סינגלים מהטאבון: ענבל ובועז שרעבי, נינט, אביב גדג', קובי פרץ, עלמה זהר ועידן רייכל

**** וחצי
ענבל ובעז שרעבי – "חיכיתי שתגיע" (3:59)
ענבל, זמרת חדשה, לא הייתה יכולה לצפות למתנה גדולה יותר עבור סינגל הבכורה שלה מאשר דואט עם בעז שרעבי, שכידוע לא מרבה בשיתופי פעולה. אבל במקרה או שלא שניהם חולקים את אותו אמרגן (שלמה צח), ובמקרה או שלא שמע שרעבי את הסקיצה ל"חיכיתי שתגיע" והגיש מועמדות לבצע את השיר כדואט. התוצאה מזכירה מאוד את הקלאסיקות שלו במשקל כבד, כמובן בתוספת הנוכחות האיכותית של ענבל. אם יש צדק ברדיו, השיר הזה אמור להיטחן הלוך ושוב. בכל זאת, פופ דרמטי ואיכותי בכרטיס אחד זה לא אירוע שמתרחש כל יום.

 

*** וחצי
נינט – "אם אני אלך" (3:35)
אפשר לנשום לרווחה: הסינגל החדש של נינט, "אם אני אלך", יצא לאור. כצפוי הוא נשמע עתיר גיטרות חשמליות, בסים ושירה מחשמלת. יש בו מעבר חד בין בתים שעטופים בנגינת מיתרים קלאסית לבין רוק בועט ועוקצני. שיר סביר, לא מדהים. די מזכיר את "כשאתה כאן", הסינגל הראשון מתוך "יחפה", שהיה יותר הצהרת כוונות מאשר השיר הבאמת הכי טוב באלבום.
ובכן, אחרי שש שנים של התבחבשות מתישה, נראה שנינט יוצאת סוף סוף לדרך האמיתית שלה. הייתי כותב שכנראה שבמהלך השנים הקרובות היא תיאלץ להיפרד מחלק גדול ממאסת המעריצים שלה, אבל אני בכלל לא חושב שיש מאסה כזו. לדעתי זו פיקציה תקשורתית, מן אשליה עצמית, שיחסה לנינט הצלחה הרבה יותר גדולה ממה שהייתה לה באמת. רציתי לאשש את ההנחה הזו דרך מדידת הטראפיק בפורום שלה בתפוז, נניח, אבל מסתבר שהפורום בכלל נסגר לפני חודש "עקב רמת הפעילות הנמוכה". בקיצור, הערכה – יש. אשליה תקשורתית שהיא מותג עילאי – יש. אבל מעריצים – אין בסדרי גודל רציניים. לכן, לפחות מציאותית, אין לנינט מה להפסיד.
אבל עכשיו זה כבר פחות משנה. הדרך של נינט, כפי ששרטטנו אותה כאן ב"רייטינג" לפני שנה וקצת, היא לגמרי אחרת. הגיטרות שליוו את האלבום הקודם שלה "יחפה" כבר נשמעות ליד הסאונד החדש כמו גיטרות מפלסטיק, ורוקפור נשמעים הרבה יותר מועילים מאשר אביב גפן. בכל מקרה נראה שהיא תצא נשכרת מהמהלך הזה. אולי לא כלכלית (כלומר, בטח שלא כלכלית), אבל נדמה לי שמהיום, סוף סוף נינט טייב תוכל להביט במראה ולראות אומן אמיתי. כלומר, בתנאי שהיא לא תתמסר שוב פעם לפלאפון או למופעי "שיר נולד" למיניהם.

***
קובי פרץ – "האחת של חיי" (3:43)
כמה שחיכיתי לאיזשהו שינוי או חידוש מקובי פרץ, והנה זה מגיע. אמנם סינגל הבכורה מתוך אלבומו הבא אינו מושלם (פרטים בהמשך), אבל משהו בהגשה של פרץ השתכלל. בשיר החדש הוא מביא אותה בשירה עמומה יותר, נמוכה יותר, עם טאץ' של סול. לא, מומי לוי ממש לא צריך לחשוש למעמדו, אבל פרץ בכל זאת מצליח לעשות את זה יפה, ליצור לעצמו ייחוד, ואפילו להפתיע בסוף עם שירת מקהלה כולל מחיאות כפיים קצובות, בדיוק לפי הספר. אז איפה הבעיה? אה. היא פשוטה. "האחת של חיי" הוא שיר פשוט מדי. נכון שאני לא מצפה מלהיטים בז'אנר למורכבות מיוחדת, אבל פזמון כל כך פשטני ובסיסי ("את האחת של חיי, ואני יודע, את האחת של חיי, ואני נשבע לך, את האחת של חיי") זה טיפה מוגזם. כן, גם עבור הז'אנר.

****
אביב גדג' – "עיר בלי זיכרון" (4:01)
אי שם באמצע 2004 יצא אלבומה השני של להקת אלג'יר, "מנועים קדימה", ואני, מבקר מוזיקה די טרי, הייתי בין הבודדים מהמבקרים, אם לא הבודד, שהפגין חוסר התלהבות בולט מהאלבום. אני לא יודע אם מאז אני השתניתי או שאביב גדג' (הסולן דאז) השתנה, אבל דבר אחד ברור: הסינגל החדש שלו "עיר בלי זיכרון", מתוך אלבום הסולו הראשון, הוא יצירת אומנות אמיתית. ההפקה היא אחד הדברים המורכבים והעשירים שנשמעו כאן בתקופה האחרונה, הקול של גדג' פוצע מתמיד, והעסק כולו מזכיר טיפה את כנסיית השכל, רק על ספידים ועם עומק הרבה יותר גדול. עכשיו אני מחכה בציפייה דרוכה לאלבום המלא, ובינתיים קופץ אל מתקן הדיסקים כדי לאתר את "מנועים קדימה" ולהבין מה פספסתי. או שלא.

****
עלמה זהר – "כמה טוב שבאת הביתה" (4:40)
לא יעזור כלום, השירה של עלמה זהר פשוט מהפנטת, כובשת, מיוחדת. גם שיר שחוק כמו "כמה טוב שבאת הביתה" של אריק איינשטיין הצעיר זוכה לטיפול מעניין מכיוונה, מה שמעלה את התהייה מה קורה עם האלבום הבא שלה, ולמה לעזאזל היא מסרבת כל כך להתראיין. זהר לקחה את השיר (שאת המילים שלו, אגב, כתב אביה המאמץ יענקל'ה רוטבליט), ונתנה לו את הגוון הייחודי שלה, תוך שהיא שומרת על הבסיס המקורי ולא שוברת יותר מדי את ההגה. מדובר, למי שעדיין לא יודע, בסינגל מתוך מופע המחווה לאיינשטיין. עכשיו ברור למה בחרו דווקא אותו.

*** וחצי
עידן רייכל – "רוב השעות" (4:01)
עידן רייכל מתקרב לקיסריה בצעדי ענק, ובינתיים הוא משחרר סינגל נוסף, "רוב השעות" בביצוע אילן דמתי. ובכן, אני לא בטוח שזו בחירה נכונה, למרות שדמתי הוא זמר מצוין, ולמרות שהאנרגיה היחסית של השיר נותנת קצת קונטרה לחומרים היותר רכים שקיבלנו מרייכל בתקופה האחרונה. למה לא? כי באלבום המלא, "חלומות של אחרים", יש שירים טובים הרבה יותר. "מי נהר" הממיס, למשל. או שיר הנושא "בין קירות ביתי". או "ננעל במבטו" שמבצע שי צברי המוכשר להפליא. בכל מקרה, "רוב השעות" בהחלט טעים, ואין לנו תלונות. רק חבל שמאחורי הגב של רייכל מסתתרות סוכריות טעימות בהרבה.

(הביקורות פורסמו ב"רייטינג", מאי-יוני 2009)

 

עוד בבלוג: ביקורת על אלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח, מאמר דעה על החתונות של היום, ראיון עסיסי עם אברי גלעד (שמאמין שעם ישראל נמצא בסכנה), ביקורת על האלבום החדש של רונה קינן, ראיון ארכיוני עם עמיר בניון , ביקורת אלבום על אביתר בנאי החדש ועוד

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שמיים  On 22 ביוני 2009 at 21:12

    קדימה טומן בתוכו.
    לפעמים זה לא האמן או האדם,אלא נקודת הזמן בה הם נפגשים.לעיתים מוקדם מדי, לעיתים מאוחר.
    :)

  • אפרת  On 22 ביוני 2009 at 22:52

    אתה לא כותב על אמנים יותר רציניים מנינט טייב וקובי פרץ?
    כאיש שמתעסק עם מילים אתה אמור להעריך אותן, מה שאני לא מוצאת ברוב הטקסטים של אלו.

