"אני לא שייך גם ללא-שייכים". ראיון עם ידידיה מאיר

זה בכלל לא פשוט להגיש תוכנית זוגית, מהרהר בקול ידידיה מאיר במהלך הראיון. הרי אם אורי אורבך ועירית לינור היו למשל מפגינים בזמנו חוסר תקשורת ב"המילה האחרונה", המאזינים היו פוטרים את חוסר האידיליה ב"טוב, הזוגיות הרדיופונית שלהם לא משהו". אבל איך תגיבו כשתשמעו חריקות זעירות בתוכנית הרדיו המשותפת של סיון רהב-מאיר וידידיה, בעל ואישה כדת משה וישראל, המשודרת מדי יום שישי ב-12:00 בצהריים בגלי צה"ל? "תמיד עלולים לחשוב 'זה לא עובד, היא לא מקשיבה לו, הוא לא מקשיב לה, הוא לא מכבד אותה'", אומר מאיר. "וזו לא זוגיות רדיופונית, זה באמת".
ובכן, הדרך לעקוף את כל הבעיות שעלולות לצוץ היא פשוטה אך מסובכת: פשוט לבעוט את אלמנט הספונטניות מהתמונה. "התוכנית כתובה רובה ככולה. אנשים לא יודעים את זה כי זה באמת נשמע כמו שיחה בינינו", מגלה מאיר. "אבל מדי שבוע אנחנו כותבים את התכנית ובעצם מקריאים אותה, עם תוספות ספונטניות כמובן. זה נורא עדין, כי בעצם הדיאלוג לא יכול להיות יותר מדי רומנטי כי הוא יהיה דביק, וזה לא יכול להיות ענייני ממש כי אז יגידו 'תראו איך הוא קר כלפיה'. מישהו אמר לי השבוע 'רבת איתה, נכון? שומעים בקול שלך'. ולא, לא רבנו… אבל בכל מקרה, תמיד צריכים להשלים עד התוכנית ביום שישי (צוחק)".

ההתנהלות הזו היא דוגמה טובה לקריירה התקשורתית של ידידיה מאיר. הכול זורם וחינני, אבל גם מתוכנן ומחושב. למרות שהוא עובד במדיה החילונית, לא תראו אותו מכופף את ההשקפה שלו כדי לרצות מישהו. למרות שבא מבית דתי-ציוני (ועוד משושלת הרב קוק) הוא בכלל חרדי. למרות שהוא ואשתו סיון לא חושפים את שלושת ילדיהם ל"ידיעות אחרונות" ולערוץ 2, הם מתפרנסים בין השאר משם. למרות שהוא די סולד מהמדיה החילונית, הוא הצליח להתברג לתוכה תוך שהוא שומר על שם נקי איכותי. ואם נדבר בשפת הקטלוגים, אומר ידידיה, יש את השייכים ואת הלא שייכים. "עו"ד יעקב ויינרוט אמר בעבר שגם למחנה הלא-שייכים, הוא מרגיש לא שייך. אבל אני אפילו למחנה הזה של ויינרוט לא בטוח שייך", הוא אומר. "מבחינת הזהות המגזרית שלי הייתי יכול לומר לך שאני לא מחובר לאף אחד, אבל זה להפך. אני באמת מרגיש מחובר לכולם. הנה, כאן ברמת השרון עיר מגורינו אני זוכה להיות קשור גם לרב העיר הרב יעקב אדלשטיין, שהוא דמות מופת בעולם החרדי-ליטאי, גם לשליחי חב"ד וגם לגרעין התורני הנפלא שפועל פה. מצד אימא שלי אני הנכד של הרב שלמה קוק שהיה הרב של רחובות, והיה אחיין של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אבא שלי מגיע ממשפחה דתית-לאומית כזו. סבא שלי, אהרון מאיר, היה מנכ"ל בנק המזרחי. כשהייתי ילד שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. הסתכלתי מצד אחד על משפחת הרבנים, ומצד שני על הסבא הבנקאי, ושניהם נראו לי אטרקטיביים, אז עניתי שכשאהיה גדול אני רוצה להיות הרב של בנק המזרחי. זה די מה שהייתי בסוף – שילוב של הכל".

*

כבר לפני כמה שנים טובות סומן ידידיה מאיר (33) כאחד מאנשי התקשורת המוכשרים בסביבה, אבל נדמה שבחודשים האחרונים שומעים עליו יותר ויותר – התוכנית הזוגית עם סיון בגלי צה"ל, תוכנית המוזיקה היהודית שהגיש עד לאחרונה בערוץ 24, המדור "אפעס" ב"ידיעות אחרונות", הופעה מדוברת ב"המקור" של שלח ודרוקר, וכמובן תוכנית הבוקר שלו "התעוררות" ברדיו קול חי, אותה הוא משדר מאולפן מיוחד שהוקם בביתו במיוחד. "הייתי יכול להגיש את התוכנית בפיג'מה," הוא צוחק, אבל זה לא קורה, כי לפני התוכנית הוא מתפלל שחרית בבית הכנסת "עונג שבת" ברמת השרון ואז חוזר הביתה. "אם צריך לחתל את הילד אני שם שיר ארוך במיוחד… סתם, סיון אחראית על ארגון הילדים בבוקר לגנים. אין לי מושג מה קורה בשעתיים האלה מאחורי דלת האולפן הסגורה".

הג'ינג'י המזוקן קלות, שנראה כמו ילד טוב נחלאות, החל את דרכו המקצועית עוד כשלמד בישיבה כעורך מוזיקלי ברשת א' ("אמא שלי מספרת שהיא כל כך רצתה לשמור עליי בקדושה ובטהרה, שבחודשים הראשונים אחרי לידתי היא לא שמעה רדיו בנוכחותי. זו כנראה סגולה לבן שיהיה שדרן רדיו"). לאחר מכן החל לכתוב בשבועונים החרדיים "משפחה" ו"בקהילה", ולמרות שבצה"ל שירת ברבנות הצבאית, אחרי שנה וחצי עבר ל"במחנה" לאחר ששלח בפקס למערכת השבועון הצה"לי כמה טקסטים שכתב.
בשנת 2000, ביום שבו השתחרר מצה"ל, ייסד ביחד עם עוד כמה חברים את "אפעס" – מן ניוזלטר אינטרנטי שנשלח לרשימת תפוצה מצומצמת וברנז'אית. אחרי שנים ספורות הציע להם רוגל אלפר, שבדיוק התמנה לתפקיד עורך מוסף הארץ, להעתיק את מקום משכנם אל רחוב שוקן ("כבן למיעוט נרדף, זה היה ריגוש גדול שדווקא העיתון הזה נותן לנו הזדמנות כזו"). הפורמט השתנה כמובן ממאמרים לכותרות פאנץ' סאטיריות, ולאחר כמה שנים עבר המדור ל"ידיעות אחרונות". במקביל הוא פיתח קריירה רדיופונית מצליחה ברדיו קול חי, ועכשיו כאמור גם בגלי צה"ל.
אני מניח שבהתחלה הייעוד שלך היה להיות תלמיד ישיבה. למה זה לא עבד?
"הייתי תלמיד ישיבה לא טוב. מאוד רציתי, אבל היה לי קשה להתמסר ללימוד באמת בכל מאודי. הלוואי שהייתי זוכה. אומרים לפעמים שתלמידי ישיבות הם פרזיטים, יושבים ומתנדנדים כל היום, וזה לא נכון. ברור שיש משועממים, אבל יש בי הערכה למי שבוחר במסלול אמיתי של 'תורתו אומנותו', כי זה באמת מאוד קשה ותובעני. אפילו כשאתה בצבא, קורע את עצמך ומסכן את החיים במשך שלוש שנים – בסוף זה נגמר. אבל ההתחייבות לחיים התורניים משמעותה להתנתק מהוויות העולם ולהתמסר באמת לעבודה רוחנית, למען עם ישראל".
לתפקד כיהודי חרדי שמשדר וכותב גם מתוך מדיה חילונית זה לא פחות קשה, אני מניח.
"זה אתגר אחר. אתן לך דוגמה אקטואלית: החניון בירושלים. תראה, ברור שאני בעד שמירת שבת, וגם בי יש משהו שצועק מבפנים 'שאבעס!'. מצד שני, אני כן 'סופר' את החילונים, בניגוד למפגיני העדה החרדית. אני מכיר אותם, אז מה זה לצעוק 'שאבעס'? תסביר, תדבר. לפעמים בכיכר השבת קל לחשוב שהחילונים הם גויים כאלה, חלילה. לא רלבנטיים. מצד שלישי, אני צריך להזכיר לעצמי שלמרות שהדיווחים על החרדים שצועקים 'שאבעס' מגעילים אותי, מי שעושה דבר חמור יותר, באמת, הוא זה שנוסע בשבת. אז מה, הבעיה שלי היא עם איזה אחד מ'תולדות אהרון' שצועק 'שאבעס' ולא אומר את זה יפה, או שהבעיה האמיתית היא עם מי שנוסע בשבת?".
אז עם מי הבעיה, באמת?
"או, אז פה מגיע הצד הרביעי: האם אני רוצה לכפות את זה על החילונים? מה פתאום לכפות? ולמה האלימות והקללות? אז בסוף הגעתי למסקנה שאני רוצה שהחניון יהיה פתוח בשבת, אבל החילונים מעצמם לא יחנו בו. אני לא מאמין בכפיה. יותר מזה, כשהייתי בירושלים באחת השבתות האחרונות וראיתי את ההפגנה של החילונים, יכולתי להבין אותם. המפגינים של 'התעוררות' הם לא איזה שולמית אלוני. הם חבר'ה צעירים כאלה שלדעתי 50% מהם חוזרים בתשובה תוך עשר שנים. בעולם הישיבתי זה נקרא 'מבקשים' – אנשים שהדבר מעניין אותם, הם לא הרשע מההגדה של פסח. הרי מי שיוצא מהבית להפגין הוא אכפתי, מתעניין, לא אגואיסט, לא שקוע בעצמו. אז הרגשתי מחובר גם אליהם פתאום.
"ומנגד, היה גם איזה רב ציוני דתי, שאמר באיזה כנס 'מבחינתי, כאדם דתי, לנסוע בשבת זה איסור דאורייתא, אבל צריכים לדעת שיש חילוני שנוסע בשבת, וצריכים לתת לו פיתרון'. סליחה, אם ככה מדבר הרב – מה יגידו נערי הציונות הדתית? כאילו את אותו רב כאילו לא מעניינים החילונים, כאילו המצוות בכלל לא בשבילם, וצריכים למצוא להם איזה פיתרון. מה זו הבדלנות הזו? שניכם מחויבים באותן מצוות. הרב קוק, שאותו רב ודאי רואה את עצמו כממשיכו, היה קודם כל מתעלף נוכח חניון פתוח בשבת בירושלים. בסדר, אני לא בעד כפייה דתית, אבל אם הרב יושב ומדבר ככה – מה יעשה התלמיד?". 

בניגוד לרוב חבריו הדתיים במדיה, מעניין לגלות שמאיר לא גולש למחוזות הקונסרבטיביים סלאש חפיפניקיים של חלק מהם, ואפילו לא נמצא בכיוון. אמנם לא בטוח שהרב הראשי לישראל היה חותם בשתי ידיים על כל הבדיחות שלו ב"אפעס", אבל מאידך הוא מקפיד על מודעות עצמית ואחריות על כל דבר שהוא עושה. זה אומר שלא תראו אותו מופיע בתוכנית בידור כשמאחוריו פוסטר של בר רפאלי, לא תראו אותו מתבזה כדי לקבל שלוש דקות באיזו תוכנית פריים טיים, וגם כשליאור שליין זרק לכיוונו במהלך ראיון הערה מאוד חצופה ולא צנועה על סיון, ידידיה לא ניסה להתנחמד אלא הבהיר בקור רוח, וללא חיוך, שהוא לא מוכן להגיע למקומות כאלה. בכלל, הגבולות ההלכתיים מאוד ברורים לו: "אני מודה, לא באתי לתקשורת כדי לנגח את העולם הדתי. אם אתפלל מנחה ולא אכוון באמצע, או שאסמס באמצע חזרת הש"ץ, זה חטא פרטי שלי. אבל כשאתה כותב ומשדר למאות אלפי קוראים – זה אחר לגמרי. יש לך אחריות ציבורית. עד כדי כך. יותר מדיי פעמים אני קורא מאמרי קיטורים נוסח 'בבית הכנסת זרקו עליי סוכרייה' או 'הרב לא חייך אליי'. סליחה, אבל מי שקורא אותך ב'ynet' או ב'Nrg' לא היה בבית כנסת כבר עשרים שנה, אז מה את רוצה ממנו עכשיו עם תלונותייך המלומדות על גובה המחיצה?".
אחת השאלות בהן ידידיה עוסק רבות היא "מיהו ישראלי?". "בערב יום כיפור ופסח", הוא אומר, "מתפרסמים בדרך כלל סקרים על הרגלי היהדות שלנו, ואתה רואה שהנתונים מטורפים – 80% לא אוכלים חמץ בפסח, 70% הולכים לבית הכנסת ביום כיפור וכן הלאה. עכשיו, אני מסתכל על ידידי החילונים שמקיפים אותי, ושם לצערי המגמה ממש הפוכה: כמעט 100% לא צמים ביום כיפור ו-100% אוכלים חמץ בפסח. ההסבר מאוד פשוט: קבוצת המדגם שלי היא קבוצה של עיתונאים. והמצב בעיתונות ממש לא משקף את המצב שבעם. אלה שעורכים את העיתונים לא מייצגים את רוב הישראלים. נהוג להתייחס אל יאיר לפיד כאל 'הישראלי האולטימטיבי'. מצטער, אבל הוא חילוני, אשכנזי, תל אביבי, עשיר. זה סוג אחד של ישראליות, ממש לא מייצג. ישראלי הוא…".
אני.
"נכון, אתה הישראלי. גם יהודי במלוא מובן המילה, וגם מחובר היטב לישראליות. וזה משגע אותי בכל פעם מחדש. אתה יודע, כשהגעתי ל'ידיעות' בפעם הראשונה שאלתי איפה באזור אפשר להתפלל מנחה. אמרו לי 'מה הבעיה, יש פה בית כנסת'. הופתעתי לגלות שיש שם באמת, בקומת מרתף, בית כנסת מסודר עם סידורים, ספרים והכל. יש אפילו מניין. אבל מי מתפלל שם, כמובן? עובדי המודעות והדפוס. נחום ברנע לא מתפלל. לא שציפיתי, אבל ככה זה בכל העיתונות".
לגבי השאלה הקבועה אך מחויבת המציאות אודות גבולות הסאטירה, עונה ידידה שמדובר בגבולות הטעם הטוב. צנזורה מלמעלה אין לדבריו, אבל ברור שב"ידיעות" מעדיפים שלא לפרסם בדיחות שואה ושכול.
אבל בכל זאת, יש את רוח המפקד. אתה לא חושש לבד מיוזמתך לצחוק נניח על חברת HOT, שחלק ממנה נמצא בבעלות "ידיעות"?
"אולי אני הורס לך קונספירציה, אבל לא, זה לא קיים. המדור נכנס כמו שהוא. העריכה שהוא עובר במערכת היא ברמת ההתייעצות החברית".
אחד הגילויים של מאיר במהלך שנות אפעס היה שהסאטירה בעצם לא ממש פוגעת, אלא לפעמים מחמיאה. לפחות לחלק מהמטופלים. כך לדוגמה כשייסד את פינתו הפארודית של אמנון אברמוביץ', שנפתחת כל פעם במילים "אומר זאת כך, יונית", הוא סבר לתומו שאברמוביץ' לא יוצא מהבית מרוב בושה, אבל יום אחד פגש אותו במסיבת יום ההולדת של אהרל'ה ברנע, ואז הבין. "תמיד חשבתי 'הרי מתישהו אפגוש אותו, וזה בטח יהיה לא נעים, אבל מה לעשות'. אבל דווקא כשנפגשנו הוא אמר 'בוא הנה, בוא הנה – בשבוע שעבר זה היה ענק, אבל למה השבוע הקטע לא פורסם?'. כלומר, הבנתי שאם אתה מצטט מישהו ואפילו קצת לועג לו – זה סימן שהוא תפס, סימן שהוא משהו. הנה, היה מערכון על סיון ב'שבוע סוף'. הדבר היחיד שממנו נפגענו הוא שזה שודר בשבת. חוץ מזה, בכיף. שיעשו גם דמות ב'ארץ נהדרת'".
לא פעם גם הרב עובדיה השתרבב למדור. אתה בטח מכיר יותר טוב ממני את דברי חז"ל על מי שמלעיג על תלמידי חכמים.
"העובדה שהוא חלק מהמדור רק מעידה שהוא חלק מהישראליות. אגב, לא הייתה שום התייחסות ארסית אליו, רק אזכור של השפה שבה הוא משתמש. שוב, זה דווקא מראה שהוא נוכח, שמתייחסים אליו, שמדברים עליו".
אני לא בטוח שהוא מאוד יתרשם מהתירוץ הזה. כלומר, לא נראה לי שהרב עובדיה או חסידיו צריכים את "אפעס" כדי להבין שהוא משהו.
"אני לא לוקח איזה תלמיד חכם אלמוני ומנותק מהעולם ומתחיל ללעוג עליו בעיתון. הרב עובדיה הוא דמות ציבורית ידועה ומשפיעה, חלק מה-DNA של כולנו. מדי כמה שבועות הוא מספק כותרת גדולה וצבעונית מתוך הדרשה השבועית שלו, אני באמת לא מבין מה הבעיה להתייחס לכך".
ומה עם יאיר לפיד?
"כשכתבנו ב'הארץ' הייתה פארודיה קבועה עליו. הקטע של יאיר לפיד נפסק ברגע שעברתי לידיעות אחרונות, כי העורכים אמרו 'אי אפשר, זה בטח פוגע בו'. פגשתי אותו לא מזמן במקרה בבית קפה, והוא וליהיא שאלו 'לאן זה נעלם? זה היה כזה מקסים'. אגב, יש גם שר בכיר לשעבר, מממשלת אולמרט, שנהג להתקשר אליי מדי שבוע ולתת לי בדיחות ל'אפעס'".
הכותבים הראשיים של המדור הם עורך הדין הדתי ממודיעין גיל סלוביק ונילי אושרוב מסביון, חברת תנועת "פרופיל חדש". "יש לצידם מערכת שכוללת עוד כותבים רבים, שרובם עורכי דין וכלכלנים. יש גם מישהו שעובד במפעל לצילומי אוויר. זה נורא מצחיק, אלה אנשים רגילים שהסטייה שלהם היא לכתוב בדיחות", הוא אומר בנימה מבודחת.
בהמשך הוא יו
דה שהוא עצמו לא ממש "אינטלקטואל", לדבריו. "לא יודע אם אתה צריך לכתוב את זה, אבל אין לי בגרות, אני לא יודע את לוח הכפל בעל פה למעט כפולות של 5, 6 ו-9, ואני לא יודע אנגלית".

לא בכל ראיון מזדמן לשמוע את המרואיין מתייעץ עם אשתו בלייב לגבי תוכן הראיון. אבל נו, כבר סיכמנו שידידיה וסיון הם לא בדיוק הזוג הסטנדרטי. עם סיון יש לי היכרות שטחית כבר כמה שנים, אבל כשביקרתי בביתם ברמת השרון, שוחחנו הרבה יותר לעומק. סיון לא קיבלה אישור מחדשות ערוץ 2 להתראיין, אבל בואו נאמר שאם הדברים שנאמרו היו עולים על הכתב, הייתם מקבלים בשבוע הבא כתבה נוספת ומרתקת במיוחד. אז רק נסכם שבביתה היא נראית לא פחות רשמית-אך-לבבית מאשר בשבתה על כסאו של עודד בן עמי.
סיפור ההיכרות שלהם, למקרה שלא שמעתם, התחיל כך: חבר טוב הזמין את שניהם למסיבת יומולדת, ודחה אותה בגלל שניהם מליל שישי למוצאי שבת (סיון החלה בדיוק לשמור שבת). במסיבה עצמה הוא הכיר בין שני הדוסים הצעירים שלמענם הזיז את האירוע, והשאר היסטוריה. "אפילו לא היה צריך לשלם כסף לשדכנית", מסכם ידידיה.
איך זה לחיות בזוגיות כזו? האמת היא שמבחוץ זה נראה גם מאוד כיף, וגם מוזר.
"כן, ענית יפה את התשובה. אבל זה בעיקר כיף. יש הרבה מודלים של זוגיות, אנחנו חיים בערבוב מקסימאלי של בית ועבודה וילדים. הכול ביחד. אני חושב שאם הייתי צריך לעשות את 'אפעס' לבד ואשתי לא הייתה מבינה בזה, זה היה פשוט קשה. שתבין, היא אפילו באה איתי לפעמים לבית 'ידיעות אחרונות' ביחד עם התינוק. אני צריך פידבק תמידי ממנה, וגם היא ממני".
ובכנות, אתה חי בשלום עם זה שהיא מפורסמת יותר ממך?
"כתוב שאדם לא מתקנא בבנו ובתלמידו, ואני חושב שגם באשתו. אני רגיל לזה. קורה שאנחנו מגיעים להשקות או מסיבות, ויש שם צלמי פפראצי. כשמצלמים אני לרגע מרגיש כמו יהודה ונינט, אני כמובן אומר לעצמי 'טוב, בעיקר מצלמים את סיון, אבל גם קצת בגלל שאני כאן'. אז תראה, יש כאלה שרק בעולם האמת מבינים שהם חיו באשליה, אבל אני זוכה לזה כבר בעולם הזה. כי יש אירועים שאליהם אני מגיע לבד, ואז הצלמים יושבים ככה באדישות עם המצלמה תלויה על הצוואר ושואלים בעייפות 'ידידיה, איפה סיון? למה היא לא הגיעה?'. הם אפילו לא מזייפים, וזו עוד מצלמה דיגיטלית. יא קמצנים, מה הבעיה להרביץ פלאש? אתה יודע, גם פעם היו אומרים עליי 'הנה הבעל של', אבל היום כבר אומרים 'הנה סיון רהב מאיר'. וברצינות: אני לא חי באשליות, אני יודע שזה הרבה בגללה. אבל לפעמים מדברים איתה ומתעלמים ממני, כאילו אני לא שם, וזה קצת מעצבן אותי. כשהאפיפיור היה בארץ היינו בקבלת פנים, והיה שם איש בכיר, מנהל לע"מ או משהו כזה, והוא דיבר איתה ובכלל לא איתי. כאילו, מי אני, מי הישיבה-בוחער הזה שלידה. אבל תשמע, זה הגיוני. היא מערוץ 2, היא מצליחה יותר, מפורסמת יותר".
יוצא שאתה גם שומר על הילדים יותר, אני מניח.
"לא בהכרח. יש לנו את ההורים של סיון. עברנו מירושלים לגור לידם גם בגלל שהם עוזרים לנו הרבה עם הילדים, ויש גם מטפלת מקסימה, איילה, שהייתה המטפלת שלי בילדותי. היא חלק מהמשפחה. אנחנו גם נעזרים בבייביסיטריות כמובן".
ההורים של סיון לא דתיים. איך אתם מסתדרים עם זה, למשל ברמת הכשרות או במידת החשיפה של הילדים לטלוויזיה?
"זו הוכחה שהרבה מהדברים בחיים קשורים ביחסי אנוש, לפני כל אידיאולוגיה. כל אלה שאתה קורא עליהם בעיתונים, 'לא מדבר עם בנו מאז שחזר בתשובה', לא קיים אצלנו. לגבי טלוויזיה – הילדים שלנו לא רואים טלוויזיה. יש לי מכשיר בחדר העבודה, אבל אין בסלון או משהו כזה. הם רואים לפעמים קלטות ילדים כמו 'יוסף המספר', 'ניצוצות של קדושה' ו'שלום לך אורחת' במחשב, ובמינונים מאוד נמוכים ומבוקרים. וכשהם נמצאים אצל ההורים של סיון, הטלוויזיה שם כבויה. יש להורים של סיון סט כלים כשר למהדרין, ואימא שלה אפילו מבשלת לנו שם סירים טעימים במיוחד. לסעודות שבת אצלנו הם באים ברגל. כשאנשים אנושיים – והם מקסימים בעיניי, באמת, לא רק כאמירה בעיתון – אז מסתדרים, ובכלל, אני לא רואה אותנו כ'חרדים' מול 'חילונים'. אנחנו חיים יחד איתם את כל הווי החיים היהודי, מבניית סוכה וקניית ארבעת המינים דרך הדלקת נרות חנוכה. החותן שלי בדיוק תיקן לנו בשבוע שעבר את השעון שבת, עשר דקות לפני שבת".
אפרופו הטלוויזיה, די מצחיק שסיון עובדת בטלוויזיה ואתה ב'ידיעות אחרונות', ושניכם לא חושפים את הילדים למקומות שמפרנסים אתכם.
"למה, שיפוצניק צריך לקחת את הילד כל יום לעבודה? להביא הביתה שפכטל? אנחנו עובדים בתקשורת, אבל אלה לא כל חיינו, ויש תכנים אחרים שלאורם אנחנו משתדלים לחנך את הילדים, וגם את עצמנו. ג'קי לוי אמר פעם דבר מאוד יפה, שכל מי שרואה דתי בתקשורת שואל איך זה לעבוד שם מבחינה מצפונית. אבל סליחה, כשאתה פוגש עורך דין דתי, שכל העבודה שלו היא תככים ופיתולים, אתה לא שואל אותו איך זה להיות עורך דין דתי. כנ"ל לגבי איש עסקים דתי שעושה שטיקים. רק לגבי עיתונאי שואלים אם יש בעיה".
ואם נחזור לסיון, מסתבר ששיתוף הפעולה ביניהם רחב יותר ממה שחשבתם. מעבר לתוכנית המשותפת ולעריכת "אפעס" מספר ידידיה שהוא משמש כצלם שלה לעתים רבות – בעיקר בכתבות מהזן הרגיש: הראיון הבלעדי עם משה טלנסקי, סיקור ברית הנין של אורי זוהר ואריק איינשטיין, החזרת הפתק של ברק אובמה לכותל המערבי וכן הלאה. הוא עושה את זה ללא קרדיט, אך בידיעת מערכת החדשות של ערוץ 2. ואם זה לא מספיק, היא החברותא שלו לשיעורי תורה ("אני לא לומד מספיק, לצערי"). כרגע הם לומדים ביחד חסידות, את "עלי שור" של הרב שלמה וולבה וגם את "אמונה וביטחון" של החזון איש.
על מה חילוקי הדעות שלכם?
"זה לא בא
ת ראיון אישי חושפני סנסציוני", הוא מזכיר לי, "בשביל זה באתי ל'מקור ראשון' ולא לאיזה מוסף צהוב. ברור שיש חילוקי דעות. זוגיות והורות הם אתגרים שמלמדים אותך הרבה סובלנות והתחשבות. יש כמובן הבדלים שנובעים מכך שסיון היא חוזרת בתשובה ואני דתי מבית, וגם סתם הבדלים של יום יום, למשל במוזיקה חסידית – מדי פעם אני רוצה לשמוע עמיר בניון בדרך, והיא אברהם פריד".

הוא יודע שזו קלישאה לדבר נגד ה"בורות" בנושאי יהדות, אבל לא יכול להתאפק. נראה שזה באמת מטריד אותו.
איפה אתה רואה את הבורות ביומיום?
"בכל פעם שיש בר מצווה בבית כנסת שלנו ברמת השרון. אגב, גם השר גלעד ארדן מתפלל שם בשבתות, והילדים שלנו נמצאים באותם גנים. בכל אופן, כל פעם בבית כנסת אפשר לראות כמה לנוער הישראלי אין שום מושג על הדת והלאום שלו. הצעירים של רמת השרון סופר מעודכנים, דוברים מיליון שפות, ומבחינה תרבותית מחוברים לכל דבר בעולם, עד שזה מגיע ליהדות. אתה רואה נער בר מצווה עולה לתורה, המנגינה לא מוכרת לו, אין הדהוד, זה לא מזכיר לו שום דבר. פעם אחת היה אצלנו ילד שעלה לתורה, הגבאי עשה לו 'מי שברך' והגיע לקטע של 'בעבור שיתרום…' ואז חיכה שהילד יגיד כמה הוא תורם לבית הכנסת. עכשיו הילד, אין לו מושג מה קורה. הוא מסתכל על האבא, והאבא נמצא בפעם השנייה בסך הכל בבית הכנסת. בפעם הראשונה הוא היה בבר מצווה שלו. ואלה אנשים אינטליגנטים… ואז הסבא, שעוד זוכר משהו, לוחש לו 'תגיד עשר פעמים ח"י'. ואז הילד אומר 'חי, חי, חי, חי…'. זה משהו שראיתי במו עיניי. הילד פשוט אמר עשר פעמים חי. זה היה מאוד מצחיק, אבל גם מדכא. זה ניתוק בין העם לבין מהותו. בשבוע שעבר, למשל, סיימנו לשדר את התוכנית שלי בערוץ 24, וכשיצאנו מהאולפן ביום שישי בצהריים, בסוף התוכנית, הצלם אמר לנו 'חבר'ה, כשאתם עושים את הקידוש הלילה – תחשבו עליי שאני פה' בכאב כזה. כמעט בכה. הוא נשאר שם, כי הערוץ ממשיך לשדר אל תוך הלילה, אל תוך השבת, עוד ועוד תוכניות. אמרתי לו שהוא נשמע לי כאילו הוא חי בתקופת האנוסים, והוא אמר 'נכון'. אמרתי 'תגיד להם שאתה לא עובד בשבת'. הוא ענה 'כן, אבל פה זו חבילה שלמה. אי אפשר, זו המשמרת, ואני חייב'. אתה מבין? האיש הזה הוא הישראלי המצוי, אדם שבסך הכול רוצה לעשות קידוש עם המשפחה שלו. מה, בגלל שמשדרים בטלוויזיה בשבת – הוא צריך לעבוד? בשביל זה קמה מדינה יהודית, כדי שצלם עצוב יישאר באולפן וישדר בשידור חי בליל שבת לעם ישראל תוכנית מוזיקה? אבל אם אתה אומר 'אל תעבדו בשבת' או 'תסגרו את החניון' אתה יוצא לא נאור. עולם הפוך".

(פורסם במקור ראשון, יולי 2009)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • פיני  On 19 ביולי 2009 at 17:33

    ראיון מרתק ומעניין עם ידידיה מאיר
    ונוכחותה ברקע של אשתו סיון.

  • נגה  On 23 ביולי 2009 at 18:48

    אכן ראיון מרתק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: