ומה למנה עיקרית? ביקורת על "מגדל הפזמון" של שלומי שבן והפסנתר

האלבום השלישי של שלומי שבן יכול היה ללכת מצוין בתוספת לאלבום מקורי. עכשיו אנחנו סתם רעבים

 

** וחצי

שלומי שבן והפסנתר – "מגדל הפזמון" (היי פידליטי)

האלבום החדש של שלומי שבן לא עושה לי חיים קלים. כבר עכשיו אקדים ואומר שהוא כנראה לא יחצה עוד את מפתן מערכת הסטריאו שלי, כי פשוט לא אהבתי אותו. אבל מצד שני, יש בי כל כך הרבה הערכה לשבן דווקא בגלל הפרויקט הזה, כך שהשורה התחתונה די מורכבת.

נפתח בדברים הטובים. קודם כל, לשלומי שבן יש וואחד אומץ לשחרר דיסק כל כך לא מסחרי, כל כך לא קומוניקטיבי, כל כך כזה שהיה אמור להישאר באחת המגירות שלו – הפיזיות או הנפשיות. אבל היה לו חלום להקליט אלבום קאברים, והיה לו רצון לעשות את זה עם הפסנתר ידידו הטוב – אז הוא עשה את זה. שבן היה יכול לשחרר את הדיסק באיזו הפצה אינטרנטית חינמית, היה יכול לעשות ממנו הופעה בלבד, אבל לא. הוא החליט שלמרות המכירות הלא מאוד מרשימות של אלבומו השני "עיר", אפשר לצאת עם דיסק מסחרי אפילו פחות. ללא ספק, מדובר בהימור שגובל אף בעיוורון מסחרי, אבל הנה זה קרה, ו"מגדל הפזמון", אלבום קאברים לשלום חנוך, ליאונרד כהן, ז'אק ברל, מאיר אריאל, הבילויים ועוד, יצא לאור. בתקופת היכל התרבוש הנוכחית, זה בהחלט מרשים. רק בגלל זה, אגב, נוסף כוכב אחד תמים לדירוג שלנו. תמיד הערכנו אומץ.

 

 

אבל עכשיו בואו נטפל בתוצאה עצמה, אחרי ששבן הלך עם הרצונות והאומנות שלו עד הסוף. ובכן, הסינגל הראשון "החיים שלי טובים" נשמע לא קומוניקטיבי כבר בהתחלה. יותר מונולוג, יותר משהו שמתאים להופעה, והרבה פחות משהו שאפשר לקרוא לו "שיר". אבל מסתבר שבאלבום המלא המצב קיצוני עוד יותר. קודם כל, בחירת השירים מאוד לא מלהיבה (כולל "ככה סתם", עם השורה "אל תשאל, אל תשאל, כך ציווה זאביק, זאביק השועל"), אבל את זה נשים בצד כי סיכמנו שהכי חשובה כאן האומנות. ועדיין, אלבום שכולו פסנתר (עם נגיעות קלות של מפוחית רגל), שירים בינוניים ואווירת פריסטייל פסנתרית בעליל שקצת פוגמת בחלק מהלחנים המקוריים – זה קצת יותר מדי אפילו בשביל אחד כמוני, שבאופן עקרוני רוצה שהאומנים ילכו עם האמת שלהם עד הסוף.

"מגדל הפזמון" היה יכול להיות אלבום עשירי של אומן שרוצה קצת לנשום עמוק ולעשות את מה שבאמת בא לו. הוא היה יכול להיות אלבום אינטרנט להורדה בחינם. הוא היה יכול לצאת כבונוס במהדורה מוגבלת של דיסק אולפן מקורי ו"אמיתי". והוא היה סתם יכול להישאר כמו קובץ פתוח בראש של שבן. אבל להוציא את אסופת השירים העירומה הזו כדיסק שלישי – זה כבר יותר מדי. אפילו בשבילי.

 

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נועה  On 19 בנובמבר 2009 at 15:02

    לא נראה לי שהקשבנו לאותו הדיסק, אולי אזניך היו פקוקות או משהו, כדברי רנדי ניומן

  • נורית  On 19 בנובמבר 2009 at 22:49

    ראיתי את שבן בהופעה בזאפה לפני כמה חודשים, ומלבד הקאבר לדילן (מותק את אצלי בראש) לא הצלחתי להתרגש. הרושם היה של וירטואוזיות טכנית והרבה גימיקים של פרפורמר מעולה, והיתה חסרה איזו כנות פשוטה מידי פעם.

    טוב לשמוע שהאלבום לא ממוסחר בעיניך, כי זה הניחוח שעולה בד"כ מאלבומי קאברים. בכ"ז מצפה לחומר מקורי חדש.

  • ברק  On 21 בנובמבר 2009 at 17:03

    האלבום קשה לעיכול, ואף מטריד בחלק מהשירים
    אבל בין זה לבין להוסיף אותו כדיסק בונוס לדיסק שלם של שלומי- קצת מופרכח , לא?

    שבן דורש האזנה, הקשבה , מציאת הסאבטקסט בכל עיבוד ועיבוד. ויש הרבה
    אלבום מצוין לטעמי. וההופעה עוד יותר.

  • יואב  On 27 בנובמבר 2009 at 8:05

    רצתי לקנות כיון שאני אוהב לשמוע את שלומי שבן . והצלחתי להדביק את ילדיי גם . המוכרת המליצה מקרב לב (מי שבונה על המלצת מוכרים – יאה לו)אבל התאכזבתי קשות
    מה שאולי עובר בהופעה כחלק מדברים נוספים לא עובר בדיסק לבד . פספוס נוראי וחבל
    להבא אסמוך רק על עצמי ולא אשעה להמלצות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: