שלח\קבל עם נעה דיין-ירון. "קיבלתי עיניים במתנה"

1. למה נועה?
"בת צלופחד. אמא שלי מספרת שעוד לפני שהבדיקה אישרה שהיא בהריון, ועוד הרבה לפני שהיא ידעה אם יש לה בן או בת, היא מצדה כבר ידעה בבירור שיש לה בבטן נועה".
2. מה הדבר הכי מהנה שעשית במהלך הקריירה?
"שחיתי עם דולפינים".
3. ומה הדבר הכי מביש?
"שחיתי עם דולפינים".
4. אם לא היית מתפרנסת ממה שאת עושה היום, מה היית עושה?
"אני אימא לשישה ילדים, ברוך השם. הם מלכלכים בגדים כל יום לפעמים פעמיים, רעבים שלוש פעמים ביום, כל יום, וצריכים גם חיבוקים ונשיקות, וגם עזרה בשיעורים לפעמים. אז ככה שאני לא ממש מתפרנסת הרבה מחוץ לבית, אין לי פשוט זמן וכוח לזה. ולשאלתך, לא הייתי מחליפה את העבודה הזו בשום דבר אחר בעולם".

 

5. איך הקשר שלך עם ההורים?
"ברוך השם, מצוין. על אף כל הקשיים והמכשולים, ויש רבים כאלה במשפחה שלנו, אני חושבת שאנחנו עושים עבודה לא רעה בכלל. הלוואי על כל המשפחות של בעלי התשובה".
6. אם היית ראש הממשלה, מה הייתה ההחלטה הראשונה שלך?
"להתפטר כנראה, ולמנות את בעלי במקומי, הוא הרבה יותר מתאים ממני".
7. מאיזו תכונה שלך היית מתה להיפטר?
"משתי תכונות שהולכות תמיד ביחד – עצבות ועצלות. יש לי מהן הרבה, ואני במלחמה יומיומית איתן – האם להישאר גוש עפר כמו שהן רוצות, או לנצח אותן ולהצליח להתרומם קצת למעלה".
8. אם היית מראיינת את עצמך, מה היה הכי מעניין אותך בנעה ירון?
"הייתי שואלת: 'מה רבי נחמן מברסלב נתן לך במתנה שהיית מוכנה להשאיר בשבילו את כל העולם מאחורי הגב, וללכת אחריו הליכה עיוורת בלי להסתכל אחורה?'. הייתי עונה: 'עיניים'".
9. איזה רינגטון יש לך בסלולרי?
"יש לי טלפון כשר למהדרין, אין בו רינגטונים. יש בו או פפפרררר פררררר או גלינג גלינג גלינג או טרילילי טרילילי טרילילי. אני בחרתי את הפרררררר פררררר. זה הכי מתאים לאופי שלי".
10. ערוץ 2 או ערוץ 10?
"לא זה ולא זה! אין לי טלוויזיה כבר שנים. היתה לי טלוויזיה ענקית ומשוכללת, וברגע של הארה לפני 11 שנה, בעסקה מפוקפקת עם טיפוס מפוקפק בלי חשבוניות, החלפתי אותה תמורת מזגן. עסקת חיי".
11. מה היה הספר האחרון שקראת?
"'לוחמי התמורות – קורות המלחמה האחרונה' של הרב ארז משה דורון. זה ספר פנטזיה שמבוסס על חכמת הקבלה, ומתאר את המלחמה האחרונה לפני בוא הגאולה. אנחנו, אגב, נמצאים בעיצומה של המלחמה הזו ממש עכשיו. ספר מומלץ ביותר".
12. מה את עושה כשאת רואה ג'וק ענק על השיש במטבח?
"צורחת, קופאת, מזיעה בכל הגוף, מפנה את הילדים מאזור הסכנה, וקוראת לבעלי. הוא בעל עקרונות כמובן ומסרב להרוג אותו, מבטיח לנסות רק להרחיק אותו בעדינות לחדר המדרגות. זה לא מספיק טוב בשבילי. בלית ברירה בדרך כלל אני לוקחת בסוף נעל גדולה – לא שלי – והורגת אותו במכה. אחר כך מספרת לפחות לשתי חברות בטלפון, כולל כל רגעי המתח והמשבר, בשביל להירגע".
13.מה את אוכלת רק לשם הבריאות, ולא בגלל שזה טעים?
"סעודה רביעית במוצאי שבת. יש עצם קטנה ושמה עצם הלוז, שניזונה רק מהסעודה הזאת. כתוב שמהעצם הזאת יבנה שוב הגוף בתחיית המתים. וחוץ מזה, זו הסעודה של דוד המלך וזו סגולה ללידות קלות, ככה שאני משתדלת."
14. מתי בפעם האחרונה היית מאושרת?
"כשהספר שלי, 'מקימי', יצא לאור. עבדנו עליו כמעט שלוש שנים ארוכות ולא קלות. כשנכנסתי לחנות ספרים בתל אביב כמה ימים אחרי שהוא יצא וראיתי אותו עומד על המדף בין כל שאר הספרים, היה לי רגע כזה – לא יודעת אם של אושר, אבל בהחלט של סיפוק והתרגשות גדולה".
15. איפה תהיי בעוד 10 שנים?
"רבות מחשבות בלב איש, ועצת השם היא תקום… אבל אם הוא שואל לדעתי, אז אני מאוד מקווה שאהיה עם בעלי, בריאים ושמחים, בחתונות של הילדים שלי ובבריתות הראשונות של הנכדים שלי. ואמרו אמן".

(פורסם במקור ראשון, 2007)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור  On 24 ביולי 2009 at 15:14

    לא הייתי קורא לשולי רנד ולאהוד בנאי זומבים וכו'. אולי הייתי קורא להם פשוט דתיים. אבל זו המציאות בחברה הנאורה שלנו – ערבי או נוצרי זה הרבה יותר מרשים ומגניב מלהיות סתם יהודי דתי.

    ובאשר לנועה ירון, קצת מעציב לראות איך היא הפנימה את ההיררכיות של החברה החרדית בצורה אדוקה כל כך.

  • רונית  On 24 ביולי 2009 at 16:55

    פנתה דווקא לכתיבה, ולא המשיכה לשדר רדיו או טלויזיה, כי את זה עשתה טוב יותר. לא יודעת אם הסיפור שלה מעניין, הספר היה אוסף קלישאות מחריד. לפחות החלק החילוני שלו. לא הגעתי להמשך.

  • שלומית  On 24 ביולי 2009 at 18:36

    והראיון היה נעים, אם כי קצרצר :)
    ~שבת שלום~

  • דודו  On 24 ביולי 2009 at 19:16

    התגובה שלך נמחקה. בתור אדם שדורש התנהגות נורמלית ושפויה, כדאי מאוד שתתחיל עם עצמך.

  • נעה  On 25 ביולי 2009 at 19:43

    איזה כיף לה שהיא יכולה לחזור בתשובה ולמצוא את התשובה.
    ואני לא יכולה להיות מסופקת מזו הדרך.

    והאם היו מתעניינים בה לו לא הייתה כ"כ יפה?

    ואיך זה שאדם מוצא את "התשובה" ואין שאלות בליבו עוד?
    האם לחוש שמחה או עצבות על כך?

    כל אלו ועוד…

  • דרור  On 26 ביולי 2009 at 12:47

    כנראה שיש הרבה דרורים באינטרנט.

    אני מבין את מה שאתה אומר. הפנתי את דבריי לתגובה שנמחקה, שטענה שאמנים מתקלקלים לאחר שנהפכים לדתיים. בעיניי יש פתיחות גדולה יותר כלפי דתיות נוצרית או מוסלמית בחברה שלנו (באגפים מסוימים שלה).

  • דרור  On 26 ביולי 2009 at 14:49

    אני מתכוון למשל לביקורות מוזיקה – אביתר בנאי יקבל ביקורות שליליות (שוב, אצל מבקרים מסוימים), כי הוא מקרין יהדות דתית. וקיימת רתיעה מאותה דתיות (שלדתיים מסוימים יש בה חלק, לצערי). לעומת זאת, אמנים מחו"ל שיפלרטטו עם דתם, ישירו על ישו, על קדושים נוצריים ורגשות דתיים – יתקבלו באהדה ובחיוב. ואף אחד לא יטען שהפכו רדודים, תמימים, רכים, מקבלים. הם בסך הכל שינו כיוון. אבל רק הכיוון השני – לפחות כשמדובר באנשים השייכים "אלינו" – זה שעסוק בדיכאון אינסופי, בריקנות, בבטלנות, בחיים הדוניסטיים וסתמיים ומרוקנים מכל תוכן – רק זה יתקבל בהתלהבות ובמחיאות כפיים נלהבות. כאילו אדם שמצא משמעות בחייו חייב מייד להיות מיוצג כרדוד. אולי כי הוא מהווה איום ואלנטרטיבה לחייהם המרוקנים כל כך.

  • אייל  On 27 ביולי 2009 at 23:34

    לא מבין מאיפה אתה מקריץ את הטיעון הראשון, לא קראתי ביקורת אחת (ותאמין לי שאני קורא ביקורות בכל מקום אפשרי) שטוענת שהדת רידדה אותו. אמנם הרבה מאוד מבקרים – למיטב ידיעתי כולם חילונים, מה לעשות – מבכים את העובדה שבנאי אכן מגביל את עצמו מלשיר שירים פשוט מדהימים בגלל שהם לא צנועים, אבל לא שמעתי שום דבר מעבר לזה. כן קראתי, ובצדק, דברים דומים על עמיר בניון, ואני מסכים איתם.

    לעניין חו"ל – אני לא יודע אם אתה יודע, אבל באנגלית הכל נשמע הרבה יותר טוב. לעניין הטענה שלך – רוב האנשים לא יטענו ככה כי זה לא מעניין אותם, רוב אנשים מצביעים ליברמן, רוב האנשים מסורתיים, רוב אנשים בכלל לא בעניין של לתת דעה על הדברים האלה, הם אומרים "בעזרת השם" מתוך הרגל.
    חוץ מזה, הטענה שלך קצת בכיינית, במובן של "אכלו לי שתו לי". מבחינתי, דת, קדושה, רגשות דתיים, אמונה בכלל – זה בזבוז זמן. לא מזמן הייתי בירושלים ונקלעתי לאתרי קדושה נוצריים, ואם אתה תוהה לא הרגשתי אליהם קרבה גדולה יותר, למרות שהם לא תלו שם שום שלט או סדרן/ית שדורש כיסוי ראש, או קבעו הפרדה בין גברים לאנשים במתחמים או שבילים (כל הנ"ל בכותל המערבי). מבחינתי להחליט שאבן מסויימת, כל אבן, היא קדושה, ולנשק אותה, זה.. עזוב, הבנת.
    לגבי המשך הטיעון שלך, עכשיו זה כבר בכיינות שערורייתית, לא יודע למה אני מגיב לזה, אבל בכל מקרה: אם נראה לך שזה מגניב אנשים להיות בדכאון, אתה כנראה חי בתל אביב של שנות השמונים. מי נהנה להיות בדכאון? חווית פעם דיכאון אמיתי? אנשים מתים מדיכאון. ריקנות? בטלנות? אף אמן לא חייב לתת לך דין וחשבון על מה מזין את האמנות שלו. חיים הדוניסטיים – אתה אומר בעצם שלהנות מהחיים זה דבר רע.
    התגובה שלך, דרור, נשמעת כמו מאמר ישן של דודו, שאני קורא לו "נאום המלכים", שעסק בכך ששמאל זה אוטומטית נכון, טל שגב ושרית חדד הם לא איכותיים, וברי סחרוף הוא מוסיקאי שחייבים להתעלף אחרי ששומעים שיר שלו.

  • דרור  On 28 ביולי 2009 at 17:18

    בטון לעגני כזה.

    http://e.iol.co.il/?w=/216/1511124

    http://www.haaretz.com/hasite/spages/891386.html

    בעיניי זה מבהיר את הנקודה שלי. וכן, צריך לקרוא קצת בין השורות.

    שלום.

  • אייל  On 28 ביולי 2009 at 18:36

    בכל מקרה:
    עינב שיף הוא מבקר שמעניין לקרוא מה הוא כותב. הוא גם מנמק את דבריו די יפה ולא סתם מקלל כמו טוקבקיסט. והביקורות שלו גם די ארוכות. זה גם נחמד לשמוע דעות שהם לא בקונצנזוס. אם תקרא ביקורות אחרות שלו תוכל להיווכח שהוא "בעט" בלא מעט אמנים אחרים עם שם גדול וגם באלטרנטיביים, והכל באופן מנומק למשעי. לא חייבים להסכים איתו – ויש לא מעט פעמים שאני אכן לא מסכים איתו.

    בן שלו הוא מהמבקרים האהובים עלי. הוא כותב "הארץ" סטייל, סגנון רגוע, לא פומפוזי, מנומק ומדוד.
    בקשר לבילויים, ובכן, יצא לי להתרעם על הניסוחים הבוטים שלהם, על ראיית המציאות באופן חד צדדי, על הדעות שפונות למשוכנעים מראש – שגם עם זה אפשר להתווכח. יש שיטענו שמי שרוצה לשמוע מוסיקה שלא מעצבנת אותו שייסע לקיסריה בכל פעם שיש שם הופעה, או שיישמע גלגלצ. זו הדרך שבה הם חושבים שהם משנים משהו במדינה הזו, וכנראה שהם אוהבים את המדינה שלנו אם הם עדיין נשארים בה – אגב, אחד מחברי הלהקה הוא בנו של פלמ"חניק – הם פשוט לא אוהבים את מי שמחליט בה החלטות, ואת החברה הישראלית המיינסטרימית. והדרך שלהם למחות היא לכתוב שירים עם מבנה מלודי קליט יחסית, שיפתיעו/יזעזעו מאזינים, כשישמעו את מה שיש לבילויים לומר על הבריונות הישראלית, הכיבוש, הקפיטליזם, ועוד ועוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: