ארכיון יומי: 19 בנובמבר 2009

ומה למנה עיקרית? ביקורת על "מגדל הפזמון" של שלומי שבן והפסנתר

האלבום השלישי של שלומי שבן יכול היה ללכת מצוין בתוספת לאלבום מקורי. עכשיו אנחנו סתם רעבים

 

** וחצי

שלומי שבן והפסנתר – "מגדל הפזמון" (היי פידליטי)

האלבום החדש של שלומי שבן לא עושה לי חיים קלים. כבר עכשיו אקדים ואומר שהוא כנראה לא יחצה עוד את מפתן מערכת הסטריאו שלי, כי פשוט לא אהבתי אותו. אבל מצד שני, יש בי כל כך הרבה הערכה לשבן דווקא בגלל הפרויקט הזה, כך שהשורה התחתונה די מורכבת.

נפתח בדברים הטובים. קודם כל, לשלומי שבן יש וואחד אומץ לשחרר דיסק כל כך לא מסחרי, כל כך לא קומוניקטיבי, כל כך כזה שהיה אמור להישאר באחת המגירות שלו – הפיזיות או הנפשיות. אבל היה לו חלום להקליט אלבום קאברים, והיה לו רצון לעשות את זה עם הפסנתר ידידו הטוב – אז הוא עשה את זה. שבן היה יכול לשחרר את הדיסק באיזו הפצה אינטרנטית חינמית, היה יכול לעשות ממנו הופעה בלבד, אבל לא. הוא החליט שלמרות המכירות הלא מאוד מרשימות של אלבומו השני "עיר", אפשר לצאת עם דיסק מסחרי אפילו פחות. ללא ספק, מדובר בהימור שגובל אף בעיוורון מסחרי, אבל הנה זה קרה, ו"מגדל הפזמון", אלבום קאברים לשלום חנוך, ליאונרד כהן, ז'אק ברל, מאיר אריאל, הבילויים ועוד, יצא לאור. בתקופת היכל התרבוש הנוכחית, זה בהחלט מרשים. רק בגלל זה, אגב, נוסף כוכב אחד תמים לדירוג שלנו. תמיד הערכנו אומץ.

 

 

אבל עכשיו בואו נטפל בתוצאה עצמה, אחרי ששבן הלך עם הרצונות והאומנות שלו עד הסוף. ובכן, הסינגל הראשון "החיים שלי טובים" נשמע לא קומוניקטיבי כבר בהתחלה. יותר מונולוג, יותר משהו שמתאים להופעה, והרבה פחות משהו שאפשר לקרוא לו "שיר". אבל מסתבר שבאלבום המלא המצב קיצוני עוד יותר. קודם כל, בחירת השירים מאוד לא מלהיבה (כולל "ככה סתם", עם השורה "אל תשאל, אל תשאל, כך ציווה זאביק, זאביק השועל"), אבל את זה נשים בצד כי סיכמנו שהכי חשובה כאן האומנות. ועדיין, אלבום שכולו פסנתר (עם נגיעות קלות של מפוחית רגל), שירים בינוניים ואווירת פריסטייל פסנתרית בעליל שקצת פוגמת בחלק מהלחנים המקוריים – זה קצת יותר מדי אפילו בשביל אחד כמוני, שבאופן עקרוני רוצה שהאומנים ילכו עם האמת שלהם עד הסוף.

"מגדל הפזמון" היה יכול להיות אלבום עשירי של אומן שרוצה קצת לנשום עמוק ולעשות את מה שבאמת בא לו. הוא היה יכול להיות אלבום אינטרנט להורדה בחינם. הוא היה יכול לצאת כבונוס במהדורה מוגבלת של דיסק אולפן מקורי ו"אמיתי". והוא היה סתם יכול להישאר כמו קובץ פתוח בראש של שבן. אבל להוציא את אסופת השירים העירומה הזו כדיסק שלישי – זה כבר יותר מדי. אפילו בשבילי.

 

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)