עכשיו קלאודי: ביקורת על אלבומו הבינלאומי הראשון של אביב גפן

***

אביב גפן – "Aviv Geffen" (מארס רקורדס)

טוב עשה אביב גפן שהעביר את כובד משקלו לבריטניה. כאן בארץ הוא דשדש כבר תקופה ארוכה, ומאז "יומן מסע" (2000) לא שחרר אלבום ראוי לשמו. "ממנטו מורי" (2002) היה סביר אך חיוור, "עם הזמן" (2006) דשדש בבינוניות, וגם הצמד בלאקפילד היה נחמד, אבל לא המציא את הגלגל. בין לבין ניסה גפן להריץ את הזמרת הצעירה אלכס, לפתוח לייבל קטן בחסות סלקום, להרים את אלבום הבכורה של נינט על כתפיו, וגם זה לא ממש הלך. אז הוא הלך.

למעשה, אם להיות כנים יותר, זה לא שהעשור הנוכחי של גפן היה גרוע. הוא היה בהחלט סביר בכל קנה מידה ממוצע. אבל אחרי שבניינטיז התרגלנו לאביב גפן אחר – פורץ דרך, שובר מוסכמויות, רוקר מהפכן, יוצר גאון – שלא לומר כבר הבנו את הפואנטה, זה כבר הפסיק לרגש. כבר הבנו שהתדמית והציטוטים העסיסיים הם חלק ממשחק שיווקי מתוכנן, כבר הבנו שהגאוניות די ממחזרת את עצמה, ובקיצור, קצת התעייפנו. גפן היה יכול להמציא את עצמו מחדש – די ברור שיש לו את כל הכישורים לכך – אבל הוא החליט להמשיך את הקו דווקא בלונדון.

 

 

זו בדיוק גם המחשבה שליוותה את ההאזנה לאלבום הבכורה של אביב באנגלית: זה לא שנולד כאן גפן חדש. מי שמכיר אותו מתחילת הקריירה לא יופתע כמעט משום אקורד. הוא למעשה העתיק חלק גדול מהמאפיינים שעזרו לו לצמוח כאן – ועשה להם גיור הפוך. כמובן שבין לבין נוספו אלמנטים של סאונד והפקה יותר חדשניים, וגם כתיבה יותר מלוטשת (אבל פחות עמוקה, עם יותר שורות שמזכירות סלוגנים), ובכל זאת, אביב גפן באנגלית לא יפתיע אף אחד שמכיר את אביב גפן בעברית.

"Aviv Geffen" נפתח ב"Black & White" – גרסה אנגלית לשיר "שחור לבן" ששחרר בארץ לפני שנה וחצי, וממשיך בסינגל הדפש-מודי "It Was Meant To Be A Love Song", שהוא בעיקר מרשים אך חסר רגש. זה ממשיך בבלדה הטיפוסים "Berlin", בסינגל "It's Alright" שמזכיר מאוד את "מחר" (כלומר מזכיר עוד איזה שיר של קולדפליי), ב"Heros" – שיר פציפיסטי-אך-שטחי שמסמן וי על המשימה להזכיר למאן דבעי שגפן לא מת על מלחמות, וב"It's Cloudy Now" – גרסה מאולצת ל"עכשיו מעונן", שאין בה את החן הראשוני שהיה לשיר המקורי. אגב, גפן חידש את השיר גם כחלק מבלאקפילד, אבל חלאס, "עכשיו מעונן" עשה את שלו. אין טעם לטחון אותו בכל מקום, מה גם שהוא באמת לא כזה מדהים באנגלית. אפילו החרוז בפזמון כבר לא קיים.

כך זה ממשיך וממשיך, והשביל החדש שגפן סולל נורא ממוצע. מצד אחד אני חושש שזה לא מספיק עבור פריצה רצינית, כך שהוא ייאלץ להמתין עוד כמה שנים – ככל שאורך הנשימה והסבלנות שלו יספיקו – עד הפיק שאולי יבוא. מצד שני המוזיקה הבינלאומית ב-2009 נורא ממוצעת, אז יכול להיות שלקהל הבינלאומי, שעדיין לא הבין את הפואנטה השיווקית, המלודית והפוליטית של גפן, זה באמת יספיק. למה לא, באמת.

 

(פורסם ברייטינג, נובמבר 2009)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ישראל  On 24 בנובמבר 2009 at 23:20

    ממנו מורי הוא לא רע. הוא גם לא יצירה אלוהית אבל לא רע….

    וגם בלאקפילדים הם טובים יחסית . יש שם שירים יותר ואהווו ויש פחות אבל הם לא רעים….

    והקטע עם נינט ואלכס

    נכון

    זה היה סתם דישדוש במקום לא נחוץ לקריירה של אומן. בטח לא של אומן רוק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: