שליפה מהארכיון: ראיון עם צביקה הדר, 2003

ראיון שפורסם עם צביקה הדר דקה לפני העונה הראשונה של "כוכב נולד". אוי, כמה שזה נשמע תמים אז…

אי שם בשלהי ימיו כסטודנט, כשהוא התפרנס והתפרסם בעיקר בשם הבמה הלא מאוד משוכלל "צביקה עושה שמח", לפת הדיכאון את גרונו של צביקה הדר. זה קרה ביום בהיר או סגריר, הוא כבר לא זוכר, העתיד לא נראה הכי מעודד, העבודה כרבע-ליצן לא ממש סיפקה את רעבונו של הצעיר שגדל בבאר-שבע, והוא ישב מול חברתו דאז, כוכבית. "אז מה, כוכבית, כל החיים אני אהיה ליצן?", שאל אותה בדכדוך, "גם בגיל 40, כשיהיו לי ילדים, אהיה ליצן? מה, זה יהיה המקצוע שלי? זה הכל?".
היום, אחרי שהוא הגשים את החלום הציוני, לפחות שלו, מתרווח הדר בכיסא הקש של בית הקפה בו נפגשנו, מטיל את רגליו על אחד אחר, ונזכר בהתחלה בכיף מהול בטונות של סיפוק. "פתאום יש לך את הרגעים האלה", הוא אומר, "שאתה שם בצד את האטרף, את חדר העריכה, את קשת, את ההחלטות, וחושב עם עצמך בבית, כשמסביב האישה והילדים. אז וואלה, אני עובד בזה. זהו. כאילו, אני שם כבר. זו הגשמת החלום שלי. אני יודע שאני קם בבוקר ויודע שזו העבודה שלי – אתה לא יודע איזה הישג זה בשבילי. מבחינתי, זה זה".

 

בשנים האחרונות, וזה לא סוד, המניות של צביקה הדר, 37, מזנקות אפילו יותר מהדולר והמדד גם יחד. אחרי הפריצה של הקומדי סטור, המעיכה של "שישי שואו" וההתקאמבקות המוערכת ב"עפולה אקספרס", הוא הסתער שנית על השוק הטלוויזיוני, וכבש אותו כמעט ללא קרב. בליסט: "שמש", "עשינו עסק", "כוכבים בריבוע", "הג'וקר", "לא נפסיק לשיר", תכנית הבת הנוכחית "לא נפסיק לשיר – כוכב נולד", ומעבר לפינה סיטקום חדש שעדיין לא עבר את שלב הפיילוט. "אשת ראש העיר" הוא שמו הזמני.
בגלגול הנוכחי שלו, ויש לו בשנים האחרונות הרבה כאלה, מופקד הדר על גילוי "הכוכב הבא" – פורמט טרנדי במיוחד בארצות הניכר. אלפי מתמודדים נכנסו אל לוע האודישנים, רובם נלעסו קלות ונפלטו, חלקם הקטן יזכה לשעות מסך נחשקות, ובסוף, בתום העונה, יקבל הזוכה היחיד סינגל בהפקתו של רמי קליינשטיין ובהפצת הליקון, ויצ'ופר אף במכונית ("כדי שיוכל לשמוע את הדיסק באוטו", הצעת הדר). התכנית, ישראלית משהו, מלאה טוויסטים דרמתיים, רבע עלילתיים, המשכיים, בעיקר מסקרנים.
"רק בצבא נפל לי האסימון", מספר הדר על התקופה שבה הבין כי לעולם לא יממש את חלום הילדות שלו, לשמש כנהג משאית, "למשל, לאודישן ללהקה צבאית בכלל לא הלכתי, כי אמרתי לעצמי שלא אצליח. אני הרי לא מכיר אף אחד בתל אביב, באתי מבאר שבע, אין לי פרוטקציות, כך שחבל על הזמן".
אז איך בכל זאת אנחנו נפגשים כאן לכתבת יום העצמאות?
"המון מזל, חושים טובים וטיימינג נכון. בעיקר טיימינג. אני זוכר שבאזור הבר-מצווה הכרתי באיזה בית מלון את איציק עצמון, אח של ענת, והיינו חברים נורא טובים. ענת עצמון היתה כוכבת גדולה, ואני זוכר מסיבה שלו בגיל 14. זה נראה לי וואו, תל אביב, וואו. אין, אני בחיים לא אגיע לשם. הייתי ילד מהדרום, זה נראה לי הוליווד, מאוד רחוק. רציתי ללכת לכיוון, אבל ההורים בבית, תשמע, מאוד דאגו. אמרו לי: 'מה,אתה בחור עם ראש, מה תלך ללמוד משחק? אתה לא מכיר אף אחד, לא יודע כלום. זה מקצוע שרעבים בו'. היה חשש מאוד גדול. היה חשוב מאוד להורים שלי שיהיה לי תואר אקדמאי. הם באו מרומניה, וזרקו אותם חצי שנה לפני סוף הלימודים, כי הם עלו לארץ. לאבי ז"ל היתה דיפלומה שהוא למד 4 שנים, אבל היה צריך להשלים עוד קצת, ולעשות את זה בארץ זה היה סיוט. אותו דבר אמא שלי. גם מבחינת השבר שהם לא מימשו את החלום שלהם, היה להם מאוד חשוב לחנך למצוינות, שאביא להם תואר".
והיום, יש לך תואר?
"אדקמי, רסמי? לא".
אז מה, מלטביה?
"לא, למדתי לתואר, אבל חסרה לי עבודה סמינריונית להשלים תואר רסמי, לקבל את התעודה. בחייך, למי יש כוח וזמן?".
ולילדים, יש לך זמן?
"תלוי באיזו תקופה. רוב האנשים שאני מכיר, כלומר חברי, שהם עורכי דין, אנשי קבע וכו', רואים את הילדים פחות ממני. כל ערב אני בא הביתה לשעתיים, ושיתהפך העולם. כל יום ב-7 בבוקר אני לוקח את הילדים לבית הספר, גם אם חזרתי ב-4 לפנות בוקר. אני מוצא את הזמן, מפצה אותם בצורה זו או אחרת, ומשתדל מאוד גם לא להופיע בימי שישי, לא להצחיק אף אחד".
ומה מצחיק אותך?
"אני נקרע מצחוק מסרטים מצויירים. ביפ-ביפ וכאלה. טום וג'רי – שוס. טוויטי – מתמוטט. זה הבסיס. אני אוהב סרטי בורקס וסיטקומים. תשמע, אני צרכן כבד של טלוויזיה, גם כי אני עובד בזה וגם כי אני באמת אוהב את זה".

"אפרופו עבודה, לי ולארז טל יש הרבה שיחות על החיים. לשנינו ברור שהמקצוע הזה הוא זמני. זאת אומרת, השאיפה היא שזה ימשך כמה שיותר זמן. להגיד לך שאחרי 'שישי שואו' חשבתי שאטפס לאיפה שאני היום? לא האמנתי. ידעתי שאחזור, אבל לא ידעתי באיזו רמה. ואז זה התחיל וצמח, כשההתחלה היתה ב'עפולה אקספרס'".
ובאמת, אין לך תשוקה לעשות סיבוב נוסף בקולנוע, עם עוד תפקיד דרמטי, משמעותי, מוערך?
"אני עובד עכשיו על פיצ'ר שקורם עור וגידים ממש בימים אלה, של בחור צעיר ומוכשר בשם יניב אמודאי. קולנוע הוא סוג של פריבילגיה, כי שכרו לא בצידו, וזה אבסורד, כי בהוליווד הטופ זה להתקדם מהטלוויזיה אל הקולנוע. היתה לי שאיפה לעשות סרט בורקס אמיתי. היה מימון פרטי לגמרי".
ואיפה זה נמצא כרגע?
"בצד. אולי זה יהיה בעוד כמה שנים, אבל לא בתקופה הקרובה. היתה לי תחושה באוסקר, כי הרי לקחתי את חוסר הזכיה באופן קשה, שיש חלוקה של שחקן איכותי שעושה קולנוע, ויש שחקן שעושה טלוויזיה. זו טעות. הכח של הקולנוע זה להביא סטארים מהטלוויזיה. לכן לא עשיתי סרטים, כי לא יכולתי להרשות לעצמי לקחת פסק זמן מהחיים שלי, מהפרנסה, מהמחויבויות לטלוויזיה, מההופעות. זה כן חסר, ואני אעשה את זה מידי תקופה. הכל עניין של לוחות זמנים ואיך מתמרנים מול כל השבץ-נא".
"כוכב נולד" נראית כמו מיני-איחוד של הקומדי סטור – אתה, אסף אשתר ואיתי שגב, כשיואב צפיר מביים. אתה רואה איזשהו ריוניין באופק?
"אנחנו תמיד מאוחדים, תמיד בקשר. היו הרבה הצעות שנגעו לתכנית אירוח זו או אחרת, אבל זה לא נכון. אם אנחנו צריכים להתאחד, צריכים לעשות את זה בטיימינג מתאים. תכנית יום העצמאות חגיגית, אפרופו הראיון הזה, דווקא כן יכולה לבוא בחשבון".
ולוותר על 'שמש' זה די לנטוש עוגן, לא?
"תרתי משמע, הא?".
משהו כזה.
"במידה מסוימת כן, אבל זהו, מרגישים שדי. בעונה השלישית-רביעית הרגשתי שקצת חוזרים על עצמנו, העונה השישית היתה מעולה, הכי טובה שעשינו לטעמי. כמובן שיש פרקים שאתה גאה בהם ויש כאלה שאתה אומר 'וואלה, עשינו וי'. צריכים לגמור עם טעם של עוד, לא בדרלה. וזה הימור. לך תדע, אולי אפשר להמשיך עוד שתיים-שלוש עונות וזה ילך מעולה".
זה סופי? מזכיר את כוכבי "זהו זה", שבכל עונה קיטרו ואמרו שזו תהיה כנראה האחרונה.
"תראה, יכולים להיות אלף ואחד גורמים שבסוף זה יהיה כן, אבל כרגע, כמו שזה נראה לי, לא תהיה עוד עונה. יותר מזה, וזה משהו שמעטים יודעים: מרוב שלא רציתי להתחרט, החרבנו את התפאורה. (צוחק) כאילו, זה חלק מהחלטה קשה שקיבלתי. אין תפאורה".
מה זה "החרבנו", התחרעתם עליה וכיליתם עליה את זעמכם או מה?
(צוחק) "לא, לא אנחנו השחקנים. התפאורה נוצלה לסדרות אחרות. צבענו אותה, זה כבר לא שם, זה פורק, לא שם יותר. תראה, ב'שמש' היו על הסט ימים של חגיגה, והיו ימים של סיוט. סיוט פר אקסלנס! אתה בא בבוקר, כל אחד עם הצרות שלו, כל אחד עם החבילה שלו, כל אחד עם הטקסטים שלו, כל אחד עם האגו שלו, ואתה צריך לחיות שם חצי שנה אינטנסיבית. זו משפחה, זה לא פשוט. גדי, טנצר, שאל אותי: 'מה יהיה אם יבואו ויציעו לך מיליון דולר?'. אמרתי לו: 'ברגע שיציעו מיליון, יש על מה לדבר. אני לא סיינפלד, אין לי את העקרונות שלו'. אני אדם פשוט, אבל לא נראה לי. פשוט לא נראה לי".
שיציעו לך מיליון דולר.
"בדיוק, בדיוק. (צוחק) זה לא בגללי, זה בכלל בגללם".
וערוץ 10, כמה הציע, לא מספיק?
"יש לי חוזה לשנתיים עם קשת, ואני מאוד מרוצה ממנו. מערוץ 10 פנו, אבל לא יצא כלום".
בניגוד לארז.
"הוא עשה את ההחלטות שלו, והראשון שיחזור לקשת, לדעתי ללא שום בעיה, הוא ארז".
יעצת לו לפני ההחלטה על המעבר?
"דיברנו ביננו, היו לנו שיחות. זה עניין של מטרות בחיים, וכמובן הצעה כלכלית. יש הצעות כלכליות בחיים, שהן חלון הזדמנויות שנוצר, ולא כל יום יבואו ויציעו לך סכומים כאלה. אני לא יודע מה יש שם בדיוק בעיסקה, לא הייתי שם. קטונתי מלייעץ לארז, גם אומנותית וגם כלכלית. אני בטוח שהיתה שם הצעה מאוד מאוד טובה. ההצעה שלי היתה לבדוק טוב טוב את ההצעה הכלכלית ולראות אם יש בה בסיס איתן לדו קיום. זה נורא מורכב. כשהלוויין הציע לנו לעבור באותה תקופה עם 'שמש', זו היתה אותה החלטה בדיוק. האמת היא שהתייעצתי עם ארז יותר מאשר הוא איתי".
ואם היו נותנים לך את ההצעה שלו, היית מתחפף?
"למה נראה לך שלא הציעו לי? זה עניין כלכלי, ויש לי ראש מאוד כלכלי. המצב שלי ושל ארז שונה לגמרי, הוא מבוגר יותר ממני בשוק הטלוויזיוני. זה ראש אחר. אנחנו לא נוהגים לערבב אחד את השני בהצעות עיסקיות. זה שיחות של, אתה יודע, בגדול. אתה מדבר על מה קורה, לאן השוק הולך, לאן הרוח נושבת. מה שהיה בשיחות ביננו זה ששנינו זיהינו חלון הזדמנויות מאוד מעניין".
וארז היה היחיד שהיה לו האומץ לפתוח אותו.
"בסופו של דבר, ארז החליט לפתוח אותו, ואני החלטתי לא לסגור אלא להישאר בבית. יכול להיות שמעבר לחלון היה עולם אחר, אין ויכוח, אבל זה עניין של אופי. אני חייב להגיד שכשהיו הצעות, הן לא הגיעו בצורה רשמית אלא בעקיפין ומאוד בזהירות. כל ההחלטות שלי נובעות מאינסטיקנט. הדבר היחיד שעשיתי ולא נבע מאינסטינקט היה 'שישי שואו', שממש אנסו אותי לעשות אותה. זה חישל אותי".
אתה יודע, כל ראיון שקראתי איתך כלל בנוסח זה או אחר את המשפט הבא: "פגשתי את צביקה הדר, והוא מאוד נחמד, חביב בצורה בלתי רגילה, מקסים, סובלני גם בעולם
האמיתי". אני אשאל את זה ככה, בצורה הכי פשוטה וישירה: כמה מזה משחק?
"אני חרא של בן אדם ושחקן מצוין".
ברצינות. אתה הרי לא כזה סובלני וחייכן, ואני מניח שמאחורי החזות הזו, שנראית לרבים מושלמת ואמיתית, יש גם רצון מחושב וקר לתפור תדמית, לצאת טוב במדיה.
"קודם כל, זה נכון. אני מבין את המדיה ומבין מול מה אני עומד. כרגע אני מאוד כנה איתך. הרי זה דבר לא טבעי שבא בחור שאני יודע את השם הפרטי שלו בלבד ושהוא בא מקריית שמונה, ואני צריך להיפתח אליו. אני לא זוכר אם קראתי כתבה שלך או לא, לא עשיתי עליך תחקיר, לא הוצאתי תיק ארכיון ואמרתי: 'בוא נראה מי זה האיש הזה, בוא נראה מאיפה אני אתקוף אותו, מהן נקודות החולשה שלו'. אני באתי, מה שנקרא, לראיון. חוקי המשחק הם שאני נחשף לפניך. יש בזה מן משחק, בעצם הרשות הזו שאני נותן לך לשאול אותי שאלות. עכשיו, זה לא שיא הכנות לגמרי. יודע מה, אם אני אוהב ללכת פה ולקטוף פרחים שמורים, אני לא אספר לך".
וגם אם היית על סף חתימה על ערוץ 10, או שמא יעצת לארז לחתום שם.
"יש דברים מאוד פיקנטיים. אתה יודע, יש דברים שאתה מת לספר, אבל הם לא אפשריים ולא רלוונטיים. אגב, אני מאוד כנה איתך עכשיו בראיון הזה. זה הרבה פחות דרמטי, שתדע, ממה שחושבים. העבודה על תכניות הן הדרמה האמיתית. המו"מים הם מאוד משעממים, כשיודעים שאתה רוצה לעבוד או לא. כשעברתי ללוויין, היתה דרמה מאוד גדולה. למעשה, אני הייתי הראשון שערק. אני הייתי מיקי חיימוביץ' הראשון (צוחק), לצורך העניין. גיליתי שם חלון הזדמנויות אמיתי, ובסופו של דבר הציעו לי סכום כסף שלא הייתי מקבל בחיים. זה שלא קיבלתי אותו בסופו של דבר כמו שהייתי צריך לקבל אותו, זה בגלל שללוויין היו הרבה בעיות. עזוב, זה היה חלון הזדמנויות שהיה לי קשה לוותר עליו. לא כל יום מציעים לי הצעה כזו. בסופו של דבר היה איזשהו ריב, היעלבות גדולה, כי בכל זאת 'קשת' זה היה בית, אבל כשישבתי עם אורי שנער, אמרתי לו: 'קח את עצמך במקומי. אתה הרי לא מציע לי דבר דומה לא כי אתה לא רוצה, אלא בגלל שאתה לא יכול. יש כאן איזשהו חלון הזדמנויות, אז תפרגן לי! בסופו של דבר, נפרדנו ברוח טובה. בנוגע למה שאמרת, 90% ממה שרואים זה מה שאני. אני מקווה. גם לא השתנתי, ככה הייתי גם בהתחלה. אני גם משתדל, אבל אני מודה שזה כבר סוג של מניירה".
קלעת. כשהתקשרתי אליך בפעם הראשונה ושאלתי מה נשמע, ענית לי באיזושהי בדיחה, וזה נראה ממש כמו נוסח קבוע, מוכן, מתוזמר, מלאכותי.
"לא זוכר מה אמרתי לך, אבל יכול להיות".

כחבר בצוות המסננים ב"כוכב נולד", בולט צביקה באנושיותו מעל אסף אשתר המתוק, ובטח שמעל מתי כספי הקפוא. הוא טורח לפזם בכל הזדמנות את שורת ה"כולכם טובים, אבל" הקבועה והמאולצת במקרים שכאלה, ורואים שהוא אכן מתחבר לאלה, שאיך לומר בשפתו, היו מאוד-מאוד טובים ובוודאי יצליחו הלאה והלוואי וכולם היו נבחרים, אבל אין מה לעשות. "כשאני יושב שם כמסננת", הוא אומר, "אני יודע בדיוק מה עובר למתמודדים בראש. הייתי שם. הרי עשיתי מעט מאוד אודישנים בחיי. זה מעמד מבאס. אתה צריך לעמוד בפני אנשים – היום אני מבין אותם, אז לא הבנתי – ש-700 אלף איש עוברים להם מול העיניים. היו שם חבר'ה ששרים בן-זונה, שרים טוב, אבל מה לעשות שמתוך אלפי אנשים, לא כולם נבחרים. אתה לא יכול להסביר את זה לבנאדם. הוא יודע שהוא שר טוב מאז שהוא ילד והוא מוסיקלי והוא אחלה, אבל הוא לא הביא לך את המשהו הזה. מה זה אודישן? אתה בא, מעמיד את עצמך עירום במרכאות, כדי להראות לאנשים כמה אתה מוכשר, ואז מקבל רוב הזמן את הלא בתור תשובה.
"אתה יודע, כשבאנו לאודישנים בתל אביב, זה היה מובן מאליו. רוב האנשים שבאו משם הם מנוסים, אתה רואה אנשים שכבר היו באודישנים. כשאתה בא לבאר שבע, אפילו לחיפה, זה אחרת לגמרי. זה לא מובן מאליו. והחמימות שבה אתה מתקבל, האנרגיות, הן שונות לגמרי. בבאר שבע גם הכרתי הרבה אנשים באופן אישי – את ההורים, השכנים, הדודים של המועמדים".
היו שיגועים לפני בטלפון, "בחייאת, תעביר את הבת של השכנה של סבתא שלי" וכאלה?
"בהחלט, חלק גדול. אגב, רוב הזמן הנייד שלי נותק, כי הוא קרס מטלפונים של אנשים שאני מכיר וכבר לא זוכר מאיפה. אבל גם בנאדם שאתה אומר לו 'לא' יוצא לפעמים שמח על עצם המעמד, וזה קרה הרבה יותר בבאר שבע מאשר בתל אביב. גם ההתרגשות שונה, וזה יפה. היה שם מישהו שאמר: 'אני, החלום שלי זה שאייל גולן יזמין אותי לארוחת צהריים'. זה מה-זה משפט גדול. אני מבין על מה הוא מדבר, הייתי שם".
נשמע סבבה ומבטיח, אבל אתה באמת חושב שהתכנית תוליד כוכב חדש, על רקע תרבות הפופ הקלוקלת שלנו? להבדיל אלף אלפי פלטפורמות, תראה מה קרה לזוכה מ'המלך הבא', ששודרה בבריזה. איפה הוא היום?
"אני לא יודע. בוודאי שיש חשש שהזוכה אצלנו יעלם, אבל החשש היותר גדול הוא שהתכנית לא תעבוד. אם הזוכה יצליח או לא – זה לא תלוי רק בי".
לא רק בך, אבל זו אינדיקציה לא רעה להצלחת התכנית ולתהודה שלה. זו הצוואה שלה, לצורך העניין.
"אין מה להשוות בשום קנה מידה בין הפלטפורמה של ערוץ 2 לבין 'המלך הבא' בבריזה. זו תכנית אחת וזה תכנית אחת. לך תדע איפה הזמר שלהם התמסמס, יכולות להיות אלף סיבות".
שמתי לב שכמעט שהרוב המכריע של אלו שהתקדמו במעלה המסננת שלכם היו צעירים. לא היו מבוגרים מספיק טובים?
"לא. לא היו טובים. פשוט לא היו טובים. היו אחד או שניים שעברו לשלב הבא ואפשר לראות בתכניות הבאות מה קורה איתם, אבל היו מעט מאוד מבוגרים שהרשימו. היה בחור אחד, אקורדיוניסט מצחיק, שבא להציע המנון חלופי למדינה, והיו כאלה שבאו בשביל הספורט, כאלה שאתה רואה עליהם מראש שאין להם את הדבר הזה שיעלה אותם למעלה. בכלל, היו מתמודדים שצריכים סוג של אישפוז, ואת זה בכלל לא הכנסנו. אנשים מטורפים, שבטוחים שהם זמרים גדולים, אבל לא יודעים לשיר אפילו מילה. אין להם מושג, והם אומרים לך: 'אני יודע לשיר בשפות, לעשות דברים' וכאלה. אתה רואה אנשים שמתאימים מקסימום לאיזה לייט נייט. אם הייתי מחפש חומרים קומיים, או-הא, או בחורות שהלכו על פרובוקציות ובאו עם בגדים מאוד חושפניים, מאוד יפים".
תהיה עונה נוספת ל"כוכב נולד"?
"אין לי מושג. הטווח הכי ארוך שלי הוא עונה, שנה. במהלך העונה יהיו לי איזשהן אינדיקציות".
אז מה, אתה לא יודע מה בדיוק תעשה עוד שנה בערך בכל מצב נתון?
"אני יודע בגדול שאעשה תכנית מרכזית. בטוח. כרגע אני מפתח סדרה קומית חדשה, שכבר כתובה לפיילוט".
מה הסיפור?
"אין לה שם. הרעיון הכללי ושם הקוד הוא 'אשת ראש העיר', וזה סקופ שהחלטתי לשחרר הרגע. שתדע. אני כאילו בעלה של ראש העיר, והרעיון שם הוא לעשות אותה בפורמט טיפה שונה. אנחנו במו"מ עם עצמנו מתי לצלם את הפיילוט, כי לוח הזמנים שלנו מטורף. זה דבר שיכול להיות עוד שנה, עוד שנה וחצי. החוזה שלי לקשת הוא לשנתיים, ואני מאוד מבסוט ממנו ומקווה שזה יכנס לנו לתוכניות. יש לנו תחושה שהפיילוט מדליק. מבחינה הפקתית הוא מסובך הרבה יותר מ'שמש', כי הוא סוג של אפגרייד, שקשה לדעת איך אפשר לפצח אותו תקציבית. הוא אמור להיכנס ללוח העבודה שלנו די בקרוב".
או.קיי. עכשיו, בגלל שזה יום העצמאות וכל זה, אני רוצה שהראיון הזה יהיה ממלכתי לא פחות מזה של הרמטכ"ל. כלומר, לחתום אותו עם השאלה הכי בנאלית שניתן…
כאן הוא צוחק ויורה בטון פומפוזיוני: "'מה תאחל לעם ישראל?'"
בדיוק. מקורי, הא?
"כל מה שאני מאחל לעצמי, אני מאחל לעולם. אני נורא בנאלי".
בגלל זה הראיונות איתך בעיתונות יוצאים לרוב בנאליים?
"כן, כי אני בן אדם בנאלי, שהחלומות שלו לא מוטרפים במיוחד. בסך הכל, אני מאחל לנו שלאנשים תהיה סיבה לצאת לפיקניקים, שיהיה פשוט טוב. הרבה טוב".

 

הכי ישראלי שיש

המאכל
"תראה, תמיד אומרים פלאפל, אבל הוא כבר מזמן לא הכי ישראלי. לפי דעתי, המאכל הכי ישראלי הוא זה שמוצב לטעימות בחינם בסופר, לא משנה מה. אנשים בונים על זה ארוחת ערב שלמה. אתה רואה בחו"ל פירות יפים עומדים בתצוגה, ואף אחד לא נוגע בזה. כמו בית מרקחת. בארץ? הבנאדם בא, שם בכיס אחד גרעינים, דוחף לשני פיסטוקים, ממתקים, ענבים, ויש גם את פינת הטעימות, עם פשטידות, גבינות וכאלה. אתה רואה שם את הבנאדם דופק 17 טעימות, אוכל ארוחת ערב יפה ויוצא מבסוט. למה? כי דפקנו בחינם את הסופר".

המפלגה
"המפלגה הכי ישראלית? 'ישראל אחרת' (צוחק). מדברים, מדברים, מדברים, רעש, צלצולים, ואיפה הם ואיפה אנחנו. היתה תקווה גדולה, שמכאן בא משהו חדש. אתה אומר: 'וואלה, וואלה', אבל חרטבונה, דיבורים בעלמא. היה שם דודו טופז, מימן שם כסף, אמרנו: 'הופה, זה הולך להיות דבר רציני', ונאדה. מאפיין חזק שלנו כישראלים זה להעלות רעיונות, לדבר, לדבר וכלום. סטארט-אפ, לפני שהוא נהיה סטארט-אפ, נגמר פה בקושי בסטארט, אפילו בלי האפ".

תכנית הטלוויזיה
"אההה, וואו. פה זה בעיה, כי כאילו, אני חושב ש'שמש' היא מאוד ישראלית, אבל אין הנחתום. אני חושב ש'רק בישראל' מצד אחד, ו… יש שלוש תכניות ישראליות, או.קיי? אז יש את 'רק בישראל', וגם את שידורי הספורט במוצ"ש בערוץ 1, שהם הכי ישראליים במובן הפחות טוב של המילה, במובן איכות השידור והסגנון. ויש את 'דפנה ודודידו' – הכי ישראלי שיש! למה? כי אין בעולם בובה מטומטמת כמו דודידו".

המצברוח
"באסה, באסה. מה העניינים? אההה, המצב קשה קשה. והבנאדם נוסע על ב.מ.וו חדשה. זה ככה כבר הרבה שנים, אבל די בצדק".

הבגד
"טרלינג, ב-ל'. בגד של בית כזה, שיוצאים איתו החוצה. אתה יודע מה? הכי ישראלי זה החולצות האלה שכתוב: 'מחזור נ"ז, פקמ"ח, צ'קל"ח', יש להם כאלה של בה"ד 1, של קורס מ"כים. זה משמש כפיג'מות, ונטחן משך שנים. אתה רואה זוגות נשואים 70 שנה, והאישה עדיין הולכת עם חולצה 'קורס קצינות, מחזור ז'. אין דבר כזה בעולם, חוץ מבישראל".

הביטוי
"'סוף הדרך', 'חבל על הזמן', 'פצצות', אבל הכי הכי… וואלק, הכי ישראלי? אני חושב ש'אח שלי'. אין מקבילה לזה. מה, 'מיי בראדר'? אה, בעצם יש, בכושית. אגב, כושית וסלנג ישראלי דומים במובן מסוים. הכי הורג אותי שהורים קוראים לילדים שלהם 'אבאל'ה'. קורע אותי".

התכונה
"התכונה הכי ישראלית היא להיות הכי לא נחמד, הכי לא סובלני אחד לשני ביומיום, בתורים, בקופת חולים, לאנוס את הכבישים. אבל אם קורה משהו, נגיד מישהו מתעלף, כולם שם – לא משנה צריך אותך או לא. כולם יבואו לראות מה קרה. הם יגרמו לו נזק, אבל לא משנה, העיקר שיהיו שם".

המשקה
"חצי כוס אשכוליות מעורבבת עם חצי כוס סודה. זה מהשכונה. זה בא בדרך כלל עם בורקס שחותכים לו את הביצה בפנים ובוזקים בתוכו הרבה פלפל ומלח. זה בסדר, אבל הכי ישראלי זה המשקה הגדול, הירוק, המגעיל והמוגז הזה של 'קריסטל', שהוא חזק באזור הדרום, לא יודע למה. בטעם מנטה. דבר נורא, כמו תרופה, זה חומר ניקוי בכלל, מיץ ריצפז. יש את זה בעיקר באזכרות, לא מבין למה. אין משקה כזה בעולם, אין, לא המציאו, אנשים לא יעזו לשתות דבר כזה, אפילו לא יעלו על דעתם".

הרינגטון
"'בלבלי אותו', 'דרכנו', אבל הכי הרבה זה 'בואי'. (שר) 'בואי, תני לי יד ונלך'. הכי גרוע זה שיש פלאפונים עם איכות נמוכה, שבהם הרינגטון הזה מושמע באיכות נוראית. זה מזייף ברבעי-טון, שדורשת באמת מיומנות מאוד גבוהה. יותר קל לנגן את זה נכון".

הספר
"הספרים הכי ישראלים בעיני הם ספרי הבישול של אהרוני, שמכילים הכל, רק לא בישול ישראלי. אני חושב שזה גם הכי נמכר, לא? אנשים רוצים לדעת לבשל כמו שמבשלים בתכניות. גם כשאנחנו לא עושים מנגל, אנחנו דואגים שיהיה לנו משהו לאכול. עם הספר".

העיתונאי
"גדעון לוי, 'הארץ'. הוא לא הכי ישראלי מבחינת אהדה, אבל הוא הכי ישראלי מזה שכל הישראלים לא סובלים אותו. מבין למה אני מתכוון? אוכלוסיה מאוד קטנה קוראת אותו, אבל מספיק אנשים לא סובלים אותו. אגב, גם זו תכונה מאוד ישראלית, שמי שלא בקונצנזוס הוא אויב העם. יש מאמר פובליציסטי בעיתון, מישהו רוצה לפתוח את הראש שלך למשהו אחר, אז מבחינת הישראלים שלא חושבים כך זה לא-לא-לא. עד כאן".

הריח
"של מנגל, של על האש. כשאתה עובד על יד חתיכת דשא, במקום להריח את הפריחה הנעימה, יסמין, חריזנטמה, יקינטון או השד יודע מה, אתה מריח כבש, בקר, כנפיים".

הפרי
"תפוז הוא מזמן כבר לא פרי ישראלי. אבטיח, מה זאת אומרת? עם גבינה בולגרית נהיה פתאום. שנים אכלנו את זה בלי גבינה בולגרית. תוצא הגבינה הבולגרית לאלתר! אין לך עדיין 50 מילה לסגור את זה? אני יכול להוסיף: עם גרעינים, בלי גרעינים (צוחק), מה שתרצה".

הפרסומת
"אני חולה על פרסומות, במיוחד על זו של הביטוח הישיר, עם הזמר קוקו והקלידן סטיב. זה רעיון מטורף ומדליק בו זמנית, למכור מוצר שהוא אמין כאילו, ע"י חבר'ה הזויים. זה הפוך על הפוך. כאילו אריק שרון יפרסם את 'מרזי מורית'. אבל יודע מה, הכי ישראלית היא 'מיאו, חתולה', למרות שהבורקס הוא בכלל מאכל יווני".

הפוליטיקאי
"תשמע, זה מורכב. היה את פיני בדש שהוא ישראלי רסמי. אין עוד מישהו שבא עם סנדלים לכנסת. הוא עומד על זה, והוא בן-אדם מאוד ישיר. בורג ישראלי מאוד ישראלי בעיני, כי הוא מייצג כאילו את הדור הבא. הוא משדר משהו ישראלי, הוא
ממזר, תחמן. מצד שני, קח את סילבן והוא ישראלי באותה מידה, כי הוא בא ממקום אחר, שונה".

השחקן
"זאב רווח ישר קופץ לראש, אבל בעיני, הכי ישראלי שיש זה אריה מוסקונה, בהפוך על הפוך. הוא תמיד שמה, אתה מבין למה אני מתכוון? הוא אף פעם לא הצליח כמו זאב רווח, אבל ההתנהלות שלו מזכירה את מדינת ישראל: הוא תמיד שם, לא משנה מה יהיה. הוא אף פעם לא היה סטאר, אלא אחד שפשוט שרד".

הכדורגלן
"ברקוביץ'. הוא דגל. חוצפן, קטן, יודע לעמוד על שלו, לא פריאר. שחקן טוב, כאילו. יש לו את הפה, יש לו את החוצפה, את הקלאס. הוא גם יודע לעצבן, אבל הוא מספיק אינטילגנט כדי לצאת מזה".

הגוי
"ביל קלינטון. היתה אהדה נורא גדולה אליו, במיוחד אחרי רבין. אם אולסי פרי היה בפורום, אז הייתי אומר אותו. יודע מה? ג'ובאני רוסו. אתה יכול לרשום אותו גם ב'הכדורגלן הכי ישראלי'. לא צוחק. הוא לא ישראלי, אבל הוא הכי ישראלי. בכלל לא דומה לחו"ל. לך תאמין שהאיש הזה מאירופה (צוחק). הולך מכות עם אנשים, קרוע, משחק כמו מקצוען, מטורף, ישראלי".

העיר
"מכתש רמון. יש שם גמלים, יש שם מכתש, זה הדבר הכי קרוב למה שמשה ראה בהר סיני, וזה קרוב לכור הגרעיני. יודע מה, העיר הכי ישראלית היא הכור הגרעיני".

הבדרן
"צפוי, אבל יצפאן. אם אני אגיד משהו אחר, זה ייראה כמו התחכמות. אין יותר ישראלי ממנו. הוא שונא עכשיו את הצרפתים – עושה עליהם מערכון. מובארכ מעצבן אותו – חוטף. הוא הטרמומטר, מייצג את הלכי הרוח הכי מידיים. הוא פופוליסט מטורף, עושה תכנית רייטינג טובה, מביא את הפוליטיקאים כמו שהם. לפעמים אתה קולט שהם עצמם אמינים יותר מהקריקטורות שהוא יוצר".

הבדיחה
"או-הא. בבדיחות אני באמת חלש בצורה קיצונית. לא זוכר בדיחות. ב'הג'וקר' היה לי הכי קשה בעולם, כי הייתי מתוסכל שלא זכרתי שלושת-רבעי מהבדיחות. איך שתלך יבואו לי 17 בדיחות, זה ברור לך. הבדיחה הישראלית הכי אופיינית היא להוציא הומור שחור מיד אחרי אירוע קשה, בלי לחכות. זה דבר עולמי, אבל אצלנו זה מיידי במיוחד. תוך כדי האירועים רצות אצלנו דאחקות. בקריסת התאומים היה משהו מדהים. היינו באולפן, ראינו את ההתנגשות של המטוס הראשון, ואמרנו: 'אהה, זו בטח תאונה, מטוס ריסוס או משהו'. ורובי דואניס פתאום אמר: 'תאומים קשורים אחד לשני'. בתוך שניה, פתאום בלייב, המטוס השני המשיך את הסיפור".

מגיש החדשות
"מיקי, מה. היא סמל, מותג, בחורה מצליחה ששברה את כל תדמיות הבלונדיניות למיניהן. היא עשתה קופה, וגם אוהבת כדורגל".

חטיף
"במבה. אתה אומר שלא כדאי להיות צפוי? אז גרעינים. אה, גרעינים זה לא חטיף? אז בוא נחשוב. 'פרפר נחמד' (צוחק), כי זה כמו השירה בציבור – עשו תכנית אחת ופתאום צצו המון תכניות. גם החטיף. הבמבה הצליחה, אז הוציאו חטיף זהה עם שם אחר. זה לא ישראלי זה?".

תנועת היד
"התנועה של 'חכה רגע'. אין דבר כזה בעולם. או ש'ככה הרבה', עם האגודל צמודה לסנטר. מלא-מלא".

השיר
"החידוש של שרית חדד ל'היום היום' האופטימי, במקור של דורית ראובני. שים לב שהשירים הישראלים עוסקים ב'עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה', 'מחר אולי נפליגה בספינות', 'יהיה טוב, יהיה טוב' וכאלה. אין אף שיר שאומר: 'וואלה, איך שמח לנו, איך אנחנו חיים טוב עכשיו'. אין שיר כזה. 'היום היום' הוא שיר עם אחד הלחנים הכי יפים שיש, ויש למילים שלו משמעות".

הקללה
"לנו בחבר'ה יש קללה קטנה שרצה ביננו ב-SMS. כשמישהו מעצבן את השני, אז שולחים לו: 'אמן תנזל לך טחינה על החולצה'. אבל עזוב. היום נכנס לכל מקום ה'לך, יא זבל'. פשוט גדול. יש ז' במילה, ואתה לוקח את הזמן טיפה ומאריך את ה-ז'. זה יוצא עם משמעות גדולה יותר כשאומרים את זה מכל הלב. יא זזזזזבל".

קבוצת הכדורגל
"לא יעזור לך כלום, רק הפועל באר שבע. אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה, שאני צפוי ובנאלי, אבל זו קבוצה שלא בנויה על זרים גדולים, יש לה תקציב זעום, והיא מנוהלת בנוהל באר-שבעי. הקהל שלה גדול, וזה הכי ישראלי שזה. מה יותר ישראלי בה? אווו. שלושת הגדולות האחרות זה יותר אירופה כבר, במידה זו או אחרת, מבחינת התקציבים והניהול. אם לא הייתי מבאר שבע, הייתי עלול להגיד לך 'בית"ר ירושלים' או 'מכבי פתח תקווה', שמנוהלות יפה כלכלית. אבל בגלל שאני נורא ישראלי ואני נורא משוחד, אני אוהד את הפועל באר שבע. לא אגיד לך שום דבר אחר, זה מה יש. צפוי אני".

הערוץ
"ערוץ 2, כי הוא אוהב המון שופוני. הוא מאוד נוצץ, מאוד זוהר, מנסה למכור לנו את החלום של אמריקה הגדולה. אבל לפעמים, כשאתה בא לסינרמה, לתחרות הזוהרת של מלכת היופי, הכל מושקע מרשים, אבל מאחורה אתה רואה לבנים לא צבועים, שירותים עם ריח נוראי, כוסות קלקר, שתי ילדות בנות 4 צועקות עליך ברוע: 'לך תתעעעעפר!' עם ע' במקום ה-א', אתה לא מקבל על זה שקל, ורוב האנשים שמופיעים שם דואגים להגיש גם את החשבונית של המונית. כל הבגדים מושכרים, ואם אתה מלכלך אותם – יש קנס. כמו שאני, בתור באר-שבעי, רציתי לכבוש את העיר הגדולה, את תל אביב, אנחנו כישראלים רוצים להיות אמריקה. כאילו".

העדה
"השומרונים. הם הביאו את סופי צדקה. הם הכי לא בעלי חיקוי. אז מה ישראלי בזה? שהם ישראלים בזה שאף אחד לא ייעלב אם אני אגיד אותם. אם אני אגיד רומנים – יעלבו המרוקאים. אני אגיד מרוקאים – יעלבו הרוסים. אגיד רוסים – יעלבו הכורדים. מה אני צריך את זה? השומרונים הם יחודיים. הם בעצמם לא סגורים על השאלה אם הם ישראלים או לא. יש איתם לפחות בסיס למשא ומתן".

אתר האינטרנט
"דאבל יו-דאבל יו-דאבל יו, קום ולך מפה. אני גרוע בזה, גרוע מאוד. בכלל, אינטרנט זה הדבר שמדברים עליו הכי הרבה ואין בו כלום. רק הדיבור על האינטרנט הוא הרבה יותר ממה שתכל'ס מממשים את האינטרנט. נו, אופי ישראלי".

הניגו'ס
"הפטיש הזה ביום עצמאות, ששודרג לספריי ששודרג לקצף. למה? איזה קשר יש עם זה לעצמאות? מעניין מה היה חושב בן גוריון לו ידע שהדרך לחגוג את הולדת מדינתנו תתבטא בלהביא פטיש בראש או קצף בעיניים. לא ברור לי. זה ניג'וס מטורף, זה והמים בשבועות. בבאר שבע היינו הולכים בשבועות לדירות של אנשים ומצלצלים בפעמון. היו פותחים, היינו שופכים דלי מים על הבנאדם ובורחים. תראה איזה יופי אצל הגויים. 'הלו, האו דו יו דו, הבאנו מתנה'. נותנים סוכריה, מתנה, ליטוף, הולכים. פה באים, דופקים לך בפרצוף דלי מים ובורחים".

(פורסם ב"רייטינג", 2003)

נו טיונס. או: מה יעשה האייפון לתעשיית המוזיקה הישראלית?

איזה כיף שמגיע האייפון לישראל? אז זהו, שלא כולם מבסוטים. בייחוד לא חברות התקליטים וזמרי הרינגטונים שלא יוכלו להציע לכם להוריד את החדש של משה פרץ למכשיר דרך הפורטלים הסלולרים הגדולים. אליה וקוץ בה

 

אם לא יהיו הפתעות של הרגע האחרון, האייפון ינחת כאן באופן רשמי בתחילת ספטמבר. שלוש חברות הסלולר הגדולות נמצאות בחגיגה, ואם הן אכן יצליחו למכור את הכמויות המטורפות כפי שהתחייבו בפני אפל – תוך כמה שנים לכל בנאדם שלישי יהיה כאן אייפון. אבל לצד כל זה עולה חשש מפני מה שהמאניה האייפונית עלולה לחולל לתעשיית המוזיקה הישראלית.
ובכן, עד היום המפעילות הסלולריות מכרו מכשירים עם דפדפן שמוביל לדף הבית שלהם. כלומר, קנית מכשיר כלשהו מסלקום, מפלאפון או מאורנג'? תתחיל להתרגל לדף הבית שלהם, וכמובן שמשם תוריד מוזיקה, וידיאו, משחקים וכו'. אלא מה, שהתנאים של אפל קשוחים הרבה יותר. לא מזמן כבר פורסם שאפל לא תתיר לחברות הסלולר בישראל להטביע את הלוגו שלהן על גבי האייפונים. קל וחומר שהיא לא תעניק לחברות הסלולר הישראליות – בדיוק כפי שהיא לא נתנה לאף חברה בעולם, ככל הידוע לנו – את הפריווילגיה להציע לגולשי האייפון חנות משלהן. אז מה האופציה, להוריד אך ורק מ-iTunes? זהו, שגם זה לא פשוט. כרגע השירות לא פתוח לישראל. כנראה שזה יקרה בהמשך, אבל זה ייקח זמן. בינתיים, עד שזה יקרה, נראה שהורדות המוזיקה ייפגעו באופן משמעותי למדי.

"השאלה העיקרית היא האם ומתי ייפתח ה-iTunes להורדת תכנים מישראל", אומר גבע קרא עוז, לשעבר סמנכ"ל התוכן של לוגיה והיום יועץ עצמאי בתחום הסלולר. "אם וכאשר השירות ייפתח, חברות המוזיקה הישראליות יוכלו להעלות אליו תכנים. גם במקרה כזה, סביר להניח שההכנסות שהן יגרפו מהורדות מה-iTunes יהיו נמוכות מההכנסות שהן יאבדו בשל מעבר משתמשים ממכשירים עם פורטלי המפעילות למכשירים שבהם פועלות החנויות של אפל. בפורטלי המפעילות המוסיקה מקודמת ומשווקת, מה שלא יקרה בחנות של אפל".
אם אכן האייפון חוסם את תכני מפעילות הסלולר, למה הן בעצם הביאו אותו? הרי זו ירייה ברגל מבחינת התכנים העצמאיים שהן משתדלות כל כך לדחוף.
"הן הביאו אותו משום שהלקוחות רוצים אותו, ומשום שזה מכשיר מצוין. חוץ מזה, המפעילות ימשיכו להרוויח מחבילות הגלישה שהן ימכרו עם המכשיר. יש להניח שהן ימשיכו להרוויח גם ממכירת התכנים דרך אפל, משום שהן יגבו 30% בעבור שירותי הבילינג, כך שלא צפוי להן אבדן הכנסה משמעותי אם בכלל. מי שצפוי להיפגע, לפחות בטווח הקצר, הם הזמרים, כותבי השירים וחברות האגריגציה למיניהן".

בינתיים נראה שבתעשיית המוזיקה לא ממש מודעים לבעיה המסתמנת. ככל הנראה, יימצא פיתרון עקיף לחלק מהאומנים הבולטים, בצורת אפליקציות אייפון (כמו בחו"ל), שדרכן ניתן יהיה להוריד שירים, להתעדכן בחדשות, לרכוש כרטיסים להופעות וכו', אבל המחיר הגבוה של האפליקציות (10-30 אלף דולר) תותיר את התענוג רק לאומנים הגדולים ביותר. מעבר לכך, האפליקציות "ייקבעו" את הגולשים לאומנים ספציפיים בלבד שהם עצמם בחרו. כלומר, כבר לא יהיו הורדות ספונטניות לאחר חשיפה אקראית למוזיקה חדשה דרך אתרי המפעילות הסלולריות הגדולות, כמו שקורה היום. יכול להיות שאייל גולן ימשיך למכור רינגטונים כמו גרעינים בזכות האפליקציה שלו שבטח תופץ בהמשך, אבל לכל השאר – כולל לאומנים חדשים שעד היום היו יכולים להצליח בקלות הרבה יותר גדולה, יהיה מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. לפחות עד שאפל תואיל בטובה להשיק את iTunes גם בישראל.
בפלאפון וסלקום סירבו להגיב לדברים, ובאורנג' לא הגיבו לפנייתנו עד מועד סגירת הגיליון.

(פורסם ברייטינג, יולי 2009)

האלבומים הכי מסקרנים תכף כאן: ירדנה ארזי, אביב גדג', הראל סקעת ונינט

נינט. טוב, מה אפשר כבר לכתוב על נינט שעדיין לא נכתב? לא הרבה, האמת, אבל ברור שהאלבום השני שלה, שייצא בקרוב, די יכריע את כיוון הקריירה שלה לשנים הקרובות. האם היא תשכנע אותנו שהרוקנ'רול הוא דרך חיים אמיתית ולא סתם גחמה שנועדה לקושש קצת הערכה? האם השירים יישרו קו עם היכולות הקוליות שלה ולא רק יהיו "נחמדים" כמו באלבום הראשון שכמעט כולם מעדיפים לשכוח? והאם המהות שלה תשתנה מסלבית-על לזמרת רוק שקצת קשה לפגוש בהקשרים שלא קשורים למוזיקה? בינתיים נראה שהכיוון חיובי (ע"ע הסינגל החדש שלה "מדברים"), אבל דבר אחד בטוח: פולמוס נינט יחזור ויציף אותנו, לפחות לכמה רגעים. מה שמחזיר אותנו לשאלה בראש הטקסט.

ירדנה ארזי. מוזר מאוד, אבל אם אפשר למדוד פופולריות על פי פעילות בפורומי מעריצים, ירדנה ארזי לא ממצמצת בכלל מול נינט. הפורום הרשמי שלה בתפוז סוער וגועש לעומת הפורום המנומנם באתר הרשמי של טייב, מה שמראה שרזומה מוזיקלי ארוך בכל זאת עושה את שלו. בכל מקרה, ארזי, שלא שחררה אלבום אולפן מאז 1995, תחזור תכף עם אלבום חדש בהפקתו המוזיקלית של יהודה פוליקר (כן, כן) וכאומנית של פונוקול, שבכלל מתחדשת לאחרונה עם כמה פרויקטים מעניינים כמו האלבום השלישי של דיקלה. בכל אופן, אחרי הצלחת הרמיקס של דור דקל ל"עוד נגיע" לפני שנתיים נראה שהתיאבון של ארזי הלך וגבר, ובמקביל נראה שגם אצל הקהל יש תיאבון לא קטן ואפילו געגועים לא מעטים. אנחנו מהמרים על להיט לא קטן. ובעיקר מפתיע.

אביב גדג'. אלבום הסולו הקרב של אביב גדג', "תפילה ליחיד", יהיה מעניין במיוחד, ולו בגלל העובדה שבדיוק בניגוד לנינט, שמענו ממנו ועליו פחות מדי בשנים האחרונות. מאז פירוק אלג'יר ב-2006 גדג' נעלם באופן יחסי, ורק שנתיים לאחר מכן החל להופיע עם חומרים חדשים לקראת אלבום הבכורה. הסינגל שיצא ממנו, "עיר בלי זיכרון", כבר עורר תיאבון וביקורות חיוביות במיוחד, וסימן את הכיוון החדש – כלומר, הישן. עדיין בועט, עדיין מחוספס, בעיקר עדיין לא מתפשר.

 

הראל סקעת. אומרים שהיצירות הכי טובות של אומן מגיעות אחרי תקופת משבר, ולפחות לפי שני הסינגלים הראשונים של הראל סקעת מתוך אלבומו השני, קצת קשה לראות את זה קורה. הוא אמנם שבר את ההגה לכיוון יותר רוקיסטי ב"מובן לי עכשיו" היה שיר די טוב, אבל הסינגל שבא אחריו, "בואי היום", אמנם המשיך את הקו הרוקיסטי, אבל נשמע יותר כמו שיר פופ קליל שהולבש עליו ביצוע עתיר גיטרות.
בכל מקרה, סקעת הוא זמר נהדר. אני פחות מתרגש מהנטייה שלו כלפי הרוק, ויותר מצפה לשירים עצמם. כנראה שהטקסטים באלבום השני שלו יעסקו לא מעט בתקופת השפל שחווה במהלך המשפט המתוקשר עם הד ארצי, ומעבר לצהוב עצמו, מעניין לראות מה זה באמת עשה למוזיקה, ובעיקר לנשמה שלו.

 

(פורסם ברייטינג, יולי 2009)

ניהול זהות ברשת: האם הקלדה של השם שלכם בגוגל משרתת אתכם או פוגעת?

הולכים לראיון עבודה? יוצאים לדייט? מתמודדים על ראשות ועד הבית? חיפוש קצר בגוגל עלול לחרוץ את גורלכם. אז מה הפלא שהענף המשגשג היחיד בעולם התקשורת הישראלי הוא ניהול זהויות ברשת. מאחורי הקלעים של האנשים שיעלימו מהאינטרנט את הפנים הלא יפות שלכם

 

באמצע 2007 זה קרה. הכותרת באתר דה מרקר הכריזה בלי סנטימנטים "בשקט יחסי הסתיימה לפני ימים אחדים פרשה פלילית במסגרתה הורשעו שני אנשי עסקים בכירים". עד לפני כמה שנים ידיעה כזו הייתה נמקה בארכיונים המאובקים של העיתונים הגדולים כעבור יום בלבד, אבל נראה שא' – ששמו אינו מופיע כאן משום שלא הצלחנו להשיג את תגובתו – הבין שגוגל ינצור למשך שנים ארוכות את הידיעה הזו, כך שכל מי שיקליד את שמו במנוע החיפוש הפופולרי בעולם יקבל מיד את הכתבה בדה מרקר, ויחשוב פעמיים האם לעשות איתו עסקים. אז איך מעלימים מידע מגוגל? או. פשוט מציפים אותו במידע חדש.

פתאום, כעבור חודשים ספורים, התמלאה רשת האינטרנט בשלל אזכורים חדשים על א' (או, אפשר לומר, על אדם אחר הנושא שם זהה). אבל במקום לייצר תוכן אמיתי, כמו למשל לפרסם מאמרים מקצועיים, החליט מי שהחליט להציף באגרסיביות וללא טעם אמיתי את המטמון של גוגל. פתאום הופיעו באתרים שונים ברשת (במיוחד של תוכן גולשים) שלל משפטים תמוהים: "א' ממליץ על מתקונים (השגיאה במקור) עם ריבת חלב", "א' חושב שהטייס הזה תותח – צפו בסרטון", "א' לא מופתע מההודעה של נגיד הבנק", "א' מספר איך היה אתמול ואת מי הוא פגש", ואפילו למשפחה נמצא מקום של כבוד: "סבתא של א' בת שבעים היום". גם בעמוד הפליקר שהקים א' ניתן למצוא שלל תמונות תחת הכותרות הצבעוניות "הרחוב של בן דוד של א'", "א' בחתונה יפנית", "א' והכלבה של נעמה" וכן הלאה. העיקר שהצירוף א' עם שם המשפחה יופיע כמה שיותר, והעיקר שהידיעה הבעייתית ההיא תידחק לעמוד 7 בגוגל.
אבל היום אם תקלידו את שמו של א' בגוגל, תגלו עד כמה המיתוג האישי הזה היה גרוע. בעמוד החיפוש הראשון ניתן למצוא שלוש כתבות העוסקות בתעלול המיתוג הלא מקצועי, פסק דין בנושא ירושה בו היה מעורב (או שוב, אדם אחר בעל שם זהה) וכמובן שהכתבה ההיא בדה מרקר נמצאת במקום החמישי בעמוד הראשון. מסתבר שהאלגוריתם של גוגל קצת יותר חכם מסבתו בת ה-70 של א'.
הבנתם נכון: ענף המיתוג האישי באינטרנט עושה את צעדיו הראשונים בארץ, אחרי שבחו"ל הוא שחק לפחות שתי זוגות נעליים. כמה פעמים יצא לכם לגגל את עצמם, את הקולגה מהעבודה, את הבוס ואנשים אחרים שהתעניינתם לגביהם מאיזושהי סיבה? הרבה פעמים ניתן לחשוף כך קורות חיים, פסקי דין מעניינים, תמונות משפחתיות (דרך העמודים האישיים ב-Facebook, בתנאי שהם לא פתוחים לחברים בלבד) וכן הלאה. לפעמים עמוד בעייתי יכול לגרום לכם בעיות ולרדוף אחריכם במשך שנים. יש אפילו אנשים שלא הצליחו למצוא עבודה בגלל דבר כזה. פרטים בהמשך.
בחו"ל התחום כבר לוהט, אבל רק בשנה האחרונה החלה ישראל להתקדם באופן משמעותי בכיוון. אחד האחראים הבולטים לכך הוא מאור קפלנסקי – עיתונאי ספורט לשעבר במעריב, שהרגיש מיצוי מטריד בעבודתו, שלא לדבר על היעדרו של אופק מקצועי מפתה. הוא חיפש מקומות אחרים בעיתונות המודפסת, אבל בגלל שלא יצר לעצמו שם מספיק מוכר, לדבריו, התקשה מאוד למצוא כיוון. הוא החליט להשתלב בתחום קידום האתרים באינטרנט, אבל גם כאן נתקל בחומה, מאחר ולא היה לו כלל רזומה. הוא הבין שהוא חייב למתג את עצמו ולהיראות מומחה, גם אם הניסיון שלו אפסי, לכן הקליד בגוגל את הביטוי 'מיתוג עצמי', מתוך תקווה להיעזר באיש מקצוע בתחום. להפתעתו הוא לא מצא כלום מלבד כמה מאמרים של קאוצ'רים שמלמדים איך ללחוץ את היד בפגישות, לדבריו. "הופתעתי, כי הייתי בטוח שיש עסקים בתחום הזה. אבל אז הבנתי שעליתי על משהו. התחלתי לכתוב בלוג שמתמקד במיתוג אישי ברשת, בכתובת .internetishi.co.il. נחשפתי לתחום בחו"ל, למדתי המון, ופשוט הבאתי את הקונספט לכאן. הקונספט שלי היה מיקוד בתוצאת חיפוש שמות של אנשים בעמוד הראשון בגוגל, כי 90% מהגולשים לא עוברים לעמוד השני. שתבין, לפני שמיתגתי את עצמי, אם היית מקליד את השם שלי בגוגל, היית מגיע בעיקר לידיעות ספורט שלי מ-nrg. לא שאני מתבייש בזה, אבל מתוך הצורך הנוכחי הבנתי שאני חייב להכניס תוכן אחר, מקצועי, תחת השם שלי. לכן אחרי שצברתי מוניטין בתחום, בזכות הבלוג, פתחתי חברה עצמאית של ממש. זה היה לפני שנה בערך".

מאור קפלנסקי

יפעת (שם בדוי), אשת פרסום, נעזרת באינטרנט כמעט בלי סוף מתוקף תפקידה. בואו נאמר שאם בגוגל היו מצ'פרים משתמשים קבועים, יש מצב שהיא כבר הייתה זוכה לאיזו טיסה לאירופה בחינם. "באופן טבעי, גם אם אני משוחחת עם מישהו בטלפון, אפילו תוך כדי שיחה אני יכולה לגגל אותו. אני עושה את זה כי אפשר לגלות דברים מעניינים, גם אם זה לא קשור לעבודה", היא מודה.
מסתבר שההרגל הזה, שרבים מאיתנו אוחזים בו, ניתב לא פעם את ההחלטות שלה. "לא מזמן חיפשתי מטפלת לתינוקת שלי. הגיעה אליי מישהי מאוד נחמדה, ואחרי שהיא הלכה גיגלתי את השם שלה ושל בעלה. להפתעתי השם של בעלה עלה מתוך אתר פסקי דין. נכנסתי לאותו אתר, וגיליתי שהוא היה מעורב בהטרדה. כמובן שזה הדליק לי נורות אדומות ופחדים. הרי התינוקת תהיה אצלם בבית. כשהתעמקתי בפסק הדין ראיתי אמנם שהעניין נגמר בפשרה, והאדם חופשי וממשיך לעבוד כרואה חשבון, אבל עדיין זה יצר לי תדמית על הבנאדם וקצת הרתיע אותי. בכלל, מדהים אותי כל פעם מחדש איך נושא פסקי הדין חשוב כל כך כשמנסים לאתר מידע על בן אדם. גם אם הגשת נניח ערעור על משהו שקשור לשכנים, או שאיכשהו נכנסת למשפט על קרקעות, מאוד קל לאתר את זה דרך הרשת. לא פייר שכל המידע הזה יהיה נגיש לאנשים בצורה כזו".
דווקא המידע הזה הוא שעזר לך.
"ועדיין, הוא יותר מדי נגיש. למה לדוגמה צריכים לדעת שהייתי מעורבת בתביעת ירושה של סבתא שלי מול האחים שלי, בזכות אתרי פסקי הדין? לא שזה קרה, אבל הרעיון ברור".
גם הסיפור של דנית ניצן (dnim.co.il), שעבדה כעיתונאית ב"הארץ" במשך 12 שנים, ועוד שנה אחת ב"דה מרקר", דומה לזה של קפלנסקי. אבל אחרי שביססה את עצמה במשך תקופה קצרה בתחום, חברה לחברת GCS, וביחד הם מציעים את שירות ניהול הזהויות ברשת כחטיבה בחברה. אבל בניגוד לקפלנסקי, האסימון נפל אצלה דווקא בעקבות תהליכים חיצוניים ולא פנימיים. "כשעבדתי ב'דה מרקר' כעורכת לייף-סטייל בעולם העסקים, גיליתי שם בראיונות ובפגישות עם מנכ"לים ואנשי עסקים בכירים שהם נורא מוטרדים מהצורה שבה הם נתפסים. גיליתי את העיסוק האובססיבי של עולם העסקים בתדמיות, וגם הבנתי שלאנשים פשוט חשוב להיות ברשת, להבדיל מהעיתון. שאלו אותי כל הזמן 'רגע, הראיון הזה יופיע רק בעיתון או גם באתר שלכם?', מתוך הבנה שלעיתון מודפס יש חיי מדף של ימים ספורים, במקרה הטוב, ואילו לדברים שמתפרסמים ברשת יש תוקף כמעט נצחי. הכיוון הזה כהתמחות חדשה היה נראה לי המשך הגיוני וטבעי. כשפתחתי את העסק התחלתי לטפל ביחידים, חלקם כאלה שבכלל לא הייתי חושבת שהם בכלל צריכים דבר כזה, ולאט לאט עברתי לחברות גדולות שרצו להופיע ברשת לא רק כאוסף אזכורים מקושקשים ואקראיים אלא בצורה מסודרת, מכובדת, מקצועית".
גם אנשים פרטיים שעובדים כרגע נזקקים לשירות הזה?
"בעיקרון זה חשוב בהרבה ממדים, לא רק אם אתה נותן שירותים. אפילו שכירים בכירים שמחפשים תמיד לשפר עמדות מוצאים בזה תועלת. אם תשלח קורות חיים לחברה מסוימת, המעסיקים הפוטנציאליים תמיד יעשו חיפוש בגוגל כדי למצוא את הרזומה הפחות יפה שלך. אולי רוצים לראות עליך יציאה אדיוטית באיזה מקום, או אולי כתבו עליך דברים שליליים במקום אחר. עוד לא קרה שנפגשתי עם לקוח אחד שלא הפתעתי אותו עם מה שמצאתי עליו בגוגל. נקודת המוצא שלי היא שעל כל אחד יש משהו. צריכים פשוט למקסם את המידע שיש עליך ברשת. לפעמים הוא אמנם נתפס כפחות אמין, פחות פורמלי, אבל כדאי שתדאג לזה שגם שם תיראה כמו שצריך. הרי טובי ובכירי אנשי כוח אדם מגגלים, והם יכולים גם להגיע לעובדה שאתה עורך טיולי אופניים בשבת, למשכורת האחרונה שלך אם עבדת בחברה ציבורית, ואפילו להודעות שפרסמת בפורומים שקשורים לתחביבים שלך. אם למשל כתבת בצורה זולה באיזה פורום אופנועים, הם יכולים לחשוב שאתה לא תואם את רוח הארגון. מספיק שמישהו מזכיר אותך בתמונות בפליקר שלו, או כותב עליך משהו – כבר השם שלך שם. בכלל, אל תשכח שהיום אנחנו כבר לא עובדים 30 שנה באותו מקום. אין מקום אחד שבו אפשר למצוא את הכל, מן תיק אישי, לכן אתה צריך לאגד בעצמך, ככל הניתן, את כל הדברים שקשורים אליך, ולא להסתמך על שאריות ודברים אקראיים. אם התלוננת על נעליים של גלי באיזה פורום צרכני – כשיחפשו אותך יגלו איזה נודניק שמתלונן על נעליים. לא בטוח שאת זה אתה רוצה שיראו".
ומה עושים עם תוצאות בעייתיות מגוגל, אפשר להעלים אותן?
"קודם כל, לא מעלימים. אי אפשר להעלים, אלא אם כן אתה מערב עורכי דין ויש לך קייס לדרוש מהאתר ומגוגל למחוק את אותם דפים. מה שכן, אפשר להרחיק את התוצאות לדפים אחורה, והדרך הכי טובה היא להעלות דברים חדשים, וכמה שיותר. מנועי החיפוש מתוכננים להעלות קודם חומרים חדשים לפני הישנים. שנית, אתה צריך להניח את החומרים החדשים שלך באתרים גדולים, ופחות באיזו קהילה מקצועית קטנה בארץ שמקודמת הרבה פחות בגוגל. כך האזכורים השליליים שלך מורחקים לעמוד 3 או 7, ומאוד ידוע שאנשים לא מתקדמים מעבר לעמוד-שניים במהלך החיפוש".
ומה עם אתרים של פסקי דין? הם חזקים מאוד במנועי החיפוש, ובדרך כלל מופיעים בתוצאות הראשונות.
"אי אפשר לדחוק אותם בקלות. אפשר רק לדמות שיש לך תפוח אחד רקוב קטן, אז תוכל לפחות לכסות אותו בערימה של פומלות".
ולמקרה שתהיתם, מסתבר שערימת הפומלות הזו יכולה להניב תשואות נאות לכל עיתונאי שבדיוק שובר את הראש לאן יברח בעקבות קריסת העיתונות. עבור אנשים יחידים עולה השירות הלא-מסובך-במיוחד כמה אלפי שקלים
, וכמובן שלחברות התשלום גבוה לפחות פי שתיים-שלוש, תלוי בסוף ההיקף. "מעבר לזה, אם מישהו התקדם לעבודה טובה ומכניסה יותר בעקבות השירות", טוענת ניצן, "כבר במשכורת הראשונה שלו הוא ישלים חלק גדול לפחות מהסכום שהשקיע במיתוג האישי". כמובן שמרשימת הלקוחות שלה אתם יכולים לשכוח ("כל התוצרת אמורה להיראות אותנטית, כאילו יצאה תחת ידיהם"), למרות שחברות אחרות בתחום נדיבות קצת יותר בהקשר הזה.

 

דנית ניצן

חברה נוספת שעוסקת בין שאר תפקידיה גם בניהול זהות ברשת היא Refresh של אדם שוב, לשעבר כתב בגלי צה"ל ובערוץ 2, ומקים הרשת החברתית קפה דה-מרקר. החברה (בכתובת refreshing.co.il) מסייעת לארגונים ומותגים בהשתלבות בזירות של מדיה חברתית, בלוגים והשתלבות כללית בעידן האינטרנט. שוב לא חושש דווקא לחשוף את רשימת לקוחותיו (שכוללת בין השאר את שטראוס, רון חולדאי בקמפיין הבחירות, מי עדן, שירות הביטחון הכללי, בנק לאומי, נעמ"ת והסתדרות המורים), מאחר והם אף מכשירים עובדים בתוך הארגונים בהקמת ערוצי תוכן ברחבי הרשת. האג'נדה הבסיסית, על פי שוב, פשוטה מאוד. "היום גוגל הוא כמו העמוד הראשון של העיתון. אלא שבעוד בעיתון עוטפים למחרת דגים, לאלוהי הגוגל יש תכונה משונה: הוא לא שוכח ולא סולח. הפעולה הבסיסית ביותר שעושה כיום גולש בבואו לחפש מידע על אדם או חברה היא להקיש את שמם בגוגל".
עד כמה הענף בישראל רווחי?
"הוא רווחי למקצוענים והפסדי לשרלטנים. יש כיום שתיים-שלוש חברות רציניות שעוסקות בתחום הזה באופן מקצועי, ועוד הרבה מאוד ילדים או חובבנים שעובדים מהבית".
אז מה בעצם כוללת העבודה? כפי שמסביר קפלנסקי, מדובר בסוג של קמפיין אינטרנטי שלא מתבסס על פרסומות אלא על תוכן. "הקמפיין ממוקד סביב פלטפורמה שהיא בדרך כלל בלוג מקצועי, ואז אנחנו מפיצים את התכנים בעשרות פלטפורמות – לוקחים את המקומות שחזקים במנועי חיפוש ומכניסים לשם את השם של הבנאדם – אינדקסים, אתרי מאמרים, אתרי המלצות, אתרי מצגות וכו'. המטרה היא שכל 10 התוצאות הראשונות בגוגל יהיו בשליטתנו, כולל טוקבקים".
מה הכוונה?
"גם אם יש על מישהו ידיעה חיובית ב-ynet – זה לא אומר שהטוקבקים שם יהיו חיוביים. לפעמים הם יכולים להיות שליליים, וזה יכול להרוס לו את המיתוג. יש לי לקוח שכתב מאמר לאתר גדול, מיתג את עצמו כמו שצריך, אבל טוקבק אחד שלילי היה בעייתי מאוד, ופגע בבנאדם אישית. הפורטל סירב למחוק את הטוקבק, לכן הלקוח פנה אליי והצלחנו לדחוק את המאמר לעמוד השני בגוגל".
אתם מתעסקים גם בטוקבקים מושתלים?
"לא. אנחנו עושים את הכל בשקיפות מלאה, לא משתמשים ביוזרים פיקטיביים, ולא מפעילים טוקבקיסטים בתשלום. זו הגישה שלי, ובסופו של דבר זה לא משתלם כי עולים על טוקבקים כאלה".
בהמשך יספר קפלנסקי שבקמפיין האינטרנט של ציפי לבני וקדימה בבחירות האחרונות, אותו ביצעה החברה שלו, eBrand, בנוסף לבלוג הווידיאו של לבני שהופק מדי יום-יומיים ולשאר תכנים, בוצע "ניטור טוקבקים שליליים וחיזוק שלהם באמצעות טוקבקים חיוביים. אבל לא מושתלים".
נו באמת.
"היה לנו מערך מתנדבים שאליו שלחנו את כל ההתראות עם כתבות בעלות טוקבקים שליליים, וזו הייתה חלק מעבודת ההתנדבות שלהם. היו איזה 50 חבר'ה כאלה".
מעבר לטוקבקים, איך בדיוק דוחקים אזכורים שליליים בגוגל?
"אם יש אזכור שלילי עליך במקום הראשון, נניח, אתה צריך להכניס לפחות 10 אזכורים שונים באתרים שונים. הרי גוגל בדרך כלל מפזר את התוצאות בין אתרים שונים. זה אומר שצריכים לעשות פעולה מאסיבית כדי לקדם את העמודים שבהם הכנסת את השם שלך, ולקדם זה באמצעים של SEO – קידום אתרים. צריכים לעשות אופטימיזציה טכנית כדי שגוגל יקלוט טוב את הביטויים, להכניס מילות מפתח וכן הלאה. זה לא פשוט".
בקיצור, מפעילים מניפולציות על גוגל.
"אנחנו לא עושים מניפולציה על גוגל. אנחנו יוצרים עמודים רלוונטיים תחת השם של הבנאדם".
הם לא ממש רלוונטיים אלא מטעם. זו עדיין מניפולציה.
"אם נגיד אתה בונה אתר לבנאדם, זה לא יותר רלוונטי מידיעה בפורטל שבה השם שלו כתוב? מבחינה אנושית, כשאתה מגגל אדם – אתה מצפה יותר לראות את האתר או את הבלוג שלו. בכל מקרה, אנחנו משתדלים שהפעולות שלנו יהיו כמה שיותר טבעיות".

גם קפלנסקי מספר שאתרי פסקי הדין עושים לו ולחברה שלו (בה עובדים, אגב, ששה אנשים), כאב ראש לא מבוטל. "האתרים האלה מאוד חזקים, כי גוגל נותן ציון רלוונטיות גבוה לאתרים שיש בהם הרבה עמודים, ושם מתפרסמים עשרות פסקי דין ביום", הוא מסביר. "יש לנו הרבה לקוחות שיש להם בעיה עם פסקי הדין האלה. גם אם זכית באיזה משפט ופסק הדין הוא לטובתך, אתה לא תמיד רוצה שיידעו על זה. גם מאתרי חדשות מובילים קשה לדחוק אזכורים, אגב. אחד הלקוחות שלי היה סגן אלוף במיל' שלפני שש-שבע שנים הסתבך בפרשיית ביטוח, ונידון לכמה חודשים של עבודות שירות. זה פורסם ב-ynet כולל השם שלו, ומאז הוא לא הצליח למצוא עבודה. כמובן שהוא לא ציין את הפרשייה הזו בקורות החיים, וגם לא בראיונות, אבל כנראה שאחרי הראיונות המעסיקים הפוטנציאליים חיפשו אותו בגוגל – בכל זאת, הוא התמודד לתפקידים ניהוליים בכירים – ואז גילו את הפרשייה הזו, וגם הבינו שהוא לא סיפר. כך הוא יצא לא אמין, בנוסף לכל. במשך חמש שנים הוא לא הצליח למצוא עבודה, למרות שהיה לו ניסיון עשיר ומרשים. בסוף הוא הגיע אלינו, עשינו לו קמפיין הדחקת אזכורים, וגם מיתגנו אותו תוך כדי. מי שכתב את השם שלו בגוגל ראה כל מני דברים שקשורים לתחום המומחיות שלו, והאזכור השלילי נדחק לעמוד החמישי".
אני מבין שרף הרווחים שונה לגמרי מזה שהרווחת בזמנו ב"מעריב".
"נכון. יש דרישה לשוק הזה. אני בקושי משווק את העסק שלי באמצעים המקובלים, ויותר מגיעים אליי. יש דרישה, כי אנשים מבינים שמאוד חשוב איך השם שלהם ייראה בגוגל. בעולם תחרותי חשוב למתג את עצמך. קורות חיים זה כבר פאסה. זה תחום ייחודי, לא כמו קידום אתרים. ההכרה שאתה צריך לשווק את עצמך כבנאדם, זה משהו חדש".
נראה לי שאתם צריכים להתכונן ללא מעט תחרות. שוק העיתונות נמצא בבעיה, וזה יכול להיות מפלטו של העיתונאי המפוטר.
"זה לא כזה פשוט להקים עסק מבחינה תפעולית. צריך להבין ממש באינטרנט, לא רק בתוכן. צריכים להבין את האינטרנט עובד, איך גוגל עובד. אני גם לומד תוך כדי תנועה. הצעתי את השירותים מבלי לדעת עד כמה זה באמת עובד, וגם אמרתי ללקוחות שלי בפירוש שהם שפני הניסיונות. ב-90% מהקמפיינים הצלחנו, ויש קמפיינים שבהם לא הצלחתי מכל מני סיבות, כמו גורמים עוינים ללקוח, שמחזקים אזכורים שליליים בהתנכלות שיטתית. מאוד קשה להתמודד נגד זה. אני גם לא תלוי בעצמי. יש כאן גוף שלישי, שזה גוגל. הם משנים את האלגוריתם שלהם כל הזמן, ואתה לא יכול תמיד להבין איך זה בדיוק עובד כרגע".

 

התחום האפור של המיתוג האישי

מיתוג אישי זה הדבר הנוכחי, אבל כמובן שיש גם כאלה שלא מתים על ההטמעה המלאכותית מדי, יש שיאמרו, של תכנים שחלקם מגיעים בכלל ממקור חיצוני. כמובן שכל המרואיינים לכתבה טוענים שהם לא גולשים לתחומים האפורים ("התחזויות קטנות או תחמונים נורא פוגעים ומורידים בערך. כל הגרילה הזו, טוקבקים בתשלום, כמעט ולא משפיעים", אומרת דנית), ממליצים ללקוחותיהם שלא לנהל פעילות שאינה שקופה ("אני לא מאמין בביצוע מניפולציות על מנועי חיפוש. יצירת תוכן אמיתי טוב ורלוונטי היא המפתח לתוצאות טובות במנועי חיפוש", אומר אדם שוב), אבל מנכ"ל חברת אינטרנט מצליחה בשוק, שמציעה פחות או יותר את אותם שירותים רק ללא הטייטל "ניהול זהות ברשת", טוען בתוקף שמדובר בסוג של מניפולציה.

 

"תהליך המניפולציה בעיניי הוא להבטיח שתוצאה של עבודה או של תהליך תבוא לידי ביטוי במוניטין שלך במנועי החיפוש. אם למשל אתה מעלה לרשת בלוג או מגזין, ניוזלטר, טוויטר, אפליקציות וכל הפעולות האלה – איפשהו שם אתה נתפס על ידי מנועי החיפוש. זו רק נגזרת. כלומר, אנחנו כחברה נחשוב איך לשפר את המוניטין שלך כתהליך, לא כאיזושהי הבטחה שמתמצה בתוצאות של גוגל".
כלומר, אתה לא מתמקד במטרה אלא בדרך.
"נכון, אחרת מה קורה? יכול להיווצר מהלך שאתה יכול לשלם עליו מחיר. אם אתה ניגש לחברת ניהול זהויות ומתחיל לדון על שיפור המוניטין, אז קודם כל יש לך מה להסתיר. ואז יש פתרונות מניפולטיביים, שחלקם מעודדים להשקיע את האנרגיה במסכת של שקרים והעמדות פנים למיניהן. הדברים האלה תמיד מתגלים, והמחיר שלהם הרבה יותר גבוה מאשר התחום האפור הזה של הרמאות. הרי מה עושות חלק מהחברות האלה? הן באות ופותחות זהויות לא אמיתיות ברשת החברתית, כולל תמונות, בניית אופי ויצירת דמות וירטואלית לחלוטין שמקדמת אג'נדה. זו פשוט הונאה. חלק מהם פותחים עשרות כרטיסים כאלה. יש גם פרשיות כאלה בארה"ב על כאילו-אגודות סטודנטים שקמו בפייסבוק. כל מני סטודנטים הצטרפו לקבוצות האלה, ובסוף התברר שמנסים למכור משהו לכל מי שהצטרף. זה גובל בפלילים. יש כאלה שמשלמים לבלוגרים כדי לקדם מוצרים. במילים אחרות, קוראים לזה שוחד. זו מניפולציה זולה שיוצרת אנטי ושורפת גם את הבלוגר וגם את החברה. חברות מיתוג אחרות מעמידות לך טוקבקיסטים מפה ועד להודעה חדשה, וכך מטים את הדיון. כל זה תחת מה? תחת הסיסמה מניפולציה. אישית אני לא מאמין בדברים האלה, וחושב שזה מתאים לסוג מסוים של לקוחות. הלקוחות היותר מכובדים יספקו מוצר שמספק ערך. ללקוחות שלנו אנחנו מעניקים יצירה אמיתית ברשת, והמוניטין עולה בהתאם".

 

ומה בחו"ל?

קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לאמוד את הצלחת המיתוג הרשתי בחו"ל באמצעות מספרים, מהסיבה הפשוטה שחלק גדול מחברות יחסי הציבור מציעות את השירות כחלק מחבילה כוללת. אמנם יש גם חברות שמתמקדות אך ורק בניהול זהות ברשת, אבל הנסתר רב כאן על הגלוי, גם בגלל שחלק גדול מהלקוחות לא מדווחים במישור הזה אלא רק במישור של יחסי ציבור "סטנדרטיים". ועדיין, רק כדי להבין את סדרי הגודל, קחו בחשבון ש"וול סטריט ג'ורנל" פרסם באחרונה שמספר האנשים בארה"ב שמתפרנסים מכתיבת בלוג מתקרב למספר האנשים שמתפרנסים מעריכת דין (חסרים 100,000 אנשים כדי להדביק את הפער). במספרים מדובר על 452,000 אנשים שחלקם הגדול כותב בלוגי חברה ובלוגי מנכ"ל לארגונים גדולים. וכידוע, כתיבת בלוג הוא אחד המרכיבים העיקריים בבניית חבילת ניהול זהות ברשת.

 

בחו"ל יש חברות ניהול זהות שעובדות בשיטת הסרט הנע, מספרת דנית. אנשים עושים מנוי במחיר 20-30 דולר בחודש, והחברה מדווחת על כל אזכור שלך. אם יש אזכור שלילי – החברה מפציצה מיד את הבלוג, הפליקר, המייספייס ושאר החשבונות החברתיים שלך בשלל אייטמים, על מנת לדחוק את אותו אזכור בעייתי לעמודים הפחות נצפים בגוגל. "ברוב המקרים", מוסיפה דנית, "זה חלק ממארג השירותים שנותנות חברות יחסי ציבור גדולות. שם אתה לא יכול לדבר עלPR מבלי לכלול את ניהול הזהות בתוך הסל הזה. אגב, תקליד למשל Kodak בגוגל, ותראה שלל אזכורים חיוביים שלהם, שמעידים על עבודה רצינית שמישהו עשה. יש להם לא רק אתר רשמי אלא גם בלוג, אתר שיתוף תמונות, אתר טיפים ופרויקטים, קהילה לגרפיקאים ועוד. ככה אתה נהנה מהמותג, מפתח סנטימנט חיובי, ובפעם הבאה שתראה שמישהו כתב שהם גרועים – זה פחות ישחק אצלך תפקיד".
יש שימושים ביזאריים יותר, אני מניח.
"כן, יש חברת ניהול זהות שעורכות מעקב אחרי בני נוער, במימון ההורים. הם רוצים דו"ח שיפרט איפה הילדים שלהם כותבים ברשת, איפה הם פעילים וכו', ואם יש נער שהילדים בכיתה עושים נגדו קמפיין, כמו דפי שנאה ברשת – עוד תחום מוכר – ההורים משלמים לחברות כאלה כדי שיחזירו פייט טוב לטובת הילד. אם פעם היו הולכים למורה כדי להסיר את החרם, היום זה כבר מתבצע דרך הרשת. נו, אמריקאים מופרעים, אתה יודע. למה אתה מצפה".

(פורסם במקור ראשון, יולי 2009)

שלח\קבל עם רונאל פישר. "אני שחור או לבן. שונא את האפור"

1. למה רונאל?
"הייתי צריך להיוולד בת ולהיקרא על שם סבתי שרה. כשנולד בן, הציעו שר-אל, אבל הבינו מיד שמדובר בשם מזוויע. אחותי טוענת שאלוהים שמח ביום בו נולדתי, ואין לי מושג על נסמכה כשקבעה זאת. וכך נולד השם רונאל. שמחת האלוהים. יכול להיות שכל הסיפור הזה לא נכון, אבל זה מה שסיפרו לי כשהתבגרתי ושאלתי. שנים סבלתי בגלל השם, ועד היום מעוותים את שמי ומכנים אותי רנואל, רונלד ושמות אחרים שאין לי שום קשר אליהם".
2. מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
"עומד עם תפוח מקולף ובננה מופשטת במטבח, ומביט על אימי. זה זיכרון כל כך חזק, עד שאפילו אם כולו המצאה שלמה שלי, אני מוכן להיהרג על אמיתותו".
3. מה כמעט אף אחד לא יודע עלייך?
"שאני חרדי. שכל אדם במאה שערים פחות דתי ממני. שאין אף אדם בעולם כולו שמאמין בשם ואוהב אותו יותר ממני. שאין משמעות לחיים בעיני ללא קריאת עמוד או שניים בתורה כל יום, להבדיל מהגמרא או התלמוד, שכבודם במקומם מונח אף הוא".

 

4. מה היתה העבודה הראשונה שלך?
"עוזר לחנווני בחנות מכולת. הייתי בן 9 או 10, כמדומני. נורא רציתי חכה כדי לצאת לדוג. עבדתי כל החופש הגדול, הרווחתי 70 לירות וקניתי חכה שאותה אני שומר עד היום. היא לא שווה כלום. לא אז ולא היום. אבל קניתי אותה בזכות יכולתי להסתיר את הגבינות הטריות בסוף המדף ולהעמיד בשורה הראשונה את הגבינות הישנות, כדי שהחנווני לא יפשוט את הרגל".
5. כשאתה הכי רוצה להתפנק…
"אני מבקש מאשתי שתאהב אותי או יוצא לדוג או קורא בתורה. על שלושה דברים העולם עומד: על רעייתך, על דיג ועל תורה. כל מי שחושב אחרת, פשוט לא מבין שום דבר".
6. מה הדבר הכי כייפי שעשית במהלך הקריירה?
"המונח 'כיף' קשה לי, אבל אוכל לומר מה גרם לי לריגוש עצום. ייצגתי כעורך דין תלמיד שנשלח בניגוד לרצונו לבית ספר לחינוך מיוחד. הוא כתב מכתב לשופט. מאוד מרגש. במהלך הדיון עסקנו בשאלות משפטיות כבדות, אבל צילו של הילד עמד כל הזמן לנגד עיני ולא הרשתי לבית המשפט לשכוח לרגע שאנו עוסקים בו ובחייו, ולא אך ורק בשאלות משפטיות תיאורטיות. זה הוכיח את עצמו. בית המשפט אסר על העירייה ומשרד החינוך להעביר את הילד לחינוך מיוחד. אני מאוד גאה בזה ונרגש גם היום מן העניין. אגב, הילד מצליח מאוד היום בבית הספר הרגיל".
7. ומה הדבר הכי מביש?
"אין מביש, אבל יש דברים שאני מצר עליהם. העלבתי פעם את הזמר שלמה ארצי משום שפירשתי לא נכון דברים שכתב עליו העיתונאי אהרל'ה בכר ז"ל. שנים לא עמד לי כוחי להתנצל, ובכל הזדמנות שיש לי אני שולח לשלמה אנשים כדי שיגידו לו ששגיתי. זו הייתה יהירות מצדי, ואני חש עם זה מאוד לא נוח".
8. אם לא היית מתפרנס מעריכת דין וטלוויזיה, בטח היית…
"אני לא מתפרנס מהדברים שאני עושה בטלוויזיה. מדובר מבחינתי בתחביב, בדיוק כמו דיג. פרנסתי כולה על עריכת הדין. אם לא הייתי מתפרנס מעריכת דין, קרוב לוודאי שהייתי מתפרנס מדייג. ואם לא היה בדייג מספיק כדי לכלכל את משפחתי, בוודאי הייתי עוסק בהוראה, שזה החלום הגדול שלי. אילו ניתן היה בישראל של היום להתפרנס כהוגן מהוראה, אין לי צל של ספק כי הייתי עוסק רק בכך".
9. איך הקשר שלך עם ההורים?
"אין לי הורים. שניהם הלכו לעולמם בזה אחר זה בפער של שנה או פחות, לפני מספר שנים. בחייהם היה לי עמם קשר מיוחד. אבי היה פלמ"חניק ואיש מחוספס למדי, איש שעבר את התופת של אושוויץ ונותר בחיים. הוא השתדל לא להיות הרבה בבית. הוא היה זקוק למרחבים. לאוויר צח. מקומות סגורים, משרדים, היו מוציאים אותו מדעתו. אמי היתה אישה נבונה מאוד ויושבת אוהלים. תן לה חומר קריאה טוב – והיא לא זקוקה לשום דבר אחר. עם כל אחד מהם היתה לי מערכת יחסים שונה ומרתקת. הם חסרים לי מאוד, ונדמה לי שלעולם, כל עוד אני חי, לא אשלים עם אובדנם. הם מתו לי מהר מדי".
10. מה הצבעת בבחירות האחרונות?
"אני לא מתחמק מתשובה ישירה, אבל כיוון שממילא אינני אדם פוליטי, אין משמעות למפלגה שבחרתי לתת לה את קולי. יש משהו מאוד לא מגובש בזהות הפוליטית שלי, וזאת בניגוד לעניינים אחרים הנוגעים לחיי. יכול להיות שיום אחד זה יקרה ואז יהיה לי הרבה יותר קל להשיב לך על זה, כי אז תהיה לזה גם משמעות".
11. אם היית ראש הממשלה, מה היתה ההחלטה הראשונה שלך?
"זהו, שלא הייתי ולא אהיה ראש ממשלה כי אינני יודע מה לעשות דבר ראשון וגם לא אחרון. אין על מה לדבר בכלל. אולי יום אחד ארגיש שאני יודע מה לעשות, ואז אוכל להשיב על שאלות מהסוג הזה. בגדרי אמירה פילוסופית בלבד, אני יכול לומר לך שהייתי מזמן אליי את שר או שרת החינוך, ומבקש מהם לחייב את המורים ללמד את יציאת מצרים ומעמד הר סיני כהיסטוריה המחייבת של עם ישראל ולא כסיפור נחמד, כפי שמלמדים זאת היום בבתי ספר חילוניים. כמובן שאחר כך לכל תלמיד תהיה הזכות לבחור מה לעשות עם זה".

 

12. 1987 או 2007?
"תמיד קדימה. 2007 יותר טובה מ-1987, ו-2008 תהיה יותר טובה מ-2007. אני גם מאלה שלעולם לא אומר בסוף שנה 'תכלה שנה וקללותיה'. אין שנה מקוללת. יכולה להיות שנה יותר טובה או פחות טובה, אבל אסור להגיד מקוללת".
13. מאיזו תכונה שלך היית מת להיפטר?
"מוחלטות. טוטאליות. לעיתים רבות מדי אני מוצא את עצמי בקצוות. שחור או לבן. אני שונא את הצבע האפור. הוא מסמל בעיני בינוניות, חוסר החלטיות. לפעמים נדמה לי שזו עמדה קשוחה מדי בחיים, ודווקא עדיף להיות כמו אותם אנשים היודעים לדבר במונחים של איזון, של גם מזה וגם מזה".
14. אם היית מראיין את עצמך, מה היה הכי מעניין אותך ברונאל פישר?
"שום דבר. אין לי שום שאלות לעצמי. לא משום שאני יודע הכל על עצמי, אלא משום שאני לא מעניין את עצמי. בכלל, יכולת התבוננות אינטרוספקטיבית היא תכונה שאינה זרה לי. אני מבלה תדירות בביקורי בית אצל נשמתי ומוחי, ועל כן לא מצליח לייצר שום עניין מיוחד או חריג במה שקורה שם".
15. מהי הפאדיחה הכי גדולה שהיתה לך בחיים?
"בטירונות גבעתי. הייתי צריך לצעוק 'רימון' באימון על יבש, כדי שכולם ישכבו על הרצפה, ולא יצא לי. נתקע לי גמגום אינסופי. מבחינה תיאורטית, כל המחלקה נהרגה. זה היה מביך למדיי".
16. איזה רינגטון יש לך בסלולרי, ולמה?
"לא יודע מה זה רינגטון".
17. ערוץ 2 או ערוץ 10?
"ערוץ 2, כמובן. ולא סתם ערוץ 2. קשת בלבד. אבי ניר, מנכ"ל קשת, הוא אדם שאני חש מחויבות עצומה כלפיו, אף על פי שמבחינה משפטית אני חופשי כציפור. אני לא מה שנהוג לכנות 'טאלנט' של מישהו. אני אפילו לא טאלנט של אשתי, שחושבת לעתים שההופעה שלי בטלוויזיה מיותרת לחלוטין".
18. מה היה הספר האחרון שקראת?
"שבתי לקרוא ב'תשע קריאות תלמודיות' של לוינס בפעם השלישית, כי הספר הזה מסרב למצות את עצמו. אבל סיימתי במקביל את 'אלבר קאמי: חייו' של טוד. קאמי הוא אדם שמרתק אותי ללא גבול. אני מוכן להמשיך ולקרוא עליו כל מה שאפשר. אגב, אמנם לא נשאלתי על כך, אבל אילו היו שואלים אותי איזה ספר הוא הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם, הייתי קובע ללא היסוס: 'היצירה' של אמיל זולא. אני חוזר אל הספר הזה אחת לכמה זמן, ונדהם בכל פעם מחדש מהעוצמות שבו".
19. מה התגובה הראשונית שלך כשאתה רואה ג'וק ענק על השיש במטבח?
"צועק לאשתי בהיסטריה. היא ממונה על חיסול ג'וקים בבית. אני מדבר על הגדולים. אני ממש לא מתלהב מהם. עם הקטנים אני יודע להסתדר יפה מאוד".
20. מה הכי לא נוח לך בבית שלך?
"הכול נוח, נעים, חם ומתוק. אין ולא יכול להיות דבר בלתי נוח בבית. עצם העובדה שמדובר בבית של המשפחה שלך, הכול נעשה מיד נוח. אי נוחות ובית הן מלים סותרות וצירוף בלתי אפשרי מכל בחינה. מנטאלית, הרבה יותר מפיזית, הבית הוא המקום הנוח ביותר בעולם".
21. מה אתה אוכל רק לשם הבריאות, ולא בגלל שזה טעים?
"שום דבר. אני חסיד שוטה של אוכל טעים. בעיקר זה של אשתי. לצערי, היא לא מבשלת די, אבל כאשר היא טורחת – אין דבר שיתחרה ביכולותיה המופלאות. אני סבור שאסור לאכול דברים לא טעימים. זה עושה מצב רוח רע וגם לא בריא במיוחד. אף אחד לא יעבור את השכל שלי בשלום עם ניסיון שכנוע, שיכול להיות אוכל לא טעים אבל בריא. אם הוא לא טעים אז הוא גם לא בריא. אם לא לגוף, אז לפחות לנפש".
22. מתי בפעם האחרונה היית מאושר?
"לפני דקה ממש. יש שלושה אנשים, שזהותם סודית ושמורה רק עמי, שבורא עולם העניק להם 'בייגלה'. כלומר, מן עיגול כזה נסתר של מלאכים מעל לראשם. איפה שהם לא יהיו ומה שהם לא יעשו, לעולם יהיה אור גדול סביבם. לפני דקה פגשתי אחד מהם לצורך נסיעה לחו"ל בענייני עסקים. זה היה נפלא. זה האושר בהתגלמותו".
23. איפה תהיה בעוד 10 שנים?
"מי יכול לדעת. אולי אתפנה לגדל את ילדיי, שממילא יהיו כבר גדולים מדי. אולי ארצה לעשות למען הציבור, מה שכרגע אינו בא בחשבון. אולי אחיה בחו"ל. אולי אהיה בקבר. אסור לנבא. אי אפשר לנבא. אני יכול לומר לך שעשיתי כל מה שרציתי בחיי. אין לי עוד כל שאיפה או מטרה או רצון או חלום להגשים, אבל אסור להבין מזה שאני משועמם. השגרה היא המתנה הנפלאה ביותר שניתנה לאדם, והוא צריך לדעת לכבד אותה ולחבק אותה בשתי ידיים. מצד שני, כשחושבים על זה לעומק, אין לי רגע דל אחד בחיי, אז אולי השגרה שלי קצת שונה משל אחרים".
(פורסם במקור ראשון, 2007)

שלח\קבל עם נעה דיין-ירון. "קיבלתי עיניים במתנה"

1. למה נועה?
"בת צלופחד. אמא שלי מספרת שעוד לפני שהבדיקה אישרה שהיא בהריון, ועוד הרבה לפני שהיא ידעה אם יש לה בן או בת, היא מצדה כבר ידעה בבירור שיש לה בבטן נועה".
2. מה הדבר הכי מהנה שעשית במהלך הקריירה?
"שחיתי עם דולפינים".
3. ומה הדבר הכי מביש?
"שחיתי עם דולפינים".
4. אם לא היית מתפרנסת ממה שאת עושה היום, מה היית עושה?
"אני אימא לשישה ילדים, ברוך השם. הם מלכלכים בגדים כל יום לפעמים פעמיים, רעבים שלוש פעמים ביום, כל יום, וצריכים גם חיבוקים ונשיקות, וגם עזרה בשיעורים לפעמים. אז ככה שאני לא ממש מתפרנסת הרבה מחוץ לבית, אין לי פשוט זמן וכוח לזה. ולשאלתך, לא הייתי מחליפה את העבודה הזו בשום דבר אחר בעולם".

 

5. איך הקשר שלך עם ההורים?
"ברוך השם, מצוין. על אף כל הקשיים והמכשולים, ויש רבים כאלה במשפחה שלנו, אני חושבת שאנחנו עושים עבודה לא רעה בכלל. הלוואי על כל המשפחות של בעלי התשובה".
6. אם היית ראש הממשלה, מה הייתה ההחלטה הראשונה שלך?
"להתפטר כנראה, ולמנות את בעלי במקומי, הוא הרבה יותר מתאים ממני".
7. מאיזו תכונה שלך היית מתה להיפטר?
"משתי תכונות שהולכות תמיד ביחד – עצבות ועצלות. יש לי מהן הרבה, ואני במלחמה יומיומית איתן – האם להישאר גוש עפר כמו שהן רוצות, או לנצח אותן ולהצליח להתרומם קצת למעלה".
8. אם היית מראיינת את עצמך, מה היה הכי מעניין אותך בנעה ירון?
"הייתי שואלת: 'מה רבי נחמן מברסלב נתן לך במתנה שהיית מוכנה להשאיר בשבילו את כל העולם מאחורי הגב, וללכת אחריו הליכה עיוורת בלי להסתכל אחורה?'. הייתי עונה: 'עיניים'".
9. איזה רינגטון יש לך בסלולרי?
"יש לי טלפון כשר למהדרין, אין בו רינגטונים. יש בו או פפפרררר פררררר או גלינג גלינג גלינג או טרילילי טרילילי טרילילי. אני בחרתי את הפרררררר פררררר. זה הכי מתאים לאופי שלי".
10. ערוץ 2 או ערוץ 10?
"לא זה ולא זה! אין לי טלוויזיה כבר שנים. היתה לי טלוויזיה ענקית ומשוכללת, וברגע של הארה לפני 11 שנה, בעסקה מפוקפקת עם טיפוס מפוקפק בלי חשבוניות, החלפתי אותה תמורת מזגן. עסקת חיי".
11. מה היה הספר האחרון שקראת?
"'לוחמי התמורות – קורות המלחמה האחרונה' של הרב ארז משה דורון. זה ספר פנטזיה שמבוסס על חכמת הקבלה, ומתאר את המלחמה האחרונה לפני בוא הגאולה. אנחנו, אגב, נמצאים בעיצומה של המלחמה הזו ממש עכשיו. ספר מומלץ ביותר".
12. מה את עושה כשאת רואה ג'וק ענק על השיש במטבח?
"צורחת, קופאת, מזיעה בכל הגוף, מפנה את הילדים מאזור הסכנה, וקוראת לבעלי. הוא בעל עקרונות כמובן ומסרב להרוג אותו, מבטיח לנסות רק להרחיק אותו בעדינות לחדר המדרגות. זה לא מספיק טוב בשבילי. בלית ברירה בדרך כלל אני לוקחת בסוף נעל גדולה – לא שלי – והורגת אותו במכה. אחר כך מספרת לפחות לשתי חברות בטלפון, כולל כל רגעי המתח והמשבר, בשביל להירגע".
13.מה את אוכלת רק לשם הבריאות, ולא בגלל שזה טעים?
"סעודה רביעית במוצאי שבת. יש עצם קטנה ושמה עצם הלוז, שניזונה רק מהסעודה הזאת. כתוב שמהעצם הזאת יבנה שוב הגוף בתחיית המתים. וחוץ מזה, זו הסעודה של דוד המלך וזו סגולה ללידות קלות, ככה שאני משתדלת."
14. מתי בפעם האחרונה היית מאושרת?
"כשהספר שלי, 'מקימי', יצא לאור. עבדנו עליו כמעט שלוש שנים ארוכות ולא קלות. כשנכנסתי לחנות ספרים בתל אביב כמה ימים אחרי שהוא יצא וראיתי אותו עומד על המדף בין כל שאר הספרים, היה לי רגע כזה – לא יודעת אם של אושר, אבל בהחלט של סיפוק והתרגשות גדולה".
15. איפה תהיי בעוד 10 שנים?
"רבות מחשבות בלב איש, ועצת השם היא תקום… אבל אם הוא שואל לדעתי, אז אני מאוד מקווה שאהיה עם בעלי, בריאים ושמחים, בחתונות של הילדים שלי ובבריתות הראשונות של הנכדים שלי. ואמרו אמן".

(פורסם במקור ראשון, 2007)

הדיקטטורה של המגניבות: הסיפור של גוגל

חלק מהמידע בכתבה זו נאסף דרך גלישה ב-Google.co.il, חלק מהוויזואל לכתבה נאסף דרך Images.google.co.il, הטקסט כולו נשלח דרך שירות הדואר האלקטרוני של החברה, Gmail, והיינו מספרים לכם שגם הקלדנו את הכתבה לתוך מסמך של התוכנה הגוגלית Docs & Spreadsheets, אבל האמת היא שכאן כבר עבדנו על Word 2007 של מייקרוסופט. נאמר זאת כך: בהתחשב בקצב ההתפשטות שלהם, לא נתפלא אם בעוד שנתיים-שלוש גם הכתיבה תתבצע דרך מעבד תמלילי גוגלי למהדרין.
כמו שכבר הבנתם, גוגל מגיעה כבר לכל מקום, וזה לא פלא שרק לאחרונה נבחר המותג כחזק ביותר בעולם, ואף הדיח את מייקרוסופט מראשות הרשימה, שמפרסמת חברת מחקרי השוק מילווארד בראון. רובכם מכירים אותה אולי רק מעמוד החיפוש המינימליסטי שלה, אבל מצבה בפועל שונה לגמרי: היא מפעילה את תוכנת הפרסום המגלגלת מיליונים Google Adwords, מציעה עשרות תוכנות ושירותים מצוינים כמו Google Earth (כל הגלובוס בכף המסך שלכם), Picasa (תוכנת סידור ועיבוד תמונות, שגם מאפשרת להעלות אלבומים שלמים לרשת), Google Talk (מסרים מידיים) ועוד.

הסיפור של המותג החזק ביותר קיים החל בסך הכל לפני פחות מעשור, ליתר דיוק בספטמבר 1998, ע"י שני סטודנטים לתואר שלישי במדעי המחשב מאוניברסיטת סטנפורד – סרגיי ברין ולארי פייג' – שלפחות בתחילת היכרותם לא הפסיקו לריב ולהתקוטט על כל דבר פעוט. מה שכן, שניהם הסכימו שאולי רשת האינטרנט מלאה בכל טוב, אבל פשוט אי אפשר למצוא בתוכה כמעט שום דבר ביעילות ובמהירות ראויה.
מנוע החיפוש היה פרויקט המחקר שלהם שהחל רק שנתיים קודם לכן תחת השם Backrub. תוך זמן קצר יחסית התפרסם מנוע החיפוש כמהפכני ומהיר במיוחד, והמייסדים נכנסו ללופ מהיר של שדרוג – גם מבחינה טכנולוגית וגם מבחינת כוח המחשוב. הם רכשו עוד ועוד מחשבים זולים, במטרה לשמור את המידע על הדיסקים הקשיחים שלהם, וההמשך – הצטרפות לשוק האינטרנט העסקי הפעיל – היה בלתי נמנע, למרות שבהתחלה הם סירבו להפוך את מנוע החיפוש לעסקי וזממו יותר על השלמת הדוקטורט דווקא. אחרי שהם התעשתו שונה השם לגוגל (שינוי של המילה Googol – המספר המורכב מהספרה 1 כשלימינה מאה אפסים), והתוצאה נמצאת, קרוב לוודאי, ברשימת ה-Favorites הקרובה לדפדפן מגוריכם, אם לא בעמוד הבית. 

אחד הדברים שבגוגל יותר גאים בו הוא האקלים הארגוני. אמנם יש מי שקורא לזה "הדיקטטורה של המגניבות" – פרטים בהמשך – אבל בפועל אכן קשה למצוא ארגון דומה שמקפיד, למשל, על כך שבין העובדים למטבחונים המאובזרים לא יפרידו יותר מעשרים מטרים, או כזה שמעניק למהנדסים זמן חופשי של 20% מסך שעות העבודה שלהם לתקתק פרויקטים כראות עיניהם (Google News ו-Gmail נוצרו כך), או כזה שמספק לעובדיו שירותי כביסה, טיפולי רכב, ניקוי יבש, ספא ובריכת השחייה, מספרה, שירותי מסאז', מעון לילדים וכמובן טיפולים רפואיים (כולל רפואת שיניים) – הכל בחינם. למעשה, קשה לחשוב על שירות שלא מסופק במקום, וכבר היה מי שהעיר שכך העובדים כמעט לעולם לא נזקקים לצאת באמצע העבודה ל"סידורים". החגיגה ממשיכה גם כשהעובדים יוצאים לחופשת לידה – גם גברים וגם נשים. הם מקבלים שלושת-רבעים ממשכורתם, ובתקופה הראשונה גם דמי כיס לקניות שוטפות. לא פלא, אם כך, שבינואר 2007 בחר המגזין פורצ'ן בגוגל כמקום העבודה הטוב בארה"ב.
כמעט אין סוף לדיבורים על תנאי העבודה המפליגים של עובדי גוגל. לעתים אף לא ברור מה מציאות ומהי סתם הגזמה. מה שבטוח הוא שבתחילת שנות ה-2,000 עברה החברה ממשרד קטן לגוגלפלקס – מתחם בניינים מהודר, שכל בניין שנמצא בו נקרא ע"ש ערך מתמטי שונה. אפילו ההתניידות בין המבנים נוצצת במיוחד: על סגוויי או קורקינטים ממונעים. רק תבחרו.
גם ההתייחסות העצמית היא לא כאל חברה רגילה, מספרת מנהלת השיווק דרורי. הם מנסים לא להיות מוגבלים מראש על ידי אילוצים טכניים או גיאוגרפיים, כך שלפחות מבחינת יצירתיות, אפילו השמיים הם לא הגבול. המגמה היא קודם כל לייצר מוצרים עבור הגולשים, מבלי לחשוב בכלל – לפחות בשלבים הראשונים – כיצד הם יכניסו מזומנים נוספים לקופה.
מעבר לכך, לפחות ברמת ההצהרה אין היררכיה בחברה. אין "כל כך" ביורוקרטיה, וגם מבחינת הצו'פרים בגוגל ישראל לא רחוקים משאר העולם. זה אומר אוכל משובח וקרוב, סופי שבוע וטיסות לחו"ל כמה פעמים בשנה, ואפילו משרדים "מאוד גוגליים", אליבא דדרורי.
מה זאת אומרת?
"משרדים שמלאים בצבעים שלנו – משרדים מאוד חייכניים, הייתי מגדירה אותם. מאוד צנועים, לא מלאים פאר והדר, אבל מעלים חיוך כשאתה נכנס אליהם. יש חללים, לא רק שולחנות ומחשבים, כך שאתה יכול לראות גם עובדים רובצים על פופים. אצלנו מעודדים את העובד להרגיש נוח בכל סביבת עבודה. ואם בא לו לשבת עם הלפטופ שלו על כיסא מסאז' – סבבה, שיעשה את זה".
כמעט כל אחד יתפתה לחשוב בחיוב על מקום עבודה כל כך מגניב, אבל בעיניו של רגב, מנכ"ל Go Links, מדובר בלא יותר ב"הדיקטטורה של המגניבות". ובמילים אחרות, כולם מגיעים עם הג'ינס והטישרט, וכולם נורא מגניבים וחופשיים, אבל נראה איך יגיבו למישהו שיבוא ללא ג'ינס, טישרט או מגניבות. הוא חושב שהתרבות הגוגלית יפה בסופו של דבר, אבל לא ממש אוהב את זה שהעובדים שלהם מדברים כמו אנשים ממורמרים שהצטרפו לאיזושהי כת. יש בזה תחושה לא תמיד נעימה, משהו בסגנון "אנחנו עובדים בגוגל, מקבלים אוכל טוב, נעשה כל מה שגוגל תרצה". מצד שני, אקלים דומה נמצא כמעט בכל תרבות תאגידית, כך שלזכותה של גוגל אפשר להגיד שהאתוס שלה לפחות יותר מגניב. "יש להם את הקודים שלהם, ואני בטוח שגם ל'מקור ראשון' יש את הקודים שלו", הוא מדגים.
יש משהו לא בסדר בקודים שלהם, לדעתך?
"אנשים שעובדים שם מדברים לפעמים כאילו הם דיברו מול הסנה הבוער. לזכותם יאמר שמי שנבחר שם לעבודה מגיע באמת מהקרם של האנשים, אז אולי יש להם על מה".

התשובה המתבקשת ביותר לסוד ההצלחה של גוגל היא הפשטות. דווקא בעולם קר, מנוכר, משוכלל ומסובך, הממשק הפשוט שהחברה מקפידה לשמור עליו נותן לה את אחד היתרונות הברורים ביותר בתחרות הפרועה מול כל השאר. ואכן, כשמנוע החיפוש בעל המראה המינימלי עלה לראשונה לרשת האינטרנט, היה מדובר בחידוש מפתיע – מסך לבן שבתוכו לוגו גדול (קצת יותר פרימיטיבי מזה המוכר לנו היום, אגב), שורת חיפוש ועוד מספר קטן של אפשרויות נוספות. בשלב מאוחר יותר, אגב, סיפר ברין שהממשק הפשוט נוצר מהסיבה הפשוטה שלא היה להם מעצב ראוי. סה טו.
גם מקור הרווח העיקרי של גוגל, שירות הפרסומות Adwords, מצטיין בפשטות: הוא מכיל טקסט בלבד, ללא פלאש ואנימציות מפוצצות שתוך כדי גם מאטים את פעולת המחשב ומרגיזים את המשתמשים, וכך גם הפך לתרנגולת שמטילה את ביצי הזהב של החברה. בכלל, זה הראש של גוגל: תוכן במקום שופוני, תכל'ס במקום דאווין. מהבחינה הזו הם לקחו צעד אחורה מבחינת הנראות והשואו הכללי שרץ לכם על מסך ה-19 אינץ', אבל מצד שני הביאו בדיוק מרבי את מה ששאר המתחרים שכחו לספק לכם מרוב התעסקות באריזה: תוכן. כמה פשוט.
התוכן הזה הוא בעיקר מה ששבה את כותב הבלוג הישראלי היחיד המוקדש כולו לגוגל (www.ben-ari.name) – עו"ד שליו בן ארי. הוא חושב שהפשטות, ביחד עם השילוב של הגשמת החלום האמריקאי וההזדהות איתו, קנו את הציבור. "המייסדים בכלל לא ידעו לתכנת ב- HTML, לא רצו להסתבך עם משהו גרנדיוזי, ולכן הם הכינו עמוד פשוט יחסית", הוא מספר, "אל תשכח שהם גם התחילו כמו כל חלום אמריקאי: שני חבר'ה שעבדו בהתחלה באיזה מחסן, ועוד ללא גב כלכלי. הם היו אנדרדוגים, ויכול להיות שכל זה גם תרם לבאזז סביבם ולהזדהות הגולשים. מה שממשיך להוביל אותם, לדעתי, הוא הפתיחות והקשר שלהם אל המשתמשים. כך למשל, אני חושב שיש יותר מעשרה בלוגים רשמיים של גוגל; כמעט לכל מוצר שלהם מוקדש בלוג שכתוב בשפה קלילה. מצד שני, תרשום נקודה שחורה לגוגל ישראל, שעדיין לא הקימה בלוג בעברית".
ינון לנדברג, מנכ"ל משרד הפרסום האינטרקטיבי אידיאולוג'יק, מייחס את ההצלחה למיקוד הטוטאלי של גוגל במה שהם עשו לפחות בהתחלה – עמוד שכולו מנוע חיפוש, בלי קשקושים מסביב. "בהתחלה כל הארגון עבד במנוע החיפוש הזה, וזו הסיבה שהם הצליחו. יש המון אנשים שממוקדים במה שהם עושים, רק שאין יותר מדי אנשים שיצרכו את זה. וכאן הצימאון היה אדיר", הוא אומר. ואילו אדיר רגב, מנכ"ל חברת שיווק וקידום המכירות באינטרנט "גו לינקס", מדבר דווקא על אותנטיות גדולה שנשמרה לאורך זמן. הוא מספר ש-Yahoo!, ענקית האינטרנט בדימוס, פיתחה גם כן מנוע חיפוש משוכלל ולא פחות נאה, אבל התועלת של גוגל הייתה בהפרדה המאוד ברורה בין התוכן לפרסום. כי אם ב-Yahoo! היו משלבים את הקישורים הממומנים בתשלום מעל התוצאות האורגניות שהגולש ביקש, ובאופן בולט מאוד, בגוגל החליטו לשלב אותן דווקא בצד, באופן מוצנע יחסית. זה אמנם גרם להם לשלם מחיר לא קטן, מהסיבה הפשוטה שכשאותן קישורים מניבים נמצאים בצד הם גורמים להרבה פחות אנשים להקליק עליהם. "אבל כשאתה הופך למפלצת בסדר הגודל של גוגל, גם 10% – כמות ההקלקות על הפרסומות מתוך התוצאות כולן – מייצרות עבורך מזומנים בסדר גודל עצום", הוא חורץ.
מי שנודע כ"הגורו של האינטרנט הישראלי" והיה ממייסדי ICQ, ד"ר יוסי ורדי, נותן משקל גדול יותר דווקא לאחורי הקלעים של גוגל. "הם היו הדארלינג של שוק ההון", הוא מסביר, "כי הם היו החברה הראשונה שהונפקה אחרי משבר של ארבע שנים. תוסיף לזה את התרבות היצירתית של החברה, ואתה מקבל קוקטייל שאי אפשר לעמוד בפניו".
יש לא מעט סודות הצלחה לגוגל, אבל נראה שהמשמעותי מכולם, לפחות מהפריזמה הכלכלית, היא ה-Win-win. כולם מרוויחים בסופו של דבר ממנוע החיפוש והפרסום המשוכלל. כך לפחות מציגה את זה ריקי דרורי, מנהלת השיווק של גוגל ישראל, שמספרת לנו במילים מצוחצחות על החזון של החברה – להנגיש לגולש את כל האינפורמציה שנמצאת בעולם, ברמה הכי רלוונטית וללא הפרעות כמו פרסומות קופצות. גם הפרסומות שהם נותנים משתדלות להיות כמה שיותר רלוונטיות. שננו את המילה: רלוונטי.
"אחד הדברים המרתקים ביותר הוא הדמוקרטיזציה שגוגל יצרה בעולם האינטרנט בכלל", מוסיפה דרורי. "זאת אומרת שהיום יש להרבה אתרים נישתיים אפשרות להתקיים בזכות המודל הכלכלי של גוגל. אין סיבה שהמצב כיום, בו הכסף של הפרסום מתחלק בין 5-6 אתרים מאוד גדולים, יישאר כזה. יש הרבה אתרי נישה שיכולים להרוויח יפה מאדסנס. גם מהכיוון השני, לקנות באנר באתר גדול הוא דבר שעסק קטן לא יכול להרשות לעצמו, מה גם שזה לא פרסום מספיק ממוקד בשבילו. כאן בדיוק אנחנו נכנסים".

קצת נתונים: עם השקתה כבשה גוגל עוד ועוד נתחים משוק האינטרנט. ביוני 99' הצליחה לגייס 25 מיליון דולר. המייסדים ברין ופייג' שימשו כנשיאי גוגל עד 2001, ואז החליטו להעביר חלק מהמושכות לידיו של אריק שמידט, שמשמש עד היום כמנכ"ל. השלושה, אגב, מקבלים שכר של דולר אחד בלבד, אבל לא זה המקום לרחם עליהם: לכל אחד מהם מיליוני מניות, המוערכות בשווי של מיליארדי דולרים.
באוגוסט 2004, כשהחברה הגיעה כבר לשיא הצלחתה, היא שברה שיא נוסף כשביצעה הנפקה ראשונית לפי שווי שוק ראשוני של 23.1 מיליארד דולר. להשוואה, כיום נסחרת החברה בבורסת הנאסד"ק לפי שווי שוק של כ-147 מיליארד דולר.
כיום מעסיקה גוגל כ-12 אלף עובדים ברחבי העולם. ברבעון הראשון של 2007 היא רשמה הכנסות של 2.53 מיליארד דולר – זינוק מדהים של 63% בהכנסות לעומת הרבעון הקודם. בשנים האחרונות ביצעה החברה שורת רכישות במהירות מסחררת ודרמטית, ואם נציין כל עובדה שהתפרסמה עליה – האתרים הכלכליים מפרסמים מדי יומיים בממוצע ידיעה על החברה – ניאלץ להקדיש לנושא גיליון שלם. אבל נציין רק את הרכישות המפורסמות האחרונות של Youtube – אתר הווידאו הגדול והמצליח בעולם (1.65 מיליארד דולר), ו-Doubleclick – חברת פרסום מובילה באינטרנט (3.1 מיליארד דולר. במזומן). וזה רק קצה הקרחון, שלא צפוי שיימס בעשורים הקרובים.
אבל עד כאן נתונים יבשים. בכתבה זו לא ניכנס למספרים, לנתונים כלכליים ולחישובים טכניים קרים. נתמקד בהצלחה של גוגל מהבחינה, איך לומר, האנושית יותר. ולא במפתיע, מסתבר שמאחורי המספרים המפוצצים מסתתרים בעיקר סיפורים אנושיים, ואפילו חלום אמריקאי שהתגשם, בעיקר בזכות 1.3 מיליארד דפי אינטרנט שקיימים באינדקס החיפוש שלה, ונמדדים ע"י טכנולוגיית Pagerank, המבטיחה שהתוצאות הרלוונטיות ביותר יוצגו ראשונות, ע"י משוואה משוכללת שבנויה כך שאף אחד לא יוכל לשנות את מקומות תוצאות החיפוש לפי אינטרסים שונים. זו הסיבה המרכזית לכך שלמעלה מ-100 מיליון חיפושים נערכים ביום דרך גוגל, אבל כמובן שיש סיבות נוספות שנגיע אליהן בהמשך.

לא ברור אם גוגל מטפחת את זה בכוונה או שסתם נדמה לנו (ולשאר העולם), אבל אין ספק שהפוזיציה החשאית בה היא נוקטת רק מוסיפה לממד המסתורין שלה. אף פעם לא ממש ברור מה יהיה הפיתוח הבא שלה; כמעט ואין הדלפות מתוך החברה; כשבכיריה מתראיינים הם נוקטים בלשון יותר עמומה אפילו מזו של אהוד ברק; וכשהחברה פתחה את משרדיה בארץ אפילו הכתובת הייתה חשאית.
"אגיד לך מאוד בכנות: אני ממש לא חושבת שגוגל היא חברה חשאית, להפך", טוענת דרורי. "זו חברה מאוד שקופה – גם לגולשים, גם לציבור וגם ללקוחות שעובדים איתנו. יש כמה דברים שאנחנו לא מדברים עליהם, וזה דבר מאוד נכון. אנחנו לא מדברים על דברים לפני שהם קרו, ועדיף שגם העובדים והמהנדסים יתעסקו יותר בליצור את המוצרים, ולאו דווקא לדבר עליהם לפני שהם הושקו. אתה גם יודע שאנחנו מוציאים מוצר בערך כל שבוע, אז זה לא שלוקח לנו יותר מדי זמן. ההשקה באינטרנט מתבצעת גם בשלב הבטא, כדי לקבל פידבק. העובדים מבינים את המסר הזה, ומבינים שצריך להגיע לגולש לפני הרוח והצלצולים".
בתחילת דרככם בארץ לא היה ברור בכלל איפה נמצאים המשרדים שלכם.
"המשרדים שלנו היו במקום זמני, לכן לא יכולנו לתמוך במבקרים. זו הסיבה לכך שמצאנו לנכון שלא לפרסם את הכתובת. אבל בקרוב אנחנו עוברים למשרדים חדשים, ואתם כבר תדעו".
איפה אתם עכשיו?
"מי שצריך לדעת – יודע. אני מעדיפה לא להגיד".
"הסודיות הזו כבר נשמע ציורית, מן הקוסם מארץ עוץ", מגיב רגב. "זה אולי מאוד נחמד, אבל דוגרי, אני לא יודע מה קורה שם בפנים. אתה לא יודע מה קורה שם לבן אדם שעובד שם, נכון? תשאל שם אנשים מה הם עושים, הם יענו לך? הם לא מוכנים לדבר עם חברים, קולגות, ממש כלום".
כיום פועלות בישראל שלוש נקודות של גוגל. בחברה עצמה, גוגל ישראל, עוסקים בעיקר במכירות. בנוסף לכך ישנם שני מרכזי פיתוח – אחד בחיפה ואחד בתל אביב – שכמובן לא ידוע מה הם מפתחים בדיוק. שליו בן ארי שם לב שלפי מודעות הדרושים שלהם מרכזי הפיתוח מחפשים בעיקר מהנדסים, כך שלא נראה שמתפזרים שם גם על תחומים אחרים. שימו לב איך הוא מסיק – ממודעות דרושים.
איך אתה מסביר את זה שאין כמעט אפילו הדלפות? אפילו מצה"ל ומישיבות ממשלה מדליפים. אז איך מגוגל לא?
"כנראה שתהליך הגיוס של גוגל, שאורך ששה שלבים ויותר מ-5-6 ראיונות, עושה את שלו. כנראה שהם יודעים לבחור את האנשים שבין השאר גם לא ידליפו. ואם מישהו עובר את כל השלבים הוא לא יתחיל להדליף מידע על פלטיפוס – שירות אחסון קבצים מקוון של גוגל, שזו עוד שמועה שאין לה שום אישור".
ובמילים אחרות, מדובר בסיירת מטכ"ל של האינטרנט.
"משהו כזה. לפי תהליך הגיוס שלהם זה אפילו קצת יותר מזה".
"זה בעיני המתבונן", מגיבה דרורי. "אנחנו משקיעים הרבה מאוד לפני שלוקחים מישהו לעבודה. אז יש תהליך של ראיונות ובחירה של אנשים, שהוא תהליך נהדר. אני לפחות מאוד נהניתי ממנו".
כמה שלבים מכיל התהליך, בשורה התחתונה?
"אני לא רוצה להיכנס לשלבים, אבל יש הרבה מאוד ראיונות".
נו, אמרתי לכם שאתם חשאיים.
"למה זה כל כך רלוונטי? יש הרבה, זה פשוט משתנה. לפעמים מספרים חסרי משמעות בקטע הזה".

בעוד 300 שנה, בהנחה שהפצצה האיראנית, הקרחונים או סתם אסטרואיד תועה לא ישאירו לג'וקים את הבכורה, מעריך מנכ"ל גוגל, אריק שמידט, שתושלם סריקת כל המידע בעולם. רק כדי לסבר את האוזן נספר שהיום יש בעולם 5,000,000 מיליון טרה-בייט (1,024 ג'יגה = טרה בייט), ועד היום רק כ-170 טרה-בייט נסרקו למאגרי המידע.
מדובר ביומרה לשנות את העולם, ועוד לא דיברנו על היומרה הרחבה יותר של גוגל, שכבר צופה מראש שתשרוד את 300 השנים הבאות. עד אז כמובן שהארסנל מלא בתכנונים נוספים, והשמועות רצות בהתאם. הציפיות הצנועות יותר קשורות ליישומים כמו שירות גיבוי קבצים על שרתי אינטרנט, אבל זה כבר לא מעניין. בלוגרים מרחבי העולם כבר מפריחים לחלל ה-Http שלל אופציות: מערכת הפעלה גוגלית שתחליף את Windows המזדקנת (במיוחד עם הכישלון היחסי של ויסטה), גוגל-פון (טלפון נייד שיתחבר דרך האינטרנט ולא דרך המפעילות הסלולריות היקרות), ויש אפילו דיבורים על גוגל-נט – חלופה לרשת האינטרנט הנוכחית. רק בתחילת השבוע פורסם על טכנולוגיה חדשה שמאפשרת לגלות כמה זוגות עיניים שזפו שלטים, מוצרים או כל דבר אחר, ובכל מקרה, מה שבטוח הוא שבהתחשב בגב הכלכלי העצום של החברה, שעוד לא מלאו לה 10 שנים – היא עוד תשנה את חיינו באיזשהו אופן. או שניים. או הרבה הרבה יותר.
"יש להם קופת מזומנים מאוד גדולה שמאפשרת להם להשתעשע בדברים", מסביר לנדברג. "היום רוב הביזנס שלהם מתרכז בחיפוש, אבל מהר מאוד יהיו עבורם תחומים נוספים שיעשו בשבילם הרבה יותר כסף. בעוד חמש שנים הם בוודאי יהיו חברת המידע-מחשוב הגדולה בעולם, אם הם לא יעשו טעויות נוראיות".
אותן טעויות הן הדבר הכי נורא שיכול לקרות לגוגל, כמו שמסביר ורדי. "בהתחלה הם היו הסיפור האמריקאי האהוב, של הילד שבא משומקום והתגרה בענק והצליח לכבוש לו חלקה. עכשיו כשהם גדלים – הם צריכים להתמודד עם סיפור הפוך, של ילדים שבאים ומתגרים בהם". ורדי מסמן את הסלולר כפלטפורמת הצמיחה הבאה של ענקית האינטרנט, ומזכיר שיש שני מיליארד מכשירים מול תעשיית פרסום סלולרית שנמצאת עוד בשלב הטרום-חיתולים. עד אז הוא מציע לא למהר להספיד את מייקרוסופט, מהסיבה הפשוטה שגוגל בכלל לא מהווה איום עליה. "גוגל חשפה נתח שוק גדול שלא היה קיים קודם. זה מעצבן את מייקרוסופט, אבל היא עדיין שולטת בדסקטופ ובמערכת ההפעלה, ויש לה פוזיציה מאוד חזקה".
יכול להיות שוורדי צודק, אבל בפועל ידוע שמייקרוסופט אכן לחוצה מגוגל. ומאוד. רק לפני פחות משנתיים סיפר מארק לוקובסקי, בכיר לשעבר במייקרוסופט, כי לאחר שסיפר למנכ"ל החברה סטיב בלאמר על כוונתו לערוק, ביקש האחרון "רק תגיד שזו לא גוגל". לוקובסקי ענה שזו אכן גוגל, ובתגובה הרים באלמר כיסא, זרק אותו לאורך החדר עד שפגע בשולחן, קילל את שמידט והבטיח: "אני הולך לקבור את הבנאדם". וזה רק סיפור אחד מני רבים.

 

כל הגוגלמאניה הזו מזכירה לאדיר רגב את הספר המיתולוגי של אייזיק אסימוב מ-1959, "מחר כפול תשע", שלדבריו "לפחות 50% מהדברים שקורים שם מתרחשים היום". באחד הסיפורים מתוארת מציאות לפיה מתחת לכל לונדון יש מחשב אחד ענק, ויש בו את כל המידע על מה שאנשים צריכים. אנשים נכנסים למעין כספומטים, והמחשב עוזר להם בכל תחום. "היופי הוא שפעם חשבנו שיהיה מחשב גדול שינהל לנו את החיים, ולאט לאט גוגל עושים את זה בשקט, מבלי להיות האח הגדול, ונותן לך את כל המידע מאינספור מחשבים ברחבי העולם. עכשיו הם מאנדקסים את כל הספריות בעולם, וגם אם יש לך שאלה שאין לה תשובה באינטרנט, גוגל יכול לקשר אותך עם מומחים שיענו לך תמורת דולרים בודדים".
ריקי דרורי, כצפוי, לא נותנת תשובה ממשית, בהתאם לרוח העמימות הקבועה בחברה. "אתה שואל שאלה נהדרת, אבל היא מאוד קשה", היא מקדימה. "עולם האינטרנט מאוד דינאמי ומשתנה. אחד הדברים שאנחנו מנסים לעשות די בהצלחה זה לפעמים להקדים או לחזות אותו, אבל הכל מקושר לאותו חזון ראשוני: לאפשר את המידע כנגיש, בכל העולם. אז אם יש משהו שרלוונטי לאותו חזון, ואנחנו חושבים שיש לנו דרך טכנולוגית להפוך אותו לנגיש יותר – בהחלט נהיה שם".
יפה. בכמה משפטים מנוסחים היטב לא אמרת כלום, למעשה.
"או.קיי. אתה מבין שאני לא מתכוונת עכשיו לתת לך את התהליך האסטרטגי של גוגל בכל תחום ובכל מוצר. לא אכנס עכשיו לאיך גוגל בונה את תהליך העתיד שלה. אני נורא מעריכה את זה שאתה מנסה להוציא ממני מידע, אבל יש דברים שכמה שארצה – לא אוכל לשטוח בפניך".
בהמשך מסכימה דרורי לרמוז ולציין את תחומי הסלולר והווידאו כמשמעותיים מאוד לחברה ("אי אפשר להרחיב מעבר לזה"), ואילו רגב לוקח את האמירה שלו לכיוונים קצת פחות סימפטיים. "יש גם צד פחות יפה לגוגל", הוא חורץ. "אתן לך כותרת שאף אחד לא מעיז להגיד בארץ: גוגל היא המפלצת הבאה אחרי מייקרוסופט. הבעלים כבר סיפרו לא פעם איך הם טסו במטוס מעל אירופה, מעל האוקיאנוס האטלנטי, וקיבלו מידע מודיעיני שיאהו הולכת לסגור עסקה עם AOL. הם מתגאים ומספרים איך הם סובבו את המטוס מעל האוקיאנוס, נחתו במשרדי AOL ושמו על השולחן הצעה שאי אפשר לסרב לה. זו הייתה מבחינתם עסקה אסטרטגית, שכל מטרתה הייתה לחסל מתחרה עסקית. זה מזכיר לך מתחרה אחרת עם אותן שיטות?".
נו, מייקרוסופט.
"אז להעריץ את גוגל? אין ספק, הם עשו מהפכה בעולם האינטרנט, והפכו את החיפוש למוצר בעלי אחוזי שימוש הכי גדולים באינטרנט – מה שלא היה קיים לפני זה. אבל בכל מקרה, אנחנו צריכים להיות זהירים בכל מה שקשור בגדילה המסחררת של גוגל".

 

(פורסם במקור ראשון, אוקטובר 2007)

 

אם כבר אתם כאן, אולי אפשר להציע לכם גם ראיון עם ידידיה מאיר? ואולי מאמר דעה על החתונות של היום? ואולי ביקורת על החדש של אביתר בנאי? או דברים שקורים רק במילואים? או שמא ראיון עתיר אג'נדות עם אברי גלעד? אפרופו ראיונות, אולי תתעניינו במדריך למרואיין המתחיל?

למעבר למרכזיה אנא הקישו אפס או המתינו.

"אני לא שייך גם ללא-שייכים". ראיון עם ידידיה מאיר

זה בכלל לא פשוט להגיש תוכנית זוגית, מהרהר בקול ידידיה מאיר במהלך הראיון. הרי אם אורי אורבך ועירית לינור היו למשל מפגינים בזמנו חוסר תקשורת ב"המילה האחרונה", המאזינים היו פוטרים את חוסר האידיליה ב"טוב, הזוגיות הרדיופונית שלהם לא משהו". אבל איך תגיבו כשתשמעו חריקות זעירות בתוכנית הרדיו המשותפת של סיון רהב-מאיר וידידיה, בעל ואישה כדת משה וישראל, המשודרת מדי יום שישי ב-12:00 בצהריים בגלי צה"ל? "תמיד עלולים לחשוב 'זה לא עובד, היא לא מקשיבה לו, הוא לא מקשיב לה, הוא לא מכבד אותה'", אומר מאיר. "וזו לא זוגיות רדיופונית, זה באמת".
ובכן, הדרך לעקוף את כל הבעיות שעלולות לצוץ היא פשוטה אך מסובכת: פשוט לבעוט את אלמנט הספונטניות מהתמונה. "התוכנית כתובה רובה ככולה. אנשים לא יודעים את זה כי זה באמת נשמע כמו שיחה בינינו", מגלה מאיר. "אבל מדי שבוע אנחנו כותבים את התכנית ובעצם מקריאים אותה, עם תוספות ספונטניות כמובן. זה נורא עדין, כי בעצם הדיאלוג לא יכול להיות יותר מדי רומנטי כי הוא יהיה דביק, וזה לא יכול להיות ענייני ממש כי אז יגידו 'תראו איך הוא קר כלפיה'. מישהו אמר לי השבוע 'רבת איתה, נכון? שומעים בקול שלך'. ולא, לא רבנו… אבל בכל מקרה, תמיד צריכים להשלים עד התוכנית ביום שישי (צוחק)".

ההתנהלות הזו היא דוגמה טובה לקריירה התקשורתית של ידידיה מאיר. הכול זורם וחינני, אבל גם מתוכנן ומחושב. למרות שהוא עובד במדיה החילונית, לא תראו אותו מכופף את ההשקפה שלו כדי לרצות מישהו. למרות שבא מבית דתי-ציוני (ועוד משושלת הרב קוק) הוא בכלל חרדי. למרות שהוא ואשתו סיון לא חושפים את שלושת ילדיהם ל"ידיעות אחרונות" ולערוץ 2, הם מתפרנסים בין השאר משם. למרות שהוא די סולד מהמדיה החילונית, הוא הצליח להתברג לתוכה תוך שהוא שומר על שם נקי איכותי. ואם נדבר בשפת הקטלוגים, אומר ידידיה, יש את השייכים ואת הלא שייכים. "עו"ד יעקב ויינרוט אמר בעבר שגם למחנה הלא-שייכים, הוא מרגיש לא שייך. אבל אני אפילו למחנה הזה של ויינרוט לא בטוח שייך", הוא אומר. "מבחינת הזהות המגזרית שלי הייתי יכול לומר לך שאני לא מחובר לאף אחד, אבל זה להפך. אני באמת מרגיש מחובר לכולם. הנה, כאן ברמת השרון עיר מגורינו אני זוכה להיות קשור גם לרב העיר הרב יעקב אדלשטיין, שהוא דמות מופת בעולם החרדי-ליטאי, גם לשליחי חב"ד וגם לגרעין התורני הנפלא שפועל פה. מצד אימא שלי אני הנכד של הרב שלמה קוק שהיה הרב של רחובות, והיה אחיין של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אבא שלי מגיע ממשפחה דתית-לאומית כזו. סבא שלי, אהרון מאיר, היה מנכ"ל בנק המזרחי. כשהייתי ילד שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. הסתכלתי מצד אחד על משפחת הרבנים, ומצד שני על הסבא הבנקאי, ושניהם נראו לי אטרקטיביים, אז עניתי שכשאהיה גדול אני רוצה להיות הרב של בנק המזרחי. זה די מה שהייתי בסוף – שילוב של הכל".

*

כבר לפני כמה שנים טובות סומן ידידיה מאיר (33) כאחד מאנשי התקשורת המוכשרים בסביבה, אבל נדמה שבחודשים האחרונים שומעים עליו יותר ויותר – התוכנית הזוגית עם סיון בגלי צה"ל, תוכנית המוזיקה היהודית שהגיש עד לאחרונה בערוץ 24, המדור "אפעס" ב"ידיעות אחרונות", הופעה מדוברת ב"המקור" של שלח ודרוקר, וכמובן תוכנית הבוקר שלו "התעוררות" ברדיו קול חי, אותה הוא משדר מאולפן מיוחד שהוקם בביתו במיוחד. "הייתי יכול להגיש את התוכנית בפיג'מה," הוא צוחק, אבל זה לא קורה, כי לפני התוכנית הוא מתפלל שחרית בבית הכנסת "עונג שבת" ברמת השרון ואז חוזר הביתה. "אם צריך לחתל את הילד אני שם שיר ארוך במיוחד… סתם, סיון אחראית על ארגון הילדים בבוקר לגנים. אין לי מושג מה קורה בשעתיים האלה מאחורי דלת האולפן הסגורה".

הג'ינג'י המזוקן קלות, שנראה כמו ילד טוב נחלאות, החל את דרכו המקצועית עוד כשלמד בישיבה כעורך מוזיקלי ברשת א' ("אמא שלי מספרת שהיא כל כך רצתה לשמור עליי בקדושה ובטהרה, שבחודשים הראשונים אחרי לידתי היא לא שמעה רדיו בנוכחותי. זו כנראה סגולה לבן שיהיה שדרן רדיו"). לאחר מכן החל לכתוב בשבועונים החרדיים "משפחה" ו"בקהילה", ולמרות שבצה"ל שירת ברבנות הצבאית, אחרי שנה וחצי עבר ל"במחנה" לאחר ששלח בפקס למערכת השבועון הצה"לי כמה טקסטים שכתב.
בשנת 2000, ביום שבו השתחרר מצה"ל, ייסד ביחד עם עוד כמה חברים את "אפעס" – מן ניוזלטר אינטרנטי שנשלח לרשימת תפוצה מצומצמת וברנז'אית. אחרי שנים ספורות הציע להם רוגל אלפר, שבדיוק התמנה לתפקיד עורך מוסף הארץ, להעתיק את מקום משכנם אל רחוב שוקן ("כבן למיעוט נרדף, זה היה ריגוש גדול שדווקא העיתון הזה נותן לנו הזדמנות כזו"). הפורמט השתנה כמובן ממאמרים לכותרות פאנץ' סאטיריות, ולאחר כמה שנים עבר המדור ל"ידיעות אחרונות". במקביל הוא פיתח קריירה רדיופונית מצליחה ברדיו קול חי, ועכשיו כאמור גם בגלי צה"ל.
אני מניח שבהתחלה הייעוד שלך היה להיות תלמיד ישיבה. למה זה לא עבד?
"הייתי תלמיד ישיבה לא טוב. מאוד רציתי, אבל היה לי קשה להתמסר ללימוד באמת בכל מאודי. הלוואי שהייתי זוכה. אומרים לפעמים שתלמידי ישיבות הם פרזיטים, יושבים ומתנדנדים כל היום, וזה לא נכון. ברור שיש משועממים, אבל יש בי הערכה למי שבוחר במסלול אמיתי של 'תורתו אומנותו', כי זה באמת מאוד קשה ותובעני. אפילו כשאתה בצבא, קורע את עצמך ומסכן את החיים במשך שלוש שנים – בסוף זה נגמר. אבל ההתחייבות לחיים התורניים משמעותה להתנתק מהוויות העולם ולהתמסר באמת לעבודה רוחנית, למען עם ישראל".
לתפקד כיהודי חרדי שמשדר וכותב גם מתוך מדיה חילונית זה לא פחות קשה, אני מניח.
"זה אתגר אחר. אתן לך דוגמה אקטואלית: החניון בירושלים. תראה, ברור שאני בעד שמירת שבת, וגם בי יש משהו שצועק מבפנים 'שאבעס!'. מצד שני, אני כן 'סופר' את החילונים, בניגוד למפגיני העדה החרדית. אני מכיר אותם, אז מה זה לצעוק 'שאבעס'? תסביר, תדבר. לפעמים בכיכר השבת קל לחשוב שהחילונים הם גויים כאלה, חלילה. לא רלבנטיים. מצד שלישי, אני צריך להזכיר לעצמי שלמרות שהדיווחים על החרדים שצועקים 'שאבעס' מגעילים אותי, מי שעושה דבר חמור יותר, באמת, הוא זה שנוסע בשבת. אז מה, הבעיה שלי היא עם איזה אחד מ'תולדות אהרון' שצועק 'שאבעס' ולא אומר את זה יפה, או שהבעיה האמיתית היא עם מי שנוסע בשבת?".
אז עם מי הבעיה, באמת?
"או, אז פה מגיע הצד הרביעי: האם אני רוצה לכפות את זה על החילונים? מה פתאום לכפות? ולמה האלימות והקללות? אז בסוף הגעתי למסקנה שאני רוצה שהחניון יהיה פתוח בשבת, אבל החילונים מעצמם לא יחנו בו. אני לא מאמין בכפיה. יותר מזה, כשהייתי בירושלים באחת השבתות האחרונות וראיתי את ההפגנה של החילונים, יכולתי להבין אותם. המפגינים של 'התעוררות' הם לא איזה שולמית אלוני. הם חבר'ה צעירים כאלה שלדעתי 50% מהם חוזרים בתשובה תוך עשר שנים. בעולם הישיבתי זה נקרא 'מבקשים' – אנשים שהדבר מעניין אותם, הם לא הרשע מההגדה של פסח. הרי מי שיוצא מהבית להפגין הוא אכפתי, מתעניין, לא אגואיסט, לא שקוע בעצמו. אז הרגשתי מחובר גם אליהם פתאום.
"ומנגד, היה גם איזה רב ציוני דתי, שאמר באיזה כנס 'מבחינתי, כאדם דתי, לנסוע בשבת זה איסור דאורייתא, אבל צריכים לדעת שיש חילוני שנוסע בשבת, וצריכים לתת לו פיתרון'. סליחה, אם ככה מדבר הרב – מה יגידו נערי הציונות הדתית? כאילו את אותו רב כאילו לא מעניינים החילונים, כאילו המצוות בכלל לא בשבילם, וצריכים למצוא להם איזה פיתרון. מה זו הבדלנות הזו? שניכם מחויבים באותן מצוות. הרב קוק, שאותו רב ודאי רואה את עצמו כממשיכו, היה קודם כל מתעלף נוכח חניון פתוח בשבת בירושלים. בסדר, אני לא בעד כפייה דתית, אבל אם הרב יושב ומדבר ככה – מה יעשה התלמיד?". 

בניגוד לרוב חבריו הדתיים במדיה, מעניין לגלות שמאיר לא גולש למחוזות הקונסרבטיביים סלאש חפיפניקיים של חלק מהם, ואפילו לא נמצא בכיוון. אמנם לא בטוח שהרב הראשי לישראל היה חותם בשתי ידיים על כל הבדיחות שלו ב"אפעס", אבל מאידך הוא מקפיד על מודעות עצמית ואחריות על כל דבר שהוא עושה. זה אומר שלא תראו אותו מופיע בתוכנית בידור כשמאחוריו פוסטר של בר רפאלי, לא תראו אותו מתבזה כדי לקבל שלוש דקות באיזו תוכנית פריים טיים, וגם כשליאור שליין זרק לכיוונו במהלך ראיון הערה מאוד חצופה ולא צנועה על סיון, ידידיה לא ניסה להתנחמד אלא הבהיר בקור רוח, וללא חיוך, שהוא לא מוכן להגיע למקומות כאלה. בכלל, הגבולות ההלכתיים מאוד ברורים לו: "אני מודה, לא באתי לתקשורת כדי לנגח את העולם הדתי. אם אתפלל מנחה ולא אכוון באמצע, או שאסמס באמצע חזרת הש"ץ, זה חטא פרטי שלי. אבל כשאתה כותב ומשדר למאות אלפי קוראים – זה אחר לגמרי. יש לך אחריות ציבורית. עד כדי כך. יותר מדיי פעמים אני קורא מאמרי קיטורים נוסח 'בבית הכנסת זרקו עליי סוכרייה' או 'הרב לא חייך אליי'. סליחה, אבל מי שקורא אותך ב'ynet' או ב'Nrg' לא היה בבית כנסת כבר עשרים שנה, אז מה את רוצה ממנו עכשיו עם תלונותייך המלומדות על גובה המחיצה?".
אחת השאלות בהן ידידיה עוסק רבות היא "מיהו ישראלי?". "בערב יום כיפור ופסח", הוא אומר, "מתפרסמים בדרך כלל סקרים על הרגלי היהדות שלנו, ואתה רואה שהנתונים מטורפים – 80% לא אוכלים חמץ בפסח, 70% הולכים לבית הכנסת ביום כיפור וכן הלאה. עכשיו, אני מסתכל על ידידי החילונים שמקיפים אותי, ושם לצערי המגמה ממש הפוכה: כמעט 100% לא צמים ביום כיפור ו-100% אוכלים חמץ בפסח. ההסבר מאוד פשוט: קבוצת המדגם שלי היא קבוצה של עיתונאים. והמצב בעיתונות ממש לא משקף את המצב שבעם. אלה שעורכים את העיתונים לא מייצגים את רוב הישראלים. נהוג להתייחס אל יאיר לפיד כאל 'הישראלי האולטימטיבי'. מצטער, אבל הוא חילוני, אשכנזי, תל אביבי, עשיר. זה סוג אחד של ישראליות, ממש לא מייצג. ישראלי הוא…".
אני.
"נכון, אתה הישראלי. גם יהודי במלוא מובן המילה, וגם מחובר היטב לישראליות. וזה משגע אותי בכל פעם מחדש. אתה יודע, כשהגעתי ל'ידיעות' בפעם הראשונה שאלתי איפה באזור אפשר להתפלל מנחה. אמרו לי 'מה הבעיה, יש פה בית כנסת'. הופתעתי לגלות שיש שם באמת, בקומת מרתף, בית כנסת מסודר עם סידורים, ספרים והכל. יש אפילו מניין. אבל מי מתפלל שם, כמובן? עובדי המודעות והדפוס. נחום ברנע לא מתפלל. לא שציפיתי, אבל ככה זה בכל העיתונות".
לגבי השאלה הקבועה אך מחויבת המציאות אודות גבולות הסאטירה, עונה ידידה שמדובר בגבולות הטעם הטוב. צנזורה מלמעלה אין לדבריו, אבל ברור שב"ידיעות" מעדיפים שלא לפרסם בדיחות שואה ושכול.
אבל בכל זאת, יש את רוח המפקד. אתה לא חושש לבד מיוזמתך לצחוק נניח על חברת HOT, שחלק ממנה נמצא בבעלות "ידיעות"?
"אולי אני הורס לך קונספירציה, אבל לא, זה לא קיים. המדור נכנס כמו שהוא. העריכה שהוא עובר במערכת היא ברמת ההתייעצות החברית".
אחד הגילויים של מאיר במהלך שנות אפעס היה שהסאטירה בעצם לא ממש פוגעת, אלא לפעמים מחמיאה. לפחות לחלק מהמטופלים. כך לדוגמה כשייסד את פינתו הפארודית של אמנון אברמוביץ', שנפתחת כל פעם במילים "אומר זאת כך, יונית", הוא סבר לתומו שאברמוביץ' לא יוצא מהבית מרוב בושה, אבל יום אחד פגש אותו במסיבת יום ההולדת של אהרל'ה ברנע, ואז הבין. "תמיד חשבתי 'הרי מתישהו אפגוש אותו, וזה בטח יהיה לא נעים, אבל מה לעשות'. אבל דווקא כשנפגשנו הוא אמר 'בוא הנה, בוא הנה – בשבוע שעבר זה היה ענק, אבל למה השבוע הקטע לא פורסם?'. כלומר, הבנתי שאם אתה מצטט מישהו ואפילו קצת לועג לו – זה סימן שהוא תפס, סימן שהוא משהו. הנה, היה מערכון על סיון ב'שבוע סוף'. הדבר היחיד שממנו נפגענו הוא שזה שודר בשבת. חוץ מזה, בכיף. שיעשו גם דמות ב'ארץ נהדרת'".
לא פעם גם הרב עובדיה השתרבב למדור. אתה בטח מכיר יותר טוב ממני את דברי חז"ל על מי שמלעיג על תלמידי חכמים.
"העובדה שהוא חלק מהמדור רק מעידה שהוא חלק מהישראליות. אגב, לא הייתה שום התייחסות ארסית אליו, רק אזכור של השפה שבה הוא משתמש. שוב, זה דווקא מראה שהוא נוכח, שמתייחסים אליו, שמדברים עליו".
אני לא בטוח שהוא מאוד יתרשם מהתירוץ הזה. כלומר, לא נראה לי שהרב עובדיה או חסידיו צריכים את "אפעס" כדי להבין שהוא משהו.
"אני לא לוקח איזה תלמיד חכם אלמוני ומנותק מהעולם ומתחיל ללעוג עליו בעיתון. הרב עובדיה הוא דמות ציבורית ידועה ומשפיעה, חלק מה-DNA של כולנו. מדי כמה שבועות הוא מספק כותרת גדולה וצבעונית מתוך הדרשה השבועית שלו, אני באמת לא מבין מה הבעיה להתייחס לכך".
ומה עם יאיר לפיד?
"כשכתבנו ב'הארץ' הייתה פארודיה קבועה עליו. הקטע של יאיר לפיד נפסק ברגע שעברתי לידיעות אחרונות, כי העורכים אמרו 'אי אפשר, זה בטח פוגע בו'. פגשתי אותו לא מזמן במקרה בבית קפה, והוא וליהיא שאלו 'לאן זה נעלם? זה היה כזה מקסים'. אגב, יש גם שר בכיר לשעבר, מממשלת אולמרט, שנהג להתקשר אליי מדי שבוע ולתת לי בדיחות ל'אפעס'".
הכותבים הראשיים של המדור הם עורך הדין הדתי ממודיעין גיל סלוביק ונילי אושרוב מסביון, חברת תנועת "פרופיל חדש". "יש לצידם מערכת שכוללת עוד כותבים רבים, שרובם עורכי דין וכלכלנים. יש גם מישהו שעובד במפעל לצילומי אוויר. זה נורא מצחיק, אלה אנשים רגילים שהסטייה שלהם היא לכתוב בדיחות", הוא אומר בנימה מבודחת.
בהמשך הוא יו
דה שהוא עצמו לא ממש "אינטלקטואל", לדבריו. "לא יודע אם אתה צריך לכתוב את זה, אבל אין לי בגרות, אני לא יודע את לוח הכפל בעל פה למעט כפולות של 5, 6 ו-9, ואני לא יודע אנגלית".

לא בכל ראיון מזדמן לשמוע את המרואיין מתייעץ עם אשתו בלייב לגבי תוכן הראיון. אבל נו, כבר סיכמנו שידידיה וסיון הם לא בדיוק הזוג הסטנדרטי. עם סיון יש לי היכרות שטחית כבר כמה שנים, אבל כשביקרתי בביתם ברמת השרון, שוחחנו הרבה יותר לעומק. סיון לא קיבלה אישור מחדשות ערוץ 2 להתראיין, אבל בואו נאמר שאם הדברים שנאמרו היו עולים על הכתב, הייתם מקבלים בשבוע הבא כתבה נוספת ומרתקת במיוחד. אז רק נסכם שבביתה היא נראית לא פחות רשמית-אך-לבבית מאשר בשבתה על כסאו של עודד בן עמי.
סיפור ההיכרות שלהם, למקרה שלא שמעתם, התחיל כך: חבר טוב הזמין את שניהם למסיבת יומולדת, ודחה אותה בגלל שניהם מליל שישי למוצאי שבת (סיון החלה בדיוק לשמור שבת). במסיבה עצמה הוא הכיר בין שני הדוסים הצעירים שלמענם הזיז את האירוע, והשאר היסטוריה. "אפילו לא היה צריך לשלם כסף לשדכנית", מסכם ידידיה.
איך זה לחיות בזוגיות כזו? האמת היא שמבחוץ זה נראה גם מאוד כיף, וגם מוזר.
"כן, ענית יפה את התשובה. אבל זה בעיקר כיף. יש הרבה מודלים של זוגיות, אנחנו חיים בערבוב מקסימאלי של בית ועבודה וילדים. הכול ביחד. אני חושב שאם הייתי צריך לעשות את 'אפעס' לבד ואשתי לא הייתה מבינה בזה, זה היה פשוט קשה. שתבין, היא אפילו באה איתי לפעמים לבית 'ידיעות אחרונות' ביחד עם התינוק. אני צריך פידבק תמידי ממנה, וגם היא ממני".
ובכנות, אתה חי בשלום עם זה שהיא מפורסמת יותר ממך?
"כתוב שאדם לא מתקנא בבנו ובתלמידו, ואני חושב שגם באשתו. אני רגיל לזה. קורה שאנחנו מגיעים להשקות או מסיבות, ויש שם צלמי פפראצי. כשמצלמים אני לרגע מרגיש כמו יהודה ונינט, אני כמובן אומר לעצמי 'טוב, בעיקר מצלמים את סיון, אבל גם קצת בגלל שאני כאן'. אז תראה, יש כאלה שרק בעולם האמת מבינים שהם חיו באשליה, אבל אני זוכה לזה כבר בעולם הזה. כי יש אירועים שאליהם אני מגיע לבד, ואז הצלמים יושבים ככה באדישות עם המצלמה תלויה על הצוואר ושואלים בעייפות 'ידידיה, איפה סיון? למה היא לא הגיעה?'. הם אפילו לא מזייפים, וזו עוד מצלמה דיגיטלית. יא קמצנים, מה הבעיה להרביץ פלאש? אתה יודע, גם פעם היו אומרים עליי 'הנה הבעל של', אבל היום כבר אומרים 'הנה סיון רהב מאיר'. וברצינות: אני לא חי באשליות, אני יודע שזה הרבה בגללה. אבל לפעמים מדברים איתה ומתעלמים ממני, כאילו אני לא שם, וזה קצת מעצבן אותי. כשהאפיפיור היה בארץ היינו בקבלת פנים, והיה שם איש בכיר, מנהל לע"מ או משהו כזה, והוא דיבר איתה ובכלל לא איתי. כאילו, מי אני, מי הישיבה-בוחער הזה שלידה. אבל תשמע, זה הגיוני. היא מערוץ 2, היא מצליחה יותר, מפורסמת יותר".
יוצא שאתה גם שומר על הילדים יותר, אני מניח.
"לא בהכרח. יש לנו את ההורים של סיון. עברנו מירושלים לגור לידם גם בגלל שהם עוזרים לנו הרבה עם הילדים, ויש גם מטפלת מקסימה, איילה, שהייתה המטפלת שלי בילדותי. היא חלק מהמשפחה. אנחנו גם נעזרים בבייביסיטריות כמובן".
ההורים של סיון לא דתיים. איך אתם מסתדרים עם זה, למשל ברמת הכשרות או במידת החשיפה של הילדים לטלוויזיה?
"זו הוכחה שהרבה מהדברים בחיים קשורים ביחסי אנוש, לפני כל אידיאולוגיה. כל אלה שאתה קורא עליהם בעיתונים, 'לא מדבר עם בנו מאז שחזר בתשובה', לא קיים אצלנו. לגבי טלוויזיה – הילדים שלנו לא רואים טלוויזיה. יש לי מכשיר בחדר העבודה, אבל אין בסלון או משהו כזה. הם רואים לפעמים קלטות ילדים כמו 'יוסף המספר', 'ניצוצות של קדושה' ו'שלום לך אורחת' במחשב, ובמינונים מאוד נמוכים ומבוקרים. וכשהם נמצאים אצל ההורים של סיון, הטלוויזיה שם כבויה. יש להורים של סיון סט כלים כשר למהדרין, ואימא שלה אפילו מבשלת לנו שם סירים טעימים במיוחד. לסעודות שבת אצלנו הם באים ברגל. כשאנשים אנושיים – והם מקסימים בעיניי, באמת, לא רק כאמירה בעיתון – אז מסתדרים, ובכלל, אני לא רואה אותנו כ'חרדים' מול 'חילונים'. אנחנו חיים יחד איתם את כל הווי החיים היהודי, מבניית סוכה וקניית ארבעת המינים דרך הדלקת נרות חנוכה. החותן שלי בדיוק תיקן לנו בשבוע שעבר את השעון שבת, עשר דקות לפני שבת".
אפרופו הטלוויזיה, די מצחיק שסיון עובדת בטלוויזיה ואתה ב'ידיעות אחרונות', ושניכם לא חושפים את הילדים למקומות שמפרנסים אתכם.
"למה, שיפוצניק צריך לקחת את הילד כל יום לעבודה? להביא הביתה שפכטל? אנחנו עובדים בתקשורת, אבל אלה לא כל חיינו, ויש תכנים אחרים שלאורם אנחנו משתדלים לחנך את הילדים, וגם את עצמנו. ג'קי לוי אמר פעם דבר מאוד יפה, שכל מי שרואה דתי בתקשורת שואל איך זה לעבוד שם מבחינה מצפונית. אבל סליחה, כשאתה פוגש עורך דין דתי, שכל העבודה שלו היא תככים ופיתולים, אתה לא שואל אותו איך זה להיות עורך דין דתי. כנ"ל לגבי איש עסקים דתי שעושה שטיקים. רק לגבי עיתונאי שואלים אם יש בעיה".
ואם נחזור לסיון, מסתבר ששיתוף הפעולה ביניהם רחב יותר ממה שחשבתם. מעבר לתוכנית המשותפת ולעריכת "אפעס" מספר ידידיה שהוא משמש כצלם שלה לעתים רבות – בעיקר בכתבות מהזן הרגיש: הראיון הבלעדי עם משה טלנסקי, סיקור ברית הנין של אורי זוהר ואריק איינשטיין, החזרת הפתק של ברק אובמה לכותל המערבי וכן הלאה. הוא עושה את זה ללא קרדיט, אך בידיעת מערכת החדשות של ערוץ 2. ואם זה לא מספיק, היא החברותא שלו לשיעורי תורה ("אני לא לומד מספיק, לצערי"). כרגע הם לומדים ביחד חסידות, את "עלי שור" של הרב שלמה וולבה וגם את "אמונה וביטחון" של החזון איש.
על מה חילוקי הדעות שלכם?
"זה לא בא�
�ת ראיון אישי חושפני סנסציוני", הוא מזכיר לי, "בשביל זה באתי ל'מקור ראשון' ולא לאיזה מוסף צהוב. ברור שיש חילוקי דעות. זוגיות והורות הם אתגרים שמלמדים אותך הרבה סובלנות והתחשבות. יש כמובן הבדלים שנובעים מכך שסיון היא חוזרת בתשובה ואני דתי מבית, וגם סתם הבדלים של יום יום, למשל במוזיקה חסידית – מדי פעם אני רוצה לשמוע עמיר בניון בדרך, והיא אברהם פריד".

הוא יודע שזו קלישאה לדבר נגד ה"בורות" בנושאי יהדות, אבל לא יכול להתאפק. נראה שזה באמת מטריד אותו.
איפה אתה רואה את הבורות ביומיום?
"בכל פעם שיש בר מצווה בבית כנסת שלנו ברמת השרון. אגב, גם השר גלעד ארדן מתפלל שם בשבתות, והילדים שלנו נמצאים באותם גנים. בכל אופן, כל פעם בבית כנסת אפשר לראות כמה לנוער הישראלי אין שום מושג על הדת והלאום שלו. הצעירים של רמת השרון סופר מעודכנים, דוברים מיליון שפות, ומבחינה תרבותית מחוברים לכל דבר בעולם, עד שזה מגיע ליהדות. אתה רואה נער בר מצווה עולה לתורה, המנגינה לא מוכרת לו, אין הדהוד, זה לא מזכיר לו שום דבר. פעם אחת היה אצלנו ילד שעלה לתורה, הגבאי עשה לו 'מי שברך' והגיע לקטע של 'בעבור שיתרום…' ואז חיכה שהילד יגיד כמה הוא תורם לבית הכנסת. עכשיו הילד, אין לו מושג מה קורה. הוא מסתכל על האבא, והאבא נמצא בפעם השנייה בסך הכל בבית הכנסת. בפעם הראשונה הוא היה בבר מצווה שלו. ואלה אנשים אינטליגנטים… ואז הסבא, שעוד זוכר משהו, לוחש לו 'תגיד עשר פעמים ח"י'. ואז הילד אומר 'חי, חי, חי, חי…'. זה משהו שראיתי במו עיניי. הילד פשוט אמר עשר פעמים חי. זה היה מאוד מצחיק, אבל גם מדכא. זה ניתוק בין העם לבין מהותו. בשבוע שעבר, למשל, סיימנו לשדר את התוכנית שלי בערוץ 24, וכשיצאנו מהאולפן ביום שישי בצהריים, בסוף התוכנית, הצלם אמר לנו 'חבר'ה, כשאתם עושים את הקידוש הלילה – תחשבו עליי שאני פה' בכאב כזה. כמעט בכה. הוא נשאר שם, כי הערוץ ממשיך לשדר אל תוך הלילה, אל תוך השבת, עוד ועוד תוכניות. אמרתי לו שהוא נשמע לי כאילו הוא חי בתקופת האנוסים, והוא אמר 'נכון'. אמרתי 'תגיד להם שאתה לא עובד בשבת'. הוא ענה 'כן, אבל פה זו חבילה שלמה. אי אפשר, זו המשמרת, ואני חייב'. אתה מבין? האיש הזה הוא הישראלי המצוי, אדם שבסך הכול רוצה לעשות קידוש עם המשפחה שלו. מה, בגלל שמשדרים בטלוויזיה בשבת – הוא צריך לעבוד? בשביל זה קמה מדינה יהודית, כדי שצלם עצוב יישאר באולפן וישדר בשידור חי בליל שבת לעם ישראל תוכנית מוזיקה? אבל אם אתה אומר 'אל תעבדו בשבת' או 'תסגרו את החניון' אתה יוצא לא נאור. עולם הפוך".

(פורסם במקור ראשון, יולי 2009)

חצי הכוס ריקה מדי. ביקורת על האלבום החדש של בועז מעודה

*** וחצי
בועז מעודה – "בועז מעודה" (טדי \ play)
יש בבועז מעודה משהו נורא כובש, ומצד שני משהו נורא אפור. כי אחרי שלומדים להתלהב מהבחור הצעיר, ואפילו להעריך את הצניעות הכובשת שלו, שלא לדבר על הפשטות שהלוואי על כל אחד בתעשייה, מבינים שאולי זו בדיוק גם הבעיה. הוא באמת רובוטריק כזה, לא חושף רגשות יותר מדי, לא מסובך יותר מדי, והכל טוב אצלו בין ההופעות לסרביה ולרומניה. לפחות לכאורה. לראיין אותו ולהוציא משהו מעבר לחיוכים ולהופעות במזרח אירופה זו משימה כמעט בלתי אפשרית, ככל הנראה (ע"ע המיני-ראיון שערך איתו גדעון אוקו בחדשות ערוץ 2). זה היה עוד סביר אם הבעיה הזו הייתה נשארת שם. העניין עם אלבום הבכורה של מעודה הוא שההתנהלות הזו מחלחלת גם לכאן.
לפני שנגיע למנה העיקרית, שימו לב שבעצם אין באלבום הזה, בן 11 הרצועות, יותר מדי חדשות, שזה כבר מאכזב כשלעצמו. שני שירים כבר מוכרים כסינגלים, שניים נוספים היו באירוויזיון, ועוד שניים הם טקסטים יהודיים מוכרים שעוד נידרש אליהם בהמשך. כל זה משאיר אותנו עם 5 שירים טריים בסך הכל. אבל בסדר, הלאה.

 

היופי שבדיסק הזה נעוץ במקצועיות שבו הוא נעשה. רואים שהכל כאן מתוקתק, שההפקה של תומר בירן לא פראיירית, שיש כאן מנעד נרחב של שירים וסגנונות – מ"אורח בעולם" הצועני, המשך ב"אוסנסיה" שנשמע כמו הכלאה מוצלחת בין לחן בלקני לבין שיר ארצישראלי, וכלה ב"Time to Pray" אותו הלחין מעודה בהשראת טקסט של שמעון פרס. אז גיוון יש, קול נדיר יש, ואפילו השיר הכי טוב שמעודה הקליט מעודו, "לימים יפים יותר" (מילים: ברק פלדמן. לחן: יוני בלוך), נמצא כאן. הוא חייב לצאת כסינגל, אגב.
אז מה הבעיה? זהו, כששומעים שירים קסומים כמו "לימים יפים יותר" תוהים למה הדיסק היה חייב לכלול שירים בינוניים כמו "שער ליבך" או "שתישאר". למעודה יש את הכלים הפיזיים להצליח, ויכול להיות שחיפוש חומרים עיקש יותר היה יכול לעזור. חוץ מזה, הוא גם חייב לשחרר טיפה את השירה שלו. היא מדויקת מדי, לא מספיק בעלת מעוף, ונראה שהחגורה שלו מהודקת חור אחד יותר מדי.
חוסר המעוף, שמתבטא בעיקר בתקתקנות מבורכת אך דידקטית מדי, די תקע שני שירים מסורתיים שהיו יכולים לצאת מכאן עם אריזה הרבה יותר נוצצת: "מה יפו פעמייך" (לחן של אוהד חיטמן לטקסט מתוך שיר השירים) ו"לך אלי תשוקתי" של רבי אברהם אבן עזרא עם הלחן המוכר של יאיר גדסי. הראשון סובל מלחן ועיבוד טכניים ורוקיסטיים מדי, שהופכים אותו לכל דבר מלבד למרגש, והשני, שמושר במבטא תימני די שטחי ומאכזב, גם מרובע מדי. היה אפשר לרגש בטירוף עם השיר הזה, כולל קצת הארדקור תימני עם טוויסט צ'ילי, אבל במקום זה התכסה מעודה בשמיכת רוק עמומה שהסתירה את כל היופי שהוא היה יכול להביא לשיר הזה.
ובכן, זה הסיפור של מעודה: הוא טוב בסך הכל, אבל מסוגל להרבה יותר. לא יודע מה אתכם, אבל לי קצת קשה להעלים עין מחצי הכוס הריקה שלו.

(פורסם ברייטינג, יולי 2009)

"פעם רציתי להיות כמו כולם". ראיון עם מיכאל גריילסאמר

עם שם מפוצץ כמו מיכאל גריילסאמר וראסטות א-לה מארלי, זה היה רק עניין של זמן עד שהבחור יעשה קצת באזז עם "לא נרדם (אשתי היקרה)". תכירו את האיש שחימם את מייסי גריי

 

לא בטוח ששמתם לב, אבל מתחת לאף מתבשל לנו מיכאל גריילסאמר. אמנם רבים לא מקשרים את השם לפרצוף, אבל בגלגלצ הוא כבר נטחן, הבאזז סביב השירים שלו הולך ומתעצם, וכמובן שגם ההופעות בהתאם. יש לו בסך הכל שני סינגלים בחוץ – "לא נרדם (אשתי היקרה)" ו"יאללה בואי (אהבה נצחית)" – אבל כבר עכשיו הדיבור מסביבו הופך למשהו מוחשי באמת.
גריילסאמר (28), ירושלמי במקור וגם עכשיו, התחיל לנגן בכינור כבר בגיל 5. הוא כתב שירים לקראת סוף גיל העשרה, ולקראת סוף השירות הצבאי שלו הצטרף ללהקת "קטיפה שחורה" בתור כנר אירי. בהמשך טס להודו ("שם הסתבך לי השיער לראסטות"), שכמיטב המסורת גרמה לו לעבור שינוי משמעותי. "התקופה של הצבא לא הייתה קלה בשבילי, ופתאום כשנחתי במקום רגוע כמו הודו – השלווה שם נפלה עליי כמו מכה. עד אז היו בי הרבה כעסים, ושם הם פשוט פגו".
מה היו הכעסים בדיוק?
"השירות הצבאי שלי, ביחידת קישור שתיאמה בין צה"ל לבין הפלסטינים, לא היה קל, כי במהלכו פרצה האינתיפאדה. היינו ממש באמצע, בטווח הירי".

 

אחרי גלולת השאנטי של הודו חזר גריילסאמר לארץ, התמקם בתל אביב, קיים ערבי ג'אם סשן בסלון דירתו השכורה, ואנשים באו לצפות בו בחינם כמעט מדי יום. הוא הכיר את אשתו (היקרה) שמרית דרור, אחרי תקופה נולד בנם הבכור לביא (על שם האריה של ירושלים ו"Lion in Zion". ברצינות), הכיר את אסי איילון, שבאותה תקופה עבד על הפקת אלבומיהם של מוש בן ארי ועלמה זהר, ומאז התחבר לחבורה, ניגן עם השניים, חימם את ההופעה של מייסי גריי ועשה עוד המון דברים שאם נפרט אותם האייטם יתחיל להיראות כמו רשימת מכולת.
בוא נדבר על דברים חשובים באמת: מאיפה המבטא הצרפתי?
"אבא שלי מפריז ואמא שלי מבריסל. הם החליטו לדבר איתנו רק צרפתית, כדי שנדע את השפה. עד היום אני מדבר עם האחים שלי בצרפתית. כשאנחנו נמצאים ליד אנשים ומדברים בעברית – זה נורא מצחיק. לכן יש לי מבטא. פעם הייתי נעלב כשהתייחסו לזה, כי רציתי להיות כמו כולם, אבל היום אני מבין שזה אייטם טוב ומתחבר לשוני".
גם גריילסאמר זה וואחד שוני.
"יש רק 300 איש בעולם שנקראים גריילסאמר. זה בכלל שם של כפר קטן בצרפת. השם במקור היה כהן, אבל היהודים באירופה החליפו אותו בגלל האנטישמיות ולקחו במקומו של השם של הכפר. יש הרבה וריאציות לשם הזה, החברים שלי משנים אותו בכוונה כדי להסתלבט".
גריילסאמר נכנס לאולפן לפני שנה, והקליט את כל השירים לאלבום הבכורה הקרב שלו תוך זמן קצר יחסית. ככה זה כשלא אוהבים להשאיר דברים פתוחים. למעשה, אם תשאירו לידו בקבוק קולה פתוח – תבינו עד כמה הוא לא סובל דברים פתוחים. שוב ברצינות. "זה נכון", הוא מאשר את השמועה. "אני תמיד רודף אחרי מיצוי. לא יודע, יש בי משהו כזה. מהרגע שהתחלתי את האלבום הייתי חייב לסיים אותו במהירות. שום דבר לא עומד בדרך שלי. לכן אני צריך גם לסגור דלתות בחדרים ולהיות במצב סגור. אולי זה עניין של שליטה, לא יודע. בנוגע לבקבוקים, בגלל זה אני שותה רק מים ומשקאות טבעיים. אם שמים לידי בקבוק מוגז פתוח זה פשוט מעצבן אותי".
בטח עכשיו לא תוכל לחכות עד שהראיון יתפרסם, אפרופו דברים פתוחים.
"אני לא יכול לחכות, לכן אשמח אם תשלח לי את זה במייל כבר בעוד שעה".
כן, תכף. ומה עם הסגנון המוזיקלי שלך – רוק-פולק-רגאיי-עם-כינור זו הגדרה שמקובלת עליך?
"אההה, כן, האמת היא שכן. אומרים לי שזה הדבר הכי רענן שיש היום, ומי שיצא לו לשמוע את האלבום, שייצא לקראת החגים, אומר שזה כיף, מגוון במיוחד, כולל המון סגנונות – אחד בלדה, אחד דאנסהול, אחד רוק. אבל דבר אחד מחבר בין הכל – הכינור".
מה שהוסיף לרעננות זה בטח הראסטות. בטח לא תוריד אותן בעתיד הנראה לעין.
"אני בדיוק מתלבט לגבי זה. הבן שלי מושך לי אותן, וזה כואב מאוד. אני גם צריך להתרענן קצת באופן כללי, אז, איך לומר, תתכוננו לשינוי".

(פורסם ברייטינג, יולי 2009)