חדר בבית לצדיק ר' דוד ומשה: סיפורה של משפחת בן חיים מצפת

לפני 32 שנה חווה אברהם בן חיים מצפת התגלות של צדיק יהודי ממרוקו שנפטר לפני 800 שנה, רבי דוד ומשה. הוא הקדיש לצדיק חדר בביתו, שאליו בא קהל רב, ומאז יש בין בן חיים לצדיק דיבור יומיומי על נסים שבשגרה. פרופ' יורם בילו מהאוניברסיטה העברית עקב אחרי התופעה במשך כמה שנים: "אני מאמין שהצדיק הוא חלק מעולמו של אברהם, ומעולמם של מאמינים רבים אחרים. אינני חושב שהוא ממציא את הדברים"

 

כשאני נכנס אל ביתו של אברהם בן חיים בשיכון כנען שבצפת ורואה אותו יושב 10 מטרים ממני, כמעט שרוע בסלון שממול, מסמן לי אינסטינקטיבית לפנות ימינה, ברור לי שיש בתנועת היד הזו משהו כמעט אוטומטי. כך הוא יושב בוודאי יותר משלושה עשורים, ומסמן לכולם – ימינה, ימינה. לא לכאן, ימינה. ככה זה כשבדיוק בכניסה לבית הצנוע שלך, בפנייה השנייה ימינה, שוכן לו חדרו של אחד מגדולי הצדיקים של מרוקו – רבי דוד וּמשה.
מאז שנת 73' השתנו חייה של משפחת בן חיים מקצה אל קצה, הכל בגלל סדרת חלומות – ומאוחר יותר התגלויות, לפי אבי המשפחה – חוזרות ונשנות, של הצדיק ממרוקו. לפני כן, ועד ליציאתו לגמלאות, שימש אברהם (75) כפועל פשוט בקרן קיימת לישראל. אב ל-10, קשה יום שעלה לישראל בשנת 55'. הקשר היחיד שלו אל הצדיק שמאכלס היום את ביתו היה רק דרך סיפורים למיניהם. קברו לא נפקד לעתים קרובות – מעולם לא ע"י אברהם עצמו – מאחר והוא שוכן בסביבה הררית, סלעית ורחוקה, אבל זה לא הפריע לשרשרת סיפורי הצדיקים לשגשג ולפרוח.
"הוא היה עושה הרבה ניסים", מספר אברהם ומעניק דוגמה מייצגת לסיפור ששמע כבר בילדותו. "פעם היה עשיר גדול במרוקו, שמכר סחורה של שוק שחור, שאסור למכור. הלשינו עליו, והשלטונות תפסו את הסחורה שלו – שקים של תה, סוכר וכו'. סגרו לו את החנות, שהיתה גדולה, כמו סופרמרקט. קשרו אותו ולקחו אותו לבית הסוהר. אז באה אליו אישה זקנה, אמרה לו 'תשמע, קח את הנר הזה, תדליק אותו. תגיד 'רבי דוד ומשה, תעזור לי'. אמר העשיר: 'אם הצדיק יעזור לי ולא יקרה לי שום דבר – אתרום חצי מהסחורה שלי לצדיק, ואעשה לו כביש לקבר'.
"ככה היה. למחרת השומרים פתחו את החנות שלו, באו אל שקי התה – מצאו בהם שעורה, חיטה וקמח, שהיה מותר למכור. חיפשו, חיפשו, לא מצאו כלום גם אחרי שקרעו את כל השקים. אז סגרו את החנות, אמרו לו 'אנחנו מבקשים ממך סליחה שעשינו את הדברים האלה'. בלילה בא הצדיק בעצמו אל העשיר, אמר לו 'תדע לך, אני הצלתי אותך. עכשיו תלך, תפתח את החנות שלך ותמצא את הסחורה כמו שהיא היתה – עם התה והסוכר'. ובאמת, פתח העשיר את החנות, ומצא את הסחורה המקורית שלו".

 

אברהם בן חיים בחצר ביתו. צילום: ברוך גרוסוולד

פרטיו ההיסטוריים של רבי דוד ומשה אינם ידועים עד היום. לא יודעים באיזה גיל הוא נפטר, לא ידוע מה היה שם משפחתו, וגם ההיסטוריה האישית שלו (נשוי? ילדים?) יותר מעורפלת מאשר ברורה. מה שכן ידוע זה שהוא נפטר בשנת 4,922 לבריאת העולם, כלומר 1,171 לספירה הנוצרית. הוא נולד ולמד בירושלים, ומהר מאוד הפך לאחד מחכמיה. בהמשך התבקש לצאת למרוקו על מנת לאסוף כספים עבור תלמידי הארץ, בעיקר עקב היותו ענו ודרשן מובחר. הוא עלה למרוקו, והפך במהרה לצדיק מפורסם אשר מתפלל ונענה עבור חולים, זוגות חשוכי ילדים ושאר בעלי צרות. בהמשך פרצה מגפה פשטה בקרב יושבי הכפר תמסטינת – יהודים ומוסלמים, ללא הבדל. "מה עשה?", שואל בן חיים בקול דרמטי, "הרים את הראש שלו לקב"ה, אמר שהוא מוכן למות בעצמו, כדי לכפר עליהם. יצאו מלאכים עם תכריכים, יצא מעיין שמה, הוא טבל במעיין, הלך לאיפה שהיה הקבר שלו, חפר את הקבר, לבש את התכריכים, ירד אליו ומת. השליח שלו היה ערבי, ילד קטן. הוא חזר אל העיר, מצא את כולם בריאים והתחיל לבכות. סיפר להם מה קרה, והם אמרו 'לא, אתה הרגת אותו'. הילד לקח אותם למקום של הקבר, ואמר 'רבי דוד ומשה, אני לא עשיתי כלום. אני מבקש עכשיו שתראה את עצמך'. ואז נפתח הקבר, ראו אותו, והוא עוד פעם התכסה".
אתה משוכנע במאת האחוזים שהסיפור הזה נכון ולא עבר גלגולים ותוספות שונות?
"לא, לא, זה נכון. בטח".
בשנת 73' החל הצדיק לבוא אל אברהם בחלום. בראיון הוא מסרב לפרט, בפעם המאה-אלף ככל הנראה, את השתלשלות האירועים, ומבקש שאקרא את ה"הודעה לציבור" שפרסם בזמנו, ושמחולקת עד היום לבאי המקום. גם לאחר הפצרות חוזרות ונשנות הוא מבקש שאקל עליו, ובנו עמי, הבן היחיד המתגורר עם הוריו, אשר נמצא במהלך הראיון כולו, מסביר כי הגיל עושה את שלו, מה גם שמאז עברו 30 שנה.
לא היתה לי ברירה אלא להסכים, לכן הרי כמה מעיקרי ה"הודעה לציבור" המקורית:
"אני, אברהם בן חיים הגר בשיכון כנען 172 בצפת עיר הקודש, זיכני ה' לראות נפלאות, וכפי שצוותי הנני מביא לידיעת כבודכם בשורה מאת הצדיק רבי דוד ומשה זצ"ל, שנגלה אלי פעמים רבות. בחלומי הראשון ראיתי והנה עומד לידי איש לבוש לבן וזיו פניו כמלאך. הוא ניגש אלי, אחז בידי והוביל אותי להרים הגבוהים, ובין סלעיהם העצומים ראיתי רחבה לבנה. בהגיעי לרחבה ישב לארץ ואמר אלי: 'ראה, עשרה אנשים בלבד חוגגים ומציינים את יום ההילולא שלי, ושואל אני אותך – למה עזבוני ונטשוני יוצאי מרוקו? היכן כל הרבבות – אוהדיי ונאמניי?'. עניתי לו: 'וכי אתה רוצה שיבואו חזרה מישראל למרוקו, כדי לקיים את ההילולא?'. האיש אחזני שנית בידי, סובבני ושאל: 'מהו המקום הזה?'. עניתי לו: 'זהו ביתי'. הצדיק המשיך ואמר: 'במקום הזה רוצה אני שתציינו את יום ההילולה שלי מדי שנה בשנה (…) אני האיש שנגליתי לאוהבי במרוקו – אני רבי דוד ומשה! אני הוא האיש המבקש ומתפלל לפני ה' יום יום לשמור על חיילי ישראל ועל גבולות הארץ! אם כך, מדוע עזבוני יוצרי מרוקו? עתה הנה אנוכי בארץ הקודש, ומבוקשי הוא שיחדשו שוב את ציון ההילולה שלי'.
כעבור יומיים חזר ונגלה אלי בחלום, בשעה שהייתי שוכב על מיטתי נים ולא נים. העירני ואמר אלי: 'בני, טעית בספרך לאנשים שראית אותי בחלום. היה עליך לומר להם כי ראית אותי עין בעין, אך אין דבר, אני מוחל לך על כך! ועתה שמע את דברי: אני עזבתי את מרוקו ובאתי לכאן מפני שהמקום הזה קדוש, ובחרתי בך להיות משרתי בקודש. ועתה זאת עשה:
א. קבע לך מקום אשר בו ידליקו נרות לזכרי, והיה כל הבא להתפלל ולבקש על נפשו – ידליק נר אחד.
ב. ליד מקום הנרות תניח קופה, וכל אחד יתנדב לפי רצונו ויכולתו.
ג. כל הקרב למקום הנרות ייגש ביראה, באהבה ובלבב שלם.
ד. כל אדם הנכנס למקום זה חייב להיות נקי בגופו ובמעשיו.
ה. אין לסחור ולמכור את נרות ההדלקה או כוסות הנשמה, אלא כל הרוצה ידליק נר, ובלבד שיהיה נקי, כאמור.
ו. המקום יהיה פתוח לקהל לילה ויום.
ז. בסעודת ההילולה שלי לא יהיה הבדל בין קטן לגדול ובין עני לעשיר, אלא כולם יהיו שווים.
ח. ההילולא שלי תתקיים בליל ראש חודש חשוון. חל ראש חודש חשוון ביום שישי – תתקיים ביום חמישי שלפניו.
ט. הזהר את אשתך ובני ביתך לבל ירשו לאיש או אישה שאינם נקיים להיכנס למקום הזה.
י. בתרומות שיצטברו בקופה תרחיב את המקום כדי שיכיל את רבבות האנשים שיבואו לכאן לחגוג ולהתפלל.
(…) "בואו בהמוניכם ותהיה הברכה עמנו ועמכם", סוף ציטוט.

