האלבומים הכי מסקרנים תכף כאן: ירדנה ארזי, אביב גדג', הראל סקעת ונינט

נינט. טוב, מה אפשר כבר לכתוב על נינט שעדיין לא נכתב? לא הרבה, האמת, אבל ברור שהאלבום השני שלה, שייצא בקרוב, די יכריע את כיוון הקריירה שלה לשנים הקרובות. האם היא תשכנע אותנו שהרוקנ'רול הוא דרך חיים אמיתית ולא סתם גחמה שנועדה לקושש קצת הערכה? האם השירים יישרו קו עם היכולות הקוליות שלה ולא רק יהיו "נחמדים" כמו באלבום הראשון שכמעט כולם מעדיפים לשכוח? והאם המהות שלה תשתנה מסלבית-על לזמרת רוק שקצת קשה לפגוש בהקשרים שלא קשורים למוזיקה? בינתיים נראה שהכיוון חיובי (ע"ע הסינגל החדש שלה "מדברים"), אבל דבר אחד בטוח: פולמוס נינט יחזור ויציף אותנו, לפחות לכמה רגעים. מה שמחזיר אותנו לשאלה בראש הטקסט.

ירדנה ארזי. מוזר מאוד, אבל אם אפשר למדוד פופולריות על פי פעילות בפורומי מעריצים, ירדנה ארזי לא ממצמצת בכלל מול נינט. הפורום הרשמי שלה בתפוז סוער וגועש לעומת הפורום המנומנם באתר הרשמי של טייב, מה שמראה שרזומה מוזיקלי ארוך בכל זאת עושה את שלו. בכל מקרה, ארזי, שלא שחררה אלבום אולפן מאז 1995, תחזור תכף עם אלבום חדש בהפקתו המוזיקלית של יהודה פוליקר (כן, כן) וכאומנית של פונוקול, שבכלל מתחדשת לאחרונה עם כמה פרויקטים מעניינים כמו האלבום השלישי של דיקלה. בכל אופן, אחרי הצלחת הרמיקס של דור דקל ל"עוד נגיע" לפני שנתיים נראה שהתיאבון של ארזי הלך וגבר, ובמקביל נראה שגם אצל הקהל יש תיאבון לא קטן ואפילו געגועים לא מעטים. אנחנו מהמרים על להיט לא קטן. ובעיקר מפתיע.

אביב גדג'. אלבום הסולו הקרב של אביב גדג', "תפילה ליחיד", יהיה מעניין במיוחד, ולו בגלל העובדה שבדיוק בניגוד לנינט, שמענו ממנו ועליו פחות מדי בשנים האחרונות. מאז פירוק אלג'יר ב-2006 גדג' נעלם באופן יחסי, ורק שנתיים לאחר מכן החל להופיע עם חומרים חדשים לקראת אלבום הבכורה. הסינגל שיצא ממנו, "עיר בלי זיכרון", כבר עורר תיאבון וביקורות חיוביות במיוחד, וסימן את הכיוון החדש – כלומר, הישן. עדיין בועט, עדיין מחוספס, בעיקר עדיין לא מתפשר.

 

הראל סקעת. אומרים שהיצירות הכי טובות של אומן מגיעות אחרי תקופת משבר, ולפחות לפי שני הסינגלים הראשונים של הראל סקעת מתוך אלבומו השני, קצת קשה לראות את זה קורה. הוא אמנם שבר את ההגה לכיוון יותר רוקיסטי ב"מובן לי עכשיו" היה שיר די טוב, אבל הסינגל שבא אחריו, "בואי היום", אמנם המשיך את הקו הרוקיסטי, אבל נשמע יותר כמו שיר פופ קליל שהולבש עליו ביצוע עתיר גיטרות.
בכל מקרה, סקעת הוא זמר נהדר. אני פחות מתרגש מהנטייה שלו כלפי הרוק, ויותר מצפה לשירים עצמם. כנראה שהטקסטים באלבום השני שלו יעסקו לא מעט בתקופת השפל שחווה במהלך המשפט המתוקשר עם הד ארצי, ומעבר לצהוב עצמו, מעניין לראות מה זה באמת עשה למוזיקה, ובעיקר לנשמה שלו.

 

(פורסם ברייטינג, יולי 2009)