ביקורת אלבום – דה ווקינג מן (גלעד כהנא) – "The Walking Man"

הוא אולי עושה את זה קצת מייגע ופלספני, אבל גלעד כהנא יודע לעשות מוזיקה. "The Walking Man" הוא אחלה יציאה לשדרות רוטשילד בתל אביב

 

****
The Walking Man – "The Walking Man" (היי פידליטי)
האמת היא שעם קונספט כזה – אדם שהולך ברחובות תל אביב ומלקט סיפורים או סיטואציות בכיכובם של אנשים זרים – קצת קשה ליפול, לפחות טקסטואלית, לפחות אם אתה גלעד כהנא. נכון, לפעמים הוא עושה את זה בטון קצת מייגע ופלספני, כיאה למעמדו הנוכחי כמוזיקאי המגניב שנמצא ביותר ויותר פנקסים של תחקירניות ותמיד יודע מה להגיד בכל נושא תרבותי, אבל בגדול יצא לו אחלה אלבום.

 

את הטקסטים של כהנא אפשר לקחת להמון מקומות. לפעמים די ברור על מה הוא שר ואילו סיטואציות הוא "צילם" בטקסט, אבל לא פעם דווקא העמעום גורם לדמיון להתעופף אל מקומות אחרים – שוב, בזכות הפורמט. האלבום נפתח עם "Security Man" שבו טון השירה המונוטוני של כהנא עולה לגבהים קצת מוגזמים, אבל בסך הכל בהחלט נשמע טוב. זה ממשיך עם "Lifeguard" – שיר סביר שמצליח להשתדרג בזכות ניגון ברוורס של גיטרות חשמליות, ונוכחות מאסיבית של כינורות. בכלל, הכינורות תופסים חלק מרכזי באלבום, מה שנותן קונטרה מעניינת לרוקנ'רול המאופק בחלקו.
כך האלבום ממשיך לו עם "Darkness Illuminates Darkness" הפומפוזיוני, "I Think I'm Dying Here" בעל הניחוח הנוסטלגי, "Head on Stone" שנשמע בינוני בפני עצמו אבל רצוף ברגעי נגינה מעולים, וכן הלאה. ברצועה השמינית, "Dancing" (הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום) האווירה משתנה לפתע. מדובר בשבירת הגה די מהותית משאר האלבום, ולמרות שבהתחלה זה נשמע קצת תלוש, בהמשך הכל מסתדר בול במקום. כי אחרי השיר המקפיץ ההוא מגיעים בין השאר "Tel Aviv is Burning" הבוער ו"Schnitzel" (שניצל), אולי השיר הטוב באלבום, שהפזמון שלו נפתח בשורה האלמותית "The Americans Will Fuck Ahmedinijad!" וממשיך בסערה עד לסוף הטוב, בתקווה.
דווקא השיר הסוגר "Beautful Moments of War" מאכזב, ולמרות הניסיון המעניין על הנייר לשיר במונוטוניות עייפה על מקצב שמזכיר דרבוקות מצריות, נראה שעדיף לכהנא להישאר באזורים החזקים שלו, ולהמשיך לקרוא לאמריקאים להיכנס באחמדינג'אד. זה גם הרבה יותר יעיל.