"גם כאן בארץ יש אנשים שראו אותו ממש", מטעים בן חיים אחרי שאנחנו קוראים ביחד את ההודעה לציבור. אני מספר לו על המקרה האישי שלי (ר' מסגרת), והוא לא נראה נרעש במיוחד. נדמה שסיפורים כאלה הוא שמע במאות, אם לא באלפים. גם העובדה שאני קרוי על שם הצדיק לא גורמת לו למחוות פנים או גוף יוצאות דופן במיוחד.
הבן עמי מצטרף לשיחה: "אבא שלי חלם את הצדיק כמה פעמים, והרי אומרים שחלום שחוזר על עצמו יותר משלוש פעמים – אתה כבר צריך לבדוק אותו ברצינות. אחרי החלום השלישי שבו הצדיק ביקש ממנו להקים עבורו חדר בבית – אבא שלי החליט לקחת את זה על עצמו. הוא סיפר על כך לאמא שלי, ושניהם החליטו שהם עושים את זה. אמא שלי לא אמרה לו ישר 'אין בעיה'. בכל זאת, אתה מבין מה הקשיים. גם אנשים שבאים מבחוץ לא מבינים, אומרים לנו 'מה, איך לא מפריע לכם שאנשים נכנסים אליכם הביתה?'. אבל לא. הקדשנו את כל הבית הזה לצדיק, וכל מה שאנחנו עושים – נעשה לכבוד הצדיק. במהלך השנים גם הבית התרחב, הוספנו חדרים ואבא שלי קנה את הדירה הסמוכה, שלא היתה מאוכלסת".
בהמשך מספרים השניים שלא רק יוצאי מרוקו מגיעים למקום, אלא בני כל העדות. "אפילו רוסים", ניעור אברהם, "תבוא היום ב-1:00 בלילה, ותראה. הם כבר התקשרו, ביקשו להגיע מאוחר".
עמי, היית בן שנה כשהבית שינה את ייעודו. היה לך מוזר לגדול לתוך מקום המוני כזה, או שראית בזה משהו טבעי?
"יכול להיות שאם הייתי בגיל של האחים הגדולים שלי, שהיו כבר נערים כשכל זה התחיל, זה היה לי מוזר".
להם זה היה מוזר?
(שותק) "תשמע, בטח שהיה להם מוזר. אחת השאלות שאבא שלי שואל את הצדיק היא 'ואם יבואו ויגידו לי שאני סתם אומר את זה?'. אז הוא ענה לו 'מי שיבוא ויגיד לך את זה – אני בעצמי אבוא אליו ואגיד לו שזה לא נכון', כך שאין אנשים שנשארים בספקנות".
אברהם, ולמה לדעתך הצדיק בחר בכלל דווקא בך?
"לא רק אתה שאלת את השאלה הזו. אבל הרבה אנשים שבאו לפה אמרו שגם אם הצדיק היה נגלה אליהם – הם לא היו עושים רבע ממה שאני עושה. זו התשובה שלי".
עמי: "לקח לצדיק 18 שנים לחפש אותו".
למה 18?
"משנת 55', כשהמשפחה עלתה ארצה, ועד 73', בה נגלה הצדיק. עד היום הוא נגלה להרבה אנשים, ממש בדמות אדם. יש סיפור על קבוצה של מטיילים בהילולה של ר' שמעון בר יוחאי, שתכננה להגיע לפה מאוחר יותר. מפה הם היו אמורים לנסוע לטבריה, וכך לסיים את המסלול שלהם. המדריך שלהם הבטיח להם שהם יבקרו בשלושת האתרים, אבל הם לא עמדו בזמנים. בסוף הוא הודיע להם שהם לא ייסעו לצפת, אלא יגיעו ממירון הישר לטבריה. אף אחד לא דיבר, אבל מישהו מהם קם, ואמר 'מה, הבטחתם שנוסעים לצפת' וממש התעקש, אבל המדריך – שום דבר, הוא לא היה מוכן אפילו לשמוע אותו. הם נסעו עד לצומת כורזים, ראו איזה בן אדם מבוגר עומד בתחנה. המדריך ביקש מהנהג לעצור לו טרמפ. שאלו אותו לאן הוא צריך, והוא ענה 'לאיפה שאתם מגיעים – אני אסע אתכם'. אומרים שהוא עלה על האוטובוס, ונהיה אור בתוכו. הוא הלך וישב דווקא ליד הבן אדם הזה שהתעקש לנסוע לצפת. האנשים באו, 'רבי, תברך אותנו, תברך אותנו', אבל הוא אמר להם 'כשנגיע לטבריה – אני אברך את כולכם'. אומרים שהם הגיעו לטבריה, והוא ירד מהאוטובוס ובא ללכת. אמרו לו 'כבוד הרב, אמרת שתברך אותנו!'. הוא ענה 'מי שרוצה שאברך אותו – שיבוא אליי לצפת' ונעלם להם מול העיניים".
מתי זה היה?
"לפני 10 שנים, משהו כזה. האנשים האלה באו לפה, כל הקבוצה".
אברהם: "הם באו בגלל שהאוטובוס התבלבל, נסע בדרך אחרת, ובסוף הם מצאו את עצמם כאן בצפת, אחרי שהוא ירד. סיפרו לנו את הכל".

אם אברהם בן חיים היה מדבר רק על חלומות – ניחא, אבל עכשיו הוא כבר מספר על שיחות בהקיץ עם הצדיק. העיקשות שלו מתבטאת בפז"מ שצבר המקום הזה: 30 שנה. אדם שחולם, או אחד שלא ממש בטוח במה שהוא מאמין בו – לא מקדיש את ביתו למטרה כלשהי. ואם אתם מתחילים לחשוב על המישור הכספי – כדאי שתרדו מזה. בן חיים מתלבש בפשטות אבסולוטית, וביתו הפשוט, הספרטני כמעט, לא בדיוק מרוצף זהב, אם להתבטא בעדינות. רוב ההשקעה, אם ישנה, באה לידי ביטוי במחסנים המכילים ציוד להילולה ובמרתף מתחת לבית, המשופץ אף הוא לצרכי ההילולה. כרגע העבודה שם מוקפאת, בגלל חוסר במזומנים.
הציניות העיתונאית שבכל זאת ניסיתי להביא נבלמה בשלב התהייה לגבי המקטרגים למיניהם. לבוא אל בן אדם שחי, נושם ולדבריו מדבר עם הצדיק על בסיס כמעט יומי מזה 32 שנים, ולשאול אותו מה דעתו על אלה שטוענים שהכל המצאה או דמיון, זה כמו לבוא אל הרמטכ"ל דן חלוץ ולשאול אותו מה דעתו על אלה שטוענים שחיל האוויר מיותר. בטחונו של בן חיים כה גדול, עד שכשאני שואל אותו בעניין הלא-מאמינים, הוא מבטל זאת בהינף יד וטוען שכל אלה – הצדיק בא אליהם בחלום ומוכיח אותם. עכשיו לכו תתמודדו עם טענה כזו. "כל מי שמדבר – מקבל", הוא אומר.
מה מקבל?
"מקבל סימן ושותק".
מעבר לכוונות הטובות, ברמה היומיומית צורת החיים הזו לא קשה מדי? היום, למשל, כשתגיע הקבוצה ב-1:00 בלילה, זה יפיל עליכם מעמסה לא קלה.
"מתרגלים".
עמי: "יש אנשים שעושים פה סעודות שלמות. הם באים לפה עם המשפחות שלהם, הנשים שלהם, ויושבים פה יום, יומיים, כאן בתוך הבית. מי שרוצה – יכול לבוא לפה לעשות סעודת נדר. יש לנו פה סככה גדולה, והם יכולים לשבת גם בחוץ".
אברהם: "כשבאים בשעות מאוחרות בדרך כלל מודיעים לנו. הרוב מגיעים מאוחר בימי חמישי או בראש חודש. הבית תמיד פתוח".
פעם פרצו לכם לבית? הדלתות הרי פתוחות רוב הזמן.
"בלילה הדלתות נעולות. אם מישהו בא ורוצה להיכנס – הוא פשוט דופק בדלת, ואנחנו מתעוררים ופותחים לו".
אברהם: "פעם היתה לי חתונה של אחד הבנים, והיתה פה זקנה שלא רצתה ללכת. נתתי לה להישאר, והיא הבטיחה להישאר רק בחדר ולא להכניס אף אחד. בלילה היא ראתה איזה זקן נכנס. אמרה לו 'אל תיכנס, אנשי הבית לא פה'. ענה לה 'את לא יודעת שאני שומר פה? זה הבית שלי. אני רבי דוד ומשה, ואף אחד לא יכול לנגוע כאן".
איך הוא בכלל נראה, רבי דוד ומשה? שמתי לב שבחדר שלו אין בכלל תמונות שלו.
"לא, לא. אסור".
עמי: "הוא נפטר לפני כ-800 שנה, ואז כמובן שלא היו תמונות. גם ציור שלו אין. אבל אלה שראו אותו שומרים לעצמם את הזיכרון שלהם. הם לא רוצים להוציא את זה".
למה, מה הבעיה?
"אולי בקשה שלו".
ולמה אתה לא יכול לספר איך הוא נראה, אברהם?
"אסור. זה סוד. סודות אסור לגלות".
עמי: "היו הרבה אנשים שהגיעו לפה וסיפרו שהם ראו אותו, ותיארו אותו לאבא שלי. כשהם התחילו לתאר אותו, הוא אמר להם 'כן, זה הוא'".
אתם עצמכם ראיתם אותו כאן בבית?
"אנחנו, בתור ילדים, עוד לא הגענו לזכות הזו".
ואתה, אברהם?
"אני מדבר איתו, אני יושב איתו. לפני כל הילולה שאנחנו עושים, אנחנו מדברים – כמה אנשים צריכים לבוא להנה, איך תהיה ההילולה, עושים את התכנית של ההילולה, מה צריך לקנות – כמה בשר חלק, כמה אוכל. הוא יכול להגיד 'אל תעשה ככה, תעשה פחות'. ההילולה נמשכת אמנם רק יום, אבל לפניה יש בלגן והתכוננות של חודש".
עמי: "אני זוכר שלפני שלוש שנים היתה האינתיפאדה, ואז לא ידענו אם יבואו אנשים להילולה. שאלתי את אבא שלי כמה צריך להזמין בשר, כמה לחמניות, כמה שתייה. הוא אמר 'תן לי לבדוק את זה', ולמחרת בא אליי ונתן לי פרטים מדויקים. היה ברור לי שלא יחסר אוכל, וגם שלא יישאר מיותר. הצדיק גם אמר שלא יבואו הרבה אנשים, שיבואו קצת מפה, קצת משם. וכל מה שהוא אמר לו – ראינו את זה בעיניים שלנו. הוא אמר שיבוא רק בן אדם אחד מירושלים – ובאמת היה רק מישהו מירושלים. הוא אמר גם שמי שיבוא להילולה, 'אני אישית אשמור עליו'".
עמי: "צדיקים במיתתם נקראים חיים. הם יושבים איתו כמו שאתה יושב איתו עכשיו. לפעמים מגיעים לפה אנשים שיש להם בקשה מיוחדת. בלילה הצדיק בא לאבא שלי, ואומר לו את התשובה של אותו אחד. אתה מבין? לפעמים, בלילות, אנחנו שומעים את הלחשושים בין אבא לצדיק. הם יושבים תמיד בחדר של הצדיק".
אתה מתרגש כשזה קורה, אברהם?
"למה? זה כמו שאני מדבר איתך. אני גם ראיתי הרבה דברים, שאני לא מגלה אותם".
עמי נחלץ להסביר: "אנחנו הצעירים, קשה לנו להבין, לא מסתדר לנו. אבל זה נכון".
מעבר לכל, למה בעצם הצדיק ממשיך לבוא לעולם שלנו ולחתור לכך שאנשים יבואו לציון המקום ולהילולה שלו? מה זה נותן לו, בעצם?
"הוא שמח מאוד מזה שהוא חזר לישראל. הנשמה שלו נמצא בשמחה".

הזירה של אברהם בן חיים משמשת גם כזירת המחקר של פרופ' יורם בילו מהמחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, אשר חוקר את פולחן הקדושים בישראל למעלה משני עשורים. הוא הגיע לראשונה לבית ר' דוד ומשה בראשית שנות ה-80, אחרי שבעבודת הדוקטורט שלו, שנערכה במושבים של יוצאי מרוקו באזור חבל לכיש, נוכח באיזו התלהבות קיבלו התושבים את ההודעה לציבור הראשונה של אברהם, שבה הודיע על ההתגלות. בשנה האחרונה, לאחר עשרות שנות מחקר, ראה אור, סוף סוף, ספרו המרתק "שושביני הקדושים", ובו סיפורו המלא של בן חיים, לצד סיפורים אחרים של מאמינים אדוקים אשר יסדו נקודות פולחן בעקבות התגלויות שונות.
"ככלל", אומר פרופ' בילו בתשובה לשאלת האמונה האישית שלו בהתגלויותיו של ר' דוד ומשה לאברהם בן חיים, "גישתי 'ספקנית' ולא 'אמונית'. הצדיק אינו חלק מעולמי. יחד עם זאת אני מאמין שהצדיק הוא חלק מעולמו של אברהם, ומעולמם של מאמינים רבים אחרים. אינני חושב שהוא ממציא את הדברים. ראיית הצדיק בעירות ולא בחלום היא אכן פחות מובנת, אך במצבי תודעה מיוחדים – נים לא נים, טראנס וכו' – הדבר אפשרי ואינו מעיד בהכרח על ערעור חושים וכו'".
יש איזשהו סיכוי, לדעתך, שאכן מדובר במציאות, ולא בטראנס, נים לא נים וכו'?
"גם מצבי טראנס, דבקות, נים-לא-נים וכו', הם חלק מהמציאות. הגישה שלי היא הבנייתית ומתמקדת במציאות סובייקטיבית. איני מאמין בקיומם של צדיקים כישויות על-טבעיות, כפי שאיני מאמין בקיומם של שדים ומלאכים. אך הנקודה המהותית היא שאברהם מאמין, ושהצדיקים הם חלק מעולמו – כלומר מהבנית המציאות שלו. אני מאמין שהוא שמע וראה אותם, ואינני חושב שהוא המציא זאת או שהוא סובל מהפרעה נפשית חמורה. אני מאמין שכל זה נכון ברמה הסובייקטיבית. כלומר, המאמינים מקנים משמעות לאירועים לא מוסברים בחייהם, במיוחד במצבי משבר ומצוקה, באמצעות הצדיק – גם אם עבורי, ואולי עבורך, אלו הבניות של מציאות ולא מציאות אמפירית כשלעצמה. השאלה החשובה היא לא אם הצדיקים קיימים בשמיים או במקום אחר, אלא אם מי שמאמין בהם ונמצא במצב הנפשי המתאים – מסוגל לחוש בקיומם. התשובה לדעתי חיובית".
איך אתה מסכם את ההתרשמות שלך מבית רבי דוד ומשה ומאברהם בן חיים בפרט, כאישיות?
"אני מלא כבוד לאברהם על נחישותו ואמונתו. הוא הצליח להפוך את חלומו האישי לסוג של משאב תרבותי. כפי שאני מראה בספר, באמצעות רבי דוד ומשה הוא פתר בעיות אישיות – אך אגב כך סיפק גם מענה לצרכים חברתיים תרבותיים של רבים מיוצאי מרוקו".
פרופ' בילו מספר כי יותר מכל מעשי הנסים שהתרחשו או לא – הרשימה אותו הצלחתו של אברהם במלחמתו ברשויות כדי לזכות בהכרה במקום. "למרות התנגדות הרב הראשי של צפת, הוא זכה בהכרה דה-פקטו במקום כאתר קדוש. במלחמתו במנהל מקרקעי ישראל הצליל לשנות את יעוד הקרקע, ולהקים למשל שורת תאי שירותים לפני הבית. זה מרשים אותי יותר מכל חלום ונס".
מאיפה נובעת דבקותו המוחלטת של אברהם באחזקת הבית? מאז החלום הראשון ועד היום חלפו למעלה משלושה עשורים, וכמעט כל אדם היה מתייאש, מזלזל, פורש או סתם מפסיק את מפעל חייו זה. מדוע הוא המשיך, וממשיך, ללכת עם זה עד הסוף?
"מעבר לאמונה ולנחישות, יש כאן גם תגמולים. חלקם חומריים – אנשים תורמים לצדיק ומכך נהנה גם השליח של הצדיק – וחלקם חברתיים-סמליים: בקרב המאמינים זכה אברהם במעמד ויוקרה בזכות מפעלו".
איך התרשמת ממשפחת בן חיים ומיחסה אל מפעל חייו של אברהם?
"כיום נראה לי שהילדים מקבלים את היוזמה, במיוחד לאור העובדה שכולם, חוץ מעמי, גרים מחוץ לבית עם משפחותיהם. בעבר התקשו הגדולים שבין הילדים להשלים עם השינוי באורח החיים עקב כניסת הצדיק, אך רובם הסכימו עם העניין, בין השאר בגלל הרווחים שהוצגו בשאלה הקודמת. לפחות לבן אחד, שלמה, הייתה בזמנו ביקורת על העניין, אך יש לזכור שמשפחת בן-חיים היא משפחה הרמונית ומלוכדת למדי".
על פי התצפיות של האנתרופולוג, ביומיום מגיעות אל המקום מדי יום משפחות אחדות, ולעתים גם אוטובוס או שניים לטיולים בקברי קדושים. בהילולת הצדיק ובהילולות אחרות – רשב"י בעיקר – המקום הומה אדם.