    [ללא כוונה להעליב. פשוט תהיה שהייתי חייבת לבטא]

  • דודו  On 22 ביוני 2009 at 23:04

    אפרת, אני כותב גם על אומנים יותר "רציניים" להגדרתך, וגם על פחות. בפוסט הזה ממש מופיעים כמה מהם.
    ולא, אני לא פוסל שום מוזיקה. נכון שיש מוזיקה שהיא גורמה ויש מוזיקה שהיא פלאפל, אבל בסופו של יום, שני הסוגים צריכים לקבל ביטוי כזה או אחר במדיה

  • אפרת  On 22 ביוני 2009 at 23:49

    אם זהו טעמך המוזיקלי, לא אשפוט אותך על כך
    סתם "רייטניג" לא נתפש בעיני כמקור התרבות העילאי ביותר, ואפשר להניח זאת מעצם שמו
    בדר"כ לא מושקעת מחשבה שראויה לדיון מאחורי הלחנים או הטקסטים של האמנים מהסוג הזה
    וכבת אדם-
    אני נוהגת לחשוב.

    ערב טוב
    [ושוב, לא מכוון אליך ישירות, אני בטוחה שאתה איש מקסים. זה רק לגבי הלגיטימציה שנותנים לתעשיית המוזיקה הקפיטליסטית שצומחת לנו פה בארץ].

  • דודו  On 23 ביוני 2009 at 0:14

    אפרת, אני לא שומע בזמני החופשי את קובי פרץ, אם לזה התכוונת. ממש לא. אבל אם אסקר רק את מה שבדיוק-בדיוק לטעמי – פשוט אחזור על עצמי, ואשעמם את הקוראים. מדור המוזיקה שלנו אמור להיות רבגוני, לפנות לכל הקהלים, וכן, לכלול ביקורות על קובי פרץ לצד אביב גדג'. זה דווקא הקסם, לטעמי. אנחנו לא טהרנים, ובהחלט נתייחס לפופ מבלי להתבייש.

    זה כמו מבקר טלוויזיה – הוא לא יוכל לכתוב כל יום רק על סרטי דוקו איכותיים או על ספיישלים בערוץ ההיסטוריה, אלא גם יידרש להתייחס לתוכניות פריים טיים. תמהיל נכון – זה כל הסיפור.

  • אופיר  On 23 ביוני 2009 at 8:46

    חבל שאי אפשר להאזין לסינגלים האלו. אין לך אפשרות לשלב נגן בפוסט?

    מנועים קדימה הוא אלבום מצוין. ואני מסכים עם מה שהמגיב הראשון אמר לגבי נקודת הזמן שזה תופס אותך.

    אותי זה תפס בתקופה לא משהו והתחברתי לכל פיפס שבאלבום. היום אני לא מאמין שיהיה לזה אותה השפעה ואותה התלהבות.

  • אפרת  On 24 ביוני 2009 at 15:23

    אך מבקר מוזיקה יגיד יפה ובקול רם את דעתו על תכניות הזבל ויתר הדברים הלא איכותיים,
    הוא לא ישקר לקוראיו ויקרא לרוץ לצפות ב"כוכב נולד" לדוג'
    וכן, זה אמור לעניין אותך אם הקוראים שלך מרותקים או לא. למה שתמשיך להלעיט אותם ב"קובי פרץ" כשאתה אוהב משהו אחר?
    לדעתי זה זלזול בצופה,
    אותו צופה שדורש את הקובי פרץ שלו
    וגם שקר.
    איך אתה נותן לכל זה יד?
    בשביל פרנסה?
    [אתה יכול להיות כן. זאת סוגיה מאוד מעניינת.]

  • אפרת  On 24 ביוני 2009 at 15:25

    תיקון-
    *מבקר טלויזיה
    *זה לא אמור לעניין אותך.

