"לפני ההצלחה הרגשתי שאני לא באמת חי". ראיון עם קובי אפללו

קובי אפללו היה נבוך במיוחד. רק לפני שעה וקצת עמד על הבמה במעלות, מבצע עם הנגנים בלאנס לקראת ההופעה שתכף תתחיל. אבל אחרי שחזר מנהריה הסמוכה, לשם נסע עם הגיטריסט שלו גיא בוקאטי כדי לחטוף איזה קפה, וביקש להיכנס למתחם ה-VIP כדי לחזור לבמה להכנות אחרונות – השומר בכלל לא זיהה את הכוכב הגדול של הערב. "אני קובי אפללו, ההופעה היום היא שלי", אמר, אבל השומר לא התרגש. "תתקדם חביבי, אתה מפריע לתנועה", נזף בו. "תשמע, זאת הופעה שלי. אני הזמר", ניסה שוב אפללו. השומר כיווץ את אישוניו, הביט שוב בנייר שלפניו ואמר "אתה לא ברשימה. תתקדם".
בינתיים בוקאטי התקשר לשאר הנגנים, וביחד הם הריצו קטעים על הסיטואציה המביכה. "אל תשאלו", סיפר, "לא מכניסים את קובי להופעה שלו". אבל אז אפללו, שישב מאחורי ההגה, קלט את מנהל האבטחה מתקרב מרחוק. "תשאל את האחראי", ניסה בפעם האחרונה לשדל את השומר, "הוא ראה אותי בחזרות. זאת ההופעה שלי שאתה מאבטח". השומר הסתכל לעבר האחראי וצעק לו "יש כאן איזה פָלַלי אחד, אומר הוא מופיע פה היום". המנהל צעק לו בחזרה "מה הבעיה? תגיד לנהג שיוריד את הזמר, ואז ילך לחפש חנייה". "בסוף החניתי חצי קילומטר מהמקום והלכנו ברגל", מסכם אפללו בחיוך.

 

ובכן, הקופאית בבית הקפה התל אביבי בו ישבנו דווקא זיהתה אותו מיד, אבל מסתבר שגם אחרי שני אלבומים – "בא מן השתיקה" ו"ביום הכי בהיר" – קובי אפללו הוא עדיין לא פרצוף מוכר בכל מקום. לעומת זאת, המוזיקה שלו דווקא כן. כמעט כל סינגל ששחרר עד היום נכנס לפלייליסטים הנחשקים ביותר, אלבומיו נמכרו היטב (השני מתקרב לזהב), והוא צבר לעצמו שם של אומן ויוצר אותנטי, רגיש ובעל משקל סגולי לא קטן. את הזהות התקשורתית שלו הוא אמנם עדיין לא בנה באופן מלא, אבל גם זה עוד יקרה.
אפללו, 33, פרץ לשוק המוזיקה הישראלי לפני קצת פחות משלוש שנים. לפני כן הוא היה סולן הלהקה הגלילית שימעונה, שלא זכתה להצלחה ממשית, והתפרנס מכל דבר, רק לא מהמוזיקה אהובת לבו. הדחיות הרבות שספג מחברות תקליטים שונות אכלו אותו, כפי שתקראו בהמשך, אבל בסופו של דבר הצעיר ממעלות הצליח לעשות את זה בלי טובות מאף אחד. קליפ הבכורה שלו, "בא מן השתיקה", הפך לפייבוריט בולט במיוחד בערוץ 24 (לאחר שהסינגל עצמו, שיצא מספר חודשים לפני, זכה להצלחה זעומה ברדיו בזמן אמת). בהמשך צרכני הסלולר הורידו את השיר בהמוניהם, ואז כבר תחנות הרדיו נדבקו לשיר, כולל גלגלצ, ותוך זמן קצר הוחתם אפללו בחברת התקליטים אן.אם.סי. הכל נראה היה מבטיח, ובינתיים הכל מתקתק יפה. כל סינגל ששחרר לרדיו אפללו זכה להצלחה גם בהמשך, הוא החל להופיע יותר ויותר (ואף התארח מספר פעמים במופע המצליח של ריטה "רמזים"), ויצר לעצמו שם חיובי ואיכותי. אז נכון, לא כולם מזהים אותו ברחוב או אפילו בהופעות שלו, אבל לא נראה שזה מה שמדאיג אותו בימים אלה. למעשה, יש דברים אחרים מדאיגים, כמו העובדה שהוא בן 33. ורווק.

*

עד שאפללו זכה להצלחה המצופה, סביר להניח שלא הייתם מקנאים בו. הוא הציע את מרכולתו ואת שיריו כמעט לכל חברת תקליטים בארץ, אבל אף אחד לא היה מוכן לשים עליו את הז'יטונים. "זה יכול להגיע למצבים שבהם כל טלפון ממספר חסוי מקפיץ אותך, וכל טלפון מקידומת 03 ממלא אותך בתקווה", הוא מספר. "וזה מגיע למצבים שאתה עד כדי כך רוצה ומחפש סימן, שכל דבר שזורקים לך – אתה טורף אותו. ממש. אני זוכר מצבים שבהם אחרי מכתבי דחייה זה עשה לי כל כך לא טוב, שבאיזשהו שלב ההורים שלי, שיהיו בריאים, היו ממש צריכים להרים אותי אחרי כל דחייה. היו מקרים שהם מיהרו לדואר, לקחו את מכתבי התשובה, ואם אלה היו לאווים או דחיות – הם לא היו מראים לי ומסתירים אותם ממני. ממש ככה. כי עם כל דחייה הרגשתי שאני מתרחק מעצמי, מתרחק מאיזושהי הגשמה.
"הרבה פעמים אני שואל את עצמי: הרי אז שלחתי לחברות התקליטים פחות או יותר את אותם שירים, אז למה זה לא תפס במשך תקופה ארוכה? היום אני יכול כמובן להסתכל אחורה ולהגיד שהכל היה מאוד נחמד, ו'וואלה, תשמע, מה שקרה היה אמור לקרות'. אבל אם היית פוגש אותי לפני חמש שנים, היית פוגש אדם מאוד מתוסכל, עם ביטחון עצמי מתחת לאדמה. כי זה מה שעושה לך הדחייה. ושום משפט כמו 'מה שצריך לקרות יקרה' לא היה מנחם אותי. אגב, היום אני יכול להגיד שהכל שירת את מה שקרה לי בהמשך. סתם לדוגמה, שירתי בפיקוד הנח"ל ולא בלהקה צבאית. באותו משרד שירתה איתי ידידה מאוד טובה. השתחררתי, נשארנו בקשר, ואחרי שנה כשהייתי באילת היא הפנתה אותי לאח שלה, שאז פתח אולפן קטן בעיר, והיום הוא הקלידן שלי. כאילו, הכל בסופו של דבר קרה על מנת שיקרה איתי מה שקורה עכשיו".
בימי טרום ההצלחה התפרנס אפללו ככלבויניק בחברת ההסעות המשפחתית, ובתקופה מסוימת גם כקב"ט באילת. ולא, הוא לא היה נהג משאית או מוסכניק, כפי שפורסם בעבר. "פעם התקשרה אליי ידידה ושאלה על בעיה מנועית שיש לה עם האוטו. אמרתי לה 'מאיפה אני יודע?'. היא אמרה 'מה, כתבו עליך בעיתון שפעם היית מוסכניק'", הוא צוחק.
אתה חושב לפעמים מה היה קורה אם היית ממשיך במסלול הזה, ו"בא מן השתיקה" לא היה פורץ עבורך את הדרך?
"אני לא ממש יודע, אבל קצת לפני שההצלחה נחתה תכננתי או-טו-טו לעלות על מטוס לארה"ב. לא יודע אם הייתי נשאר פה בכלל. מה הייתי עושה בארה"ב? לא יודע. מתגלגל. שתבין, הייתי במקום לא נוח עם עצמי. גם כשהייתי בעסק המשפחתי וגם כשעבדתי כקב"ט הרגשתי שאני רדום. הרגשתי שאני לא באמת חי. אני זוכר את עצמי מרים עיניים לשמיים ואומר לקב"ה: 'תגיד, מה, אין לי תפקיד פה?'. אתה מרגיש ריק, אתה מרגיש שאין לך מה להציע לעולם. אתה מרגיש הכי למטה שיש. קם בבוקר בלי הרבה חשק".
אבל לא כל אחד מגיע להצלחה בגלגלצ. רובנו חיים עם זה די טוב.
"אבל השאר נמצאים במקום הרגוע, השלם".