*

בן חיים לא שש לספר על הפרויקט האישי שלו; הוא כבר סיפר על ההתגלויות לאלפי אנשים, ונראה שאין לו כוח, חשק ואולי גם זיכרון כדי לשחזר שוב ושוב את קורותיו. לעומת זאת, יש לו חשק לסיפורי צדיקים. אלה שהובאו בכתבה הם רק חלק ממה שסופר בעיניים בורקות בראיון עצמו. היו שם גם סיפורים על אנשים שהצדיק נגלה אליהם, וגם סיפורים אחרים ממרוקו, על אנשים שהפכו לאבן או על קבר צדיק שלא הצליחו להזיזו ממקומו כדי לסלול כביש חדש. נראה כי העיסוק הניסי עצמו מרתק אותו הרבה יותר מאשר הסיפורים האישיים שחלפו על חייו; והרי מה הפלא? טבעי שניסים שקרו לכאורה לאחרים ירתקו אותו הרבה יותר מאשר ניסיו-שלו, שכבר נאמרו, סופרו, אולי גם קצת מוצו בעיניו, וכמובן שהפכו למעין שגרה.
בית רבי דוד ומשה נמצא בשיכון כנען שבצפת – מקום נוח מאוד לגישה, סמוך לבסיס צבאי ולמיני-קניון. הבית מוקף ברחבה מרוצפת אבן משתלבת, בה נמצאים מחסנים, סככה ושולחן אוכל, וכמובן שמבנה קטן להדלקת נרות. ההשקעה במקום אירעה רק באמצע שנות התשעים, כשמשה חניה, איש המפד"ל, כיהן כראש העיר והחליט להכיר רשמית באתר.
חדרו של הצדיק נמצא בכניסה לבית. קודמים אליו כיור לנטילת ידיים, מגבות ושלטים המזהירים כי רק מי שנקי בגופו יכול להיכנס. החדר עצמו צנוע למראה: ארון קודש, מאות ספרי
קודש וכמובן תהילים, קופה משיש, ספסלים וצילומים על הקירות של קבר הצדיק, המצבה שלו וטקסטים אודותיו. למבקרים – לא פעם עשרות מדי יום – מציעים בני הבית שתייה וכיבוד, לפעמים גם ארוחות, ואברהם, המזוהה כמובן כ"האיש של הצדיק" מעניק ברכות.
אברהם, מה יקרה אחרי שתגיע עד 120, המקום הזה עוד יתקיים?
עמי: "אבא כתב צוואה מפורשת, שאת המקום הזה, אם אבא שלי לא יצליח לקיים, אחד מהילדים שלו ייקח. אז הוא רשם את זה על שם אחי הגדול. ואם הוא לא יצליח – אז אחד האחים ייקח את זה על עצמו וימשיך את השושלת הזו, או אחד מהאחיינים שלי".
כלומר, מישהו מכם יחויב להמשיך לגור בבית הזה.
"יגור בבית הזה – או ינהל אותו ויגור בבית משלו. בכל מקרה, אף אחד, כולל הנכדים, לא יוכל למכור את הבית הזה. כך זה יהיה במשך לפחות ארבעה דורות, לפי הצוואה".

 

והילד הזה הוא אני שלום ואסתר כהן, זוג צעיר מקריית שמונה, קיבלו את ההיריון הראשון שלהם אחרי שנה של ניסיונות מייאשים. בסוף זה קרה, אבל השמחה לא ארכה תשעה חודשים תמימים: מתישהו בחודש השני הובהלה אסתר אל בית החולים זיו בצפת, בעקבות דימומים מעיקים. סדרת בדיקות שכנעה את הרופאים לחרוץ את גורל העובר: הפלה, בעקבות מומים קשים שנתגלו בו במהלך מספר בדיקות רפואיות. ההליך נקבע ליום שלמחרת. המסמכים קיימים עד היום. בינתיים חזר שלום אל קריית שמונה, כולו מאוכזב ומדוכדך מההיריון שכשל. חבר טוב הציע לו B&B, והוא העדיף לבלות שם את הלילה. אחרי סדרת נדודי שינה לא מהנים במיוחד, הוא נדהם לראות אור עז שהגיח פתאום מכיוון הדלת. כעבור שניות ספורות נגלה אליו – והוא מתעקש על כך עד היום, שמדובר היה במציאות ולא בחלום – רבי דוד ומשה. "תשמע", אמר הצדיק לשלום, לא בציטוט מדויק כמובן, "אל תקשיבו לרופאים. אל תעשו הפלה ושום דבר דומה. קחו את הדברים שלכם מבית החולים ולכו הביתה. ייוולד לכם בן בריא ושלם". שלום היה המום. קצת לפני שהצדיק נעלם לו, הוא הותיר מאחוריו רק בקשה אחת: "אני רוצה שתקראו לו על שמי – דוד משה". כמובן ששלום מילא אחר ההוראות, למרות שאסתר לא בדיוק הבינה במה מדובר, וגם כשהיא הבינה, היא לא לגמרי האמינה. ההפלה בוטלה, והזוג חזר אל קריית שמונה. כעבור חודשים ספורים נולד בן בריא ושלם, שזכה כמובן לשם המובטח: דוד משה כהן. והילד הזה, כמו שאומרים, הוא אני. דודו כהן

 

(פורסם במקור ראשון, 2005)