    תשלים את הטעויות מהגיונך

  • דודו  On 24 ביוני 2009 at 16:17

    אני אומר את דעתי יפה ובקול רם, אבל צריכים לשפוט כל ז'אנר לפי הסטנדרטים שלו. אי אפשר לקבור את כל הז'אנר המזרחי בשנייה. האמת היא שזה גם נורא משעמם. תתארי לך מבקר חובב מזרחית כבדה שנותנים לו לכתוב על רוק, והוא פוסל אוטומטית 100% מהדיסקים מהתחום. כבר לא יעניין לקרוא אותו, נכון? כי הוא משוחד. ואני, במסגרת התפקיד הקטן שלי, משתדל לא להיות משוחד.

    אני לא פוסל סגנונות באופן אוטומטי, ולא מזלזל בשום ז'אנר ולא בטעם הקהל. כל מקרה לגופו. ואם השיר של קובי פרץ הוא אחד הלהיטים הגדולים כרגע – ניתן עליו ביקורת ולא נחרים אותו בגלל שהמוזיקה שלו לא מספיק גאונית לטעמנו. ביקורת חיובית או שלילית – זה כבר תלוי במקרה הספציפי.

    בשורה התחתונה, לפעמים מתאים לאכול גורמה, ולפעמים דווקא פלאפל. זה לא סותר. אלא אם כן את רוצה ללמד את כל העולם טעם טוב ו"נכון" מהו, ואז מחרימה את כל מה שלא עולה בקנה אחד עם טעמך הפרטי, שזו כבר בעיה בפני עצמה.

  • אפרת  On 24 ביוני 2009 at 16:55

    אבל יוצא שאתה כן משוחד,
    למה שמצפים ממך.
    אני לא פוסלת אף סגנון, כל עוד הוא מכיל תוכן אמיתי.
    אפשר למצוא בכל ז'אנר אנשים רציניים שלא כותבים משפטים כמו
    "כמה את יפה
    יש בך נשמה
    גם כשאת בוכה"
    ציין, נמק ופרט את הקשר בין מילה למילה, משמעות הרווחים [נראה לי שהם מהות האינטיליגנציה בשירים כאלו], והאם הכותב היה שיכור.
    אני לא פוסלת אף סגנון מוזיקלי. להיפך- אני בעד להיפתח לכל הסגנונות.
    אולי דווקא החובב מזרחית כבדה נועל את עצמו בפני הרוק.

    אני שאלתי אותך שאלה פשוטה שרק ע"פ תשובתה יכולתי להמשיך את השיח הזה, והיאף האם אתה אוהב את המוזיקה שעליה אתה כותב. אם היית עונה שכן, לא הייתי ממשיכה. ולכן אין זו התנשאות.

    בכנות- נראה לך הגיוני לחזור על משפט אחד טקסטואלי ומוזיקלי [לא מפותח במיוחד, ואת זה יאמרו סופרים ומוזיקאים, לא קטנה שכמותי] באופן גורף בכל השירים של ז'אנר מסוים?

    למה איכפת לך מה אחרים יחשבו על הכתבות שלך? יש מספיק אנשי תקשורת [לסוגיהם] שמוכרים את עצמם לדרישות המקצוע, הקהל והתקציב. למה שלא תהיה שונה ותציע משהו חדש?
    [ושוב אחזור על השאלה שטרם נענתה- אם אתה עושה את זה אך ורק לצרכי פרנסה, ואני מבינה ל-ח-ל-ו-ט-י-ן את הקונפליקט הזה, ויש בו המון במה לדוש. אבל לשם כך תה צריך לעות לי].

  • דודו  On 24 ביוני 2009 at 17:19

    יש תשובה מאוד פשוטה לשאלתך: אני כותב גם על דברים שאני יותר אוהב וגם על דברים שפחות. הרעיון הוא ליצור תמהיל בין טעמי האישי והדברים שאני רוצה להמליץ עליהם לבין דברים שהקהל עצמו דורש. אם הייתי הולך על אחד הקצוות – התמסרות לטעם הקהל או לחלופין דחיפה אינסופית של טעמי הפרטי – זה היה פשוט משעמם.

    נראה לי שאת קצת לא מבינה את דרישות המקצוע. אם הייתי רוצה לכתוב רק על דברים שאני אוהב באופן אישי, הייתי פותח בלוג ולתוכו הייתי מנקז את כל זה. אבל בעיתון יש לך מחויבויות שונות. ולא, זה לא אומר שאני מוכר את עצמי בשביל הפרנסה, כי בניגוד אליך אני לא נרתע מז'אנרים מוזיקליים מסוימים, אלא חושב שיש מקום לכל דבר. אמנם אני לא שומע את קובי פרץ בנגן המפ3 שלי, אבל בואי נגיד שאם ישמיעו אותו ברדיו – לא אעביר תחנה.

    אפרופו אילוצי פרנסה, בשנים האחרונות דחיתי כמה וכמה הצעות שונות, משתלמות מאוד כלכלית ומעמדית, בגלל שהן לא התאימו לי מטעמים שונים (כולל התעסקות מוגברת בג'אנק המזרחי. כן, יש גבול). אבל בעבודה שלי ב"רייטינג" אני לא רואה פסול בהתייחסות גם למוזיקה פחות איכותית, לצד התייחסות לחומרים שהם הרבה יותר לטעמי.

  • אפרת  On 24 ביוני 2009 at 17:46

    סליחה? אני הבהרתי בבירור שאני ב-ע-ד להיפתח לכמה שיותר ז'אנרים. כדאי לך לקרוא כל תגובה בעיון.
    אני אנסח את עצמי בצורה חדשה: אני מתנגדת לאמנות שנעשית בצורה רדודה, מדכאת את המחשבה של הצורכים אותה, ובדר"כ מהווה מקור נוח לכסף.
    מי שלא עומד בקריטריונים האלה-
    פוגע באמנות והסיבות הטהורות לשמן היא נוצרת.

    ובכן- פתחת בלוג. למה אתה מעלה כאן כתבות מרייטניג שאתה לא עומד מאחוריהן בכל 100 האחוזים?

    ישר כח. באמת ובתמים.
    העניין הוא לא מזרחי או לא. [אם הצלחת להבין מבין השורות שאני כותבת],
    אלא המהות.
    כמה היצירה מכילה משהו עמוק ולא נבוב,
    וכאיש דתי [בדיוק כמוני]- זה מה שאמור לעמוד לנגד עיניך.

  • אפרת  On 24 ביוני 2009 at 17:54

    ד"א- כדתיה שרואה את עצמה בע"ה בעתיד עוסקת באמנות, אני ממליצה לך לעשות כמוני ולפני שניגשים למלאכת הקודש הזאת
    צריך לברר טוב טוב מהם הגבולות שלנו,
    האם אפשר ליצור אמנות דתית
    [אמנות מעיקרה נוצרת מחופש נפשי חסר גבולות, וההלכה מגבילה. כדאי לך מאוד לקרוא את הספר המצוין "הסרט הדברות"]
    האם אפשר לעסוק בתחום הזה ככל מקצוע?
    [דתיים בתקשורת כמקצוע מפרנס שאין לערב בו עקרונות פרטיים או תקשורת דתית- לעשות תקשורת מתוך אישיותינו וחיינו הדתיים השלמים, שדבר לא נגרע ונבדל מהם].
    זה לא פשוט בכלל.

  • אריק פ.  On 24 ביוני 2009 at 19:02

    שאתה כותב על סינגל של קובי פרץ לצד אביב גדג', כשהפערים בין השניים ברורים. לגבי "מנועים קדימה", אין לי מושג איך מישהו יכול להקשיב ליצירה הזו ולא ליפול מהכיסא משמיעה ראשונה. לדעתי הכנה, מדובר באלבום הרוק הגדול ביותר שיצא פה. באשר לגדג' , על סמך הופעות, הולך לצאת פה אלבום שלא נופל ברמתו מ"מנועים". פשוט שירים מדהימים!

  • דודו  On 24 ביוני 2009 at 21:03

    ללא נושא

    אפרת, זה מאוד יפה שאת מתנגדת לאומנות שנעשית בצורה רדודה, מדכאת את המחשבה של הצורכים אותה וכן הלאה, אבל כמו שהסברתי, אני לא חושב כמוך, ואני עומד מאחורי הביקורת על קובי פרץ ב-100% (לכן גם העליתי אותה לבלוג). בהחלט יש מקום למוזיקה מסחרית, בדיוק כמו שיש – בפעם השלישית – מקום לאכול ביום ראשון פלאפל, וביום שני סושי. או כמו ללכת פעם אחת עם טי שירט פשוט ויום למחרת עם בגדי מעצבים. או כמו לקרוא ספר "איכותי" ומיד לאחריו עוד משהו של רם אורן. בעיניי זה לא סותר.

    כאדם מאמין דווקא עומק היצירה אמור לעמוד לנגד עיניי? איך לומר בעדינות, לא נראה לי שלאלוקים משנה אם אני שומע את "ריקודי עמבה" או את "הכניסיני תחת כנפך". כלומר, זה דיון אומנותי, ובטח שלא אמוני. ברמה האמונית יש הגדרות לגמרי אחרות לגבי מה עדיף לשמוע ומה לא.

    ולגבי הגבולות במקצוע – עם כל הכבוד, כבר חקרתי לעומק את הגבולות. אני לא הכי מעוניין לפרט כאן (אם תרצי, נוכל להמשיך את זה במייל) אבל כאמור, ויתרתי על מספיק עבודות, קידומים והצעות בדיוק מאותה סיבה. חלק מאותם ויתורים היו קשים מאוד, אבל עשיתי אותם בלב שלם. "זה לא פשוט בכלל", את אומרת? תספרי לי על זה
    :-)

  • אפרת  On 24 ביוני 2009 at 22:23

    [הבנתי את משל הפלאפל, אין צורך לחזור עליו שוב(: ]
    ואני חושבת שרוב ההשוואות [חוץ מהספרים] שעשית לא מדויקות. לגוף לא איכפת אם אתה מאכיל אותו בפלאפל או סושי, מלביש אותו בפראדה או בזאר יוסי,
    אבל כאן העסק הוא עם הרוח. עם הנפש, עם הצד האינטלקטואלי שבנו, ולכן זה קריטי.
    למה לצרוך ג'אנק?
    [אולי משל הפלאפל כן שמיש כאן]
    למה לא ללכת תמיד על דברים טובים?
    במקום לפתח את כל התחומים האלו, אנחנו תקועים במקום.

    אוהו. לא לזה התכוונתי אבל אם כבר הזכרת: אני חושבת שלאלוקים מאוד איכפת שלא תכניס ג'אנק לנפש שלך. [אבל פה גם אני חוטאת, כי הרבה דברים הם ג'אנק לנפש]
    אבל דיברתי על עיקרון אחר-
    לא הלכתית. אלא אם נסתכל על היסוד של היהדות, הדרך שבה היא פועלת- היא רואה כל דבר לעומקו, לא ע"פ החיצוניות שבו, ולכן אני מתנגדת נחרצות לאמנות מגויסת. מבחינתי גם בוב דילן הוא אומן דתי. לא דתי ע"פ הקריטריונים שהרוב מגדירים "דתי" אלא ע"פ המהות.
    ולצורך העניין- אם אתה רואה כל מיני משמעויות נסתרות ועמוקות ב"ריקודי עמבה"- לך על זה. רק נדמה לי שלא לזה התכוון המשורר..

    אני מאמינה שאתה עומד בפני התמודדויות לא פשוטות, ובאמת באמת אשריך על שאתה שם [אני בטוחה שהדת היא אמת המידה הראשונה שלך לכתיבתך הביקורתית].
    וואו. יש עוד המון המון מה לדבר על זה. אני מרגישה שאני מנסה להכניס כוס של מים בדלי, הן מבחינת מוגבלות השפה והן מבחינת ריבוי הרעיונות.

    הערה אחרונה- מצטערת אם אני נשמעת בכל מה שאני כותבת כמו ת"אביבית מתנשאת ואנינת טעם. ממש לא. זה לא הסטייל, זה העומק

  • אפרת  On 24 ביוני 2009 at 22:24

    וואו איזה אורך! סורי על הטרחה(:

  • אפרת  On 24 ביוני 2009 at 22:27

    חחח.. דלי בכוס של מים ולא להיפך. זה מה שקורה כשכותבים מהר

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 10 ביולי 2009 at 0:37

    אז פשוט תפרוש,לך,לך לישון

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: