שליפה מהארכיון: חדירת העיתונאים הדתיים למדיה

ביולי 98' נכנס לבית מעריב בהיסוס רב בוגר ישיבה בן 32, שמנמן, מזוקן ומקריח. כעבור חצי שעה, לאחר שישב מול ציפה קמפינסקי (עורכת סופשבוע דאז) ומול רוביק רוזנטל (עורך מדור הדעות במיל') והציג בפניהם מאמר "בינוני מאוד", כהגדרתו, יצא מהבניין עם טייטל חדש: בעל טור במדור הדעות של מעריב. וכולה עם מאמר בינוני, להזכירכם. הבחור הזה עונה לשם קובי אריאלי.
שש שנים אחרי, אריאלי בטוח בדבר אחד: "30 שנה לא היו דתיים בתקשורת, כי אף אחד פשוט לא הגיע. כשהגעתי כאלמוני והגשתי קטע לא מבריק במיוחד – התקבלתי מיד. למה? התקשורת היתה פשוט צמאה לזה".
ואכן, בשנים האחרונות אנו עדים לפריחה חסרת תקדים של דתיים האוחזים בתפקידים נחשקים בתקשורת. לא, אין הכוונה לדתיים מהדור הראשון – נסים משעל, מנחם הורוביץ וכו', שלא מביאים לידי ביטוי את אמונתם תוך כדי עבודה – אלא לדתיים מהדור השני, אלה ששהרה בלאו מכנה "דתיים מקצועיים", אלה שאמונתם היא חלק בלתי נפרד מהווייתם, מדעותיהם ומסגנונם.
לפני קצת יותר מעשור התקבלה החלטה במועצת יש"ע לפעול לשילוב בוגרי המגזר בתקשורת, לאו דווקא הדתית. דובר מועצת יש"ע, יהושע מור יוסף, מספר שהוא לא יודע אם מדובר בהחלטה רשמית, אם כי היתה מגמה להביא לכך שכוחותיהם ישתלבו בתקשורת, בין השאר בגל"צ. גם מור יוסף עצמו, עורך בטאון תנועת בני עקיבא דאז, "זרעים", דאג לעודד כתבות בנושאי תקשורת, במטרה לגרות ולעניין את הילדודס. מקץ למעלה מעשור ניתן לסכם שהעידוד תפס. היום ניתן לראות כמות נכבדה של כתבים דתיים – עמית סגל, קווה שפרן וכו' – אם כי מור יוסף מצר על כך שזה עדיין לא הגיע לרמות מספקות לטעמו.

איך זה בעצם התחיל? אורי אורבך, מייסד הז'אנר, מספר: "תמיד היו דתיים בתקשורת, אבל עכשיו יש דתיות רלוונטית, כזאת שמשחקת תפקיד. זה לא אומר שהדתיים עושים את המדור על פרשת השבוע דווקא, אלא שלדתיות שלהם יש משמעות פוליטית-חברתית. זה קרה לדעתי באיחור, כי בעבר חינכו שה'תשקורת' היא לשון הרע וסמל לתרבות מאוד חילונית. מאידך, היה ביקוש מצד כלי התקשורת עצמם לקולות נוספים".
מתי בדיוק זה קרה? אפשר לשים את האצבע על נקודת זמן?
"בסוף שנות ה-80' קם ביה"ס לתקשורת, 'מעלה', שעוסק אמנם יותר בקולנוע, אבל עדיין תקשורתי. זה מן כדור שלג כזה. הובילו לכך ערוץ 7, העיתון 'נקודה', אפילו עיתון הילדים 'אותיות' – שבוגריו קיבלו את התיאבון לתקשורת, כמוך וכמו אורית נבון. אפשר להגיד שבין 85' ל-90' קרו כמה דברים דרמטיים, ואח"כ זה המשיך להתגלגל. יש לציין גם את הפתיחות של דור הרבנים ואת התרחבות התקשורת. אם פעם היו שלושה עיתונים, ערוץ אחד וכמה תחנות רדיו – היום יש המון, כך שיותר קל להשתלב. רוב העיתונים שיש היום לא היו קיימים בתחילת שנות ה-80', וכנ"ל לגבי המקומונים, האינטרנט וכו'. בסוף שנות התשעים גל"צ נפתחה יותר לעניין. אין דבר אחד ששינה יותר. זה היה צירוף".
קובי אריאלי סבור שהחיבור קרה, בין השאר, מחוסר הברירה שנבע מהעידן הרב-ערוצי. "היה ברור שהתקשורת לא יכולה להמשיך להיות אשכנזית-יאפית-תל אביבית- שמאלנית", הוא מסביר בקצרה.
"יש מילכוד שאני קוראת לו 'מלכוד הפוליטיקאים'", מספקת סיון רהב-מאיר זווית מעניינת, "מפיקה חילונית בדסק חדשות לחוץ לא מכירה יותר מדי דתיים וחרדיים מן המניין. יותר קל לה לתאם לראיון, בשתי דקות, עם אלי ישי, ישראל אייכלר או כל פוליטיקאי אחר. וכך אנחנו רואים שוב ושוב רק פוליטיקאים חרדים על המסך, וצופה חילוני, שניזון מהתקשורת בלבד, מכיר רק חרדים שיושבים בכנסת. הצופה פשוט לא נחשף ל'דוס' מן השורה".
ויש גם מי שחושב שהכניסה המשומנת היתה תוצר של קרבה תרבותית יחסית. "לא היינו צריכים להתגבר על קשיי שפה", אומרת שהרה בלאו, "בגלל זה יש נטשה מוזגוביה אחת ודני אדינו-אבבה אחד".

אריאלי, חרדי המחמד הכמעט-יחיד בתקשורת, כפי שהוא מכנה את עצמו, מספר שדתיים היו תמיד בתקשורת, וגם היום: עורך "הארץ" דיוויד לנדאו, מנחם ואודי מיכלסון, שמואל רוזנר, ישראל וולמן, אברהם תירוש, נפתלי קראוס, חיים זיסוביץ' ועוד, אם כי למרות שהם נכחו ונוכחים בצמתים מאוד חשובים, הדתיות שלהם לא ממש באה לידי ביטוי בעשייה. "היתה לנו בדיחה על נסים משעל" ממשיך אריאלי, "שיש לו כיפת ציר. מכל זווית שמצלמים אותו – לא רואים את הכיפה. במקביל, היו בכל כלי התקשורת גטאות של דוסים שהתעסקו בדתיים – המחלקה למורשת ישראל בערוץ 1, שאת רוב האנרגיה שלה הוציאה על 'פסוקו של יום', פינות פרשת השבוע בעיתונים הגדולים וכו', אבל לא מעבר. הסיקור של הדתיים גם נגזר מזה. אף אחד לא חשב על זה ש'אם יש לנו במערכת בחור עם כיפה, אולי נשלח אותו לסקר את המגזר'.
"אי שם בסוף שנות השמונים הפציע כוכבו של הרב ישראל אייכלר, שהיה אולטרה חרדי, עם גרביים עד הברכיים ופאות מסולסלות. הוא התיישב באולפן של פופוליטיקה והתחיל לעשות בלגן. אני נותן לו את מלוא הקרדיט על הראשוניות הזאת. הוא הבין מדיה. הוא היה ז'אנר של חרדי שבא להשמיע את דעת החרדים, אבל לא השתלב. כמה שנים אחרי זה הגיעה האורבכיה, בראשות אורי אורבך, שהפך להיות עיתונאי לגיטימי מהשורה, ומעולם לא זרק רימון ורץ למחסה, אלא באמת התכוון להיות חלק מהקהילה התקשורתית.
"סליחה שאני מדבר בשם כולם, אבל הטריק מאוד פשוט: כולנו מעוניינים להשתלב בתקשורת ולהיות חלק מהיצירה הזאת, אבל מבינים שהביטוי העיקרי שלנו הוא בתחום הקונפליקט הדתי-חילוני או הימני-שמאלני. לכן כל אחד מאיתנו הוא גם מה שג'קי קורא 'חרדנו לענייני כתבים'. אני מתבטא בתקשורת כמעט בכל נושא בעולם, אבל מה שבא הכי מהנשמה הוא הקונפליקט הדתי-חילוני. גדלנו אותו, נשמנו אותו, דרך ההשתלבות שלנו היתה בצלו".
מול השאלה האם המצב אידיאלי או שיכול להיות טוב יותר, הם די חלוקים. חנוך דאום, מבקר הטלוויזיה של מעריב, סבור ש"אין הרבה דתיים בתקשורת ונכון להיום זה בעיקר בגללם, ולא בגלל שהתשקורת איננה פתוחה לקלוט אותם".
כמו דאום, אריאלי סבור שהחסימה מגיעה מהמגזר עצמו, אבל בכיוון שונה. "הרוב המכריע מגיע עם מטען של דעות קדומות ומרירות, וזו טעות מוחלטת", הוא מבאר, "התקשורת צמאה לאנשים אחרים, היא מתה להתרענן. אם בחור דתי מבחוץ היה יודע כמה יפה יקבלו אותו, למרות נקודת הראות שלו, הוא היה עושה את הדרך הזאת יותר בקלות. עם זאת, הטלוויזיה נמצאת בפיגור אחרי העיתונות, כי היא שבויה בקונספציה שאיש טלוויזיה צריך להיות בעל מראה מסוים. אין בה הרבה מכוערים, וגם אם יש – צריך טונות של כישרון כדי לחפות על זה".
לא הבנתי, הדתיים לא עוברים מסך?
"לא שהם לא יפים. אם לדבר על עצמי, אני לא טלוויזיוני. קשה לתת לי תכנית בטלוויזיה לא בגלל שאני שמן וקירח – אלא בגלל שפת גוף, אקצנט, כבדות, חוסר קוליות. רובנו כאלה – להוציא את ג'קי לוי ושהרה בלאו. זה לדעתי השלב הבא שיקרה בשנים הקרובות. היום בטלוויזיה יש עדיין יותר עופר שכטרים מאשר ג'קי לוים, ואין מה לעשות. זה יקח עוד דור".
בלאו סבורה שיש מספיק דתיים, אלא שרובם מתפקדים כדתיים מקצועיים. "אני חושבת שמצב אידיאלי הוא שהדתיות שלנו לא תהיה האישיו, שלא נצטרך לספסר בזה", היא אומרת, "אם כי אני חושבת שאנחנו נמצאים בסוף העידן הזה. באמת יש תחושה שהגיעו לרוויה מהדתיים המקצועיים. אז זהו, נראה לי שאנחנו צריכים למצוא מקום אחר בתוך הבועה התקשורתית. אני מרגישה לפעמים שאני עובדת בלהיות דתייה, למרות שאני לא מתלוננת, אלא עושה את זה במודע".

 

עבור אורבך, מסתבר, המצב לא הכי אידיאלי. הוא כמובן לא מבקש ייצוג מספרי, כי זו לא כנסת וכו', אבל לדעתו הדרך עוד ארוכה, למרות שיש בשילוב הזה המון יתרונות לתקשורת עצמה.
איזה יתרונות בדיוק?
"אני לא מבקש לעשות תקשורת של דתיים, אבל זווית הראיה תהיה טובה ומגוונת יותר אם יהיו יותר דתיים בעמדות מפתח. בעבר היה קשה, כי מנעו, הסתכלו עלינו בעין עקומה. נראה לי שמזה נפטרנו כבר, למרות שגם היום, ככל שהסביבה יותר שמאלנית רדיקלית, לאדם שבא ממקום אחר יהיה קשה יותר. השילוב של דתיות וימניות, אגב, קשה יותר. על דתי שמאלני עוד אומרים 'עזוב, הוא בסדר'".
