ארכיון חודשי: נובמבר 2009

"אני חריג כמעט בכל מקום מבחינת ההגדרה". ראיון עם שי גבסו

"השיר הזה לא ייכנס לאלבום הבא", הבטיח לעצמו לעצמו שי גבסו עם כל כתיבת שיר חדש לקראת אלבומו החדש שיצא השבוע, "קרוואן". כל שיר היה למעשה חפירה עמוקה בנשמתו, והוא ידע שכדי לכתוב ללא חומות ומגבלות – עליו לסכם בינו לבין עצמו שהטקסט לא ייצא את שערי המגירה שלו. אבל אחרי שעבר זמן מאז כתיבת כל שיר, הוא הרגיש שזה פחות קריטי, וכך נערמו להם השירים. "אני מאמין שככה בעצם כל מני נשמות מסוימות יכולות למצוא את עצמן בתוך היצירה שלי, בתוך הדבר הזה", הוא מסביר. "ניסיתי לעשות את האלבום בלי חומות וגדרות, ולכתוב באמת את מה שאני מרגיש, מתוך ידיעה שיש עוד אנשים כאלה, ושאני חייב לדבר אליהם".
הבנתם נכון: "קרוואן", אלבומו השלישי של גבסו, בן 25 בסך הכל, הוא יצירה מטלטלת. שורות כמו "היא שורפת לי בלב, אני צריך עזרה. תגיד לי מה לקחת, אני אקח. רק תעזור לי לא לשמוע את הקולות, הם באים לי בלילות", כמעט אי אפשר למצוא היום. גם לא שורות "הו, ארצי… בניך איבדו את שפיותם בדרך, ואת דגלך קברו בזמן". וזה רק על קצה המזלג.

נראה שהקריירה המוזיקלית של שי גבסו עברה מטמורפוזה משמעותית בשנים האחרונות. למעשה, קצת קשה להשוות היום בינו לבין אותו נער צעיר ותמים שעמד על הבמה המיתולוגית ההיא בניצנים, בגמר העונה הראשונה של "כוכב נולד" בקיץ 2003, לבוש בחליפת כסף מזעזעת, וזכה במקום השלישי אחרי שביצע את "אש" של רמי קליינשטיין. קשה להשוות אותו גם אל אותו ילדון שלאחר מכן שחרר לרדיו את "יום ועוד יומיים", שתוך זמן קצר הפך ללהיט ענק, ואף נבחר לשיר השנה בהמשך. אלבום הבכורה שלו, "ארים ראשי", היה למעשה המשך ישיר לפופיות של כוכב נולד, רק עם תוספות של מוזיקת עולם ואמונה בוסרית ותמימה למדי.
ניצני השינוי נזרעו בתקופה שלאחר מכן, ונבטו ב-2006, עם יציאת האלבום השני "במקומי", שהיה הרבה פחות מסחרי והרבה יותר אומנותי, חברתי, מהורהר. גבסו יצא בשלב הזה מהמשבצת הכובלת של "כוכב נולד", ובמקביל העמיק את תהליך ההתפתחות הרוחנית שלו. הוא החל לחפור בעצמו יותר ויותר, התקרב ליהדות יותר מהצד העיוני שלה, החל ללמוד בישיבה בחלק מימי השבוע, והמשיך את התהליך באופן כללי, לפעמים בסוג של קיצוניות מסוימת. אותו תהליך מסתכם עכשיו ב"קרוואן" – אלבום מצוין, ועם זאת מטלטל, כזה שחושף בקווים עדינים את הבלבול של הדור הנוכחי, את הלבטים ואת הייסורים.

*

אבל עכשיו, כשהלבטים ארוזים בתוך עיגול פלסטיק ונמצאים בחנויות המוזיקה, גבסו נשמע הרבה יותר נינוח. שנינו יושבים בדירתו התל אביבית, הממוקמת במרכז העיר, ונראה שהוא פנוי רגשית לנתח את כל מה שעבר עליו. ועבר עליו.
בזמן שהוא קם להכין לשנינו קפה (הסכמתי רק כתירוץ דחוק על מנת לבחון את הסביבה בנחת ולתרגם אותה לכתבה), אני מביט לצדדים. המון דיסקים, המון ספרים, חלקם עבי כרס. רואים שגם הדי.וי.די פועל כאן לא מעט, ובכלל רואים שהסלון הזה נושם תרבות אוניברסלית ביחד עם תרבות יהודית. על אחד הקירות, הצבוע באפור כהה, תלויים שלושה תקליטי ויניל, וכמובן שפטיפון אמיתי מעטר את המזנון, לצד הפלזמה ומכשיר הדי.וי.די. כל הזמנים, כל העולמות.
"זה גדול ממני. זה הרבה הרבה יותר מרגש מכל מה שהיה קודם", מספר גבסו על התחושה לשחרר אלבום חדש בפעם השלישית, בדיוק ברגע שהוא נוחת על הספה הנוחה. "אני חושב שקודם כל, השנים האחרונות שעברתי היו מאוד משמעותיות בשבילי. הגעתי לאיזושהי השקפה וראייה עם עצמי, עד שפתאום זה נראה לי כמו משהו חדש. כשהשיר 'ארגזים' יצא לרדיו, ממש קרסתי באותו בוקר. הרי למה שארצה להוציא דברים כאלה החוצה? הרי זה שלי. וזה מוזר. כי אתה מוציא את השירים הכל כך אישיים האלה, ואז צריך לחכות לפידבקים. ופידבקים זה ממש לא אני. כל הסיפור הזה הוא שעטנז מוזר".
אתה לא סקרן כלפי פידבקים?
"קראתי ראיונות עם בימאים גדולים, שמספרים שבזמן היצירה לא מעניין אותם שום דבר. אבל כשזה יוצא – אתה ישר רץ לקרוא ביקורות או לראות איך מקבלים את זה. ועדיין זה מאוד זר לי. ממש. עד כדי כאב".
לא הבנתי – זה מעניין אותך או לא?
"מעניין אותי, ברור. יש בי רצון עצום שאנשים ימצאו את עצמם בתוך היצירה הזו, שיאהבו אותה. אבל אני חייב לומר שאני כל הזמן שואל את עצמי למה. זו חידה. לא יודע אם אי פעם אגיע לתשובה. יש לי רצון שיאהבו את זה. למה יש לי רצון? לא יודע".
גבסו לא יודע הרבה דברים, אבל מה שברור, אני אומר לו, זה שיש מחיר לפנייה למקום פחות מיינסטרימי ויותר מחוספס. הרדיו פחות משמיע, התמלוגים זורמים פחות בקלות, המעריצות מורטות פחות שיערות. "קודם כל, אני חושב שכל החוקים בתעשיית המוזיקה השתנו, בלי קשר אליי", הוא מתנסח בזהירות. "כל המפה המוזיקלית השתנתה ברמה של הטעם הישראלי, כולל מה משמיעים ברדיו או לא. אבל בכל מקרה, הבנתי שזה לא משהו שאפשר בכלל לשקול. הבנתי שאני מוכרח לעשות את האלבום הזה, וזה חייב להיות עבורי מאוד אמיתי, בלי טיפה של זיוף. אחרת ארגיש לא טוב פיזית או לא טוב נפשית, וזה ישעמם אותי למוות. לכן העשייה, ומה שאני רוצה לקבל ממנה, שונה לחלוטין".
הגדרות או לא, בסופו של דבר צריכים להתפרנס ממשהו. וכשהמשהו הזה הוא אלבום לא מאוד מסחרי, זה לא פשוט. הנישה האומנותית שלך מאוד מוצדקת לטעמי, אבל עדיין מעניין אותי לשמוע איך מתמודדים איתה. הרי כבר היית שם, בפסטיבלים הגדולים ובבמות של סלקום. עכשיו נראה שתצטרך יותר להיאבק על המקום שלך. על הפרנסה שלך, בסופו של דבר.
"זהו, שאצלי אין את הבסופו של דבר הזה. השאלות שלך הן רלוונטיות, והן צצות גם אצלי בראש, אבל אין לי איך להתעסק עם זה משום שבאיזשהו שלב אתה מגיע למקום שבו העשייה היא אחרת. הגעתי לשלב כזה שהמוזיקה הייתה עבורי חיים או מוות. כלומר, הייתי חייב לעשות רק דברים שאני מאמין בהם. בזמן עשיית האלבום החדש לא עלתה השאלה איך יקבלו את זה. העניין הכלכלי אף פעם לא היווה דאגה. מבחינתי אין משמעות לדברים האלה. ממש לא. אגב, יפריע לך אם אעשן?".
אני ממלמל דבר מה (ברור שמפריע, אבל אני בכל זאת אורח כאן), אבל בעיקר מופתע. לפני שלוש וחצי שנים ראיינתי אותו, ולא זכורה לי שום פיסת עשן מסרטן. "כבר הרבה זמן. שנים, אני יודע", הוא עונה בתשובה לשאלה האם זה חדש. "כנער עישנתי והפסקתי, אבל חזרתי לזה לפני שלוש שנים".
לא מבאס אותך לעשן?
"לא".
אתה אוהב את זה?
חיוך נבוך, ילדותי קמעא. "כן".

כאן אני מחליט לזרוק את גבסו למים העמוקים יותר, ולשאול מה בעצם עבר עליו במשך השנים האחרונות. ויותר מזה, למה הפצעים שעברו לדיסק כל כך מדממים. הוא קופץ על האתגר בשמחה. "עברתי המון. חקרתי ולמדתי המון המון", הוא אומר בנימה מהורהרת. "לגבי הגדרות, בדיוק השבוע הבנתי שמאוד קשה לי גם להגדיר דברים, קל וחומר להגדיר את עצמי. אבל אם בכל זאת הייתי צריך להגדיר את עצמי, הייתי אומר 'אי שקט'. מה שמאפיין אותי מעל הכל הוא פשוט אי שקט אחד גדול בחיפוש לנחת".
ובכן, נפתח בזה שבשנים האחרונות עבר גבסו כמה דירות – פיזיות ונפשיות כהגדרתו. הראשונה הייתה בנחלים. שם הוא גר בקרוואן, ופשוט פרח לדבריו. הוא שמע וניגן מוזיקה כל היום, זכה לשלל מבקרים, כולל חברי להקתו "המראות" (שמנגנים איתו בדיסק ואף זוכים לקרדיט נפרד). משם הוא עבר לירושלים, ושם היה לו מאוד קשה, כולל תחושה של זרות עצומה. "הגעתי לשם כי נרשמתי ללימודי פילוסופיה. בינתיים פרצה שביתת המרצים והמשיכה במשך חצי שנה, כך שזה סיכל לי את כל התוכניות. אמרתי כל פעם שנסחב עוד חודש ועוד חודש, אבל זה נהיה כבר מוגזם".
ואולי הציל במקביל את הקריירה שלך. אם היית נרשם ללימודי פילוסופיה, לא בטוח שהיית חוזר למוזיקה.
"לא ראיתי את זה כבחירה קשה. שיערתי שאמשיך אחרי הלימודים עם המוזיקה, אבל הרצון היה להתפתח בינתיים וללמוד פילוסופיה".
התקופה בירושלים הייתה גרועה, לדברי גבסו, בעיקר בגלל תקופת ההמתנה המתמשכת לסיום שביתת המרצים, עד שבסופו של דבר אזלה סבלנותו והוא עזב לתל אביב. הוא נמצא באזור המרכז כבר שנה וחצי, ומאפיין את התקופה הזו כ"חזרה למציאות". לאחר מכן הוא מתקן. "אני לא יודע עד כמה הייתי במציאות בשלוש וחצי השנים האחרונות".
מבחינה זוגית גם לא היית במציאות?
"על זה אני מעדיף שלא לדבר בראיון".
בדיסק אתה דווקא מדבר על הנושא, ועוד חופר לעומק.
(צוחק) "כן, במוזיקה אני יותר טוב בלדבר על זה".
אז בוא נדבר על זה. קודם אמרת שאתה רוצה לעזור לאנשים אחרים להתמודד. שורות כמו "רק תעזור לי לא לשמוע את הקולות, הם באים לי בלילות. והיא, היא כל כך יפה, אתה לא תבין עד שתראה אותה", מתוך "כל כך יפה" – זו לא חשיפה נטולת עזרה? איך השיר הזה, שכולו דיכאון מייאש, יכול לעשות את זה? זה דווקא יכול להזכיר לאנשים חוויות לא נעימות שגם הם עברו, ולזרוק גם אותם אל מצולות הדיכאון. אם ניקח למשל את "אייכה" של שולי רנד, אז גם הוא כביכול נוגה ותוהה, אבל לפחות שם יש שורה תחתונה חיובית – "בסופו של יום הן אפלט אל החוף, האדמה הרחומה אותי אליה תאסוף. ואז אצעק ואצטדק ואספר, איך בחושך הזה הייתי חותר. ושואל ומבקש וכוסף – אייכה". אצלך לא תמיד יש את האופטימיות הזו בסוף.
"אני חושב שהבסופו של דבר אצלי זה שאני על במה, לדוגמה. או המכלול הגדול הזה. סתם לדוגמה, אם הלכתי וראיתי את ניל יאנג בהופעה בקנדה, אז כשאתה רואה את הבחור בן השישים ומשהו, חי מוזיקה עם כל השירים שלו שבאים כל כך מלמטה, זה מה שאני רואה בסופו של דבר: שהוא כאן כדי לשיר את זה".
אבל זה לא כזה נהיר ומובן למאזין הממוצע.
"יש כאלה שכן מבינים את זה. זו שאלה באמת מאוד גדולה. יש אסכולות שלמשל לא מבינות את המקום הזה של התהייה בשירים. החברותא שלי אמר לי בזמנו שהוא לא מבין את המשפט של שולי רנד, "זה לא צחוק, זאת מלחמה על החיים" (בשיר "בן מלך שעשוי מאבנים טובות" – ד.כ). הוא לא מבין למה מלחמה עם היצר. חפרתי איתו על זה מלא, ולא רק באותו יום אלא באותה תקופה. בסוף הבנתי שמבחינתי המקום שנותן לי חמצן זה כן לראות מישהו אחר שגם מבין את הכאב, שגם חי אותו. הגעתי לכתבים של הרב קוק, שמדבר שם על כאב, חבלי יצירה ודברים כאלה. ממקום כזה אני גדל הרבה יותר מאשר אם היו מספרים לי בשירים שהכל בסדר. בנשמה שלי אני יודע שלא הכל בסדר, אז זה ממש לא ישתיק אותי אם ינסו למכור לו 'אוהו,הכל מגניב והכל טוב'. זה עוד יותר יחנוק אותי כי כך אחשוב שאני עוד יותר זר ולא שייך".
אומרים "אין שכל, אין דאגות". לא היית רוצה להיוולד עם פחות סקרנות וחוסר שקט? לפעמים אני רואה אנשים כאלה, וחושב לעצמי שאולי להם בעצם הכי טוב.
"גם אני חושב שלפעמים אולי יותר טוב לאנשים כאלה. אבל מצד שני אני משתעמם נורא מהר. אני מברך על הרעב הזה ועל הרצון לחקור כל הזמן".
אבל זה מסבך ומסתבך כל הזמן את הנפש.
"אני לא יודע אם זה מבחירה שלנו".
ברור שלא. השאלה היא האם אתה סובל מזה או דווקא נהנה. אני יושב כאן בסלון שלך, מביט מסביב ורואה את כל הספרים העבים האלה, ושואל את עצמי למה כל החפירה העצמית הזו.
"לא יודע, אני באמת שואל את עצמי הרבה על זה. לפעמים אני קורא איזה ספר עבה, מרים את העיניים ושואל 'זה הכרחי, באמת, שאקרא את כל זה?'. זה נורא קשה. אבל נראה שהרצון הזה גדול ממני. גם הרב קוק כתב שהדור הזה יהיה צמא-צמא, עד שהוא כמעט יאבד את עצמו לדעת".
צמא למה?
"אם אתה שואל אותי – צמא לקב"ה. אין ספק. אבל הדרך לזהות את יעד הצימאון היא מאוד קשה. אני ממש רואה את זה וחי את זה. זה דור כל כך קיצוני. לכן החפירה היא דבר שנמצא מעלינו. זו המדרגה של הדור הזה, שיש לו אור בעיניים".
ואיך אתה מרווה את הצימאון?
אני מרווה את הצימאון שלי בהרבה מוזיקה חדשה, בסרטים ועם חברים, אבל במיוחד בלימוד תורה".
איך באמת תופסים אותך בישיבה מבחינת ההגדרה?
"אני חריג כמעט בכל מקום מבחינת ההגדרה. בשביל חבריי החילוניים אהיה דתי או חרדי, ואצל חבריי
בישיבה – בשביל חלק אהיה יותר חרדי מהם, וחלק פשוט לא יבינו מה אני".
אחת הסיבות לכך תעלה בהמשך השיחה: גבסו יונק לא מעט מהתרבות המערבית והחילונית, ובאופן טבעי הדברים מתערבבים בהשקפת עולמו. הוא לא רואה את עצמו מוותר בתקופה הקרובה על השפע התרבותי שמציע לו העולם שנמצא מחוץ ליהדות, אבל למרות הכל, הוא לא חושב שזה יימשך אחרי החתונה. לפחות לא באופן מלא. "לא נראה לי שתהיה לי טלוויזיה אחרי שאתחתן", הוא מודה. "אני גם לא חושב שיהיו בבית עיתונים".
בשלב הזה מזנק גבסו לארון הספרים היהודי והלא-יהודי שלו, ושולף את "חדריו" של הרב קוק, על מנת להסביר את היניקה ממקורות תרבותיים חיצוניים. "אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני", הוא מקריא בשכנוע פנימי עמוק ובהטעמה של משורר. "שטה היא נשמתי ברחבי שמים, לא יכלוה קירות לב ולא קירות מעשה, מוסר, היגיון ונימוס. ממעל לכל אלה שטה היא ועפה, ממעל לכל אשר ייקרא בכל שם. ממרום כל עונג, מכל נועם ויופי, וממרום לכל נשגב ונאצל. חולת אהבה אני".
השאלה היא איך מפרשים את זה. יכול מאוד להיות שאתה מפרש את זה לגמרי אחרת מכפי שהרב התכוון.
"בוודאי. לאן אתה היית לוקח את זה?".
שצריכים לשוט, לחפש, לבחון – אבל הכל בתוך עולם היהדות. לא נראה לי שהוא עודד יניקה ממקומות זרים לגמרי.
"נכון. תמיד יש סיכוי לפרשנויות להיות מסוכנות".

ואלה לא הדברים היחידים שגבסו עבר בשנים האחרונות. הדברים ששינו אותו, כהגדרתו, היו בין השאר אלבום הבכורה של שולי רנד "נקודה טובה" ("הוא ממש מעבר לכל דבר. לא אכפת לי להגזים במחמאות עליו – הוא ממש אסף אותי"), ולימודי המשחק אצל דינה דורון. "מעבר לשאלה אם אשחק על במה או לא, הלימוד עצמו פשוט מופלא. זה אחד הדברים שהנפש שלי חיפשה כל החיים שלה. גם בילדות נזכרתי שיותר משרציתי להיות זמר, רציתי להיות שחקן. הלימוד אצל דינה ממש סידר את הנפש שלי".
מה שעוד מסדר את הנפש הוא לימודיו של גבסו בישיבה, שלוש פעמים בשבוע, מהבוקר עד הצהריים, בשאיפה להרחיב את הזמן המוקדש לכך. נראה שהמשיכה הזו לחכמה גרמה לו לכתוב את "שיר ארץ" מאלבומו החדש, המבכה למעשה משהו שזמרים בגילו בקושי מכירים.
"שיר ארץ" הוא בעצם שיר קינה לציונות. אם אני לא טועה, אתה מכוון בו יותר לציונות החילונית, נכון?
"הציונות החילונית ובכלל. איכשהו יש כאן במדינה זלזול בחכמה. 'חכמת סופרים תסרח', אמר הרב קוק. הרבה כאן בזים לחפרנות, כביכול, ולדיוק. בזים פה לערכים שהם הכי מקודשים. ובתוך זה גם אהבת המולדת ואחדות העם".
יש בזה כבר ביטוי פוליטית, לא? היום המילה מולדת מקושרת מיד לצד הימני במפה.
"או.קיי, אז צר לי שזה מזוהה עם הימין. צר לי שציונות נהייתה מילה גסה. מכפישים אותה באו"ם, ולאט לאט זה מחלחל גם אלינו. זה מפחיד, כי בזים כאן לחכמה וליושר. ממש בזים לזה".
אם כבר הגענו לפוליטיקה, לקחת את ההתנתקות די קשה, לא?
"מאוד מאוד קשה. ואפרופו השיחה שלנו, אחד העיוותים שנוצרו כאן הוא בגלל ההגדרות. הגדירו שזה דתיים, זה ימין, זה ימין קיצוני – ואם אני לא שייך לשם, אז כבר לא אכפת לי מה קורה עם האחר. ההגדרות האלה שאנחנו דבקים בהן, הן אלה שעשו הרבה מהסמטוחה של החברה הישראלית. כלומר, הייתה כאן התעלמות לחלוטין מהפרטים, מבני האדם. אולי בגלל זה אני נגד הגדרות וכל הדברים האלה משני הכיוונים. לכן לקחתי את ההתנתקות ברמות הכי קשות. מבחינתי זה היה עיוות, אי צדק".
אני מניח שהשם "קרוואן" לא ממש קשור לזה, למרות שהיה אפשר לחשוב כך בהתחלה.
"לא קשור. העניין הוא שרוב השירים נכתבו בקראוון. מעבר לכך, זה אלבום של חיפוש בית, וקרוואן הוא מקום ארעי, זמני".
אנחנו מדברים כאן גבוהה גבוהה, אבל בעטיפת הסינגל הראשון הייתה תמונה לא מאוד אופיינית שלך, עם שיער מבולגן ומשקפי שמש. נראית כמו אחד שהתמכר לרגע לפוזת הרוקר. כשראיתי מיד חשבתי לעצמי "וואו, לא מתאים לו".
"כשצילמנו עם הלהקה היה ניסיון ליצור תמונות של עשייה. ברוב התמונות הייתי עם משקפי שמש בגלל שבאמת הייתה שמש. רוב התמונות יצאו ככה. נתנו את שיקול הדעת עד כמה אפשר לפרסם אותן, כי יש בזה אמירה כזו של דיסטנס, אבל לא התכוונו לזה מלכתחילה. בכל מקרה, אני חושב שזה מאוד מייצג פן בי".
מעניין גם שבדיוק בשבוע שבו הדיסק שלך מגיע לחנויות, יוצא גם האלבום השני של נינט. שניכם התחלתם באותו מקום – "כוכב נולד" – ככוכבי פופ צעירים, ושניכם התקדמתם בנפרד למקומות של רוק מחוספס.
"כן. מצד אחד זה מוזר, ומצד שני זה לא מוזר. קודם כל, אנחנו בקשר, וגם מבחינת עשייה יצא לנו לשבת, ללמוד וגם לנגן ביחד. זה באמת קטע כזה. שנינו התחלנו ככה נורא צעירים בתוכנית, נזרקנו לעולם, ומבחינה נפשית עברנו המון דברים דומים. שנינו היינו – ועדיין – במקום של צמא וחיפוש. אולי בגלל זה גם יש קווי דמיון בעשייה המוזיקלית שלנו עכשיו. אתה יודע, זה כאילו כמו חבר בטירונות שעברתם דברים משותפים ביחד, אז יש קשר מאוד מסוים. בהחלט עברנו, ואנחנו עוברים, דברים מאוד דומים".
ואם כבר מדברים על אומנים אחרים, מה היה בזמנו עם אריאל זילבר? עמדתם להופיע ביחד באוקטובר 2007, הוא שחרר את ההצהרות הידועות שלו על יגאל עמיר, ואז נראה היה שקיבלת רגליים קרות – וביטלת את ההופעה איתו. אחרי תקופה הופעתם שוב ביחד.
"אני חושב שאלה לא רגליים קרות. גם הבהרנו בינינו את העניינים. בזמנו הוא קרא להטבת תנאים ולשחרורו של יגאל עמיר. מאחורי הקלעים אני יודע שהאמירות האלה, שלאט לאט גם מתרבות בקרב אזרחים ישראלים, נובעות מקונספירציות כאלה ואחרות שאומרות שיגאל עמיר לא באמת רצח את רבין. אני חושב שברגע שזה יוכח – אז תצעק את זה בכל העיר. אבל כל עוד זה לא – קיימת כאן סכנה ממשית".
בעיניו יש הוכחות.
"כן, אבל הוא לא נימק את זה. אם הוא היה מנמק את דבריו ומפנה אפילו לדברים עובדתיים – אז הכל סבבה. יכול להיות שאפילו אני אסכים איתו. אבל ברגע שזה נאמר כך – פתאום נהייתי שמרני. זה מסוכן. כי בפני אנשים אחרים, שלא יודעים מה עובר לך בראש, אתה קורא לשחרר רוצח של ראש ממשלה, מאיזו סיבה שלא תהיה. אז ראיתי בזה אמירה מאוד מאוד מסוכנת, שעד שהיא לא מנומקת – היא הזויה מבחינתי. זה גם נאמר ממש בסמוך להופעה שהייתי אמור לארח אותו במהלכה, ממש יומיים לפני. יכול להיות שאם היה קצת יותר מרווח, הייתי מוצא את המקום. אבל זה היה כל כך קרוב, והיה בלגן. אז היה צורך ברגליים קרות או בכיבוי שריפה כזו. לא מצב אידיאלי, אבל זה מה שקרה".
או.קיי. ואיך בסופו של דבר מצאתם את עצמכם על אותה במה אחרי תקופה?
"זה קרה באופן ספונטני, האמת. הייתי בהופעה שלו, קראו לי לבמה. היה ממש מדהים, ממש כיף".
בינתיים נראה שהכיף הזה מאוד מורכב. רואים שגבסו נהנה מחייו, אבל לצד ההנאה הזו נמצאת המורכבות הבלתי מתפשרת, החפרנות הבלתי נלאית. חוסר השקט, כפי שהוא עצמו הגדיר במהלך הראיון. ובדיוק בגלל זה היה מעניין לבדוק, שנייה לפני שמכשיר ההקלטה כבה, איך הוא רואה את העתיד שלו.
ובכן, הוא מאמין שבשנים הבאות היצירה שלו לא תהיה יהודית נטו ללא תכנים גשמיים. "כשאני חושב על אותו ילד אבוד שיש לו מחשבות כאלה ואחרות, וכולו נמצא בבלגן של הנפש, אז ללא ספק, לאותה יצירה שכולה נמצאת בעולמות שלמעלה – ייקח לו שנים להגיע אליה, אם בכלל. אבל דווקא היותר לכלוך, היותר ריאליסטי, יותר נגיש, יותר מדבר בשפה שלו – זה באמת ידבר אליו".
ומה לגבי חתונה עם חילונית, תהיתם? "לא קיימת שום אופציה כזו", הוא חורץ בפסקנות. "שום שום שום שום אופציה כזאת. אני קנאי לדתיות שלי. הנושא עלה בשיחות עם חברים שלי, ואולי זו נשמעת כמו דעה חשוכה. אבל לא אכפת לי מה יחשבו בעניין הזה. ממש לא קיים שום סיכוי שאתחתן עם חילונית".
מצד שני, יהיה לך קצת קשה טכנית למצוא מישהי דתייה. הרי יש כל כך הרבה זרמים ביהדות. הברסלבי רוצה ברסלבית שתיתן לו אישור לטוס כל שנה לאומן. החרדי רוצה כמובן רק חרדית שלא תקל לו יותר מדי. הדתי-ציוני לא רוצה אחת שתחמיר לו יותר מדי. אבל אצלך, בגלל שאתה לא מוגדר ממש, זו בעיה גדולה אפילו יותר, לא?
"אמממ, נכון. זו בעיה ענקית. מאוד. כי אני עצמי לא מצליח להגדיר את עצמי (צוחק), אבל אני מאמין שיהיה בסדר".
ואיפה נראה לך שתהיה במישור האישי בעוד חמש-עשר שנים?
"אני חושב שאחיה במרחבים, בשדות, ביחד עם המשפחה שלי. נראה לי שזה יהיה הבסיס. לא נראה לי שאשתייך לאיזושהי קהילה דתית, אבל אני מקווה שהשעות שלי בישיבה ילכו ויתרחבו. אני מקנא בתלמידי הישיבה שהם יכולים לשבת שם וללמוד כל היום. מבחינתי, זה הוואו האמיתי".

(פורסם במקור ראשון, נובמבר 2009)

הדבר האמיתי. ביקורת על "קומוניקטיבי" של נינט טייב

**** וחצי

נינט – "קומוניקטיבי" (הליקון)

אני יודע שזה נשמע קצת פסיכי, אבל לפני שבוע בערך חלמתי את נינט. במחשבה שנייה, זה בעצם לא ממש פסיכי. לחלום על דברים שקשורים לעבודה שלך זה די נורמטיבי, נדמה לי. אבל בכל מקרה, נינט (שמעולם לא שוחחתי איתה בחיים האמיתיים) הסתכלה עליי בעיניים הגדולות והעצובות שלה, וביקשה שאתייחס לאלבום החדש שלה, "קומוניקטיבי", בלי טיפת ציניות. הבטחתי לעשות את זה, ומסתבר שצביקה פיק צדק: לפעמים חלומות מתגשמים.

מאוד קל להתייחס לנינט בציניות, לחפור בלי סוף בשינויים שעברה, אבל יאללה, חלאס. מיצינו. אני מאמין ב-100% לפאזה החדשה שלה, לא חושב שמדובר בתעלול שיווקי מתוחכם של טמירה ירדני, ומעניק לה את הקרדיט המינימלי שכל אדם אמור להעניק לה. כלומר, אולי יש עיתונאים ומבקרים שחושבים שהיא אמורה להיות אותה נערה מהגמר הגדול בניצנים ב-2003, אבל לדעתי הם חיים בסרט. כמו שהיא אמרה בראיון לחדשות 2, אנשים משתנים. אי אפשר לצפות מנינט של היום שתתנהג כמו נינט מלפני שבע שנים. זה פתטי, ויותר מאשר זה מעיד על נינט עצמה – זה מעיד על צרות האופקים של מי ששופט אותה בצורה כזו.

 

 

ובכן, נפתח בשורה התחתונה: "קומוניקטיבי" הוא אלבום פשוט טוב. מרשים מאוד, איכותי ללא פשרות, ולוקח את הקומוניקטיביות הטבעית של נינט לתוך המוזיקליות המורכבת של חברי רוקפור – שאגב, שיחקו אותה לגמרי והחזירו להחזיר את עצמם לתודעה הכללית בצורה הטובה ביותר

אם להשוות לאלבום הבכורה הבינוני שלה, "יחפה", אז שם נינט רק ניסתה לשחק אותה רוקרית, בעזרת אביב גפן. היא לא באמת הייתה שם. הפעם היא שם. רואים שזה נושם מתוכה, רואים שהיא נושמת מתוך זה. פשוט רואים.

עכשיו גם יש תמונת מצב מלאה של נינט המוזיקלית. "אם אני אלך", כסינגל ראשון, נשמע בזמנו יותר מדי כמו "תראו אותי, אני יודעת להיות מורכבת". "מדברים" ריגש באמת, עם כל הדיבורים על אנשים ומבקרים ש"לא באמת יודעים מהי משמעות מילה". "כלה" זרק אותה למקומות הרבה יותר פרועים, ו"אולי בחגים", בלדה מקסימה במיוחד, החזירה אותה למקום פשוט יחסית. אבל ארבעת הסינגלים האלה די בלבלו, אני חייב להודות. כאן הם משתלבים היטב בפאזל של קומוניקטיבי, ועכשיו גם אפשר להתחבר הרבה יותר לכל אחד מהם. לזה תוסיפו שירים נהדרים כמו "יקינטון" (המבוסס, בנגיעות קלות, על "פזמון ליקינטון"), "בשקט הזה" עם מארינה מקסימיליאן בלומין, "כדור פורח" השברירי או "כלב" חושף השיניים. כולם מפותלים מוזיקלית, שרוטים בקצוות, אפילו די ממכרים.

אם לסכם, "קומוניקטיבי" הוא אלבום שיישאר כאן, ובעיקר ישאיר כאן יוצרת אמיתית, בועטת, חושפת קרביים – הרבה יותר מזו שהייתה יכולה לצאת כעוד איזו זמרת מזרחית-לייט כפי שרבים ציפו בהתחלה (ואפילו מקווים עד היום). ומי שמאמין בתיאוריות קונספירציה ועדיין מעדיף לחשוב שנינט לא באמת שם, ורק משחקת בנדמה לי – דווקא הוא נמצא בעולם החלומות.

 

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)

משהו חדש נולד, לאו דווקא כוכב. ביקורת על "קרוואן" של שי גבסו

**** וחצי

שי גבסו – "קרוואן" (play)

בשבועות האחרונים, באווירת סיכום העשור מסביב, אני מתחיל להתבונן באלבומים שאהבתי במיוחד בעשור האחרון, ובודק האם הם שרדו את פגעי הזמן. מאכזב לגלות שחלק שמאוד אהבתי לא ממש עושה לי את מה שעשה בזמן אמת, אבל מצד שני כיף לחזור לאלבומים אחרים (כמו למשל "פינוקיו" של פונץ'), ולגלות שהם רק משתבחים עם הזמן. בהיבט הזה שני אלבומיו הקודמים של שי גבסו לא ממש מככבים (אם כי הם עדיין טובים), אבל נראה לי ש"קרוואן", השלישי שלו, בהחלט ישרוד הלאה. ולא רק עשור.

די מוזר שבאותו שבוע אני כותב על שני יוצאי העונה הראשונה של כוכב נולד, ששניהם החלו ככוכבי פופ מתקתקים, והיום הסאונד שלהם, כמו גם הפצעים שמדממים מרוב השירים, נשמעים בווליום דומה. ועדיין, התחברתי קצת יותר לגבסו. אולי בגלל שהטקסטים שלו יותר ישירים, ואפשר להבין מהם לא מעט על תפיסת עולמו המתחבטת, המתייסרת, התוהה, המבולבלת טיפה.

 

 

הבלבול הזה ערבב אותנו במיוחד בהתחלה, כשיצא הסינגל הראשון מכאן, "ארגזים", שהיה רוקנ'רול מהיר, מתריס, מלוכלך. אבל עכשיו מסתבר, למרבה המזל, שזה לא הכיוון של הדיסק כולו. ממש לא. הסאונד אמנם עדיין לא מלוטש, אבל מצד שני לא מתאמץ, וחשוב יותר – יושב על שירים פשוט מצוינים. אני יושב מול הדיסק, ופשוט מתקשה להחליט איזה שיר כאן יותר טוב (למרות שיש כמובן גם חלשים יותר). "אלי אלי" היא בלדת גיטרות-חשמליות מהפנטת בעוצמתה, שבה זועק גבסו "אלי אלי, הראה לי. אני לא רואה כבר מה זה טוב… אני לא רואה כבר את הסוף"; "מראה" – שיר רוק ממכר, כולל התהייה "מראה מראה שעל הקיר, מי הכי בודד בעיר?"; "נשק" שבו מטפל גבסו בתופעת האלימות בצורה בוטה אך חיננית; "שיר ארץ" – מן שיר קינה לציונות החילונית, כולל קולות רקע מהפנטים של זמרת לא מוכרת; וכמובן "שמור על האמונה" שלמרות הכל שומר על האופטימיות.

גבסו בנה את עצמו כאומן רוק כבר באלבומו הקודם "במקומי". אבל אז זה היה הרבה פחות מוצלח, וגם פחות פוצע. יותר רוק שהזכיר טיפה את רמי קליינשטיין, כמו שכתבתי בזמנו, ופחות משהו מטלטל באמת. הפעם משהו חדש נולד, ולאו דווקא כוכב. במובנים רבים, "קרוואן" הוא אלבומו הראשון של גבסו החדש.

 

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)

עכשיו קלאודי: ביקורת על אלבומו הבינלאומי הראשון של אביב גפן

***

אביב גפן – "Aviv Geffen" (מארס רקורדס)

טוב עשה אביב גפן שהעביר את כובד משקלו לבריטניה. כאן בארץ הוא דשדש כבר תקופה ארוכה, ומאז "יומן מסע" (2000) לא שחרר אלבום ראוי לשמו. "ממנטו מורי" (2002) היה סביר אך חיוור, "עם הזמן" (2006) דשדש בבינוניות, וגם הצמד בלאקפילד היה נחמד, אבל לא המציא את הגלגל. בין לבין ניסה גפן להריץ את הזמרת הצעירה אלכס, לפתוח לייבל קטן בחסות סלקום, להרים את אלבום הבכורה של נינט על כתפיו, וגם זה לא ממש הלך. אז הוא הלך.

למעשה, אם להיות כנים יותר, זה לא שהעשור הנוכחי של גפן היה גרוע. הוא היה בהחלט סביר בכל קנה מידה ממוצע. אבל אחרי שבניינטיז התרגלנו לאביב גפן אחר – פורץ דרך, שובר מוסכמויות, רוקר מהפכן, יוצר גאון – שלא לומר כבר הבנו את הפואנטה, זה כבר הפסיק לרגש. כבר הבנו שהתדמית והציטוטים העסיסיים הם חלק ממשחק שיווקי מתוכנן, כבר הבנו שהגאוניות די ממחזרת את עצמה, ובקיצור, קצת התעייפנו. גפן היה יכול להמציא את עצמו מחדש – די ברור שיש לו את כל הכישורים לכך – אבל הוא החליט להמשיך את הקו דווקא בלונדון.

 

 

זו בדיוק גם המחשבה שליוותה את ההאזנה לאלבום הבכורה של אביב באנגלית: זה לא שנולד כאן גפן חדש. מי שמכיר אותו מתחילת הקריירה לא יופתע כמעט משום אקורד. הוא למעשה העתיק חלק גדול מהמאפיינים שעזרו לו לצמוח כאן – ועשה להם גיור הפוך. כמובן שבין לבין נוספו אלמנטים של סאונד והפקה יותר חדשניים, וגם כתיבה יותר מלוטשת (אבל פחות עמוקה, עם יותר שורות שמזכירות סלוגנים), ובכל זאת, אביב גפן באנגלית לא יפתיע אף אחד שמכיר את אביב גפן בעברית.

"Aviv Geffen" נפתח ב"Black & White" – גרסה אנגלית לשיר "שחור לבן" ששחרר בארץ לפני שנה וחצי, וממשיך בסינגל הדפש-מודי "It Was Meant To Be A Love Song", שהוא בעיקר מרשים אך חסר רגש. זה ממשיך בבלדה הטיפוסים "Berlin", בסינגל "It's Alright" שמזכיר מאוד את "מחר" (כלומר מזכיר עוד איזה שיר של קולדפליי), ב"Heros" – שיר פציפיסטי-אך-שטחי שמסמן וי על המשימה להזכיר למאן דבעי שגפן לא מת על מלחמות, וב"It's Cloudy Now" – גרסה מאולצת ל"עכשיו מעונן", שאין בה את החן הראשוני שהיה לשיר המקורי. אגב, גפן חידש את השיר גם כחלק מבלאקפילד, אבל חלאס, "עכשיו מעונן" עשה את שלו. אין טעם לטחון אותו בכל מקום, מה גם שהוא באמת לא כזה מדהים באנגלית. אפילו החרוז בפזמון כבר לא קיים.

כך זה ממשיך וממשיך, והשביל החדש שגפן סולל נורא ממוצע. מצד אחד אני חושש שזה לא מספיק עבור פריצה רצינית, כך שהוא ייאלץ להמתין עוד כמה שנים – ככל שאורך הנשימה והסבלנות שלו יספיקו – עד הפיק שאולי יבוא. מצד שני המוזיקה הבינלאומית ב-2009 נורא ממוצעת, אז יכול להיות שלקהל הבינלאומי, שעדיין לא הבין את הפואנטה השיווקית, המלודית והפוליטית של גפן, זה באמת יספיק. למה לא, באמת.

 

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)

ומה למנה עיקרית? ביקורת על "מגדל הפזמון" של שלומי שבן והפסנתר

האלבום השלישי של שלומי שבן יכול היה ללכת מצוין בתוספת לאלבום מקורי. עכשיו אנחנו סתם רעבים

 

** וחצי

שלומי שבן והפסנתר – "מגדל הפזמון" (היי פידליטי)

האלבום החדש של שלומי שבן לא עושה לי חיים קלים. כבר עכשיו אקדים ואומר שהוא כנראה לא יחצה עוד את מפתן מערכת הסטריאו שלי, כי פשוט לא אהבתי אותו. אבל מצד שני, יש בי כל כך הרבה הערכה לשבן דווקא בגלל הפרויקט הזה, כך שהשורה התחתונה די מורכבת.

נפתח בדברים הטובים. קודם כל, לשלומי שבן יש וואחד אומץ לשחרר דיסק כל כך לא מסחרי, כל כך לא קומוניקטיבי, כל כך כזה שהיה אמור להישאר באחת המגירות שלו – הפיזיות או הנפשיות. אבל היה לו חלום להקליט אלבום קאברים, והיה לו רצון לעשות את זה עם הפסנתר ידידו הטוב – אז הוא עשה את זה. שבן היה יכול לשחרר את הדיסק באיזו הפצה אינטרנטית חינמית, היה יכול לעשות ממנו הופעה בלבד, אבל לא. הוא החליט שלמרות המכירות הלא מאוד מרשימות של אלבומו השני "עיר", אפשר לצאת עם דיסק מסחרי אפילו פחות. ללא ספק, מדובר בהימור שגובל אף בעיוורון מסחרי, אבל הנה זה קרה, ו"מגדל הפזמון", אלבום קאברים לשלום חנוך, ליאונרד כהן, ז'אק ברל, מאיר אריאל, הבילויים ועוד, יצא לאור. בתקופת היכל התרבוש הנוכחית, זה בהחלט מרשים. רק בגלל זה, אגב, נוסף כוכב אחד תמים לדירוג שלנו. תמיד הערכנו אומץ.

 

 

אבל עכשיו בואו נטפל בתוצאה עצמה, אחרי ששבן הלך עם הרצונות והאומנות שלו עד הסוף. ובכן, הסינגל הראשון "החיים שלי טובים" נשמע לא קומוניקטיבי כבר בהתחלה. יותר מונולוג, יותר משהו שמתאים להופעה, והרבה פחות משהו שאפשר לקרוא לו "שיר". אבל מסתבר שבאלבום המלא המצב קיצוני עוד יותר. קודם כל, בחירת השירים מאוד לא מלהיבה (כולל "ככה סתם", עם השורה "אל תשאל, אל תשאל, כך ציווה זאביק, זאביק השועל"), אבל את זה נשים בצד כי סיכמנו שהכי חשובה כאן האומנות. ועדיין, אלבום שכולו פסנתר (עם נגיעות קלות של מפוחית רגל), שירים בינוניים ואווירת פריסטייל פסנתרית בעליל שקצת פוגמת בחלק מהלחנים המקוריים – זה קצת יותר מדי אפילו בשביל אחד כמוני, שבאופן עקרוני רוצה שהאומנים ילכו עם האמת שלהם עד הסוף.

"מגדל הפזמון" היה יכול להיות אלבום עשירי של אומן שרוצה קצת לנשום עמוק ולעשות את מה שבאמת בא לו. הוא היה יכול להיות אלבום אינטרנט להורדה בחינם. הוא היה יכול לצאת כבונוס במהדורה מוגבלת של דיסק אולפן מקורי ו"אמיתי". והוא היה סתם יכול להישאר כמו קובץ פתוח בראש של שבן. אבל להוציא את אסופת השירים העירומה הזו כדיסק שלישי – זה כבר יותר מדי. אפילו בשבילי.

 

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)

למה אין מספיק שירים להורדה חופשית בחינם?

אטליז חוזרת עם סינגל חדש ונהדר בשם "Fire", אבל זה החלק הפחות מעניין מבחינתנו. יותר מעניין לגלות שהשיר ניתן להורדה בחינם באתר הרשמי של הלהקה, eatliz.com, והוא לא היחיד: גם אלבום הבכורה של ההרכב, "Violently Delicate", ניתן להורדה בחינם. ולא מזמן שני שירים מהאי.פי הקרב, "Delicately Violent", נשלחו למעריצים באופן בלעדי דרך רשימת התפוצה של הלהקה.

וזה רק מוביל אותנו לשאלה שתלויה באוויר כבר תקופה ארוכה – למה אין הרבה יותר שירים ואלבומים ישראלים להורדה בחינם. אמנם אני לא מצפה ששלמה ארצי יחלק גם כן את האלבומים שלו להורדה בחינם, כי עדיין לא החיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, ובליגה שלו זה גם פחות רלוונטי, אבל בכל זאת – רוב תעשיית המוזיקה קמצנית למדי במובן הזה, לא ממש מבינה את חשיבות השיווק הדיגיטלי, ותקועה בתפיסות מיושנות שלקוחות מהעידן הדינוזאורי של האלבומים המלאים בלבד.

 

פעם היה משהו בתפיסה הזו. להוציא את העובדה הפעוטה שהורדות בחינם בכלל לא היו אפשריות טכנולוגית, גם אז היה חשש מוצדק בהוצאת שירים מהאלבום. כך נמנעו לא מעט אומנים מלכלול שירים שלהם באוספים, מתוך מחשבה שזה עלול לפגוע במכירות הדיסק. במקרים מסוימים זה היה נכון, אבל במקרים אחרים זו הייתה סתם פרנויה.

להמחשה נחזור להווה: עם כל הכבוד, מה הבעיה אם בהליקון יעניקו להורדה בחינם שיר של נינט (לא כזה שאמור לצאת כסינגל) מתוך האלבום החדש שלה? ולמה שלמה ארצי לא צ'יפר את מאזיניו עד היום באיזה שיר חינמי נדיר? כנ"ל לגבי ריטה, עידן רייכל, אייל גולן ושאר האומנים הבולטים. אף מאזין שלהם לא יוותר על רכישת האלבום המלא אם הם יעניקו לו בחינם שיר לא מוכר, רצועה 9 נניח, מתוך האלבום הקודם או הבא שלהם, או אפילו איזה שיר גנוז. בדיוק להפך. זה רק יעורר את התיאבון.

למרות זאת, יש כאלה שלא נמנעים מלפנק את המאזינים שלהם. רונה קינן חילקה דרך ynet את אלבום ההופעה שלה (והגיעה ל-60,000 הורדות), אורנג' חילקה לא מזמן סינגל של הראל סקעת, סלקום עשתה את זה עם גלעד שגב, עופר ניסים ובן סנוף, וגם האומנים עצמם לא נמנעים מלחלק צ'ופרים באתרים הרשמיים שלהם. עד היום עשו את זה, בין השאר, עברי לידר, אריק ברמן, ארקדי דוכין, עמיר בניון, טיפקס ועוד לא מעט אומנים, וברור שהתופעה מתרחבת – אבל עדיין לא כמו שצריך. זה עדיין לא מספיק. התעשייה עדיין קמצנית ברובה. לפעמים זה נתקע מול אומנים שמפחדים מהקדמה או סתם רוצים לשמור על דיסטאנס, מנהלים שלא מבינים את השוק הדיגיטלי לעומק ונמנעים מכל שיתוף פעולה בסגנון, או סתם חברות תקליטים פחדניות.

אבל זה בסדר – אטליז ודומיהם מוכיחים שעידן הקרח כבר מאחורינו. מתישהו גם הדינוזאורים ייכחדו.

 

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)

מי לקח את המפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי?

כל מי שנכנס אלינו הביתה בשבועיים האחרונים היה בטוח שהוא התבלבל בעשור, או לכל הפחות נכנס בטעות למכונת זמן שלקחה אותו היישר אל שלהי הסבנטיז. התאומים הגדולים שלנו, בני שלוש פלוס, ישבו על הספה ובהו במרקע. הם לא צפו ביובל המבולבל, בכבשה שושנה או בפסטיגל האחרון, אלא דווקא במשהו אחר מסקאלה שונה ומפלטנה אחרת לחלוטין: "רגע עם דודלי".
כבר תקופה ארוכה שאני מרגיש לא נוח מול ההפקות לילדים מהשנים האחרונות. למרות שיובל המבולבל ורינת גבאי עושים עבודה טובה למדי, עדיין יש להם קטעים שהייתי שמח למחוק מהדי.וי.די, ולמרות שקיבלנו את מארז "טיף וטף" במתנה, לפעמים אני מזדהה יותר עם האמרה "שונא מתנות יחיה". יש שם דברים חלולים מדי, צעקניים מדי, רדודים מדי, ואני די משוכנע שאם הייתי היום ילד בגיל יסודי לא הייתי טוען שיש לי חום כדי להישאר ולצפות ברוב ההפקות שמיוצרות היום.

 

מסתבר שיש מי שהבין את זה קודם, כי חברת אן.אם.סי הוציאה כבר שני מארזים כפולים ממיטב התוצרת של "רגע עם דודלי" על די.וי.די. למרות שהילדים שלי כבר מתים על "אליעזר והגזר" ו"להיות גדולה" – השירים הפופולריים מתוך הסדרה שמככבים כבר כמה שנים טובות ב-Youtube – לא הייתי בטוח שהם בשלים לבלוע מנות גדולות יותר מהדודלי הזה. אבל החלטתי להמר ולראות האם ילדי הדור הנוכחי יכולים להתחבר אל דודלי, רגע, פיסטוק והעכבר שלו, שלקח את המפתח של חביתוש בלי רשות מרגע ודודלי. והפלא ופלא: השחור-לבן לא מרתיע אותם, השפה התקנית לא מבהילה אותם, והם יושבים מרותקים אל מול מסך הטלוויזיה כדי לראות מה פיסטוק מציע למכירה בחנות שלו, האם כדאי להיות קטנה או גדולה, ומה יעלה בסופו של דבר עם הגזר של סבא אליעזר. ללא ספק, כיף גדול. עכשיו נותר רק לחכות למארז "הבית של פיסטוק", ובאמת תהיה להם סיבה טובה לפתח חום ולהישאר יותר בבית.

(פורסם במקור ראשון)

היכל התרבוש: על החשש של אומני ישראל מההשתלטות המזרחית

הגיע הזמן שהאשכנזים יפסיקו להתלונן על המיינסטרים וייצרו אלטרנטיבה ראויה. הרי זה עניין של זמן עד שהז'אנר יירד מהפסגה לממדיו הטבעיים

האשכנזים בלחץ. שוב גונבים להם את המדינה. רק חסר שהם יעלו על מזוודות. חוה אלברשטיין כבר לא מבסוטה, נינט כנראה לא תמכור הרבה, שלומי ברכה לא מחבב את שם המשפחה פרץ (בעיקר כשהוא מופיע במצעדים) ולעומת זאת כל המזרחים יורדים מהעצים ורצים אל היכל התרבות, בדרך להפוך אותו להיכל התרבוש. איזו מכה.
וברצינות: אם נעזוב לרגע את ההתבכיינות וננטרל את הרתיעה הטבעית ממנה, נראה שאותם מתבכיינים דווקא צודקים. התרבות באמת צנחה למקומות של רדידות. הנוער באמת לא מבדיל בין איכותי ללא איכותי, וקשה מאוד לראות איך צומח כאן הדור שלא ידע את יוסף. יוסף בנאי. אם כבר, הם מכירים יותר את יוסי אזולאי. זה מבאס, אבל הרשו לי להרגיע אתכם: זה זמני.

המוזיקה המזרחית כבר ידעה עליות – ואז דעכה. הכל עניין של טרנדים. נכון שמעולם היא לא הגיעה לפסגות הנוכחיות, אבל זה בסדר, מפסגה אפשר רק לרדת. כידוע, רק לפני שלוש שנים היה מצב המוזיקה המזרחית על הפרצוף. אפילו הטור המזרחי שהיה לי באותה תקופה ב"תרבות מעריב" נעצר בעוון חוסר עניין לציבור. אייל גולן דשדש בעליל, משה פרץ היה סתם זמר פרווה עם חצי להיט בכיס, שלומי סרנגה הצטייר בעיקר בתור ההוא בלי השיער על החזה, ועידן יניב שחרר לא מעט סינגלים ונדד בין לא פחות יח"צניות, בתקווה שמישהו סוף סוף יספור אותו. המצב הזה הגיע כידוע אחרי תקופת פריחה מטורפת של עליית אייל גולן ושרית חדד, יצירת שפת "בלבלי אותו" וכן הלאה.
אבל לא ברור מה אבירי הטעם הטוב (שבעצמם לא ממש מספקים את הסחורה בשנים האחרונות, ע"ע משינה) רוצים מהאחרים: פופ תמיד היה כאן. לפעמים הוא נוטה לכיוון מצועצע (רוני), לפעמים להיפ-הופ (סאבלימינל), לפעמים לאמצע הדרך (אדם) ולפעמים לכיוון רוק (אביב גפן). אז עכשיו הוא נוטה לכיוון המזרחי. כמובן שהז'אנר לא ייעלם, אבל להערכתי מתישהו המוזיקה הזו, שרובה ירודה ומעליבת אינטליגנציה, תחזור לגודל הטבעי שלה. וזה לא יקרה בעוד יותר משנה-שנתיים.

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)

אחד מ-50 הבלוגים הטובים בישראל ע"פ mako

היום התבשרתי במייל על כך ש"הפואטיקה של הפופ", הבלוג הדי-מוזנח שלי, נבחר לאחד מ-50 הבלוגים הטובים ברשת ע"פ mako. נכון, גם אני כותב ב-mako, אבל מבטיח לכם בהן צדק שלא היה לי מושג על הפרויקט עד היום, כך שהבחירה, אני מניח, הייתה ממניעים טהורים לחלוטין.

אז מה מקבלים? ובכן, מקבלים את הלוגו הזה לשילוב באתר:

 

 

 

 

 

הטקסט שמופיע ב-mako:

דודו כהן הוא לא רק מבקר מוזיקה עם העדפה לישראלית ומזרחית, אלא גם יהודי מאמין. בבלוג שלו הוא פורש מאמרים וראיונות שפרסם בעיתונות והרהורים משובחים אחרים.

ציטוט נבחר: "רק במילואים דברים חסרי ערך באזרחות – נביעות ליטר וחצי, נייר טואלט ומטען של נוקיה – הופכים ליקרים מפז; רק במילואים אתה על הרגליים כל היום, ורק בלילה נזכר ומגלה שבעצם לא עשית כלום היום; רק במילואים אתה נשבע שזו הפעם האחרונה. ואתה יודע שהפעם הבאה עוד בוא תבוא”.

פוסט מעניין במיוחד: ראיון באווירה אינטימית עם עמיר בניון, שהפך לאחד הפוסטים הנצפים ביותר בבלוג.

 

נחמד, אבל באמת שציפיתי לאיזה טקס יוקרתי שישודר בשידור חי בערוץ 2, לרשימת תודות שאוכל לשלוף מכיס החליפה ולמלמל משהו על כך שממש במקרה הכינותי מראש, לעלייה לבמה כשברקע מנגינת ניצחון, ובקיצור, ציפיתי לשואו-אוף מרשים, שלא לדבר על הצ'ק השמנמן בסוף הערב. במקום זה נאלצתי להסתפק במייל חיוור שהודיע לי באופן רשמי על הזכייה.

טוב, לפחות הבשורה הזו גרמה לי לנער את האבק מעל הבלוג ולהעלות פוסט חדש. בימים עמוסי עבודה אלה, גם זה משהו.