סינגלים מהטאבון: ענבל ובועז שרעבי, נינט, אביב גדג', קובי פרץ, עלמה זהר ועידן רייכל

**** וחצי
ענבל ובעז שרעבי – "חיכיתי שתגיע" (3:59)
ענבל, זמרת חדשה, לא הייתה יכולה לצפות למתנה גדולה יותר עבור סינגל הבכורה שלה מאשר דואט עם בעז שרעבי, שכידוע לא מרבה בשיתופי פעולה. אבל במקרה או שלא שניהם חולקים את אותו אמרגן (שלמה צח), ובמקרה או שלא שמע שרעבי את הסקיצה ל"חיכיתי שתגיע" והגיש מועמדות לבצע את השיר כדואט. התוצאה מזכירה מאוד את הקלאסיקות שלו במשקל כבד, כמובן בתוספת הנוכחות האיכותית של ענבל. אם יש צדק ברדיו, השיר הזה אמור להיטחן הלוך ושוב. בכל זאת, פופ דרמטי ואיכותי בכרטיס אחד זה לא אירוע שמתרחש כל יום.

 

*** וחצי
נינט – "אם אני אלך" (3:35)
אפשר לנשום לרווחה: הסינגל החדש של נינט, "אם אני אלך", יצא לאור. כצפוי הוא נשמע עתיר גיטרות חשמליות, בסים ושירה מחשמלת. יש בו מעבר חד בין בתים שעטופים בנגינת מיתרים קלאסית לבין רוק בועט ועוקצני. שיר סביר, לא מדהים. די מזכיר את "כשאתה כאן", הסינגל הראשון מתוך "יחפה", שהיה יותר הצהרת כוונות מאשר השיר הבאמת הכי טוב באלבום.
ובכן, אחרי שש שנים של התבחבשות מתישה, נראה שנינט יוצאת סוף סוף לדרך האמיתית שלה. הייתי כותב שכנראה שבמהלך השנים הקרובות היא תיאלץ להיפרד מחלק גדול ממאסת המעריצים שלה, אבל אני בכלל לא חושב שיש מאסה כזו. לדעתי זו פיקציה תקשורתית, מן אשליה עצמית, שיחסה לנינט הצלחה הרבה יותר גדולה ממה שהייתה לה באמת. רציתי לאשש את ההנחה הזו דרך מדידת הטראפיק בפורום שלה בתפוז, נניח, אבל מסתבר שהפורום בכלל נסגר לפני חודש "עקב רמת הפעילות הנמוכה". בקיצור, הערכה – יש. אשליה תקשורתית שהיא מותג עילאי – יש. אבל מעריצים – אין בסדרי גודל רציניים. לכן, לפחות מציאותית, אין לנינט מה להפסיד.
אבל עכשיו זה כבר פחות משנה. הדרך של נינט, כפי ששרטטנו אותה כאן ב"רייטינג" לפני שנה וקצת, היא לגמרי אחרת. הגיטרות שליוו את האלבום הקודם שלה "יחפה" כבר נשמעות ליד הסאונד החדש כמו גיטרות מפלסטיק, ורוקפור נשמעים הרבה יותר מועילים מאשר אביב גפן. בכל מקרה נראה שהיא תצא נשכרת מהמהלך הזה. אולי לא כלכלית (כלומר, בטח שלא כלכלית), אבל נדמה לי שמהיום, סוף סוף נינט טייב תוכל להביט במראה ולראות אומן אמיתי. כלומר, בתנאי שהיא לא תתמסר שוב פעם לפלאפון או למופעי "שיר נולד" למיניהם.

***
קובי פרץ – "האחת של חיי" (3:43)
כמה שחיכיתי לאיזשהו שינוי או חידוש מקובי פרץ, והנה זה מגיע. אמנם סינגל הבכורה מתוך אלבומו הבא אינו מושלם (פרטים בהמשך), אבל משהו בהגשה של פרץ השתכלל. בשיר החדש הוא מביא אותה בשירה עמומה יותר, נמוכה יותר, עם טאץ' של סול. לא, מומי לוי ממש לא צריך לחשוש למעמדו, אבל פרץ בכל זאת מצליח לעשות את זה יפה, ליצור לעצמו ייחוד, ואפילו להפתיע בסוף עם שירת מקהלה כולל מחיאות כפיים קצובות, בדיוק לפי הספר. אז איפה הבעיה? אה. היא פשוטה. "האחת של חיי" הוא שיר פשוט מדי. נכון שאני לא מצפה מלהיטים בז'אנר למורכבות מיוחדת, אבל פזמון כל כך פשטני ובסיסי ("את האחת של חיי, ואני יודע, את האחת של חיי, ואני נשבע לך, את האחת של חיי") זה טיפה מוגזם. כן, גם עבור הז'אנר.

****
אביב גדג' – "עיר בלי זיכרון" (4:01)
אי שם באמצע 2004 יצא אלבומה השני של להקת אלג'יר, "מנועים קדימה", ואני, מבקר מוזיקה די טרי, הייתי בין הבודדים מהמבקרים, אם לא הבודד, שהפגין חוסר התלהבות בולט מהאלבום. אני לא יודע אם מאז אני השתניתי או שאביב גדג' (הסולן דאז) השתנה, אבל דבר אחד ברור: הסינגל החדש שלו "עיר בלי זיכרון", מתוך אלבום הסולו הראשון, הוא יצירת אומנות אמיתית. ההפקה היא אחד הדברים המורכבים והעשירים שנשמעו כאן בתקופה האחרונה, הקול של גדג' פוצע מתמיד, והעסק כולו מזכיר טיפה את כנסיית השכל, רק על ספידים ועם עומק הרבה יותר גדול. עכשיו אני מחכה בציפייה דרוכה לאלבום המלא, ובינתיים קופץ אל מתקן הדיסקים כדי לאתר את "מנועים קדימה" ולהבין מה פספסתי. או שלא.

****
עלמה זהר – "כמה טוב שבאת הביתה" (4:40)
לא יעזור כלום, השירה של עלמה זהר פשוט מהפנטת, כובשת, מיוחדת. גם שיר שחוק כמו "כמה טוב שבאת הביתה" של אריק איינשטיין הצעיר זוכה לטיפול מעניין מכיוונה, מה שמעלה את התהייה מה קורה עם האלבום הבא שלה, ולמה לעזאזל היא מסרבת כל כך להתראיין. זהר לקחה את השיר (שאת המילים שלו, אגב, כתב אביה המאמץ יענקל'ה רוטבליט), ונתנה לו את הגוון הייחודי שלה, תוך שהיא שומרת על הבסיס המקורי ולא שוברת יותר מדי את ההגה. מדובר, למי שעדיין לא יודע, בסינגל מתוך מופע המחווה לאיינשטיין. עכשיו ברור למה בחרו דווקא אותו.

*** וחצי
עידן רייכל – "רוב השעות" (4:01)
עידן רייכל מתקרב לקיסריה בצעדי ענק, ובינתיים הוא משחרר סינגל נוסף, "רוב השעות" בביצוע אילן דמתי. ובכן, אני לא בטוח שזו בחירה נכונה, למרות שדמתי הוא זמר מצוין, ולמרות שהאנרגיה היחסית של השיר נותנת קצת קונטרה לחומרים היותר רכים שקיבלנו מרייכל בתקופה האחרונה. למה לא? כי באלבום המלא, "חלומות של אחרים", יש שירים טובים הרבה יותר. "מי נהר" הממיס, למשל. או שיר הנושא "בין קירות ביתי". או "ננעל במבטו" שמבצע שי צברי המוכשר להפליא. בכל מקרה, "רוב השעות" בהחלט טעים, ואין לנו תלונות. רק חבל שמאחורי הגב של רייכל מסתתרות סוכריות טעימות בהרבה.

(הביקורות פורסמו ב"רייטינג", מאי-יוני 2009)

 

עוד בבלוג: ביקורת על אלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח, מאמר דעה על החתונות של היום, ראיון עסיסי עם אברי גלעד (שמאמין שעם ישראל נמצא בסכנה), ביקורת על האלבום החדש של רונה קינן, ראיון ארכיוני עם עמיר בניון , ביקורת אלבום על אביתר בנאי החדש ועוד