אורית נבון, בעלת טור בעיתון שאתם אוחזים כעת ולשעבר כתבת עיתון הילדים הדתי "אותיות", נחשבת כבר לנציגת הדור השלישי – זה שאינו מביא את דתיותו לידי ביטוי, אך גם לא מבטל אותה. "אני מודה שההתחלה שלי ב'רייטינג' הייתה קצת הלם בשבילי ולפעמים הרגשתי לא שייכת, אבל זה היה רק בגללי", היא מבהירה, "ברגע שנפתחתי זה עבר לי, ועכשיו אני מרגישה פה לגמרי בבית. זה שיש דתיים בתקשורת זה דבר מעולה, כי הם מעשירים אותה. זאת קלישאה להגיד שהתקשורת אליטיסטית ושמאלנית ומתנשאת – אבל זה כל כך נכון. אנשי תקשורת חילונים מייצגים בדרך כלל חלק קטן מאוד באוכלוסיה, וזה עצוב. די, לא כולם חיים על סושי ו'הארץ', הגיע זמן לאזן את התמונה".
רהב-מאיר טוענת שלא מדובר בעניין של כמות, אלא בעניין של גישה. "הרב עובדיה, למשל. האיש הזה, המהפכה שהוא מחולל, התפיסות שלו – זה הרי סיפור עיתונאי מעולה. השאלה איך מטפלים בו. הכי קל ליפול לשטאנצים הידועים. לחכות שהוא יגיד בדרשה שלו 'שרון הוא כלב בן עיזה' ואז לעלות אצל רזי ברקאי ולפרשן: 'תראה, רזי, אתמול הרב אמר כלב בן עיזה, בפעם הקודמת הוא אמר חמור בן תרנגולת, כך שבהחלט מדובר בהחרפה בהתבטאויות שלו'. כתב דתי יודע לא ליפול למלכודות הבורות האלה. הרבה פעמים מנעתי פרסום של כל מיני שטיקים שבאו בעיקר לקדם איזה 'צדיק גדול'.
"עצם העובדה שיש אדם דתי בדסק של מערכת חדשות, משפיעה ומשנה רבות. פעם בגל"צ היית שומע חדשות במוצאי שבת, והמהדורה הייתה נפתחת ב'שבת שלום'. היום יודעים להגיד 'שבוע טוב'. וזו לא סתם סמנטיקה. זו מהות. אם פעם שלחו כתב בל"ג בעומר למדורה שכונתית ברמת אביב ג' עם קצת תפוחי אדמה ומרשמלו – היום עושים שידורים ממירון. אם פעם בערב יום כיפור שידרו ממוקד ההתרחשות המרכזי, שהוא כמובן חנויות סרטי הווידאו וחנויות האופניים, היום פונים למוקדים נוספים: לכותל המערבי, למשל".
ערוץ התכלת היה, לדעת רבים, שיא השיאים. רובם המכריע של המרואיינים לכתבה זו מרוצים ממנו, לפחות במתכונתו הראשונית. גודש של דת ויהדות ודתיים על המסך, כפי שטענו רבים? מה פתאום. אורבך סבור שזה כמו לטעון שערוץ הספורט משדר יותר מדי ספורט.
"יש היום ערוץ נישה סביב כל תחביב ורבע טרנד, אז שלא יהיה ערוץ יהדות?", תוהה רהב-מאיר, "מישהו אמר לי שעבור צופים רבים זה 'ערוץ לניקוי המצפון'. אתה הרי חותם על חבילת ערוצים שמכילה כל כך הרבה גועל נפש, שטחיות וקשקושי-המורדים, אז לא תשלם עוד כמה שקלים ותרגיש טוב שגם הכנסת הביתה משהו ערכי?".

 

נבון סבורה שהערוץ נכשל בעליל. "הוא התחיל קצת צולע ואז כמעט עלה על הגל, אבל פתאום הגיעה איריס הוד שלא מבינה כלום בדתיים, ואז הכל התמוטט", היא אומרת. "הערוץ הזה היה יכול להיות מוצלח, ליצור משהו חדש שלא היה כאן לפניו, אבל זה לא קרה אולי בגלל שאמצעי תקשורת דתיים לא ממש יודעים לאן לכוון. מי יזפזפ לערוץ טלוויזיה דתי? לחרדים הרי אין טלוויזיה, והכיפות הסרוגות מסתפקות בערוץ 2 אז למי בעצם אתם משדרים? בעיה. ברור שכל עוד יש קונים, יש זכות קיום לכל אמצעי תקשורת שהוא, אבל בגדול, אני לא ממש חסידה של 'הצופה' ו'רדיו קול חי'. משעמם אותי לראות את הכל מנקודת מבט דתית".
מעבר לעניין ההשתלבות, מעניין במיוחד לבדוק עד כמה העניין הדתי בא לידי ביטוי בעבודתם. האם הם מוותרים על אייטמים שיכולים להוביל לחילול השם, מצנזרים משפטים בעייתיים מבחינת לשון הרע או מוצאים את עצמם מתלבטים רבות בסוגיית הלבנת פנים?
"קשה לי לשפוט את עצמי", מקדים אורבך, "אבל זה בא לידי ביטוי. אני חושב שיש לי כמה גבולות בשפה ובסגנון".
יצא לך למחוק משהו שכתבת בגלל הסייגים האלה?
"לא יודע. אני כותב את דעתי, אבל משתדל שזה לא יגביל אותי יותר מדי. זו סוגיה עמוקה, מהו חילול השם. אני גם לא כתב שחושף שחיתויות. בכל מקרה, אני מקווה שאני לא מבזה צלמם של אנשים".
"קשה לי לבודד את זה", מאשר אריאלי, "אני לא יודע מה דתי ומה אנושי, לא יודע מה בא מהחינוך של אמא שלי ומה מחינוך הישיבה, אבל אני לא רואה את עצמי קורע מישהו לגזרים ב-40 השנים הקרובות. אני לא כותב גסויות לעולם. השבוע נפלט לי 'שיט' בטור, וזה היה חריג. מצד שני, כשאני מספר בגל"צ זכרונות מהישיבה, אני מרגיש שאני מנחיל משהו. לא יודע אם זה זיכוי הרבים, אבל העובדה שהעם בישראל לא שמע מימיו על הרב שלום שבדרון זצ"ל זה בור בהשכלה. כל כך עצוב שזה לא קיים".
בלאו: "הכתיבה שלי בד"כ מאוד בוטה ותיאורית. פעם כתבתי סיפור במוסף סופשבוע על בחורה שהתנשקה עם מישהו אחרי שהוא אכל שרימפס, והיתה לי התלבטות מאוד גדולה. השיקולים שלי היו מאוד קרים. ידעתי שזה נושא עסיסי במיוחד, אבל מצד שני, יכולתי לראות את העיניים המתחננות של אבא שלי בבית הכנסת. זה עבר לי בראש, ובכל זאת פרסמתי אותו. זה קול שהולך ונחלש".
למה נחלש?
"כי אני מרגישה פחות מייצגת. אם בהתחלה הרגשתי סוג של חלוציות מגויסת, כיום אני מרגישה פחות ממנה. יש הרבה מאיתנו. זה לא הפחד התהומי בתחילת הדרך לשקול כל מילה. הקילומטרז' מחליש את זה. שואלים אותי 'האם את מרגישה שאת עושה קידוש השם?', אז ממש לא. רב שנשרף עם ספר תורה ביד – זה קידוש השם. עיתונאית שיושבת באולפן זה לא קידוש השם. אם המטרה שלך היא קידוש השם, תפספס כי לא תעשה טלוויזיה טובה".
ערן סויסה, מפיק בגל"צ בשירות סדיר, מספר על התלבטות שגילגל, לאחר שבפסח האחרון, במהלך עריכת תכנית עם שמעון פרנס, התקשרה דוברת רשת פיצה ידועה שהציעה לשידור את מנכ"ל הרשת, במטרה שיודיע לכל שהרשת עובדת בפסח. חלק מנימוקי הדוברת ביטלו בזלזול את הדתיים ואת "השטויות שהם כופים עלינו". "כמובן שהיא לא ידעה שאני דתי", מספר סויסה, "אחרת היא היתה באה בגישה אחרת. אמרתי לה שנבדוק את האופציה. במחשבה ראשונה, אחרי שהיא פגעה בדברים שאני מאמין בהם, חשבתי שלא צריך לעלות אותה. ואז הגיע השלב, אחרי דקה בערך, בו הבנתי שאני צריך לחשוב על טובת השידור והמאזינים, ולא על עצמי, ומה אני חושב ואיך שאני נוהג. לאחר התייעצות עם המגיש הוחלט שלא לעלות את האייטם, אך רק משיקולי עריכה. התוכנית הייתה חגיגית מדי ובאווירית חג, כך שזה לא התאים".
נבון מספרת שהיא רואה את עצמה יותר שמרנית מאשר דוסית. על לשון הרע, לעומת זאת, היא לא ממש מקפידה: "אני מאוד מצטערת, זאת העבודה שלי", היא מסבירה, "בטור שלי אני מרכלת חופשי, ואני מניחה שלפעמים אנשים גם נפגעים מזה, אבל מה אני אמורה לעשות? מה, לכתוב רק כמה שכולם מתוקים ומקסימים ומדהימים כל הזמן? לא. ברגע שהחלטנו במערכת שבטור שלי תהיה גם ביקורת טלוויזיה, היה לי ברור שיהיה פה פרגון לצד כסאח. אי אפשר להתחמק מזה, וגם אני לא חסינה. ב'פידבק' מכסחים אותי חופשי".
רובם, כמה לא מפתיע, אינם רואים בעצמם מייצגים של המגזר, אבל זה לא מפריע לסביבה הטבעית שלהם – וגם לכלי התקשורת, מן הסתם – לראות בהם ככאלה. "אתה צריך לספק איזושהי סחורה, להיות דתי אמיתי", מעידה בלאו בכנות אופיינית, "אבל יש כאן בעיה: רוב הדתיים התקשורתיים הם לא סטנדרטים, והדעות שלהם פחות מיינסטרימיות, פחות דתיות במובן המקובל של המילה. אז באמת באים בתלונות: 'אתה לא מייצג', וזה למעשה נכון, כי אם הייתי מייצגת לא הייתי יושבת באולפן אלא בבית, עם הילדים. מה לעשות, יש כל מני סוגים של דתיות, זה לא חד מימדי כמו שהיה".
נבון: "אף אחד לא יכול לייצג באמת את הציבור הדתי, פשוט כי יש כאן כל כך הרבה סוגים. יש דתיים חזקים, יש דתיים לייט, יש ימנים ויש שמאלנים, יש מתנחלים ויש תל אביביים, ולכולם יש מקום תחת הכיפה הסרוגה, כך שנראה לי ממש לא נכון לסמן מישהו כנציג".
אורבך מרים ידיים: "אני יכול להגיד 100 פעמים שאני לא מייצג, אבל רואים בי מייצג. אני מתייחס לזה בהומור. זו לא מטרה, אלא תוצאה. באים אלי כל הזמן בתלונות, שבחים, 'כל הכבוד', 'הראת להם', 'למה היית צריך להגיד את זה' וכו'. אני דתי וכו', אבל כשאני כותב בעיתון – אני לא עושה חשבונות".
אריאלי: "אני לחלוטין לא מייצג. אני כופר בזה מכל וכל, וגם שונא את הפוזיציה הזאת. אבל אתה שואל משהו נכון מאוד. הציבור כן מרגיש שאני מייצג
אותו. מה שכן, בדיעבד אני כן מייצג".
ובין לבין, הם כמובן מוצאים את עצמם בתוככי הציניות וההורמונליות, שלא ממש אופיינית למגרש הביתי שלהם. איך הם מסתדרים עם זה? אמממ, לא רע, מסתבר. "אני מסתדרת דווקא טוב", אומרת בלאו, "יש בי איזשהו צד שאפילו נהנה מזה. אני נהנית מהמשחק הכפול, מרגישה כמו סוכנת כפולה. אני יכולה להפריח דו משמעויות, אבל בסוף חוזרת לדירה שלי בבני ברק".
אריאלי: "עם הציניות בעולם החילוני אני מסתדר, כי אני לא פחות ציני מאף אחד שם. עם ההורמונליות זה לא פשוט, מה אני אגיד לך. קיץ בערוץ 10 זו לא חוויה רוחנית גדולה, אתה יודע. בסדר, נו, אלה החיים. לא גדלתי בנסיונות כאלה ובסביבה כזאת, אבל סביבת העבודה כל כך דינאמית ויש בה תנאי לחץ ומלחמות אגו וקידום ודד ליין, כך שאפשר להקפיא את ההורמונים לכמה שעות. זה לא סוף העולם".

הדור השלישי

אולי לא שמתם לב, אבל הדור השלישי – הדתיים, לאו דווקא אנשי תקשורת, שדתיותם אינה האישיו – הולך ופורח לו. על בכיריו נמנים שי גבסו, נינט טייב, יאיר אורבך ("האקדמיה לצחוק"), אורית נבון שלנו, ולאחרונה גם פיני גרשון.
נבון עוד לא החליטה האם המיתוג הזה מחמיא לה או לא, ובכלל, קשה לה להתייחס אל עצמה כאל ממשיכת שושלת דוסים בתקשורת. "אתה עושה לי חיים קשים עם השאלות האלה", היא אומרת, "בסדר, אז יש לי שני כיורים בבית. אז? חלאס, עברו הזמנים שכל הדתיות הלכו ללמוד הוראה או עבודה סוציאלית. יש רופאות, יש עורכות דין ויש גם עיתונאיות. בטור שלי אני לא מזכירה את הדת יותר מדי, כי זה לא משהו שמעסיק אותי ברמה היומיומית, אבל אני מניחה שזה בא לידי ביטוי גם בלי לכתוב על זה במפורש. הכשרות, השבתות, ההווי הדתי הזה של להכין פשטידות ולארח כל הזמן – אלה דברים שאני מזכירה לא מעט".
קובי אריאלי מספר שהפייבוריט שלו מבני הדור השלישי הוא שי גבסו. למה? "כי הוא הכי מיוחד מבין כולם, כי הוא מאוהב בדת שלו", הוא מנמק, "בכל מקרה, קריירה ואמונה לא הולכים ביחד, תלוי איזו קריירה. קריירה של שרברבות הולכת יופי עם אמונה, אבל זמר שממלא כיכרות – לא. זה מעניין, הדור השלישי הזה. מעניין לאן זה ילך. הכל נעשה מהר מדי ולא מבוקר, לכן אני לא מרגיש מהפכה".
רהב-מאיר מפנה את הזרקורים למישהו קצת יותר מבוגר. "ליציע הכבוד של גבסו ונינט צריך להוסיף את ה'דוס' הכי לוהט של התקופה האחרונה: פיני גרשון", היא מכריזה, "ואתה יודע מה? אני ממש בעד. אנחנו חיים בדור של תדמיות, של מיתוג, של שיווק נכון. בדור הזה, היהדות סובלת מיחסי ציבור איומים, והנה בא מאמן אלופת אירופה וצועק, מול אלפי חילונים: 'חבר'ה, אין עוד מלבדו. חבר'ה, יהדות היא מצליחנות'. זה מביא לפריים-טיים את היהדות, ובעיני זה בעיקר מרענן".
לחנוך דאום יש דווקא פייבוריטית אחרת: "אני חושב שאורית נבון – ואני לא אומר את זה בגלל שאני מתראיין ל'רייטינג' – מסמלת שילוב מנצח. קודם כל היא יודעת לכתוב, ברוך ה', ואת זה ראיתי עוד בקטנותה עת כתבה היא בעיתון הדוסים 'אותיות'. מעבר לכך היא ממוקמת בסביבת עבודה לא דתית באופייה התרבותי, אבל בהחלט מביאה גם את הפן הזה של חייה, וסוללת דרך אישית ופוסטמודרנית מסוג מבורך".
וקצת לפני סיום, קובי אריאלי שב ומסרב להיות מופתע מפריחתו של הדור השלישי. "תראה, אם הדתיים והחרדים הם 30% מהאוכלוסייה, היה ברור שיום אחד תדליק את הטלוויזיה ותראה שם דוס", הוא מסכם בפשטות, "לא לאורך זמן הדתי של הטלוויזיה יהיה קוני למל".

 

(פורסם ב"רייטינג", 2004)

עוד בבלוג: מאז 2004 המוזיקה היהודית החלה לפרוח, ואפילו הטלוויזיה היהודית כבר כאן