הגיע הזמן שהאשכנזים יפסיקו להתלונן על המיינסטרים וייצרו אלטרנטיבה ראויה. הרי זה עניין של זמן עד שהז'אנר יירד מהפסגה לממדיו הטבעיים
האשכנזים בלחץ. שוב גונבים להם את המדינה. רק חסר שהם יעלו על מזוודות. חוה אלברשטיין כבר לא מבסוטה, נינט כנראה לא תמכור הרבה, שלומי ברכה לא מחבב את שם המשפחה פרץ (בעיקר כשהוא מופיע במצעדים) ולעומת זאת כל המזרחים יורדים מהעצים ורצים אל היכל התרבות, בדרך להפוך אותו להיכל התרבוש. איזו מכה.
וברצינות: אם נעזוב לרגע את ההתבכיינות וננטרל את הרתיעה הטבעית ממנה, נראה שאותם מתבכיינים דווקא צודקים. התרבות באמת צנחה למקומות של רדידות. הנוער באמת לא מבדיל בין איכותי ללא איכותי, וקשה מאוד לראות איך צומח כאן הדור שלא ידע את יוסף. יוסף בנאי. אם כבר, הם מכירים יותר את יוסי אזולאי. זה מבאס, אבל הרשו לי להרגיע אתכם: זה זמני.
המוזיקה המזרחית כבר ידעה עליות – ואז דעכה. הכל עניין של טרנדים. נכון שמעולם היא לא הגיעה לפסגות הנוכחיות, אבל זה בסדר, מפסגה אפשר רק לרדת. כידוע, רק לפני שלוש שנים היה מצב המוזיקה המזרחית על הפרצוף. אפילו הטור המזרחי שהיה לי באותה תקופה ב"תרבות מעריב" נעצר בעוון חוסר עניין לציבור. אייל גולן דשדש בעליל, משה פרץ היה סתם זמר פרווה עם חצי להיט בכיס, שלומי סרנגה הצטייר בעיקר בתור ההוא בלי השיער על החזה, ועידן יניב שחרר לא מעט סינגלים ונדד בין לא פחות יח"צניות, בתקווה שמישהו סוף סוף יספור אותו. המצב הזה הגיע כידוע אחרי תקופת פריחה מטורפת של עליית אייל גולן ושרית חדד, יצירת שפת "בלבלי אותו" וכן הלאה.
אבל לא ברור מה אבירי הטעם הטוב (שבעצמם לא ממש מספקים את הסחורה בשנים האחרונות, ע"ע משינה) רוצים מהאחרים: פופ תמיד היה כאן. לפעמים הוא נוטה לכיוון מצועצע (רוני), לפעמים להיפ-הופ (סאבלימינל), לפעמים לאמצע הדרך (אדם) ולפעמים לכיוון רוק (אביב גפן). אז עכשיו הוא נוטה לכיוון המזרחי. כמובן שהז'אנר לא ייעלם, אבל להערכתי מתישהו המוזיקה הזו, שרובה ירודה ומעליבת אינטליגנציה, תחזור לגודל הטבעי שלה. וזה לא יקרה בעוד יותר משנה-שנתיים.
(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)
הבלוג של דודו כהן 
תגובות
אין לי מושג בין אלו הרים גבוהים הכנסתי את ראשי כשאני מגיב בהקשר למחלוקת שהזכרת. אבל שאלתי שונה לחלוטין:
למה מתכוון כבודו כשהוא מגדיר עצמו "יהודי מאמין"?
השאלה אינה קטנונית. אני מניח שכשבחרת לכתוב זאת, היית מודע לכך שהטקסטים שלך ייקראו דרך פילטר זה, בין היתר.
לפיכך גם אני, יהודי מאמין בפני עצמי, רואה חובה וזכות נעימה לשאול שאלה זו.
בלי שמץ אירוניה, אגב.
הבעיה היא לא "השתלטות מזרחית", הבעיה היא שרוב המוזיקה אליה התייחסו בכתבה בידיעות עליה הגבת היא למעשה פופ דלוח עם מעט סלסולים – שקצת מעליב לקרוא לו מוזיקה מזרחית ולהושיב אותו לצד ג'ו עמר, אהובה עוזרי, הברירה הטבעית, עמיר בניון וכו'. הלא שיר כמו "אני לא זמין" היה יכול להיות מבוצע באותה מידה על ידי מיכל אמדורסקי ולא היינו מבחינים בהבדל.
יעל – מסכים איתך בכל מילה. העניין הוא שהם עצמם מיתגו את העניין כמזרחי מול אשכנזי. גם בעיניי זה פופ דלוח עם מעט סלסולים, ולדעתי יבוא גם יומו ליפול. לכן אין סיבה להילחץ.
ולמגיב הראשון – יהודי מאמין משמעו יהודי מאמין. בוא נאמר שבכוונה השארתי את ההגדרה מעורפלת יחסית, ובוא נאמר שאם הגדרתי כך את עצמי, סימן שהיהדות והאמונה תופסת מקום לא קטן בחיי. לא ניכנס להגדרות מדויקות, כי לא נסיים אותן בחיים (וגם אני לא בדיוק יודע איך להגדיר את עצמי).
המדינה אכן נגנבה, ולאו דווקא במובן
החינני של המושג.
המדינה, פשוטו כמשמעו, נגנבה!
וזה התחיל ב – 1977.
נגנבה על ידי תמהיל "ימין, דת, מזרחיות".
עברו להן יותר מ-30 שנה והתוצאות ידועות.
וזה ניכר, בין השאר, בתחום שאתה מכסה: מוסיקה.
הרי המוסיקה המזרחית [או הים-תיכונית בכינוייה המכובס] כביטוי תרבותי, פשוט מביכה.
התמלילים, ברובם, בגובה מי אפסיים.
הלחנים, ברובם, חיקוי נלעג של מוסיקה ערבית או טורקית או יוונית.
אז לא רק "האשכנזים בלחץ", כדבריך.
גם אני, מזרחי בעליל, בלחץ.
ראוי לקרוא גם את דעה זו בעניין (שגם יוצאת נגד ההתבכיינות של חוה אלברשטיין ושלומי ברכה):
http://blog.orange.co.il/shirplus/?p=635
שיהיה
מצד שני, צפיתי ליותר
אמרו את זה קודם לפני ואני רוצה לחדד ולתת דוגמא מהצד של המזון. כל מי שלא יודע לבשל ולהחזיק מסעדה- קורא לזה "מסעדה מזרחית". כמו המוזיקה המתיימרת להיות מזרחית-לא כל סלט וחומוס הם אוכל מזרחי.