאני כל הזמן מתלבט בשאלה למה אני בכלל עושה את זה. נראה שהקב"ה פשוט כיוון אותי לשם, מה גם שאני מרגיש שהתחום הזה בחר יותר מאשר אני בחרתי בו. הרי גם בשנים הקשות ניסיתי לצאת מתחום המוזיקה הזה ללא הצלחה. אני זוכר שניסיתי לעזוב, ופתאום בא לי שיר כמו 'ים הרחמים', ששכנע אותי להישאר שם אחרי שהביא אותי לשיא של רגש. היו כל הזמן מקרים כאלה של דברים ששכנעו אותי לא לעזוב. זה מזכיר לי שכתבתי לא מזמן שיר חדש, 'מכורים', על יוצר, שזה בעצם אני. בשיר אני אומר 'מסכן, הוא מכור להיות נאהב'. ובאמת, לפעמים אני אומר לעצמי 'למה אתה עושה את זה? מה, אתה צריך את מחיאות הכפיים? כאילו, מה?".
עניין של אגו, לא?
"זהו, האם זה עניין של אגו באמת? כי אם כן, אני מאוד מאכזב את עצמי. אז מה העניין, למה אני כמה לעלות על הבמה? אבל בחלק השני של השיר אני אומר שבאיזשהו מקום יושבת דמעה בחדרה, וצריכה שיר שיבטא אותה. או שבאיזשהו מקום יש חופה שצריכה שיר שיעצים אותה. או שבאיזשהו מקום יש איזשהו נהג מונית שיעודד אותו או שירגיע אותו".
או שסתם יעביר לו את הזמן בפקק.
(צוחק) "כן, זה לא פחות חשוב. אז אני אומר שמתוך שלא לשמה, בא לשמה. כי גם אם אתה יוצר לפעמים ממקומות שהם לא הכי טהורים, ואולי אתה באמת מכור להיות נאהב – הקב"ה נטע בך את זה כדי שתיצור מוזיקה שתגיע להיטיב עם מישהו. וזה מרגיע אותי".
מה פחות מרגיע אותך?
"מה שפחות מרגיע אותי נמצא ברמה האישית – קצת מלחיץ אותי שאני בן 33 ועדיין לא התחתנתי (צוחק). אני לא רוצה להיות אבא מבוגר מדי".
תפתח כרטיס באיזה אתר היכרויות.
(צוחק) "לא, אני פחות שם. הקשר האחרון שלי ארך שנה והסתיים לפני חודשיים. עכשיו בדייטים אני נורא ביישן, זה לא יאומן. בליינד דייטים הם דבר נוראי בעיניי. אני גם לא טוב בשטח הזה. אני תמיד מגיע ולא מצליח להיות אני. מרגיש מחופש".
זה בגלל שאתה קובי אפללו, במירכאות?
"לא. גם לפני שהייתי כביכול קובי אפללו, הייתי קובי אפללו הביישן. לא יודע, יש משהו בבליינד דייט שמנסה לרצות. אתה יושב מול מישהי, וזה לא כמו שזה קורה באופן טבעי, שהייתה איזו דינמיקה ביניהם לפני כן. אתה יושב מול מישהי במשך שעה, וכל הזמן עוברת לך בראש המחשבה 'מעניין מה היא חושבת'. זה לא פשוט בכלל".

 

(פורסם במאי 2009, מקור ראשון)