חצי הכוס ריקה מדי. ביקורת על האלבום החדש של בועז מעודה

*** וחצי
בועז מעודה – "בועז מעודה" (טדי \ play)
יש בבועז מעודה משהו נורא כובש, ומצד שני משהו נורא אפור. כי אחרי שלומדים להתלהב מהבחור הצעיר, ואפילו להעריך את הצניעות הכובשת שלו, שלא לדבר על הפשטות שהלוואי על כל אחד בתעשייה, מבינים שאולי זו בדיוק גם הבעיה. הוא באמת רובוטריק כזה, לא חושף רגשות יותר מדי, לא מסובך יותר מדי, והכל טוב אצלו בין ההופעות לסרביה ולרומניה. לפחות לכאורה. לראיין אותו ולהוציא משהו מעבר לחיוכים ולהופעות במזרח אירופה זו משימה כמעט בלתי אפשרית, ככל הנראה (ע"ע המיני-ראיון שערך איתו גדעון אוקו בחדשות ערוץ 2). זה היה עוד סביר אם הבעיה הזו הייתה נשארת שם. העניין עם אלבום הבכורה של מעודה הוא שההתנהלות הזו מחלחלת גם לכאן.
לפני שנגיע למנה העיקרית, שימו לב שבעצם אין באלבום הזה, בן 11 הרצועות, יותר מדי חדשות, שזה כבר מאכזב כשלעצמו. שני שירים כבר מוכרים כסינגלים, שניים נוספים היו באירוויזיון, ועוד שניים הם טקסטים יהודיים מוכרים שעוד נידרש אליהם בהמשך. כל זה משאיר אותנו עם 5 שירים טריים בסך הכל. אבל בסדר, הלאה.

 

היופי שבדיסק הזה נעוץ במקצועיות שבו הוא נעשה. רואים שהכל כאן מתוקתק, שההפקה של תומר בירן לא פראיירית, שיש כאן מנעד נרחב של שירים וסגנונות – מ"אורח בעולם" הצועני, המשך ב"אוסנסיה" שנשמע כמו הכלאה מוצלחת בין לחן בלקני לבין שיר ארצישראלי, וכלה ב"Time to Pray" אותו הלחין מעודה בהשראת טקסט של שמעון פרס. אז גיוון יש, קול נדיר יש, ואפילו השיר הכי טוב שמעודה הקליט מעודו, "לימים יפים יותר" (מילים: ברק פלדמן. לחן: יוני בלוך), נמצא כאן. הוא חייב לצאת כסינגל, אגב.
אז מה הבעיה? זהו, כששומעים שירים קסומים כמו "לימים יפים יותר" תוהים למה הדיסק היה חייב לכלול שירים בינוניים כמו "שער ליבך" או "שתישאר". למעודה יש את הכלים הפיזיים להצליח, ויכול להיות שחיפוש חומרים עיקש יותר היה יכול לעזור. חוץ מזה, הוא גם חייב לשחרר טיפה את השירה שלו. היא מדויקת מדי, לא מספיק בעלת מעוף, ונראה שהחגורה שלו מהודקת חור אחד יותר מדי.
חוסר המעוף, שמתבטא בעיקר בתקתקנות מבורכת אך דידקטית מדי, די תקע שני שירים מסורתיים שהיו יכולים לצאת מכאן עם אריזה הרבה יותר נוצצת: "מה יפו פעמייך" (לחן של אוהד חיטמן לטקסט מתוך שיר השירים) ו"לך אלי תשוקתי" של רבי אברהם אבן עזרא עם הלחן המוכר של יאיר גדסי. הראשון סובל מלחן ועיבוד טכניים ורוקיסטיים מדי, שהופכים אותו לכל דבר מלבד למרגש, והשני, שמושר במבטא תימני די שטחי ומאכזב, גם מרובע מדי. היה אפשר לרגש בטירוף עם השיר הזה, כולל קצת הארדקור תימני עם טוויסט צ'ילי, אבל במקום זה התכסה מעודה בשמיכת רוק עמומה שהסתירה את כל היופי שהוא היה יכול להביא לשיר הזה.
ובכן, זה הסיפור של מעודה: הוא טוב בסך הכל, אבל מסוגל להרבה יותר. לא יודע מה אתכם, אבל לי קצת קשה להעלים עין מחצי הכוס הריקה שלו.

(פורסם ברייטינג, יולי 2009)