בן אדם שעובד במפעל משעות הבוקר המוקדמות עד אחר הצהריים גם לא בהכרח מרגיש שלם.
"אם הוא מגיע הביתה בסוף היום וטוב לו עם עצמו, ויש שלום בינו לבין עצמו – טוב לו. אבל לא היה אז שלום ביני לבין עצמי. הנפש שלי כל הזמן זעקה למשהו אחר, למקום אחר. אגב, אני גם לא יכול לבוא ולהגיד לך 'תשמע דודו, עכשיו אני בגן עדן'. זה גם לא נכון. גם בתוך הסו-קולד הצלחה יש כל הזמן קשיים. אתה נלחם על כל שיר, ולפני כל הופעה מתפלל שיבואו אנשים".
זה יכול להכניס לחרדות?
"אהה, מה זה מכניס לחרדות? זה מרים או מבאס אותך. אתה מנהל עסק עצמאי, שזה אתה. אתה לא מוכר מוצר אלא את עצמך. כל ריקושט שאתה מקבל חודר ישר פנימה. ואם משהו לא מצליח – אתה מלקה את עצמך. אבל אתה יודע, אומרים 'הַגשמת חלום', ומדברים על הרגע שבו זה קורה לך, אז הגשמת חלום והכל ורוד, אבל זה לא ככה. זאת רק ההתחלה. ואנשים לא מבינים את זה. הם חושבים ששיחקו אותה ושהכל סלול. אבל הם שוכחים שלשמור על ה
הישג זה יותר קשה.
"היום אם אני לא מאושר, אני מאוד כועס על עצמי ואומר 'תראה מה הקב"ה נתן לך – את זה ואת זה ואת זה. רצית את כל אלה כל כך הרבה זמן'. אז זה נראה לי לפעמים חוצפה להתאכזב או להיות עצוב. באופן טבעי, כשאתה נמצא במקום שירקת דם בשבילו, ויש איזו ירידה, אתה יותר מלקה את עצמך. הכישלון בהתחלה חקוק בי. אני זוכר טוב מאוד את הדחייה, אני זוכר מה זה להרגיש 8-9 שנים שאתה נואובאדי, אני זוכר את זה ממש טוב. ולכן היום, אולי בגלל שהתחלתי מלמטה, כל לב שהצלחתי להגיע אליו הוא דבר נשגב מבחינתי. ועדיין יש רגעים אחרים של רחמים עצמיים, שמאוד מעצבנים אותי. אמא שלי אומרת שמותר לי להתעצבן, להיות מאוכזב ולחוות ירידות, אבל זה לא ממש עובד עליי".
זה בדיוק מה שמפחיד בלהיות אומן. כמעט בכל שלב בקריירה שלך די ברור שעוד תבוא מתישהו ירידה משמעותית.
"כן. השאלה היא כמה אתה מתכונן אליה. תראה, זה עולם שיש לו מחיר".
ועדיין, מספיק שתוציא אלבום אחד שיכשל, וכל הקריירה שלך בבעיה, שלא לדבר על פרנסה. אורח החיים הזה לא מפחיד אותך?
"בטח שזה לא מפחיד, אני אשקר לך אם אגיד שלא. זה מכניס ללחץ, אבל זה המחיר. אתה יכול לחוות שיאים שבשגרה אחרת לא היית חווה – תמונות חיים מדהימות, אנשים ששיר קטן שכתבת באיזו פינה במעלות או בגבעתיים הפך עבורם לעולם ומלואו, ותחושת שליחות אדירה. לגבי עניין הפרנסה, יש תקופות. השנה שעברה, למשל, הייתה מעולה, אבל יש את השנה הנוכחית שזו תקופת מיתון, אתה יודע. אז בשנה שעברה תפרתי ביום העצמאות איזה שש-שבע הופעות, והשנה זה היה חצי. כאילו, ירידה של 50%. במקצוע הזה בחודשים טובים אני יכול להופיע 10 פעמים בחודש, ויש חודשים של 3-4 הופעות. וככה זה. תמיד שואלים אותי מה החלום שלי בקריירה, אבל אין לי פיק. החלום שלי הוא יציבות, קריירה שתביא עשייה תמידית".

