1. למה אנחנו כאן. ובכן, לפני שנה וקצת הקמתי את הבלוג הזה ב"רשימות". האמת היא שעד אז לא ממש חשבתי שאקים בלוג. הרי אני כותב במספיק מקומות, ומצליח לנקז פחות או יותר את כל ה-input שלי ל-output הולם. אמנם יש לי מחשבות והרהורים על עולם העיתונות, על סצנת המוזיקה הישראלית וסתם עניינים אישיים, אבל גם היום אני לא חושב שכדאי לי לתרגם את כל אלה לבלוג אישי. זה יותר מדי זמן, פחות מדי קוראים (אני מניח), ובקיצור, בלוג אישי זה לא אני. לפחות לא בגלגול הזה. ואם מתישהו אתחרט, תמיד אפשר להיכנס לפוסט הזה ולשנות לפי הצורך.
אבל כשראיינתי את עמיר בניון לכתבת שער ב"רייטינג", אי שם במאי 2008, נורא הצטערתי שכעבור שבוע אף אחד כנראה לא יקרא את הראיון. הבנתי שהוא יעלה אבק במדפי הארכיונים, והיה לי באמת חבל. ואז עלה לי הרעיון הלא-מהפכני, להקים בלוג, להעלות אליו כתבות שכבר פורסמו במקום אחר, וכך להעניק חיי נצח לטקסטים מוצלחים ו\או מעניינים בעיניי. מעבר לזה, אני מכיר לחלוטין בחשיבות המיתוג העצמי, לחיי העבודות שעוד יבואו, כך שיש מצב שזה אפילו יועיל (למעשה, בזכות הכרטיס המוזנח שלי בקפה דה מרקר קיבלתי הצעת עבודה מאחד ממקומות העבודה הנוכחיים הכי אהובים שלי – Feelternet. ובעברית צחה, פילטרנט). אז יאללה, חשבתי לעצמי, זה לא כזה סיפור – להעלות כתבות במקביל לפרסום שלהן.
רק מה, לא לקחתי בחשבון את הסטייה המעצבנת שלי – סקרנות מתחדשת לראות כמה צפיות היו לכל כתבה. לפעמים כשאני מעלה לכאן כתבה, יש מצב שביממה הקרובה אכנס 10 פעמים כדי לראות כמה נכנסו. שריטה שכזו. אבל כמו שאמרו חכמינו, שאלה יהיו השריטות שלנו.
2. הכישלון. לא שבאמת חשבתי שזה יקרה, אבל מקץ 100 פוסטים ו-100,000 כניסות (זה קרה כמעט במקרה, אגב) אין כאן קהילה ממשית סביב הבלוג. יש מגיבים קבועים פה ושם (היי אייל. אתה לא חייב לענות), יש אורחים לרגע (היי צ'יקי ודרור), יש קולגות שטורחות להתעדכן (היי אור), אבל יש בסך הכל 12 מנויים לקבלת עדכונים במייל. למעשה, רוב הכניסות לכאן מגיעות כמובן מגוגל. בדרך כלל כשאני מעלה פוסט, כעבור 24 שעות הוא מתייצב על 150-350, ולפעמים גם 600 כניסות, אבל הביג-מאני מגיע מגוגל. תכף מספרים.
הקושי להעמיד כאן קהילה די טריוויאלי: הרי אני ממילא לא משקיע בכתיבה אישית, ממילא עושה העתק-הדבק לטקסטים שכבר פורסמו במקומות אחרים, לכן גם התגובות נוגעות בדרך כלל למושאי הכתיבה עצמם. אין חוט מחבר בין האייטמים, לבד מהעובדה שרובם עוסקים במוזיקה, יהדות, אינטרנט, טלוויזיה ומה שמסביב (למרות שיש גם נושאים חריגים), וזה נורא מובן. כאן ב"רשימות" אני עוף חריג בגלל חוסר האינטרקציה הסביבתי, ובכלל, אני מודה שאייטמים של גלעד כהנא ליד אריאל זילבר, או הרמאויות בשוק האורגני לצד ישראלים שעושים חיל ב-eBay, הם לא ממש רצף הגיוני.
זה כאמור המחיר של לפרסם בלוג לא אישי, אבל מצד שני, בגלל תחומי העיסוק – גוגל די אוהב את "הפואטיקה של הפופ", מסתבר.
3. בואו נדבר מספרים. הכתבות הכי נקראות בבלוג הן ראיון עם עלמה זהר (כ-8,700 כניסות), ראיון עם עמיר בניון (6,000), ביקורת על שולי רנד (5,700), ביקורת על האלבום של עלמה (3,500) וכתבה על ההארדקור המזרחי (3,000). הכתבות הכי פחות נקראות הן ראיון עם אונילי (216) וראיון עם פילוני (371). בלטו לטובה בין לבין: ביקורת אלבום של ברי סחרוף ורע מוכיח (1,300), ראיון עם אברי גלעד (1,140), ראיון עם בן סנוף (2,250), ראיון עם קובי פרץ (2,700), הפרסום הסמוי בדי.וי.די לילדים (2,000), שאלון עם דניאלה לונדון-דקל (1,100), עיתוני הילדים של פעם (1,900), ראיון עם אריאל זילבר (1,500), ראיון משותף עם זאב רווח ויהודה ברקן (2,100), כתבת נושא על תופעת פריחת המוזיקה היהודית (1,700), ראיון\שאלון עם שלמה ארצי (1,200) ושאלון עם שי גולדן (850).
ביום ממוצע יש לפוסטים השונים בבלוג בערך 300 צפיות. כמובן שאם אני מעלה פוסט חדש – הכמות גדולה בערך פי שניים.
4. תגיבו, משהו. ועכשיו בקשה: אני יודע שזו לא בדיוק קהילה קיימת, ואני יודע שרוב הסיכויים הם שרמת החיבור הרגשי שלכם לבלוג הזה לא נמצאת בשמים, אבל בכל זאת מעניין אותי לשמוע – קודם כל, מי קורא את הבלוג. בכל זאת, אני מניח שיש כמה עשרות או מאות קבועים, מעבר למגגלים שנותנים בחד פעמית. האם אתם מגיעים דרך רשימות, דרך ה-RSS, דרך המועדפים; מה אוהבים יותר, מה פחות, וכמובן הצעות מה הלאה.
בכל מקרה, יצאתי ל'חופשה' של כמה חודשים מעדכוני הבלוג. כמה עבודות חדשות ומרתקות עומדות על הפרק (בנוסף על הנוכחיות), ונראה לי שכדאי להתאוורר. ניפגש כשניפגש.
דודו
הבלוג של דודו כהן 