לא מזמן ארז אפללו את עצמו ועבר לגור בדירה שכורה בגבעתיים ביחד עם, ובכן, לא פחות מאחותו. הוא עשה את זה אחרי שמאס בנסיעות הארוכות ממעלות לתל אביב, אבל עדיין חשש מאוד מאותו מעבר. הוא היה בטוח שהנחית באזור תל אביב תטלטל אותו, תוריד אותו למטה מבחינה רוחנית ומבחינת מצב הרוח, אבל להפתעתו קרה בדיוק ההפך. "אמנם משהו בתמימות הולך כאן לאיבוד. כשאתה גר במקום קטן כמו מעלות, זה סוג של בועה ששומרת על התמימות שלך, על התום, על ההרגשה שאתה קצת יותר מוגן", הוא אומר ומסייג. "אבל בכל זאת, המעבר לאזור המרכז קצת הפתיע אותי, ודווקא עשה לי טוב. משהו נפתח בי. בכלל, תל אביב היא עיר של מהגרים. יש כאן אלף סוגים של אנשים, לכל אחד יש את הסיפור שלו, וכל אדם הוא סיפור חיים. להפתעתי, מבחינה רוחנית דווקא כאן אפילו התחזקתי יותר. היום אני יותר מתפלל, יותר מקפיד על תפילין, ומבחינתי אם לא הנחתי תפילין – זה כאילו לא אכלתי. אני גם מקפיד יותר על שמירת שבת, משתדל יותר ללמוד, ובכלל הגעתי למסקנה שככל שאני לומד יותר רוח ויהדות, כל זה מהווה את חומר הגלם לכל מה שאני כותב עכשיו. וזה מעורר בי הכי הרבה השראה. קודם הייתי כותב יותר מתוך רגשות של חוסר. אם למשל לפני שלוש-ארבע שנים, נורא רציתי להתאהב במישהי, כתבתי מהמקום הזה – ממקום של היעדר. היום זה לא סתם 'בא לי' אלא חיפוש אמיתי אחרי הדבר הזה בעומק אחר. אמנם עדיין לא האיר מזלי ולא מצאתי את השותפה שלי לחיים, אבל היום אני מבין שזה לא סתם. פעם חשבתי שאני חכם גדול, היום אני מבין ש… (צוחק)".
למה חכם גדול, באיזה מובן?
"פעם חשבתי שיש בי את כל מה שדרוש כדי להרגיש ולהתמודד עם מערכת יחסים, אישה, בית וילדים. הייתי בטוח שאני מוכן, לא הבנתי למה זה לא קורה לי, וזה הביא אותי לתסכול ואפילו לירידה באמונה. היום אני מבין כמה נכון שכך קרה. אם הייתי מקבל את זה אז, לא יודע אם הייתי יכול להתמודד עם זה".
הגורמים שמחזקים את אפללו הם בעיקר הרצאות של הרבנים זמיר כהן, יצחק פנגר ואחרים בערוץ הידברות (97 בממירים של yes או HOT), הרב דוד אבוחצירא מנהריה, והרב גבאי ממירון. מסתבר שבעקבות ההתחזקות הרוחנית גם הטקסטים שלו "נקיים" יותר להגדרתו, והוא משתדל לא להתפשר ולא ללכת למקומות שלא יהיה שלם איתם. "גם אם אני כותב שיר בפנייה לגוף נקבה, ההשתדלות היא שיהיה אפשר לפרש אותו בכל מני אופנים, כמו למשל שהוא מכוון לאמא או לאמונה", הוא מסביר. "יש לי למשל את השיר 'ביום הכי בהיר', על אדם שמבקש מהאמונה שלו שלא תלך ממנו, שלא יחווה ירידה רוחנית. כי כשהאמונה יורדת או אפילו מסתלקת – אותי זה נורא מבהיל ואפילו מכניס אותי ללחץ".
האמת היא שגם אותי. כי הרי אם אין כלום – אנחנו ג'וקים. חיים, תרים אחרי מזון, חווים קצת חוויות ולא מעט צער, ובסוף מתים. ללא תכלית אמיתית.
"בדיוק. אם אתה לא מבין את תכלית קיומך, מה העניין בכלל. יש לי את הנושא הזה בשיר הנושא של הדיסק החדש, שבו אני שר 'ואור גנוז מאיר בי, אומר אל תפחד, אף פעם לא תהיה לבד'. ובחלק השני של השיר אני מדבר על היום הכי בהיר, שבו האמונה חוזרת אליך. לגבי ניקיון הטקסטים, אני כל הזמן מתייעץ ובודק איפה הגבולות – באיזה מקומות אפשר להופיע, איפה, איך וכו', וכל הזמן אני מוצא שההלכה הולכת לקראתך. מה שיפה בתורה זה שהיא תורת חיים. היא לא באה לעשות את החיים שלך יותר קשים, אלא בדיוק להפך. אנשים מבחוץ לא מבינים את זה. אני מוצא שהתורה יותר הוציאה אותי לחופש מאשר הגבילה אותי. כי זה לא שהתורה באה ואומרת לך 'מהיום אתה מלאך, אין לך תאוות ויצרים'. להפך, היא באה ואומרת לך 'בוא ותהיה אדון ליצרים שלך, אדון לתאוות שלך, כדי שאתה זה שתהיה מושל בחייך. לא התאוות יבחרו בשבילך אלא אתה תהיה אדון ליצרים'. זה מוציא אותך יותר לחופש, כי אדם שמקבל יותר שליטה לחייו".
אפרופו שינויים במוזיקה שיכולים להיווצר מההתקרבות ליהדות, יש לך בעיה עם שירת נשים, לדוגמה?
"פחות. האמת היא שלא כל כך יצא לי להיתקל בזה".
בדיסק החדש יש לך דווקא דואט עם ליטל גבאי, ושיר נוסף שבו זמרת אחרת מבצעת קולות רקע מאוד דומיננטיים.
"היום זה פחות מציק לי. אולי בשלבים מאוחרים יותר זה כן יפריע, ואולי לא. לא יודע. אני מאוד משתדל להפחית ציפיות כדי לא להתאכזב. יש אצלי כל הזמן זהירות במחשבה הזו, לתת לדברים לקרות באמת בזמן שלהם".
לגבי קליפים – אתה רואה את עצמך עושה בעתיד קליפים כמו זה של "שיר געגועים" מהאלבום הקודם שלך, שכלל ריקוד נשי לא הכי צנוע?
"פחות. אני רוצה שקליפים שלי בעתיד יהיו יותר מוקפדים, ויותר מעדיף לקחת את הטקסט ולהמחיש אותו יותר".
והיום, כשאתה רואה את הקליפ ההוא, אתה שלם איתו?
"הייתה לי תקופה שהתחבטתי עם זה קצת. אני זוכר שגם אז דאגנו שלא יהיה שם משהו מוגזם מדי. אבל אני מאמין שבעתיד תהיה יותר הקפדה כדי להרגיש יותר נוח עם עצמי. כי כשאתה לא נוח עם עצמך לגבי משהו – כל פעם שתראה אותו, בסוף תתפתל בכיסא. אני גם לא רוצה לעורר דמיונות של אנשים בצילומים לא צנועים בקליפים. כל הזמן יש את הניסיונות האלה. אני הרי גם לא מופיע בשבתות עוד מתקופת 'שימעונה', ועד היום היו לי לא מעט הצעות להופעות בערבי שבת בסכומי כסף שהיו יכולים לסדר אותי. אבל לא, בשום אופן. גם באלבום השני אני חושב שיותר הקפדתי בטקסטים שכל כוונה תלך למקום לא בעייתי. למשל, השיר שפותח את הדיסק, 'רוקד לפעימות לבך', מדבר על היצירה עצמה. 'ביום הכי בהיר' מדבר על אמונה, ו'אהבה משוגעת' נכתב על האהבה עצמה – זה לא
שיר אהבה רגיל".

לפני חודשים ספורים יצא כאמור אלבומו השני של אפללו, "ביום הכי בהיר", שתכף מגיע למכירות זהב. מצד אחד הוא הצליח במהלכו לשמור על האותנטיות ועל הקסם הגלילי, ומצד שני שדרג את ההפקה המוזיקלית, שנשמעה מתקדמת יותר, אבל עדיין לא סתרה את האריזה הירוקה. "באלבום השני ציפיתי לגישה יותר דקדקנית איתי מצד הביקורות, אבל מהמקום הזה גם יצרנו אותו", מודה אפללו. "עשינו אותו יותר מוקפד, כי גם עברתי איזשהו תהליך. שמחתי גם שבביקורות זיהו את התהליך הזה. עברתי איזו דרך, וכיוצר אתה מאוד רוצה שיזהו את הדרך הזאת שעשית, למרות שכל השירים, חוץ מאחד, הם בני ארבע ויותר. אבל השכיל לעשות עמוס בן דוד, המפיק המוזיקלי, שלקח את ההפקה למשהו משודרג יותר. עכשיו, בכל מקרה, אני כותב את האלבום השלישי. לא יודע כבר מעכשיו איך הוא יישמע, אבל יש בו כיוונים קצת אחרים. אני מרשה לעצמי לחשוף מקומות קצת יותר עמוקים ואמיתיים בתוכי".
לא מביך להיחשף ככה? בסוף גם אמא שלך תשמע את השירים האלה בתור במספרה.
"זהו, שאני כל הזמן מתלבט בשאלה למה אני בכלל עושה את זה. נראה שהקב"ה פשוט כיוון אותי לשם, מה גם שאני מרגיש שהתחום הזה בחר יותר מאשר אני בחרתי בו. הרי גם בשנים הקשות ניסיתי לצאת מתחום המוזיקה הזה ללא הצלחה. אני זוכר שניסיתי לעזוב, ופתאום בא לי שיר כמו 'ים הרחמים', ששכנע אותי להישאר שם אחרי שהביא אותי לשיא של רגש. היו כל הזמן מקרים כאלה של דברים ששכנעו אותי לא לעזוב. זה מזכיר לי שכתבתי לא מזמן שיר חדש, 'מכורים', על יוצר, שזה בעצם אני. בשיר אני אומר 'מסכן, הוא מכור להיות נאהב'. ובאמת, לפעמים אני אומר לעצמי 'למה אתה עושה את זה? מה, אתה צריך את מחיאות הכפיים? כאילו, מה?".
עניין של אגו, לא?
"זהו, האם זה עניין של אגו באמת? כי אם כן, אני מאוד מאכזב את עצמי. אז מה העניין, למה אני כמה לעלות על הבמה? אבל בחלק השני של השיר אני אומר שבאיזשהו מקום יושבת דמעה בחדרה, וצריכה שיר שיבטא אותה. או שבאיזשהו מקום יש חופה שצריכה שיר שיעצים אותה. או שבאיזשהו מקום יש איזשהו נהג מונית שיעודד אותו או שירגיע אותו".
או שסתם יעביר לו את הזמן בפקק.
(צוחק) "כן, זה לא פחות חשוב. אז אני אומר שמתוך שלא לשמה, בא לשמה. כי גם אם אתה יוצר לפעמים ממקומות שהם לא הכי טהורים, ואולי אתה באמת מכור להיות נאהב – הקב"ה נטע בך את זה כדי שתיצור מוזיקה שתגיע להיטיב עם מישהו. וזה מרגיע אותי".
מה פחות מרגיע אותך?
"מה שפחות מרגיע אותי נמצא ברמה האישית – קצת מלחיץ אותי שאני בן 33 ועדיין לא התחתנתי (צוחק). אני לא רוצה להיות אבא מבוגר מדי".
תפתח כרטיס באיזה אתר היכרויות.
(צוחק) "לא, אני פחות שם. הקשר האחרון שלי ארך שנה והסתיים לפני חודשיים. עכשיו בדייטים אני נורא ביישן, זה לא יאומן. בליינד דייטים הם דבר נוראי בעיניי. אני גם לא טוב בשטח הזה. אני תמיד מגיע ולא מצליח להיות אני. מרגיש מחופש".
זה בגלל שאתה קובי אפללו, במירכאות?
"לא. גם לפני שהייתי כביכול קובי אפללו, הייתי קובי אפללו הביישן. לא יודע, יש משהו בבליינד דייט שמנסה לרצות. אתה יושב מול מישהי, וזה לא כמו שזה קורה באופן טבעי, שהייתה איזו דינמיקה ביניהם לפני כן. אתה יושב מול מישהי במשך שעה, וכל הזמן עוברת לך בראש המחשבה 'מעניין מה היא חושבת'. זה לא פשוט בכלל".

 

(פורסם במאי 2009, מקור ראשון)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עבאדי  On 4 ביוני 2009 at 13:21

    "לפני ההצלחה הרגשתי שאני לא באמת חי"

    טוב, לפני ההצלחה הוא גר במעלות… אפשר להבין

  • טוטו דופז  On 4 ביוני 2009 at 19:46

    עוד נרקסיסט. ומה תעשה כשההצלחה תלך?
    הכתובת כבר מתחילה להיכתב על הקיר!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: